×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יד) וַיֹּ֩אמֶר֩ לָ֨הֿ בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן⁠־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקֹּצְרִ֔יםא וַיִּצְבׇּט⁠־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃
Boaz said to her at mealtime, "Come here, and eat of the bread, and dip your morsel in vinegar.⁠" And she sat beside the reapers, and he handed her1 some roasted grain, and she ate and was satisfied, and she left over.
1. handed her | וַיִּצְבׇּט לָהּ – This word appears only here, but based on the root's usage in Mishna Chagiga 3:1 and Bavli Chagiga 22b ("בית הצביטה", the place where one grips a vessel), Rashi and R"Y Kara explain that it means to give or hand over. Alternatively: "prepared for her" (Hoil Moshe, noting that in Bavli Chulin 60a and Rosh HaShanah 17a, the root "צבת" means: "to prepare".)
א. הַקֹּצְרִ֔ים =א,ש1,ק-מ ומסורות-א,ל טברנית (כתיב חסר וי״ו ואין געיה)
• ל!=הַקּֽוֹצְרִ֔ים (כתיב מלא וי״ו וגעיה)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר לַהּ בּוֹעַז לְעִדַּן סְעוּדָתָא קְרִיבִי הָלְכָא וְתֵיכְלִין מִן לַחְמָא וּטַמִּישִׁי סַעֲדַיִךְ בְּתַבְשִׁילָא דְּאִתְבַּשַּׁל בְּחַלָא וִיתֵיבַת מִסְּטַר חָצוֹדַיָּא וְאוֹשֵׁיט לַהּ קֶמַח קָלִי וַאֲכַלַת וּשְׂבַעַת וְאַשְׁאַרַת.
[ו] וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם – רַבִּי יוֹחָנָן [נ״א רבי יונתן] פָּתַר בָּהּ שִׁית שִׁטִּין מְדַבֵּר בְּדָוִד, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת, וְאֵין הֲלֹם אֶלָּא מַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם (שמואל ב ז׳:י״ח). וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי (תהלים ו׳:ב׳). וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה מִמֶּנּוּ הַמַּלְכוּת לְשָׁעָה, דְּאָמַר רַב הוּנָא כָּל אוֹתָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁהָיָה דָּוִד בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא עָלוּ מִן הַמִּנְיָן, שֶׁהָיָה מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּשְׂעִירָה כְּהֶדְיוֹט. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה׳ מְשִׁיחוֹ (תהלים כ׳:ז׳). וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכֵל לֶעָתִיד לָבוֹא.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בִּשְׁלֹמֹה, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד (מלכים א ה׳:ב׳). שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, זֶה לִכְלוּךְ מַעֲשִׂים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָאי בַּר חֲנִינָא מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב לוֹ עַל כִּסְאוֹ. וְהָיָה מְחַזֵּר שְׁלֹמֹה עַל פִּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: אֲנִי קֹהֶלֶת [בן דוד] הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם (קהלת א׳:י״ב), מֶה הָיְתָה אַחַת מֵהֶן עוֹשָׂה, הָיְתָה נוֹתֶנֶת לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִישִׂין וּמַכָּה אוֹתוֹ בְּקָנֶה עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ וְלֹא שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ וְאַתָּה אוֹמֵר אֲנִי שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בְּחִזְקִיָּהוּ, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים (ישעיהו ל״ח:כ״א). וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה (ישעיהו ל״ז:ג׳). וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן (דברי הימים ב ל״ב:כ״ג). וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל לָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בִּמְנַשֶּׁה, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁלִּכְלֵךְ מַעֲשָׂיו כַּחֹמֶץ מִמַּעֲשִׂים רָעִים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, דִּכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ (דברי הימים ב ל״ג:י׳), וַיָּבֵא ה׳ עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כִירוֹמָנִיקָאָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא עָשׂוּ לוֹ מוּלָה שֶׁל נְחשֶׁת, וְהָיוּ מַסִּיקִין הָאוּר מִתַּחְתָּיו, וְהָיָה צוֹוֵחַ צֶלֶם פְּלָן צֶלֶם פְּלָן שֵׁזֵבְנִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמַר זָכוּר הָיִיתִי שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרֵא אוֹתִי: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וגו׳ (דברים ד׳:ל׳) כִּי אֵל רַחוּם ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים ד׳:ל״A), אֲנָא צָוַוח לֵיהּ, אִין עָנֵי הָא טָב, וְאִין לָא עָנֵי הָא כֹּלָה חָדָא הִיא כָּל אַפַּיָא שָׁוִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָּל הַחֲלוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם, אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָתַר לוֹ חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מַלְאָךְ יָכוֹל לִשְׁלֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג). אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרַבְיָא צָוְחִין לַחֲתִירָה עֲתִירָה.
וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג), וּבַמֶּה הֵשִׁיבוֹ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בָּרוּחַ הֱשִׁיבוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל לָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זֶה לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ (ישעיהו נ״ג:ה׳). וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁעֲתִידָה מַלְכוּתוֹ לִצּוֹד מִמֶּנּוּ לְשָׁעָה. שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר (זכריה י״ד:ב׳). וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁהִיא עֲתִידָה לַחֲזֹר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו (ישעיהו י״א:ד׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כַּגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן כָּךְ גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, מַה גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְחָזַר וְנִכְסָה מֵהֶן, וְכַמָּה נִכְסָה מֵהֶן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן (שמות ה׳:כ׳), אַף גּוֹאֵל אַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶם, וְכַמָּה נִכְסֶה מֵהֶם, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אַרְבָּעִין וַחֲמִשָּׁה יוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וגו׳ (דניאל י״ב:י״א), וּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וגו׳ (דניאל י״ב:י״ב), אִילֵין יְתֵירַיָא מָה אִינּוּן, רַבִּי יִצְחָק בֶּן קְצַרְתָּה מִשּׁוּם רַבִּי יוֹנָה אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹטְפִים מַלּוּחַ וְאוֹכְלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ (איוב ל׳:ד׳). לְאֵיכָן הוּא מוֹלִיכָן מִן הָאָרֶץ לְמִדְבַּר יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר (הושע ב׳:ט״ז), מַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד (הושע י״ב:י׳), וְכָל שֶׁהוּא מַאֲמִין לוֹ, וְחָיָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לוֹ הוֹלֵךְ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵן מְמִיתִין אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עֲלֵיהֶם וּמוֹרִיד לָהֶן מָן, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בְּבֹעַז, קְרוֹבִי לְהָכָא, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זֶה לַחְמָן שֶׁל קוֹצְרִים. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹתָן טוֹבְלִין בַּחֹמֶץ פִּתָּן, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֻמְצָנִין לַגְּרָנוֹת. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, בְּצַד הַקּוֹצְרִים וַדַּאי. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קַלִּיל זְעֵיר בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַתְּ שָׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שָׁרְתָה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שָׁרְתָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, מִמַּה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יַעֲשֶׂנָּה בְּלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם (בראשית ל״ז:כ״א), בִּכְתֵפוֹ הָיָה מוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ (שמות ד׳:י״ד) – בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת הָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, עֲגָלוֹת מְפֻטָּמוֹת הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָּהוּ כּוֹתְבָהּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו׳ (מלאכי ג׳:ט״ז).
(טו-טז)
[ז] וַתָּקָם לְלַקֵּט. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים – רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה מְבַדֵּר סְלָעִים כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר בָּא. רַבֵּנוּ הָיָה מְבַקֵּר גְּרִישִׂין כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא.
(יז-יח)
[ח] וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וגו׳ – וְכַמָּה הִיא אֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלשָׁה סְאִין, דִּתְנֵינַן הָאֵיפָה שְׁלשָׁה סְאִין: וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר (רות ב׳:י״ח).
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו׳ – ולמה אמר לה, קראה לאכול ואחר כך תהה בו. אמר בועז למה וטבלת פתך בחומץ. גרש.⁠א
א. כן בכ״י פרמא, ובדומה בקטע מן הגניזה, וצ״ע.
ויאמר לה בועז לעת האוכל – רבי יוחנן אומר מדבר בדוד, גושי הלום הקרבי למלכות כמה דאת אמר כי הביאותני עד הלום.
ואכלת מן הלחם – מלחמה של מלכות כמא דאת אמר ויהי לחם שלמה ליום אחד.
וטבלת פתך – שנטלטלה מלכותו.
ותאכל ותשבע ותותר – ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעולם הבא.
ויצבט לה קלי – שחזרה למלכותו.
דבר אחר מדבר בחזקיהו וכו׳. וטבלת פתך בחומץ – אלו היסורין, מדבר במנשה וכו׳, וטבלת פתך בחומץ זה לכלוך מעשים.
ותשב מצד הקוצרים – שנטלטלה מלכות, ויצבט לה קלי וישמע תחנתו וישיבהו למלכותו וכו׳, מדבר במלך המשיח.
וטבלת פתך בחומץ – שנטלטלה מלכותו לשעה כגואל ראשון כך גואל אחרון נכסה וחזר ונגלה, מדבר ברות.
גושי הלום – קרבי להכא, ואכלת מן הלחם מלחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ מכאן להבא, ואכלת מן הלחם מלחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ מכאן שהחומץ יפה לשרב, אמר ר׳ יונתן מכאן שהיו מוציאין מיני חמוצין לגרנות.

רמז תרד

אמר רבי יצחק בא הכתוב לומר כשאדם עושה מצוה יעשה בלב שלם, אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו, אילו היה יודע אהרן שהכתוב מכתיבו וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא, אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו ויצבט לה קלי עגלים פטומות היה מאכילה, רבי כהן ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי יהושע בן לוי לשעבר אדם עושה מצוה נביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב.
ותאכל ותשבע ותותר – אמר רבי יצחק כתיב צדיק אוכל לשובע נפשו זו רות המואביה, וא״כ שמעת מינה תרי או שרתה ברכה בידיו של צדיק או במעיה של צדקת, אבל מה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראים הדברים שהברכה שרתה במעיה של צדקת.
אפקאל להא בועז וק.תב אלטעאם תקדמי הנאלך לתאכלי מן אלכ׳בז ותגמסי כסרתך פי אלכ׳ל פגלסת מן גנב אלחצאדין וקדם להא סויקא פאכלת ושבעת ופצ׳לת.
א. T-S Ar.1b.4 6 ע״א.
ב. בכה״י יש אות נוספת בין הקוף לתיו ולא הצלחתי לפענחה.
אמר לה בועז בעת האוכל1, התקרבי הנה2 לאכול מהלחם וטבלי פרוסתך3 בחומץ, וישבה מצד הקוצרים והגיש לה קמח קלוי4 ואכלה ושבעה והשאירה.
1. ק הוסיף חצ׳ור – הגשת האוכל.
2. כ״ה גם בב. קיש הוסיפו: אלי, וכ״כ ר״ת הירושלמי.
3. כ״ה גם ביב, וכן תרגם רבינו ׳פת לחם׳ (בראשית יח, ה): כסרה מן כ׳בז. ק: מתעאך, לשון קנין ודבר הנאה, וצ״ע טעמו.
4. סויקא הוא תרגומו של רבינו ל׳קלי׳ (ויקרא כג, יד), וכתב בנוה שלום שהוא המובחר מקמח שעורים או חיטים. וכ״ה בק. בב: וכ׳בז להא פריך, והוא תרגומו של רבינו שם ל׳כרמל׳, וכתב בנוה שלום שהם שבלים הנפרכים ביד.
פענד חצ׳ור אלטעאם קאל להא, תקדמי אלי ההני ואכלי מן אלטעאם, ואג׳מסי מתאעך פי אלכ׳ל, פגלסת בגנב אלחצאד, וכ׳אץ׳ להא סויקא, פאכלת מנה ושבעת ואבקת.
ויאמר לה – וכשהוגש האוכל אמר לה גשי.
ויצבט – חפן.
קלי – גריסין של שעורים קלוים.
ותאכל – ותאכל ממנו.
[ויאמר לה בעז – לא מפיק ה׳, והרי לה זה כמו לא. אמר לה: חס ושלום אי את מן השפחות אלא מן האמהות.]⁠א
וטבלת פתך בחמץ – מכאן שהחומץ יפה לשרב.
ויצבט לה – ויושט לה, ואין לו דמיון אלא בלשון משנה (משנה חגיגה ג׳:א׳): אחוריים ותוך ובית הצביטה.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לוצקי 778, והשוו להגהה על רש״י במדבר ל״ב:מ״ב המופיעה בגיליון כ״י מוסקבה 623 (דף 111ב). הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1, אוקספורד 34.
And dip your bread in the vinegar – From here [we derive] that vinegar is good for the heat.⁠1
And he handed her some roasted grain – And he extended to her. There is no similar [word] in Scripture, but only in the language of the Mishnah, "the outside, the inside and the handle [= בֵית הַצְּבִיטָה.⁠"2
1. Maseches Shabbos 113b. It is a popular and refreshing drink for those who toil in extremely hot climates.
2. Maseches Chagigah 3:1.
ויאמר לה בעז – לה לא מפיק ה׳ אמר לה חס ושלום אין את שפחה אלא גברת את ודכוותיה (במדבר ל״ב:מ״ב) ויקרא לה נבח בשמו שלא עמד לה אותו השם וכן (זכריה ה׳:י״א) לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקרן תשועה.
גשי הלם – רמזה במלכות בית דוד שנאמר (שמואל ב ז׳:י״ח) כי הביאתני עד הלם.
ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ – שהחמץ יפה לשרב ד״א בחמץ בחלב חמוץ וגם הוא יפה לשרב.
ויצבט לה קלי – זהו ששנינו במס׳ חגיגה אחריים ותוך ובית הצביטה מקום שטובלין בו כי יש קערות ובתוכם כעין כף והוא בית הצביטה, ד״א ויצבט מלשון צבתה שהוא מתנפח בחומץ. מדרש ואכלת מן הלחם לחמה מן המלכות, וטבלת פתך בחמץ אלו היסורין, ותשב מצד הקוצרים שני צידיה ממלכות בית דוד שברח מפני אבשלום בנו, ותאכל בעולם הזה ותשבע לימות המשיח, ותתר לעתיד לבא, ד״א ותתר מלמד ששרת ברכה במיעיה.
ויצבט לה קלי – פתרונו: הושיט לה,⁠א כמו ששנינו: אחוריים ותוך ובית הצביטה (משנה חגיגה ג׳:א׳), ומפרש בגמרא: ממקום שצובטין בו (בבלי חגיגה כ״ב:).
ותאכל ותשבע ותותר – לפי שאומר בסמוך: ותוצא ותתן לה את אשר הותירהב משבעה (רות ב׳:י״ח), קדם ולימדך שהותירה.
א. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״לך״.
ב. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״הותירו״.
ויאמר לה בעז וגו׳ – הודיענו המקרא: לפי שבאת לחסות תחת כנפי השכינה הצליחה, ומאחר שידע בעז שהיא אשת קרובו, קירבה אליו.
מצד הקוצרים – הושיבה אצלו מפני כבודה, ולא נתן לה לישב יחידית על הארץ.
ויצבט – ויושט, כמו: בית הצביטה (משנה חגיגה ג׳:א׳).
ותאכל ותשבע ותותר – שיבר לך האזן מפני שרוצה לומר למטה: ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה (רות ב׳:י״ח).
וַתוֹתַר – היה לינקוד ותותֵר, לשון הפעיל. וסוף פסוק פותחת התי״ו. מכל מקום לשון מפעיל הוא, כמו הֵיפַר (בראשית י״ז:י״ד, במדבר ט״ו:ל״א), הֵיתַז (ישעיהו י״ח:ה׳). (כ״י המבורג 32 בלי חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. החתימה בשם ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ חסרה כאן, אך הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם ולתוכן הפירוש המיוחס לרשב״ם איוב מ׳:ל״ב, והביאור אינו מופיע בכ״י של פירוש ר״י קרא.
בחמץ – בעבור החום.
ותותר – בעבור סוף פסוק, כמו: זכור מלחמה אל תוסף (איוב מ׳:ל״ב).
ויצבט לה קלי – אין לו חבר, ופירושו כמו נתינה.
IN THE VINEGAR. Because of the heat.
AND LEFT THEREOF. Va-totar (And left thereof) is vocalized with a pattach because it comes at the end of the verse.⁠1 Compare, tosaf2 (thou wilt do more) in think upon the battle, thou wilt do so no more (Job 40:32).
AND THEY REACHED HER PARCHED CORN. Va-yitzbat (and they reached her) has no neighbor in Scripture.⁠3 It means they gave.⁠4
1. Its usual vocalization is va-toter.
2. Its usual vocalization is tosef. It is vocalized tosaf because it comes at the end of a sentence.
3. The word is never found again in Scripture.
4. Literally, it means giving.
ותשבע ותותר – להגיד עין יפה של בועז, שאף על פי ששני ריעבון היו עד עתה, נתן לה יותר משבעה. וגם הוצרך לכתוב בשביל שכתב כן לפנים ״את אשר הותירה משובעה״ (רות ב׳:י״ח) ותתן לחמותה.⁠א
א. בנוסחנו: וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן⁠־לָהּ אֵת אֲשֶׁר⁠־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.
ויצבט – אין לו דומה, ופתרונו לפי עניינו: לשון לקיטה.
לעת האוכל – ר״ל בהגיע עת האכילה או ר״ל לעת שיגשו האנשים אל האוכל כדי לאכול, גשי גם את הלום, כלומר לשם במקום שיאכלו הם.
וגושי הוא צווי מהבנין הקל מן נגש.
ואכלת מן הלחם – כלומר מן הלחם אשר יאכלו הקוצרים.
וטבלת פתך בחומץ – ר״ל הפת שתאכלי והוא מלחם הקוצרים תטבלי אותו בחומץ לרככו אם הוא קשה. והזכיר החומץ בעבור היות דרך הקוצרים לשתות החומץ מזוג במים להגן בעד החום הגדול, או יאמר ואכלת מן הלחם שלך ותטבלי אותו בחומץ. ויש אומרים כי אמר ואכלת מן הלחם, כלומר מהלחם הקוצרים ופתך שהוא פת קשה תטבלי אותו בחומץ, ולכן שנה לומר פתך כי בעבור דלותם לא היה להם רק פתיתי לחם יבשים, ולכן אמר לה שתאכל מן הלחם שהכין לקוצרים, ופתיתי הלחם אשר לה תטבול אותם {137} בחומץ.
ותשב מצד הקוצרים – הכתוב מודיע כי ישבה מצד הקוצרים ולא עמהם ממש.
ויצבט לה קלילא – עניינו לפי מקומו, עניין נתינה והושטה, ויש לו ראיה מן הערבי צבט בנקודה על הצר״י.
קלי – מן ״אשר קלם מלך בבל״ (ירמיהו כ״ט:כ״ב), ״אביב קלוי באש״ (ויקרא ב׳:י״ד), והוא תואר כמו ״ולחם וקלי וכרמל״ (ויקרא כ״ג:י״ד).
ואמרו ויצבט לה קלי – ר״ל שבועז בעצמו הוש⁠[יט] לה מן הקלי והיא אכלה ושבעה והותירה ממנו להוליך ולחמותה, או ר״ל שאחד מן הנערים או הנער הטוב הניצב על הקוצרים הושיט לה מן הקלי. ועניינו ויצבוט הצובט לה קלי.
ותותר – הוא כאלו אמר ותותיר בחירק, ויש אומרים שהוא מורכב ותותיר בחירק [ומן] ותותר בשורק הוי״ו. ויש אומרים כי בא ותותר בעבור סוף פסוק, כמו ״זכור מלחמה אל תוסף״ (איוב מ׳:ל״ב)ב
א. כך בכתב היד. Perreau (עמ׳ 22) העתיק ״קליל״. ייתכן שהוא ״ל״ נוספה בטעות ולא נמחקה, או שיש סימון מחיקה קטן באות זו.
ב. אבן עזרא: ״ותותר – בעבור ׳סוף פסוק׳; כמו ״זכור מלחמה אל תוסף״
ויאמר לה בועז לעת האוכל – הטעם, ואחר זה כאשר הגיע עת האוכל, אם בצהרים או קודם מעט או אחריו, הנה עוד אמר לה בועז: גושי הלם והיא עשתה כן ותשב וג׳.
ותותר – זה נכון בעברי ובהגיון, ואם לא עשתה היה פעל, וכן: ויאכלו ויותירו (מלכים ב ד׳:מ״ד). ואם בזה יראה שהיה לה פעל מה, מצד אמרו עוד: ותתן לה את אשר הותירה משבעה (רות ב׳:י״ח).
וטבלת פתך בחומץ – כי החומץ משקיט הצמא ומקרר ומחזיק האצטומכא וזה כלו צריך בעת החום המופלג כי אז תחלש האצטומכא מגודל הצמא.
ויצבט לה קלי – רוצה לומר: ויושט לה קלי.
ותאכל ותשבע ותותר – הנה נתן לה בעין יפה בדרך שהספיק לה לאכול כדי שבעה ונשאר לה ממנו.
התועלת האחד עשר – הוא להודיע כי החומץ נאות בעתות החום כי בו מהתועלת כמו שזכרנו להשקיט הצמא ולחזק האצטומכא ולעמוד כנגד העפושים. ולזה אמר לה וטבלת פתך בחומץ. כמו שזכרנו.
התועלת השנים עשר – הוא להודיע שהנותן מנה למי שיבוש לבקש לו ממנה יותר אם לא תספיק לו ראוי שיתנו לו כשעור שיוסיף על מה שיצטרך לו כדי שיתברר שכבר הספיק לו. ולזה זכר שבועז הושיט לרות מהקלי מה שהספיק לה לאכול ולשבוע ולהותיר.
מן הלחם – מלחמה של המלכות שנאמר (מלכים א ה׳) ויהי לחם שלמה ביום אחד עשרים כור קמח.
וטבלת פתך בחומץ – אלו הייסורין.
ותשב מצד הקוצרים – אלו ז׳ חדשים שעמד דוד בורח מפני אבשלום.
ויצבט לה קלי – שחזרה לו מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר. ותאכל בעולם הזה. ותשבע לימות המשיח ותותר לחיי העולם הבא. ויש שם שיטות אחרות בענין הזה. יראה בלי ספק שחז״ל מסכימים למה שאמרה בזה שהאיש ההוא הגה ברוח לשונו ותדבר אל ביתו למרחוק. וזה הענין בעצמו שערה אותו נעמי בחכמתה שהדבר היה קרוב אליה להצליח. והוא מה שאמר לה בשובה מיד.
ויאמר לה בעז. ה״א הכנוי נחה והייתה ראויה להיות במפיק והוא חד מן תלת לה דלא מפקין על פי המסורת וסימן אנ״ך פי׳ אורייתא נביאים כתובים לפיכך נראה לי שבי״ת בעז רפה שאין כאן דין מפיק עמו שכתבתי בפרשת ואלה שמות על ותחמרה בחמר ובסוף פרשת שלח לך ובזכריה ה׳ ועיין מ״ש בסוף פ׳ מטות.
ויאמר לה בועז – בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשלחן אחד עם הקוצרים, כי הפועלים שעושים בשכרם אין מברכים בהמ״ז רק שתי ברכות אבל כשבעה״ב מסב עמהם מברכים כתקנם כמ״ש בברכות (דף ט״ז) ובודאי היה מסב עמהם לחייבם בבהמ״ז ובועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז [ומלת הלום מציין תמיד מקום נעלה ממדרגתו ועז״א אין הלום אלא מלכות]. ואכלת מן הלחם, הלחם הוא השלם והפת הוא החתוך לפתיתין (התו״ה ויקרא) נתן לה לחם שלם שיהיה שלה (שלכן לקחה המותר לביתה) וא״ל שתאכל מן כל הלחם, והפת שתחתוך ממנו לאכלו בסעודה זו תטבול בחומץ, ותשב אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים, והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה.
ויצבט – פירשוהו: לשון הושטה. רק נראה לי שהוא לשון הכנה, וכן (בבלי חולין ס׳.): בעינא דאיצבית ליה נהמא לאלהיכו, ופירש רש״י: להכין מזון, צביתו ליה זוודתא (בבלי ר״ה י״ז.) – הכינו לו תכריכין. וגם זוודין תרגומו של צידה לדרך ממקור זה.
ובא להגידנו חסד בעז על רות שהכין לה המזון הוא בכבודו ובעצמו.
גשי הלם – א״ר אלעזר, רמז רמז לה, עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ביה הלום, שנאמר (שמואל ב ז׳) ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי כי הביאתני עד הלום.⁠1 (שבת קי״ג:)
ואכלת מן הלחם – רמז רמז לה, זו לחמה של מלכות [שעתידה לצאת ממנה], שנאמר (מלכים א ד׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח.⁠2 (מ״ר)
וטבלת פתך בחומץ – א״ר אלעזר, מכאן שהחומץ יפה לשרב,⁠3 ור׳ שמואל בר נחמני אמר, רמז רמז לה, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו – מנשה.⁠4 (שבת קי״ג:)
וטבלת פתך בחמץ – שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ.⁠5 (מ״ר)
ותשב מצד הקצרים – מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים – א״ר אלעזר, רמז רמז לה, שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק.⁠6 (שבת קי״ג:)
ותשב מצד הקצרים וגו׳ – ותשב מצד הקוצרים – רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד להנצד ממנו לשעה,⁠7 ויצבט לה קלי – רמז לה שתחזור לו מלכותו.⁠8 (מ״ר)
ותשב מצד הקצרים וגו׳ – ותשב מצד הקוצרים – מצד הקוצרים ודאי,⁠9 ויצבט לה קלי – קליל זעיר בשתי אצבעותיו.⁠10 (שם)
ויצבט – מהו לשון ויצבט – [לשון אחיזה והושטה הוא].⁠11 (חגיגה כ״ב ב׳ וברש״י)
ותאכל ותשבע ותתר – א״ר אלעזר, רמז רמז לה, ותאכל בימי דוד, ותשבע בימי שלמה, ותותר בימי חזקיה,⁠12 ואיכא דאמרי, ותאכל בימי דוד ושלמה ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי,⁠13 דאמר מר אהורייריה דרבי הוי עתיר משבור מלכא,⁠14 במתניתא תני, ותאכל בעוה״ז, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא.⁠15 (שבת קי״ג:)
1. עיין מש״כ באות הקודם.
2. ר״ל רמז לה הגדולה והעושר הרב אשר למלכות שלמה העתיד לצאת ממנה.
3. ר״ל יפה לשכך חום, לפי שטבע כל דבר חמוץ נוטה לקרירות, וטבע הקוצרים בעת החום להתייעף מפני היגיעה והחום לכן אוכלין פתן בחומץ, וממילא מבואר שלכל אדם בעת השרב טוב הטיבול בחומץ.
4. ואע״פ שהרבה ממלכי יהודה הרשיעו, אך הוא נתיישן הרבה ברשעתו, חמשים וחמש שנים, ובזה נמשל לחומץ שכל שמתיישן יותר קשה יותר.
5. כמש״כ לעיל אות כ״ח. וגם יש לפרש הכונה ע״פ מ״ש בב״מ פ״ט א׳, רשאים פועלים לטבל פתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, והיינו משום דהציר מגרר כוסף האכילה, וחומץ הוא כעין ציר, ולכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתם בחומץ כדי לגרר כוסף האכילה.
6. כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, ופירש״י רוה״ק נזרקה בו ונרמז למלכות בית דוד היוצא משניהם שעתידה לחלק, ואלו ישבה בתוכם לא היה ניכר הרמז להפסקה בין שניהם, וע״ע באות הבא. ויש להבין מנין לו לרש״י ז״ל לומר דהקוצרים הפסיקו בינו לבינה הלא י״ל שישבה מצד הקוצרים אשר לצד בועז וא״כ לא היה הפסק ביניהם. אמנם י״ל דהדיוק של רש״י ז״ל הוא דהו״ל לומר בצד בבי״ת (ועי׳ אלשיך ז״ל דאמר על זה דאמר מצד ולא בצד רעיון לפי דרכו) דמלת מצד משמע הרחק מן הקוצרים וא״כ אם נאמר דישבה מצד הקוצרים הנוטה לצד בועז והיא ישבה רחוק מהקוצרים א״כ ישבה מצד בועז והו״ל לומר ותשב בצד בועז אלא ע״כ דישבה הרחק מן הקוצרים בצד השני של הקוצרים שלא כנגד בועז וא״כ היו מפסיקים.
7. להנצד הוא מלשון צדיה, ורומז למ״ש חז״ל דכל אותן ו׳ חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום לא היה לו אז דין מלך, או דהכונה לעת הגלות בכלל שאז תפסק מלכות בית דוד, אבל עתידה לחזור, יען שגם המלך המשיח מבית דוד הוא. ונראה לנכון פירוש זה ממה דדריש במ״ר כאן דרשה כזו שעתידה להנצד מלכותן על דוד ועל שלמה ועל חזקיה ועל מנשה.
8. הלשון ויצבט פירושו אחיזה, ורמז לה שאע״פ כן יהיה אוחז במלכותו.
9. ר״ל כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, דבתוכן לא הושיבה משום שמא יכשלו בה, וגם אצלו לא הושיבה שלא יחשדוהו, והוי הפי׳ מצד הקוצרים ודאי – ברור ונראה מצד כל הקוצרים לא מצד וסמוך להם.
10. זה דריש מלשון ויצבט שענינו אחיזה והושטה קלה בראשי אצבעות, והיינו שהושיט לה בעצמו בראשי אצבעותיו, ואולי כדי להראות לה אותות התקרבות שלא תתבייש. והמפרשים פרשו קליל זעיר שפירושו מעט מזער, והיינו שהושיט לה מעט קלי, אבל לא נתבאר למה צמצם לה כל כך. ולי נראה דהלשון זעיר שבמדרש אינו תואר על כמות הנתינה אלא על ערך קלית השעורים, והיינו שהיה קלוי מעט, ואולי הוא מפני שנוחים הם למאכל בשיעור קליה מועטה ובא להוציא בזה מלשון קלוי שפירושו קלוי הרבה.
11. ועיין מש״כ באות הקודם.
12. כל אלה רמזים הן לה על העושר והגדולה שיהיו לאלה המלכים שיעמדו ממנה. ויש לפרש באור הענין ותותר בימי חזקיה ע״פ הכתוב גבי׳ (ישעיהו ז׳) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה, כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה, ור״ל, כי כל כך יהיה רבוי הטובה עד כי לא יחושו לעזוב אותם, וזוהי הכונה ותותר בימי חזקיה.
13. והוא יצא ממשפחת דוד המלך שבא מרות, כמבואר בכתובות ס״ב ב׳.
14. אהוריירי הוא הממונה על סוסים ופרדים.
15. זה נדרש על רות עצמה שזכתה לשני שולחנות עם יתרון לעתיד לבא.
בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשולחן אחד עם הקוצרים, כאשר בועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה1, וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם ותשבי למעלה, לצד בועז2 וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם השלם3 וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ אשר מועיל נגד השרב4, וַתֵּשֶׁב רות מִצַּד הַקּוֹצְרִים ליד בועז, ולא נתן לה לישב יחידית על הארץ מפני כבודה5, וַיִּצְבָּט – ויושט6 לָהּ בועז קָלִי7 – קמח קלוי8 ונתן לה בעין יפה9 והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע10, וַתֹּאכַל והספיק לה לאכול וַתִּשְׂבַּע – ולשבוע וַתֹּתַר – ואף נשאר לה ממנו11:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. רש״י, אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. רש״י, ר״י קרא, אבן עזרא, רלב״ג.
7. ברות רבה (ה ו) אמר רבי יצחק אלו היה יודע בעז שהקב״ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר, עגלות מפוטמות היה מאכילה.
8. תרגום רס״ג.
9. רלב״ג.
10. מלבי״ם.
11. רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג תפסיר ערבית נוסח תימןהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144