Shemuel I 25 – שמואל א כה‏ – Mikraot Gedolot

וַאֲמַר דָוִד לְגַבְרוֹהִי זְרִיזוּ גְבַר יַת חַרְבֵּיהּ וְזָרִיזוּ גְבַר יַת חַרְבֵּיהּ וְזָרֵיז אַף דָוִד יַת חַרְבֵּיהּ וּסְלִיקוּ בָּתַר דָוִד כְּאַרְבַּע מְאָה גַבְרָא וּמָאתָן אִשְׁתָּאֲרוּ לְמִטַר מָנַיָא.

ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו׳ – אמר ר׳ יהודה בן פפוס מכאן לדיני נפשות מתחילין מן הצד. ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגור גם דוד את חרבו.

ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו׳ – שנו רבותינו דיני ממונות הטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, מנה״מ, א״ר אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב (שמות כ״ג:ב׳) לא תענה על רב, רבה בר חנה אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו׳ ויחגור גם דוד את חרבו.

ויחגור גם דוד את חרבו – מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (בבלי סנהדרין ל״ו.).

על הכלים – לשמור אהליהם וכליהם.

And Dovid too, girded his sword. From here [we learn] that we commence, in cases involving capital punishment, from the less significant first.⁠¹

With the equipment. To guard their tents and equipment.

1. See Maseches Sanhedrin 36a, that learns from here that the polling the judges’ opinions in cases involving capital punishment, starts with the less important judges; otherwise, they may feel intimidated and swayed by the opinions of the others.

ויחגור גם דוד חרבו – אע״פ שהיה די באנשים אשר עמו, אע״פ כן מרוב כעסו חגר גם הוא את חרבו. ורז״ל למדו מזה שדיני נפשות אין מתחילין מן הגדול, ובדין נפשות דן אותו עם חביריו. והסכימו כי מורד במלכות היה וחייב מיתה, כי כבר ידעו כל ישראל כי דוד נמשח למלך, ובזהו נבל וקראו עבד, והוא נסכם עמהם באחרונה, שאם היה הוא אומר דעתו בראשונה, האחרים לא היו רוצים לחלוק עליו והיו אומרים כדבריו, לפיכך לא אמר הוא דעתו אלא באחרונה, זהו: ויחגור גם דוד את חרבו.

ושהוא צוה לאנשיו חגרו איש חרבו וגם דוד חגר חרבו ועלו עמו כארבע מאות איש:

על הכלים – אצל הכלים לשמרם.

חגרו דוד חשב את עצמו כמלך, אחר שנמשח על פי נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה, ורצה לדונו כדין מורד במלכות ב״ד שחייב מיתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שדנו דיני נפשות, ולכן התחילו מן הצד כמ״ש חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה, ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין.

ומאחר שנמשח דוד על פי נביא והצטרפו אליו רוב יהודה, רצה דוד לדון את נבל כדין מורד במלכות שחייב מיתה, וכך עשה לדון אותו בדיני נפשות¹, וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו, חִגְר֣וּ | אִ֣ישׁ אֶת-חַרְבּ֗וֹ! כדי לגלות דעתו שמחייב אותו מיתה ע״פ דין², וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת-חַרְבּ֔וֹ, שהסכימו כי מורד נבל במלכות וחייב מיתה³, וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם-דָּוִ֖ד אֶת-חַרְבּ֑וֹ ואולם, חגר דוד את חרבו אחרון כפי שהדין מחייב, בהיותו ראש השופטים⁴, וַֽיַּעֲל֣וּ | אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ, וּמָאתַ֖יִם אנשים יָשְׁב֥וּ עַל-ליד⁵ הַכֵּלִֽים לשמור את אהליהם וכליהם⁶:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. רד״ק.

4. מלבי״ם. מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחילה (סנהדרין לו.), רש״י. ואע״פ שהיה די באנשים אשר עמו אע״פ כן מרוב כעסו חגר דוד גם הוא את חרבו, רד״ק.

5. מצודת דוד.

6. רש״י.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון