[מהדברים שהריבוי מביא לידי קלקול ולא לרצון, ב׳, הנדרים]:
כי1 תידור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו. וכמו שיקרה בריבוי הדברים בתפילה שיחשוב המתפלל למצוא חן בהם ויקרה בהם היפך זה2, כן יקרה בדבר הנדרים, שיחשוב הנודר למצוא חן בהם גם שיאחר לשלם עד אשר יראה מה יעשה האלהים לו3, והנה יקרה לו היפך זה, כי אין חפץ בכסילים החושבים שיהיה הנדר לאל יתעלה כענין השוחד למלך בשר ודם, כאשר יהיה על תנאי שהמלך יעשה חפצו ובזה יגמול אותו בשוחד4, וזה שקר, כי אמנם ענין הנדר לאל יתעלה הוא על צד ההכנעה בלבד, לא על צד גמול5, ולכן כשלא ישלם קודם שישיג חפצו יהיה כתוהה על ההכנעה אם לא ישיג6. לכן אתה, את אשר תדור שלם מהרה גם שאולי לא תשיג חפצך:
1. לשון הכתוב ׳כאשר׳.
2. המאריך בתפילתו חושב שבכך ימצא חן בעיני ה׳, ומתוך דבריו הרבים יאבד כוונתו ולא ימצא כלל חן בעיני ה׳, אלא להיפך.
3. ע״פ לשה״כ בשמואל א׳
(כב ג). כלומר, הכסיל חושב שימצא חן בנדרו למרות שיתאחר בקיומו עד שיראה אם ימלא ה׳ את בקשתו.
4. אין ה׳ חפץ ורוצה במי שנודר לו וחושב שנדרו הוא כעין שוחד לה׳, שאם יעשה ה׳ את רצונו של האדם, ישלם לו על כך, ולכן חושב שאינו חייב לתת את השוחד עד שיעשה רצונו.
5. אין ענין הנדר לה׳ כדי לשלם לו על טובה שיעשה, אלא כדי להראות הכנעה לפניו, וגם הנודר בעת צרה או שמבקש שבזכות נדרו יוושע ויתברך, אין לו לתלות את קיום נדרו בקיום בקשתו, כי ההכנעה שמראה בנדרו אינה תלויה כלל בכך. [ובספר העיקרים (מאמר רביעי פט״ז) כתב: ׳המאמין שהטוב המגיע לאדם מה׳ הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה׳ ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר ׳לא על צדקותינו [אנחנו מפילים תחנונינו לפניך] כי על רחמיך הרבים׳, לפי שחסדי ה׳ יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר ה׳ לאיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו רבותינו ז״ל כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית, ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מה׳ הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים׳].
6. שמראה בכך שכל הכנעתו היא רק עבור קיום בקשתו, ואם לא תתקיים אינו נכנע, ואין זו הכנעה כלל. וכן כתב רבינו בתחילת פרשת הקרבנות
(ויקרא א ב): ׳אדם כי יקריב מכם [היה צ״ל ׳אדם מכם כי יקריב׳ (אבע״ז), וגם למה נאמר ׳מכם׳, אלא הכוונה] כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה [כי בזה הוא מקריב את עצמותו ומהותו ומכניע אותו אל ה׳], על דרך וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ
(הושע יד ג) [׳במקום פרים נשלמה לפניך וידוי שפתינו, כי אתה רוצה בדברי תשובה יותר, כי אין הקרבנות מועילות בלא וידוי העון׳ (רד״ק שם)], וכאמרו
(תהלים נא יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה [׳הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה׳ (רד״ק), ויתכן שרבינו מפרש שעיקר הרצון בזבחים הוא ברוח נשברה שמלווה אותו, לא בזבח עצמו],
כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז״ל
(חולין ה.) ׳מכם ולא כולכם, להוציא את המומר׳, ויובן גם כן מה שרצה באמרו
(תהלים מ ז) זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי [ופירש רבינו שם: ׳זבח ומנחה לא חפצת ממני לכפר על עווני, אזנים כרית לי לשמוע דברי נתן הנביא למען אשוב ואתוודה, ויהיה זה אצלך נבחר מִזֶבַח׳, וממשיך שם ׳
עולה וחטאה לא שאלת - כי אמנם לא שאלת ולא חפצת מעולם עולה יחדיו עם החטא, כי חפצת שיסור החטא בוידוי ותשובה קודם שתקרב העולה׳], ובאמרו
(ישעיה א יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם, וכאלה רבים בספרי הקודש [והרי מצינו שה׳ מצווה על קרבנות ואיך יאמר שאינו חפץ בכך], כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסיבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עוונו על ראש הקרבן [דרך המתפלל ליפול על פניו, וכן מצינו
(דברים ט כה) ׳ואתנפל לפני ה׳ ׳. וזה ענין הסמיכה על הקרבן בכל כוחו, שהוא כעין התנפלות בתפילה, שהוא סימן להכנעה], כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו, ונרצה לו לכפר עליו׳. וראה בפירושו לתהלים
(נ ה-כג) מה שהאריך בזה. וכל זה אמר קהלת להוסיף על מה שאמר בסוף הפרק הקודם ׳אל תבהל פיך וגו׳ מתת כסילים זבח׳, שלא יתפללו באופן שהכסילים מביאים זבח, שחושבים להשיג בו חן ולמעשה עושים ההיפך, וראה מה שציין רבינו שם בעניין הקרבנות.