×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם⁠־מְעַ֥ט וְאִם⁠־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃
The sleep of a laboring man is sweet, whether he eats little or much; but the abundance of the rich will not allow him to sleep.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּסִימַת דְּמִיכַת גַבְרָא דִּפְלַח לְמָרֵי עַלְמָא בְּלֵב שְׁלִים וְאִית לֵיהּ נִיחָא עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ אִין זְעֵירוּת שְׁנִין יֵיחֵי אִין סְגִיאוּת שְׁנִין בָּתַר דִּפְלַח לְמָרֵי עַלְמָא בְּעַלְמָא הָדֵין לְעַלְמָא דְּאָתֵי אֲגַר עוֹבָדֵי יְדוֹי יַחְסִין וְחוּכְמַת אוֹרָיְתָא דַּיָי לִגְבַר דְעַתִּיר בְּחוּכְמְתָא הֵיכְמָא דִמְעַסֵק בַּהּ בְּעָלְמָא הָדֵין וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוּלְפָנָא כְּדֵין תְּנוּחַ עֲלוֹהִי עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ וְלָא תִשְׁבְּקִנֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹהִי הֵיכְמָא דְּלָא שַׁבְקַת אִתְּתָא לְגוּבְרַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי לְדַמָכָא.
[א] מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד – רַבִּי נְפַק מִן דִּימוֹסְיָין, אִתְעַטַּף בִּבְגָדִים וִיתֵיב עָסֵיק בְּצָרְכֵיהוֹן דִּבְרִיָּיתָא, מְזַג לֵיהּ עַבְדֵּיהּ כָּסָא, מִדְּעָסֵיק בְּצָרְכֵי דִּבְרִיָּיתָא לָא אִיתְפְּנֵי מְקַבְּלָא יָתֵיהּ מִינֵיהּ, נִתְנַמְנֵם עַבְדָּא וּדְמַךְ לֵיהּ, הָפַךְ רַבִּי וְאִסְתַּכַּל בֵּיהּ וַאֲמַר יָאוּת אָמַר שְׁלֹמֹה: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, כְּגוֹן אֲנַן דַּאֲנַן עַסְקִינַן בְּצָרְכֵיהוֹן דִּבְרִיָּיתָא אוֹף לְמִידְמוּךְ לֵית אֲנַן מִישְׁתַּבְקִין.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּמְסָרוֹ לִבְנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ רוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה בָּעוֹלָם וְשׁוֹתְלָהּ בַּפַּרְדֵּס שֶׁל בְּנוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁלֹא הָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, רוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה וּמְשֻׁבַּחַת בַּפַּרְדֵּס וְהָיָה עוֹקְרָהּ. כָּךְ הַמֶּלֶךְ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן יִתְרוֹ, רָחָב, וְרוּת, וּכְגוֹן אַנְטוֹנִינוּס, מְבִיאוֹ וּמְדַבְּקוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָל זְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק יֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל וּמְסַלְּקוֹ מֵהֶם.
[ב] מַה בֵּין מִיתַת נְעָרִים לְמִיתַת זְקֵנִים, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנֵּר הַזֶּה בִּזְמַן שֶׁהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו טוֹב לוֹ וְטוֹב לַפְּתִילָה, וּבִזְמַן שֶׁאֵין כָּבֶה מֵאֵלָיו רַע לוֹ וְרַע לַפְּתִילָה. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר הַתְּאֵנָה הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁהִיא נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ יָפֶה לָהּ וְיָפֶה לַתְּאֵנָה, וּכְשֶׁאֵינָהּ נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ רַע לָהּ וְרַע לַתְּאֵנָה. דִּילָמָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרִין רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרִין רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, הֲווֹ יָתְבִין פָּשְׁטִין תְּחוֹת חָדָא תְּאֵנָתָא, וְהָיָה בַּעַל הַתְּאֵנָה מַשְׁכִּים וְלוֹקֵט אֶת תְּאֵנָתוֹ, אָמְרוּ נְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמֵנוּ שֶׁמָּא הוּא חוֹשְׁדֵנוּ, יָשְׁבוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, לְמָחָר הִשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה לִלְקֹט תְּאֵנָתוֹ וְלֹא מְצָאָן חָזַר אַחֲרֵיהֶם וּמְצָאָן, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִצְוָה חָדָא הֲוֵיתוּן עָבְדִין עִמִּי מְנַעְתּוּן יָתָהּ מִנִּי. אָמְרִין לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, אָמַר לוֹן וּמִפְּנֵי מָה הִנַּחְתֶּם מְקוֹמְכֶם וְיָשַׁבְתֶּם בְּמָקוֹם אַחֵר, אָמְרִין לֵיהּ אֲנַן אָמְרִין שֶׁמָּא הוּא חוֹשְׁדֵנוּ, אָמַר לָהֶם חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה הָיִיתִי מַשְׁכִּים וְלוֹקֵט אוֹתָהּ שֶׁכְּשֶׁתָּנֵץ עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ הֵם מַתְּלִיעִים, הַהוּא יוֹמָא שְׁבַקּוּן דְּלָא לְקַט וּמָצְאוּ אוֹתָם שֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עֲלֵיהֶם וְהִתְלִיעוּ, אָמְרִין יָפֶה בַּעַל הַתְּאֵנָה יוֹדֵעַ עוֹנָתָהּ שֶׁל תְּאֵנָתוֹ אֵימָתַי רְאוּיָה לְהִלָּקֵט וְהוּא לוֹקְטָהּ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ מָתַי הִגִּיע עוֹנָתוֹ שֶׁל צַדִּיק וּמְסַלְּקוֹ.
[ג] חִיָּא בַּר רַב אַדָּא בַּר אֲחָתֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא דְּמַךְ, אָמְרֵי לְרַבִּי יוֹחָנָן עוּל וְאַפְטוֹר עֲלוֹי, אֲמַר לוֹן יֵיעוֹל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּהוּא יָדַע מַה חֵילֵיהּ, עָאל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַפְטַר עֲלוֹי: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ (שיר השירים ו׳:ב׳), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ מַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי חִיָּא בַּר אַדָּא, וְסִלְקוֹ.
[ד] כַּד דְּמַךְ רַבִּי סִימוֹן בַּר זְבִיד, עָאל רַבִּי אִילָא וְאַפְטַר עֲלוֹי הָלֵין קְרָיָה: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ (איוב כ״ח:י״ב-י״ג). וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי (איוב כ״ח:כ״א). תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא (איוב כ״ח:י״ד), אִם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת מֵאַיִן אָנוּ מוֹצְאִין תְּמוּרָתוֹ. אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֵם תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכֻלָּם אִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶם חֲלִיפִין, וְאֵלּוּ הֵן: כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה (איוב כ״ח:א׳-ב׳), אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם אִם מֵת מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ, אָנוּ אִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁבָטִים מְצִיאָה מָצְאוּ וְתָמְהוּ וְיָצָא לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ (בראשית מ״ב:כ״ח), אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן בַּר זְבִיד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[ה] כַּד דְּמַךְ רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא, עָאל רַבִּי זֵירָא וְאַפְטַר עֲלוֹי הָדֵין פְּסוּקָא: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, לְמָה הָיָה רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְשָׂכַר פּוֹעֲלִים הַרְבֵּה לַעֲשׂוֹתוֹ, וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד מִתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִן הַכֹּל, יוֹתֵר מִדַּאי, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ נְטָלוֹ בְּיָדוֹ וְהָיָה מְטַיֵּל עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב בָּאוּ הַפּוֹעֲלִים לִטֹּל שְׂכָרָן, וּבָא אוֹתוֹ הַפּוֹעֵל עִמָּהֶם וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, הִתְחִילוּ הַפּוֹעֲלִים מְצֵירִין, אָמְרוּ אָנוּ יָגַעְנוּ כָּל הַיּוֹם וְזֶה יָגַע בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְנָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ מַה לָּכֶם מְצֵירִין, יָגַע זֶה בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַה שֶּׁיָגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיּוֹם. כָּךְ לָמַד רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא תּוֹרָה לְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה מַה שֶּׁאֵין תַּלְמִיד וָתִיק יָכוֹל לִלְמֹד לְמֵאָה שָׁנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מִי שֶׁהוּא יָגֵעַ בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לָעוֹלָם הַבָּא אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן אֶלָּא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֵבֶר וְשֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן. עַד הֵיכָן, עַד: וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:ט׳).
מתוקה שנת העובד – כד דמך רבי בון בר חמא עאל רבי זעירא ואפטר עלוי מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה, ישן אין כתיב כאן אלא אם מעט ואם הרבה יאכל, למה היה רבי בון בר חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה מתכשר במלאכתו יותר מדאי, מה עשה המלך נטלו והיה מטייל עמו קצרות וארוכות, לעתות ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו משלם עמם, והיו כל הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם, אמר להם יגע זה בשתי שעות מה שלא יגעתם כל היום כלו, כך יגע ר׳ בון בר חייא בתורה בעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה.
ונום אלמתצרף לד׳יד׳, לאנה מא חצ׳רה מן קליל וכת׳יר אכלה, וכת׳רהֵ יסאר אלמיסר, לא יהנאה אלנום.
ומי שמעביר זמנו בעבודה שינתו עריבה עליו, בגלל שהוא נהנה ממה שהוא משיג, בין אם המאכל שלו מעט ובין אם זה הרבה. ורבויי עשירות העשיר, גורם לו לא ליהנות מהשינה שלו.
ושינת העובד עריבה לפי שמת שיש לו אם מעט ואם הרבה יאכל וברוב עושר העשיר אינו נהנה משינתו.
מתוקה שנת העובד – עובד האדמה ישן ועריבה שנתו עליו, בין שהוא אוכל מעט בין שהוא אוכל הרבה, כי כבר הורגל בכך.
והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון – ושובע נכסים של עשיר בעל פרגמטיאותא הרבה אינו מניח לו לישון כל הלילה מהרהר בהן.
דבר אחר: מתוקה שנת עובדב אלהים, אם מעט ימי שניו אם הרבה ימי שניו, יאכל שכרו המועט כמרובה. משה פירנס את ישראל ארבעים שנה ושמואל הנביא פירנס עשר שנה ושקלן הכתוב זה כזה, שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו וגו׳ (תהלים צ״ט:ו׳). כך נדרש בר׳ תנחומאג (תנחומא כי תשא ג׳).
והשבע של עשיר – בעל שמועות.
איננו מניח לו לישון – בקבר שנאמר דובב שפתי ישינים (שיר השירים ז׳:י׳), כל תלמיד חכמיםד שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298. בכ״י אוקספורד 165: ״פרקמטאות״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1: ״העובד״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298 רק: ״נדרש בתנחומא״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״תלמ׳ חכמ׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י לייפציג 1: ״תלמיד חכם״. בכ״י מינכן 5: ״תלמידי חכמים״.
Sweet is the sleep of the laborer – One who tills the soil sleeps, and he enjoys his sleep, whether he eats little or a lot, for he is already used to it.⁠1
But the satiety of the rich will not permit him to sleep – But the satiety of possessions of the rich man, who owns much merchandise, does not allow him to sleep because he thinks about it all night.⁠2 Another explanation: The year שָׁנָה שֶׁל=[שְׁנַת of the one who serves God is sweet; whether he has a short life or a long life, he will partake of his reward, the one [who lives few years] like the one who [lives] many [years]. [E.g.,] Moshe led Yisroel forty years, and Shemuel the prophet led them ten years, and Scripture equates them one to another, as it is stated, "Moshe and Aharon among His kohanim, and Shemuel among those who invoke His name, etc.⁠"3 So is it expounded upon in Tanchuma.
But the satiety of the rich – The one with many traditions.
Will not permit him to sleep – In the grave, as it is stated, "causing the lips of the sleeping to murmur.⁠"4 Every Torah scholar, in whose name a traditional law is recited, his lips murmur in the grave.⁠5
1. The Midrash relates that when Rabbi Boon died, Rabbi Zeira incorporated this verse, "sweet is the sleep of the laborer,⁠" in his eulogy for Rabbi Boon who was only twenty-eight years old at his death. He said that Rabbi Boon accomplished in his life what would normally take one hundred years.
2. The same idea is expressed in Mishna Avos 2:7, "the more possessions, the more worry.⁠"
3. Tehillim 99:6.
4. Shir Hashirim 7:10.
5. See Maseches Yevamos 97a.
מתוקה שנת העובד – על פשוטו של פסוק זה השכיר שהוא עובד בבית רבו ואין לו דאגה מה יאכל ומה ישתה כיון שבא הלילה מתוקה היא לו שנתו אם מעט ואם הרבה יאכל ישן בטוב שאין לו דאגה אחרת.
והשבע לעשיר – מי שיש לו נכסים הרבה ודואג על נכסיו איננו מניח לו לישון. וכן אמרו רז״ל מרבה נכסים מרבה דאגה. ס״א מתוקה שנת העובד בתורה שהוא טורח ויגע וישן בנועם והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון זה שיש לו גירסא הרבה והוא דואג עליהם שלא ישכחם ונעור משנתו.
מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל – פתרונו: נוח לו לזה שלא כנס אוצרות כסף וזהב מימיו, ועובד אדמתו כדי פרנסת אנשי ביתו, מזה שכנס כסף וזהב הרבה. שזה שעובד אדמתו, יגע בכל יוםא בעבודת אדמתו, וכשיבא מן השדה בערב, מתוקה תהיה שנתו, בין מעט בין הרבה יאכול. וזה עשיר ששבע בנכסים, ממון שכינס אינינו מניח לו לישון, אלא דואג עליו ביום ובלילה. וכן שנינו במשנה: מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב׳:ח׳).
א. כן בכ״י פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י פרמא 2203 (חסר ״בכל״): ״היום״.
מתוקה שנת העובד – טובה היא שנתו ועתו של עובד אדמה, שהוא יכול לאכול מעבודת קרקעו, אם מעט אם הרבה.
והשבע לעשיר – שיש לו שובע גדול והון רב,
אותו עושר אינו מניח לו לישן – כי תמיד הוא מחשב בממונו שלא יאבד, כמו שנאמר למעלה: גםא בלילה לא שכב לבו (קהלת ב׳:כ״ג).
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג: וגם.
מתוקה – ידוע כי העשירא יפחד ביום ובלילה על עשרו ממלך וחומסים וגנבים.
וענין שבע – רוב ממון שיחשוב בלילה מחשבות איך תשבע נפשו מעושר.
או יהיה שבע שב על המאכל, כענין פן תשבענו והקאתו (משלי כ״ה:ט״ז).
ושנת העובד – פתוח כדרך כל סמוך. ואם אתן שנת לעיני (תהלים קל״ב:ד׳) קמוץ כי הלמד הכרית הסמיכה.
ואמר רבי משה הכהן הספרדי נ״ע:⁠ב כי ענין שנת הקמוץ – שנתי, וכמוהו אף נחלת שפרה עלי (תהלים ט״ז:ו׳) עזי וזמרת יה (שמות ט״ו:ב׳) גם הם קמוצים.
א. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298: הֵעָושִׁיר.
ב. כן בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298: נ״נ.
SWEET IS THE SLEEP OF A LABORING MAN. It is known that the rich person is in fear day and night because he worries that the king, gangsters, or thieves will take his money.
BUT THE SATIETY OF THE RICH. Satiety (sava) refers to monetary satiation. The person spends time at night thinking of ways to satiate himself with wealth.
The word satiety might refer back to the word eat.⁠1 Compare, [Hast thou found honey? Eat so much as is sufficient for thee,] lest thou be satiated2 therewith, and vomit it (Prov. 25:16).⁠3
THE SLEEP OF A LABORING MAN. The word shenat (sleep of) is vocalized with a pattach as is the rule with all such words in the construct. However, the word shenat (sleep) in I will not give sleep (shenat) to mine eyes (le-enai) (Ps. 132:4) is vocalized with a kamatz, for the lamed placed in front of enai (mine eyes) [which precedes shenat] breaks the connection.⁠4
Rabbi Moshe Ha-Kohen the Sephardi5 whose souls rests in Eden, says that the reason that the word shenat [in Ps. 132:4] is vocalized with a kamatz is because the word shenat (sleep)⁠6 is short for shenati (my sleep).⁠7 The same applies to nachalat (heritage)⁠8 in yea, I have a goodly heritage (Ps. 16:6), and the word zimrat (song) in The Lord is my strength and song (Ex.15:2; Ps.118:14).⁠9 Nachalat (in Ps. 16:6) and zimrat (Ex. 15:2; Ps.118:14) are [like shenat in Ps. 132:4] also vocalized with a kamatz.⁠10
1. In other words, satiety means “satisfied with food.”
2. Translated literally.
3. According to this interpretation, But the satiety of the rich will not suffer him to sleep is, the overeating of the rich disturbs their sleep.
4. In other words, shenat is not in the construct with enai.
5. A tenth century grammarian and Bible commentator.
6. In Ps. 132:4.
7. The word shenat in Ps 132:4 is properly vocalized with a kamatz, for it is not in the construct.
8. Nachalat is vocalized with a kamatz. However, it appears to be a construct. Hence, it should have been vocalized with a pattach. Rabbi Moshe thus explains that nachalat is short for nachalati; hence, it is not a construct and that is why it is vocalized with a kamatz.
9. Zimrat is vocalized with a kamatz. However, it appears to be a construct. Hence, it should be vocalized with a pattach. Rabbi Moshe therefore explains that zimrat is short for zimrati, which is not a construct and thus is correctly vocalized with a kamatz.
10. Nachalat and zimrat are vocalized with a kamatz, for like shenat they are not in the construct.
מתוקה שנת העובד – שינה של עובד אדמה, שהוא ישן בלילה, אבל הוא וביתו.
והשבע לעשיר – רוב ממון שהוא מקבץ.
לישון – כמו לישן,⁠א אבל בשביל סוף פסוק נעשה מלא פום, כמו ״וימֹת״ של בראשית (בראשית ה׳:ה׳); ״הים ראה וינֹס״ (תהלים קי״ד:ג׳). ״דור עיקש ופתלתול״ (דברים ל״ב:ה׳), היה לו לומר ופתלתַּל, כמו ״הפכפַּך אישב וזר״ (משלי כ״א:ח׳); ״ירקרַק או אדמדָם״ (ויקרא י״ג:מ״ט), אם לא מפני סוף הפסוק.
א. אין בנוסחנו במקרא כולו ״לישן״ בכתיב חסר, ובוודאי לא בפתח. אולם בנוסח המקרא שבכתב היד נכתב כאן: לישָן, ואולי פרשננו מתייחס לחילופי נוסח הידועים לו.
ב. בנוסחנו: דֶּרֶךְ איש.
לכך אני אומר: מתוקה שנת תרדמה עובד – אדמה שאין ייגע להעשיר, אלא כמו שכתוב: ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי (משלי ל׳:ח׳).
והשבע – אבל שביעת רוב ממון של כסף יותר מדאי,
איננו מניח לו לישון – כי גם בלילה לא שכב לבו1 מדאגת ממונו.
לישון – כמו לישן, מפני שהוא סוף נהפך הפתח למלא פום,⁠2 וכן דור עיקש ופתלתל (דברים ל״ב:ה׳),⁠3 מפני סוף פסוק, והוא כמו ירקרק אדמדםא (ויקרא י״ג:מ״ט),⁠4 [וכן ה]⁠ים ראה [וינס מלא פום (תהלים קי״ד:ג׳)] אתנחתא [ו]⁠כן כל סוף פ⁠[סוק].⁠5
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:כ״ג.
2. =חולם.
3. ״ופתלתל״ בחולם.
4. והשוו רש״י דברים ל״ב:ה׳.
א. מכאן עד אמצע הפירוש לקהלת ו׳:ו׳ הטור בכ״י נגזר לשני חלקים. בכמה מן השורות חסרות אותיות. ההשלמות בסוגריים המרובעים על פי ההקשר.
מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון העובד [כלומר] המשרת העייף ישן בתענוג משום שהוא עייף והוא מסתפק במזון שיש לו בין אם הוא רב ובין אם הוא מעט והוא מסתפק בו וישן בשקט ובשלווה בלי שום דאגה מלבד ענייני אותו הרגע. ״שבע״ משמעו שפע כמו ״שובע שמחות״ (תהלים טז:יא) אלא ש״שובע״ הוא שם תואר ו״שָבָע״ הוא שם עצם על משקל ״רעב, עשן״. הכוונה בכך לריבוי ממון שכן ידוע שבעל הממון הוא כל הזמן חרד ואומלל מפחד שמא הממון יגנב או שהשליט יחרים אותו או מפני הפסד סחורה או שהוא מצטער בגלל שהרוויח מעט ולכן לא תערב לו שנתו מרוב טרדות ודאגות בעוד שהעני ליבו שליו והוא פטור מכל הדאגות האלה והוא עמל וישן ומתענג על השינה. ״שנַת העובד״ בפתח כפי שראוי שכן היא נסמך ואילו ״אם אתן שנת לעיני״ (תהלים קלב:ד) יש אומרים שהיא בקמץ כצורת נפרד שכן נסמך לא יבוא לפני ל׳ השימוש ויש אומרים שהיא בקמץ שכן צורת היסוד שלה היא ״שנתי״1 כמו ״אף נחלת שפרה עלי״ (תהלים טז:ו) שהכוונה היא ״נחלתי״ וכך גם ״עזי וזמרת״ (שמות טו:ב) ואני מצאתי מספר מילים שהן נסמך והן מנוקדות בקמץ כמו ״מנת הכהנים״ (דברי הימים ב לא:ד) ״מנת העם״2 ויש עוד מעט דוגמאות ואמר אבן ג׳נאח3 ש⁠[״שנת לעיני״] היא בפתח מפני שיש בה דמיון מסויים לסמיכות ודומה לו ״ושכורת ולא מיין״ (ישעיהו נא:כא) וכדומה וכך גם מצאנו את המילה בספרי התנ״ך שעימנו כלומר בפתח4. ״לישון״ היא צורת מקור משורש י.ש.ן. ״אני ישנה ולבי ער״ (שיר השירים ה:ב) ״ישנתי אז ינוח לי״ (איוב ג:יג) על משקל /״לירות במסתרים״ (תהלים סד:ה) והוא כמו ״לשמור, לזכור, לעזור, לנפול״ ויש אומרים שה-ו׳ בו היא יתרה כלומר שהוא במשקל ״לפעול״ במקום ״לפעל״ שכן צורת העתיד היא ״יישן״ וייתכן שהוא שייך למקרים שבהם משתמשים בשתי צורות5 ״וישבת, וישבות״ ״ויפשוט״ ״ויפשט גם הוא את בגדיו״ (שמואל א יט:כד). [פירוש אחר] יש אומרים שהמשמעות של ״שבע לעשיר״ היא שמשקלו של האוכל וריבויו גורם לו כאבים וייסורים בגלל הפרעות בעיכול וגם בגלל מיעוט העבודה והפעילות הגופנית וזה מביא לו מורת רוח ונדודי שינה בניגוד לאדם עייף ומסכן אשר משליך את גופו אפילו על ערמת אבנים וישן בתענוג.
1. ראה דברי ר׳ אברהם אבן עזרא בפירושו לפסוק שלנו בקהלת בשם ר׳ משה בן ג׳קטילה.
2. אין במקרא.
3. אבן ג׳נאח, ספר ההשגה, ערך ל.ל.ה. (Ibn Djanah, Opuscules 154).
4. כל הקטע שלפיו ״שנת לעיני״ מנוקד בפתח (וזו היא אכן הגרסה המקובלת) חסר ב-ל. כדאי להשוות זאת לחילופים שבין ב ו-ל לגבי השאלה איך מנוקדת המילה ״נולד״ (קהלת ד:יד). נראה שגם שם בפסוק שלנו ל מייצג את הנוסח הראשוני ו-ב מייצג את הנוסח כפי שתוקן ע״י המחבר או מעתיק לאחר שהתבוננו בעותקים נוספים של המקרא וביררו את ההניקוד המקובל של המילה.
5. לפי ל התרגום הוא כך: ״ליפול״ אך ה-ו׳ בו היא יתרה כמו ״לשמור, לזכור, לעמוד, לעזור״ ״לירות במסתרים״ או ״לפעול״ במקום ״לפעל״.
אבל ימצא בה תועלת יותר לעבדיו ממנו, כי הם אוכלים ושותים מהטובה אשר לו ושנתם תערב להם יאכלו מעט או הרבה, כי אין להם מחשבות בשמירת זה הקנין כמו שיש לבעל הטובה. ואולם בעל הטובה ימנעהו עושרו מהשינה לרוב שוטט מחשבתו במה שיצטרך להשגיח בו בשמירת קניניו ובהצלחתם.
מתוקה – ירצה לא די שקבוץ ההון הזה אינו מועיל אלא שהוא מטריד גדול מהשגת שלמיותיו יותר מחסרונו שהעובד את עצמו והוא משתדל להשיג מבוקשיו הצריכין לגופו ולנפשו תערב לו שנתו וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה יאכל. אמנם השבע המותר אינו מניח לו לישן ונמצא שאין לו מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
והנה מתוקה שנת העובד, יותר נהנה המשרת בשינתו מאשר יוכל העשיר ליהנות מן השינה1, וזה, כי הַשָּׂבָע - העושר2 אשר לעשיר, איננו מניח לו לישון, מדאגתו פן יאבד הממון או קצתו3, ומפני מחשבותיו לפרנס בני בית רבים4:
1. המשרת הוא מי שתלוי בעשיר לפרנסתו, וריבוי ממונו של העשיר כדי שיפרנס משרתים רבים לא תועיל כלום לעשיר עצמו, שהרי המשרתים עצמם חיים טוב יותר ממנו, ושנתם מתוקה, לעומתו שאינו יכול לישון. וראה קה״ר שדרש רבי פסוק זה על משרתו שישן, לעומת הוא עצמו שהיה עשיר ועסק בצורכי רבים ולא היה פנוי לנוח. הרי ש׳עובד׳ פירושו משרת. וכ״כ בלקח טוב: ׳על פשוטו של פסוק זה, השָכִיר שהוא עובד בבית רבו ואין לו דאגה מה יאכל ומה ישתה, כיון שבא הלילה מתוקה היא לו שנתו׳. [ויתכן שרבינו דייק לשון ׳העובד׳, שלשון ׳עבודה׳ שייך כאשר אינו עמל עבור עצמו אלא עבור אחרים, כפי שפירש רבינו בשמות (כ ט) ש׳עסקי חיי שעה הם עבודת עבד בלי ספק, שרוב עניינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו׳, לעומת ׳מלאכה׳ השייך בעמל האדם לעצמו, ע״ש].
2. לא מדובר ב׳שובע׳ כפשוטו, כיון שמדובר במותרות ובהון שמרבה כדי לפרנס בני בית רבים, וכמבואר שדברים אלה הם ׳לא תבואה׳ ולא ניתן לשבוע בהם.
3. כי ׳מרבה נכסים מרבה דאגה׳ (משנה אבות ב׳:ז׳), ׳מרבה נכסים ומשתדל בקניינים מאד, תרבה דאגתו להפסידם׳ (רבינו שם), כי ׳ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו מן המלך וחומסים וגנבים, וענין שבע - רוב ממון, שיחשב בלילה מחשבות איך תשבע נפשו מעושר׳ (אבע״ז). וכ״כ הלקח טוב.
4. שהאחריות לפרנסת רבים מדאיגה אותו ומפריעה לשנתו.
מתוקה שנת העובד – עובד האדמה הוא ישן וערבה שנתו עליו בין אכל מעט בין אכל הרבה, רוצה לומר אף אם מעט יאכל ישן הוא כאלו אכל הרבה המביא בטבע את השינה וזהו לפי שאין לו כי אם מלאכת השדה ולא עוד, לזה אין לו במה לחשוב להרהר לנדד השינה מעיניו.
והשבע – רוצה לומר שביעת רוב העושר אין מניח לבעליו לישון, כי עסקיו מרובים ובכל עת יחשוב להרהר בהם ונגזלה שנתו.
ועוד, אין נחת רוח איש האדמה העובד אותה על ידי עבדיו, גדולה כנחת רוח העובד אותה בידיו; כי מתוקה שנת העֹבד, אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון.
העבד – עבודה גם אם היא מלאכה קשה ומתפרנס ממנה.
לישון – מחמת רוב טרדותיו ודאגותיו – דברי החוקר לפי בן זאב.
מתוקה וגו׳ – מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי נתנמנם העבד וישן לו. הפך רבי פניו וראהו ישן, אמר, יפה אמר שלמה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, כגון אנו שעוסקין בצרכי צבור אף לישון לא יניחו לנו.⁠1 (שם)
אם מעט וגו׳ – נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, א״ר זירא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.⁠2 (מנחות ק״י.)
ואם הרבה יאכל – [והלא היה לו לומר אם מעט ואם הרבה יישן, אלא בלומד איירי, והכי קאמר, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה אע״פ כן יאכל בשכרו].⁠3 (ירושלמי ברכות פ״ב ה״ח)
1. אולי דריש כאן ענין שובע בגדולה וכבוד, שעל ידי שרבי היה מצויין בזה היו הכל פונים אליו ומטרידים אותו עד שלא הניחוהו גם לישון.
2. שהמביא קרבן ועובד בו לה׳ והיינו שמכוין את לבו אליו אז אם מעט ואם הרבה הוא מביא יאכל שכרו ומתוקה שנתו, דכשהוא ישן לא יירא, והלשון יאכל בשכרו כן מפרש בירושלמי ברכות פ״ב ה״ח.
3. ומפרש זה כאן בענין הספד שהספיד אחד החכמים את ר׳ בון בר חייא שהיה חי רק כ״ח שנה, ואמר עליו הספדן, יגע ר׳ בון בכ״ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה, והמליץ עליו הפסוק הזה מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל בשכרו, כלומר הוא בא בשכרו כמו אלו שהיו יגעים הרבה שנים, כיון שקנה במעט זמן מה שלאחרים דרוש זמן מרובה, ותפרש שנת כנוי למיתה דהוי כשינה, והוא ע״ד דרש ורמז.
מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד – עובד האדמה, וערבה שנתו עליו בין1 אִם מְעַט וְבין אִם הַרְבֵּה יֹאכֵל – יֹאכַל, לפי שמוטלת עליו רק מלאכת השדה ואין לו במה לחשוב ולהרהר שינדד את השינה מעיניו2, וְלעומת זאת הַשָּׂבָע – שֹׂבַע הנכסים3 לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן כי עסקיו מרובים ויפחד על עשרו מהמלך ומחומסים וגנבים, ויהיה מפוחד מזה גם ביום וגם בלילה4, ובכל עת יחשוב ויהרהר בנכסיו ושנתו נגזלת ממנו5:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שזה השכיר שהוא עובד בבית רבו ואין לו דאגה מה יאכל ומה ישתה, וכיון שבא הלילה מתוקה היא לו שנתו.
3. רש״י.
4. אבן עזרא.
5. רש״י, מצודת דוד. וכן שנינו במשנה (אבות ב, ח) ״מרבה נכסים מרבה דאגה״, ר״י קרא. ורש״י ביאר עוד על דרך הדרש (עפ״י מדרש תנחומא) ״מתוקה שנת העובד״ דהיינו עובד אלהים, אם מעט ימי שנותיו אם הרבה, ויאכל שכרו המועט כמרובה, כמו משה שפירנס את ישראל ארבעים שנה ושמואל הנביא שפירנס עשר שנים ושקל אותם הכתוב זה כזה, שנאמר (תהלים טו, ו) ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״, והשבע לעשיר הוא השבע של בעל שמועות, ״איננו מניח לו לישון״ דהיינו לישון בקבר, שנאמר (שיר השירים ז, י) ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״ שכל תלמיד חכמים שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. ובמדרש, ״מתוקה שנת העובד״ בתורה, שהוא טורח ויגע וישן בנועם, ״והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון״ זה שיש לו גירסא הרבה והוא דואג עליהם שלא ישכחם ונעור משנתו, לקח טוב. ועוד דרשו, מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי (בין לבין) נתנמנם העבד וישן לו, הפך רבי פניו וראהו ישן, אמר, יפה אמר שלמה ״מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון״, כגון אנו שעוסקין בצרכי ציבור אף לישון לא יניחו לנו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144