ואמר בסוף הדברים אני חרפתי את מערכות ישראל, רוצה לומר במה ששאלתי השאלה הזאת מישראל ואין עונה מהם דבר הנה בזה חרפתי את מערכותם שאין איש בהם יוכל להלחם בי, ואמר זה גם כן לעורר לבותם לבוא להלחם בו אחד מהם להסיר מעליהם אותה חרפה. וכפי דעת המתרגם ישבח גלית עצמו שהמית הכהנים בני עלי חפני ופנחס ושלקח את ארון האלהים ושכל זה נרמז באמרו אנכי הפלשתי, וכאלו אמר מה לכם לערוך מלחמה עוד? אחרי שכל הפעמים שבאתם נגדנו הייתם מנוצחים ואין לכם במלחמת הפלשתים תקות תשועה ונצחון. ואמנם בענין גלית ודוד, אנשי לבבי אמרו לי שחכמי הנוצרים כתבו, שהיה ענינם כמו שעוד היום נמשך המנהג בארצות אדום וישמעאל, שבהיות מחלוקת בין אנשים בין דין לדין דברי ריבות והמשפט נעלם יסכימו ביניהם להלחם עליו, ויאמרו שישפוט השם השופט ביניהם כי הוא יודע תעלומות לב ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים, ויסכימו שהאיש אשר יבחר השם ויגבר ידו על רעהו יעשה כרצונו ויצליח ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי בצדק כל אמרי פיו, אחר שעמו עוז ותושיה, וכי יפול הנופל דמו בראשו ואיש לא יצילהו מידו וימות בנפש מרה כי הוא רשע בדינו. וככה גם כן בהקבץ עמים יחדו מערכה מול מערכה פעמים יבחרו איש ביניהם איש אחד איש אחד שני אנשים נצים, ישימו נפשם בכפם להלחם בעד עמם איש באחיהו ידובקו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וזהו הנקרא בלשונם מעם לועז ריקט״ו או דישאפיא״ו, ונחלקו חכמיהם בזה. כי מהם אמרו שהוא דבר ראוי והגון, אחרי שדוד משיח אלהי יעקב עשאו, אם לא שיתנו [משפט] בזה שאין ראוי לעשותו מבלי רשות המלך או שר העיר, כענין דוד שעשאו ברשות שאול המלך ומצותו, וגלית ידמה שכן עשאו ברשות סרני הפלשתים או היה הוא השר עצמו, כמו שאמר הלא אנכי הפלשתי וכמו שפירשתי, וכמו שיורה אמרו כי מת גבורם וינוסו כי לא היו נסים, אם לא היה שרם ומלכם. ומחכמיהם אמרו שהוא דבר בלתי ראוי לעשותו והוא עון פלילי, לפי שהמשפטים האלהיים נסתרים ממנו, ואולי לא תדבק במלחמתם ההשגחה האלהית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ויהיו נעזבים למקרה, או אולי מרשעים יצא רשע וימות במלחמה ההיא האיש אשר הוא טהור וצדיק בדינו להיותו חייב מיתה על חטאים אחרים, והמעשה הזה הוא בכלל (דברים ו׳ ט״ז) לא תנסו את השם אלהיכם, אבל דוד מה שעשה היה במצות השם יתברך על פי נביא, או שבאה לו על זה נבואה, ושלזה כוון באמרו ואנכי בא אליך בשם השם צבאות, אלה הם דבריהם. ובעיני הבל המה מעשה תעתועים, כי המעשה בעצמו אין לו על מה שיסמך, על פי התורה ומשפט נבחרה לנו להבחין בין האמת והשקר ולא שיתגודדו האנשים בחרבות וברמחים, ומעשה דוד וגלית לא היה מזה המין ולא עלתה כזה על לבם, והנה אוכיח זה מאשר התיחדות הלוחמים אשר קראו ריקט״ו או דישאפיא״ו לא יעשה כי אם בתנאים ידועים למלכים ויועצי ארץ ומנהגם בזה תורה היא:

התנאי הראשון שזה לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים כאשר המשפט האנושי הצודק לא יוכל לבוא עד קצו אז יבחרו המשפט האלהי, כי בהיות הדבר ראוי לדון על פי המשפט והיושר לא יתנו המלכים מקום להתיחדות הלוחמים:

התנאי השני שגם בהיות הדבר כן לא ילחמו הלוחמים כי אם בהסכמת הדבר ביניהם ועם באור התנאים המוסכמים ויכתבו אותו זכרון על ספר ובאר על הלוחות והעד עדים, ויהיו אז הדברים חתומים וקיימים באופן שלא יוכל אחד מהם לחזור בו:

התנאי השלישי שאחרי כל זה ישתוו שני הלוחמים בעניני מלחמתם בזמן ובמקום ובכלי זינם במדה במשקל ובמשורה באופן שאחד מהם לא יוליך בידו חרב וחנית שלא יהיה לחברו כמוהו בשוה, וגם שלא יהיה חרבו וחניתו יותר ארוך ויגבר על חברו מאותה סבה, וגם לא יהיו מדיו יותר כבדים ממדי האחר באופן ששניהם יוכלו להתנועע בשוה ולהלחם ולהכות בשוה, ולא יובדלו כי אם בכח והגבורה הטבעית אשר בהם ובמשפט האלהי:

התנאי הרביעי הוא שיהיו ביניהם שופטים ושוטרים לישר הלוחמים במעגלי צדק, והם יבחינו כלי מלחמתם ויסדרו העת והמקום ויכריחום לקיים תנאיהם אשר שמו ביניהם, כי מלבד זה איש כל הישר בעיניו יעשה. והנה התנאים האלה וזולתם הנהוגים כפי דיניהם בדבר הזה לא נמצאו בענין גלית ודוד כלל, כי הם לא נלחמו על דבר מסופק ביניהם או בין ישראל ופלשתים לא מן הדת ולא מירושת ארצם ולא לדבר אחר, ומה שאמר ברו לכם איש וירד אלי וגו׳, היו דברי גוזמא והתפארות ולא תנאי עצמי, ולזה כוון במה שאמר אני חרפתי את מערכות ישראל היום וגו׳. וגם לא היה שם התנאי השני, כי אותם הדברים אשר דבר גלית לא הוסכמו בין ישראל ובין הפלשתים, ולא נכתבו ולא נשבעו עליהם ולא פירשו עניני העבדות ותנאיו, לפי שהיו דברי גוזמא וחרופין לא תנאים מוסכמים. וגם לא היה שם התנאי השלישי כי לא נשתוו בכלי מלחמתם ולא נלחמו באופן שוה ומתדמה, הנך רואה שגלית היה קובע נחשת על ראשו והוא לבוש שריון קשקשים ומצחת נחשת על רגליו וכידון על כתפיו, ודוד הלך אליו ומקלו בידו ויבחר לו חמשה חלקי אבנים מן הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר לו ובילקוט וקלעו בידו, האם היו כליהם משתוים? האם היה התיחדות הלוחמים שיעמוד גלית בשדה ועליו מדי ברזל ונחשת שלא יוכל שאתם ולא יוכל להתנועע מפה אל פה ושיבא דוד אליו ולא נתקרב אצלו כמטחוי קשת ויקח משם אבן ויקלע, והיה דעתו אם יכהו מוטב ואם לא ישם דוד לדרך פעמיו ויברח וילך לנפשו וגלית לא יוכל לרוץ אחריו? וכדי שיברח דוד יותר בנקל כשהלבישו שאול מדיו אמר לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו, רוצה לומר לא אוכל ללכת ולהתנועע במרוצה רבה עם המדים האלה, ולכן הסירם מעליו ובחר מלחמת האבנים שיעשה אותה מרחוק. וגם לא היה שם התנאי הרביעי ואין שוטר ומושל ביניהם להכריחם ולהכניעם לקיים התנאים, והמעשה יורה עליו, כי הנה דוד הרג את גלית הפלשתי ועל כל זה לא נשתעבדו הפלשתים לישראל כדברי גלית אשר דבר, אבל אמר הכתוב ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו ואיפה אם כן התנאי שהתנה איש הבינים? הנה התבאר מזה שלא היה ענין גלית ודוד התיחדות הלוחמים הנקרא בלשון לע״ז ריקט״ו ואין ללמוד משם דבר, אבל היו דברי גלית לחרף ולגדף את ישראל שאין בהם גבורי כח, ולכן התעורר דוד ברוח גבורה לנקום נקמת השם, וכמו שאמר כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים, שבעבור זה היתה המלחמה לא לקיים תנאים מוסכמים בין הפלשתים ובין ישראל, ולפי שלא יתפארו פלשתים על ישראל שאין בהם איש גבור כמוהו יצא דוד אליו והרגו בשם השם להסיר חרפתו מעליהם לא בבחינת עבדות הפלשתים. והנה התמהמהו ארבעים יום לא לענין גלית כי אם שעברו הימים ההם כלם בכל הזמן אשר נאספו פלשתים כלם במחניהם וישראל כלם במחניהם, כי אסיפת העם לא יהיה בפתע פתאום, או היו הולכים ביניהם אנשי אמת לשפות שלום בתוכם. ובמסכת סוטה (פרק ח׳ דף מ״ב ע״ב ועיין שם בתוספתא) אמרו ארבעים יום, כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה, ובסופם בדמות העת שירד משה מן ההר הרג דוד את גלית. ואחרים אמרו שם כנגד ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נעמי, ובזכותם נתלה הדבר לגלית בנה ארבעים יום, אמרו אם גלית היא ערפה. הנה היו לדעתם ענין הארבעים יום בבקשם בכל גבול ישראל איש גבור חיל להלחם עמו, והתבאר עם זה השאלות ראשונה ושנית: