Shemuel II 12 – שמואל ב יב‏ – Mikraot Gedolot

מָא דֵין בָּסַרְתָּא עַל פִּתְגָמָא דַייָ לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָמוֹהִי יַת אוּרִיָה חִתָּאָה קְטַלְתָּא בְּחַרְבָּא וְיַת אִתְּתֵיהּ נְסִיבְתָּא לָךְ לְאִתּוּ וְיָתֵיהּ קְטַלְתָּא בְחַרְבָּא דִבְנֵי עַמוֹן.

מדוע בזית את דבר י״י – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וי״י עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר י״י לעשות הרע, שבקש לעשות ולא עשה. א״ר רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה דדוד אומר מדוע בזית את דבר י״י לעשות הרע, משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהן ויעש הרע וכאן כתיב לעשות שבקש לעשות ולא עשה, את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנו, ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דא״ר שמואל בר נחמני כל היוצא למלחמת של דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף וגו׳ מאי ואת ערובתם תקח, תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה.

ואותו הרגת בחרב בני עמון – הרי הוא לך כחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה. אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה דבר רק בדבר אוריה החתי.

שנו רבותינו האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור.

שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון – ואידך הרי הוא לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו וכו׳ (כדלעיל).

מדוע בזית את דבר י״י – אשר כתוב בתורה אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך (ויקרא י״ח:כ׳).

הכית בחרב – כאילו אתה הכיתו כיון שצוית את יואב לשומו במקום הסכנה.

ואותו הרגת בחרב בני עמון – אחר שאמר: הכית בחרב, למה אמר: ואותו הרגת בחרב בני עמון? ר״ל שתי רעות עשית במיתתו, שהרגתו בחרב בני עמון, כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל.

ובדברי רז״ל אף על גב דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני שהכתוב קראו הורג, שנאמר: ואותו הרגת. והטעם לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו כאילו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאילו הוא הרגם, ואף על גב שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין. וכיוצא בו כמו שכתבנו למעלה: כל איש אשר ימרה את פיך יומת (יהושע א׳:י״ח) – יכול אפילו לדבר עבירה, תלמוד לומר: רק. אף על פי כן, אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין, לפיכך העונש על המלך.

את אוריה החתי – זכרו ראשון ואם היה אחרון בזמן, כי הוא ראשון במדרגות הרע, וגם שב לזכור ואותו הרגת בחרב בני עמון כי זה היותר קשה, כי אוריה היה נלחם בעמון מלחמות י״י גם במצות דוד מלכו, והוא היה סבה שיהרג על ידו. וכן זכר לו תחלה עונש ההריגה והוא אמרו ועתה תסור חרב מביתך עד עולם (שמואל ב י״ב:י׳) והטעם זמן מה, וזה על ענין אבשלום שהרג את אמנון ודמה להרוג דוד וגם שלמה הרג אדניה, ואחר זה זכר עונש הנאוף באמרו עקב כי בזיתני וגו׳ (שמואל ב י״ב:י׳).

והוא אמרו מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעיניו, וביאר הרע שעשה בשלשה פנים, והם היותר עצמיים שבזה הענין, האחד את אוריה החתי הכית בחרב, ר״ל כאלו אתה הכית אותו בידך, והשני את אשתו לקחת לך לאשה, ובזה רמז למה ששכב עמה בראשונה ולמה שלקחה ונשאה לו לאשה אחר כך ומיד אחרי מיתתו, ועוד רמז עון אחר, והוא שהרגת אותו ביד שונאי ישראל, והיה לך להרגו אם היית רוצה בזה ביד איש ישראל ולא בידי האויבים. ובדברי חז״ל (קדושין מ״ג ע״א) ואע״ג דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני, שהכתוב קראו הורג, שנאמר ואותו הרגת. והטעם בזה לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו ולכן היה כאלו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאלו הרגם. ואחרי שביאר הנמשל זכר העונש בשני הדברים, ר״ל על הריגת אוריה ועל ענין בת שבע.

מדוע בזית וגו׳ לעשות הרע בעינו – בעיני קרי כן מצאתי בספרי ספרד המדוקדקים ודין הוא חד מן מ״א מלין דכתיבין וא״ו בסוף תיבותא וקריין י׳ וסימן נמסר בריש האי סיפרא וריש ירמיה, ובמקצת ספרים בעינו כתיב וקרי בעיניו ומסורת פליגא עלייהו.

מדוע בזית – רצה לומר: הלא גמלתיך הטובה, ומדוע בזית את דבר ה׳.

הכית – רצה לומר: צוית לסבב לו המיתה.

בחרב בני עמון – וכפולה חטאתך מאלו הרגתו בחרבך.

מדוע בזית וכו׳, ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב״ו, לא יצטדק בעיני ה׳, מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ״א סבה לחברו ומפרש שאת אוריה הכית בחרב על ידי מה שאת אשתו לקחת לך לאשה – רצה לומר שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ״ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שעל ידי מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ״ש בפי׳ רות) ואם כן על ידי כן נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת על ידי מה שאתו הרגת בחרב בני עמון שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ״ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה.

בזית את דבר ה׳ – המתרה בך שלא לעשות כאלה.

והגם שמדיני בשר ודם תצא נקי, בעיני ה׳ לא תצטדק¹, מַדּוּעַ אם כן לאחר כל הטובה אשר גמלתיך² בָּזִיתָ | אֶת דְּבַר יְהוָה אשר כתוב בתורה³ ״אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך״⁴, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי, (בעינו⁵ כתיב) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב שציווית את יואב לשים אותו במקום הסכנה⁶ וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ⁷ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ⁸ ביד שונאי ישראל⁹ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, וכפולה חטאתך מאילו הרגת אותו בחרבך¹⁰:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. ויקרא י״ח:כ׳.

4. ר״י קרא.

5. ראה כלי יקר על הנלמד מההבדל בין הכתיב וקריא.

6. ואע״ג שבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, (כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב) כאן שונה הדבר לפי שהיה מלך, ואין עובר על מצוותו, לכן נחשב כאילו הוא הרגו, רד״ק, אברבנאל.

7. והגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ״ז כיון שזה היה סיבה ללקיחת אשתו, נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזילה, מלבי״ם.

8. וזה נחשב כאילו אתה בעצמך הרגת אותו, מלבי״ם.

9. רד״ק.

10. מצודת דוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון