[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]
(לג) אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃
Any who make a compound like it and who place of it on a stranger shall be cut off from his people.'"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]
שלא לסוך זר בשמן המשחה – בה״ג מניין המצוות עונש נ״ג, יראים ר״פ. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה פ״ד, סמ״ג מצוות לא תעשה רצ״ב, ספר החינוך ק״ח
שלא לעשות במתכונת שמן המשחה – בה״ג מניין המצוות עונש נ״א, יראים רע״ח. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה פ״ג, סמ״ג מצוות לא תעשה רצ״ג, סמ״ק קע״ג, ספר החינוך ק״ט
[קעג] 1אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו, ת״ר המפטם את השמן וכו׳ לסוך (ממנו) חייב (דכתיב אשר ירקח כמהו) והסך ממנו (אחר שלא פטמו) פטור לפי שאין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה [שנאמר אשר יתן ממנו] (מאותו של משה). (כריתות ה.)
[קעד] 2ואשר יתן ממנו על זר, תניא הסך בשמן המשחה וכו׳ למלכים ולכהנים (גדולים, לאחר שנמשחו) רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר וכו׳. וא״ר יוסף במאי פליגי רבי מאיר ורבי יהודה גבי מלכים וכהנים, ר״מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחילתו ועד סופו ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו (דהא נמשחו מתחלה). (כריתות ו:)
[קעה] 3ואשר יתן ממנו על זר, תנו רבנן נפש (האמור במעילה (ויקרא ה׳:ט״ו)) אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשיח וכו׳ פשיטא נפש כתיב, מהו דתימא, אמר רחמנא ואשר יתן ממנו על זר והאי (משיח) לאו זר הוא דהא אימשח בגויה (סד״א דלא הוי בכלל מעילה) קמ״ל (דנפש דמשיח נמי הוי בכלל מעילה). [ונשיא אגב משיח נקטיה] (מעילה יט.)
[קעו] 4על זר, על חילוני, דלא מבנוי דאהרן. (תרגום ירושלמי א׳)
[קעו*] 5אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, שלשים ושש כריתות בתורה וכו׳ והמפטם את השמן (לאו, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. כרת, אשר ירקח כמוהו ונכרת וגו׳ מפטם את השמן [כעין שעשה משה במדבר דכתיב] ואתה קח לך בשמים ראש) והסך את השמן המשחה (לאו, על בשר אדם לא ייסך. כרת, אשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, מאותו שעשה משה לשמן המשחה וכו׳ אית ביה מעשה מש״ה אית ביה לאו וכרת. רש״י) (כריתות ב.)
[קעז] 6אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, א״ר אלעזר א״ר הושעיא כל מקום שאתה מוצא ב׳ לאוין וכרת אחד חלוק חטאת ביניהן, (שאם עשאן שניהם בהעלם אחד חייב שתיים. רש״י. ובפי׳ רבנו גרשום: אע״ג דחטאת לא אתי אלא במקום כרת אפילו [הכי] כיון דכתיבי ב׳ לאוין וכרת אחת משמע כרת אכל לאו ולאו). ומאי היא, מפטם וסך [שני לאוין] דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו וגו׳ כרת אחת דכתיב אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. (כריתות ג.)
[קעז*] 7ונכרת מעמיו, ועמיו בשלום. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל אות קסט, בפירוש רד״ק על פטום הקטורת נדפס מכת״י בקובץ דברים נחמדים (הוסיאטין תרס״ב) עמוד ב׳ כתב: פיטום הקטרת, תרגם בירושלמי, אשר ירקח, גבר די יפטם. ולפנינו בתיב״ע: די ימזג. אמנם בתרגום ירושלמי כת״י רומי שבידי מבואר כן גבר דיפטם, ולעיל אות קמה רוקח מתרגם פטים. – הגירסא: אשר יתן ממנו. כלומר דורש מהמלה ״ממנו״ של משה ליתא לפנינו רק ברמב״ם וכן נראה מלשון רש״י שגורס כן. ועל סמך זה הכנסתי בפנים. וראה במילואים כאן ע״ד הגהות הב״ח שתקן ברש״י, כתבתי לפרש הגירסא שבשטה מקובצת. ובמדרש הגדול: ואשר יתן ממנו, מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי הוא שחייב, לא ממה שעשו אחרים.
2. במדרש הגדול כאן: על זר, להוציא כהנים גדולים ומלכים שאינם זרים אצלו, מכאן אמרו הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר אשר יתן ממנו על זר יצאו אלו שאין זרים אצלו, או יכול אילו סך ממנו למלך וכהן גדול יהא פטור ת״ל בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע ע״כ. וראה רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״א הי״א. ולעיל אות קסח בבאור.
3. בקרן אורה כאן כתב: דברייתא זו אתיא כחכמים דס״ל (לעיל אות קעד) דהסך משמן המשחה על מלך וכה״ג פטור, ע״כ איצטריך נפש לאשמועינן דחייב אשאר מעילות, אבל לר״מ דמחייב התם אפילו בשמן המשחה א״כ פשיטא דאית בהו מעילה בשארי דברים ולא איצטריך קרא. וראה במילואים כאן שבחקרי לב מביא ראי׳ מכאן שיש דין מעילה בשהמ״ש.
4. צ״ב שלכאורה זה נגד ההלכה, שגם הנותן שמן המשחה על כהן הדיוט חייב ומלכי בית דוד נמשחו אע״פ שאינם מבנוי דאהרן, ובת״י כת״י רומי ליתא. ויש לתרץ שהת״י מפרש שהצווי ואשר יתן ממנו על זר, נאמר רק למשה שאז נמשחו בני אהרן עם אהרן והי׳ ציווי כולל שלא לתת על שום איש אחר. וכן פי׳ האע״ז: ואשר יתן ממנו על זר שאינו ממשפחת אהרן. ולענין משיחת מלכים, ראה אע״ז בשם הגאון ז״ל שקבלה היתה ביד ישראל שנמשח דוד וזרעו משמן המשחה לא מלכים אחרים. וכתב: והוצרך לפרש ככה בעבור שלקח צדוק משמן המשחה שהי׳ באהל מועד ומשח בו את שלמה כו׳ וחוץ ממשפחת דוד איננו כתוב, ולפי דעתי כי כל המצות אמת הם לדורות ישראל כמו שלא יעלו עולה רק במקום הנבחר, והנה גדעון ושמואל גם אליהו בהר הכרמל העלו עולות והזכרתי גדעון בעבור שהעלה עולות ואינו כהן, גם כן שמואל כי לא יועיל אם היה מבני קרח, והנה הכל הוראת שעה, גם ככה נוכל לאמר בדברי שלמה, כי על הוראת שעה ביד נתן הנביא או גד, נמשח בשמן המשחה ע״כ. והרמב״ן דוחה פירושו וכתב: ואין כן דעת רבותינו, ולדעתו היתר משיחת מלכים הוא מקרא: יהיה זה לי לדורותיכם ראה לעיל אות קסב ובמילואים כאן.
5. ראה לעיל אות קסז.
6. ראה מכות יד: ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ואידך סבר כר׳ אלעזר א״ר הושעיא וכו׳ (כלפנינו). וראה דק״ס שם שי״ג: למפטם וסך וכדר״א וכו׳. ולפי זה משמע שעיקר הדרש בא ללמדנו שיש כרת על כל אחד ואחד וממילא חייב ב׳ חטאות בשוגג. וכן מבואר בירושלמי שבת פ״ז ה״ב: רבי אבהו ר״א בשם רבי הושעיא שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין כריתות (ליתן לכל לאו ולאו כרת בפנ״ע, פ״מ) מה טעמא על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו, וכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת, לאוין חולקין כריתות. וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ״ז ה״ה פ״ט ה״א, ויבמות פי״א ה״א. וראה פי׳ רגמ״ה כריתות שם (הובא בפנים) ויש להעיר מרש״י סנהדרין סה. ד״ה הואיל: דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין, על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו אע״ג דאין בשניהם אלא כרת אחת כדכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, אמרי׳ התם דכי עבד להו בשוגג בהדדי מחייב על כל אחת ואחת ע״כ. ונראה שמ״ש שאין בשניהם אלא כרת אחת, כונתו שלא כתוב בתורה רק כרת אחת לשניהם, אבל לד״ה חייב כרת על מפטם לחוד ועל סך לחוד.
7. ראה תורה שלמה פי״ב שכח ולהלן אות רו.
If a person compounds a similar formula, or if he places from it upon an unauthorized person, he shall be cut off [spiritually] from his people.
כאן תרגם ״אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ״ – ״גְּבַר דִּיבַסֵּים דִּכְוָתֵיהּ״. אבל בפסוק הקודם ״וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לא תעשו כָּמֹהוּ״ – ״וּבִדְמוּתֵיהּ לָא תַעְבְּדוּן כְּוָתֵיהּ״. מה בין כְּוָתֵיהּ לבין דִּכְוָתֵיהּ? לדעת ״באורי אונקלוס ״דִּכְוָתֵיהּ מוסב דווקא על העצם הנדמה, לעומת כְּוָתֵיהּ יכול להיות מוסב על עניינים חיצוניים״. לכן ״אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ״ והכוונה לשמן משחה עצמו שאסור לרוקחו, תרגם ״גְּבַר דִּיבַסֵּים דִּכְוָתֵיהּ״. אבל ״וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לא תעשו כָּמֹהוּ״, ומשמעו שלא יעשו שמן אחר כמתכונתו של שמן המשחה, תרגם כְּוָתֵיהּ.1 ואולם לדעת ״לחם ושמלה״ כְּוָתֵיהּ הוא התרגום הקבוע המורה על שוויון גמור כגון ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט יח) ״וְתִרְחֲמֵיהּ לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ״ וכשגור בתלמוד ״תניא כותיה״. ואילו דִּכְוָתֵיהּ נאמר תמורת תיבת ״אשר״ כגון ״נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי״ (בראשית מד טו) ״גֻּבְרָא דִּכְוָתִי״. ועל דרך זו גם בשאר מקומות כגון, ״בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי״ (שמות ט יד) ״אֲרֵי לֵית דִּכְוָתִי״ ששיעורו: אין אשר כמוני. וכן ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ״ (דברים לג כט) ״לֵית דִּכְוָתָךְ״, אין אשר כמוך.
1. ודוגמתו ״נביא מקרבך מאחיך כָּמֹנִי״ (דברים יח טו) ״דִּכְוָתִי״, אבל ״נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך״ (דברים יח יח) – ״כְּוָתָךְ״, עיין שם הטעם.
גבר דיפטם כוותיהא ודי יתן מנה על חלוניי וישתצי מן גו עמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כוותיה״) גם נוסח חילופי: ״דכוותה״.
The man who compoundeth the like of it, or putteth it upon the unconsecrated who are not of the sons of Aharon, shall be destroyed from his people.
ואשר יתן ממנו – מאותו של משה.
על זר – שאינו צורך כהונה גדולהא ומלכות.א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1 חסר: ״גדולה״.
ואשר יתן ממנו WHOSOEVER PUTS ANY OF IT – of that made by Moshe (Keritot 5a)
על זר UPON A STRANGER – when it is not required for installing a person into the high-priesthood or kingdom (Keritot 5b).
איש אשר ירקח כמוהו – בא הכתוב לעונשו בכרת, 1כדתנן שלשים ושש כריתות כו׳ עד המפטם את הקטורת.
1. כדתנן. כריתות במשנה הראשונה.
ואשר יתן ממנו [WHOEVER COMPOUNDS ITS LIKE] OR PUTS ANY OF IT: I.e. of the oil that Moses made.1
1. Theoretically, there are two possible syntactical readings of the phrase: איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר. It could mean: "Whoever compounds some oil like that original oil of Moses, and then puts some of ממנו – that new, counterfeit compound – onto a layman, such a person will be cut off." Alternatively it could mean: "Whoever compounds some oil like that original oil of Moses, or whoever puts some of ממנו – the original oil that Moses made – onto a layman, both such infractions will be punished by the perpetrator being cut off." Rashbam's comment follows the latter explanation (which is also the standard halakhic understanding); ממנו refers to the original oil that Moses made. See e.g. Ker. 5a. So also Rashi here. Rashbam's language is virtually verbatim the language of Ker., ibid.
איש אשר ירקח כמהו – יש עליו כרת.
גם כן הנותן ממנו על זר – מישראל. והטעם: שמלכי ישראל ימשחו בשמן המשחה כאשר הוא מפורש בשלמה (מלכים א א׳:ל״ט), ולא מלכי האומות. כי הנה הכתוב אמר למשוח את יהוא ואת חזאל (מלכים א י״ט:ט״ו-ט״ז).
והגאון אמר: שפירוש זר – מזרע אהרן, חוץ ממשפחת דוד. ואין בכתוב זכר.
איש – טעם אשר יתן ממנו על זר – שאינו ממשפחת אהרן.
אמר הגאון: קבלה היתה ביד ישראל, שימשח דוד וזרעו משמן המשחה שהיה באהל מועד, לא שאר מלכים אחרים. והוצרך לפרש ככה, בעבור שלקח צדוק משמן המשחה שהיה באוהל מועד, ומשח בו את שלמה (מלכים א א׳:ל״ט).
ויפת אמר: כי על זר – שאינו מבני ישראל. ולא דבר נכונה, כי הנה: והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א), ופירושו: למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (במדבר י״ז:ה׳).
ואחרים אמרו: על שמן המשחה שעשה משה. גם זה אינו נראה בעיני, כי בתחלה כתוב: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם (שמות ל׳:ל״א). ועוד: אשר ירקח כמוהו ואשר יתן מאותו אשר הוא כמוהו על זר. והנה אין הפרש בין שמן המשחה שעשה משה, ובין הנעשה אחר כן שהוא כמוהו. וחוץ ממשפחת דוד איננו כתוב.
ולפי דעתי: כי כל המצות אמת הם לדורות לישראל, כמו: שלא יעלו עולה רק במקום הנבחר. והנה גדעון (שופטים ו׳:כ׳-כ״ד), ושמואל (שמואל א ז׳:ט׳), גם אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ל״ב-ל״ח) העלו עולות. והזכרתי גדעון בעבור שהעלה עולה, ואיננו כהן. גם כן שמואל, כי לא יועיל אם היה מבני קרח. והנה הכל הוראת שעה היתה. גם ככה נוכל לומר בדברי שלמה, כי על הוראת שעהא ביד נתן הנביא או גד נמשח בשמן המשחה.
א. ״היתה ... שעה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
WHOSOEVER. The meaning of or whosoever putteth any of it on a stranger (zar) is: or whosoever putteth any of it on someone who is not of Aaron's family.1 Saadiah Gaon, of blessed memory, says that Israel had a tradition that David and his seed should be anointed with the anointing oil. Other kings were not to be so anointed. The Gaon was compelled to explain thus because Zadok2 took some of the anointing oil that was in the tent of meeting and used it to anoint Solomon.3 Yefet says that on a stranger means on someone who is not an Israelite.4 However, he was mistaken, for Scripture states, and the stranger5 (zar) that draweth nigh shall be put to death (Num. 3:10). The meaning of the latter is: To the end that no stranger (zar), that is not of the seed of Aaron, draw near (Num. 17:5).6 Others say7 that this law8 refers only to the oil made by Moses. However, this also does not appear to me to be correct. For Scripture first states, This shall be a holy anointing oil unto Me throughout your generations (v. 31).9 Furthermore, the Pentateuch states (v. 33), Whosoever, compoundeth any like it,10 or whosoever putteth any of "a similarly compounded oil"11 upon a stranger. Thus there is no difference between the anointing oil made by Moses and its duplicate which was made later. Scripture12 does not state, "except for the family of David."13 I believe that all the commandments are obligatory on all the generations of Israel.14 The law stating that no burnt offering should be offered in any but the chosen place15 is an example.16 Nevertheless, we find that Gideon,17 Samuel,18 and also Elijah at Mount Carmel19 brought burnt offerings.20 I mentioned Gideon21 because he offered burnt offerings even though he was not a priest.22 The same is true of Samuel.23 The fact that he was descended from Korah24 is of no avail. These acts were all based on temporary [ad hoc] rulings.25 We can say the same also with regard to Solomon. Solomon was anointed with the anointing oil on the temporary ruling of the prophet Nathan or Gad.
1. In other words, zar refers to someone not of Aaron's family.
2. The high priest.
3. See I Kings 1:39. Solomon was not a descendant of Aaron. Thus anointing him apparently violated the dictates of our verse. Hence Saadiah's interpretation.
4. Hence it was possible to anoint Solomon with the anointing oil.
5. Translated literally.
6. We thus see, contra Yefet, that zar refers to anyone not of Aaron's family. Also translated literally.
7. Keritot 5a. So too Rashi.
8. Whosoever putteth any of it on a stranger, he shall be cut off from his people.
9. The meaning of which according to Ibn Ezra is, oil later made according to this composition. See Ibn Ezra on verse 31.
10. Like it indicates that Scripture speaks of a duplicate, and not the original anointing oil made by Moses.
11. "A similarly compounded oil" is Ibn Ezra's paraphrase of "it."
12. Ibn Ezra now takes issue with Saadiah, who claims that whosoever putteth any of it on a stranger does not apply to the Davidic dynasty.
13. Scripture does not state whosoever putteth any of it on a stranger with the exception of the house of David shall be cut off from his people.
14. Thus the law prohibiting a stranger to use the anointing oil applied to the house of David.
15. Deut. 12:13,14.
16. Of a law which is eternally binding. This law was in effect in all generations.
17. Jud. 6:20-24.
18. I Sam. 7:9.
19. I Kings 8:23.
20. Even though this violated the law prohibiting offerings to be brought outside of the chosen place.
21. Who lived before the temple was built and thus could not have violated the law against offering sacrifices in any but the chosen place. Ibn Ezra accepts the Rabbinic opinion that Elijah was a priest. Hence he was not bothered by Elijah's offering sacrifices.
22. And thus was prohibited from offering burnt offerings.
23. He too was mentioned by Ibn Ezra because he offered burnt offerings even though he was not a priest.
24. Who was a Levite. See I Chron. 6:1-23.
25. Hebrew, hora'at sha'ah. According to Ibn Ezra a prophet may temporarily suspend a law.
איש אשר ירקח כמהו {ואשר יתן ממנו על זר} – לחייב למי שיעשה כמותו כדי להתבסם בו, ומי שיתבסם בו או יתן ממנו על זר ואע״פ שלא עשה אותו, כמו שפירש אבא מרי ז״ל בחיבור (הלכות כלי המקדש א:ד-ה)1.
1. מ. יפה העיר המהדיר כאן, שאף שמלשון רבנו משמע שכל שכן שהעושה אותו ומתבסם בו חייב על ביסומו, זה אינו, שהרי פסק הרמב״ם: ׳ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה, שנאמר ׳ממנו׳ – מזה שנאמר בו ׳שמן משחת קדש יהיה זה לי׳, ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה׳.
ויש לציין מה שנתקשו האחרונים בביאור שיטת הרמב״ם, שמצד אחד כתב שמצות עשה לעשות שמן המשחה, ומצד שני כתב שלא נעשה עוד שמן המשחה מעולם מכיון שנאמר ׳שמן משחת קודש יהיה זה לי׳ [וכנראה דורשו כאילו כתיב ׳זה יהיה לי לדורותיכם׳], וראה שם בפי׳ הרדב״ז, וראה גם מש״כ הרמב״ם בספר המצוות (שורש י, עשה לה). וראיתי להרי״ש הלוי הורוביץ בספרו ׳יד הלוי׳ על סה״מ (ירושלים תרפ״ו, עשה לה עמ׳ צד:) שנדחק לפרש, שאין כוונת הרמב״ם שהמצוה היא עשיית שמן המשחה, אלא המצוה היא למשוח ממנו מלכים וכהאי גוונא, והעשייה היא רק הכשרה והקדמה למצוה ע״ש [ובספר ׳משפט המלוכה׳ לר״י גרשוני (ניו יארק תש״י, עמ׳ מד) העתיק ממנו ושם בכליו מבלי להזכיר שם אומרו, ואמנם חזותו מוכיחה עליו שנלקח מס׳ ׳יד הלוי׳ שכן העתיק לפני זה מלה במלה מה שאמר שם בענין דברי המפרשים שאין סומכין על הנס]. ואמנם מלבד שאין פירושו נכנס בלשון הרמב״ם, ובפרט במשנה תורה, אבל עוד יוקשה עליו מנין המצוות שהקדים הרמב״ם להל׳ כלי המקדש, שמנה בשתים המצוה לעשות שמן המשחה והמצוה לקדש הכהן לעבודה.
ולחומר הקושיא יש מקום אתי לומר, שכד דייקת שפיר בלשון הרמב״ם ביד תראה שאין כוונתו ש׳יהיה זה לי׳ הוא מיעוט, שיש בו ציווי שלא לעשות עוד שמן המשחה, אלא זו הודעת המציאות, שייחד השי״ת את שמן המשחה שעשה משה להיות לו והוא השמן העומד למשוח בו, וממילא כל עוד שישנו בעולם לא היו יכולים לעשות שמן אחר שהרי בלא״ה לא היו יכולים למשוח בו, ורק אחר שכלה השמן שעשה משה מותר לעשות שמן אחר. ונראה שזו כוונת הרמב״ם באומרו: ׳ומעולם לא נעשה שמן אחר׳, שלשון זה משמע שהוא מתאר המציאות ואין זו פסיקת ההלכה. נמצינו למדים שבאמת מצוה זו נוהגת לדורות אלא שלא קיימו אותה במציאות רק פעם אחת, לסיבה שהשמן של משה לא נאבד מן העולם רק נגנז [ובכגון זה ראיתי מקופיא להר״ר משה זיו ב׳מבאר׳ שלו לסה״מ להר״מ (עם ביאור ׳מחשבת משה׳ שלו) שורש יב (דפו״צ ניו יארק תשט״ו, עמ׳ 114), שהאריך להוכיח שאף אם אפשרות קיום איזו מצווה נמנעת ע״י נס וכדו׳ בכל זאת יכולה היא להיחשב מצוה הנהוגה לדורות ע״ש]. ושוב מצאתי להגרח״ק ב׳ביאור הלכה׳ בספרו ׳דרך חכמה׳ על הלכות כלי המקדש (א:א), שכוונת הרמב״ם היא שאילו לא רצו לסמוך אניסא באמת מצוה קעבדי – אף בעוד ששמן המשחה הראשון עדיין קיים ע״ש, והם הם הדברים. אלא שיש עוד לעיין בזה לאור לשון הרמב״ם בפיה״מ כריתות (א:א): ׳ודע שלא נעשה לעולם ממנו, ולא יעשה, זולת מה שעשה משה, לפי שאמר יתעלה יהיה זה לי, כך קבלנו׳.
ויש לציין מה שנתקשו האחרונים בביאור שיטת הרמב״ם, שמצד אחד כתב שמצות עשה לעשות שמן המשחה, ומצד שני כתב שלא נעשה עוד שמן המשחה מעולם מכיון שנאמר ׳שמן משחת קודש יהיה זה לי׳ [וכנראה דורשו כאילו כתיב ׳זה יהיה לי לדורותיכם׳], וראה שם בפי׳ הרדב״ז, וראה גם מש״כ הרמב״ם בספר המצוות (שורש י, עשה לה). וראיתי להרי״ש הלוי הורוביץ בספרו ׳יד הלוי׳ על סה״מ (ירושלים תרפ״ו, עשה לה עמ׳ צד:) שנדחק לפרש, שאין כוונת הרמב״ם שהמצוה היא עשיית שמן המשחה, אלא המצוה היא למשוח ממנו מלכים וכהאי גוונא, והעשייה היא רק הכשרה והקדמה למצוה ע״ש [ובספר ׳משפט המלוכה׳ לר״י גרשוני (ניו יארק תש״י, עמ׳ מד) העתיק ממנו ושם בכליו מבלי להזכיר שם אומרו, ואמנם חזותו מוכיחה עליו שנלקח מס׳ ׳יד הלוי׳ שכן העתיק לפני זה מלה במלה מה שאמר שם בענין דברי המפרשים שאין סומכין על הנס]. ואמנם מלבד שאין פירושו נכנס בלשון הרמב״ם, ובפרט במשנה תורה, אבל עוד יוקשה עליו מנין המצוות שהקדים הרמב״ם להל׳ כלי המקדש, שמנה בשתים המצוה לעשות שמן המשחה והמצוה לקדש הכהן לעבודה.
ולחומר הקושיא יש מקום אתי לומר, שכד דייקת שפיר בלשון הרמב״ם ביד תראה שאין כוונתו ש׳יהיה זה לי׳ הוא מיעוט, שיש בו ציווי שלא לעשות עוד שמן המשחה, אלא זו הודעת המציאות, שייחד השי״ת את שמן המשחה שעשה משה להיות לו והוא השמן העומד למשוח בו, וממילא כל עוד שישנו בעולם לא היו יכולים לעשות שמן אחר שהרי בלא״ה לא היו יכולים למשוח בו, ורק אחר שכלה השמן שעשה משה מותר לעשות שמן אחר. ונראה שזו כוונת הרמב״ם באומרו: ׳ומעולם לא נעשה שמן אחר׳, שלשון זה משמע שהוא מתאר המציאות ואין זו פסיקת ההלכה. נמצינו למדים שבאמת מצוה זו נוהגת לדורות אלא שלא קיימו אותה במציאות רק פעם אחת, לסיבה שהשמן של משה לא נאבד מן העולם רק נגנז [ובכגון זה ראיתי מקופיא להר״ר משה זיו ב׳מבאר׳ שלו לסה״מ להר״מ (עם ביאור ׳מחשבת משה׳ שלו) שורש יב (דפו״צ ניו יארק תשט״ו, עמ׳ 114), שהאריך להוכיח שאף אם אפשרות קיום איזו מצווה נמנעת ע״י נס וכדו׳ בכל זאת יכולה היא להיחשב מצוה הנהוגה לדורות ע״ש]. ושוב מצאתי להגרח״ק ב׳ביאור הלכה׳ בספרו ׳דרך חכמה׳ על הלכות כלי המקדש (א:א), שכוונת הרמב״ם היא שאילו לא רצו לסמוך אניסא באמת מצוה קעבדי – אף בעוד ששמן המשחה הראשון עדיין קיים ע״ש, והם הם הדברים. אלא שיש עוד לעיין בזה לאור לשון הרמב״ם בפיה״מ כריתות (א:א): ׳ודע שלא נעשה לעולם ממנו, ולא יעשה, זולת מה שעשה משה, לפי שאמר יתעלה יהיה זה לי, כך קבלנו׳.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 31]
איש אשר ירקח כמוהו – לפי שאין דרך להשתמש בשרביטו של מלך וכן אמרו רבותינו שלא יעשה אדם בית הכנסת היכל ולא מנורה של שבעה.
איש אשר ירקח כמוהו – וכן גבי קטרת לפי שאין דרך להשתמש בשרביט של מלך וכן אמרו חז״ל שלא יעשה אדם בית תבנית היכל ולא מנורה של שבעה.
איש אשר ירקח כמוהו, "anyone who will compound like it, etc." the same prohibition has been applied also to anyone compounding incense on the same basis, i.e. ingredients and quantities, as that used in the Tabernacle. Just as here on earth it would be considered as an insult to the reigning monarch if a subject would make use of his scepter in the way the king uses it, so it is forbidden to make use of something designed exclusively in our service of the Lord for a secular purpose. Our sages extended this prohibition to anyone building himself a house patterned on the measurements or materials of the Tabernacle or Temple. (Rosh Hashanah, folio 24) This is also why we do not make or use candlesticks with seven arms.
אשר יתן ממנו על זר – פירש״י זר שאינו צורך כהונה ומלכות.
ור׳ אברהם פירש: כיון שהזכיר אהרן ובניו תחלה ואמר אח״כ אשר יתן ממנו על זר רוצה לומר כל מי שאינו מזרע אהרן שהוא זר. והרמב״ן כתב ודאי לכאורה כך משמע דזר קאמר כל׳ מי שאינו מזרע אהרן ואפילו מלך אבל מיהו צריך לדקדק למה אמר שמן משחת קודש יהי׳ זה לי הי׳ לו לומר יהי׳ לאהרן ולבניו לדורותם כאשר אמר בבגדים ובגדי הקודש אשר לאהרן יהי׳ לבניו אחריו אלא כך הוא הענין שצוה שימשחו בו עתה אהרן ובניו ואמר שמן משחת קדש יהי׳ זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם ולא ינתן על שאיננו לי ולכן ימשחו בו הכהנים גדולים והמלכים כי שניהם משיחי השם ופי׳ על בשר אדם לא יוסך אזהרה על כל האדם אפילו על הכהן הגדול אם סך בו אח״כ להנאתו כדרך שסכין בשאר שמנים לוקה ולכך לא אמר על בשר זר דאפי׳ לכהנים הוא מזהיר:
אשר יתן ממנו על זר. "and he anoints an alien with this, etc." according to Rashi the word זר here means anyone neither a priest nor Royalty (from the house of David) who would be in line for this oil of anointing.
Ibn Ezra explains that seeing the Torah first mentioned Aaron and his sons as the ones to be anointed with this oil, and now the Torah writes that a זר must not be anointed with this oil on pain of the most severe penalty karet, it is clear that the word זר includes only non priests.
Nachmanides writes that it certainly appears at first glance as if the word זר only applies to non-priests, i.e. anyone not descended from Aaron, so that even a King may not be anointed with this oil. However, we must examine the text more closely and try to understand the meaning of the words שמן משחת קודש יהיה זה לי, "oil of sacred anointment this shall be for Me." If the word זר were to be used as narrowly as suggested by Ibn Ezra, the Torah, instead of writing יהיה זה לי "shall this be for Me," should have written יהיה זה לאהרן ובניו לדורותם, "shall this be for Aaron and his offspring throughout their generations." This would then be parallel to what the Torah wrote about the priestly garments and who were not allowed to wear them, (compare 29,29)
We must therefore conclude that the correct interpretation about who may be anointed with this oil is that at this time Aaron and his sons are to be anointed with it. The reason that the Torah used the somewhat vague expression שמן משחת קודש is that the Torah, i.e. God, reserves the right at some time in the future when a titular political head will be appointed for the people as per the instructions of a prophet, authorized to sanction this in the name of God, the appointee will also be anointed with this oil as proof that the appointment had been sanctioned by God. The reason that the Torah does not prohibit with the words על בשר זר, "on the flesh of an alien," is that even a priest who is not in need of this oil for ritual purposes must not be anointed with it.
ואחר זה ביאר כי מי שיעשה זה עונשו בכרת.
ואשר יתן ממנו על זר – רוצה לומר משמן המשחה שעשה משה. והנה נכלל במה שאמר אשר יתן ממנו – ענין הסיכה והמשיחה, ולזה הוא מבואר שהנותן משמן המשחה על כהן גדול והדומה לו ממי שנמשח בשמן המשחה - פטור, שנאמר על זר, ואין אלו זרים אצלו. ולזה לא יתחייב עליהם אם לא סך אותם, כי הכל זרים אצל סיכה, שנאמר: ׳על בשר אדם לא ייסך׳ (פסוק לב). ומזה המקום יתבאר כי הסך ממנו אפילו כהן גדול ענוש כרת. ואולם השיעור אשר יתחייבו בו הוא כזית, כי לא יורגל לתת מהשמן על האנשים שימשחו עצמם פחות מזה השיעור, ולזה לא יתחייבו על הסיכה בפחות מזה השיעור.
והנה בענין שמן המשחה ספק אינו מעט; וזה, כי זה השמן, אי־זה שהיה שיעורו, היה מחוייב שיכלה באורך הזמנים, ויעדר ממנו ענין המשיחה, ולא תהיה אם כן זאת המצוה נוהגת לדורות; ואנחנו נמצא הענין בהפך, כי התורה קראה הכהן הגדול ״הכהן המשיח״, וזה לאות כי ראוי תמיד בכל כהן גדול שיהיה משוח, כתמידות התורה שהיא נצחית לפי השורשים התוריים. ואם אמרנו שזה השמן לא יכלה, הנה זה יהיה בתכלית הפלא, רוצה לומר שיהיה נשאר על שיעור אחד מה שיחסרו ממנו תמיד; וזה, שהוא מבואר מענין המופתים, שהם לפי שעה, ולזה לא יתכן שיהיה מציאותם תמידיי.
ונאמר, שכבר ביארנו בששי ממלחמות ה׳ (חלק שני פרק יב; יד), שכבר יתכן שיִמָּשֵׁךְ המופת בסיבת הנביא גם אחרי מותו, ולזה תמצא שלא סר המן במות משה, כמו שהתבאר בספר יהושע. והיה זה כן, כי מהנביא נמשך - כיד אלהיו הטובה עליו - לתת כמו טבע לדברים המקבלים, שיִמָּצֵא מהם כמו זה המציאות הנפלא אז. ובזה האופן היה המן אשר נגנז בצנצנת, נשאר קיים באורך הזמנים — עם מהירות הִפָּעֲלוּת המן עד שכבר היה נבאש מה שנשאר ממנו אחר יומו, והיה נמס הנשאר ממנו בשדה כחום השמש — לפי שכבר נתן בו אז על דרך המופת כח טבעי אל שלא יתפעל מהדברים אשר מחוץ, ובזה הכח נשאר קיים גם אחרי מות הנביא. וכן הענין בשמן המשחה, לפי מה שאחשוב, רוצה לומר שכבר נתן בו כח על דרך המופת להתקיים, ולשנות מה שידבק בו מן האויר להשיבו אל טבעו. והנה תמצא כי לשמן הֵאוֹתוּת־מה לקיבול זה הטבע, וזה שכבר יאמרו בשמן כי כאשר נתישן לא יחסר אבל יתוסף שיעור־מה; ואולי הסמים אשר בזאת ההרכבה היו עוזרים גם כן אל זה; כי המופתים כשיעשם ה׳ יתעלה יחבר להם הסיבות אשר בהם יהיה בהמצאת המופתים יותר מעט מהזרות אצל הטבע. והנה תמצא כי רבותינו ז״ל הסכימו גם כן בראש כרתות (ה, ב) שזה הענין היה בשמן המשחה על דרך פלא. והנה כוון ה׳ יתעלה שלא יהיה שם שמן המשחה זולתי זה, כדי שתהיה הקדוּשה נאצלת, על מי שנקדש בזאת המשיחה, על יד משה רבינו אדון הנביאים, שהיה נכבד מכל נולד, להוסיף מעלה בנפש על זאת הקדוּשה.
וראוי שתדע כי כלי שרת יהיו קדושים אף על פי שלא נמשחו בשמן המשחה, כיון שנשתמשו בהם בקדש במלאכתם; שנאמר: ׳את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקֹדש׳ (במדבר ד, יב) — מגיד כי בפועַל השירות הם נכנסים בגדר כלי השרת, שהם כלי הקדש, כמו שזכר בסוף הפרשה: ׳וכִלָּה אהרן ובניו לכסֹת את הקֹדש ואת כל כלי הקֹדש׳ (במדבר ד, טו) — למדנו שכיון ששרתו בם בקודש הם נקראים כלי הקודש. ובזה האופן היו מתקדשים כלי השרת בבית שני, כי לא היה שם שמן המשחה. ובכלל, הנה משיחת הכלים לא היתה אלא לפי שעה, כדי שיתישב יותר בליבם קדושת המשכן וכליו; ואולם אחר שנתישב בליבם ענין קדושת המשכן לא נצטרכו לזה. וכן משיחת כהן הדיוט לא היתה אלא לפי שעה, ובזאת המשיחה נתקדשו כל הכהנים הבאים אחריהם, זולתי כהן גדול מפני יתרון מעלתו על שאר הכהנים, ולזה אמרה התורה בכהן גדול: ׳אשר יוּצַק על ראשו שמן המשחה׳ (ויקרא כא, י), מגיד שלא יוּצַק שמן המשחה על כהן הדיוט.
והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שקדם.
ואשר יתן ממנו מאותו של משה. והוא הנזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך אלא שחזר וכתבו כאן לחייב עליו כרת וכאילו כתב ואשר ייסך על בשר אדם ונכרת מעמיו:
על זר שאינו צורך כהונה ומלכות. דמלת זר בכל מקום היא מתפרשת לפי העניין הכתוב שם דגבי יבמה דכתי׳ לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר כל מי שאינו מן היבמין שבה קרוי זר וגבי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש כל מי שאינו מזרע כהונה קרי זר וגבי בבל דכתיב ושלחתי לבבל זרים כל מי שאינו מתושבי הארץ קרוי זר וגבי שמן המשחה כל מי שאינו מהנמשחים בשמן המשחה קרוי זר ומפני שהנמשחים הם הכהנים גדולים והמלכים בלבד כדתניא בפ׳ קמא דכריתות פרשו כל מי שאינו מהם יקרא זר ומה שאמר זר שאינו צורך כהונה ומלכות ולא אמר זר שאינו מכהונה ומלכות הוא מפני שגם הכהנים והמלכים אחרי המשחן לכהונה גדולה ולמלכות אין צורך בהם עוד לשמן ולפיכך אמר זר שאינו צורך כהונה ומלכות לומר שגם הם עצמם אחרי המשחן נקראים זרים:
מאותו של משה. פי׳ דלעיל הזהיר עליו והא דחזר וכתב ואשר יתן ממנו וגו׳ והא כבר נזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך: י״ל דמשום הכי חזר וכתב לחייב עליו כרת וכאילו כתב ואשר ייסך על אדם ונכרת מעמיו אבל הנעשה במתכנתו לא מצינו שהזהיר עליו הכתוב שלא יסך על בשר אדם ואין עונשין אלא אם כן מזהירין:
כהונה ומלכות. פי׳ כהונה גדולה ואפי׳ כהן הדיוט נקרא זר ואפילו כהן גדול ומלך שגם הם עצמם אחרי המשחתן לכהונה ולמלכות נקראו זרים:
From the one which Moshe blended. This was already prohibited in the previous verse. It is written again, "If he places from it upon an unauthorized person," to teach that the punishment is kareis. It conveys: "He who pours it on any man shall be cut off from his people." However, nowhere does Scripture forbid us to pour oil made according to its formula on the flesh of any man. [This is how Rashi knows it is only, "From the one which Moshe blended,"] since there can be no punishment unless Scripture forbids it.
The priesthood or kingdom. This refers to the Kohein Gadol. Even a regular kohein is considered an unauthorized person [pertaining to the use of the anointing oil]. And even the Kohein Gadol and the king themselves, after having been anointed, are considered unauthorized [pertaining to further use of the oil].
ואשר יתן ממנו – מאותו של משה:
על זר – שאינו צורך כהונה ומלכות, כי היה מיועד שמן המשחה למשוח בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה׳, וכל שאינו ראוי לדבר יקרא זר, כל מקום לפי ענינו, בתרומה ובקרבנות מי שאינו מזרע אהרן, ביבמה נקרא איש זר כל שאינו יבם, ובמשיחה כל שאינו ראוי למשיחה, או בשעה שאין צורך כהונה ומלכות למשחו:
אשר ירקח – דוקא כשמרקח השמן כדי להמשח בו הוא דחייב כרת, אבל כשמרקח השמן להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (בכריתות ה׳ למדו כן מגז״ש) ויראה שבמלת ירקח נכלל גם המשיחה, כי עיקר הוראת רקח הוא התערבות דבר בחברו עד שהאחד קופח וקולט מחברו או ריח או טעם (כמ״ש רש״י פ׳ כ״ה) והמושח בשרו בשמן מרוקח נבלע מן השמן אל תוך נקבי הפאָרען שבבשר ומתערב בו ונלקט הריח בבשר, והיו״ד יורה על המחשבה, כמו אז יבנה שלמה במה שחישב לבנות ולא בנה (עיי׳ רש״י תחלת אז ישיר) כן ירקח פי׳ ובשם את השמן כדי לבשם בו את בשרו (מישעט אום זיך צו באלזאמירען) ואף שלא יבשם אח״כ, דומי׳ דקטרת אשר יעשה להריח בה ואף שלא הריח בו אח״כ (ערמב״ם פ״ב מכלי מקדש ה״ט).
ואשר יתן ממנו – מאותו של משה, לא כראב״ע שמפ׳ שיתן מן השמן שיעשה, שמשמע שמלת ממנו חוזר על של משה כמו מלת כמוהו, ועוד שממ״ש על זר שממעט מלך וכ״ג שאינו זר אצלו מעיקרא כמ״ש בכריתות שם, אינו שייך בשל משה שממנו מושחין מלכים וכהנים, ודייק אשר יתן ממנו על זר רק זר אצלו לא מלך וכ״ג, אבל בסיכה אמר סתם על בשר אדם לא ייסך שכ״ג שסך על בני מעיו חייב:
ואשר יתן ממנו על זר1: שלא נצטוה בפירוש – הרי הוא ״זר״, כמו ״אש זרה אשר לא צוה״ (ויקרא י,א).
1. מחלוקת רש״י ורמב״ן מול הראב״ע האם מותר למשוח בשמן המשחה הזה גם מלכים, או רק זרע אהרן. ושני הצדדים מסבירים ״זר״ כשיטתם. רבינו, לפי הנראה, מבאר ע״פ דעת רש״י והרמב״ן ומפרש ״זר״ במשמעות שתתאים לשיטתם.
ואשר יתן – כמה יסוך ויהא חייב – כזית, מאי טעמא, ילפינן נתינה זו מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה שבכאן כזית.1 (שם ו׳:)
ואשר יתן ממנו – [מלמד שאין חייבין אלא על שמן המשחה שעשה משה].2 (שם ה׳.)
על זר – תניא, הסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים פטור, מאי טעמא, דכתיב ואשר יתן ממנו על זר, בעינן שיהיה זר מתחלתו ועד סופו.3 (שם ו׳:)
ונכרת מעמיו – א״ר אלעזר א״ר הושעיא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאות ביניהם,4 ומאי היא – מפטם וסך, דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו, וכרת אחת – דכתיב איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו.5 (כריתות ג׳.)
1. ובעלמא שיעור נתינה כזית דילפינן מפסוק ונתן לכהן את הקודש (פ׳ בחקתי) דכתיב גביה ואיש כי יאכל קודש וסתם אכילה בכזית.
2. בגמרא לא בא מפורש דין זה סמוך על פסוק זה, אך מרש״י ומרמב״ם פ״א ה״ה מכלהמ״ק נראה שהיתה לפניהם הגירסא בגמרא שנאמר ואשר יתן ממנו – מאותו של משה.
3. איירי לאחר שנמשחו משיחת מצוה, והו״א דכיון שאין צריכים עוד למשיחה הוו כזרים, קמ״ל דזר נקרא שהוא זר מתחלתו ועד סופו, ועיין משכ״ל אות ל״ח.
4. שאם עשה שניהם בשוגג בהעלם אחת חייב שני חטאות, והרבותא בזה דלא נילף מכרת שאין בה אלא אחת כבסמוך, אלא חייב בשני לאוין.
5. ובירושלמי שבת פ״ז ה״ב ובכ״מ איתא הלשון בענין זה כל מקום שאתה מוצא ב׳ לאוין וכרת אחת – לאוין מחלקין את הכרת. ויש לפרש הכונה, דלא נימא דאינו חייב כרת אלא אם עשה שניהם משום דעונש כרת מוסב על שניהם, אלא דחייב על כל אחת כיון דבלאוין הם מחולקים, ועיין בבבלי מכות י״ד ב׳.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.