Rut 2 – רות ב‏ – Mikraot Gedolot

וַאֲמַר בּוֹעַז לְעוּלֵימֵיהּ דְּמַנִּי רַב עַל חָצוֹדַיָּא לְאֵידֵין אוּמָּה רִיבָא הָדָא.

[ו] וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים – עַל כַּמָּה הָיָה מְמֻנֶּה, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר מִרְיָם עַל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם הָיָה מְמֻנֶּה, מִן הֲדָא: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וגו׳ וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וגו׳ (דברי הימים ב ב׳:ט״ז-י״ז), דַּעֲבַד כֵּן יָכֵיל קָאֵים וְיָדַע מַה דְּהוּא עָבַד. לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. וְלָא הֲוָה חַכִּים לָהּ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים, הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ, כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת. כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶם, וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת כֵּלֶיהָ. כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים, וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ. כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הָעֳמָרִים, וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר. וְדִכְוָותֵיהּ: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי (שמואל א י״ז:נ״ה), וְלָא הֲוָה חַכִּים לֵיהּ, אֶתְמוֹל הֲוָה מְשַׁלַּח לֵאמֹר לְיִשַּׁי: יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי (שמואל א ט״ז:כ״ב), וְעַכְשָׁיו הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה שָׁאוּל אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ, הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלָיו, אִם מִפֶּרֶץ הוּא, מֶלֶךְ הוּא. אִם מִזֶּרַח הוּא, שׁוֹפֵט הוּא. וְהָיָה שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְאָמַר לוֹ אֲפִלּוּ הוּא מִפֶּרֶץ לֹא פָּסוּל הוּא, לֹא פְּסוּל מִשְׁפָּחָה הוּא, לֹא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הוּא. אָמַר לוֹ אַבְנֵר וְלֹא כְּבָר נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֲדוֹמִי וְלֹא אֲדוֹמִית, מִצְרִי וְלֹא מִצְרִית, אֲנָשִׁים לָמָּה נִתְרַחֲקוּ לֹא: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם (דברים כ״ג:ה׳), הָיָה לָהֶם לַנָשִׁים לְהוֹצִיא לִקְרַאת נָשִׁים. נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מֵעֵינָיו שֶׁל אַבְנֵר לְשָׁעָה. אָמַר לוֹ שָׁאוּל הֲלָכָה שֶׁנִּתְעַלְּמָה מֵעֵינֶיךָ צֵא וּשְׁאַל לִשְׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֵצֶל שְׁמוּאֵל בְּבֵית דִּינוֹ אָמַר לוֹ הֲדָא מִנַּיִן אִית לָךְ, לֹא מִן דּוֹאֵג, דּוֹאֵג מִינִי הוּא וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם, לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, דִּכְתִיב: כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מ״ה:י״ד), לְאִשָּׁה שֶׁלֹא לְהוֹצִיא, וְלָאִישׁ לְהוֹצִיא: וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ (דברים כ״ג:ה׳), לָאִישׁ לִתֵּן שָׂכָר וְלֹא לָאִשָּׁה.

ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים – על כמה היה ממונה, א״ר אלעזר בר מריון על מ״ב, שכן מצינו בשלמה דעביד כן יכיל קאים, פחות מכאן לא ידע מהו דעביד, יתיר מכאן לא יכיל קאים.

למי הנערה הזאת – וכי לא היה מכירה, אלא כיון שראתה נעימה במעשיה, כל הנשים (עומדות) [שוחחות] ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. ותשב מצד הקוצרים – ולא בתוך הקוצרים, שתי שבלים לוקטת שלשה אינה לוקטת.

פקאל בעז לג׳לאמה ^אאלמנתצב ללנט׳ר עלי אלחצאדין למן הד׳ה אלצבייה.

א. T-S Ar.1b.4 4 ע״ב.

אמר בועז לנערו המופקד להשגיח¹ על הקוצרים, למי זו העלמה².

1. ביב קרא ותרגום, אלמנתצב עלי אלחצאדין – המופקד על הקוצרים. בק: אלמוכל באלחצאד – הממונה על הקציר. ובתרגומו של רבינו, שמופקד להשגיח עליהם, למדנו הן שהיה מופקד על שמירת הקוצרים. וכעין זה בתפסיר ישעיה (כא, ח) ׳ועל משמרתי אנכי נצב׳ – ופי מחפט׳י אנא מנתצב, אלא ששם לשון השמירה מבואר כבר בכתוב ואין חידוש בהכללתו בתרגום.

2. קיב מתרגמים בכל מקום ׳הנערה׳ אלג׳אריה׳, כתרגום רבינו בבראשית (כד, ז; יד; כח; מג; נה; נז; לד, יב), בשמות (ב, ח; כב, טו) ובדברים (כב, יט; כא; כג; כד; כה; כח) ׳הנערה׳, והוא שם שנות הנערות בלשון ערבי. שם ׳אלצבי׳ נמצא בתפסיר רס״ג רק לזכרים ובשנותיהם הרכות יותר, ביצחק בהיגמלו וישמעאל בשילוחו ומשה בנתינתו בתיבה. רבינו מחלק בין שמה עתה, לפני נישואיה, לשמה להלן (ד, יב) כשבירכו העם את בועז לקראת נישואיהם, שעתה אינה אלא ׳צביה׳⁠ ⁠׳, לשון המורה על הילדות, ואפשר שהוא להגדיל התמיהה על עבודתה בשדה עם שנותיה המועטות, ושם היא ׳אמראה׳⁠ ⁠׳ – אשה.

פקאל בעז לג׳לאמה אלמוכל באלחצאד, למן הד׳ה אלגאריה.

הנצב – הממונה.

למי הנערה הזאת – וכי דרכו של בעז לשאל בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה, שתי שבלים לקט שלשה אינן לקט, והיתה מלקטת עומדות מעומד ושוכבות מיושב כדי שלא תשחה.

To whom does this maiden belong – Was it the practice of Bo'az to inquire about women? Rather, [because] he saw her modest and wise behavior [he was curious about her. He observed that] two ears she would glean but three she would not glean;⁠¹ and she would glean the standing ears while standing and the lying ones while sitting, in order to avoid bending over.⁠²

1. As prescribed by the Mishnah (Pe'ah 6:5). The Torah in Vayikra 19:9 awards the fallen ears of grain and forgotten sheaves to the poor. Thus her exemplary behavior and her knowledge of the law caught the attention of Bo'az and he therefore inquired about her.

2. Maseches Shabbos 113b.

ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת – מה ראה בועז לשאול עליה והלא היה מכירה אלא שראה בה דרך צניעות שכל הנשים שוחחות ומלקטות וזו עומדת ומלקטת כדי שלא שוחה, כל הנשים היו שוחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות מן העמרים וזו מלקטת מן ההפקר וכן הוא אומ׳ בדוד (שמואל א י״ז:נ״ב) וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי אמ׳ אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי ד״א למי הנערה הזאת כסבור הוא שהיא מבנות בית לחם והיה מצטער עליה שמא היא משבט יהודה.

והנה בועז בא מבית לחם {וגו׳} ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת – מנהג העולם כל מי שבוצר כרמו או קוצר שדהו, מעמיד ממונה אחד שלא יכנס אדם נכרי^א ללקט בתוך שדהו בשעת קצירה, כי אם שארו הקרוב אליו. וכשבא בועז לא שאל על נערות אחרות^ב שהיה מכיר, ולא גער בנערו הנצב על הקוצרים על מה הניח אותן הנערות ללקט, אלא על רות שנדמית בעיניו כנכריה הקפיד עליה,⁠^ג ושאל עליה: למי הנערה הזאת, כאילו גוער בו, למה נתן לה רשות ללקט.

א. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״נכרי״.

ב. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״אחרות״.

ג. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין חסרות המלים: הקפיד עליה. בכ״י המבורג רק: ״הקפיד״.

והנה בעז בא וגו׳ ויאמר בעז לנערו הנצב – למה לנצב ולא לשאר העומדים? לפי שדרך בעלי שדות מפקידים אחד על השדות שישמור שלא יכנס איש נכרי בשדהו. אבל אם בא קרובו אינו חושש אם הנצב על הקוצרים נותן לו עומר או שני עומרים. אבל רוצה הוא שלא יניח שום נכרי ליכנס בשדהו. וכשראה בועז את רות הנכרית באה בשדהו, ויאמר לנצב על הקוצרים: על שאר האביונים נערים ונערות איני שואל כי קרוביי הם, אבל זו הנכריה למה נתתה לבא אפילו ללקט, מוטב שיכנסו קרוביי.

הנצב על הקוצרים – שהיה עומד עליהם לזרזם במלאכתם. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמוא׳⁠ ⁠⁠״)⁠^א

א. השוו רשב״ם בראשית י״ח:ב׳,ח׳.

למי הנערה הזאת – חשב שהיא אשת איש, אולי שאל הנער כי ראה לבושה כלבוש^א ארצה. גם הצורות משתנות בעבור האויר.

ודרך הדרש ידועה.

א. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 108, פרמא 2062. בכ״י לונדון 24896: לבוש.

WHOSE DAMSEL IS THIS. He thought that she was a married woman. It is possible that he asked the aforementioned because he saw that she was dressed in the garments of her country.⁠¹ It is also possible that he asked this question because appearances change because of climate.⁠² The rabbinic interpretation is known.⁠³

1. She stood out because of the different clothing that she wore. Hence, Boaz wanted to know who she was.

2. Literally, air. Ruth looked differently because the climate where she grew up was different from the climate in Judah. She thus had a unique appearance. Hence Boaz wanted to know who she was.

3. According to the Rabbis, Boaz was impressed with Ruth's modesty. See Ruth Rabbah 4:9.

למי הנערה הזאת – לפי שעד עתה לא נראית במלכות.

לנערו – ר״ל למשרתו שהיה נצב וע⁠[ו]⁠מד^א על הקוצרים לזרז אותם על מלאכתם.

למי הנערה הזאת – אפשר שחשב שהיא אשת אחד מן הקוצרים או בתו, ולפיכך אמר לאי זה מאלו היא אישה או בת הנערה הזאת. גם אפשר ששאל על אודותיה בעבור ראותן אותה זריזה על מלאכתה, או שהיה אולי מלבושי כמלבושי נשי מואב משונה ממלבושי נשי ישראל, או שהיה נכרת בצור⁠[תה] כי היתה בעם אחר, כי הצורות משתנות כהשתנות האויר^ב, וזה הדבר ידוע ומפורסם, ולכן שאל עליה.

א. האות ו״ו נוספה מעל למילה ״ועמד״.

ב. כך גם אבן עזרא: ״אולי שאל הנער כי ראה לבושה כלבוש ארצה; גם הצורות משתנות בעבור האויר.⁠״

למי הנערה הזאת – שיער והכיר שהיה לה אדון או גבירה.

התועלת השביעי – הוא להודיע שהוא ראוי שידקדק האדם בשמירת נכסיו וקנייניו ואם ישכור פועלים שישב עמהם כדי שיעשו מלאכתם כראוי או יעמיד שם אדם במקומו להשגיח במלאכת הפועלים ולזרזם שיעשו מלאכתם כראוי. ולזה תמצא שספר שהיה לבועז נער נצב על הקוצרים ותמצא גם כן שבעת שזרה השעורים שכב בועז בגורן לשמור הערמה שלא יגנבו ממנה כי כבר יתכן להם לגנוב ממנה ולא יוכר ולזאת הסבה גם כן זכר כי רות לקטה עד הערב ועם כל זה מהרה לחבוט אשר לקטה להביא אל העיר כדי שלא יגנוב לה מאשר לקטה.

ויאמר בעז. למי ואל מי דרך מוסר. ולפי שאין מקום אל השאלה הזאת בזמן שרבו הנערות היוצאות ללקוט אחרי הקוצרים. אמרו במדרש (שם) וכי לא היה מכירה שהיה שואל עליה אלא כיון שראה מעשיה הנעימים התחיל לשאול: וטעם וכי לא היה מכירה. כלומר לא היה מכיר בה שהיא נערה מלקטת שבלים אלא שודאי ראה אותה משונה במעשיה לטוב והוא דרש נכון.

לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.⁠¹ שלא תהיה שלוחה מאת בני אדם שאינם מהוגנים²:

1. לא שאל ׳מי׳ היא, אלא ׳למי הנערה׳, של מי היא.

2. באיגרת שמואל בשם רב אחרון כתב שכיון שראה בועז אותה בשדה, חשב שמא היא אשה מופקרת אשר הביא לשם אחד הקוצרים, ולכן שאל למי היא, מי הוא שהביאה לכאן. ורבינו מוסיף שמא נשלחה להכשיל את הקוצרים ע״י אנשים שאינם מהוגנים. [ואולי ראה שהיא מואביה, ולכן חשש לכך, שכבר החטיאו בנות מואב את ישראל בחטא בעל פעור, ויתכן שלזה ענה גם הנער הניצב שאכן מואביה היא, ואף שהתגיירה, אין גירותה גירות, כמבואר בפסוק הבא].

ויאמר בועז לנערו – כאשר ראה בועז את רות מלקטת לבדה בשדה ולפניה עמרים הרבה (כי עד הערב לקטה כאיפה שעורים) חשב שהיא אחת מנשי או מבנות הקוצרים, וחשב שהקוצר אישה או אביה גרש יתר העניים שתלקט היא לבדה, והניחה לאסוף גם מן העמרים וע״כ שאל לנער הנצב על הקוצרים ומשגיח עליהם למי הנערה הזאת, ר״ל למי מן הקוצרים האלה.

הנצב על הקוצרים – על כמה היה ממונה, א״ר אליעזר בר מרים, על ארבעים ושנים, מנלן, דכתיב (דברי הימים ב ב׳) ויספר שלמה את כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו׳ ויעש מהם שבעים אלף סבל וגו׳,⁠¹ דעבד כן יכול קאים וידע מה דהוא עביד.⁠² (שם)

למי הנערה הזאת – וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר ר׳ אלעזר, דבר חכמה ראה בה, שתי שבלין לקטה, שלשה לא לקטה,⁠³ במתניתא תני, דבר צניעות ראה בה, עומדות – מעומד, נופלות – מיושב.⁠⁴ (שבת קי״ג:)

1. וסיפא דקרא ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם, והיינו שהיו אלו ג׳ אלפים ושש מאות נוגשים על אלו מאה וחמשים אלף עושי מלאכה, ולפי החשבון יגיע לכל אחד ארבעים ושנים [חוץ מאותן שש מאות שלא הגיע לכל אחד מהם כי אם ארבעים, ואיידי דזוטר לא קפיד הספר עלייהו].

2. ר״ל מי שעושה כן שאינו ממונה כ״א על מ״ב יכול לעמוד ולהשגיח בהם כראוי ויותר לא יכול.

3. כשהיתה רואה ב׳ שבלים שנפלו מן הקוצרים היתה לוקטתן, אבל ג׳ שוכבות בא היתה לוקטתן, דכן קיי״ל ב׳ שבלים לקט, ג׳ אינו לקט, ובס׳ עין אליהו כתב אף דכן הוא מצד הדין [ר״ל וא״כ מאי דבר חכמה יתירה ראה בה], אך הגרים בכלל אין בקיאין בדיני המצות ובה ראה חכמה יתירה בזה על שארי הגרים, עכ״ד, וגם לא כל העניים נזהרים בזה שסומכים על מחילת בעה״ב, ובה ראה הרבה חכמה שדקדקה בפרט זה כפי שורת הדין.

4. ר״ל שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד [דשכחת קמה נמי הוי שכחה], ושבלים שנשרו מן הקציר היתה לוקטת מיושב ואינה שוחה ליטלן משום צניעות.

וכאשר הבחין בועז ברות ראה בה צניעות וחכמה¹, וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב – שהוא המשגיח² עַל הַקּוֹצְרִים והיה עומד עליהם לזרזם במלאכתם³: לְמִי – של מי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת⁴?:

1. ראה שהיא לוקטת שתי שבלים ולא שלושה, ומלקטת בעמידה שיבולים עומדים ומלקטת בישיבה שיבולים שוכבים, רש״י. ור״י קרא מבאר אחרת, ולדעתו בועז שאל על רות בהיותה ״זרה״, ושאל את הממונה מדוע הכניס אותה במקום להכניס את קרוביו של בועז. ולדעת מלבי״ם חשב כי היא אשתו או בתו של אחת מן הקוצרים שהיו שם, וחשב שאותו קוצר (בעלה או אביה) גירש את יתר העניים כדי שתלקט היא לבדה, ולכן שאל עליה.

2. מלבי״ם.

3. רשב״ם.

4. אמרו חז״ל ״וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה״, רש״י. ובנחל אשכול ביאר ששאלו האם היא מותרת לבוא בקהל, וראה הערה 25.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון