×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃
a time to be born, and a time to die; a time to plant, and a time to pluck up that which is planted;
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עִדָּן בְּחִיר לְמֵילַד בְּנִין וּבְנָן וְעִדָּן בְּחִיר לְקַטָּלָא בְּנִין מְסָרְבִין וּמַרְגְּזִין לְקַטָּלוּתְהוֹן בְּאַבְנִין עַל מֵימַר דַּיָּנַיָּא עִדָּן בְּחִיר לְמִנְצַב אִילָן וְעִדָּן בְּחִיר לְשָׁרָשָׁא אִילָן נְצִיב.
[א] עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֲרֵי כָּל חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שֶׁאָמַר: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, מַה הוּא, אַשְׁרָיו לָאָדָם שֶׁשְּׁעַת מִיתָתוֹ כִּשְׁעַת לֵדָתוֹ, מַה שְּׁעַת לֵדָתוֹ נָקִי אַף שְׁעַת מִיתָתוֹ נָקִי. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, אִינוּן צָוְוחִין לָהּ חַיְּיתָא, וְלָמָּה אִינוּן צָוְוחִין לָהּ חַיְּיתָא שֶׁהִיא מַיְיתָה וְחַיָּיה. וְלָמָּה אִינוּן צָוְוחִין לָהּ מְחַבַּלְתָּא, דְּהִיא מְמַשְׁכְּנָא בִּידוֹי דְּמִיתָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ וגו׳ (שמות כ״ב:כ״ה). רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן דְּבֵית גּוּבְרִין אָמַר: שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם (משלי ל׳:ט״ז), לָמָּה נִסְמַךְ שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם, לוֹמַר לְךָ מָה רֶחֶם מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אַף שְׁאוֹל מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.
[ב] דָּבָר אַחֵר: עֵת לָלֶדֶת וגו׳ – וַאֲפִלּוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת נַעֲשָׂה קַטֵּיגוֹר שֶׁלָּה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן וכו׳, וּבִשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲנָשִׁים מֵתִים, הַשָּׁרוּי בְּבַיִת הַמְרֹעָע, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל, נַעֲשָׂה הַשָּׂטָן קַטֵּיגוֹרוֹ, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת הַשָּׂטָן מָצוּי לְקַטְרֵג, הַשָּׁרוּי בְּבַיִת הַמְרֹעָע, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הַדְּרָכִים בְּחֶזְקַת סַכָּנָה. רַבִּי יַנַּאי הֲוָה נָפֵיק לְאִיסְטְרָטָה הֲוָה מְפַקֵּד גּוֹ בֵּיתֵיהּ. רַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל הַחוֹלִים בְּחֶזְקַת סַכָּנָה. רַבִּי נָתָן כֹּהֵן אֲחוּי דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא הֲוָה מְפָרֵשׁ בְּיַמָּא, אֲמַר לַאֲחוּי צַלֵּי עֲלַי, אֲמַר לֵיהּ וּמַה נְּצַלֵּי עֲלָךְ, הֵן דְאַתְּ קָטַר לוּלָבָךְ קְטַר אִלְפָךְ, וְאִין עֲלַלְתְּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא וּשְׁמַעְתְּ קָלָא דְּצִבּוּרָא מְצַלְּיָין לְמִיטְרָא לָא תִיסְתַּמַּךְ עַל צְלוֹתִי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חִיָּא דִּכְפַר אָגוֹן הֲוָה בְּאַסְיָא, בְּעָא דְּיִפְרוֹשׁ בֵּין חַגָּא לַחֲנֻכָּה, אָמְרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא בְּאִילֵין יוֹמַיָא פָּרְשִׁין, וְלָא שְׁמַע לְמִילָהּ, וְאִיתְחֲמֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהוּ בְּחִילְמָא אֲמַר בְּרִי בְּלֹא קְבוּרָה: וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ (קהלת ו׳:ג׳), וְלָא שְׁמַע לָא לְמִילוֹי דְּדֵין וְלָא לְמִילוֹי דְּדֵין, וְכֵן הֲוַת לֵיהּ.
[ג] דָּבָר אַחֵר: עֵת לָלֶדֶת – מֵעֵת לָלֶדֶת הִיא עֵת לָמוּת, מִשָּׁעָה שֶׁאָדָם נוֹלָד הוּא נִגְזַר עָלָיו כַּמָּה שָׁנִים יִחְיֶה, אִם זָכָה הוּא מַשְׁלִים אֶת שְׁנוֹתָיו אִם לָאו פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם, דִּכְתִיב: יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה (משלי י׳:כ״ז), כָּךְ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וְרַבָּנָן אָמְרִין אִם זָכָה מוֹסִיפִין לוֹ עַל שְׁנוֹתָיו, אִם לָאו פּוֹחֲתִין לוֹ מִשְּׁנוֹתָיו, אִם זָכָה מוֹסִיפִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה (ישעיהו ל״ח:ה׳), אָמְרוּ לוֹ מִשֶּׁלּוֹ מוֹסִיפִין, תֵּדַע דְּהָא כְתִיב: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָה שְׁמוֹ וגו׳ (מלכים א י״ג:ב׳), וַעֲדַיִן לֹא בָּא מְנַשֶּׁה לָעוֹלָם. אֲמַר לְהוֹן מִי כְּתִיב הִנֵּה בֵן נוֹלַד לְבֵית דָּוִד מִשֶּׁל חִזְקִיָּהוּ, לֹא נֶאֱמַר כֵּן אֶלָּא לְבֵית דָּוִד בֵּן, מִשְּׁאָר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. וְדָא מְסַיֵּעַ לְמַה דְּאָמְרִין חַכִּימַיָא רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִגְדוֹלֵי צִפּוֹרִי שֶׁבָּאתָה לוֹ מִילָה, וְעָלוּ אַנְשֵׁי עֵין תְּאֵנָה לְכַבְּדוֹ, וְעָלָה עִמָּהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא. כַּד אֲתוֹן לְפִילָן אַשְׁכְּחוּן קָל טַלְיָיא קָיְימִין מַדְּחֲכִין קוֹמֵי חֲדָא דַרְתָּא, חָמָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא עוּלִין וְיָאֶה, אֲמָרוּן לֵית אַתְּ זָיַע מִן הָכָא עַד דְּאַתְּ מְרַקֵּיד לָן צִיבְחַר. אֲמַר לוֹן לֵית דָּא מִן דִּידִי, דַּאֲנָא גְּבַר סַב, וּזְעַף לוֹן וְלָא אִיזְדַּעְזְעוּ וְלָא אִיתְכַּנְעוּן. תְּלָה אַפּוֹי וַחֲמָא הֲדָא דַרְתָּא הֲפִיכָא, אֲמַר לוֹן אֲנִיבוּן אַבַּתְרָי, מַה דַּאֲנָא אֲמַר לְכוֹן, אִיזְלוּן אֲמַרֵי לְהָדֵין מָרָא דַּהֲדָא דַרְתָּא, אִין דָּמֵיךְ יִתְּעֵיר דְּרֵישֵׁיהּ דְּחֶטְיָיה חָלֵי וְסוֹפֵיהּ מָרִיר. מִן קָל מִילֵיהוֹן אִיתְעֵיר מָרָא דַּהֲדָא דַרְתָּא וְנָפַק לֵיהּ וּרְבַע לֵיהּ עַל רִיגְלֵיהּ.
אֲמַר רַבִּי אֲנָא בָּעֵי מִינָךְ לָא תִסְתַּכֵּל לְמִילֵּיהוֹן, דְּאִינוּן טַלְיָין וְשַׁטְיָין. אֲמַר לֵיהּ מַה נַּעֲבֵיד לָךְ וּגְזֵרְתָּא גְּזִירָא, בְּרַם תָּלֵי אֲנָא לָךְ עַד זְמַן דְּתַפֵּיק כָּל מַה דְּאִית לָךְ בְּדַרְתָּא, כֵּיוָן דְּאַפֵּיק כָּל מַה דְּאִית לֵיהּ בְּדַרְתָּא, סְלֵיקַת הַהִיא דַרְתָּא וּנְחַתַת לַהּ. אָזְלִין לִמְקַיְימָה מִצְוָתָא דִּגְזֵירְתָּא, וַהֲוָה אֲבוּי דְּמַיְינוּקָא מַשְׁקֵי לוֹן חֲמַר עַתִּיק וַאֲמַר, שְׁתוֹן מִן הָדֵין חַמְרָא טָבָא דַּאֲנָא רָחִיץ בְּמָארֵיהּ דִּשְׁמַיָא מִינֵיהּ אֲנָא מַשְׁקֵי לְכוֹן בְּמִשְׁתּוֹתֵיהּ. וַעֲנוֹ בַּתְרֵיהּ כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כָּךְ תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה. מִן קָל מִילֵּיהוֹן נְפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּחֲשֵׁיכָתָא וּפְגַע בֵּיהּ שְׁלִיחֲהוֹן דִּבְרִיָּיתָא, אֲמַר לֵיהּ מִן בְּגִין דְּאַתּוּן רָחֲצִין עַל עוֹבָדֵיכוֹן טָבְיָא אַתּוּן נָפְקִין עַל שָׁעָה דְּלָא שָׁעָה, אֲמַר לוֹ אַתְּ מָאן אַתְּ, אֲמַר לוֹ אֲנָא שְׁלִיחֲהוֹן דִּבְרִיָּיתָא. אֲמַר לוֹ וְלָמָּה אַפָּיךְ בִּישִׁין, אֲמַר מִן קָל מִילַּיָא קַשְׁיָאתָא דַּאֲנָא שָׁמַע מִן בְּרִיָּיתָא בְּכָל יוֹם. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן, אֲמַר לֵיהּ הָדֵין מַיְינוּקָא דִּגְזַרְתּוּן יוֹמָא דֵין פִּתְקֵיהּ גַּבִּי דְּאִינְסַב יָתֵיהּ מִן הָכָא לִתְלָתִין יוֹמִין, וַהֲוָה אֲבוּי מַשְׁקֵי לְכוֹן וַאֲמַר אִישְׁתּוּן חֲמַר טַב דַּאֲנָא רָחִיץ בְּמָארֵי דִשְׁמַיָא מִינֵיהּ אֲנָא מַשְׁקֵי לְכוֹן בְּמַשְׁתּוֹתֵיהּ, וּשְׁמָעִית וַעֲצָבִית, דִּצְלוֹתְהוֹן מְבַטְלָה יָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַיָּיךְ דְּאַתְּ מַחֲמֵי לִי פִּיתְקִי, אֲמַר לֵית אֲנָא שַׁלִּיט עַל דִּידָךְ וְלָא עַל דִּלְחַבְרָךְ. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר דִּבְכָל יוֹם וָיוֹם אַתּוּן עֲמֵלִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְעוֹשִׂין צְדָקוֹת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסִיף יָמִים עַל יְמֵיכֶם. אֲמַר לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא מִקַּמֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֵיךְ מַה דְּלֵית אַתְּ שַׁלִּיט עַל פִּיתְקִינַן כָּךְ לָא יְהֵא לָךְ רְשׁוּ לַעֲבוֹר עַל מִילָּנַן, וּבָעַיִן רַחֲמֵי מִן שְׁמַיָא וְחָיֵי מַיְנוּקָא.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא מַה לָּנוּ הַמַּעֲשֶׂה, אֵין לִי הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא מִקְרָא מָלֵא: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כ״ג:כ״ו), שֶׁהֲרֵי משֶׁה כַּמָּה מִצְווֹת עָשָׂה, וְכַמָּה צְדָקוֹת, וּבַסּוֹף נֶאֱמַר לוֹ: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים ל״א:י״ד), הֱוֵי עֵת לָלֶדֶת.
דָּבָר אַחֵר: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת – מִשֶּׁנּוֹלַד אָדָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה לוֹ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה, הִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ עֵת לָלֶדֶת הוּא לְךָ וְלֹא רָצִיתָ, אֵין זוֹ אֶלָּא עֵת לָמוּת. אִית דְּאַמְרֵי מַה דְּיִקְלֵיהּ יִדְבֶה צִיבְחַר. עֵת לָטַעַת, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם. וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, בִּשְׁעַת מִלְחָמָה.
ועת למות – אמר ר׳ לוי בשלשה שטן מתאוה לקטרג, השרוי בבית המרועע, והמהלך בדרך יחידי, והמפרש בים הגדול. שרוי בבית המרועע נעשה שטן קטיגורו שנאמר ישי מות עלימו וגו׳, א״ר יוחנן כל הדרכים בחזקת סכנה, ר׳ ינאי כי הוה נפיק לאורחא הוה מפקיד על ביתיה. רבי מני אי הוה נחית למסחי בבניא שהיא ניסוקת הוה מפקיד על ביתיה. ר׳ נתן כהן אחוה דר׳ חייא בר אבא היה מפרש בים הגדול, א״ל לאחוי צלו עלי, א״ל מאן נצלי עלך מן דאת קטר לולבך קטר אילפך, וכיון דאת עליל לבי כנישתא ואת שמע דמצלין על מטרא לא תסמוך על צלותא.
עת לטעת – בשעת שלום.
ועת לעקור נטוע – בשעת מלחמה, וכן כלם.
וקת לאלולאדה ווקת לאלמות, וקת לאלאג׳תראס ווקת לקלע אלמג׳תרס.
עת ללידה ועת למיתה. עת לשתול ועת לעקור את השתול.
עת ללדת – תשעה חדשים.
ועת למות – קצב שנות כל דור ודור.
עת לטעת – גוי וממלכה, ועִתָה יבא להעקר.
A time to be born – At nine months.
And a time to die – The limit of the years of each generation.
A time to plant – A nation and a kingdom.
And a time to uproot – A time will come for it to be uprooted.
עת ללדת – זכר בריאת האדם שאמו מתקשה בו בעת לדתה אותו והיא שמחה בו לאחר שנולד. ועת למות שכיון שנולד ובא לעולם בידוע שסופו למות ומעת לדתו ראוי לו לחשוב מיתתו. ס״א עת ללדת ועת למות מי לא ידע בזה אלא כך אמר קהלת אשרי מי ששעת מיתתו כשעת לידתו מה עת לידתו נקי מכל עון אף עת מיתתו נקי מכל עון. ס״א עת ללדת נאמר על ישראל שבאו עליהם עתים לטובה ולרעה כשהיו ישראל במצרים פרו ורבו במאוד מאד כיון שחטאו במדבר כתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו. עת לטעת כענין שנאמר ונטעתים על אדמתם. ועת לעקור נטוע דכתי׳ ויתשם י״י מעל אדמתם.
עת ללדת – בשעה שנולד בן לאדם, הוא שמח ומשמח את אחרים, ואילו היה משים אל לבו בשעת משתה ושמחה שבן הנולד לו סופו למות,⁠א לא היהב שמח עליו.⁠ג
עת לטעת – ומנהג בני אדם לשמוח בשעת נטיעה. ואילו שם אל לבו שיבא עת לעקור נטיעה זו, לא היהד שמח עליה.
א. כן בכ״י לונדון 22413, פראג F6, פריס 162, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״למיתה״.
ב. כן בכ״י פראג F6, פריס 162, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413 חסר: ״היה״.
ג. כן בכ״י לונדון 22413, פראג F6, פריס 162, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203 נוסף כאן לשון מיותרת: ״אילו זכר עליו שיבוא עתו למות״.
ד. כן בכ״י פראג F6, פריס 162, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413 חסר: ״היה״.
עת ללדת – פעמים זה נולד וזה מת.
עת לטעת – בעת שלום.
ועת לעקור נטוע – בעת מלחמה.
עת ללדת – הזכיר ראשית האדם וסופו. גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו, כי הנה הנטיעים כן הם.
A TIME TO BE BORN. Kohelet mentions the beginning and end of man. He also says that the seasons are not only set for people. They are also set for plants.
עת ללדת ועת למות תחילת האדם וסופו, שכן ראשית לכל הוא הזהיר אותו [את האדם] שלא יחזק את תקוותיו וישכח את המוות וילך שולל אחרי הבריאות והעושר ויתעלם מגורלו בעולם הבא, אלא צריך להיות ברור לו שכמו שהוא בא לידי קיום בזכות העלמותו של משהו אחר כך בעוד זמן לא רב יחדול גם הוא מלהתקיים ודבר אחר ייווצר, ואם הוא לא יצור לנפשו קיום שיתמיד עימה לאחר הפרידה [מן הגוף] הוא יגיע למצב של העדר מוחלט ומוות נצחי. ולפיכך נקרא הספר הזה ספר הפרישות, והספר הזה נחתם בהזכרת הקץ אשר ממנו אין מפלט לכל [בני] המין, והוא הזכיר דוגמאות מבין המצבים שעוברים על האדם בדרך אליו והגעת האדם אל הזיקנה והשיבה והחולשה, ומה שבא אחרי כל זאת ״וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״ (קהלת יב:ז), כפי שיובא בהמשך ביאור המשמעות של כל פסוק ופסוק. כל הביטויים האלה הם צורות מקור ולחלק מהם מצטרפת למד כמו במילים ״ללדת, למות, לטעת, לפרוץ, לבנות״ וכולי וחלק מהם באים בלי למד כמו ״ספוד, רקוד, כנוס״. הראשונים הם על משקל ״עת לעשות לה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קיט:כו) והאחרים על משקל ״עשות ספרים הרבה״ (קהלת יב:יב) ״עלות בהר ונגוע בקצהו״ (שמות יט:יב). המילה לטעת היא צורת מקור ש-פ׳ הפועל שלה נשמט, ולולי זאת היתה צריכה לבוא הצורה ״ליטע״ כדי שהנון של נטע תתמזג [בטית] כמו ״לא תטע לך אשרה״ (דברים טז:כא), והצורה לפי גזרת השלמים היא ״לנטוע״ כמו ״נטעתי בהם עץ כל פרי״ (קהלת ב:ה) ״לעקור נטוע״, אך הוא בא בצורה דומה למילים ״לתת אותנו״ (יהושע ז:ז) אשר היה צריך להיות ״לתנת״ [בהשמטת פ׳ הפועל] ונשמטה גם למד הפועל שלו, והיה צריך לבוא בצורת ״ליתן״ בגלל ההתמזגות של הנון של נ.ת.ן. בדגש כמו ״נתן תתן״ (במדבר כא:ב) אך ״לתת״ ו״לטעת״ ושאר המילים מגזרת פ״נ באות בהשמטת פ׳ הפועל כמו ״לשבת, לדעת״ בגזרת פ״י.
אבל התחיל: עת ללדת ועת למות – כי הוא מציאות האדם בעצמו, והכונה כי יש עת נכון וטוב שהאדם יהיה נמצא בעולם עד שבעל זאת החכמה ייטיב אצלו מאוד מציאותו בעצמו ויעמול להשיג הקניינים כמו שקדם זכרם, וזה הוא כל שמחתו, ואנחנו נראה פעמים רבות שיש עת שטוב לו מותו מחייו כמו שראינו בשאול המלך שנפל על חרבו ומת (שמואל א ל״א:ד׳). והנה ידוע כי האל יתברך הוא הפועל הראשון לכל, אין הבדל בין שאני מיחס שנוי העתים לו יתברך, או לאדם הכל שב לעניין אחד שהוא יתברך הפועל לכל.
וזה שכבר יוגבל לחי עת יולד בו, ואחר לידתו ידרוך זמן מה אל הגידול ושלמות הבריאה. והוגבל לו גם כן עת ימות בו, וקודם הזמן ההוא ידרוך זמן מה אל ההפסד והמות. וכן הענין בעינו בצמחים, רצוני שכבר ימצא להם עת מוגבל לנטיעתם, ואחר העת ההוא ידרכו אל הגידול וההויה וימצא להם גם כן עת מוגבל לעקירתם והוא כשהגיעו לגבול ההפסד אשר בתכלית. ואלו העתים כלם הם מוגבלים מצד הטבע ומצד הכוכבים השומרים החום הטבעי לנמצא נמצא הזמן האפשרי לו.
עת לטעת. כתב ר׳ יונה בספר הרקמה כי מצא בקצת ספרים ובס׳ דמשקי מדוייק לטעת בדגש הטי״ת אע״פי שהוא ברוב הספרים קל וגם רד״ק הזכיר דעת ר׳ יונה במכלול דף צ״ד וכן באפודי.
לטעת – מלשון נטיעה.
עת ללדת – עכשיו מפרש הדברים אשר בעת אחת חפץ בה ובעת אחרת יחפוץ בחלופו, ואמר בעת אחת חפץ האדם וחשקו ללדת, ובעת אחת רוצה בחלופו שימות הנולד, וכן כולם עד סוף הענין.
לעקור נטוע – לעקור מן הארץ את האילן הנטוע.
ללדת – מטבע וכן למות שאחריו, וגם יש לפרש יש שנולד ומת בזמנו, ויש קודם או אחר הזמן הראוי לו.
לטעת – כמו לרדת מן ירד, לקחת מן לקח, לתת מן נתן, ת״ו תחת פ״א הפעל, מ״מ הנהוג הוא לִנְטֹעַ.
עת ללדת וגו׳ – מהו זה עת ללדת ועת למות,⁠1 אלא אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקיה אף שעת מיתתו תהא נקיה.⁠2 (ירושלמי מגילה פ״א ה״ט)
עת ללדת וגו׳ – דבר אחר עת ללדת ועת למות, מעת לדת היא עת למות, שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו.⁠3 (מ״ר)
עת ללדת וגו׳ – דבר אחר עת ללדת ועת למות, שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה, אומר הקב״ה, עת ללדת היא לך ולא רצית אין זו אלא עת למות.⁠4 (שם)
עת ללדת וגו׳ – רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת ללדת, אמר הקב״ה, לשעה קלה הייתי אני מיילדת לבני דכתיב (יחזקאל ט״ו) ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו׳,⁠5 ועת למות, דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה.⁠6 (מ״ר)
עת לטעת וגו׳ – עת לטעת בשעת שלום ועת לעקור נטוע בשעת מלחמה.⁠7 (שם)
עת ללדת וגו׳ – רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לטעת – שנאמר (עמוס ט׳) ונטעתים על אדמתם, ועת לעקור נטוע דכתיב ויתשם ה׳ מעל אדמתם.⁠8 (שם)
1. כי כל הני עתים דחשיב בסמוך הכונה שכולם ביד האדם לעשותם בזמנים שונים, וקשה מה שייך בלידה ומיתה עתים קבועים, שהרי אינם ברשות האדם, כי בע״כ נולד ובע״כ מת, ואף שלא בזמנו, ומפרש דאיירי בענין שבאמת תלוי ביד האדם שישתדל שיהיה נקי מן החטא בשעת מיתה כמו בשעת לידה.
2. מן החטא, וכמ״ש בבבלי ב״מ ק״ז א׳ עה״פ ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך תהא ברוך בצאתך מן העולם כמו בשעת בואך לעולם, יעו״ש.
3. וכמש״כ יראת ה׳ תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה. ולא נתבאר מה שייכות סוף מאמר זה לדרשה זו. ואולי דריש מדלא כתיב עת להולד כמו עת למות, והלשון ללדת פירושו כמו להוליד, בפעל יוצא, ולכן דריש שביד האדם להוליד שנים לו לעצמו, והיינו במעשים טובים יזכה שיוסיפו לו שנים והוי כמו שמוליד הוא השנים. ולהיפך בידו להפחית שניו ע״י מעשיו הרעים [ולא אמר לפי״ז עת להמית, יען כי באמת לא שייך עת למעשים רעים, דלעולם אין עת לזה, אלא שאם עשה אותם עת למות היא].
4. ר״ל מדה כנגד מדה, שזה שאינו מקיים פו״ר נראה שאינו חושש לקיום העולם. ומ״ש לעשרים שנה ולא לי״ח כבמשנה דאבות בן י״ח לחופה, וכן הוא בגמ׳ דקדושין כ״ט ב׳ כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אדם אשה אומר הקב״ה תפח עצמותיו, י״ל ע״פ המבואר ביבמות ס״ה ב׳ בפטור נשים מפו״ר משום דגבי מצות פו״ר כתיב וכבשוה [את הארץ], ודרשינן מי דרכו לכבוש במלחמה האיש ולא האשה, יעו״ש, וא״כ י״ל דבגברים נמי אין חיוב רק בזה שראוי לכבוש במלחמה, ובתורה מבואר כ״פ בשיעור זמן יציאה למלחמה מבן עשרים שנה ומעלה. ומ״ש באבות בן י״ח הוא רק בדרך ארץ.
5. וסוף הענין ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ופירש״י שם וז״ל כשבחרתי בך היית בלי שום תקון, ולפי שדימה הדבר ללידה הזכיר כאן תקוני הולד, עכ״ל. ואני תמה שהוצרך להביא בענין זה ממשל ודמיון לענין אחר, בעוד שנמצא מפורש אגדה מפורשת ומכוונת ממש לענין זה, וגם נסמכת על פסוק זה, והוא בסוטה י״א ב׳ ובשמ״ר פרשה כ״ג, כיון שהגיע זמנן של נשי ישראל ללדת [והיו יראות מן המצרים שלא יחטפו הולדות להשליכם ליאור] היו יוצאות אל השדה ויולדות שם, והקב״ה בכבודו יורד [כ״ה הגירסא במ״ר שם, ובתו״ת פ׳ בשלח בפ׳ זה אלי ואנוהו הוכחנו אמתת גירסא זו, ולא כהגירסא והקב״ה שולח מלאך, יעו״ש] ומשפר את הולד כחיה זו וכו׳, והרי זה ממש מכוון לענין שרצה כאן, וצ״ע.
6. יתכן בטעם ותכלית הדרשה הזאת והבאות אחריה מענין כזה בשם החכם הדורש הזה, כי העתים השונים ומקריהם אף כי רחוקים הם בעניניהם כשתי הקצוות, קצה הזכות היותר גדול וקצה החוב היותר גדול, אפ״ה בידם ובכחן של ישראל להפך את ענין קצה האחד להשני, והיינו כשישראל אין עושין רצונו של מקום אז עת היותר חובה מצדו של הקב״ה, וכשעושין רצונו אז עת היותר רצויה ואהובה מצדו יתברך, והמוסר היוצא מזה פשוט ומבואר לכל, עד היכן מגיע כח מעשיהם של ישראל.
7. ר״ל שאין להתאונן על מה שמהרסים צרכי העולם בשעת מלחמה, כמו שעוקרים נטוע ומאבדים דברים בידים, יען כי גם זה מצרכי העולם והטבע לעקור בשעת מלחמה, למען יפול אימה על החוטאים בידעם כי יגרמו להם הפסד מרובה, ומעין מש״כ בשריפת עיר הנדחת כי תשמור את מצות ה׳, ור״ל כי כאשר תראה בחורבן העיר תזהר מלסור מדרך ה׳, וכן הלשונות שבתורה ישמעו וייראו, ולא יזידון עוד וכדומה.
8. ע׳ מש״כ לעיל אות י׳ וצרף לכאן.
עֵת לָלֶדֶת לתשעה חודשים1, וְעֵת לָמוּת, שקצב הקב״ה שנות כל דור ודור2, ובכל עת יש לאדם רצונות שונים3 והרגשות שונות4, עֵת לָטַעַת לנטוע5, וְעֵת לַעֲקוֹר מן הארץ את האילן6 הַנָטוּעַ7:
1. רש״י.
2. רש״י.
3. בעת אחת למשל חפץ האדם להוליד, ובעת אחרת רוצה שימות הנולד, מצודת דוד.
4. למשל בשעה שנולד בן לאדם, הוא שמח ומשמח את אחרים, ואילו היה משים אל ליבו בשעת משתה ושמחה שהבן הנולד לו סופו למות, לא היה שמח עליו, וכדי שירגיש האדם כל הרגשה בעיתה העלים הקב״ה מבריותיו את דרכיו, ר״י קרא. ובמדרש, מהו זה עת ללדת ועת למות? אלא אשריו לאדם ששעת מיתתו כשעת לידתו, מה שעת לידתו נקיה אף שעת מיתתו תהא נקיה. דבר אחר ״עת ללדת ועת למות״ מעת לידה היא עת למות, שמשעה שאדם נולד נגזר עליו כמה שנים לחיות, ואם זכה מוסיפין לו ואם לאו פוחתין לו. דבר אחר ״עת ללדת ועת למות״ שכשמגיע אדם לעשרים שנה ואינו נושא אשה אומר הקב״ה עת ללדת היא לך ולא רצית, אין זו אלא עת למות, מדרש רבה.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. ורש״י ביאר ״עת לטעת״ גוי וממלכה, ״ועת לעקור״ ויבוא זמן שתעקר. ולקח טוב ביאר שכל הפסוק מדבר על ישראל שבאו עליהם עתים לטובה ולרעה, כשהיו ישראל במצרים ״עת ללדת״ פרו ורבו במאוד מאד, כיון שחטאו במדבר ״עת למות״ דכתיב (במדבר יד, לה) ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ״, ״עת לטעת״ כענין שנאמר (עמוס ט, טו) ״וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם״, ״ועת לעקור נטוע״ דכתיב (דברים כט, כז) ״וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם״.
תרגום כתוביםקהלת רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144