Shemot 12 – שמות יב‏ – Mikraot Gedolot

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לשחוט קרבן פסח – סמ״ג מצוות עשה רכ״ג. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה ע״ט, יראים תט״ו, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה נ״ה, ספר החינוך ה׳

[קטו] ¹שה, בכלל שה גדי וטלה שנאמר (דברים י״ד:ד׳) שה כשבים ושה עזים. (מכילתא)

[קטז] ²שה תמים, בן בג בג אומר נאמר כאן שה (שמות י״ג:י״ג) ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. (בכורות יב.)

[קיז] ³תמים, להוציא בעל מום. (מכילתא)

[קיח] ⁴שה תמים, אית תניי תני דוקים ותבלולים פוסלין בו, אית תניי תני אין דוקים ותבלולים פוסלין בו, מ״ד דוקים ותבלולים פוסלין בו ניחא דכתיב שה תמים, מ״ד אין דוקים ותבלולים פוסלין בו מה מקיים שה תמים אפילו כקרבנות בני נח אינו, לא כן, א״ר יסא פשט ר׳ לעזר לחבריי׳ מכל החי מכל בשר (בראשית ו׳:י״ט) שיהו שלמין באיבריהן. תמן יש מהן למזבח ברם הכא אין מהם למזבח. (ירושלמי פסחים פ״ט ה״ה)

[קיט] ⁵שה, מה ת״ל תמים ר׳ עקיבה אומר צריך לאמרו שלא נאמרה תמות אלא עכשיו שכל מקום שנאמר שה תופס תמימין ובעלי מומין יכול אף זה כן ת״ל תמים תם ולא בעל מום. בכל מקום שנאמר שה תופס גדולים וקטנים יכול אף זה כן ת״ל בן שנה. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[קכ] ⁶שה תמים, תמי בן בג בג אומר שה תמים אין גיזה תמימה, והתני מן הצאן להוציא את החלקים שבהן, אמר רבי אבון להוציא מה שחלקה לך התורה רובע ונרבע מוקצה ונעבד. (ירושלמי פסחים פ״ט ה״ה)

[קכא] ⁷שה תמים, שה להוציא הנדמה. (ילקוט מעין גנים כת״י)

[קכב] זכר, להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה. (מכילתא)

[קכג] ⁸בן שנה, אין לי אלא בן שנה כל שנתו מנין היה רבי ישמעאל אומר ק״ו ומה אם עולה חמורה כשרה לבא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל אינו דין שיוכשר לבא כל שנתו כבן שנתו. רבי יוסי הגלילי אומר ומה איל שתחלתו פסול סופו כשר שה שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר. (מכילתא)

[קכד] ⁹שה תמים זכר בן שנה יהיה, א״ר זירא א״ר הצורם אזן הפר ואח״כ קיבל דמו פסול שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ד) ולקח מדם הפר פר שהיה כבר, אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנלן, אמר רבא תניא שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה, בקבלה בהולכה בזריקה מניין ת״ל יהיה, כל הוייתיה לא יהיו אלא תם ובן שנה. (זבחים כה: עי׳ בכורות לט:)

[קכה] ¹⁰שה תמים וגו׳, אילו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים בשלש כיתים ופסח דורות כיוצא בו, פסח מצרים נאמר בו שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם ופסח דורות כיוצא בו. (תוספתא פסחים פ״ח)

[קכו] ¹¹לכם, משלכם. (ילקוט מעין גנים כת״י)

[קכז] ¹²מן הכבשים ומן העזים, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אתה אומר כן או אינו אלא שיביא משניהם כאחת ת״ל ואם מן הצאן קרבנו (ויקרא א׳:י׳) מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו והרי דברים קל וחומר ומה אם עולה חמורה כשרה להביא מין אחד, פסח שהוא קל אינו דין שיוכשר לבא ממין אחד. הא מה ת״ל מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. (מכילתא)

[קכח] ¹³יהיה לכם, (והיה לכם) להביא פסח דורות שלא יבוא אלא מן הכבשים ומן העזים, דברי ר׳ אליעזר. ר׳ יאשיה אומר תקחו למה נאמר לפי שנאמר וזבחת פסח ליי׳ אלהיך צאן ובקר (דברים ט״ז:ב׳) צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח. ומה אני מקיים שה תמים זכר לפסח מצרים אבל פסח דורות יביא מזה ומזה. ת״ל מן הכבשים ומן העזים תקחו שאין ת״ל תקחו, ומה ת״ל תקחו שלא יביא פסח דורות אלא מן הכבשים ומן העזים. דברי ר׳ יאשיה, ר׳ יונתן אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח ומה אני מקיים שה תמים זכר פסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה ת״ל ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה (שמות י״ג:ה׳) כעבודה שעבדת במצרים כך עשה לדורות דברי ר׳ יונתן. רבי אליעזר אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח. ומה אני מקיים שה תמים וגו׳ פסח מצרים אבל דורות יביא מזה ומזה, ת״ל ושמרתם את הדבר הזה לחק לך (שמות י״ב:כ״ד). הרי פסח דורות אמור אם כן מה ת״ל וזבחת פסח ליי׳ אלהיך צאן ובקר, צאן לפסח ובקר לחגיגה. (מכילתא)

[קכט] ¹⁴יהיה לכם, ר׳ עקיבא אומר כתוב אחד אומר (דברים ט״ז:ב׳) וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, אמרת זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה וסותרין זה על ידי זה מתקיימין במקומן עד שיבא כתוב שלישי ויכריע ביניהן תלמוד לומר (שמות י״ב:כ״א) משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, צאן לפסח ולא בקר לפסח. ר׳ ישמעאל אומר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר, אתה אומר כן או אינו מדבר אלא בפסח עצמו כשהוא אומר שה תמים זכר הרי פסח עצמו אמור ומה ת״ל וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר. רבי אומר בזבח הבא מן הבקר כמן הצאן הכתוב מדבר ואי זה זה. זה שלמים, מכאן אמרו מותר שלמים לשלמים ומותר פסח לשלמים. (מכילתא)

[קל] ¹⁵מן הכבשים ומן העזים, וההוא דנפקא ליה לרובע ונרבע ממן הבהמה (ויקרא א׳:ב׳), זקן וחולה ומזוהם מנא ליה, נפקא ליה מדתניא מן הכבשים ומן העזים תקחו הרי אלו מעוטין פרט לזקן ולחולה ולמזוהם, וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר מן הכבשים ומן העזים תקחו אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי. (תמורה כח:)

[קלא] ¹⁶מן הכבשים ומן העזים, פרט לכלאים. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[קלב] ¹⁷כבשים ועזים, גזירת המלך. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[קלג] ¹⁸מן הכבשים ומן העזים, להוציא [את] החלוק (שבן) [שמן] הבקר, ולהוציא את הרובע ואת הנרבע. אין לי אלא דברים האמורים כאן בלבד. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[קלד] ¹⁹מן הכבשים ומן העזים, מן הכבשים למעט נעבד, ומן העזים אתנן. (נר השכלים כת״י)

[קלה] ²⁰תקחו, להביא את יום ארבעה עשר שאין כשר למקח והלא דין הוא ומה עשירי שאין כשר לשחיטה כשר למקח ארבעה עשר שכשר בשחיטה אינו דין שיהא כשר במקח ת״ל תקחו להביא את יום ארבעה עשר שאין כשר למקח. (מדרש הגדול ומכדרשב״י)

[קלו] ²¹תקחו, ולא גזול. (לקח טוב)

[קלז] ²²שה תמים זכר... תקחו, אני רואה דם הפסח ומכפר עליכם שנא׳ דברו אל כל עדת (בני) ישראל. ותהא שמחתכם שלמה שאפילו מי שהוא עני שה תמים זכר בן שנה, שה בשביל (בראשית כ״ב:ח׳) אלהים יראה לו השה וגו׳, תמים לשמו של הקב״ה שנאמר (דברים ל״ב:ד׳) הצור תמים פעלו, זכר שהוא הורג כל בכוריהם של מצרים וחס על בכוריהם של ישראל, מן הכבשים ומן העזים תקחו כשם שאני הורג האדם והבהמה השבי והשפחה כך רשות בידכם ליטול מכל מקום שאתם רוצים. (שמות רבה ט״ו–יג)

1. לעיל אות פד, בכורות פ״א מ״ד, תוספתא בכורות פ״א הי״ג. ובב״ר ע ז: ״חד נכרי שאליה לר״מ אמר ליה: פטר חמורך במה הוא נפדה, א״ל: בשה, דכתיב (להלן לד כ): ׳ופטר חמור תפדה בשה׳, א״ל: אין לו שה, א״ל: בגדי, א״ל: מנא לך הא, א״ל: דכתיב: ׳מן הכבשים ומן העזים תקחו׳, א״ל: אלו לפסח, א״ל: אף גדי נקרא ׳שה׳, מנא לך הא, א״ל: דכתיב (דברים יד ד): ׳זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים׳, עמד ונשקו על ראשו״.

2. פירש״י: ״להלן – בפסח. לכל השמות – שבמשנתנו אינו בא עגל וחיה, דכתיב: שה מן הכבשים ומן העזים. ולא שחוט, דבעינן שחיטה לשם פסח. וכלאים נמי לא, דכלאים אין קרבין לגבי מזבח, כדקתני לקמן: שור וכבש פרט לכלאים״. וראה להלן (אות קלא) לענין כלאים. ולעיל (אות קיד) ממכדרשב״י וירושלמי דרשת בן בג בג: ״נאמר כאן ׳שה׳ ונאמר להלן ׳שה׳, ויקחו להם איש שה״. ובגמ׳ מבואר שהדרש ׳נאמר כאן שה׳, קאי על ׳פטר חמור בשה׳ האמור להלן יג יג. ׳ונאמר להלן שה׳, היינו ׳שה תמים׳. [ורד״ה לא ציין לגמ׳ בכורות].

3. להלן קיח, וכמ״ד שפוסל דוקין ותבלולין. ובחזקוני: ״שה תמים, שלא יוכל היהודי לקחת בעל מום להשמט מן המצרי ולומר אין זה ראוי לכם, ואין להקפיד עליו שהרי הוא בעל מום ונקבה וזקן, לכך נאמר: ׳תמים זכר בן שנה׳, שמוקירין אותו לעבודתם, אע״פ כן אין לירא מהם, כשתראו שאין יכולת בידם להציל יראתם מכם בעודכם בעיר, כ״ש כשתצאו מן העיר חוצה לא יוכלו להחזירם״.

4. למ״ד שאין דוקים ותבלולים פוסלים בפסח מצרים, דורש ׳תמים׳ למעוטי מחוסר אבר. אע״ג שגם בקרבן ב״נ פסול מחוסר אבר משום דליכא מזבח, עי׳ התו״ה. ובתו״ת פירש דברי הירושלמי שפוסל דוקים ותבלולים בפסח דורות, וזה טעות, שהמחלוקת היא רק בפסח מצרים אבל בפסח דורות אין מחלוקת ולכ״ע פוסל. וראה בתו״ש בראשית ו רג.

5. מאמר זה לכאורה סתום, וצ״ב מה בא ר״ע להשמיענו, ורד״ה לא פי׳ כלום. ונראה לי שר״ע בא לדרוש דיוק נפלא בפסוק זה; מצינו בתורה שלש פעמים ׳זכר תמים׳: ויקרא א ג, י. ד, כג. ופעמיים ׳אם זכר אם נקבה תמים׳: ויקרא ג א, ו. ובהם מקדים זכר לתמים. ורק פעם אחת מצינו: ׳תמים זכר בבקר בכשבים׳ (ויקרא כב יט), ודרשינן בתו״כ: ״תמים זכר בבקר כו׳, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות״. ונראה שטעם הדרש הוא שהיה לו לומר ׳זכר תמים׳, כמו בכל מקום, שמשמיענו מתחלה איכות הקרבן מאיזה מין הוא, ואחר כך מוסיף שצריך להיות תמים. וכיון ששינה וכתב ׳תמים זכר׳, דורש שבא למעט שתמות וזכרות רק בבהמה. ולפ״ז יש לומר שגם כאן בא ר״ע לדרוש דיוק זה: ״שה, מה ת״ל תמים״, כלומר היה לו לומר: ׳שה זכר תמים׳. על זה תירץ שבא למעט ׳שה׳ האמור בפסח הוא רק תמים ולא בעל מום, שלא נאמרה תמות אלא עכשיו, שעד כאן בקרבן ב״נ כשר בעל מום [כמבואר בירושלמי מגלה פ״א הי״א, ראה תו״ש בראשית פ״ו רב-רד], ורק מחוסר אבר פסול לב״נ, וזהו שאמר: ״שה תופס תמימין ובעלי מומין״. ובפעם הראשונה שהתורה אסרה בעל מום בקרבן הדגישה לומר ׳שה תמים׳, להשמיענו שעכשיו נתחדשה הלכה זו בקרבנות. ור״ע יסבור כשיטת המכילתא ומ״ד בירושלמי (לעיל קיז-קיח) שבע״מ פוסל. וראה במשך חכמה כאן ודבריו צריכים תיקון.
עוד יש לפרש עפ״מ דמבואר בתמורה (ה:) שהמקדש בעלי מומין למזבח, אע״פ שהוא בלא תעשה, מה שעשוי עשוי. וכן מבואר במשנה בכורות (יד.): ״כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן, אם לא נפדו פטורים מן הבכורה ומן המתנות, קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות״. ולפ״ז י״ל שר״ע בא לחדש דין בפסח, ואולי רק בפסח מצרים, שאם הקדיש בע״מ לקרבן פסח אין ההקדש חל, שכל מקום שנאמר ׳שה׳ תופס תמימין ובעלי מומין, כלומר שההקדש חל, ולכן הדגישה התורה כאן לומר: שה שאמרתי לך הוא רק תמים ובן שנה, ואם אינו כן אינו הקדש כלל.

6. בק״ע: ״אין גיזה תמימה - ואפי׳ השה גזוז תמים מקרי. להוציא החלקים שבהן - וקס״ד להוציא צאן חלק בלי צמר. להוציא מה שחלקה לך התורה – לאיסור, כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם, אבל שה גזוז כשר לקרבן״. וכן בפנ״מ. ומבואר שמפרשים שלכ״ע שה גזוז כשר לקרבן.
אמנם בטוב ירושלים מפרש שבן בג בג ס״ל כמאן דאמר דאין דוקין ותבלולין פוסלין בפסח מצרים, ומחוסר אבר הרי פסול בקרבן ב״נ ול״צ קרא, ולכן ס״ל ש׳תמים׳ ממעט שה גזוז, דכשגזוז אינו תמים. ואנן פסקינן שדוקין ותבלולין פוסלין בפסח מצרים, פלגינן על בן בג בג ושה גזוז אינו פסול, ונשאר בצ״ע. ופירושו תמוה, דלא מצינו בשום מקום ששה גזוז יהיה פסול לקרבן. וראה ירושלמי מגלה פ״א הי״א גבי עוף: ״פרט למירטים״, ומ״ש בתו״ש בראשית (ז סו) לפרש שהטעם הוא משום דהוי בכלל מזוהם, אבל בשה שדרכו לגזז למה יפסל. ואולי י״ל שמיירי שגזזוהו לא כדרך שגוזזין את הצאן, אלא גלחוהו שנעשה חלק, ובכה״ג אולי פסול כמו גבי עוף, שהוא בכלל מזוהם. וראה להלן קלג.

7. כ״ה בכת״י מדרש החפץ ונר השכלים. ונ״ל שמקור הדרש בבכורות יב. (מובא לעיל אות קטז): ״נאמר להלן: שה (שה תמים זכר), מה להלן פרט לכל השמות הללו״. ובפי׳ רבינו גרשם: ״משום דפסח קדשים הוא, ואמרינן גבי קדשים כו׳: ׳או עז׳ פרט לנדמה״. הרי שדורש כן ׳שה׳ הכתוב בפסח ממעט גם נדמה. ורש״י מביא רק כלאים. ועי׳ רש״י חולין (עז:): ״נדמה - רחל שילדה מין עז, או עז שילדה דומה לרחל״. ובערוך (ערך דם ד): ״נדמה הנולד מן התישה ודומה לכבש, או הנולד מן הכבשה ודומה לתייש״. כדאי לציין שיש כאן לפנינו ג׳ דרשות: בבבלי וירושלמי ומכדרשב״י מבן בג בג על אלה הפסוקים שבפרשת פסח מצרים. ראה לעיל אות קיד, קטז.

8. תוספתא בכורות פ״ז ה״ז, תו״כ נדבה פ״ג ז. בכורות (מא. נז.). ובאונקלוס: ״בר שתה״. ובמשנה סוף פ״ק דפרה, וברמב״ם מעה״ק פ״א הי״ב: ״אע״פ שכל הקרבנות כשרין מיום הח׳ והלאה, אין מקריבין לכתחלה אלא מיום ל׳ והלאה, חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה מקריב״.

9. במכילתא דרשב״י: ״אין לי אלא בשעת שחיטתו שיהא [תם ו]⁠בן שנה, מניין לרבות קבול דמו וזריקת דמו, ת״ל: ׳יהיה לכם׳, כל זמן שהוא לכם הוא תם ובן שנה״. ורש״י בזבחים שם מפרש: ״שאם נולד בניסן בי״ד ובט׳ שעות ושחטו לשנה הבאה בי״ד בניסן בט׳ שעות, אסור לזרוק דמו בעשירית, שכבר עברה שנתו״.

10. לעיל אות קב. צ״ב מה הכוונה שבפסח מצרים היו ג׳ כתים, הרי מבואר בתוספתא שם: ״פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בביתו, פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד״. ולפ״ז אם שחטו כל אחד בביתו, מה הכוונה שהיו ג׳ כתות. וראה להלן אות קנד. ופירוש הדבר מבואר בירושלמי פסחים (פ״ה ה״ה) על המשנה שהפסח נשחט בג׳ כתות: ״רבי יעקב בר אחא בשם ר׳ יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר: ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת, וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת״. ובתוס׳ יו״ט פ״ה מ״ה מביא דברי הירושלמי, ומפרש שהירושלמי קיצר והכוונה ג׳ כתות, ולא ראה שכן מפורש בתוספתא. ותימה מ״ש שם כי התוספות כתבו שבפסח מצרים לא היה ג׳ כתות, לפנינו בתוס׳ אין זכר מזה, רק בדף צה (ע״א) לענין פסח שני, ולא לענין פסח מצרים, וראה הגהות הרש״ש. ובספרי זוטא בהעלתך ט ב: ״ככל חקותיו וככל משפטיו (במדבר ט ג), כחקות, כחקתי, חקתיו, וככל חקתיו. כמשפט, כמשפטי, משפטיו, וככל משפטיו ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים, [ומה לימד בפסח מצרים, אמ׳:] ׳שה תמים זכר בן שנה׳, אף של דורות כן. מה לימד בפסח מצרים, אמ׳ ׳מן הכבשים ומן העזים תקחו׳, אף של דורות כן [כללו של דבר, כל שלימד בפסח מצרים לימד בפסח דורות]״.

11. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ ונר השכלים. וראה סוכה (מא.), ותו״כ אמור כג מ. ולהלן (אות קלו) דורש: ״תקחו, ולא גזול״. ואות קמה: ״והיה לכם, משלכם, ולא גזול״.

12. בשכל טוב: ״מן הכבשים ומן העזים, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. תקחו, להביא פסח דורות, שלא יקחו אלא בלקיחה זו. מה לקיחה זו מן הכבשים ומן העזים, אף לקיחת פסח דורות מן הכבשים ומן העזים״. וראה התורה והמצוה, ובהערות הורביץ.

13. לפנינו במכילתא הדרש נסמך על הפסוק: ״והיה לכם״. והציון ׳יהיה לכם׳ הוא כפי גירסת כת״י אקספורד ומשנת חכמים, וכ״נ. עי׳ התו״ה, ובהערות הורביץ, וירושלמי פסחים פ״ו ה״א, וספרי ראה פ׳ קכט, ופסחים (ע:), ומנחות (פב:).

14. ״מדכתיב הפסח, מוכח דיש עוד קרבן אחר והיינו חגיגה, א״כ בקר לחגיגה״. ז״ר. וראה להלן (אות קמט) שבפסח מצרים לא היתה חגיגה עמו. ובספרי ראה פי׳ קכט: ״ובקר, והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר ׳צאן ובקר׳, צאן לפסח ובקר לחגיגה, להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח שהוא בא חובה ואינו בא אלא מן החולין, כך כל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין״. וראה להלן יג ה.

15. כ״ה הגירסא בילקוט שמעוני כאן. ולפנינו בגמ׳ תמורה (כח:): ״ותנא דבי ר׳ ישמעאל ׳מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן׳ מאי דריש בהו, מיבעי ליה פרט לחולה זקן ומזוהם. ות״ק דאפקינהו להני קראי לרובע ונרבע, חולה וזקן ומזוהם מנא ליה, נפקא ליה מן הצאן מן הכבשים [או] מן העזים. ולתנא דבי ר׳ ישמעאל אורחא דקרא לאישתעויי הכי״. ומבואר שהוסיפו בגמ׳ המלה ׳או׳ מן העזים, כמו שכתוב בויקרא א י: ׳ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים׳. אמנם בילקוט שמעוני כאן גורס: ׳מן הכבשים ומן העזים׳, כפסוק שלפנינו. וכן מפורש ברבינו גרשם: ״מן הכבשים מן העזים, וי״ו ד׳ומן העזים׳, הרי אלו ג׳ מיעוטים״. הרי דורש וי״ו ׳ומן העזים׳ מהכתוב שלפנינו, שבויקרא כתוב: ׳או מן העזים׳. וכ״ה בלקח טוב להר״מ נגארה כאן: ״מן ומן, מעוטים אלו למעט זקן חולה ומזוהם שהם פסולים לפסח״. ובשטמ״ק תמורה שם (אות יג): ״נפקא ליה מדתניא: מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים תקחו״. יש כאן בלבול של שתי נוסחאות, כי סוף הלשון הוא הפסוק שלפנינו, וההתחלה בויקרא. וראה בתו״כ דיבורא דנדבה (פ״ה ב) מבואר שדורש מפסוק ׳מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים׳, הרי אלו מעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמוקצה ולמזוהם. וראה במשך חכמה כאן שכתב שבילקוט גירסא מוטעית. ולפמ״ש מבואר שכן היתה גם גירסת הרבינו גרשם ושטמ״ק ולק״ט.

16. תו״כ ויקרא דיבורא דנדבה פ״ב ה״ב (רד״ה). ונעלם מרד״ה מה שמפורש בבכורות (יב.), מובא לעיל אות קטז.

17. ולא בקר - עי׳ מכילתא לעיל אות קכח (רד״ה).

18. הוספתי המלה ׳את׳ ע״פ מדרש הגדול כת״י. בהערות רד״ה: ״נ״ל לפרש ע״פ הירושלמי פסחים פ״ט ה״ח: ׳מן הצאן׳ להוציא את החלקים שבהן. אמר ר׳ אבין להוציא מה שחלקה לך התורה רובע ונרבע מוקצה ונעבד, עכ״ל. ולפ״ז נ״ל דחלוק שמן הבקר היינו נעבד דמיעטה התורה ממן הבקר כדאיתא בריש ת״כ. וכמה פעמים מצינו דחילוק היינו מיעוט, כמו אך חלק, בכם חלקתי ולא באומות. ובספרי זוטא, ביל״ש רמז תשמה: לחלוק את הגנוב ואת הגזול״. בעיקר המיעוט על נעבד, ראה להלן (אות קלד) שמפורש דרש כזה: ׳מן הכבשים׳, למעט נעבד. אמנם בפי׳ לשון המכדרשב״י נ״ל לפמ״ש לעיל (אות קל) מגמ׳ תמורה, שממעטינן ׳מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן׳, פרט לחולה זקן ומזוהם. וכן מהקרא שלפנינו ׳מן הכבשים ומן העזים׳. ולפ״ז י״ל שכוונתו להוציא את החלוק שמן הבקר, היינו לחולה זקן ומזוהם.
וראיתי בגליון כתב-יד מדרש הגדול על קלף, מפרש המלה ׳חלוק׳ בערבית בכוונה בלי לבוש, כלומר גזוז. ומסתבר שלפנינו במכדרשב״י היא הברייתא המובאת בירושלמי: ״והתני ׳מן הצאן׳, להוציא החלקים שבהן״. ולפנינו: ״ומן העזים להוציא את החלוק שבן (-שבהן)״. והמ״ד בירושלמי שהקשה מברייתא זו פירש המלה: ׳החלוק׳, היינו בלי גיזה. ולעיל הבאתי שיש פירוש בירושלמי שלחד מ״ד גם למסקנא פסול חלוק, וכ׳ לפרש עפמ״ש בתו״ש בראשית מירושלמי מגלה, שכה״ג נמרטו הנוצות פסול לקרבן משום מזוהם, וי״ל שמשכחת גם בצאן כן. ולפ״ז אין להגיה במכדרשב״י. וי״ל שפיר שמ״ד זה פוסל שה גזוז, כן רובע ונרבע. ומה שסיים: ״אין לי אלא דברים האמורים כאן בלבד״, אולי הוא כתנא דבי ר״י, לעיל אות קל, שחולק על ת״ק שפוסל גם זקן וחולה.

19. וכ״ה בכתב-יד מעין גנים. ובכתב-יד ר׳ אפרים עה״ת: ״הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, פרש״י: שהיו המצרים עובדים לצאן, וכן תרגום אונקלוס: בעירא דמצראי דחלין ליה. ויש שואלים והרי הנעבד אסור לגבוה, וא״כ איך שחטו ישראל מהצאן של מצרים. והתשובה שהרי עדיין לא היתה תורה ולא נאסר הנעבד, וי״מ שישראל הקריבו משלהם, כי היה להם מקנה רב, דכתיב (לעיל י כו): ׳וגם מקנינו ילך עמנו׳, ולא היו נעבדים, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו״.
ומה שכתב למעט אתנן, בתוספתא פסחים פ״ח ה״ז: ״פסח מצרים לא נהגו בו דקין ותבלולין [אתנן ומחיר], משא״כ בפסח דורות״. ובהוצאת צוקרמנדל הגי׳ בהלכה מיוחדת: ״פסח מצרים לא נהגו בו אתנן ומחיר, מה שאין כן בפסח דורות״. ובמנחת ביכורים: ״אתנן זונה ומחיר כלב היה מותר במצרים, דאינו קרב מהם למזבח כלום, וכתיב באתנן ומחיר לא תבוא בית ה׳ (ר׳ דברים כג יט)״. ומבואר כאן להיפך מהדרש שלפנינו. ויש לומר עפ״מ שפירש הק״ע בירושלמי פסחים פ״ט ה״ה, מובא להלן אות קסד: שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים. שזה ראיה למ״ד שמום שבדוקין ותבלולים פוסל בקרבן פסח, דאף בפסח מצרים היה מהן למזבח. ולפ״ז, למ״ד זה, י״ל שפוסל גם אתנן ומחיר כמו דוקין שבעין. ומכאן ראיה לפי׳ הק״ע. וראה בסוגיא פסחים (צ.).

20. מבואר מדברי המכדרשב״י שמקחו בעשור מעכב בפסח מצרים. ורד״ה לא העיר שבמכילתא לפנינו בפסוק ג (לעיל אות סח) מפורש שמקחו בעשור אינו מעכב, מאותו הק״ו שדחה כאן. אך לפמ״ש לעיל מדברי השכל טוב שמפרש לשון המכילתא לא ככל המפרשים, שמיירי מפסח מצרים אלא שבא ללמד על פסח דורות, לפ״ז אין מחלוקת בזה בין המכילתא דר״י ורשב״י. וראה במילואים.

21. לעיל אות קכו. בכתב-יד מעין גנים: ״תקחו, אם יש לכם, ואם לאו: משכו וקחו״. וכן דרשו להלן פסוק כא.

22. בדפוס ווילנא חלקו את המאמר בשתי נקודות אחרי המלה ׳עני׳, וזה טעות, כי בכתב-יד מבואר שזה ענין אחד, והגירסא: שאפילו מי שהוא עני שה וגו׳, ובדפוס הגירסא: ׳אפילו׳, לכן חשבו שזה ענין בפני עצמו. כן בכת״י אקספורד ליתא להמלה: ׳בני׳ בפסוק, ובכת״י נויארק איתא כמו בדפוס. וראה לעיל ב קפט משהש״ר ב יד.
בשמו״ר כתי״א וכתי״ג הגירסא: ״זכר, שהוא הורג כל ׳זכר׳ מבכור מצרים״. ביפ״ת מפרש לפי הגירסא שלפנינו: ״זכר שהרג בכוריהם וכו׳, דרש ׳זכר׳ לשון זכירה, שבא זכר בכורי ישראל לפניו לטובה, אבל לא זכר ממש, רמז לבכורות שגם בנקבות הבכירות היתה המכה, כמ״ש ז״ל שבתיה בת פרעה בכורה היתה וניצולה בזכות משה״. ובחידושי הרש״ש: ״זכר שהוא הורג כל בכוריהם ש״מ כו׳ - משמע להדיא שלא נהרגו אלא בכורים זכרים ולא נקבות, ופליג על ההוא דפסיקתא והביאה גם הילקוט. וכן במדרש עצמו לקמן פי״ח שגם נקבות בכורות מתו. ולזה א״ש בפשיטות מה שלא נהגו הנקבות להתענות תענית בכורים בער״פ, עיין שו״ע או״ח סי׳ תע״. הנה לפי הגירסא שלפנינו יש מקום לפרש כמ״ש היפ״ת, ולא משמע להדיא כמ״ש הרש״ש. אמנם לפי הגירסא בכתבי היד הנ״ל מפורש כמ״ש הרש״ש.
״ליטול מכל מקום - בין בכבשים בין עזים, ואע״פ שאינן חשובים ככבשים, זכר לנס שהוא באדם החשוב, ובפחותים דהיינו השבי והשפחה והבהמה״ (יפ״ת). ובידי משה; ״תקחו כשם שאני הורג וכו׳ - נ״ל שרצונם לומר כי בכל מקום שנאמר ׳ויקחו׳, שלך משמע ולא של אחרים, אבל כאן כתיב ׳תקחו׳ סתם, משמע אפילו משל אחרים, לז״א כשם וכו׳⁠ ⁠⁠״. ופי׳ הרד״ל: ליטול מ״מ שאתם רוצים - פי׳ בין מכבשים בין מעזים (שהן נגד בכור אדם ובהמה), ודלא כיד״מ. וכפי׳ היפ״ת. וראה לעיל קכו. ולהלן קמה. שממעט גזול, ולא כפי׳ היד״מ.
אמנם י״ל שהמדרש רוצה לתרץ השאלה, מכיון שהציווי היה לכלל ישראל שהיו כששים ריבוא לשחוט מן הכבשים או מן העזים, ובוודאי היו הרבה שלא היו להם משל עצמם, והוצרכו לקנות מן המצריים, ואם לא רצו למכור להם היה להם הרשות לקנות מהם בעל כרחם, ודורש כן מלשון ׳תקחו׳, מכל מקום.
ובספר משך חכמה מפרש הכוונה ׳מכל מקום׳, כיון דדקין ותבלולין לא היה פוסל בו, א״כ ׳משחתם בהם מום בם׳ (ויקרא כב כה) - היכי דפסול מום, פוסל עכו״ם (חולין כג.), לכן נעבד היה כשר בהם״. והפי׳ ׳מכל מקום׳, אף מהנעבדין, וכן אתנן ומחיר לא היו פוסלין בו. וראה לעיל (אות קלד) ממעט נעבד ואתנן, וי״ל שזה כמ״ד דדוקין פוסלין בפסח מצרים.

[מסכתא דפסחא בא פרשה ד]

שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ – ״שֶׂה״, בִּכְלַל שֶׂה, גְּדִי וְטָלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״ (דברים י״ד:ד׳). ״תָמִים״, לְהוֹצִיא בַּעַל מוּם. ״זָכָר״, לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וּנְקֵבָה. ״בֶּן שָׁנָה״, אֵין לִי אֶלָּא בֶּן שָׁנָה; כָּל שְׁנָתוֹ מְנַיִן? הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם עוֹלָה חֲמוּרָה, כְּשֵׁרָה לָבֹא כָּל שְׁנָתָהּ כְּבַת שְׁנָתָהּ, פֶּסַח, שֶׁהוּא קַל, אֵינוֹ דִין שֶׁיֻּכְשַׁר לָבֹא כָּל שְׁנָתוֹ כְּבֶן שְׁנָתוֹ? רַבִּי יוֹסֵה הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וּמָה אַיִל, שֶׁתְּחִלָּתוֹ פָסוּל, סוֹפוֹ כָּשֵׁר, שֶׂה, שֶׁתְּחִלָּתוֹ כָּשֵׁר, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא סוֹפוֹ כָּשֵׁר?

מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים – מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁיָּבִיא מִשְּׁנֵיהֶם כְּאַחַת? תִּלְמֹד לוֹמַר: ״וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא א׳:י׳) מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם עוֹלָה חֲמוּרָה, כְּשֵׁרָה לְהָבִיא מין אֶחָד, פֶּסַח, שֶׁהוּא קַל, אֵינוֹ דִין שֶׁיֻּכְשַׁר לָבֹא מִמִּין אֶחָד? הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים״? מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

"seh": Included in "seh" is a goat and a sheep, viz. (Devarim 14:4) "the seh of the sheep and the seh of the goats.⁠" "unblemished": to exclude a blemished animal. "male": to exclude a tumtum (one of indefinite gender), a hermaphrodite, and a female. ...

"one year old": This tells me only of a one-year-old. Whence do I derive (the same for) its entire first year? R. Yishmael was wont to say: If a burnt-offering, which is of a high order of sanctity, may be brought its entire year as at the one-year mark itself, how much more so the Paschal lamb, which is of a lower order of sanctity! R. Yossi Haglili said: If a ram, which is unfit (as an offering) in the beginning of its second year is kasher the entire second year, then a Pesach, which is kasher in the beginning (i.e., in the midst of its first year), how much more so is it kasher at the end! ...

"of the lambs and of the goats shall you take it": of each in itself. You say this, but perhaps both are required. It is, therefore, written (Leviticus 1:10) "And if from the sheep is his offering.⁠" Now does this not follow a fortiori, viz.: If a burnt-offering, of higher sanctity, is kasher (if brought) of one kind (only), a Pesach, of lower sanctity, how much more so! What, then, is the intent of "of the lambs and of the goats"? Of each in itself.

"shall you take": What is the intent of this? (i.e., it seems redundant.) It is written (Devarim 16:2) "And you shall slaughter the Pesach for the Lord your God, sheep and cattle" — sheep for the Pesach (offering) and cattle for the chagigah (the festive offering.) You say this, but perhaps (the meaning is) both for the Pesach? And how would I understand (Exodus 12:5) "an unblemished lamb, a male"? As referring to the Pesach of Egypt, but Pesach for all the generations he could bring either (sheep or cattle). It is, therefore, written "Of the lambs or of the goats shall you take.⁠" Why (the redundant) shall you take?⁠" That the Pesach for all the generations be brought only from the sheep or from the goats (but not from the cattle). These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan says: sheep for the Pesach and cattle for the chagigah. You say this, but perhaps (the meaning is) both for the Pesach? And how would I understand (Exodus 12:5) "an unblemished lamb, a male"? As referring to the Pesach of Egypt, but the Pesach for all the generations he could bring either (sheep or cattle). It is, therefore, written Ibid. 13:5) "then (in Canaan) you shall perform this service (of Pesach) on this month" — As the service that you performed in Egypt (i.e., from the sheep or from the goats), thus shall you perform in all the generations. These are the words of R. Yonathan. R. Eliezer says: Sheep for the Pesach and cattle for the chagigah. You say this, but perhaps both are for the Pesach? And how would I understand "an unblemished lamb, etc.⁠"? As referring to the Pesach of Egypt, but for the Pesach of all the generations (I would say that he brings from both. It is, therefore, written (Ibid. 12:24) "And you shall keep this thing as a statute for you and for your children forever.⁠" This refers to the Pesach of all the generations. How, then, am I to understand "And you shall slaughter the Pesach to the Lord your God, sheep and cattle"? Sheep for the Pesach and cattle for the chagigah. R. Akiva says: One verse states "And you shall slaughter the Pesach to the Lord your God, sheep and cattle,⁠" and another, "From the sheep and from the goats shall you take.⁠" How are these two verses to be reconciled? This is a (hermeneutical) rule, viz. If two verses in the Torah seem to be mutually contradictory, let them remain in their place until a third verse comes to decide between them. It is, therefore, written (Ibid. 12:21) "Draw forth and take unto yourselves sheep for your families and slaughter the Pesach.⁠" R. Yishmael says: That verse (Devarim 16:2) ("sheep and cattle") speaks of the chagigah that is brought on Pesach. You say this, but perhaps it speaks of the Pesach itself? "An unblemished lamb, a male" speaks of the Pesach itself. How, then, am I to understand "And you shall slaughter the Pesach to your God (sheep and cattle)"? As referring to the chagigah that comes with the Pesach. Rebbi says: That verse is speaking of an offering that comes from either sheep or cattle, i.e., peace-offerings (shelamim) — whence they ruled: A Pesach "surplus" is used for peace-offerings. (i.e., in the instance of an intended Pesach offering which was lost and replaced by another, and then found.)

״שה״, מה תלמוד לומר ״תמים״ ר׳ עקיבא אומר: צריך לאמרו שלא נאמרה תמות אלא עכשיו

שכל מקום שנאמר ׳שה׳ תופס תמימין ובעלי מומין; יכול אף זה כן? תלמוד לומר ״תמים״: תם, ולא בעל מום

בכל מקום שנאמר ׳שה׳ תופס גדולים וקטנים; יכול אף זה כן? תלמוד לומר ״בן שנה״.

אין לא אלא בשעת שחיטתו, שיהא תם ובן שנה; מניין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו?

תלמוד לומר ״יהיה לכם״: כל זמן שהוא לכם - יהא תם ובן שנה!

״מן הכבשים ומן העזים״ - פרט לכלאים. כבשים ועזים - גזירת מלך.

״מן הכבשים ומן העזים״ - להוציא את החלוק שבבן הבקר, ולהוציא את הרובע ואת הנרבע

אין לי אלא דברים האמורים כאן בלבד; ״תקחו״ - להביא את יום ארבעה עשר, שאין כשר למקח

והלא דין הוא: ומה עשירי, שאין כשר לשחיטה, כשר למקח - ארבעה עשר, שכשר בשחיטה - אינו דין שיהא כשר במקח?

תלמוד לומר ״תקחו״, להביא את יום ארבעה עשר שאין כשר למקח!

אִמַּר שְׁלִים דְּכַר בַּר שַׁתֵּיהּ יְהֵי לְכוֹן מִן אִמְּרַיָּא וּמִן בְּנֵי עִזַּיָּא תִּסְּבוּן.

An unblemished lamb, a yearling male, must be in your possession. You may take it from the sheep or goats.

שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ

אִימַר שְׁלִים דְּכַר בַּר שַׁתֵּיהּ (ח״נ: בַּר שַׁתָּא) יְהֵי לְכוֹן מִן אִמְּרַיָא וּמִן בְּנֵי עִזַּיָּא תִּסְּבוּן

בֶּן שָׁנָה – בַּר שַׁתֵּיה, בְּנֵי שָׁנָה – בְּנֵי שְׁנָא

א. ״בן שנה״ – שעדיין לא מלאה לו שנה, כרש״י: ״כל שנתו קרוי בן שנה כלומר שנולד בשנה זו״, וכמוהו ״בן שנתו״. אבל הקראים פירשו ״בן שנה״ שמלאה לו שנה לעומת ״בן שנתו״ שהוא תוך השנה, וכבר הכה ראב״ע על קדקדם.⁠¹ וכן מוכח מת״א שתרגם שניהם בשווה: כמו שתרגם ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה״ (ויקרא יב ו) ״אִימַר בַּר שַׁתֵּיהּ״, תרגם גם כאן ״שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה״ – ״דְּכַר בַּר שַׁתֵּיה״ [ולא: בַּר שַׁתָּא, כמקצת נוסחים], כהערת יא״ר.⁠²

אבל מכיוון ש״בני שנה״ מתורגם בכל מקום בְּנֵי שְׁנָא כגון ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה״ (במדבר כח ט) ״אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא״, מדוע לא תרגם גם כאן ״זָכָר בֶּן שָׁנָה״ – ״דְּכַר בַּר שְׁנָא״? השיב ״מרפא לשון״: בשטף הדיבור בארמית השמות בַּר ושְׁנָא עשויים להצטרף ולהשמע בַּרשְׁנָא או בַּרְשַׁן שהוא תרגום עָרוֹם. השווה תיוב״ע: ״וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא״ (שמואל א יט כד) ״וּנְפַל בַּרְשַׁן״.⁠³ לכן, למנוע טעות, תרגם ״בן שנה״ או ״בן שנתו״ באמצעות שַׁתָּא [ולא: שְׁנָא].⁠⁴ ולהשוואת הלשון גם בנקבה מתורגם כך: ״וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ״ (ויקרא יד י; במ׳ ו יד), ״עֵז בַּת שְׁנָתָהּ״ (במדבר טו כז) – ״בַּת שַׁתַּהּ״ [ולא: בַּת שְׁנָתָהּ].

ת״א אינו מוסיף תיבת אוֹ

ב. אף על פי שחז״ל פירשו ״מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים״ ״או מזה או מזה״ (וכן ברש״י), אונקלוס תרגם ״וּמִן בְּנֵי עִזַּיָּא״ כי אין דרכו להוסיף תיבת אוֹ שאינה בכתוב. וכן דרשו להלן ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ״ (שמות כא טו) ״או זה או זה״ אבל הוא תרגם ״וּדְיִמְחֵי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ״.

עִזִּים – נקבות, בְּנֵי עִזִּים – זכרים

ג. לדעת יא״ר עִזַּיָּא משמעו נקבות כמו ״עִזִּים מָאתַיִם״ (בראשית לב טו) ״עִזֵּי מָאתַן״. לכן תרגם ״וּמִן הָעִזִּים״ בתוספת ״וּמִן בְּנֵי עִזַּיָּא״, ללמד שמדובר בזכרים. להבחנתו זו ראה בהרחבה בפסוק ״מִן הָעִזִּים לְעֹלָה״ (ויקרא א י) ״אוֹ מִן בְּנֵי עִיזַיָּא״. אבל טעמו של ״אהבת יהונתן״ רחוק.⁠⁵

1. ראב״ע (הפירוש הארוך) כאן: ״א״ר ישועה, כי יש הפרש בין בן שנה, ובין בן שנתו, כי בן שנה עלתה לו שנה, ובן שנתו כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים כבש אחד בן שנתו (במדבר ז כא), ובאחרונה כתוב, כבשים בני שנה (במדבר ז כג)״. וכן בחזקוני.

2. ואף על פי שההלכה ״שעות פוסלות בקדשים״ נלמדה מלשון ״בן שנתו״ (כרש״י זבחים כה ע״ב: דשנה האמורה בקדשים קיימא לן בפרק יוצא דופן במסכת נדה (מז ע״ב) דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת לשנה הבאה וילפינן לה מקרא דכתיב בהו בן שנתו – שנתו שלו ולא שנתו של מנין עולם) וכאן הרי נאמר זָכָר בֶּן שָׁנָה [ולא: בֶּן שְׁנָתוֹ], הוא הדין לקרבן פסח כלשון הברייתא שם ״שנה האמורה בקדשים... מעת לעת״.

3. ורש״י שם כתב: ״ויפל ערום – ונפל ברשן (תיוב״ע). ושמעתי בשם רבי מנחם, ששמע מפי ערבי אחד: ברשן בלשון ערבי משוגע״.

4. וכתב ״מתורגמן״ ערך שנה: ״הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (דברים יד) דְּיַפֵּק חַקְלָא שְׁנָא שְׁנָא. אבל כל הַשנה בהא הידיעה מתורגם בלשון שַׁתָּא״. ואמנם ביידוע כגון ״וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה״ (בראשית מז יח) ״וּשְׁלֵימַת שַׁתָּא״, אבל גם ״מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״ (דברים יא יב) ״מֵרֵישַׁהּ דְּשַׁתָּא וְעַד סוֹפַהּ דְּשַׁתָּא״ עיין שם.

5. לדעתו, מכיוון שגם בני ישראל עבדו ע״ז (כילק״ש רלד, הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו׳), אסור היה להם לשחוט טלה משלהם מדין ״נעבד לעבודה זרה״. לכן תרגם בפסח ״וּמִן בְּנֵי עִזַּיָּא״, כי ״וולד הנעבד – מותר״ (תמורה כח ע״א). והדוחק כפול: ראשית, ״בְּנֵי עִזַּיָּא״ הוא תרגום קבוע אצל עִזִּים ולא רק בפסח. גם הנחתו שעבדו לטלה אינה נכונה כי הם עבדו למזל טלה כדברי הרמב״ם: ״ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת [מהמצוות] לפי השגתי. ואומר כי כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים״ (״מורה נבוכים״ ג מו).

אמר שלם מן מום דכר בר שתא יהווי לכון מן אמריא ומן גדייא בני עזיא תסבון^א לכון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גדייא בני עזיא תסבון״) גם נוסח חילופי: ״גדי עזי׳ תס׳⁠ ⁠⁠״.

אימר שלים דכר בר שתא יהי לכון מן אימריא ומן בני עזייא תסבון.

The lamb shall be perfect, a male, the son of a year he shall be to you; from the sheep or from the young goats ye may take.

שה שלם זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן בני עזים תקחו.

שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה – שֶׂה, בִּשְׁבִיל: אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה וגו׳ (בראשית כ״ב:ח׳). תָּמִים, לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (דברים ל״ב:ד׳). זָכָר, שֶׁהוּא הוֹרֵג כָּל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וְחָס עַל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ – כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הוֹרֵג הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַשְּׁבִי וְהַשִּׁפְחָה, כָּךְ רְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לִטֹּל מִכָּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם רוֹצִים.

רמז קצד

שֶׂה תָמִים – בִּכְלַל שֶׂה גְּדִי וְטָלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״. תָמִים, לְהוֹצִיא בַּעַל מוּם. זָכָר, לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וּנְקֵבָה. בֶּן שָׁנָה. אֵין לִי אֶלָּא בֶּן שָׁנָה, כָּל שְׁנָתוֹ מִנַּיִן? הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם עוֹלָה שֶׁהִיא חֲמוּרָה כְּשֵׁרָה לְהָבִיא כָּל שְׁנָתָהּ כְּבַת שְׁנָתָהּ, פֶּסַח שֶׁהוּא קַל אֵינוֹ דִּין שֶׁיַכְשִׁיר לְהָבִיא כָּל שְׁנָתוֹ כְּבֶן שְׁנָתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וּמָה אַיִל שֶׁתְּחִלַּת שְׁנָתוֹ פָּסוּל סוֹפוֹ כָּשֵׁר, פֶּסַח שֶׁתְּחִלָּתוֹ כָּשֵׁר אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא סוֹפוֹ כָּשֵׁר.

מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים – מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִשְּׁנֵיהֶם כְּאַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א׳:י׳) ״וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ״ מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם עוֹלָה שֶׁהִיא חֲמוּרָה כְּשֵׁרָה לְהָבִיא מִין (אַחֵר) [אֶחָד] פֶּסַח שֶׁהוּא קַל אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּבִיא מִמִּין (אַחֵר) [אֶחָד] הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

וְהָיָה לָכֶם (להלן פסוק ו) לְהָבִיא פֶּסַח דּוֹרוֹת, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר תִּקָּחוּ לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, צֹאן לְפֶסַח וּבָקָר לַחֲגִיגָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד מִזֶּה וְאֶחָד מִזֶּה בְּפֶסַח וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה לְפֶסַח מִצְרַיִם, אֲבָל לְפֶסַח דּוֹרוֹת יָבִיא מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ דִבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: צֹאן לַפֶּסַח בָּקָר לַחֲגִיגָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָא אֶחָד מִזֶּה וְאֶחָד מִזֶּה בַּפֶּסַח וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים שֵׂה תָמִים, לְפֶּסַח מִצְרַיִם, אֲבָל פֶּסַח דּוֹרוֹת יָבִיא מָזֶּה וּמִזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן י״ג:ה׳) ״וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזּאֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״, כָּעֲבֹדָה שֶׁעָבַדְתָּ בְּמִצְרַיִם כָּךְ עֲשֵׂה לְדוֹרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צֹאן לְפֶסַח וּבָקָר לַחֲגִיגָה וְכוּ׳. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם שֶׂה תָמִים, לְפֶסַח מִצְרַיִם, אֲבָל פֶּסַח דּוֹרוֹת יָבִיא מִזֶּה וּמִזֶּה. תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן י״ב:כ״ד) ״וּשְׁמַרְתֶּ[ם] אֶת הַדָּבָר הַזֶּה״ הֲרֵי פֶּסַח דּוֹרוֹת אָמוּר. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים שם) ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, צֹאן לְפֶסַח וּבָקָר לַחֲגִיגָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״וְזָבַחְתָּ פֶסַח... צֹאן וּבָקָר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַלָּלוּ, אָמַרְתָּ זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה, שְׁנֵי כְּתוּבִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְסוֹתְרִין זֶה עַל יְדֵי זֶה וּמִתְקַיְּמִין בִּמְקוֹמָן, עַד שֶּׁיָּבֹא הַכָּתוּב הַשְׁלִישִׁי וְיַכְרִיעַ בֵּינֵהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן י״ב:כ״א) ״מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן״ צֹאן לַפֶסַח וָּבָקָר לַחֲגִיגָה וְלֹא בָּקָר לַפֶסַח, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בַּחֲגִיגָה הַבָּאָה בַּפֶּסַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּפֶסַח עַצְמוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה הֲרֵי פֶּסַח עַצְמוֹ אָמוּר. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, בַּחֲגִיגָה הַבָּאָה בַּפֶּסַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רַבִּי אוֹמֵר: בְּזֶבַח שֶׁהוּא בָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְאֵי זֶה זֶה שְׁלָמִים מִכָּאן אָמְרוּ, מוֹתַר שְׁלָמִים לִשְׁלָמִים וּמוֹתַר פֶּסַח לִשְׁלָמִים.

שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם – שֶׁיְהֵא תָּמִים בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, וּמִנַּיִן בְּקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וְהַזָּיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר יִהְיֶה, שֶׁיְהֵא הֲוָיָתוֹ תָּם וּבֶן שָׁנָה, תִּרְגְּמָא אֲבֶּן שָׁנָה. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב זוֹרֵק אֶת הַדָּם, שְׁמַע מִינָהּ וּמִי אִכָּא מִידִי דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה הֱוֵי בֶּן שָׁנָה וּבַקַּבָּלָה וְהוֹלָכָה וּבִזְרִיקָה הֱוֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים. אָמַר רָבָא, זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁעוֹת פּוֹסְלוֹת בַּקָּדָשִׁים.

״מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״, פְּרַט לְזָקֵן וּלְחוֹלֶה וְלִמְזֹהָם וְהַהוּא תַּנָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע מִ״מִּן הַבְּהֵמָה״, זָקֵן וְחוֹלֶה וּמְזֹהָם מִנָּא לֵיהּ. נַפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִעוּטִין, פְּרַט לְזָקֵן וְחוֹלֶה וְלִמְזֹהָם. וְהַהוּא תַּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, הַהוּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא לְאִשְׁתְּעוּיֵי הָכִי.

רמז קצה

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר – מִפְּנֵי מַה הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁל פֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, הָיָה רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (יחזקאל ט״ז:ח׳) ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ״ וְגוֹ׳, הִגִּיעַ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהוּא גּוֹאֵל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְּיָדָם מִצְוֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז) ״שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה״, ״עֶרְיָה״ מִן הַמִּצְוֹת, וְנָתַן לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי מִצְוֹת, מִצְוַת פֶּסַח וּמִצְוַת מִילָה, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ וְכוּ׳, וְאוֹמֵר ״כֵּן אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ״, לְכָךְ הִקְדִּים לְקִיחַת הַפֶּסַח קֹדֶם שְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר אֶלָּא עַל הַמַּעֲשֶׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה הָיוּ בְּיָדָם (כָּתוּב בְּפָסוּק וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ) וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ שֶׁל פֶּסַח לִשְׁחִיטָת⁠[וֹ] אַרְבָּעָה יָמִים, לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁטוּפִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּמִצְרַיִם. וַעֲבוֹדָה זָרָה שְׁקוּלָה כְּכָל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט״ו:כ״ד) ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה״ וְגוֹ׳, הֲרֵי (כְּתִיב כָּל) [יִיחֵד הַכָּתוּב] הַמִּצְוָה הַזּאֹת וַאֲמָרָהּ עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמָהּ, זוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת מִּכָּל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שם כב) ״וְכִי תִשְׁגוּ וְלֹא תַּעֲשׂוּ״ וְגוֹ׳ בָּאוּ כָּל הַמִּצְוֹת לְלַמֶּדְךָ עַל מִצְוָה אַחַת, מָה עוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְוֹת פּוֹרֵק עֹל וּמֵפֵר בְּרִית וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה אַף הָעוֹבֵר עַל מִצְוָה אַחַת וְכוּ׳, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְעָבְרְךָ בִּבְרִית״, אֵין בְּרִית אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ח:ס״ט) ״אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית״. אָמְר לָהֶם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים וְהִדַבְּקוּ בְּמִצְוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (לעיל ו׳:ט׳) ״וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה״ (כָּתוּב בְּרֶמֶז קע״ז).

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִשְׁכוּ וּקְחוּ״ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ (לעיל ח׳:כ״ב) ״הֶן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם״ וְגוֹ׳. אָמַר: מִן הַנֵּס שֶׁהוּא עוֹשֶׂה (לָהֶם) [לָכֶם] בִּמְשִׁיכָתָן, אַתֶּם יוֹדְעִין מָה בִּשְׁחִיטָתָן.

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת – שָׁמְרֵהוּ עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטֵהוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שָׁמְרְהוּ עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר וּמָשְׁכֵהוּ וְשָחֲטֵהוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ט׳:ה׳) ״בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר״ קְבָעוֹ הַכָּתוּב חוֹבָה.

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת – מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהָיוּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ, מִכָּאן אַתָּה דָּן עַל הַתָּמִיד, נֶאֱמַר שְׁמִירָה בְּפֶסַח וְנֶאֱמַר שְׁמִירָה בְּתָמִיד, מַה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בְּפֶסַח מְבַקְּרִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ, אַף שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בְּתָמִיד מְבַקְּרִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ, אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָׁה טְלָאִים הַמְּבֻקָּרִים בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדֵי לְשַׁבָּת וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּמוֹסִיפִין לְעוֹלָם. (אִי בְּעַרְבֵי) תְּמִידִין וּמוּסָפִין טוּבָא הַוֵי. וְהַאי תָּנָא בְּעָלְמָא קָאי, אַתְּמִידִין לְחוּדַיְיהוּ קָאי וּמַאי כְּדֵי לְשַׁבָּת, סִימָנָא בְּעָלְמָא וְהֲכִי קָאָמַר: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָׁה טְלָאִים הַמְּבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה, וּמַנִי בֶּן בַּג בַּג הִיא, דְּתֲנְיָא, מִנַּיִן לְתָמִיד שֶׁטָּעוּן בִקּוּר וְכוּ׳. דַּיְקָא נַמִי דְּקְתַּנִי כְּדֵי לְשַׁבָּת וְלֹא קְתַנִי לְשַׁבָּת, שְׁמַע מִינָּהּ.

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת – לְהוֹצִיא פֶּסַח דּוֹרוֹת, שֶׁפֶּסַח מִצְרַיִם מִקְּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר וּפֶסַח דּוֹרוֹת מִקְּחוֹ בְּכָל זְמַן.

בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה – זֶה מִקְּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר וּפֶסַח דּוֹרוֹת אֵין מִקְּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. הַזֶּה לָמָּה לִי, לִמְעוּטֵי פֶּסַח שֵׁנִי דִּכְוָותֵיהּ כְּתִיב בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ.

רמז קצו

וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ – וְכִי כֻּלָּם שׁוֹחֲטִין, אֶלָּא לַעֲשׂת שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ – בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (להלן ל״א:י״ד) ״מְחַלֶּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, בִּשְׁאַר כָּל מְלָאכוֹת חוּץ מִשְּׁחִיטַת הַפֶּסַח. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ בִּשְׁאַר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמֹעֲדוֹ״, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע זֶה עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ. נָם לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שם כ״ח:ב׳) ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״ וְגוֹ׳ אִם לְלַמֵּד עַל הַתָּמִיד שֶׁתִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שם ט) ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׁים בְּנֵי שָׁנָה״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמֹעֲדוֹ. אֶלָּא לְהַקִּישׁ לְדִין גְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כַּאן ״בְּמֹעֲדוֹ״ וְנֶאֱמַר בְּפֶסַח ״בְּמֹעֲדוֹ״, מַה (פֶּסַח) [לְהַלָּן] דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף כַּאן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם אֵין לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא פֶּסַח יְחִידִי שֶׁכֻּלָּן יוֹצְאִין בּוֹ יְדֵי חוֹבָתָן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ.

כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל – מִכַּאן אָמְרוּ הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל שְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים בְּנֵי אָדָם. מְסַפְּקָא לֵיהּ הַאי קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל אִי בְּבַת אַחַת אִי בַּזֶּה אַחַר זֶה. הִלְכַּךְ בְּחַמְשִׁין סַגִי, דְּעַיְּילֵי תְּלָתִין בְּרֵישָׁא וְשׁוֹחֲטִין פִּסְחֵיהֶן וְנָפְקֵי עֲשָׂרָה מִנַּיְיהוּ וְעַיְילֵי עֲשָׂרָה חֲדָשִׁים [דְּאִי אִית] לֵיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָמַר הָא אִיכָּא וְאִי בַּזֶּה אַחַר זֶה קָאָמַר הָא אִיכָּא עֲשָׂרָה חֲדָשִׁים דְּהַיְינוּ עֵדָה.

נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה נִתְמַלְּאָ[ה] הָעֲזָרָה. נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ, וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִין שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶן בָּזִיכֵי כֶּסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב, שׁוּרָה שֶׁל כֶּסֶף כֻּלָּהּ כֶּסֶף, שׁוּרָה שֶׁל זָהָב כֻּלָּהּ זָהָב. וּמְעֹרָבִין לֹא הָיוּ. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקָּרֵשׁ הַדָּם, שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל כֹּהֵן וְנוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ מְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן, הַכֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרֵק זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

מַאן תָּנָא פֶּסַח בִּזְרִיקָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר דָּמוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״דָּמָם״, חֶלְבּוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״חֶלְבָּם״, לִמֵּד עַל בְּכוֹר מַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁטְּעוּנִין מַתַּן דָּמִים וְאִימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד מִנָּלָן, אַתְיָא זְרִיקָה זְרִיקָה מֵעוֹלָה, וְעוֹלָה גּוּפָהּ מִנָּלָן אָמַר קְרָא ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה״, לִמֵּד עַל הָעוֹלָה שֶׁטְּעוּנָה יְסוֹד.

רמז קצז

בֵּין הָעַרְבָּיִם – שׁוֹמֵעַ אֲנִי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ט״ז:ו׳) ״בָּעֶרֶב״, אִי ״בָּעֶרֶב״ יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) ״כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אִי ״כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ״ מִשֶּׁחָשְכָה. (בְּרֶמֶז תתק״ג). רַבִּי אוֹמֵר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים שם) ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעֶרֶב״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי כְּמַשְׁמָעוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״, אֵימָתַי יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה (להלן פסוק מא) ״וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לְבֵין עַרְבַּיִם שֶׁהוּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, ״כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי (נָטוּ) [יִנָּטוּ] צִלְלֵי עָרֶב״, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְהַשְׁווֹת רִאשׁוֹן לָאַחֲרוֹן וְאַחֲרוֹן לָרִאשׁוֹן ״מוֹעֵד צֵאתְךָ״, לִשְׁחִיטָתוֹ. ״כְּבֹא הַשָּׁמֶשׁ״, לִצְלִיָּתָן. ״בָּעֶרֶב״, לַאֲכִילָתוֹ. בֵּין הָעַרְבָּיִם. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בֵּין הָעַרְבָּיִם שָׁחְטֵהוּ וְתֵן עֶרֶב לִשְׁחִיטָה וְתֵן עֶרֶב לַאֲכִילָה.

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק כב) ״אֲשֶׁר בַּסָּף״ מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁעוּקָה חוֹקֵק בְּצַד הָאַסְקֻפָּה וְשׁוֹחֵט בְּתוֹכָה, וְאֵין סַף אֶלָּא אַסְקֻפָּה, דִּכְתִיב (יחזקאל מ״ג:ח׳) ״בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי״, וּכְתִיב ״וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים״, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין סַף אֶלָּא כְּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ז׳:נ׳) ״[ו]⁠הַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת״.

וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת – מִבִּפְנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק יג) ״וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם״, הַנִּרְאֶה לִי וְלֹא לַאֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִבִּפְנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק יג) ״וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת״, לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הַמִּצְרִיִּים רוֹאִין וּמְעֵיהֶן מִתְחַתְּכִין.

וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף – שׁוֹמֵעַ אֲנִי הִקְדִּים זֶה לַזֶּה לֹא יָצָא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת״, הָא אִם הִקְדִּים זֶה לָזֶה יָצָא. נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁשְּׁלֹשָׁה מִזְבְּחוֹת הָיוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה הָיוּ, הַסַּף וְהַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.

עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם – אֵין לִי אֶלָּא בָּתִּים שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ בָּהֶן, בָּתִּים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בָּהֶן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (להלן פסוק יג) עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, מִכָּל מָקוֹם.

תַּנְיָא: עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם – מְלַמֵּד שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת, יָכוֹל שֶׁהָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְנֵי מְקוֹמוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל״, מִכָּאן אָמְרוּ, הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת בְּצַד הַתַּנּוּר אִם פִּקֵּחַ מְמַלֵּא כְּרֵסוֹ הֵימֶנּוּ רָצוּ בְּנֵי חֲבוּרָה לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ טוֹבָה בָּאִין וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל״, מַר סָבַר יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא וּמַר סָבַר יֵשׁ אֵם לַמָּסֹרֶת.

וליכן לכם ראסא צחיחא ד֗כרא בן סנתה מן אלצ֗אן ואלמאעז תאכ֗ד֗ונה.

ושיהיה לכם שה תמים זכר בן שנתו, מהכבשים ומהעזים תיקחו אותו.

תמים – בלא מום.

בן שנה – כל שנתו הוא קרוי בן שנה, כלומר: שנולד בשנה זו.

מן הכבשים ומן העזים – או מזה או מזה, שאף עז קרוי שה, שנאמר: ושה עזים (דברים י״ד:ד׳).

תמים PERFECT – without blemish (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 13:5:1).

בן שנה OF THE FIRST YEAR – the whole of its first year it is termed בן שנה, meaning that it was born during this year¹ (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 13:5:2).

מן הכבשים ומן העזים FROM THE SHEEP AND THE GOATS – either from these (a lamb) or from these (a goat),⁠² for a goat, also, is called שה, as it is said, "the שה of the goats" (Devarim 14:4)³ (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 13:5:1).

1. In other words, it does not mean that the lamb is a one year old, having already lived for 12 months and now entering its second year. Rather the verse speaks of the lamb's first year of life.

2. The "ו" of "ומן" does not signify "and", but: "or".

3. The word "שה" refers to the young animal, either of the sheep or of the goats.

שה תמים – ¹להוציא בעל מום.

זכר – להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה.

בן שנה – להביא כל שנתו מתחלתו ועד סופו.

מן הכבשים ומן העזים – מזה בפני עצמו, ומזה בפני עצמו.

תקחו – ולא גזול.

1. להוציא בעל מום. כל המאמר הוא מהמכילתא.

שה תמים – להוציא בעל מום:

זכר – להוציא טומטום ואנדרוגנוס ונקבה:

בן שנה – אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מניין, הי׳ ר׳ ישמעאל אומר קל וחומר, מה אם עולה שהיא חמורה שכולה כליל, כשירה לבוא כל שנתו כבת שנתה, פסח שהוא קל שנאכל לבעלים, אינו דין שיוכשר לבוא כל שנתו כבן שנה, אבל בן שתי שנים פסול, דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויפלו לנדבה וכו׳. יהיה לכם. שיאכלוהו מנויו:

מן הכבשים ומן העזים – מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:

תקחו – להביא פסח דורות שלא יקחו אלא כלקיחה זו, מה לקיחה זו מן הכשבים או מן העזים אף לקיחת פסח דורות מן הכשבים ומן העזים:

תמים – שלא יהיה בו מום. גם שה יקרא מן העזים, כי כן כתוב: שה כשבים ושה עזים (דברים י״ד:ד׳).

שה תמים – בלא מום.

הנה אמר: כי שה – יקרא כל אחד משני המינים ששם הצאן כוללם. וככה: שה כשבים ושה עזים (דברים י״ד:ד׳).

א״ר משה בן ר׳ עמרם הפרסי: כי השה חיוב^א פסח מצרים, ובארץ ישראל: שה או פר. וראייתו: וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן ובקר (דברים ט״ז:ב׳), שהוא פסח דורות. ולא דבר נכונה, כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים, ואין ראוי לשנות.

רק: וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן (דברים ט״ז:ב׳) – חיוב, ובקר – לשלמים לאכול בחג, מבושל במים. וכמוהו: ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך (דברים ט״ז:י״ד), אתה – חייב, ובנך – רשות. והעד, שהוא כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ל״ה:א׳-ט׳): ששחטו יום ארבעה עשר כבשים ופרים, ושם כתוב: הכבשים לפסחים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳), והפרים בשלום בסירות ובדודים (דברי הימים ב ל״ה:י״ג), רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט.

א״ר ישועה: כי יש הפרש בין בן שנה ובין בן שנתו (ויקרא י״ב:ו׳), כי בן שנה הוא – עלתה לו שנה, ובן שנתו – כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים: כבש אחד בן שנתו לעולה (במדבר ז׳:כ״א), ובאחרונה כתוב: שנים עשר כבשים בני שנה (במדבר ז׳:פ״ז).

א. כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: חייב.

YOUR LAMB SHALL BE WITHOUT BLEMISH. It shall be without any deformity. The word seh (lamb) also applies to the two kinds¹ taken in by the term tzon (flock).⁠² Sehkhevasim ve-seh izzim (the sheep and the goat) (Deut. 14:4) is similar. Rabbi Moses ben Amram Ha-Parsi³ says that the obligation to offer a lamb only pertains to the Passover brought in Egypt. However, in the Land of Israel one could sacrifice a lamb or a bull. He offers as proof, And thou shalt sacrifice the passover-offering unto the Lord thy God, of the flock and the herd (Deut. 16:2), which applies to the Passover to be offered in all future generations. However, he did not speak correctly. All future Passover offerings are in memory of the paschal lamb offered in Egypt, and one should not deviate from it. The meaning of the aforementioned verse can only be: And thou shalt sacrifice the passover-offering unto the Lord thy God of the flock as an obligation; and of the herd, bring peace offerings to be eaten cooked in water. Similarly, And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter (Deut. 16:14) means thou art obligated;⁠⁴ thy son and thy daughter are permitted to do so. Proof of the above is found in the book of Chronicles.⁠⁵ We read there that on the fourteenth day⁶ they slaughtered lambs and bullocks.⁠⁷ It is written there that the lambs were for Passover offerings⁸ and the bullocks which served as peace offerings were cooked in pots and caldrons.⁠⁹ Only those sacrifices which came from the flock were roasted in the fire according to ordinance.⁠¹⁰ R. Yeshuah says that there is a difference between ben shanah (of the first year)⁠¹¹ and ben shenato (of the first year). A ben shanah¹² has lived a year and ben shenato means exactly what Scripture says.⁠¹³ Now with regard to the sacrifices offered by the princes it first states, keves echad ben shenato leolah (one he-lamb of the first year, for a burnt-offering) (Num. 7:15) and then states, kevasim bene shanah (he-lambs of the first year) (Num. 7:87).⁠¹⁴

1. Not only does the term tzon take in two kinds but the word seh also takes in two kinds.

2. It refers to sheep and goats, as is explicitly stated in our verse, namely, ye shall take it (the seh) from the sheep, or from the goats.

3. A Karaite commentator on the Bible.

4. To come to the temple on a pilgrimage and rejoice before the Lord.

5. II Chron. 35:1-13.

6. Of the first month.

7. II Chron. 35:1.

8. Ibid., 35:7.

9. Ibid.

10. Ibid.

11. Our verse states that the paschal lamb is to be a ben shanah.

12. That is, a lamb that is a ben shanah.

13. Ben shenato literally means of its year, i.e., during its first year of life.

14. Scripture tells us that each one of the princes of the tribes of Israel offered a keves ben shenato for a burnt offering. Scripture then gives the number of burnt offerings as kevasim bene shanah shenem asar (he-lambs of the first year twelve). We thus see that the terms ben shanah and ben shenato are one and the same. Therefore R. Yeshuah is incorrect. I might add that both Krinsky and Weiser missed Ibn Ezra's point. Both indicate that Ibn Ezra's proof is from the five he-lambs of the first year (bene shanah) brought as peace offerings. However, there is no proof from the latter because the peace offering differs from the burnt offering, and one can argue that Scripture required a lamb under a year for a burnt offering and a lamb over a year for a peace offering.

שה – ולא עגל.

תמים – ולא בעל מום.

זכר – ולא נקיבה.

בן שנה – שנולד בזו השנה.

ומן^א העזים – שאף זה שה, כדכתיב: שה כשבים^ב ושה עזים (דברים י״ד:ד׳).

א. בכ״י מינכן 52: מן.

ב. בכ״י מינכן 52: כבשים.

שה – LAMB – And not a calf.

תמים – UNBLEMISHED – And not with a blemish.

זכר – MALE – And not female.

בן שנה – ONE YEAR OLD – That was born in this year.

ומן העזים – OR FROM THE GOATS – For this, too, is a "lamb", as it is written: “lamb sheep and lamb goats” (Devarim 14:4).

מן הכבשים ומן העזים – ובמשנה תורה כתיב וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר. י״ל כדדרשינן צאן לפסח ובקר לשלמים.

שה תמים – שלא יוכל היהודי לקחת בעל מום להשמט מן המצרי ולומר, אין זה ראוי לכם ואין להקפיד עליו, שהרי הוא בעל מום ונקבה וזקן, לכך נאמר תמים זכר בן שנה שמיקרין אותו לעבודתם. אף על פי כן אין לירא מהם, כשתיראו שאין יכולת בידם להציל יראתם מכם בעודכם בעיר, כל שכן כשתצאו מן העיר חוצה לא יוכלו להחזירכם.

בן שנה – בן שנתו, והראיה מן הנשיאים דכתיב: כבש אחד בן שנתו, ובסוף כתוב י״ב כבשים בני שנה.⁠¹

1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.

שה תמים, "a lamb without blemish;⁠" a Jew could not take an animal that was not in perfect physical condition and be considered as having fulfilled his duty. He might have been tempted to do so in order to escape the wrath of the Egyptian from whom he had purchased it by saying that he had not taken an Egyptian deity, since surely the Egyptians do not worship blemished animals, nor female animals or overage, weak animals, so that he had not committed blasphemy in their eyes. The Torah spells all this out by writing: "unblemished, male, less than a year old.⁠" The Egyptians would raise the price of these animals when aware that the Israelites would use it in the service of their God. The Torah wanted the Jews to pay the price of such animals, although at that stage, they could have simply taken the animal without paying for it, as they no longer were afraid of their former masters. These had realised that they were not able to save their animals from the Israelites as long as these were still in their city. If they could not save their animals from the Israelites while in their own cities, how much less would they be able to do so outside their own domains.

בן שנה, "within the first year of its life.⁠" We have proof that this is the meaning of the expression: בן שנה, from when the princes offered their offerings during the consecration rites of the Tabernacle in Numbers 7,15 and elsewhere, as the Torah there describes each of these lambs as בן שנתו, "during the first year of its life.⁠" At the end the Torah repeats that they offered 12 lambs each "in the first year of its life,⁠" i.e. בני שנה.

מן הכבשים ומן העזים. וא״ת למה מאותם. וי״ל לפי שיראתם הם (עי׳ שמות ח:כב). וא״ת מה ראו לעבוד לבהמות. וי״ל לפי שהיו כולם בקיאים במזלות. וטלה הוא ראש לכל המזלות¹. מ״ר.

בפרק אין (בערכין) [נערכין] (ערכין יג.-יג:?) מפר״ש -(???) דאין פוחתין מח׳ טלאים מבוקרין מלשכת טלאים. וצ״ע. והא דתנן (ערכין יג.) אין פוחתין מששה היינו רק שעה. אבל מחזרין מיד (שבים) [שנים].

ונ״ל משום דבעינן ביקור ד׳ ימי׳ קודם שחיטה. ורמז במכילתי (מכילתא דרשב״י שמות יב:ו) ולכך אמ׳ ד׳ ימי׳ לפעמי׳ צריך כך ועל העתיד נאמר.

שה תמים זכר בן שנה יהיה כו׳. בר״ה (???, ערכין יח:, נדה מז:) אמרי׳ דכל שנתן דקרבנות היינו למניין שנתן שלו ולא למניין שנות עולם. ותימ׳ אמאי אצטרי׳ קרא דשנתו (ויקרא יב:ו). תיפוק לי מיהיה דדרשי׳ ליה בשחיטת קדשי׳ (זבחים כה:) דאפי׳ שעות פוסלי׳ אותו. וי״ל דאי לאו כתי׳ (אותו) [שנתו]⁠^א הוה אמינ׳ לאחר שנה דשנת עולם אפי׳ שעה אחת פוסל כו׳.

והקש׳ מה״ר חיים אמאי אצטריך למימ׳ דדוקא לשנים שלו אנו מונין ולא למניין עולם. תיפוק לי דאז אין מביאין קרבן בר״ה דלכל הפחות צריך להיות ז׳ ימי׳ קודם ר״ה עם אמו (ויקרא כב:כז). ואז יהיה פסול דאז שנה שניה הוא למניין עולם. ותירץ דע״כ צריכין אנו לומ׳ דסבירא לן כמ״ד (עי׳ ראש השנה ט:, ועוד הרבה) שלשים יום בשנה חשוב שנה. ואז אינו מזיק דעדיין אינו בן שנתים. מ״ר (עי׳ תוספות ערכין יח: ד״ה שנתו).

1. י״ב מזלות כנגד י״ב חדשים: טלה כנגד ניסן, שור כנגד אייר, תאומים כנגד סיון, סרטן כנגד תמוז, אריה כנגד אב, בתולה כנגד אלול, מאזנים כנגד תשרי, עקרב כנגד חשון, קשת כנגד כסלו, גדי כנגד טבת, דלי כנגד שבט, דגים כנגד אדר.

א. כן במושב זקנים.

מן הכבשים ומן העזים – בפרט מאלו שהם יראתן והמצריים בשביל שהיו בקיאין בחכמת המזלות וידעו שטלה הוא ראשון למזלות לכן עבדוהו, מרבי.

שה תמים – צוה ליקח שה בשביל שמזל טלה בחדש ניסן הוא בכחו הגדול וצוה לשוחטו ולאכלו להודיע שלא בכח המזל יצאנו אלא בכח עליון וכן בשביל שהיו עובדים אותו ציוה לשוחטו לעיניהם ולהשפיל אלהיהם וכחם בהיות׳ מעלה עליונ׳ שלו:

שה תמים, "an unblemished lamb.⁠" It was appropriate to select a lamb for that sacrifice as the horoscope of the lamb is in its ascendancy during the month of "Nissan.⁠" Consuming the lamb was a reminder to every Israelite that this Egyptian deity had been completely powerless to protect its worshippers. By doing this we testify that our departure from Egypt was not due to our own efforts or ability, but exclusively to the power of Hashem.

ו׳ פעמים שה בפרשה כשתצרף עמהם מן הכבשים רמז שאין פוחתים מששה טלאים מבוקרין.

שה תמים – מכאן אמרו חכמים (ב״ק ע״א א׳) כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים, לפי שכתב אן מן הכבשים או כולן מן העזים ולא מן כבש ועז שהם כלאים, ומכדי פסח בכלל קדשים הוא ובקדשים כתיב שור או כשב למעט את הכלאים ולא נכתב כאן שה אלא ללמדך להוציא את הכלאים. ומיהו לענין ד׳ וה׳ ואותו ואת בנו כתיב או לרבות את הכלאים וכי ממעטי׳ כלאים משה זהו לגבי פדיון פטר חמור בכלאים לא בא הבניין אב לאסור בפדיון עגל וחיה וטרפה ושחוטה דהא פשיטא שהרי ר׳ אלעזר אינו מתיר רק כלאים דלית ליה בניין אב אבל הני לאו מבנין אב ממעטי אלא מג״ש דשה כמו שאנו אומרים בפ״ק דבכורות (י״ב א׳) אין פודין לא בעגל כו׳. נאמר כאן שה ונאמר להלן מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכ וג״ש זו אינה לגבי ארבעה וחמשה ואותו ואת בנו שהרי איננה אלא במקום שאין שור עמו דהא לא מייתר בפסחים כי היכי דמייתי הבניין אב כמו שפי׳ ור׳ אליעזר נמי אית ליה הבניין אב דשה להוציא את הכלאים לאסור טמא או טהור הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא, וכלאים כאלה אסורים באכילה כדאמר בפר׳ מרובה (שם).

שה תמים כו׳ – (בראש השנה) בנדה (מ״ז ב׳) אמר בכל שנתו דקרב כו׳ היינו למניין שנת שלו ולא למניין שנות עולם. ותימה אמאי איצטריך קרא דשנתו, תיפוק לי מהא דדרשינן ליה בשחיטת קדשים (זבחים כ״ה ב׳) דאפי׳ שעות פוסלין אותו, וי״ל דאי כתיב שנתו הא לאחר שנה דשנת עולם אפי׳ שעה אחת פוסל כו׳. והק׳ מהר׳ חיים אמאי איצטריך למימר דדוק׳ לשנים שלו אנו מונים ולא למניין עולם תיפוק לי דאז אין מביאין קרבן בראש השנה דלכל הפחות צריך להיות ז׳ ימים לפני ר״ה עם אמו ואז יהיה פסול אז היה שנה שנייה למניין עולם. ותי׳ דע״כ צריכי׳ אנו לומר דס״ל למ״ד ל׳ יום בשנה חשוב שנה ואז אינו מזיק דאז אינו בן שנתיים.

שה תמים זכר בן שנה – למדנו מזה שאי אפשר בקרבן פסח שיהיה בעל מום, כי התורה חייבה שיהיה תמים. וכבר יתבארו במה שיבוא (ויקרא כב, יז-כה) המומין הפוסלין בקדשים. וכן למדנו מזה שאי אפשר בו שיהיה נקבה, ולא טומטום ואנדרוגינוס, כי אין אחד מאלו זכר באמיתות אצל ידיעתנו, והתורה צותה שיהיה זכר. וכן למדנו מזה שאי אפשר בו שיהיה יותר מבן שנה. והנה שיעור השנה התבאר שהוא לפעמים שנים עשר חודש ולפעמים שלושה עשר חודש. וראוי שתדע שהשה שהוא פחות מבן שנה הוא כשר לפסח, ולזה תהיה הכוונה במה שאמרה תורה ׳בן שנה׳ — להוציא השה שהוא יותר מבן שנה. וזה, כי ״בן שנה״ יֵאָמֵר על שני ענינים: אם כאשר הוא בן שנה, לא פחות ולא יותר; אם כאשר אין לו יותר משנה אחת אבל הוא בשנתו הראשונה. ואי אפשר שתהיה הכוונה בזה שיהיה בן שנה בדקדוק, כי זה לא יתכן שימצא בכמו זה הריבוי שהיה צריך להם, ולזה תהיה הכוונה בו שיהיה בשנתו הראשונה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כל שנתו קרוי בן שנה. פירש כל שהוא תוך שנתו אע״פ שהוא בן יום א׳ קרוי בן שנה וזהו שכתב אחר זה כלו׳ שנולד בשנה זו ומה שאמרו במכילתא אין לי אלא בן שנה כל שנתו מניין היה ר׳ ישמעאל אומר ק״ו ואם עולה חמורה כשרה כל שנתה כבת שנתה פסח הקל אינו דין שיוכשר דמשמע דכל שנתו אינו בכלל בן שנה אינו רוצה לומר שכל שנתו הוא תוך שנתו אלא פירש כל שנתו שעלתה לו שנה חוץ מאותה שנה שהוא עומד בה וזהו מה שאמר שם ר׳ יוסי הגלילי ומה איל שתחלתו פסול סופו כשר שה שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר:

שאף עז קרוי שה. פי׳ ואל יקשה עליך מה שפירשנו הוי״ו של ומן העזים במקום או כמו ומקלל אביו ואמו ממה שכתוב שה תמים דמשמ׳ שה ולא עז נתחייב מפני זה שיהיה הוי״ו כמשמעו ופירושו שה תמים מן הכשבים וגם מן העזים תקחו מפני שיש להשיב שאף עז קרוי שה. ואם תאמר והיכי הוה ס״ד לפרש הוי״ו כמשמעו ויהיו הפסחים שנים והלא כל הפרשה בלשון יחיד נאמרה ושחטו אותו בבי׳ אחד יאכל על מצות ומרורים יאכלוהו אל תאכלו ממנו נא ראשו על כרעיו ועל קרבו. י״ל שלשון יחיד שב אל המין והא דפי׳ הוי״ו במקום או ולא כמשמעו ויהיו הפסחים שנים כבר נתעוררו על זה במכילתא ואמרו מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו אתה אומר כן או אינו אלא שיביא משניהם כאחת ת״ל ואם מן הצאן קרבנו מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו והרי דברים ק״ו ומה עולה חמורה כשר׳ לבא במין אחד פסח שהוא קל אינו דין שיכשר לבא ממין אחד הא מת״ל מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[א] שה תמים זכר בן שנה

[1] זבחים פרק שני דף כה ע״ב (זבחים כה:)

[2] בכורות פרק א דף יב ע״א (בכורות יב.), ופרק שישי דף לט ע״ב (בכורות לט:)

תמים בלי מום. דאין פירושו ״שה תמים״ שיהיה שה לגמרי, ולאפוקי מקצת שה, כגון שבא מן החיה ומן העז, [ד]⁠תיפוק ליה בלאו הכי דכלאים אינם קרבים למזבח כלל, כדאיתא בפרק קמא דבכורות (יב.), אלא ״שה תמים״ בלא מום:

כל שנתו קרוי בן שנה כו׳. פירוש דלא צריך דוקא שיהיה בן שנה, דאם כן לא יהיה כשר לפסח אלא אם עומד בסוף השנה דוקא, לא לפני זה – דלא יהיה עדיין בן שנה, ולא לאחר שנתו – דלא הוי תו בן שנתו, ואינו נקרא ״שה״ כלל. והרא״ם הקשה דמשמע ד׳כל שנתו׳ הוא בכלל ״בן שנה״, ואילו במכילתא (כאן) קאמר ׳אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מנין, היה רבי ישמעאל אומר קל וחומר הוא, ומה עולה חמורה כשירה כל שנתו כבן שנה (ויקרא כב, כז), פסח הקל לא כל שכן, ומשמע ד׳כל שנתו׳ לא הוי בכלל ״בן שנה״, ותירץ שאינו רוצה לומר ש׳כל שנתו׳ הוא תוך שנתו, אלא פירושו שעלתה לו השנה חוץ מאותה שנה שעומד בו. ולא ידעתי להבין זה – לא הקושיא ולא התירוץ, דהקושיא שהקשה דכאן משמע ד׳כל שנתו׳ הוי בכלל ״בן שנה״, ואילו (בת״כ) [במכילתא] משמע ד׳כל שנתו׳ לא הוי בכלל ״בן שנה״, דודאי אין זה קשיא, דודאי רש״י איירי אחר שלמדנו מקל וחומר ד׳כל שנתו׳ גם כן כשר, והוי בכלל ״בן שנה״, ואם לא הוי קל וחומר לא היה ׳[כל] שנתו׳ בכלל ״בן שנה״. והתירוץ – דברים אינם מובנים, שאם פירש ׳תוך שנתו׳ חוץ משנה שעמד בה, אם כן הוא יותר מבן שנה, ואיך הוא כשר לפסח, דלא הוי שה כלל, דהרי בן י״ג חודש הוי פלגוס (משנה פרה א׳:ג׳) ואינו כלל שה, אבל פירוש המכילתא כך – מנין להכשיר כל שנתו כבן שנה, היינו דאנו מונין לבהמה ראש השנה למעשר באחד באלול, כדתנן בפרק קמא דר״ה (ב.), ו״בן שנה״ משמע היינו לענין מנין שהוא בן שנה, ומנא לן להכשיר כל שנתו אף שעלתה לו שנה לענין מעשר, ואנו מונין לו שנה אחרת, דהוא כשר:

כל שנתו קרוי בן שנה כו׳. ואתא למעט דלאחר שעברה עליו שנה, אע״פ שעדיין לא נתמלאו שתי שנים, פסול לקרבן פסח. כדאמר בפסחים (צז:) ברש״י זכר בן שתי שנים אינו ראוי לפסח. [נחלת יעקב. ע״ש מה שהאריך בראיות]:

או מזה או מזה כו׳. דכתיב ושה עזים, ואי אמרת אחד מן הכבשים ואחד מן העזים, הוה ליה למימר שיים ל׳ רבים, כיון דעז נמי קרוי שה, אלא וכו׳:

Its entire [first] year it is called... This excludes an animal after one year of its life has passed. Although it has not yet lived two full years, it is unfit for the korbon Pesach. So says Rashi in Maseches Pesachim (97b), that a male in its second year is unfit for the korbon Pesach. (Nachalas Yaakov, see further proofs there)

Either one or the other... [Rashi is explaining that the beginning of our verse, where it says שה, means also either one or the other] — as it is written (Devarim 14:4), ושה עזים. And if you suggest that [the end of our verse is to be understood literally], "One from the sheep and one from the goats,⁠" then the [beginning of our] verse should have said שיים (plural form), as a goat is also called שה. Perforce our verse means, "Either one or the other.⁠"

ומן העזים תקחו – טעם שהוצרך לומר תקחו לומר אפילו יש כבשים יכול ליקח מן העזים, לזה סמך לקיחה לעזים.

ומן העזים תקחו, "or you may take it from amongst the he-goats.⁠" The reason the Torah had to write the word תקחו, you shall purchase or take once more is to teach that it is permitted to use a goat even if one owns a sheep of the appropriate age group.

תמים – בלא מום:

בן שנה – כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנה זו:

מן הכבשים ומן העזים – מזה או מזה שאף עז קרוי שה, שנאמר ושה עזים (דברים י״ד ד׳):

מן הכבשים ומן העזים – כי שה אינו אלא שם ליחיד ממין הצאן, ומין הצאן כולל כשב ועז, וכן מצאנו שה כשבים ושה עזים (דברים י״ד:ד׳).

either from among the lambs, etc. For seh (“small animal”) is a term denoting an individual member of the class of tson (“small cattle,” “flocks”), which encompasses sheep and goats. Thus we find seh kevasim ve-seh izzim (“the lamb and the kid,” Deut. 14:4).

שה – ברגע זה של יציאה לאור לתוך חיים חדשים, על כל יחיד, על כל בית, על כל משפחה, ועל הציבור כולו ככלל וכפרטים, לראות עצמם ביחסם אל ה׳ כ״שה״. כולם חייבים להקדיש עצמם לגמרי לתפקיד היותם ״צאן מַרְעִיתוֹ״ (תהילים ק, ג), לקבל את ה׳ כרועה שלהם, ״רעֶה יִשְׂרָאֵל״ (שם פ, ב), ולהעמיד עצמם תחת הנהגתו והדרכתו. ומהרגע בו נטל ה׳ על עצמו את תפקידו כמנהיגנו, נעשה מושג זה – שה׳ הוא רוענו ואנחנו צאנו – למבט המקיף והקבוע ביותר של יחסינו אל ה׳ ויחסיו אלינו.

גם בעתיד, יסמלו כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים (במדבר כח, ד) את האופן בו ישראל יציג ויקדיש עצמו לאלקיו בזריחת ושקיעת כל יום. לא יהיה זה אלא המשך וחזרה שוב ושוב, של אותו רגע בו יצא ישראל לראשונה בדרכו לאורך ההיסטוריה כ״שה״, תוך כניעה למנהיגותו של ה׳ כ״רעֵה יִשְׂרָאֵל״ וכ״נהֵג כַּצּאן יוֹסֵף״ (תהילים פ, ב).

תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו – אולם הבה נשים לב שה״שה״ היהודי אינו בריה עצבה ושפלת רוח הנושאת על שכמה את צרות העולם, והמאפשרת שיובילוה לשחיטה מבלי לגלות התנגדות. ״שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם״: שלם בגופו, האוזר כוחו כגבר וברעננות של נעורים נצחיים – כך יסמל השה את האופי שלנו. עלינו, על צאן ה׳, להיות מושלמים ועצמאיים; ובד בבד, להישאר צעירים לנצח, ולעולם לא לראות עצמנו כמי שנגמל מלהיות תחת הנהגת ה׳. כנים הדברים בין אם במעמדנו החברתי אנו כ״כבש״ ובין אם כ״עז״ – ״מן הכבשים ומן העזים תקחו״.

בתוך מין ה״צאן״, ניתן לבחור בין כבש לעז. דרכה האופיינית של העז להראות עצמאות גדולה יותר כלפי חוץ מאשר הכבש. לכן מציינת ה״עז״ גילוי התנגדות עזה. צורת עמידתה של העז מביעה התנגדות והתגרות כלפי חוץ, והיא מראה קרניה לכל זר; אך כלפי הרועה היא נתונה להשפעתו ושומעת בקולו ככבש.

שה תמים זכר – כבר התבאר למעלה (סי׳ טז) שגדי וטלה בכלל שה ע״ש, וכפלו פה להראות שמ״ש מן הכבשים ומן העזים מיותר שידרשנו לקמן (סי׳ כ״ז) ומ״ש תמים להוציא בע״מ, כי בירושלמי (פ״ט דפסחים ה״ה) אית תנויי תני דקים ותבלולים פוסלים בו, אית תנויי תני אין פוסלים בו, ומקשה שלמ״ד אין פוסלים בו מה מקיים תמים שאם לפסול מחוסר אבר הא אפי׳ בב״נ פוסל מחוסר אבר, ותירץ משום דבב״נ יש מהם למזבח ופה לא היה מזבח, וה״א דאין פוסל מחוסר אבר, ומסיק שם דגם כאן דומה כמי שיש בהם למזבח דתני ג׳ מזבחות היו שם, וא״כ להמכילתא שאמר לקמן ג׳ מזבחות היו שם א״צ למעט מחוסר אבר ומוכח דתמים להוציא בע״מ, ומ״ש זכר להוציא טומטום ואדרוגינוס ונקבה, כבר בארתי בפי׳ הספרא (ויקרא סי׳ כב) שמכלתא זו חולקת על הספרא שאזיל בשיטת ר״י דס״ל דמחד זכר לא מיעט טומטום ואדרוגינוס עיי״ש שהבאתי מכ״מ במכילתא וספרי שס״ל דלא כספרא רק כשיטת חכמים שמחד זכר ממעט טומטום ואדרוגינוס ע״ש.

בן שנה – סתם שנה הוא של עולם שמתחיל מר״ה, ובכ״ז שנה האמורה בקדשים הוא מע״ל מיום שנולד כמ״ש בערכין (דף יח) ובכ״מ, ודרך הלשון שכ״מ שידבר על היחיד יאמר כבש בן שנתו כבשה בת שנתה, שר״ל שחשבינן מיום שנולד, וכשידובר בלשון רבים יאמר תמיד כבשים בני שנה, ולמדנו בדרכי הלמודים שפי׳ בן שנתו כמו שלמד בספרא (ויקרא סי׳ רפג), אבל פה יצא מן הכלל שבא שם היחיד ותפס הלשון בן שנה, וא״כ י״ל שחשבינן למנין שנה של עולם, וכל הנולדים לפני ר״ה פסולים לפסח, ולמד ר׳ ישמעאל מק״ו מעולה, וריה״ג למד מאיל דתחלת שנתו פסול עד שיכנס שלשים יום בשנה שניה ובכ״ז סופו כשר כל שנה שניה, וכ״ש שה שכשר תיכף, ונראה שריה״ג לשיטתו (פ״א דפרה) דפרה בת שתים ומשמע שם דיותר מזה פסול וה״ה באיל [עמ״ש ויקרא סי׳ ר״ח], ובכ״ז כשר עד סוף שנה השניה:

מן הכבשים ומן העזים – יש לטעות שצריך להביא משניהם אף לר׳ יונתן כי גם לר׳ יונתן היה צריך לכתוב כאן או מן העזים לחלק כמ״ש בפ׳ קדושים (סי׳ קא) בארך וכ״ש לר׳ יאשיה עיי״ש. ומשיב שפה אין לטעות דיש ק״ו מעולה ושם כתיב מן הכבשים או מן העזים:

יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו – מפני שיש סתירה בין הכתובים. שבכאן אמר שיקחו כבשים ועזים, ובפ׳ ראה אמר וזבחת פסח צאן ובקר, ויש סברא לומר שדין פסח דורות משונה בזה מדין פסח מצרים, למדו בדרכי הלמודים שאין הבדל ביניהם, ומ״ש וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר ר״ל שהפסח יהיה צאן לבד ועמו יזבח בקר לחגיגה, ור׳ אלעזר למד ממ״ש יהיה לכם שהוא מיותר שר״ל שיהיה כן לדורות, ור׳ יאשיה למד שמ״ש מן הכבשים ומן העזים תקחו מיותר שכבר למד שבכלל שה גדי וטלה, ולמה כפל תקחו, וע״כ פי׳ שר״ל כן תקחו לדורות [ור״ל שר׳ יאשיה יסבור שמ״ש יהיה לכם בא ללמד שיהיה תמים בשעת זריקה [כמ״ש בזבחים דף כז, בכורות לט] ור׳ יונתן למד ממ״ש ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שתהיה עבודה כזאת כמ״ש עוד במכילתא לקמן שם ובפסחים (דף צו), ור׳ אליעזר למד ממ״ש ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם, ר״ל שכל מה שאמר להם משה בפ׳ זו אינו נוהג לדורות, וא״א לפרש שישמרו עד עולם רק מ״ש משכו וקחו לכם צאן, וכפי זה הוא אחד עם למוד של ר״ע שלמד ממ״ש משכו וקחו לכם צאן, שאינו מובן כלל איך פסוק זה מכריע הלא י״ל שזה בפסח מצרים לא בפסח דורות, רק דהא אמר שישמרו זה חק לדורות, ולפ״ז משמע שר״ע מפרש מלתא דר׳ אליעזר, אמנם יש הבדל אחר ביניהם, שלר״א ס״ל דמ״ש וזבחת פסח צאן ובקר להקיש כל דבר הבא מן הצאן והבקר לפסח דאינו בא אלא מן החולין כמ״ש בספרא (צו סי׳ צח) ובמשנה דמנחות (ו׳:ו׳), ומפרש בגמרא שם דאתיא כר׳ אליעזר דדנין אפשר משאי אפשר, ור״ע חולק עליו ולמד מן לחטאת, [ולמד שקדשים מתקדשים בבלוע מן למנחה, ור״א למד שמתקדשים בבלוע מן לחטאת, ולמנחה בא להורות ששלמי צבור אין נאכלים אלא לזכרי כהונה, ור״ע למד לה ממ״ש (במדבר יח) בקה״ק תאכלנו כל זכר (בכהנים) יאכל אותו, ובזה א״צ למה שנדחקו התוס׳ שם] ועיין במנחות דף פב ודף פג], ולר״ע מ״ש וזבחת צאן ובקר אתיא למותר הפסח שקרב שלמים, וכבר בארתי בפי׳ הספרא דאף למ״ש שמ״ש וזבחת צאן ובקר פי׳ צאן לפסח ובקר לחגיגה, בכ״ז למדו גם הלמודים אחרים למותר הפסח, או שיביא מן החולין כ״א כדאית לי׳, דהא בספרי ראה (סי׳ קכט) באו שני הדרשות כא׳, כי עדיין קשה שהיל״ל בקר וצאן כי החגיגה נשחטה קודם הפסח ע״ש, וי״ל עוד שר״ע שחשב פסוק זה של משכו וקחו לכם צאן למכריע, אזיל לשיטתו שס״ל ביומא (דף ד׳) שמ״ש ויכסהו הענן ויקרא אל משה ביום השביעי היה קודם מ״ת, ולדידיה מוכח ממ״ש ויזבחו זבחים שלמים שהקריבו שלמים קודם מ״ת כמ״ש בזבחים (דף קטו) וא״כ למה אמר משכו וקחו לכם צאן ולא אמר קחו לכם צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה, בזה מכריע שבא ללמד שיקחו רק צאן לא בקר. והנה גם ר׳ ישמעאל ס״ל דהקריבו שלמים קודם מ״ת, דהא ס״ל בשבת (דף פו) כר׳ יוסי והיה מעשה זו קודם עשרת הדברות, רק נראה דר׳ ישמעאל סובר דחגיגת י״ד רשות דיש פלוגתא בזה כמ״ש התוס׳ ביצה (דף ח) ופסחים (דף עא), והוא מפרש מ״ש וזבחת פסח צאן ובקר בא על חגיגת ט״ו. ועז״א בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר ולא אמר בחגיגה הבאה עם הפסח כמ״ש בכ״מ, ולדידיה נכון שבא הסדר צאן ובקר צאן קודם בקר, ומ״ש רבי בזבח הבא מן הבקר כמן הצאן, הוא עצמו דרשה דרב נחמן המובא בזבחים (דף ז׳) ובכ״מ בש״ס:

שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם: בכמה מקומות בקרבן יחיד כתיב ״בן שנתו״ ללמדנו – שנתו שלו ולא של מנין עולם¹, וכאן לא פירש הכתוב שיהא שנתו שלו², היינו משום דכתיב ״יהיה לכם״ ודרשינן בזבחים (כה,ב)³ בקבלה בהולכה ובזריקה מנין שיהא תמים ובן שנה, ת״ל ״יהיה לכם״ – כל הויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה, ואי בשנה של מנין עולם לא אפשר להיות בשחיטה בן שנה ולא בקבלה וזריקה, אלא על כרחך בן שנתו. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (יב,ו)⁴ דמשום הכי לא ביאר הכתוב בקרבנות צבור שיהיו בני שנתן ולא של מנין עולם, משום דבתמידים ומוספין אי אפשר באופן אחר, עיי״ש.

עוד נראה, שנכלל במשמעות ״בן שנה״ – שהוא משונה מכל מקום, דבכל מקום בעינן בן שנה אחת כדכתיב ״בן שנתו״, אלא בא ללמד דכשר לכתחילה להביא בתוך ל׳ יום, וכדתנן במסכת פרה (א,ד) דכל הקרבנות מצותן לכתחילה אחר ל׳ יום, לבד נדרים ונדבות ובכור ומעשר ופסח⁵. והנה נדרים ונדבות דהתירו מבואר בספר ויקרא (כב,כז) ״ומיום השמיני והלאה ירצה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובבכור ומעשר כתיב להלן (כב,כט) ״ביום השמיני תתנו לי״, אבל פסח מנלן שהוא משונה משארי קרבנות חובה, אלא למדנו ממקרא זה, דבכלל ״בן שנה״ משמע גם כן בתוך שלשים, כדאיתא בבכורות (כח,א) על הפסוק ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ (דברים טו,כ) – דשלשים יום חשוב שנה. ולא דמי לתמידים ומוספין דבעינן לכתחילה אחר ל׳ יום⁶, דשם כתיב ״בני שנה תמימים״ (במדבר כח,ט), דמשמע ״תמימים״ גם על ״בני שנה״⁷, כמו דדרשינן בספרי על פרשת חקת ״פרה אדומה תמימה״ ד״תמימה״ קאי על ״אדומה״⁸, הכי נמי ״תמימים״ קאי גם על ״בני שנה״, היינו אחר ל׳ יום. מה שאין כן כאן דכתיב ״תמים בן שנה״ מבואר דלא קאי ״תמים״ על ״בן שנה״. משום הכי מפרשינן האי ״בן שנה״ בתרי אופני – להכשיר אפילו בתוך ל׳ יום לכתחילה, ולהכשיר כל משך שנה שלו.

[הרחב דבר: ונראה דהיינו דתניא במכילתא: אין לי אלא בן שנה, כל שנתו (הראשונה) מנין היה רבי ישמעאל אומר ק״ו מעולה, ומה עולה חמורה כשרה לבא כל שנתה, פסח שהוא קל אינו דין לבא כל שנתו. ופירש ב׳זה ינחמנו׳: ׳אין לי אלא בן שנה — היינו עד ראש השנה שהוא שנת עולם. וקשה, היאך סלקא דעתך לומר כן דבן שנה הוא למנין עולם, הרי כתיב ״יהיה לכם״ ותניא בזבחים (כה,ב) שיהא תמים בן שנה בקבלה והולכה וזריקה, ואי תליא בשנת עולם, הרי משיכנס ראש השנה כלתה השנה. ותו קשה, הא דתניא עוד במכילתא שם: רבי יוסי הגלילי אומר, ומה איל שתחילתו פסול סופו כשר, שה שתחילתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר. וקשה טובא, היאך אפשר ללמוד פסח מאיל, א״כ יהא כשר גם בשנה שניה? אלא על כרחך הא ״בן שנה״ כתיב, וא״כ אפשר שיהא דוקא שנת עולם. ותו קשה, הרי במצורע (ויקרא יד,ו) ובעומר (ויקרא כג,יב) כתיב ״בן שנתו״ ודרשינן — ולא של מנין עולם, ולא נפקא לן ק״ו מאיל.

אלא נראה, דזה פשוט דדוקא שנתו שלו מדכתיב ״יהיה לכם״, אלא סלקא דעתך דוקא בן שנה הוא ל׳ יום ולא כל השנה, משום הכי יליף מעולה דכתיב ״בן שנתו״ משמע כל השנה. ורבי יוסי הגלילי למד מאיל דכשר בסוף שנה שניה ופסול בתחילת שנה שניה שהרי הוא פלגס, שה דכשר בתחילת השנה הראשונה אינו דין שיהא כשר בסוף השנה.]

1. ערכין (יח,ב): ת״ר, שנה האמורה בקדשים... מעת לעת (רש״י: אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה, ולא אזלינן בתר מנין עולם, דכי מטי תשרי נחשוב ליה שתא), דכתיב ״תביא כבש בן שנתו״ (ויקרא יב,ו) – שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם.

2. כי אין צורך לכך, כי זה מוכרח מאליו וכפי שמסביר רבינו.

3. אמר רבא, תניא, ״שה תמים זכר בן שנה״ – שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה (רש״י: דכתיב ״תכוסו על השה״ דהיינו שחיטה, וסמיך ליה ״שה תמים וגו׳⁠ ⁠⁠״). בקבלה בהולכה בזריקה מנין, ת״ל ״יהיה״...

4. עה״פ ״תביא כבש בן שנתו לעולה״.

5. ז״ל המשנה: חטאות הצבור ועולותיהן, חטאת היחיד (רע״ב: כשבה או שעירה דבני שנה נינהו)... כשרים מיום שלשים והלאה... ואם הקריבום ביום השמיני כשרים. נדרים ונדבות, הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום השמיני והלאה, ואף ביום השמיני.

6. עיינו בהערה הקודמת.

7. סברא של רבינו, כי אין מקור מפורש לכך, וכ״כ התוספות-יו״ט שם במסכת פרה ׳סברא בעלמא... אינו מפורש בכתוב׳.

8. והביאו רש״י שם במקום.

שה – שם-יחידה¹ של צאן ופירושו יחידה אחת מן הצאן.

בן-שנה – כמו ״בן-שנתו״,⁠² כלומר הוא בתוך שנתו הראשונה; והשוה ראב״ע.

מן הכבשים – השוה דברים י״ד:ד׳.

1. Nomen unitatis.

2. ויקרא י״ב:ו׳ (המ׳).

שה תמים זכר וכו׳ – במכילתא, ריה״ג אומר ומה איל שתחילתו פסול סופו כשר, פירוש במקום דבעינין איל (כמו אשם תלוי) פסול בתחילתו סופו כשר מבן י״ג חודש ויום אחד כמפורש פ״ק דפרה שה שתחילתו כשר פירוש עד שלשים יום אינו דין שמשלשים יום עד כלות השנה כשר ודו״ק.

שה תמים זכר – בכל התורה כתוב זכר תמים. ונראה משום דלתוספתא וירושלמי דילן דדקין ותבלולין אין פוסל בפסח מצרים רק תמים שלא יהא מחוסר אבר כדין קרבנות בני נח, לכן כתב תמים ברישא שזה דין כללי ברישא שהוא נוהג בכל קרבנות בבני נח, והדר כתב זכר שזה דין חדש בפסח מצרים שבני נח כשר להקריב זכר ונקבה מן כל הטהורים כמו שהקריב נח כמבואר בירושלמי פ״ק דמגילה הביאוהו תוספות בחולין כ״ג, ולמ״ד דדקין ותבלולין פוסלין בפסח מצרים ותמים שלא יהא בעל מום, נראה שבמצרים היה להם דין במה קטנה ואמרו סוף זבחים מומין פוסלין בבמה, אבל נקבה אמרו בעו״ג כ״א דעולת נקבה כשרה בבמה קטנה, לכן תני קודם מה שבכל קרבנות במה קטנה וזה תמים שלא יהא בו מום, ולבסוף זכר, שבבמה גם עולת נקבה כשרה וכאן מוכרח להיות זכר אבל במשכן כתוב זכר תמים שעולת נקבה פסולה תמיד ודו״ק.

מן הכבשים ומן העזים תקחו – במדרש, כשם שאני הורג אדם ובהמה וכו׳. כך אתם יש לכם רשות ליטול מכל מקום שאתם רוצים לפיכך נאמר תקחו. והכוונה, דכיון דדקין ותבלולין לא היה פוסל בו כדאיתא בתוספתא א״כ משחתם בהם מום היכי דפסול מום פוסל עו״ג (חולין כ״ג), לכן נעבד היה כשר בהם, והם עבדו הצאן ובטלו אותן במה שעקדו אותם וזבחום ובבע״מ אמרו עשה קרב כמקריב לכן גם בהם. שהרי כהנים ששחטו לדבר אחר פסולים כבעל מום (סוף מנחות) ואין קרבנו ריח ניחוח, לכן כאן שישראל היו עובדי ע״ז וכדאיכא במכילתא משכו מעו״ג וכו׳ והיו כשרים להקריב. כן היו הבהמות נעבדים וכשרים להקריבם, כיון שזה היה לבטול העו״ג וכמו בגדעון שהותר מוקצה כו׳. וזה מכל מקום שתרצו אף מהנעבדין ויעוין פ״ב דע״ז גם אתה תתן בידינו כו׳ ודו״ק: וכן בתוספתא דאתנן ומחיר לא היו פוסלים בו משום הך דמשחתם בהם היכי דמום פוסל פוסל דבר ערוה כמו דאמרו בחולין ס״ג יעו״ש היטב.

ובגמרא פסחים דף צ״ו בעי ר״ז אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו ואם נאמר דהקטירו האימורים א״כ יש מהן למזבח, ובזה בכל קרבנות בני נח פוסל מחוסר אבר שנאמר מכל החי ולמה כתב בפסח שה תמים ע״כ דדקין ותבלולין פוסל בו יעוין ירושלמי מחלוקת בזה (פ״ט ה״ה בפסחים) ולפ״ז א״ש דצריך קרא דתושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל, דסד״א דהרי אבותינו במצרים מלו ולא טבלו ואכלו מפסח אבל אם נאמר דלא היה הקטר אימורים א״כ מצי לומר דדקין ותבלולין לא פסלו ביה, ותמים שיהא שלם באיבריו דמכל קרבנות לא יליף דאין בהן למזבח וכהירושלמי ותו לא הוינא למיטעי דמל ולא טבל אוכל הואיל ואבותינו אכלו פסח מצרים שהרי לא פסלו ביה מומין והיה ככל קרבנות בני נח אבל מל ולא טבל דעו״ג גמור הוא איך יאכל בפסח דורות וע״כ כר״א ואין ערל כטמא וזה שבעי ר״ז דנפ״מ לדינא ודו״ק.

מן הכבשים ומן העזים – פרט לחולה ומזוהם. ובעולה דריש בגמרא תמורה כ״ח פרט לזקן וכאן כתיב בן שנה וב׳ מיעוטים למעט הנך, ובילקוט גירסא מוטעת יעוין בתמורה שם גירסא הנכונה יעו״ש ותבין.

שה תמים זכר – בכלל שה – גדי וטלה, שנאמר (פ׳ ראה) שה כשבים ושה עזים.⁠¹ תמים, להוציא בעל מום. זכר – להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה.⁠² (מכילתא)

תמים – ואפי׳ דקים ותבלולים פוסלין בו [אבל הגיזה אין פוסלת בו]⁠³ (ירושלמי פסחים פ״ט ה״ה).

בן שנה – אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מניין,⁠⁴ היה ר׳ ישמעאל אומר ק״ו, ומה אם עולה חמורה כשרה לבא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל לא כל שכן.⁠⁵ (מכילתא)

יהיה לכם – תניא, שה תמים זכר בן שנה, שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה, מניין שגם בקבלה והולכה וזריקה יהיה כן, ת״ל יהיה לכם, כל הוויותיו לא יהיו אלא בתם ובן שנה.⁠⁶ (זבחים כ״ה:)

מן הכבשים ומן העזים – יכול משניהם כאחד, הרי אנו למדין מק״ו, ומה עולה שהיא חמורה כשרה ממין אחד, פסח שהוא קל לא כל שכן.⁠⁷ (מכילתא)

1. והא דכתיב לקמן (פסוק כ״א) משכו וקחו לכם צאן, הוא משום דשם צאן בא על המין או על הרבוי, ושה הוא פרט ממין הצאן, והכא דעיקר הענין בא להורות שה אחד לבית אב כתב שה, והתם דבא להורות הפעולה הכללית לכל ישראל כתב צאן.

2. ואע״פ דבעלמא דרשינן כהאי נונא אפילו מקצת, כמו בחולין ע״ט ב׳ דמו ואפילו מקצת דמו ובבכורות ג׳ א׳ בכור ואפילו מקצת בכור, וא״כ היה אפשר גם כאן לרבות אנדרוגינוס לדרוש זכר ואפי׳ מקצת זכר, י״ל דשאני אנדרוגינוס דיש צד המוכיח היפך דבר זה, ור״ל כיון שיש בו גם צד נקבות, ועיין מש״כ בפ׳ לך בפסוק המול לכם כל זכר.

3. הרבותא לענין דקים ותבלולים אע״פ דכתיבי מפורש בין המומים בפ׳ אמור או דק או תבלול, אך בא לאפוקי שלא נדמה זה בעתיד לפסח ראשון שבמצרים שבו לא היה נפסל דק ותבלול, משום דעד אז היה עוד לישראל דיני בני נח אשר אצלם אין פוסלים דק ותבלול, וכדאיתא בתוספתא פ״ח דפסחים, קמ״ל דבפסח דורות פסול גם דק ותבלול. וכשרות הגיזה אצטריך משום דאיתא בברייתא אחת דדרש מן הצאן להוציא את החלקים, ואשמעינן דלא נפרש החלקים בלא גיזה, אלא לענין אחר הוא דאיירי בפי׳ חלקים, יעו״ש.

4. ר״ל מנלן דמונין לשנתו שלו מיום שנולד ולא לשנת העולם.

5. ואע״פ דבכל הקדשים מונין לשנתו שלו ולא לשנת העולם, בכ״ז אצטריך כאן לאשמעינן זה ולדרוש בדרשה מיוחדת משום דמקור הטעם דמונין בקדשים לשנתו שלו ילפינן בערכין י״ח ב׳ מדכתיב (פ׳ תזריע) כבש בן שנתו ודרשינן שנתו שלו וכן בבתי ערי חומה כתיב (פ׳ בהר) עד תום שנת ממכרו ודרשינן ממכר שלו, והו״א דכאן דלא כתיב בן שנתו אלא בן שנה אזלינן בתר מנין העולם, קמשמע לן.

6. ומשכחת לה שיהיה בן שנה בשחיטה ויותר מבן שנה בזריקה, יען דבקדשים מונין שעות, שאם נולד בניסן בי״ד ובט׳ שעות ושחטו בעת כזו לשנה הבאה אסור לזרוק דמו בעשירית, שכבר עברה שנתו, אלא בעינן שיהיה בן שנה עד שעת זריקה.

7. ור״ל ובעולה כתיב מן הכשבים או מן העזים (פרשה ויקרא).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון