ויאמר שמואל אל כל ישראל וגו׳. אחשוב בענין התוכחה הזאת וכוונתה, שלפי ששאלת מלך היה אם למאסם בהנהגת שמואל, כמו שיורה מאמרם שאמרו אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך או היה למאסם בהנהגת האל יתברך ובמשפטו, כמו שאמר יתברך לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ולכן רצה שמואל הנביא להוכיח את ישראל על אחת מהתכליות האלה מאמר בפני עצמו, והתחיל להוכיחם בבחינת עצמו והנהגתו אותם ראשונה, באמרו הנה שמעתי בקולכם לכל אשר אמרתם לי ואמליך עליכם מלך וכו׳, רוצה לומר הנה שמעתי והבינותי כל הדברים אשר אמרתם לי, רצה לומר בעניני, והוא אמרם הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך וגו׳, ועשיתי שאלתכם וזהו ואמליך עליכם מלך, רצה לומר לא רציתי להוכיח אתכם על עניני קודם המלכת המלך, לפי שלא תחשבו שהיה תכלית דברי כדי למנוע ההמלכה מכם, אבל המלכתי עליכם מלך כאשר שאלתם.

ועתה שהנה המלך מתהלך לפניכם אדבר את דברי. ולפי שהיו דברי ישראל אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, לכן אמר שמואל ואני זקנתי ושבתי, רצה לומר הנה בענין הזקנה אמת אמרתם שזקנתי, וגם אוסיף על דבריכם ששבתי שהשיבה הוא יותר מהזקנה, ולמה שאמרתם שבני לא הלכו בדרכי אשיב שבני הנם אתכם, רצה לומר עשו בהם המשפט הראוי כפי מעשיהם, אבל על דבר אחר שאתם לא פירשתם אותו והוא שהייתם מואסים בהנהגתי על זה אוכיחכם ואערכה לעיניכם, וזה שאמר ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה.

הנני ענו בי וגו׳, רצה לומר אין ראוי שתעשו עלי חקירה מאנשים אחרים כי תמיד התהלכתי בתוככם ואתם יודעים מעשי, אם כן ענו בי נגד ה׳ שהיה שם הארון ונגד משיחו שאול, ואמר זה לפי שכאשר יצא שופט מאומנותו יהיה המנהג בין האומות שהשופט הבא אחריו יחקור על מעשיו, ואם ימצא שלקח שוחד יענישהו עליו, ולפי שישראל אמרו שיקים להם מלך שישפטם ככל הגוים, רצה שמואל לעשות זה גם כן על דרך הגוים, וזהו אמרו ונגד משיחו ששאול ישפוט עליו אם עשה שלא כהוגן, ושאין להם להתבייש ממנו או לירוא מלפניו, כי כבר היה להם מלך ומה יעשה עוד שמואל אליהם, כל שכן בהיותו זקן חלש מאד. ואמרו את שור מי לקחתי, רוצה לומר שהשוחד או יהיה בתורת הלואה, או בדרך גזל שהדיין בחזקה יקחהו, או בדרך מתנה שישאילהו ברצוי דברים, ולשלשת מינים האלה אמר את שור מי לקחתי, כלומר האם לקחתי מיד אחד מכם שור או חמור להשתמש בו ואחר כך אשיבהו אליו? ואת מי עשקתי, רוצה לומר האם עשקתי וגזלתי איש לקחת ממנו דבר בחזקה? ואת מי רצותי, רצה לומר האם בקשתי בתחנונים לאדם שיתן לי דבר ברצונו? או יהיה את שור מי לקחתי למלאכתי, מי עשקתי בממון, ואת מי רצותי בגוף, ע״ד (דברים כ״ח ל״ג) עשוק ורצוץ כדב׳ המפ׳, ואמרו ואעלים עיני בו, ר״ל אם אבוש לאמר בפני אעלים עיני שלא אסתכל בו ויאמר אותו לכם, ואני אשיב מיד מבלי שום טענה אחרת. וכפי יונתן יהיה פירושו האם העלמתי עיני מאדם כדי שלא לעשות משפטו? כי העלם עיני השופט רע כלקיחת השוחד:

והנה השיבו ישראל לא עשקתנו כנגד את מי עשקתי, ולא רצותנו כנגד ואת מי רצותי, ולא לקחת מיד איש מאומה כנגד את שור מי לקחתי וגו׳:

ושמואל אמר על תשובתם עד השם בכם ועד משיחו, והם אמרו עד, שיהיה עד האמת כדבריהם, והנה אמר ויאמר עד בלשון יחיד, לרמוז על כאו״א מהם שאמר עד. ואפשר שיחזור לשאול שהוא אמר אני עד בדברים האלה ששמעתי. ואחז״ל במס׳ מכות (מכות כ״ג:) שיצאתה בת קול ואמרה עד, אתם מעידים עליו על הגלוי ואני מעיד עליו על מה שבסתר, וזה אחד מג׳ מקומות שהופיעה רוח הקודש בב״ד של מטה. הנה בזה השלים שמואל להוכיחם על מה מאסו בהנהגתו, האם היה לוקח מהם שוחד או היה מתעלם מהם מלעשות משפט וצדקה?

ויאמר שמואל אל העם וגו׳. הפסוק הראשון הזה יראה שאין לו גזרה, כי הוא אמר ה׳ אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה וגו׳ ולא זכר ע״ז דבר, וכתבו רד״ק ורלב״ג שהוא חוזר למה שאמר למעלה עד ה׳ בכם וגו׳, אשר עשה וגו׳ ואשר העלה וגו׳, ופשט הכתוב לא יסבלהו, כי היה ראוי שיקדם זה לאמרו ויאמר עד, ושלא יהיה ביניהם הפסק פר׳. ויקשה ג״כ למה יחס לאל ית׳ עשיית משה ואהרן ולא בריאת שמים וארץ ושאר הדברים הנפלאים? ואני אחשוב בפי׳ שאחרי ששמואל הוכיח את ישראל על מאסם הנהגתו, ראה להוכיחם על מאסם הנהגת האל ית׳, שהם שתי הבחינות שתסבול שאלת המלך כמ״ש, ולזה בתחלת הפרשה אמר ויאמר שמואל אל העם, וקודם התוכחה ראה להקדים הקדמה א׳ יצטרך אליה, והיא אמרו ה׳ אשר עשה את משה ואת אהרן ואשר העלה, והמאמר הוא ה׳ הוא אשר עשה את משה ואת אהרן, כי לא היתה בריאתם טבעית כשאר בנ״א כי אם רצונית אלהית כדי לעשות ע״י נסים ונפלאות, וג״כ ה׳ הוא היה אשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים, כי לא יצאו בכחם ובגבורתם כי אם בנס אלהי:

ועתה התיצבו ואשפטה אתכם וגו׳, רוצה לומר ועתה אחרי הנחת ההקדמה הזאת התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳, לא על עניני (כמו שהיתה התוכחה הקודמת) כי אם על כל צדקות ה׳ אשר עשה אתכם ואת אבותיכם, והיתה צריכה ההקדמה הזאת לפי שיאמר אחר זה שאהרן ומשה הוציאו את בני ישראל ממצרים, לכן הקדים ואמר שמשה ואהרן האל יתברך עשאם בדרך נסיי ורצוני לזה התכלית, ושאותה היציאה עם היותה מיוחסת להם האל יתברך עשאה בכחו ובגבורתו, ולכן הקדים המאמר הזה:

כאשר בא יעקב למצרים וגו׳. אחשוב ששמואל עשה שתי טענות לבאר להם טעותם בשאלם להם מלך. האחת היא כאשר בא יעקב מצרימה ונשתעבדו שם ויזעקו אבותיהם אל ה׳, הנה אז לא שאלו ישראל מלך אבל צעקו אל ה׳ מתוך צרותם, וגם האל יתברך לא נתן לפניהם מלך אבל שלח לפניהם את משה ואת אהרן, והמה עם נבואתם הוציאו אותם ממצרים ויושיבום במקום הזה, רוצה לומר, שהם סבבו ביאתם לארץ, כי עם היות שמשה ואהרן לא באו עמהם שמה, הנה זכותם ותורתם ולמודם הביא אותם אליה, וזו היא הטענה הראשונה, ר״ל אם ליציאת מצרים ולכבישת הארץ כלה לא נצטרכו ישראל למלכים ולא שאלו אותם, ולא נתן האל ית׳ לפניהם כי אם נביאים ולא המליך עליהם מלך, אם כן מבואר הוא שהיה שאלתם עתה מלך דבר בלתי ראוי. ונתן עוד בזה טענה שנית מפאת סותרו.

והיא אמרו וישכחו את ה׳ אלהיהם וימכור אותם ביד סיסרא, ר״ל מלבד הטענה הראשונה הלקוחה משלמות ישראל בצעקם אל ה׳, ומהשכר שבא עליהם ע״י הנביאים, הנה עוד תלקח ראיה על מה שחטאו בשאלם מלך, מאשר בני ישראל פעמים שכחו את ה׳ ומיד קבלו ענשם שמכרם ה׳ בידי אויביהם וילחמו בם, ובהיות שישראל עתה במה ששאלו מלך שכחו את ה׳, כמו שאמר כי אותי מאסו ממלוך עליהם, הנה יהיו חייבים עונש גדול ויקרה להם כמו שקרה לאבותיהם החטאים בנפשותם שעצבו ג״כ את ה׳. ואחרי שהעיר על שתי אלה הטענות רצה להתיר ספק אחד יקרה בטענה הראשונה, והוא שאולי יאמר אומר הנה לענין יציאת מצרים היו צריכים נביאים, לפי שלא היה שם מלחמה כלל כ״א נסים ונפלאות ונתינת התורה על ידיהם, אבל בזה״ז שאנו צריכים למלחמות ואין כאן נתינת התורה, אין ספק שיותר הכרח יש לנו במלכים (כמ״ש ונלחם את מלחמותינו) מבנביאים.

הנה להשיב לזה אמר עוד ויזעקו אל השם ויאמרו חטאנו וגו׳ וישלח ה׳ וגומר, רוצה לומר כבר ראינו כי כאשר צעקו אבותיכם אל ה׳ אחרי היותם בארץ בזמן המלחמות הנה הם גם כן לא שאלו מלך והאל יתברך לא המליך עליהם אדם.

אבל שלח לפניהם שופטים את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ועם היות שאינם מלכים הנה הצילו אתכם מידי אויביכם ותשבו בטח, ואמר אתכם לנוכח, לומר שעיניהם הרואות את הדבר הזה, ולזה אמר ויצל אתכם בלשון יחיד, להגיד שהאל ית׳ הוא לבדו המציל על ידי השופטים ההם. וזכר ירובעל שהוא גדעון ראשונה, לפי שנעשו על ידו נסים הרבה וזכה לנבואות רבות, ואחריו זכר בדן שהוא שמשון שהיה משבט דן כמו שתרגם יונתן, לפי שגם על ידו נעשו נסים וקרא אל ה׳ ויענהו, והוא זכה למדרגה ממדרגות הנבואה, ואחריו זכר יפתח שלא נעשו על ידו נסים ולא זכה לנבואה, אבל היה גבור חיל ומזה הצד זכר שמשון קודם ליפתח, לא בקדימה זמנית כי אם לפי שקדם אליו במעלת הנסים והקורבה לאל ית׳. ואחריהם כלם זכר שמואל את עצמו כי עם היותו גדול שבכל השופטים, להיות שמואל הוא הכותב רצה להקטין עצמו ונזכר באחרונה וגם להיותו אחרון בזמן, והנה אמר ואת שמואל ולא אמר ואותי, לפי שכל דברי הספר ועניני שמואל כתבם בלשון נסתר כשלישי המדבר, וכן עשה ירמיהו בספרו ויהושע בספרו אם היה שהוא כתבו, וכל זה להמשכם אחרי דרך משה אדוננו עליו השלום. ובדרש (עיין רד״ק) אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרא אף שמואל רבן של הנביאים מתנבא ולא היה יודע מה היה מתנבא, שנאמר ואת יפתח ואת שמואל, אותי לא אמר אלא ואת שמואל לפי שלא היה יודע מה היה מתנבא, ואין צורך לדרש הזה מאחר שכל הנביאים זה דרכם ואף שמואל כך היה מנהגו תמיד. ובמדרש שמואל (פר׳ ט״ו) אמרו השם אשר עשה את משה ואת אהרן וגומר את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, הרי לך שלשה גדולי עולם משה ואהרן ושמואל כשלשה קלי עולם, לומר ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו, זהו דרש הכתוב, אבל כפי הפשט זכרם כפי מעלתם בנבואה ובנסים. הנה התבאר מזה שלא זכר בכאן השופטים שהקים האל ית׳ כדי להושיעם מהצרות והאויבים אשר זכר למעלה, ולא כיון לזה כי הם דבורים חלוקים, אבל זכר בכאן שפעמים צעקו ישראל אל ה׳ גם בזמן המלחמות ושלח לפניהם שופטים, והזכיר מהם ארבעה אשר עלו על לבו ראשונה ואשר רוח השם דבר בם והיו יותר קרובים למעלת הנבואה, להודיע כי גם באותו זמן לא הקים להם מלכים כי אם נביאים ושופטים, ולא זכר דבורה מפני הכבוד להיותה אשה, וברק לא עשה נסים ולא הגיע למעלת הנבואה והיה די בארבעה אלה שזכר כפי כוונת המאמר. ואפשר לומר עוד שזכר מהשופטים אחד נביא ממדרגה שפלה כירובעל גדעון, ואחד נפעם השכל כשמשון, ואחד משכיל ונבון כיפתח ולא נביא, ואחד נביא מובהק כשמואל, וזכר אם כן כל מיני השופטים, נביא קטן גדעון, נביא גדול שמואל, שופט משכיל יפתח, שופט סכל שמשון, וזה להודיע שאין מעצור ליי׳ להושיע ברב או במעט, בנביא מובהק או נביא קטן המעלה, שופט חכם או שופט סכל ונפעם התכונה, והותרה בזה השאלה הרביעית:

ותראו כי נחש מלך עמון וגומר. הנה המאמר הזה אצלי הוא תוכחה אחרת, ורצה לומר שהאנשים מטבעם יוסיפו לחטוא אבל בבוא עליהם צרה וצוקה ישובו ובקשו את ה׳, כמו שאמר (תהלים פ״ו ז׳) ביום צרתי אקראך וגו׳, וישראל לא היו כן כי עם היות שראוי שאחרי ששאלו מלך מיד בא נחש מלך בני עמון עליהם (והיה זה להם עונש בקשתם) הנה הם לא חזרו בתשובה ולא נתחרטו מכל אשר שאלו, אבל גם אחרי העונש וההתראה ההיא שעשה השם יתברך בהם בביאת נחש מלך בני עמון לנקר עיניהם הוסיפו לחטוא, ואמרו לשמואל לא כי מלך ימלוך עלינו, וענין אמרו לא כי מלך וגו׳, יורה שהוא ענין ההפצר, רוצה לומר אף על פי שיבא נחש וכל האויבים שבעולם לא נחזור מזה כי אם שימלוך מלך עלינו, וכל זה בהיות האל יתברך הוא מלככם ושלא הייתם צריכים למלך אחר, והותרה בזה השאלה החמישית:

ועתה הנה המלך אשר בחרתם וגו׳. ידמה שזו היא נחמת שמואל לעם ותתו להם דרך תשועה, והוא שאמר הנה עם היות שחטאתם במה ששאלתם הנה האל יתברך עשה שאלתכם וזכיתם למלך, ולפי שהאנשים הנמשכים אחרי תאוותיהם כאשר ישיגו מה שיבקשו יקוצו בו, כענין האדם עם הנשים בתאוות המשגל, אמר שלא היו הם כן בענין המלך, כי אחרי היות מלך עליהם עוד בחרו בו ושמחו עמו כמו קודם השאלה, כי כמו שאתם הייתם שואלים אותו קודם היותו ככה עתה למה שראיתם מגבורותיו תחפצו בו, וזהו אשר בחרתם אשר שאלתם, רוצה לומר אשר בחרתם אותו ושמחתם אחרי המלכתו ואשר שאלתם אותו בראשונה, ועוד זכיתם שאותו המלך האל יתברך ברצונו נתנו לכם שהוא הדבר הנרצה לכם, רוצה לומר שיסכים חכמתו יתברך עם בקשתכם.

ועל כן המשיך אחרי זה אם תראו את ה׳ וגו׳, והנה בפירוש זה הפסוק ראוי שתדע שהמפרשים למה שלא מצאו בו גזרה אמרו שהוא חוזר למעלה, יאמר והנה נתן ה׳ עליכם מלך להושיעכם אם תראו את ה׳, והעיקר חסר מן הספר והוא שיאמר להושיעכם. ובלעדו יקשה הפסוק לדעתם, כי כבר נתן האל יתברך להם מלך ומה שהיה כבר היה בין שיראו את ה׳ ובין שימרו את פיו, ולכן אחשוב בפירוש הכתוב הזה אחד משני פנים. האחד הוא שהטוב יוחס אל האל יתברך והרע לא ימשך ממנו כי אם מהמקבלים, וכדברי איוב (איוב ב׳ י׳) גם את הטוב נקבל מעם האלהים ואת הרע לא נקבל וגו׳, ולזה אמר והנה נתן ה׳ לכם מלך אם תראו את ה׳ ועבדתם אותו וגו׳, כי אם לא תראו מלפניו יהיה ענין המלך מיוחס אליכם ולא אליו יתברך ולא נאמר אז שהוא נתנו לכם, כי אין הרע נמשך ממנו בעצם כמו שאמרתי. הפן השני הוא שיהיה גזירת הכתוב והייתם גם אתם וגם המלך וגו׳, רוצה לומר אם תראו את ה׳ והוא מאמר כללי, ויפרש היראה במה תהיה ואמר שהיא במצות עשה, וזהו ועבדתם אותו ושמעתם בקולו, וגם במצות לא תעשה וזהו ולא תמרו את פי ה׳, הנה בהיות זה כן תהיו גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי ה׳ אלהיכם, רוצה לומר שתהיו אחריו במעלה וכבוד ותהיו גוי אחד בארץ כמו שהוא יתברך אחד בעולמו, גם תהיו אחרי ה׳ רוצה לומר שהוא יהיה מגינכם וילך לפניכם השם ואתם תלכו אחריו ותחסו בצלו. ורש״י פירש והייתם גם אתם ותתקיימו לאורך ימים גם אתם גם המלך:

ואם לא תשמעו בקול ה׳, רוצה לומר במצות עשה ומריתם את פי ה׳ כלומר במצות לא תעשה, הנה אז תהיה יד ה׳ בכם ובאבותיכם, רוצה לומר עד עתה היתה יד ה׳ באבותיכם ולא בכם ועתה תהיה בכם גם כן, באופן שיד ה׳ תהיה בכם ובאבותיכם יחד, באופן שתדמו אליהם בענין העונש, ולפי זה יהיה גזירת הפסוק והייתם גם אתם עם המשפט בוי״ו, וכן הוא והיתה יד ה׳ שהוא משפט הפסוק השני והוא גם כן בוי״ו ורבים ככה:

גם עתה התיצבו וראו וגו׳. כתבו המפרשים שלפי שהיו בישראל בני בליעל שאומרים שלא היה רע בעיני ה׳ לשאול מלך, לפיכך עשה להם שמואל האות הזה כדי שיראו כלם שרעתם רבה בעיני ה׳ שאלתם מלך ולא יוכלו להכחישו. ואני אחשוב שעשאו שמואל כדי להתיר ספק אחד היה נופל בדבריו, והוא כי אם היה שאלת מלך רעה בעיני האל יתברך איך בחר השם יתברך בשאול? ואיך משחו שמואל ואיך נתברר על פי האורים והתומים? הנה להשיב לזה אמר גם עתה התיצבו וראו, רוצה לומר הנה האל יתברך נתן הבחירה באדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואם הוא ישאל מה שירצה לא ימנעהו ממנו ויתן רצונו יהיה טוב או רע.

והביא דמיון לזה מהיות קציר חטים, ואמרו חכמינו ז״ל (תענית פרק א׳ י״ב ע״ב) יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה, ועם היות הקולות והמטר בזמן ההוא רע וכל שכן בארץ ישראל שלא היה יורד מטר כל ימי קציר, הנה לפי שהיה קורא את ה׳ וישאל את הדבר הרע ההוא יתן ה׳ קולות ומטר לפי ששאלהו ממנו, כך היה ענין המלך, שעם היותו דבר רע נתנו לפי ששאלוהו ממנו גם כן, ודברי הכתוב יורו על שהיתה זאת כוונתו באמרו גם עתה התיצבו וראו וגו׳, ר״ל אם תתמהו למה נתן הדבר שהיה רע? גם עתה בהיות קציר חטים אקרא אל השם ויתן קולות ומטר שהוא דבר רע, ובזה תראו כי רעתכם רבה בעיני השם אשר עשיתם לשאול לכם מלך עם היות שנתנו אליכם. ואמרו כי רעתכם רבה בעיני השם אינו נאמר על החטא כי אם שעשו לנפשם רעה גדולה בשאלם מלך להיותו דבר מזיק מאד, ולזה אמר בעיני ה׳, רוצה לומר עם שאתם לא תראו עתה הרע וההפסד אשר ימשך מהמלך, הנה בעיני השם שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות הוא רואה ההיזק שיבא אליכם מהמלך:

וזכר שכך היה שמיד שקרא שמואל אל ה׳ נתן קולות ומטר באותו יום מבלי היות שם עננים ולא אידים וסבות מקדימות למטר, כי היה יום קציר חטים וידוע שהאנשים לא יקצרו ביום המעונן, ולכן היה מהנס היות פתאום מטר וקולות כל שכן שבא לאות ולדמיון הדרוש כמו שאמרתי. ואמרו ויירא כל העם מאד את ה׳ ואת שמואל, הוא להגיד שהתפעלו מאד מדבריו ומהנס אשר עשה לעיניהם, ופחדו מאשר עשו נגד ה׳ וממה שעשו נגד שמואל שהם ב׳ הבחינות שזכרתי בשאלתם המלך, והותרה בזה השאלה הששית:

ויאמרו כל העם אל שמואל וגו׳. זכר שהעם התודו על עונם ובקשו משמואל שיתפלל בעדם אל ה׳ ואל ימותו, כי ידעו היותם בני מות על אשר בקשו מלך. ואמרם כי יספנו על חטאתינו רעה, פירושו אצלי שהודו שבשאלת המלך מלבד החטא שחטאו בו להשם יתברך הנה הם הוסיפו עליה רעה לעצמם בשאלם מלך, כי החטא הוא ביחס השם יתברך והרעה היא בבחינת עצמם, מסכים למה שאמר להם שמואל רעתכם רבה וכמו שפירשתי.

ושמואל השיבם עם היות שאתם עשיתם את כל הרעה הזאת, רוצה לומר רעה לעצמכם בשאלת המלך, הנה לא יחשב לכם חטא מפאת האלוה יתברך, אך לא תסורו מאחרי ה׳ בעשותכם הדברים שהזהיר שלא תעשו. ועבדתם את ה׳ בכל לבבכם שהוא בדברים והמצות המעשיות, כי אם לא תחטאו ולא תסורו מהמצות לא יחשב לכם עון בזה. ות״י את כל הרעה הזאת על המטר:

ואמנם אמרו עוד ולא תסורו כי אחרי התוהו, נדחקו מאד המפרשים בפירושו. ואני אחשוב שכי אחרי התוהו משמש בלשון אלא, שהוא אחד מהארבעה לשונות שתשמש לשון כי (אי דלמא אלא דהא) כמו שכתב רש״י (ריש פרשת וירא) וכן (בראשית י״ח ט״ו) לא כי צחקת. ואמרו ולא תסורו אינו מצוה כי אם הודעה, יאמר הנה ראוי אליכם שלא תסורו מאחרי ה׳ כמו שאמרתי לפי שלא תסורו ממנו אלא אחרי התוהו, כלומר אני ידעתי שלא תסורו כי אם להליכתכם אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה, ומאחר שלא תוכלו לסור מאחרי ה׳ כי אם שתלכו אחרי התוהו דבר הגון הוא שלא תסורו ממנו. והמפרשים פירשו כי אם תסורו מאחריו ותלכו אחרי התוהו לא יועילו ולא יצילו אתכם כי תוהו המה.

ונתן הטעם למה לא יראו ממה שעשו באמרו כי לא יטוש ה׳ את עמו, רוצה לומר אף על פי שבמה ששאלתם מלך חטאתם הנה ה׳ לא יטוש אתכם לא בזכותכם כי אם בעבור שמו הגדול, לפי שהוא ברצונו הואיל ורצה לעשות אתכם לו לעם: ולפי שכמו שאמרתי במה ששאלו מלך חטאו לאל יתברך וחטאו כנגד שמואל הנביא, לכן הנביא דבר בשניהם, אם כנגד השם יתברך אמר כי לא יטוש ה׳ את עמו וגו׳.

ואם במה שחטאו נגדו אמר גם אנכי חלילה לי מחטוא להשם מחדול להתפלל בעדכם, שאחרי שאתם שבתם בתשובה ותתודו על עונכם הייתי אני חוטא אם לא אתפלל בעדכם ואם לא הוריתי לכם בדרך הטובה והישרה, אבל אל תבטחו בתפלתי בחשבכם שאף על פי שתמרו את פי ה׳ תפילתי תציל אתכם ממות אינו כן, כי לא יועיל דבר אם לא תהיו אתם טובים וישרים עם ה׳.

וזהו שאמר אך יראו את ה׳ ועבדתם אותו, בראותכם את אשר הגדיל עמכם בכל החסדים אשר עשה עם אבותיכם ועמכם.

ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו, רוצה לומר לא תועיל תפלתי כלל אם לא בהכנת המקבלים, והמלך לא יושיעכם ואתם לא תעזרוהו אם לא בהיותכם דבקים ביי׳ אלהיכם, כי אז ישוב ה׳ לשוש עליכם לטוב כאשר שש על אבותיכם, הנה התבאר אם כן מזה תוכחת שמואל לעם על שאלת מלך. וכבר יאמר אומר לא ימלט משנאמר אם שהיתה שאלת המלך אסורה לישראל או מותרת כענין היפת תואר, (דברים כ״א י״א) ואם היתה אסורה איך בתשובתם לא חזרו מהחטא? והיה ראוי שלא יהיה עוד עליהם מלך, ואם היתה מותרת למה נתקצף האלהים על קולם והוכיחם הנביא כל כך עליו ואמר שהוא רעה רבה? ולא מצינו שהוכיח הנביא לדוד כאשר לקח במלחמה את מעכה בת תלמי מלך גשור שהיתה יפת תואר לפי שנתן יתברך לו היתר בדבר, ומלבד מה שכבר אמרתי בזה הנה אומר עוד בהיתרו שהיתה שאלת המלך דבר הרשות, ולזה לא עזבו מלכם ולא אסרו השם יתברך עליהם, ונמשכו המלכים בישראל מהסבות אשר זכרתי במה שעבר, אבל היה מפעל יצר הרע והיו ישראל בזה שואלים רעה לעצמם ובוחרים בהיזקם ובהפסדם ולזה הוכיחם הנביא עליו, ואל זה כוון באמרו רעתכם רעה בעיני ה׳ כמו שפירשתי. ועם היות שלא הוכיח יתברך הלוקח אשת יפת תואר במלחמה, הנה ראה להוכיח את ישראל על זה לשלשה סבות. האחת להיות המעשה המגונה שיעשה הכלל יותר רע מאשר יעשה האיש הפרטי, וכמו שראינו בענין פלגש בגבעה (שופטים כ׳), שלהיותם כלל עיר אחת נענשו בדבר שלא היה אדם אחד חייב מיתה כפי הדין כאשר פירשתי שם, וענין דור המבול (בראשית ו׳ י״א) שנחתם גזר דינם על הגזל בהיות האדם הגוזל הפרטי בלתי חייב מיתה ולא מלקות, ולכן לא היה בעיניו מעשה האיש הפרטי ביפת תואר לרוע כמעשה ישראל כלו בשאלם מלך. והסבה השנית היא, לפי שענין יפת תואר הוא מהכרח התאווה והיצר הרע, וכאלו אין האדם בחיריי בדבר כזה, אבל שאלת המלך לא היה כן כי היה מפעל שכלם, ולפי שבחרו בזה רעה גדולה לעצמם ראה ית׳ בכך להוכיחם עליו. הסבה השלישית היא, לפי שענין היפת תואר היה מעט ההזק ולכן לא הוכיח עליו וענין המלך היה רב ההיזק ולכן הוכיחם עליו מאד. וכבר כתב הרב המורה בפרק מ״א חלק ג׳ (דף קס״ז ע״ב) שגודל העונש וחוזק הצער וקטנותו יהיה בבחינת ארבעה דברים, האחד גודל ההפסד הנמשך ממנו, השני רוב ההסתה מהתאוה שיביאוהו אליו, השלישי רוב המצאו פעמים הרבה, הרביעי קלות עשיית המעשה ההוא וכו׳, והנה הסבה הראשונה שזכר הרב היא השלישית אשר נתתי בזה. הנה התבאר ששאלת המלך לא היתה נכללת במצות לא תעשה אבל היה דבר הרשות, והיה עם זה דבר מזיק מאד ועצה רעה לשואלים אותו ללא הכרח, ולזה בא עליו התוכחה מהסבות אשר זכרתי: