Shemuel II 21 – שמואל ב כא‏ – Mikraot Gedolot

וּקְרָא מַלְכָּא לְגִבְעוֹנָאֵי וַאֲמַר לְהוֹן וְגִבְעוֹנָאֵי לָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינוּן אֱלָהֵין מִשְׁאַר אֱמוֹרָאֵי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל קַיָמוּ לְהוֹן וּבְעָא שָׁאוּל לְקַטָלוּתְהוֹן בִּדְקָנִי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

ויאמר אליהם – דברי ריצוי, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו.

והגבעונים לא מבני ישראל המה – כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות, שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי לידבק בו.

נשבעו להם – בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח (יהושע ט׳:כ״ז).

בקנאתו לבני ישראל – בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם, בקש להרגם. וקנאה זו לטובה, כמו: המקנא אתה לי (במדבר י״א:כ״ט), וכן: בקנאתי לי״י (מלכים ב י׳:ט״ז) דיהוא, זהו פשוטו.

ולפי מדרשו: לא אמר להרוג אלא את הכהנים. וקנאה זו האמורה כאן, אינה לטובה כי אם לרעה, שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב״ה בעמלק, ומאז נתקנא בהם.

And spoke to them. Words of appeasement [asking them] to put aside their feelings [of anger] and forgive Shaul and his household.

The Givonim were not part of the Bnei Yisroel. This is to say that they displayed how cruel they are, because they are not descendants of our forefather Avraham. They have proven themselves unworthy to join with Yisroel and hence Dovid decreed that they not be permitted to marry into the Jewish community. He [Dovid] said, This nation [of Yisroel] has three characteristics, the people are merciful, they possess shame and perform kind deeds for others. Whoever has these three characteristics is worthy of joining it [Yisroel].⁠¹

Sworn to them [that they would let them live]. During the days of Yehoshua when he made woodcutters and water drawers for the Altar.⁠²

In his zeal to avenge the Bnei Yisroel. Because he [Shaul] intended to clean and purify Yisroel and to take care of their [Yisroel's] needs, he wanted to kill them. This anger was for a good purpose as we find "Are you zealous for my sake?⁠"³ And we also find "by the zeal for God's sake" as was said of Yeihuh.⁠⁴ This is the simple explanation of our verse. [But] according to the Midrashic interpretation, he [Shaul] only ordered that the kohanim be killed. And the zeal described here was not for a good purpose but rather for a bad purpose because he [Shaul] knew that his kingdom would not continue further from the day that he did not heed God's commandment concerning Amoleik,⁠⁵ and from that time on, he was angry [and persecuted] them.

1. They have shown themselves to be cruel and unmerciful and hence they do not deserve to join together with Yisroel. Yevomos 79a.

2. Yehoshua 9:27.

3. Bemidbar 11:29.

4. See Melochim I, 19:10.

5. Shemuel I, 15:9.

והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי ובני ישראל נשבעו להם – שלא להכותם כשם שתמצא בספר יהושע (ט׳:ט״ו) וכשבא שאול ויבקש שאול להכותם – לקיים מה שנאמר לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז) וברחו להם מהתייצב בכל גבול ישראל (שמואל ב כ״א:ה׳) ושאול לא היה רשאי לנגוע בהם שהרי דורו של יהושע נשבעו להם נשיאי ישראל בי״י אלהי ישראל (יהושע ט׳:י״ח) ובא שאול והמית הנמצא ולא השאיר איש מהם מכל אותם שהשיג והשאר ברחו ונמלטו ועבר על השבועה שנשבעו להם בימי יהושע להחיותם.

ושאול בקש להמיתם בקנאותו לבני ישראל ויהודה – כלומר בנקמו נקמת בני ישראל ויהודה כמו המקנא אתה לי (במדבר י״א:כ״ט), בקנאו את קנאתי (במדבר כ״ה:י״א), ויקרא המלך לגבעונים.

ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם – כן וכן נאמר לי שאפייס אתכם ואנקום נקמתכם מבית שאול על אשר שפך שאול את דמכם.

והולך ומפרש מה ראה שאול להמיתם שהגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי ובני ישראל נשבעו להם ויבקש שאול להכותם בקנאתו – לנקום נקמת בני ישראל ויהודה – מן העמים. וזה היה כשמלך על ישראל ויהודה, לא אבה לקבל עליו שבועה שנשבעו להם נשיאי העדה (יהושע ט׳:י״ח) בדורו של יהושע להחיותם. כשבא שאול אמר שבועה זו נשבעו נשיאים ראשונים להחיותם אינה חלה עלי, מצוה היא לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם (דברים כ׳:ט״ז-י״ז). ויגרשם שאול וישמידם מהתיצב בכל גבול ישראל (שמואל ב כ״א:ה׳), ועבר על השבועה שנשבעו ראשונים וקבלו שבועה זו עליהם ועל בניהם להחיותם לדורות.

ויאמר אליהם – אמר להם מה רצונם שיעשה להם, כמו שאמר: מה אעשה לכם (שמואל ב כ״א:ג׳), והפסיק הענין לפרש מה היה ענין תלונתם, ופירש גם כן שהיו מיתר האמורי ולא מבני ישראל שיחמולו על דמם. ואמר:

והגבעונים לא מבני ישראל המה – ואמרו רבותינו ז״ל כל שאינו מקבל פיוס אינו מבני ישראל שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה.

ויבקש שאול להכותם – פירוש: והכם, וכן: להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) – והרגו, לשכב את בית יעקב (בראשית ל״ד:ז׳) – ושכב.

בקנאותו – כבר פירשנוהו.

ויקרא דוד לגבעונים ויאמר אליהם – שבעבורם בא הרעב לישראל.

ובני ישראל^א נשבעו להם. ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל וליהודה – בעבור שרימו אותם, ועבר על השבועה שנשבעו להם העדה.

א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41 חסר: ״ישראל״.

ויבקש – וכן עשה אחר שקדם אמרו אשר המית, ואין כן ויבקש שלמה להמית את ירבעם (מלכים א י״א:מ׳).

בקנאתו – על המרמה שעשו לעמו, ולא היה שאול חכם מיהושע.

וזכר הכתוב שאמר המלך לגבעונים, ר״ל שאמר אליהם דברי רצוי כדי שיכפרו עליהם ויברכו את העם על אשר פשעו בשלא מיחו בענינם על ידי שאול, וסמך לזה והגבעונים לא מבני ישראל המה, להעיד שלא רחמו עליהם לפי שלא היו מזרע בית יעקב אבל היו אויביהם מלידה ומבטן ומהריון, וכן אחז״ל (בבא קמא) (צ״ל יבמות ע״ט ע״א) שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל. רחמנין, שנאמר (דברים י״ג י״ז) ונתן לך רחמים ורחמך. ביישנים, שנאמר (שמות כ׳ כ׳) ובעבור זאת תהיה יראתו על פניכם לבתי תחטאו. גומלי חסדים, שנאמר (דברים ז׳ י״ב) ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד וגומר, והגבעונים לא מבני ישראל המה, שלא רחמו על ישראל ועל בני שאול וגו׳, הנה נטו למה שאמרתי. ואפשר לפרש הכתוב עוד, שלפי שנזכרו בספורים האלה גתים וכושיים ואדומיים, והיו כלם ישראלים אלא שהתגוררו באותם המקומות, נצטרך להודיע בכאן שהגבעונים לא היו כן, כי הם לא היו מבני ישראל כי אם מיתר האמורי ובני ישראל נשבעו להם בימי יהושע, ועם כל זה בקש שאול להכותם לא לתכלית עבודת האל כי אם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, ר״ל שהיה מקנא אותם שלא היו עוזרים אותו ומגלין את אזניו לנגד דוד ולכן הרגם, ובזה גלה היות כוונת שאול רעה בהריגת הגבעונים, וכבר הסכימו על זה גם כן חז״ל, והוא הפירוש האמתי בפסוק הזה, ולא כמו שפירשוהו המפרשים, כי הכתוב לא בא הנה לשבח את שאול על הריגתם כי אם לגנותו: (ועיין מזה הענין במ״ר פר׳ ה׳ דף רכ״ו ושם תמצאנו באריכות):

בקנאתו – ענין כעס, כמו: הם קנאני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א).

ויאמר אליהם – דברי ריצוי, למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם, לא לקבול ולעורר דין עליהם.

לא מבני ישראל המה – רצה לומר: לא חמלו עליהם, על כי לא היו מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי, ולאויבים המה לישראל.

ובני ישראל נשבעו להם – רצה לומר: עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי: לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם.

ויבקש שאול להכותם – בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה, על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם, לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה בקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו, והרג מקצתם, והנשארים ברחו לנפשם.

ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם פי׳ שהודיע להם כי בסבתם חרה אף ה׳ בעמו,

והגבעונים לא מבני ישראל המה רצה לומר שאז נגלה טבעם כי לא מבני ישראל יחשבו, כי אם היו מתחשבים כגרים אמתיים היו משתתפים בצער הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכן פירשו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות דף ע״ט, שאז הראו שאין בהם מדת בני ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ״ז רב ה׳ את ריבם כי בני ישראל נשבעו להם – והיה הקצף הגדול על מה שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל – בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ״ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא.

מיתר האמרי – בתוך שאר הנשארים (שופטים א׳) היו אף הם.

ויבקש שאול להכתם – להכחידם מן הארץ ולא הצליח כי נותרו מהם.

וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים שבעבורם בא הרעב לישראל¹, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כי בסיבתם חרה אף ה׳ בעמו, ²ואמר להם דברי ריצוי שיעבירו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו³ וכך לא יעוררו דין על ישראל⁴, ושאל מה רצונם שיעשה כדי שימחלו⁵, וְאולם הַגִּבְעֹנִים לא חמלו עליהם, על כי⁶ לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל זרע אברהם הרחמנים⁷ הֵמָּה – הם, כִּי אִם מִיֶּתֶר – מִנּוֹתָרֵי הָאֱמֹרִי, ואויבים הם לישראל⁸, והם הראו בעצמם מִדת אכזריות ואינם ראויים לידבק בישראל⁹, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח¹⁰ שלא להכותם¹¹, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם, והיכם¹² בְּקַנֹּאתוֹ – בכעסו¹³ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה על מה שלא גלו אזנו הגבעונים בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה ביקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו והרג רק מקצתם והנשארים ברחו לנפשם¹⁴:

1. רי״ד.

2. מלבי״ם.

3. רש״י.

4. מצודת דוד.

5. רד״ק.

6. מצודת דוד.

7. רש״י.

8. מצודת דוד.

9. לכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל, אמר שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לידבק בו, רש״י. ואמרו רבותינו ז״ל כל שאינו מקבל פיוס אינו מבני ישראל, שנא׳ והגבעונים לא מבני ישראל המה, רד״ק.

10. יהושע ט׳:ט״ו, רש״י.

11. ראה יהושע ט׳:ט״ו, ר״י קרא. ולמרות שהתורה אמרה על אנשי האמורי ״לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה״ (דברים כ׳:ט״ז) עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, בגלל שבועתם.

12. רד״ק.

13. מצודת ציון.

14. ר״י קרא, מצודת דוד. ורי״ד מבאר בעבור שרימו הגבעונים את ישראל (יהושע ט׳), ועבר על השבועה שנשבעו להם העדה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון