את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בליבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף כלומר חוסר היכולת הזה הפוגע באדם ואינו מאפשר לו להבין את המהות האמיתית של הדברים ולהגיע אל המהות האמיתית של סוד הקיום [סיבתו היא] משום שהוא איננו מתבונן בכל דבר ובכל עניין בזמנו הראוי לו ושבו הוא מועיל, הזמן שלמענו נברא, אלא מסתכל בו באופן כללי, ונדמה לו שאילו היה [הדבר] באופן אחר הוא היה מתאים וראוי יותר, כמו שאילו היה מתבונן במוות בזמן הנעורים והכח והאושר אז הוא היה חסר הגיון או חסר תועלת, עניין שווא רב נזק, ואילו בזמן הזקנה והשיבה והחולשה וחוסר היכולת לנוע הרי שהטובה שבו ברורה והתועלת שבו ניכרת מבחינות אישיות וכלל אנושיות ופרטיות וכלליות. כך גם הגשם בזמנו התועלת בו ברורה והחכמה שיש בקיומו ניכרת, כפי שהסברנו בספר ״ההרהורים על הברואים וההסתכלות בחכמת הבורא [כפי שהיא ניכרת] בדברים שיצר״ אשר שמנו בסוף ספר איוב כהשלמה לעניינים הנזכרים בו בקיצור כפי שהתבאר במקומו, ואילו [הגשם] שאינו בזמנו הוא מזיק או לא מועיל, וכך גם החום בזמנו והקור בזמנו וכך גם שאר הברואים, וכך אם יתבונן האדם בדברים החלקיים מבלי שיכיר את מה שמשלים אותם ומבלי שיתבונן בחלקים האחרים אשר משלימים את [החלקים] האלה יראה לו שיש בהם חיסרון, שכן דברים רבים נעשים שלמים ע״י חלק אחר ומי שלא יראה את החלק הזה יחשוב שיש בכך [בחלקים הבודדים] חיסרון ופחיתות. בדומה לכך בדברים מלאכותיים אילו ראה אדם חלק מכסא ולא ראה את החלק האחר אשר הוא צריך להתחבר אליו כדי שהתועלת שבו תתממש היה [אותו האדם] קובע שהיוצר סובל מטיפשות ועשיית דברים ללא תועלת, וכאשר יתחברו החלקים האלה ותושלם צורתו של הכסא אז נעשית המלאכה שלימה והחכמה [שביצירתו] נעשית שלמה והתועלת שבו נעשית גלויה ואז יעיד [אותו האדם] שיש ליוצר חכמה, וכך המצב גם בדברים טבעיים בהתרכבותם או התפוררותם. דברי הפסוק ״נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים״ אין הכוונה בהם שהאל יצר זאת כך ורצה בכך כדי שהאדם יישאר בור ולא יבין את סודו של אף אחד מן הנבראים, שכן לו היה הדבר כך היה קיומם של השכל וכח הדמיון וההבנה דבר [שנוצר] בלא סיבה, אלא הכוונה היא שעיסוקם [בתענוגות העולם] והעובדה שהם מסיחים את דעתם באמצעות [עיסוק] בעניינים של תענוגות ושל אהבת העולם ושקידה על סיפוק התאוות – בגלל הטבע החייתי שיש בהם אשר הם שותפים בו עם החיות – שהוא מה שמונע מהם להבין את האמת ולחקור את סוד הברואים. זה דומה לדברי התורה ״ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים״ (בראשית ג:כד) אין הכוונה שהכרובים ולהט החרב המתהפכת הם שותפים בחסימת הדרך ושלשם כך הוצבו שם, אלא הכוונה שהוא [האל] קבע את משכנם של הכרובים בדרגה הגבוהה ביותר שמתחת לדרגתו של גן עדן, כפי שבואר בשיר השירים ״כרם היה לשלמה בבעל המון״ (שיר השירים ח:יא), ולאחר מכן אמר: באשר ללהט החרב, אשר נבראה מטיבה להיות מתהפכת לנצח בשל סיבה הכרחית וטבעית אחרת, הרי שההתהפכות הזו מונעת מן האדם להגיע למדרגה של הדברים השכליים אשר יביאו אותו לאכילה מעץ החיים. המשמעות [של החרב המתהפכת] היא שהעיסוק בכוחות הדמיון והתאווה אשר אין להם קיום עצמי אלא יש בהם קיום מקרי לצורך דברים אחרים כמו קיומו של הזוהר והבוהק שהוא מקרה החל על מקרה – הוא הצבע, לכן אין לכוחות אלה קביעות ואין להם מנוח משוט בארץ ומהתהלך בה ועל גחונם ילכו ועפר יאכלו כל חייהם, ולכן הוא [העיסוק בתאוות] הדבר שמונע מלהגיע אל עץ החיים אשר הוא בגן אשר בעדן וזה נובע מן הטבע החייתי כמו שאמרנו. אבל, אם הוא מתרגל אותה [את נפשו החייתית] ומיטיב להוביל אותה ומארגן אותה בחכמה והופך אותה לנשלטת ולא שולטת כפי שהתבאר בפסוק ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי״ (שיר השירים א:ט) [אז יזכה בטובה], שכן כאשר הרוכב שולט על הרכוב הוא מוביל אותו באמצעות רצונו לעבר הביטחון והשלום והדרך הטובה אשר אליה כוונתו להגיע, וכאשר הרכוב הוא השולט והרוכב אינו יכול להשתלט עליו ולהוביל אותו לעבר המטרה אז הרכוב מושך אותו אל דרכים לא דרכים ומקומות סכנה ומפגעים והרכוב מת והרוכב נופל ומושמד, כמו שנאמר בתיאורו של דן ״יהי דן נחש עלי דרך... הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור״ (בראשית מט:יז) שכן הנחש [מסוגל] להגיע רק לרכוב, לא לרוכב, ולפיכך לא התחבר עם אדם ולא פנה אליו אלא שיחתו היתה עם חוה ובאמצעות חטאה ותיווכה [כלומר העברת הרעיון לאדם] ניזוק אדם ונפל ממדרגתו וגורש מגן עדן. לכן ביקש יעקב אבינו עליו השלום ישועה מן האל וביקש שלא יגיע למצב מעין זה ואמר ״לישועתך קויתי ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם יח), וכך כאשר החרב המתהפכת הזו מונהגת ע״י השכל והוא כופה עליה להימנע מן הטבע החייתי וגורם לה לאבד את הרצון ל⁠[סיפוק] התאוות מלבד המידה המעטה ביותר האפשרית אשר בלעדיה אין קיום לרכוב, אז נעלם הנזק שבה, ויתר על כן ייתכן שתגדל התועלת שבה והיא תהפוך למסייעת לדבר שלו היא הפריעה בתחילה. אם כך, על דבר זה נסובים דבריו כאן ״מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה ...⁠״, ו⁠[הפסוק] הזה הוא מבין הדברים אשר בהם מילית שימוש אחת היתה מספיקה אך מופיעות שתי מילות שימוש, שכן ״מבלי״ היא שלילה ו״לא״ היא שלילה ואחת מהן היתה מספיקה, ודומה לו ״המבלי אין קברים״ (שמות יד:יא) ו⁠[כל אחת ממלים אלה] כבר באה בנפרד ״מבלי באי מועד״ (איכה א:ד) ״האין בבנות עמך אשה״ (שופטים יד:ג). ויש אומרים שהצורה הבסיסית היא ״בל״ כמו שנאמר ״טובתי בל עליך״ (תהלים טז:ב) ״בל יעברון לכסות הארץ״ (תהלים קד:ט). יש אומרים שהמשמעות של ״גם את העולם נתן בליבם״ היא שהוא נטע בתוך הטבע שלהם תקווה של נצח כלומר שכל אחד מהם – אפילו יחיה כמה שיחיה – לא יהיה משוכנע בוודאות בקיום המוות אלא יקווה שיחיה לנצח, שכן כל ״עולם״ במקרא זוהי משמעותו, כלומר נצחיות או זמן ארוך כמו ״ועבדו לעולם״ (שמות כא:ו), ואילו כאשר אליו ״עד״ כמו ״עד עולם״ או ״עולם ועד״ הוא מורה בהכרח על נצחיות דווקא, כוונתי לקיום לנצח, ואילו עולם במשמעות של ״עאלם״ בערבית [״עולם״ במשמעות הארץ והיקום] אינה קיימת בלשון מקרא אלא בלשון חכמים ודבר זה שכיח מאוד בדרכי הביטוי שלהם, ודברי הפסוק ״צור עולמים״ (ישעיהו כו:ד) משמעו בורא נצח הנצחים או הקיים לנצח עד לסוף הזמנים. אם כך המשמעות של ״גם את העולם נתן בליבם״ היא שחמדנותם וריבוי העיסוק שלהם במה שמסיח את דעתם מן השלמות נובעים מתשוקתם לחיות לנצח ומן העובדה שהם אינם שמים ליבם אל המוות אשר אין להם מנוס ממנו לעולם, אלא הם שוכחים אותו באופן טבעי כאילו אינם מרגישים בו, וגם בכך יש תועלת לבניין העולם ויש חכמה [המסייעת] להתמדת קיומו, שכן אילולי היו שוכחים את המוות ומשתוקקים לחיות לנצח לא היו נישאים ולא היו בונים ולא היו רוכשים [שום דבר] והעולם היה נחרב וסדרי העולם היו מתפוררים. בשל כך הם גם אינם מסתמכים על פעולותיו של הטבע ואינם זוכרים אותו, אלא כל אחד מהם שוקד על מה שנחוץ לו ומה שמועיל לו להישרדותו האישית, ובדרך זו קיומו של המין [האנושי] נעשה מסודר כראוי וקבוע, ולכן הם עוצבו בצורה כזו כדי שלא יובנו במלואם סודותיו של האל לגבי בריותיו מתחילתן ועד סופן. כך נוצר מצב שבגלל העיסוק שלהם בטבע של החייתיות שלהם הם אינם מבינים את האמת, כלומר השכלים שלהם אינם מסוגלים לכך ועל זה הוא אמר ״מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה... מראש ועד סוף״. ויש אומרים שהמשמעות של המילים ״גם את העולם״ היא ״תאוות העולם״ או ״אהבת העולם״ לפי [ההנחה] שמשמעות המילה ״עולם״ היא ״יקום״, ולפי זה [הפסוק] אומר שהוא [האל] גרם לאהבת העולם והנטייה אל התאוות להיות נטועה בתוך הטבע שלהם מן הבחינה של החייתיות אשר הם שותפים בה לחיות, ולכן הם מרבים להתעסק בהן ולכן הם אינם מבינים את סודותיו של האל בעניין בריותיו ובעניין שאר העולם באופן כללי ובאופן פרטני. לעומת זאת אילו היו עוזבים את אהבת התאוות הגופניות והיו עוסקים במהותם האמיתית אז היו יודעים שכל מה שעשה האל ביקום הוא [עשוי] חלקים חלקים, [וכל דבר עשוי דווקא] בזמן מסוים ולא בזמן אחר ושהכל [נעשה] בשיא הדיוק והשלמות בזמנו שכן אפילו המוות, שהוא הדבר השנוא ביותר והוא ההעדר [של הקיום], הטובה שיש בו גלויה וברורה לצורך המשך הקיום של ההתהוות והכיליון, שכן לולי הכיליון לא היתה התהוות, ואם הוא [המוות] דבר שנוא בזמן הנעורים ואז הוא נחשב לדבר מכוער הריהו דבר נחשק בזמן הזקנה אשר בו מואס הזקן בעצמו ומשפחתו מואסת בו, והמוות בזמן הזה הוא מפלט בשבילו כמו שהוא אומר: עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיע ושנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם״ (קהלת יב:א) אשר הוא זמן הזקנה כפי שנבאר, או בזמן הצרות והעונשים והכאבים אשר בו מבקש האדם למות כדי להיחלץ מהם כמו שאמר איוב ״המחכים למות ואיננו...⁠״ (איוב ג:כא) ולכן אמר ״את הכל עשה יפה בעיתו״.