ואם יקום עליהם אחד להתגבר עליהם, השנים יעמדו נגדו. וכן ימצא הענין בשוה במיני העמל הנזכרים כמו שקדם, וזה מבואר מענינם במעט עיון עם מה שקדם מהדברים והנה החוט המשולש לא במהרה ינתק (שם שם, יב). וכן הענין בשלשת מיני העמל הנזכרים כשימצאו יחד באיש אחד, שכל אחד יקים חברו ויעמידהו כפי מה שאפשר, וזה מענינם מבואר.
והכלל העולה מהדברים הוא, שהוא יספר המחשבות הנופלות בשראוי לאדם שלא ייגע נפשו בקנין שלמות המושכלות, והם שבעה לפי מה שזכר:
האחת היא, שזאת התשוקה אשר בנו להשיג חכמת הנמצאות, יראה שהיא לבטלה לפי שאין כאן ידיעה. כי אלו הדברים אשר תהיה בהם הידיעה לא יעמדו רגע אחד על ענין אחד. אבל הם בשנוי מתמיד וכלם נפסדים ומזה יראה שיתחיב שאין כאן ידיעה. והנה זאת המחשבה קיימוה הרבה מהפילוסופים, וגזרו מפני זה בטול הידיעה כמו שזכר הפילוסוף ב״מה שאחר הטבע״. וזאת המחשבה גם כן תבטל ההתעסקות בשלמות הקנין ובכשרון המעשה לפי שאין בכאן יתרון באלו הדברים, ר״ל שלא יגיע מהם שלמות לא ישיגהו ההפסד.
והשנית, היא לקוחה מצד ההנאה והצער. וזכר בזה בכח דבריו הקדמה היא כמו ידועה בנפשה לפי מה שיחשב, והיא שהוא ראוי שיברח האדם מן הדברים המצערים ויתקרב לדברים המהנים. ובהיות הענין כן, והיה שיראה שרוב ההשתדלות בבקשת החכמה הוא ענין מצער ומכאיב, לקושי השגת הדברים אשר תהיה החקירה בהם, עד שימצא האדם בצער וכאב לב תמיד, כאשר תשוטט מחשבתו להשיג הדברים ההם ולא ימצא הדרך אשר יובילהו להשגתם, הנה יחשב שיחויב מזה שתהיה החכמה דבר מצער ומכאיב, לפי שהתוספת בה הוא הוספה בצער וכאב, עם שרבוי ההתעסקות בחכמה מונע האדם מהתענג בתענוגים הגופיים. ולזה יחשב שיהיה הסכלות יותר טוב מהחכמה כי עמו יוכל האדם להמשך אל ההנאות ואל השמחות הגופיות.
והמחשבה השלישית היא, שאין ראוי שייגע האדם עצמו בקנין המושכלות, ר״ל בהשגת נמוס הנמצאות וסדרם ויושרם לפי שזה הענין לא יתכן שישיגהו האדם בשלמות. וכאשר לא ישיגהו בשלמות, הנה יהיה מה שהשיגו זולת מה שחקר עליו, וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה מה שנשיגהו מחכמת הנמצאות דבר בדוי ושקר. וזאת היא, בחיי, הקדמה עמוקה מאד ומסופקת וראוי שנשתדל בהתרתה לגודל מעלת זה הדרוש, ונאמר שמה שנשיגהו מזה הנמוס הוא מצד מה זולת המושכל ממנו אצל י״י ית׳, ומצד אחר הוא המושכל ממנו אצל י״י ית׳, וזה מבואר למי שעיין בדברינו בראשון מספר ״מלחמות י״י״. ואי אפשר מזולת שנאמר בזה המקום, מאמר מה. ונאמר כי כבר התבאר שם שיש הבדל נפלא בין מי שישיג ההיולי בעצמו ובין מי שישיגהו מצד מה שהוא היולי לצורה אשר לו. והמשל כי השגת צורת הכותל מצד מה שהוא חלק מהבית היא יותר נכבדת מהשגת צורת הכותל בעצמה. וכן השגת המזג מצד שהוא היולי לבעל נפש היא יותר נכבדת מהשגת המזג בעצמו. ובזה האופן יהיה מה שנשיגהו מחכמת הנמצאות הוא בעינו המושכל ממנו אצל י״י ית׳, אלא שהוא מושכל אצל י״י ית׳ בצד היותר נכבד, והוא מצד שיתאחד בו זה הנמוס בכללו והאדם ישיגהו בצד היותר פחות. ומזה הצד יפול הרבוי במושכלות האדם ואין הענין כן במושכלות י״י ית׳.
והרביעית היא, שבכאן מחשבה תביא לחשוב שיהיה העסק בחכמה בלתי מועיל יותר מהסכלות. ושורש ההקדמה הזאת הוא כי מה שהתפרסם לבעלי התורה שיגמל האדם על חכמתו בשישפיע לו י״י ית׳ טובות גופיות, ויענש הכסיל על סכלותו, בשיגיעו לו רעות גופיות, ושיהיה זה יתרון החכמה על הסכלות, הנה יחשב היותו שקר וכזב, כי כבר יראה בחוש שיקרה לחכם כמקרה הכסיל מהפגעים והרעות. ובהיות הענין כן הנה יחשב שלא יהיה בעסק החכמה תועלת.
והחמישית היא, שכבר יראה שיעמל האדם בחכמה ובשלמות הקנין ובידיעות הפילוסופיות וכשרון המעשה, ויהיה עמלו לבטלה אבל יניחנו למי שיהיה אחריו, שישלים החכמות האלו ויהיו נקראות על שמו ולא עמל בהם. ויניח העושר שאסף וכנס בעמל רב ויגיעה רבה למי שלא עמל בו ויהיה השתדלותו בהשגת אלו השלמויות לנקמה ממנו. כי לא ישאר לו מזה כי אם המכאוב והצער, עם מה שיכאב לבו, מפני שלא ידע אם מי שיניח לו עמלו באלו הדברים יהיה חכם או סכל כי זה ממה שידאג עליו המוריש מאד וכל שכן בעמל החכמה.
והששית היא, שכבר יראה שאם היה יתרון לחכמה על הסכלות יהיה היתרון ההוא נפשי, ר״ל שתתענג הנפש במושכל לה ותשאר נצחית. ובכאן מבוכה חזקה בזה אם הוא אפשר שתשאר הנפש נצחית. והנה הספק יפול בזה מזה הצד, והוא שכבר יראה האדם באופן מה מתחלף מהבהמות, והחלוף הזה הוא מה שבררו י״י ית׳ מהם לתת לו זה הכח השכלי אשר בו ישיג המושכלות. וכבר יתבאר במעט עיון שכל הצורות אשר יחוברו אל הבהמות הם נפסדות, לפי שהם כלם היולאניות ולא יעמדו בזולת נושאיהם. והנה ידמה שיהיה הענין כן בשכל ההיולאני אשר הוא צורה לאדם, כי הוא שלמות לנפש המרגשת ולזה לא יתכן שתעמוד זאת ההכנה אשר באדם בזולת הנפש המרגשת ולזה יחויב שתפסד בהפסדה. ומזה יחשב שיחויב שיהיה השכל הנקנה נפסד, כי יחשב היותו שלמות לשכל ההיולאני, ומזה הצד הוא דבק לנפש שהיא נושאת זאת ההכנה, כי ידמה שיהיה הנושא להכנה נושא למה שיוצא ממנה אל הפועל. והוא מאמרו שזאת ההכנה תצא אל הפועל כשתקבל המושכלות, קבול בלתי מעורב בנושא כמו שהוא האמת בעצמו, לפי מה שבארנו בראשון מספר ״מלחמות י״י״. הנה עם שזה קשה ציורו כבר יפול בו ספק מה, אם אפשר עם זה, שישאר השכל הנקנה נצחי, כי יחשב שיחויב היותו נפסד מפני היותו הווה. ובכאן טעו הפילוסופים האחרונים וחייבו מזה שיהיה השכל הנקנה נפסד. ובכלל הנה בציור עצם זה השכל ההיולאני מן הקושי העצום, ולזה תפול מזה הצד מבוכה בזה הדרוש. ולזה אמר זה החכם,
מי יודע רוח בני האדם שהיא עולה למעלה בהשגותיה העיוניות,
ורוח הבהמה שהיא
יורדת למטה לארץ (קהלת ג, כא), כי כל השגותיה הם בדברים המוחשים עד שיוכל לשפוט שיהיה זה ההבדל ביניהם, ר״ל שתהיה האחת נצחית והאחרת נפסדת. וזה כי אעפ״י שימצא הבדל ביניהם בהשגותיהם הנה לא יחויב מזה שיובדלו זו מזו בזה הענין. אבל אולי הם מסכימות בשהם יחד נפסדות. וכבר בארנו אנחנו בראשון מספר ״מלחמות י״י״, שהשכל הנקנה נצחי במה שאין ספק בו. והתרנו כל הספקות הנופלות בזה הדרוש.
והשביעית היא כי אנחנו נראה על הרוב שההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה תהיה התחלתה הקנאה שהיא מדה מגונה, ומה שהוא מתחדש מהתחלה מגונה הוא מגונה. ולזה יחשב שיתחיב מזה שההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה הוא מגונה.
ואולם הראיות שיקיים בהם שההשתדלות בעיון הוא טוב, הם חמשה:
האחת היא, שאנחנו נראה שיש יתרון רב לחכמה על הסכלות וזה שהחכם יכוין בפעולותיו מראשיותיהם התכלית המכוון בהם, ויתישרו פעולותיו בשלם שבפנים להשגת התכלית ההוא, ויכונו מפני זה מחשבותיו. אבל הכסיל בחשך ילך ולא יגיעו לו מבוקשיו, כי אם במקרה, כי לא ידע להשתדל במבוקשיו בדרכים הראויים ולזה יבצרו ממנו מבוקשיו.
והשנית היא, שאין ראוי להניח העסק בחכמה מפני מה שימשך ממנה מהעדר ההנאה באלו החיים הגופיים. וזה שאלו ההנאות הם כלם הבל ודבר בטל, עד שאלו החיים הגופיים ראוי שירוחקו מזה הצד, כמו שהתבאר במה שקדם לנו מהבאור באלו הדברים.
והשלישית היא, לחייב שההשתדלות בכל אחד ממיני אלו העמל טוב בעתו ואעפ״י שיהיה נפסד בסוף. וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים הוא טוב מאד. ואעפ״י שאי אפשר שישיג האדם מנמוס הנמצאות, מה שהוא מושג ממנו אצל י״י ית׳ מראש ועד סוף, כי בזה תתחדש ההצלחה הנפשית, ואם היא במדרגה רחוקה מאד ממדרגת י״י ית׳. וכבר העירונו על זה במחשבה השלישית המהמחשבות הקודמות.
והרביעית היא, לחייב שהידיעה היא נשארת ודבר בלתי נפסד, כי היא לדבר מתמיד לא יפסד, ר״ל שהיא לטבעים המשותפים והם לא יפסדו כי
מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה (קהלת ג, טו), ואולם הפרטים הם הנפסדים לא תהיה בהם הידיעה מצד מה שהם פרטיים.
והחמישית היא, לחייב כי י״י ית׳ יגמול טוב לצדיקים ויענוש הרשעים. ולזה ראוי להתעסק בחכמה ובכשרון המעשה. וזה כי אנחנו נראה על הרוב בא העונש על הרשעים והטוב לצדיקים. ועל מה שנראה לא יגיע העונש לרשע, לנו שנתיר הספק בזה, כי עת לכל חפץ כמו שנתפרסם מן החוש, כי י״י ית׳ עשה כל הדברים יפים בעתם, וי״י ית׳ יבחר העת היותר נאות להגיע בו עונש הרשע וגמול הצדיק.
ומפני קיום אלו המחשבות השניות וחזקם, ובטול המחשבות הקודמות וחולשתם, החליט זה החכם המאמר שההתעסקות בשלשת מיני העמל הוא טוב. והניח תחילה מה שנראה לחוש מענינם, שטובים השנים משני מיני העמל מקובצים מן האחד. והמשל, ששלמות החכמה עם שלמות הקנין הוא טוב משלמות החכמה לבדו. כי בשלמות הקנין עזר להשגת החכמה לא מעט, וכן הענין בכשרון המעשה עם השגת החכמה. ובכלל הנה האחד מאלו יקים את חברו, וכן הענין בשלמות הקנין עם כשרון המעשה וזה מענינם מבואר. וקבוץ שלשת מיני העמל הוא היותר טוב שאפשר כי כל אחד יעמיד את חברו וישימהו באופן היותר שלם שאפשר.