Rut 2 – רות ב‏ – Mikraot Gedolot

וְאַף מִתָּר תַּתִּירוּן לַהּ מִן אֲסִירַיָּא וְתִשְׁבְּקוּן לְמִהְוֵי צָבְרָא וְלָא תִנְזְפוּן בַּהּ.

וגם אל תשולו לה – רבי יוחנן הוה מבדר סלעים כדי שיזכה בהם ר״ש בר בא, ר״ח רבה הוה מפקיר גדישים כדי שיזכה בהן [ר״ש בן חלפתא]. כיון שנתרחקה אמר בועז לנערו אל תבוזו לה ולא תגערו בה, ואל תשימוה דבר קשה שהיא בת מלכים, גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה, אמר אינה מקבלת, א״ל וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולא תודיעוה אלא אתם רואים עומר יחידי עשו אותה שכחה. בוא וראה כמה גדולה מצות שכחת העומר, מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדהו ועשה אותו היום סעודה ושמחה גדולה, אמר מצוה זו באה לידינו בלא כוונה נשמח עליה.

ואיצ׳א תסלון להא מן אלצ׳מאת אלמצלוחה ואתרכו בין ידיהא פתלקט ולא תזגרוהא.

וגם הסיחו דעתכם¹ עבורה מהצבתים² המוכנים³ ועזבו לפניה⁴ שתלקט ולא תגערו בה.

1. לדעת רבינו ׳שול׳ הוא לשון שכחה והיסח הדעת, וכ״ה גם ביב. וכ״כ רש״י בפירוש ראשון וראב״ע בפירוש השני. וכתב רש״י שציווה אותם להעמיד פנים כאילו שכחו, כי אי אפשר לצוות על האדם לשכוח, שהרי השכחה היא בהיסח הדעת (הואיל משה). וכתב ר״ת הירושלמי שלפירוש זה הוא כמו ׳די יאמר שלו׳ (דניאל ג, כט), אך הקשה ששורש זה הוא מנחי למ״ד, ואין הלמ״ד בו באה בדגש, וכיון שכאן הלמ״ד בדגש הרי שהוא מבעלי הכפל ואינו משורש זה. לנוסח ק: תדלו – תפזרו, וכעין זה ש: תנת׳רו. ודומה לפירוש זה התרגום הארמי שפירש שהוא לשון התרה ופתיחה, שיתירו לה מהעומרים הקשורים. וכ״כ ר״ת הירושלמי, שעניינו כאן תשלפו ותמשכו מן העומר ותשליכו לה כדי שלא תתבייש.

2. אלצ׳מאת – המחוברים, הקשורים, המקובצים. בתפסירים האחרים לשונות אחרים של קיבוץ. קש: אלחזם, י: אלקבאב, ב: אלמקבץ׳, ר״ת הירושלמי: אלג׳רז או אלקבץ׳. בשבעים מילות בודדות כתב רבינו שהן ׳אלצ׳מאת׳, וכך קוראים לצבת צבת מפני שהיא מצרפת. וכבר הביא י׳ רצהבי ראיה זו נגד התפסירים התימניים, ויישב בדוחק ותלה את השינוי במעתיקים. אך בוודאי יש מכך ראיה לנוסח שלפנינו, בו אכן הנוסח ׳אלצ׳מאת׳.

3. הוסיף רבינו תיבה זו, לבאר הרבותא בהשארת הצבתים. קישב ליתא.

4. לפניה – בקישב ליתא. לפי הוספת רבינו נמצא שלא כתרגום ור״י אבן יחיא שפירשו שהכוונה לעזוב אותה ולהניחה, אלא כחיד״א בשמחת הרגל ומלבי״ם שפירשו שציווה להם לעזוב ולהפקיר בכוונה את מה ששוכחים. וביארו הטעם כדי שיהיה הפקר ופטור מן המעשרות.

ואיצ׳א תדלו להא מן אלחזם ותתרכו, לחתי תלקטה ולא תזגרוהא.

של תשלו – תפזרו לה מן החבלות ותניחו לה שתלקטנו.

וגם של תשולו – שכח תשכחו, עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים.⁠^א

צבתים – עמרים קטנים, ויש דוגמתו בלשון משנה (משנה ערובין י׳:א׳): מצאן צבתים או כריכות.

א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״תרגום כל שגגה: שלותא, וכן על השל (שמואל ב ו׳:ז׳). דבר אחר: לשון כי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳).⁠״ ביאורים אלו חסרים בכ״י.

And let [some sheaves] fall for her – שֹׁל תָּשֹׁלּוּ =] you should forget; pretend as though you are forgetting.⁠¹ [The Targum for שְׁגָגָה [=oversight], is שְׁלוּתָא,⁠² and similarly, "because of this error.⁠"³ Another explanation [of שֹׁל תָּשֹׁלּוּ is "let fall"], an expression [as in,] "your olive tree will cast off [= יִשַּׁל [its fruit].⁠"⁴]

Bundles – Small sheaves, and there is a similar expression in the language of the Mishnah, "[If] he found them [tefillin] tied up in bundles or in packets.⁠"⁵

1. The double verb indicates that the action was to be repeated many times.

2. Bemidbar 15:25.

3. II Shemuel 6:7.

4. Devarim 28:40.

5. Maseches Eiruvin 10:1.

וגם של תשלו לה מן הצבתים – כלומר הפילו לה מן הצבתים שבידכם כדי שתמצ׳ ללקט כמו (דברים כ״ח:מ׳) כי ישל זיתך.

וגם שול תשולו מן הצבתים – השלך תשליכו^א לה.

מן הצבתים^ב – מלא צביתת^ג יד שאדם תופס בשעת קצירה קורא צבתים, וכן בלשון משנה: מצאן צבתים^ד או כרוכות (משנה ערובין י׳:א׳).

א. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״השליכו״.

ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסר: ״מן הצבתים״.

ג. כן בכ״י ברלין. בכ״י המבורג: פיסת. בכ״י פראג: ״תפיסת״.

ד. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות: ״וכן בלשון... צבתים״.

מן הצבתים – מה שאדם תופש ביד שמאלו בפעם אחת שהוא קוצר ביד ימינו קרוי צבת, דוגמת: מצאן כרוכות או צבתים (משנה ערובין י׳:א׳).

ולא תגערו – דוגמת: ויגער בו אביו (בראשית ל״ז:י׳) – מתרגמינן: ונזף ביה.

שול תשולו^א – מגזרת שלל, כמו סב – תסובו. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)

א. כן בפסוק. בכ״י המבורג 32 בטעות: שתשולו.

של תשלו – מגזרת שלל.

ויש אומרים: כמו שגגה, כמו: על השל (שמואל ב ו׳:ז׳).

AND ALSO PULL OUT …FOR HER …FROM THE BUNDLES. Tasholu (pull out) is related to the word shalal (spoil).⁠¹ Others say that it means an error.⁠² Compare, al ha-shal (for his error) (Samuel II 6:7).

1. From the root shin, lamed, lamed.

2. In this case Boaz told his servants "forget" some of the bundles for her that is, leave some of the bundles for her.

שול תשולו לה – לשון שלל הוא, כמו מן סבב ״יָסֹבּוּ״ (איוב ט״ז:י״ג), מן שמם ״ישומון״,⁠^א מן בלל ״בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן״ (תהלים צ״ב:י״א). והוא לשון השלכה, שגם הוא לשון שלל ומלקוח, שכולן לשון לקיחה וטילטול ממקום למקום. ואינו מלשון ״שַׁל נְעָלֶיךָ״ (שמות ג׳:ה׳) כי הוא מגזרת עשה בנה צוה כלה נשא נסה, שיאמר מן צוה ״צו״,⁠^ב ״נס^ג את עבדיך״ (דניאל א׳:י״ב) מן נסה. וגם ״אל^ד תשלה אותי״ (מלכים ב ד׳:כ״ח) אינו, שאינו מגזרת שלה עשה אלא מגזרת שלל, כמו שפירשתי, שאם כן היה לו לומר שַׁלֵּה תְשַׁלּוּ במשקל דגש, כמו מן צו ״תְּצַוֶּה״ (שמות כ״ז:כ׳), או שָׁלוֹ תִשְׁלוּ במשקל^ה ״עָשׂה תַעֲשׂוּ״^ו במשקל רפי.

מן הצבתים – במשקל ייאביל״ש, הצבתים מאספים ועושים מהם עמרים.

א. נראה שהכוונה היא למלה ״יָשֹׁמּוּ״ (תהלים מ׳, טז; איוב י״ז:ח׳). לא מצאתי במקרא מלה דומה עם נו״ן סופית.

ב. בכתב היד: מן צו צוה, מה שאינו מתאים להקשר. מן השורש נגזרת מלה בצורת הקיצור, ולא להיפך.

ג. בנוסחנו: נס נא.

ד. בנוסחנו: לא.

ה. בכתב היד נוסף כאן, בחזרה מחמת הדומות, שלוש מלים שסומנו למחיקה: דגש כמו מן.

ו. אין בנוסחנו פסוק כזה. מדובר בהטיה לנוכחים של פסוקים כמו ״עשה תעשה״ (שמואל א כ״ו:כ״ה) או ״ועשה תעשינה״ (ירמיהו מ״ד:כ״ה).

וגם של תשלו לה – עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים צבתים עומרים קטנים, מלשון: ונשל הברזל.

צבתים – אין לו דומה במקרא, אלא במשנה: מניחן צבתים או כרוכות.

שול – מקור מהבניין הקל מפעלי הכפל מגזירת שלל^א, וכן תשולו עתיד מהבניין הקל מפעלי הכפל, כלומר תתנו לה או תניחו בעבורה בשדה דבר גדול מן הצבתים כאשר עושים בחלון שלל שלא ידקדקו בדבר, או יהיה שול תשולו מעניין שגגה כמו ״ויכהו שם על השל״ והעניין תשמיטו לה שבל מן הצבתים, ותעשו עצמכם כאלו בשגגה שכחתם אותם^ב.

ופירוש צבתים – אגודות, ותרגום ומלקחיה ״וצבה תהא״^ג, וכן בדברי ר״ל: ״אף הצבת״^ד ולפי שהמלקחים לוקחים ~~תרכ׳~~^ה ואוגרים אותם נקראו כן.⁠^ו

ופירוש לה – בעבורה.

ועזבתם – ר״ל ותעזבו אותם בשדה ולקטה אותם היא ולא תגערו בה.

א. כך אצל אבן עזרא ובאבן כספי.

ב. פירוש דומה נמצא אצל רש״י ורשב״ם, ואבן עזרא מזכיר ״יש אומרים: כמו ׳שגגה׳, כמו ״על השל״.

ג. כך בכתב היד. על פי תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:ל״ח: ״וצביתהא״.

ד. תלמוד בבלי, פסחים נ״ד ע״א.

ה. אינני בטוח אם ככה המילה במקור נכתבה.

ו. פירוש זה דומה מילה במילה ל״ספר השורשים״ של רד״ק, תחת השורש ״צבת.⁠״ וכן גם אבן כספי: ״הצבתים – האגדות, וכן בלשון ארמי תרגום ״מלקחיה״, ובלשון תלמוד: הצבת, כי הוא אוגד הכמה המתחלק.

שול תשולו – מגזרת שלל.

הצבתים – האגודות, וכן בלשון ארמי תרגום מלקחיה (במדבר ד׳:ט׳) צבתא, ובלשון תלמוד הצבת, כי הוא אוגד הכמה המתחלק.

וגם שול תשולו לה מן הצבתים – רוצה לומר: התירו והפילו לה השבלים מאגודות השבלים אשר קשרתם ותעזבו לה השבלים ההם ולקטה אותם ולא תגערו בה.

התועלת העשירי – הוא להודיע שהוא ראוי לגמול חסד למי שיגמלהו לו או לקרוביו. הלא תראה כי מפני החסד שעשתה רות לנעמי שהיתה אשת קרובו התעורר לעשות לרות זה החסד שנזכר בזאת המגלה עד שכבר הפליג בזה ורצה להטיב לה באופן שלא תרגיש בו כדי שלא תתבייש מזה והוא מה שצוה שישולו לה מן הצבתים וכבר עשה לה כל זה בעבור החסד שעשתה לנעמי כמו שספר מצורף אל זה מה שהראתה מטוב לבבה עם י״י יתברך בבואה לחסות תחת כנפיו ולזאת הסבה תמצא מפני החסד שעשתה רות לנעמי והיתה עושה לה תמיד התעוררה נעמי לבקש לה מנוח אשר ייטב לה ונתנה לה עצה נתיישרה בה להנשא לבועז.

וגם של תשלו לה מן הצבתים – שתניחו צבתים בתורת שכחה כדי שתקח אותם, ואמר ועזבתם כי צבתים אלה חייבים בתו״מ אחר שבאמת אינם שכחה עז״א תקנה שיפקירו אותם והפקר פטור מתו״מ, ולקטה ולא תגערו בה, ר״ל ובכל אופן שתלקט לא תגערו בה אף שתלקט שלא כדין, ובזה כלל הכל שתוכל לקחת כאות נפשה כי כונתו לפרנסה בכבוד.

של תשלו – מגזרת ונשל הברזל מן העץ (דברים י״ט:ה׳), אף על פי שאינו משרשו. ומקור שניהם של מקור שָׁלוּ תרגומו של שגגה. וכאן רוצה לומר עשו באופן שיקפצו מידכם.

מן הצבתים – מגזרת צבת בצבת עשויה (משנה אבות ה׳:ו׳). כ״כ שבלים שאדם יכול לאחוז בידו אחת וקוצרן בידו האחרת ואוגדן על ידי שבולת.

גם שול תשולו לה מן הצבתים. הלא היא תסבור שהוא לקט ופטורה ממעשר, ובאמת חייב במעשר שהם בכוונה השליכו לה מן הצבתים. אך נראה דלקוח פטור ממעשר מן התורה, ולה הוי כמתנה ולא מקרי תבואת זרעך. אמנם שיטת רמב״ם ור״ת פרק הפועלים, דאם לקחן קודם מירוח ומרחן חייב במעשר מן התורה. לזה אמר ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה, פירוש שלא תזכה בלקיחה, רק שתעזבו אותם וכל זמן שלא תמרח יהיה שלי, ואחר המרוח אז תהא שלה ותפטר תו משום לקוח. לכן ותלקט בשדה כו׳ ותחבוט את אשר לקטה, הרי מרחה בשדה ולא זכתה עד לאחר מירוח ומיפטר משום לקוח. ופשוט. ודו״ק.

וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ – השלך תשליכו¹ לָהּ מִן הַצְּבָתִים – עומרים קטנים², שתניחו אותם כאילו שכחתם כדי שתקח אותם, וַעֲזַבְתֶּם את השבלים ההם³ ותפקירו אותם⁴, וְלִקְּטָה אותם וְלֹא תִגְעֲרוּ – תנזפו⁵ בָהּ:

1. רש״י, ר״י קרא. ואבן עזרא מבאר מלשון שלל, ומביא יש אומרים שהוא מלשון שגגה.

2. רש״י. ורלב״ג מבאר שבלים מאגודות השבלים אשר קשרתם.

3. רלב״ג.

4. כי באמת הם לא שכחה עפ״י הדין, מלבי״ם.

5. תרגום, ר״י קרא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון