×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) אֶת⁠־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת⁠־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא⁠־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת⁠־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד⁠־סֽוֹף׃
He has made everything beautiful in its time. He has also set eternity in their hearts, yet so that man can't find out the work that God has done from the beginning even to the end.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתעקדת יצחקמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּרוּחַ נְבוּאָה יָת כּוֹלָא עֲבַד יְיָ שַׁפִּיר בְּעִדָּנֵיהּ דְּחָזְיָא [הֲוַת] מַצּוּתָא דַּהֲוָת בְּיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר נְבָט לְמֶהֱוֵי בְיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי וְאִתְעַכַּבַת וְהֲוָאַת בְּיוֹמֵי יָרָבְעָם בַּר נְבָט דְּאִלּוּ הֲוָת בְּיוֹמֵי שֶׁבַע בַּר בִּכְרִי לָא הֲוָת מִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא עַל עֵסַק עִגְלִין דִּדְהַב דַּעֲבַד יָרָבְעָם חַיָּבָא וְשַׁוִּינוּן חַד בְּבֵית אֵל וְחַד בְּדָן וּמַנִּי פְרַזְדָּוָן עַל שְׁבִילָא וּפָסְקוּ עוֹלֵי רִגְלָאִין וּבְגִין כֵּן אִתְעַכַּבַת עַד זְמָן דְּיִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא בְּגִין דְּלָא יְעַכְּבוּן יִשְׂרָאֵל לְמִבְנֵי יָתֵיהּ אַף יָת שְׁמָא רַבָּא דַּהֲוָת כְּתִיב וּמְפָרַשׁ עַל אֶבֶן שַׁתְיָא כַּסִּי מִנְּהוֹן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע קֳדָמוֹהִי יִצְרָא בִּישָׁא דִי בְּלִבְּהוֹן דְּאִלּוּ הֲוָה מְסִיר בְּיַד אֱנָשׁ הֲוָה אֵינָשֵי מְשַׁמֵשׁ בֵּיהּ וּמַשְׁכַּח בְּגַוָהּ מַה דַּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹף יוֹמַיָּא עַד עָלְמֵי עָלְמַיָּא וְאַף יוֹם מוֹתָא כַּסִּי מִנְּהוֹן בְּדִיל דְּלָא יְהוֹדַע לִגְבַר מִן רֵישָׁא מַה דַּעֲתִיד לְמֵיתֵי בְּסוֹפָא.
[א] אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּעוֹנָתוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, לֹא הָיָה רָאוּי לְהִבָּראוֹת קֹדֶם לָכֵן, אֶלָּא לִשְׁעָתוֹ נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִכָּאן שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ וְאָמַר דֵּין הַנְיָין לִי, יָתְהוֹן לָא הַנְיָין לִי. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זֶה הַפֶּתַח פָּתוּחַ עַד הַתְּהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א׳:ל״א), אִלּוּ אַחֵר אָמַר אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, הָיִיתִי אוֹמֵר זֶה שֶׁלֹא אָכַל פְּרוּסָה מִיָּמָיו הוּא אוֹמֵר אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, אֶלָּא שְׁלֹמֹה לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וגו׳ (מלכים א ה׳:ב׳), לָזֶה נָאֶה לוֹמַר: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ.
דָּבָר אַחֵר, אִלּוּ אַחֵר אָמַר הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת וגו׳, הָיִיתִי אוֹמֵר זֶה שֶׁלֹא קָנָה לוֹ שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת מִיָּמָיו הוּא פִּירֵת בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאוֹמֵר הֲבֵל הֲבָלִים, אֶלָּא זֶה, שְׁלֹמֹה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים (מלכים א י׳:כ״ז), וְלֹא הָיוּ נִגְנָבוֹת שֶׁהָיוּ אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, וּמִשְׁקָלוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁל זָהָב הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה (מלכים א י׳:כ״א), לָזֶה נָאֶה לוֹמַר הֲבֵל הֲבָלִים. לָמָּה אָמַר הֲבֵל הֲבָלִים, רָאָה הָעוֹלָם וְהֶעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹפוֹ. וְאִלּוּ אַחֵר אָמַר: וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין (דניאל ד׳:ל״ב), הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁמָּא זֶה שֶׁלֹא שָׁלַט עַל שְׁתֵּי זְבוּבִים מִיָּמָיו הוּא אָמַר: וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין, יוֹתֵר שֶׁהָיָה נְבוּכַדְנֶצַר הָרָשָׁע שֶׁשָּׁלַט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ (ירמיהו כ״ח:י״ד), לְעָבְדוֹ, מִן מַה שֶּׁכָּתוּב: וּבְכָל דִּי דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן (דניאל ב׳:ל״ח), לָזֶה נָאֶה לוֹמַר: וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין וגו׳. אִלּוּ אַחֵר אָמַר זֶה הַפָּסוּק מִן חַכְמֵי הָאֻמּוֹת: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳ מִכָּל הָאֱלֹהִים (שמות י״ח:י״א), הָיִיתִי אוֹמֵר זֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹמֵר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳ מִכָּל הָאֱלֹהִים, אֶלָּא זֶה יִתְרוֹ שֶׁאָמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל וגו׳, שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַרְבֵּה, דְּתָנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא הִנִּיחַ רְעוּאֵל, זֶה יִתְרוֹ, עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בָּעוֹלָם שֶׁלֹא יַחֲזִיר עָלֶיהָ וַעֲבָדָהּ, דִּכְתִיב: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים וגו׳ (שמואל א ד׳:ח׳), וְחָזַר וְאָמַר: מִכָּל הָאֱלֹהִים, וּלְבַסּוֹף נִתְגַּיֵּר וְהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָזֶה נָאֶה לוֹמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳ מִכָּל הָאֱלֹהִים וגו׳, שָׁב בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִבְּלוֹ וּקְבָעוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹת. וְאִלּוּ עָמַד אַחֵר נָבִיא וְחָכָם לוֹמַר: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וגו׳ (דברים ל״ב:ד׳), אֶלָּא משֶׁה רַבֵּינוּ לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו (תהלים ק״ג:ז׳), לָזֶה נָאֶה לוֹמַר: הַצּוּר תָּמִים. אִלּוּ אָדָם אַחֵר בָּא וְהִתְוַכֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי אוֹמֵר אָדָם שֶׁאָכַל וְשָׁתָה מֵהֶן וְנֶהֱנָה מֵהֶן מוֹכִיחָן, אֶלָּא משֶׁה שֶׁכָּתוּב בּוֹ: לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וגו׳ (במדבר ט״ז:ט״ו), לָזֶה נָאֶה לְהוֹכִיחָן לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וגו׳ (דברים א׳:א׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ – רַבִּי בּוֹן אָמַר בָּהּ תַּרְתֵּי שִׁיטֵי, רַבִּי בּוֹן אָמַר הָיָה רָאוּי אַבְרָהָם לְהִבָּראוֹת קֹדֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֶבְרָא תְּחִלָּה אֶת אַבְרָהָם שֶׁאִם יְקַלְקֵל אֵין מִי יָבוֹא וִיתַקֵּן אַחֲרָיו, אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אָדָם, וְאִם יְקַלְקֵל זֶה יָבוֹא אַבְרָהָם אַחֲרָיו וִיתַקֵּן. רַבִּי בּוֹן אָמַר חוֹרֵי כְּתִיב: הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּעֲנָקִים הוּא (יהושע י״ד:ט״ו), רָאוּי הָיָה אַבְרָהָם לְהִבָּראוֹת תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּעֲנָקִים הוּא, וְלָמָּה קוֹרֵא גָּדוֹל שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִבָּראוֹת תְּחִלָּה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ תְּחִלָּה שֶׁאִם יְקַלְקֵל אֵין מִי יָבוֹא אַחֲרָיו וִיתַקֵּן, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן תְּחִלָּה וְאִם יְקַלְקֵל יָבוֹא אַבְרָהָם וִיתַקֵּן אַחֲרָיו.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא יֵשׁ מוֹשְׁלִין מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שִׁפְעַת קוּרְיָיה בְּתוֹךְ דִּירָתוֹ וּבֵיתוֹ, אֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ לֹא בְּאֶמְצַע הַטְרַקְלִין, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה סוֹבֶלֶת קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁל אַחֲרֶיהָ, כָּךְ מִפְּנֵי מָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל הַדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מַכְנִיסִין אֶת הַמְתֻקֶּנֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל הַמְקֻלְקֶלֶת וְאֵין מַכְנִיסִין הַמְקֻלְקֶלֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל הַמְתֻקֶּנֶת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רָאוּי הָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁתִּנָּתֵן הַתּוֹרָה עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה׳:א׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם יְצִיר כַּפַּי וְאֵינִי נוֹתֵן לוֹ תּוֹרָה וִיהֵא לָעֵי בָהּ, חָזַר וְאָמַר מָה אִם שֵׁשׁ מִצְווֹת נִתְּנוּ לוֹ וְלֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶן וּלְשָׁמְרָן, אִלּוּ נָתַתִּי לוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹא יַעֲמֹד בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיֹּאמֶר לָאָדָם (איוב כ״ח:כ״ח), לֹא אָדָם, לָאָדָם אֵינִי נוֹתְנָן, וּלְמִי אֲנִי נוֹתְנָן לְבָנָיו.
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן, רָאוּי הָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁיַּעַמְדוּ מִמֶּנּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, דִּכְתִיב: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה׳:א׳), ז׳ שִׁבְעָה, ה׳ חֲמִשָּׁה, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הֲרֵי מִנְיַן זֶ״ה תּוֹלְדֹת אָדָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם יְצִיר כַּפַּי וְאֵינִי נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. חָזַר וְאָמַר וּמַה שְּׁנֵי בָנִים נָתַתִּי לוֹ וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהָרַג לְאָחִיו, אִלּוּ נָתַתִּי לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּלְכָךְ כְּתִיב וַיֹּאמֶר לָאָדָם, לֹא אָדָם, אֵינִי נוֹתְנָן לְאָדָם, וּלְמִי אֲנִי נוֹתְנָן לְיַעֲקֹב הַצַּדִּיק.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם תּוֹרָה מִיָּד, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲדַיִן לֹא בָא זִיוָן שֶׁל בָּנַי, מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ, וְאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ וְאָמְרוּ לוֹ יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִיסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ, אָמַר עֲדַיִן לֹא בָא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי וְאַתָּה אוֹמֵר יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִיסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ, אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִיסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲדַיִן לֹא בָא זִיוָון שֶׁל בָּנַי, מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים בַּמָּן, וּבְאֵר, וּשְׂלָו, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. וְאָמַר רַבִּי בֵּיבַי וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן, רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִצְרַיִם שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ מִיָּד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ יְשָׁנוֹת מִימֵי נֹחַ הָאִילָנוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֲנִי מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְחָרְבָּה, אֶלָּא הֲרֵינִי מַקִּיפָן דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וְיָקוֹצוּ יְשָׁנוֹת וְיִטְעוּ חֲדָשׁוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְיִמְצְאוּ אוֹתָהּ מְלֵאָה בְּרָכוֹת. רַבִּי אוֹמֵר אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה יָפֶה בְעִתּוֹ.
[ג] דָּבָר אַחֵר: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ – רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר מַחְלֹקֶת שֶׁהָיְתָה בֵּין רְחַבְעָם וְיָרְבָעָם בֵּין דָּוִד וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, רְאוּיָה הָיְתָה לִהְיוֹת, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַאֲנִי מַכְנִיס מַחְלֹקֶת בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, אֶלָּא יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאַחַר כָּךְ מַה דְּהָוֵי בְּסוֹפָא הָוֵי. [רבי אומר אפלו לדבר עברה יפה בעתו]. רַבִּי בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, אַהֲבַת עוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם.
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן פַּחְדָּתוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת נָתַן בְּלִבָּם. נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א׳:ל״א), וְהִנֵּה טוֹב, זֶה אָדָם. וְהִנֵּה טוֹב, זֶה יֵצֶר טוֹב, מְאֹד, זֶה יֵצֶר הָרָע. וְכִי יֵצֶר הָרָע טוֹב מְאֹד, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִלּוּלֵי יֵצֶר הָרָע, לֹא בָנָה אָדָם בַּיִת, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, וְלֹא הוֹלִיד בָּנִים, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ (קהלת ד׳:ד׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, אַהֲבַת עוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, אַהֲבַת תִּינוֹקוֹת נָתַן בְּלִבָּם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, אֶחָד גָּדוֹל, וְאֶחָד קָטָן, הַגָּדוֹל מְכַבֵּד וְהַקָּטָן מְטַנֵּף, אַף עַל פִּי כֵן הוּא אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן יוֹתֵר מִן הַגָּדוֹל.
אָמַר רַבִּי אַחְוָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, הָעֹלָם, הָעֳלַם מֵהֶם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, זִמֵּן אוֹרְחִים, מִשֶּׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲרָבוֹת וּרְמָחִים וּנְשַׂחֵק בָּהֶם, נָתַן לָהֶם שַׁבֵּישְׁתָּא דַּהֲדַס, וְהִכּוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וּפָצְעוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר הַמֶּלֶךְ וּמָה אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם שַׁבִּישׁוּתֵהּ שֶׁל הֲדַס כָּךְ עֲשִׂיתֶם, אִלּוּ נָתַתִּי לָכֶם חֲרָבוֹת וּרְמָחִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה אִם שָׁעָה שֶׁהֶעֱלַמְתִּי מֵהֶם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ הֵם הוֹרְגִים בְּכִנּוּי, אִלּוּ נָתַתִּי וְגִלִּיתִי לָהֶם שֵׁם הַמְפֹרָשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד אִינְתָּא פַּרְסִיָּיא דְּאַקְלַת בְּרָהּ בַּחֲדָא מִילָה מִן שְׁמָא מְפָרְשָׁא, שְׁמָעָהּ שְׁמוּאֵל, אֲמַר זִיל אַתְקֵין לֵיהּ תַּכְרִיכִין. רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה בְּיָדוֹ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, כַּד אָתֵי מִידְמַךְ אֲמַר אִית הָכָא בַּר נַשׁ דְּמִימְסוֹר לֵיהּ, אָמְרִין אִית הָכָא עֵנֵינִי בַּר נַחְשׁוֹן, שְׁלַח בַּתְרֵיהּ וַאֲתָא, וַעֲלַל בְּרֵיהּ וְאִעטְמַר תְּחוֹת עַרְסָא, כַּד אָתֵי מִימְסוֹר עָטוֹשׁ הַהוּא יְנוּקָא, אֲמַר אֲבוּי פּוֹק לָךְ מִן תַּמָּן, אַתְּ לָא זְכֵית לְמִשְׁמַע וְדֵין לָא זְכָה לְמִיקַבְּלָהּ. חַד אַסְיָיא בְּצִפּוֹרִי הֲוָה בְּיָדוֹ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, כַּד בְּעָא לְמִידְמַךְ אֲמַר אִית הָכָא בַּר נָשׁ דְּמִימְסוֹר לֵיהּ, אָמְרִין אִית הָכָא רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא, שְׁלַח בַּתְרֵיהּ וַאֲתָא, וּשְׁאֵיל יָתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ נְסִיבְתְּ מִן יְהוּדָאֵי כְּלוּם מִן יוֹמָיךְ, אֲמַר לֵיהּ נְסֵיבִית מַעֲשֵׂר, וְלָא קַבֵּל עֲלֵיהּ מִימְסַר לֵיהּ מִימְסַר, אֲמַר דִּילְמָא תָּבַע גַּבֵּי בַּר נָשׁ כְּלוּם וְלָא יָהֵיב לֵיהּ וְכָעֵס עֲלוֹי וּקְטַל לֵיהּ.
תָּנָא אֵין מוֹסְרִין אֶת הַשֵּׁם לְכָל אָדָם וְלֹא לָעוֹמֵד בַּחֲצִי יָמָיו, אֶלָּא לְמִי שֶׁיָּצְאוּ רֹב שָׁנָיו. וְאֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא מְעֻמָּד, וְאֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם טָהוֹר וְעַל הַמַּיִם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְכָל אָדָם וּכְשֶׁרַבּוּ הַפּוֹשְׁעִים הִתְקִינוּ שֶׁלֹא יְהוּ מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לַצְּנוּעִים שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהַצְּנוּעִים שֶׁבַּכְּהֻנָּה הָיוּ מַבְלִיעִין אוֹתוֹ בְּתוֹךְ נְעִימַת הַכֹּהֲנִים.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן פַּעַם אַחַת עָלִיתִי עִם שִׁמְשׁוֹן אֲחִי אִמָּא עַל הַדּוּכָן וְהִטֵּיתִי אָזְנִי כְּלַפֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל וְהִבְלִיעוֹ בְּתוֹךְ נְעִימַת הַכֹּהֲנִים. וְאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָי. הַקְּרוֹבִים שֶׁכְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ, נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם עַד שָׁעָה שֶׁנִּתְעַלֵּם מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה שְׁמִי לְעֹלָם (שמות ג׳:ט״ו), לְעֶלֶם כְּתִיב. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף.
את הכל עשה יפה בעתו – אמר ר׳ (נחמן) [תנחומא] בעונתו ברא האל את עולמו מלמד שלא היו ראויין להבראות קודם לכן. א״ר אבהו מכאן שהיה הקב״ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. אמר דין הניין לי ודין לא הניין לי.
גם את העולם – אמר ר׳ יהודה בר׳ סימון ראוי היה אברהם אבינו להבראות קודם אדם הראשון אלא אמר הקב״ה אם אני בורא את אברהם תחלה אם יקלקלו הדורות מי יבא ויתקן אלא הריני בורא את אדם תחלה אם יקלקל יבא אברהם ויתקן. א״ר יצחק בר (זמריין) [מריון] ראויים היו ישראל כיון שיצאו ממצרים שיכנסו לארץ ישראל [מיד] אלא שהיו האילנות ישנים מימי נח אמר הקב״ה אם אני מכניס את ישראל לארץ חריבה לא טוב אלא הריני מקיפן דרך המדבר ויעמדו ויתקצצו ישנים ויטעו חדשים כדי שיבואו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכה.
את הכל עשה יפה בעתו – אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מלמד שכל אחד ייפה לו הקב״ה אומנותו בפניו. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי תלא ליה קורא לדבר אחר והוא דידיה עביד.
דבר אחר: את הכל עשה יפה בעתו – אמר ר׳ תנחומא בעתו נברא העולם [לא] היה ראוי להבראות קודם לכן שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אמר ר׳ אבהו מכאן שהיה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא אלו, אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי.
ארבעה בני אדם אמרו ארבעה דברים אילו אמרן אדם אחר היו שוחקין עליו, ומי היו, שלמה, יתרו, משה, ונבוכדנאצר. משה אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לפי דכתיב יודיע דרכיו למשה. שלמה אמר את הכל עשה יפה בעתו אילו אמרו אדם אחר היו שוחקין עליו [ומי] הודיע לו מהו יה ומהו אינו יפה, אלא שלמה שלא חסר כלום משלחנו היה יודע איזהו יפה, א״ר תנחומא אפילו מרור בתמוז ומלפפונין בניסן לא חסר שלחנו של שלמה. נבוכדנאצר אמר כל דיירי ארעא כלא חשיבין אילו אמרו אדם אחר היו שוחקין עליו, על מה שלט אדם זה אפילו על יתוש לא שלט אלא לנבוכדנאצר לו נאה לומר שנאמר וכל חית השדה נתתי לעבדו. יתרו אמר עתה ידעתי כי גדול ה׳, לפי שלא הניח אלילים שלא עבדם לו נאה לומר כן. אמר דוד כל מה שעשה הקב״ה בעולמו יפה וחכמה יפה מן הכל, חוץ מן השטות הזה כו׳ (כתוב ברמז קל״א). אמר רבי ברכיה בשם רבי נתן אל תהי קורא גם את העולם נתן בלבם, אלא גם אהבת עוללים ותינוקות נתן בלבם של אבותיהם. משל לאחד שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן, הגדול מכובד והקטן מטונף, אף על פי כן הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול. (הוי) [ד״א] גם את העלם נתן בלבם, (ד״א) אלולא שהעלים הקב״ה מבני אדם יום המית לא היה אדם בונה בית ולא היה נוטע כרם שהיה אומר למחר הוא מת למה אני עומד ויגע בשביל אחרים לפיכך העלים ממנו יום המיתה שיהא אדם בונה ונוטע לא זכה לו זכה לאחרים, וכן הוא אומר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, אמר לו הקב״ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב הוו זהירים בנטיעה שימצאו בניכם אחריכם. מעשה באנדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה והיה הולך עם גייסות שלו להלחם על מדינה אחת ומצא זקן אחד שהיה נוטע נטיעה של תאנים, אמר לו אנדרינוס אתה זקן וטורח ומתיגע לאחרים, אמר לו אדוני המלך הריני נוטע אם אזכה ואחיה אוכל מפירות נטיעתי ואם לאו יאכלו בני, עשה שלש שנים במלחמה וחזר, מה עשה אותו זקן נטל כלכלה ומלאה פירות בכורי תאנים יפות וקדם לפני אנדרינוס, אמר ליה אדוני המלך קבל מן עבדך הוא הזקן שמצאת בהליכתך ואמרת לו מה אתה מצטער ומתיגע לאחרים הרי כבר זיכני הקב״ה לאכול מפירות נטיעותי ואלו שבתוך הכלכלה מהם, אמר אנדרינוס לעבדיו טלי אותה ממנו ומלאו לו זהובים, עשו כן, נטל הזקן הכלכלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח לאשתו. ולבניו, סח להם מעשה היתה עומדת שם שכנה ושמעה מה שאמר הזקן, אמרה לבעלה כל בני אדם הולכים והקב״ה מזמין להם טובה ואתה יושב חשך באופל הרי שכן שלנו כבד המלך בכלכלה של תאנים ומלאוה לו זובים, ואתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו מיני מגדים מן תאנים ותפוחים ושאר פירות יפים שהוא אוהב אותם הרבה אולי ימלא אותה לך זהובים, הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומלא אותו תאנים ותפוחים וטען על כתפו וטען לפני המלך, אמר ליה אדוני המלך שמעתי עליך שאתה אוהב פירות ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים, אמר המלך לאסטרטיגין שלו טולו אותו וטפחו אותו על פניו, עמדו והפשיטוהו ערום וטפחו אותו על פניו עד שנפלו פניו ונאבדו עיניו ועשאוהו דוגמא, התחיל לילך לביתו כשהוא עשוי דוגמא ובוכה והיא סבורה שהוא בא בסל של זהובים וראתה אותו פניו פצועים וגופו מושבר ובוכה, אמרה לו מה לך, אמר לה שמעתי לך והלכתי וכבדתי את המלך אילולי שמעתי לך ונטלתי באותו סל אתרוגים כבר היו מרגמין את פני ואת כל גופי בהם, ללמדך שהנשים הרעות מפילות את בעליהן. לפיכך אל יבטל אדם מן נטיעה אלא כשם שמצא עוד יוסיף.
כל שי פעל פי וקתה חסנא, חתי אן אעתמאדאת אלדניא ואלכלף בהא געלה פי קלובהם וטביעתהם, דון אן ידרך אלאנסאן, אלעמל אלד׳י עמלה אלרב, מן אלאבתדא אלי אלאנתהא.
כל דבר שעשה אותו בזמנו טוב. והכניס בלב בני האדם ובטבעם את המחשבה על הדברים החשובים בהוה ועל העתיד. מבלי שיבין (ירגיש) האדם מה עושה ה׳ מתחילה ועד סוף.
כל דבר עשה בעתו – גם קיומו שלעולם והטפול בו נתן בלבם ובטבעם. מבלי שירגיש האדם את המעשה אשר עשה ה׳ מתחלה ועד סוף (ר״ל שהאדם עמל בעולם ומדמה שזה לעניניו הפרטיים, ואינו מרגיש שכל זה הטביע בו ה׳ לקיום העולם ואינו אלא פרט בתוך הכלל בשביל הכלל ולמען הכלל).
יפה בעתו – בעת הטובה יפה הוא לבא תשלום שכר מעשה הטוב, ובעת הרעה ראויה היא לתשלום מעשה הרע.
גם את העולם נתן בלבםא מבלי וגו׳ – גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלאב זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב״ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב, שידאג ויאמר היום אמות. ולכך כתוב כאן העלם חסר, לשון העלמה, שאם ידע האדםג מיתתו קרובה לא יבנה בית ולא יטע כרם. לכך הוא אומר שהכל עשה יפה בעתו, זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם, וזו יפה שנעלם מן הבריות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״בלבו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אלא״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לונדון 27298: ״אדם״. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״האדם״.
Beautiful in its time – In its proper time, it is beautiful that reward be given for good deeds, but at the time of evil, it is appropriate for meting out punishment for evil deeds.⁠1
Even [a sense of] the external world He has set in their heart, etc – Also the wisdom of the world that He instilled into the hearts of mankind, He did not instill it all into each one's heart, rather a little to this one and a little to that one, in order that man should not fully grasp the workings of the Holy One, Blessed Is He, to know it; [and thereby] he will not know the day of his visitation [death] and on what he will stumble, in order that he put his heart to repent, so that he will be concerned and say [to himself], "Today or tomorrow I will die.⁠" Therefore, 'הָעֹלָם' is written here defectively [i.e., without a 'vav'], an expression of "hidden,⁠" for if man knew that the day of his death was near, he would neither build a house nor plant a vineyard.⁠2 Therefore, he says that, "He has made everything beautiful in its time.⁠" The fact that there is a time for death is a beautiful thing, for a person optimistically says [to himself], "Perhaps my death is far off,⁠" and he builds a house and plants a vineyard; and it is beautiful that it is concealed from people.⁠3
1. Alternatively, "beautiful in its time,⁠" refers to God's provision of sustenance to all in a timely fashion (Seforno). Or, everything He made is "beautiful when used in its designated time.⁠" (Metzudat David)
2. Alternatively, "העלם" means eternity and the verse is translated as "even a sense of eternity [העלם] He has set in their heart, etc.⁠" and therefore they act as if they will live forever. (Ibn Ezra)
3. Alternatively, העלם is referring to forgetfulness.
את הכל עשה יפה בעתו – ברא את עולמו בחכמה וכל צרכי העולם בעתם נתן התורה בעתה הסביב את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שיתקנו כנעניים את הארץ כבראשונה ובאו ישראל וכבשוה בתים מלאים כל טוב. רבנן אמרי את הכל עשה יפה בעתו. מלמד שכל אדם יפה אומנותו בפניו.
גם את העולם נתן בלבם – ר׳ ברכיה בשם ר׳ יוסי ב״ר נהוראי אמ׳ עתן בלב האדם תקונו של עולם לבנות בנינים ולנטוע נטיעות ולישא אשה ולהוליד בנים.
ס״א גם את העלם חסר ו״ו העלמת יום המיתה שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו וכל כך למה מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף. לפיכך נתן העלמה בלבם לכך חסר ו״ו.
אלא, זהו הטעם: את הכל עשה יפה בעתו – פתרונו: כל דבר שאדם עמל בו, בעת שהוא עושה אותו, יפה בעיניו לעשותו: בשעת שמחה – שמחה, בשעת אבלא – אבלא.
גם את העולם נתן בלבם – פתרונו: לפי העולם שהוא רואה בשעת הרווחה, נתן הקב״ה בלב הבריות לשמוח בשעת הרווחה, לבנות בית וליטעא כרם, לשמוח במה שהוא רואה עולם של שמחה.
והעלים מהם, שאינו מחשב בשעת שמחה מה שיהיה בסוף, כמו שמפרש: מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה מראש ועד סוף – מבלי אשר לא ימצא האדם מראש המעשה מה יהיה בסופו, שאילו ראה מראש מה יהיה בסוף, לא היהב שמח.
א. כן בכ״י לונדון 22413, פריס 162. בכ״י פרמא 2203: ״ליטע״.
ב. כן בכ״י פראג F6. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413 חסרה מלת: ״היה״.
את הכל – כל הזמנים עשה ותיקן הקב״ה, כל אחד נכון והגון בעתו וזמנו.
גם את העולם – גם את הזמן נתן להם הקב״ה בלבם של בני אדם, שידעו ויבינו שעתים שהם לטובה ויש עתים לרעה
לפי שלא ימצא ולא ידע האדם את המעשה אשר יעשה הקב״ה מראש ועד סוף – שאם יהיו כל העתים לטובה, או כולם לרעה, לא ישוב אדם בתשובה לפני הקב״ה, לפי שיאמר בלבו: אחרי שמקרהא אחד בעולם, או הכל לטובה או הכל לרעה, על זה אניח רוע מעשיי, ואיזו הנאה תגיע לי בתשובתי.
מראש ועד סוף – מתחילת העת ועד סוף העת.
א. בכ״י המבורג: שמקרא.
את הכל – הכרתי שהכל עשה האלהים יפה בעתו – המות בעת הזוקן, וכל דבר בעתו על פי מתכונת החכמה העליונה.
ומלת עולם בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח, וכן אלהי עולם י״י (ישעיהו מ׳:כ״ח), כמו אלהי נצח, או אלהי קדם (דברים ל״ג:כ״ז), וכן: ומתחת זרועות עולם (דברים ל״ג:כ״ז).
וענין גם את העולם נתן בלבם – שבני אדם הם מתעסקים כאלו יחיו לעולם, ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלהים, מראש ועד סוף.
ויש מפרשים: כי זה העולם – כמו שהוא בלשון קדמונינו זכרם לברכה, והענין תאות העולם.
EVERYTHING BEAUTIFUL IN ITS TIME. I recognized that God made everything beautiful in its time: death in old age and everything in its season in accordance with the plan laid out by supernal wisdom.
The word olam (world) is not found in all of Scripture meaning anything but time and eternity.⁠1 Compare, Elohei olam YHVH (Is. 40:28) which means, YHVH is the eternal God; or, YHVH is God from eternity. U-mi-tachat zero'ot olam (Deut. 33:27) is similarly to be rendered, and beneath are the eternal arms.
The meaning of also He hath set the world (olam) in their heart is, people occupy themselves [with attaining wealth] as if they are going to live forever.⁠2 Human beings do not understand the work of God from beginning to end because they are occupied [with attaining riches].
There are those who understand the word olam in our verse as it is used by the ancient Rabbis of blessed memory.⁠3 It refers to the desires of this world.⁠4
1. The word olam in Scripture always means time or eternity. However, as Ibn Ezra goes on to say, it is used in the sense of world in Rabbinic literature.
2. According to this interpretation, also He hath set the world (olam) in their heart means: Also He hath set eternity (olam) in their heart, that is, they act as if they were going to live forever.
3. The Rabbis of the Talmud. In other words, olam means world—in our context, the desires of the world.
4. According to this interpretation, also He hath set the world (olam) in their heart means: also He hath set the desires of the temporal world (olam) in their heart.
את הכל עשה יפה בעתו – עתי הפורענות ועתי הטוב קבע יפה, לפי פעולת האדם, שמשתנין עליו העתים, פעם ברעה ופעם בטובה.
גם את העולם העולהא על רוחם נתן ועזב בלבם – שכשהוא בטובה סומך עליה, ואינו יודע הפורענות העתיד לבא עליו. ולמה הואב עושה כן, שהחליף עתי האדם? לפי שאין רוצה שידע האדם את המעשה אשר עשה וגזר הקב״ה עליו לבא מראש ועד סוף, שמתוך כך ״עשה שיראו מלפניו״ (קהלת ג׳:י״ד). שאלו היה האדם יודע עתותיו בברור, היה מפשפש במעשיוג לחזור בה בשרירות לבו.
גם את העולם – העולה על רוחו היה לא יהיה (השוו יחזקאל כ׳:ל״ב), ולא עלתה על לבו (ראו ירמיה ז׳:ל״א). כי כל העולם שבמקרא אינו מדבר בבריות, ואין פירושו אלא או ראשית או אחרית, ״מעולם ועדד עולם אתה אל״ (תהלים צ׳:ב׳), כלומר מראשית ועד אחרית; ״ועבדו לעולם״ (שמות כ״א:ו׳) – עד סוף ימיו; וכן כולם, חוץ מזה, שהוא לשון עליית מחשבה.
א. בכתב היד: העולם. תוקן לפי ההקשר.
ב. בכתב היד: היו.
ג. דברי פרשננו כאן נראים סותרים את דבריו להלן בפסוק י״ד, שם נראה בבירור שהפשפוש במעשים והחזרה במוטב רצויים בעיני ה׳. הפתרון הפשוט ביותר לענ״ד הוא להוסיף כאן שלילה: ״לא היה מפשפש במעשיו.⁠״
ד. בנוסחנו: ומעולם עד.
את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בליבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף כלומר חוסר היכולת הזה הפוגע באדם ואינו מאפשר לו להבין את המהות האמיתית של הדברים ולהגיע אל המהות האמיתית של סוד הקיום [סיבתו היא] משום שהוא איננו מתבונן בכל דבר ובכל עניין בזמנו הראוי לו ושבו הוא מועיל, הזמן שלמענו נברא, אלא מסתכל בו באופן כללי, ונדמה לו שאילו היה [הדבר] באופן אחר הוא היה מתאים וראוי יותר, כמו שאילו היה מתבונן במוות בזמן הנעורים והכח והאושר אז הוא היה חסר הגיון או חסר תועלת, עניין שווא רב נזק, ואילו בזמן הזקנה והשיבה והחולשה וחוסר היכולת לנוע הרי שהטובה שבו ברורה והתועלת שבו ניכרת מבחינות אישיות וכלל אנושיות ופרטיות וכלליות. כך גם הגשם בזמנו התועלת בו ברורה והחכמה שיש בקיומו ניכרת, כפי שהסברנו בספר ״ההרהורים על הברואים וההסתכלות בחכמת הבורא [כפי שהיא ניכרת] בדברים שיצר״ אשר שמנו בסוף ספר איוב כהשלמה לעניינים הנזכרים בו בקיצור כפי שהתבאר במקומו, ואילו [הגשם] שאינו בזמנו הוא מזיק או לא מועיל, וכך גם החום בזמנו והקור בזמנו וכך גם שאר הברואים, וכך אם יתבונן האדם בדברים החלקיים מבלי שיכיר את מה שמשלים אותם ומבלי שיתבונן בחלקים האחרים אשר משלימים את [החלקים] האלה יראה לו שיש בהם חיסרון, שכן דברים רבים נעשים שלמים ע״י חלק אחר ומי שלא יראה את החלק הזה יחשוב שיש בכך [בחלקים הבודדים] חיסרון ופחיתות. בדומה לכך בדברים מלאכותיים אילו ראה אדם חלק מכסא ולא ראה את החלק האחר אשר הוא צריך להתחבר אליו כדי שהתועלת שבו תתממש היה [אותו האדם] קובע שהיוצר סובל מטיפשות ועשיית דברים ללא תועלת, וכאשר יתחברו החלקים האלה ותושלם צורתו של הכסא אז נעשית המלאכה שלימה והחכמה [שביצירתו] נעשית שלמה והתועלת שבו נעשית גלויה ואז יעיד [אותו האדם] שיש ליוצר חכמה, וכך המצב גם בדברים טבעיים בהתרכבותם או התפוררותם. דברי הפסוק ״נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים״ אין הכוונה בהם שהאל יצר זאת כך ורצה בכך כדי שהאדם יישאר בור ולא יבין את סודו של אף אחד מן הנבראים, שכן לו היה הדבר כך היה קיומם של השכל וכח הדמיון וההבנה דבר [שנוצר] בלא סיבה, אלא הכוונה היא שעיסוקם [בתענוגות העולם] והעובדה שהם מסיחים את דעתם באמצעות [עיסוק] בעניינים של תענוגות ושל אהבת העולם ושקידה על סיפוק התאוות – בגלל הטבע החייתי שיש בהם אשר הם שותפים בו עם החיות – שהוא מה שמונע מהם להבין את האמת ולחקור את סוד הברואים. זה דומה לדברי התורה ״ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים״ (בראשית ג:כד) אין הכוונה שהכרובים ולהט החרב המתהפכת הם שותפים בחסימת הדרך ושלשם כך הוצבו שם, אלא הכוונה שהוא [האל] קבע את משכנם של הכרובים בדרגה הגבוהה ביותר שמתחת לדרגתו של גן עדן, כפי שבואר בשיר השירים ״כרם היה לשלמה בבעל המון״ (שיר השירים ח:יא), ולאחר מכן אמר: באשר ללהט החרב, אשר נבראה מטיבה להיות מתהפכת לנצח בשל סיבה הכרחית וטבעית אחרת, הרי שההתהפכות הזו מונעת מן האדם להגיע למדרגה של הדברים השכליים אשר יביאו אותו לאכילה מעץ החיים. המשמעות [של החרב המתהפכת] היא שהעיסוק בכוחות הדמיון והתאווה אשר אין להם קיום עצמי אלא יש בהם קיום מקרי לצורך דברים אחרים כמו קיומו של הזוהר והבוהק שהוא מקרה החל על מקרה – הוא הצבע, לכן אין לכוחות אלה קביעות ואין להם מנוח משוט בארץ ומהתהלך בה ועל גחונם ילכו ועפר יאכלו כל חייהם, ולכן הוא [העיסוק בתאוות] הדבר שמונע מלהגיע אל עץ החיים אשר הוא בגן אשר בעדן וזה נובע מן הטבע החייתי כמו שאמרנו. אבל, אם הוא מתרגל אותה [את נפשו החייתית] ומיטיב להוביל אותה ומארגן אותה בחכמה והופך אותה לנשלטת ולא שולטת כפי שהתבאר בפסוק ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי״ (שיר השירים א:ט) [אז יזכה בטובה], שכן כאשר הרוכב שולט על הרכוב הוא מוביל אותו באמצעות רצונו לעבר הביטחון והשלום והדרך הטובה אשר אליה כוונתו להגיע, וכאשר הרכוב הוא השולט והרוכב אינו יכול להשתלט עליו ולהוביל אותו לעבר המטרה אז הרכוב מושך אותו אל דרכים לא דרכים ומקומות סכנה ומפגעים והרכוב מת והרוכב נופל ומושמד, כמו שנאמר בתיאורו של דן ״יהי דן נחש עלי דרך... הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור״ (בראשית מט:יז) שכן הנחש [מסוגל] להגיע רק לרכוב, לא לרוכב, ולפיכך לא התחבר עם אדם ולא פנה אליו אלא שיחתו היתה עם חוה ובאמצעות חטאה ותיווכה [כלומר העברת הרעיון לאדם] ניזוק אדם ונפל ממדרגתו וגורש מגן עדן. לכן ביקש יעקב אבינו עליו השלום ישועה מן האל וביקש שלא יגיע למצב מעין זה ואמר ״לישועתך קויתי ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם יח), וכך כאשר החרב המתהפכת הזו מונהגת ע״י השכל והוא כופה עליה להימנע מן הטבע החייתי וגורם לה לאבד את הרצון ל⁠[סיפוק] התאוות מלבד המידה המעטה ביותר האפשרית אשר בלעדיה אין קיום לרכוב, אז נעלם הנזק שבה, ויתר על כן ייתכן שתגדל התועלת שבה והיא תהפוך למסייעת לדבר שלו היא הפריעה בתחילה. אם כך, על דבר זה נסובים דבריו כאן ״מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה ...⁠״, ו⁠[הפסוק] הזה הוא מבין הדברים אשר בהם מילית שימוש אחת היתה מספיקה אך מופיעות שתי מילות שימוש, שכן ״מבלי״ היא שלילה ו״לא״ היא שלילה ואחת מהן היתה מספיקה, ודומה לו ״המבלי אין קברים״ (שמות יד:יא) ו⁠[כל אחת ממלים אלה] כבר באה בנפרד ״מבלי באי מועד״ (איכה א:ד) ״האין בבנות עמך אשה״ (שופטים יד:ג). ויש אומרים שהצורה הבסיסית היא ״בל״ כמו שנאמר ״טובתי בל עליך״ (תהלים טז:ב) ״בל יעברון לכסות הארץ״ (תהלים קד:ט). יש אומרים שהמשמעות של ״גם את העולם נתן בליבם״ היא שהוא נטע בתוך הטבע שלהם תקווה של נצח כלומר שכל אחד מהם – אפילו יחיה כמה שיחיה – לא יהיה משוכנע בוודאות בקיום המוות אלא יקווה שיחיה לנצח, שכן כל ״עולם״ במקרא זוהי משמעותו, כלומר נצחיות או זמן ארוך כמו ״ועבדו לעולם״ (שמות כא:ו), ואילו כאשר אליו ״עד״ כמו ״עד עולם״ או ״עולם ועד״ הוא מורה בהכרח על נצחיות דווקא, כוונתי לקיום לנצח, ואילו עולם במשמעות של ״עאלם״ בערבית [״עולם״ במשמעות הארץ והיקום] אינה קיימת בלשון מקרא אלא בלשון חכמים ודבר זה שכיח מאוד בדרכי הביטוי שלהם, ודברי הפסוק ״צור עולמים״ (ישעיהו כו:ד) משמעו בורא נצח הנצחים או הקיים לנצח עד לסוף הזמנים. אם כך המשמעות של ״גם את העולם נתן בליבם״ היא שחמדנותם וריבוי העיסוק שלהם במה שמסיח את דעתם מן השלמות נובעים מתשוקתם לחיות לנצח ומן העובדה שהם אינם שמים ליבם אל המוות אשר אין להם מנוס ממנו לעולם, אלא הם שוכחים אותו באופן טבעי כאילו אינם מרגישים בו, וגם בכך יש תועלת לבניין העולם ויש חכמה [המסייעת] להתמדת קיומו, שכן אילולי היו שוכחים את המוות ומשתוקקים לחיות לנצח לא היו נישאים ולא היו בונים ולא היו רוכשים [שום דבר] והעולם היה נחרב וסדרי העולם היו מתפוררים. בשל כך הם גם אינם מסתמכים על פעולותיו של הטבע ואינם זוכרים אותו, אלא כל אחד מהם שוקד על מה שנחוץ לו ומה שמועיל לו להישרדותו האישית, ובדרך זו קיומו של המין [האנושי] נעשה מסודר כראוי וקבוע, ולכן הם עוצבו בצורה כזו כדי שלא יובנו במלואם סודותיו של האל לגבי בריותיו מתחילתן ועד סופן. כך נוצר מצב שבגלל העיסוק שלהם בטבע של החייתיות שלהם הם אינם מבינים את האמת, כלומר השכלים שלהם אינם מסוגלים לכך ועל זה הוא אמר ״מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה... מראש ועד סוף״. ויש אומרים שהמשמעות של המילים ״גם את העולם״ היא ״תאוות העולם״ או ״אהבת העולם״ לפי [ההנחה] שמשמעות המילה ״עולם״ היא ״יקום״, ולפי זה [הפסוק] אומר שהוא [האל] גרם לאהבת העולם והנטייה אל התאוות להיות נטועה בתוך הטבע שלהם מן הבחינה של החייתיות אשר הם שותפים בה לחיות, ולכן הם מרבים להתעסק בהן ולכן הם אינם מבינים את סודותיו של האל בעניין בריותיו ובעניין שאר העולם באופן כללי ובאופן פרטני. לעומת זאת אילו היו עוזבים את אהבת התאוות הגופניות והיו עוסקים במהותם האמיתית אז היו יודעים שכל מה שעשה האל ביקום הוא [עשוי] חלקים חלקים, [וכל דבר עשוי דווקא] בזמן מסוים ולא בזמן אחר ושהכל [נעשה] בשיא הדיוק והשלמות בזמנו שכן אפילו המוות, שהוא הדבר השנוא ביותר והוא ההעדר [של הקיום], הטובה שיש בו גלויה וברורה לצורך המשך הקיום של ההתהוות והכיליון, שכן לולי הכיליון לא היתה התהוות, ואם הוא [המוות] דבר שנוא בזמן הנעורים ואז הוא נחשב לדבר מכוער הריהו דבר נחשק בזמן הזקנה אשר בו מואס הזקן בעצמו ומשפחתו מואסת בו, והמוות בזמן הזה הוא מפלט בשבילו כמו שהוא אומר: עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיע ושנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם״ (קהלת יב:א) אשר הוא זמן הזקנה כפי שנבאר, או בזמן הצרות והעונשים והכאבים אשר בו מבקש האדם למות כדי להיחלץ מהם כמו שאמר איוב ״המחכים למות ואיננו...⁠״ (איוב ג:כא) ולכן אמר ״את הכל עשה יפה בעיתו״.
ולזה אמר: את הכל – יראה כי הוא ודאי מודה בהנחה אשר הניח באמרו לכל זמן. וכל העתים אשר סדר בכל עניני האדם ופעולותיו עד שאם יסכים בהם רצון האדם והוראות השעה מן השעות ההם שיצא הדבר ההוא יפה מאד. אמנם כאשר לא תסכים הוראת השעה עם החפץ לא מפני זה יתבטל הדבר עכ״פ. כי הנה יש לנו ג״כ להודות כי גם את כל העולם ומעשהו נתן האלהים בלב האנשים ורצונם ובחירתם ויש יכולת באדם לעשות מה שלבו חפץ מבלי אשר ימצא את המעשה אשר עשה האלהים מן הסבות המשתלשלות מעת היצירה להסכים עמהם ולהמשך אחרי הוראתם מראש ועד סוף כי אם נודע שיש למערכת נטייה גדולה לשום דבר לא נודע שיש לה הכרח עכ״פ כי זה נראה לחוש ומאחר שהאדם הוא בחיריי במעשיו ידוע הוא שלא הושם בו זה הכח הבחיריי לבטלה רק כדי לקבל שכר מאת האל ית׳. ולזה אמר ידעתי כי וגו׳.
ועתה – ראה שפנים חדשות באו לכאן אשר לא נראו ולא נמצאו בכל חלקי המעשים אשר עברה החקירה בהם בחלק הקודם. והוא מאמר מעשות טוב בחייו כי הנה הטוב הזה אינו בכל חלקי המעשים אשר זכר עד הנה רק אחד עליון על כלם והוא באמת הפעל המסודר מן החלק העיוני אשר ננעל שער מציאותו לפני הפילוסוף כמו שאמר וזה כי השכל העיוני מודה במציאות השם יתברך ומחייב אמתתו וחכמתו ומציאות מלאכיו ונביאיו. והנה הפעל המסודר מזה העיון והמחוייב ממנו הוא המעשה התוריי ופעל המצות האלהיות אשר ע״י נביאיו והוא ענין אלהי למעלה מן השמש בלי ספק.
והנה אל מין מאלה מעשים הוא מכוון בכל מה שיאמר בכל זה הספר כאשר לא יזכר בהם תחת השמש כמו ששקד בדברו תמיד בכל המעשים שזכר עד הנה שלא פסק מפיו תחת השמש. ובו בענין סיים באומרו סוף דבר הכל נשמע כמו שיבא ביאורו בע״ה ולזה אמר עכשיו כי כאשר ירגיל אדם עצמו על זה ההרגל והוא לשמוח ולעשות טוב בחייו כי הוא המעשה הטוב באמת ושלא נמצא כדמותו בכלם ויש שכר לפעולתו כי בו לא לבד יספיק להשאיר נפשו אחריו ברכה כי גם שבעבורו יהיה מושגח מאתו ית׳ בכל צרכיו הזמניים בעודו בחיים חיותו.
גם את העלם נתן בלבם. חסר וא״ו ע״פ המסורת ובמדרש קהלת אמר ר׳ אחווא בריה דר׳ זירא העולם נועלם מהם שם המפורש משל למלך שעשה סעודה וכו׳ כך אמר הקב״ה ומה אם שעה שהעלמת מהם שם המפורש הם הורגים בכינוי אלו נתתי וגליתי להם שם המפורש עא״כו עובדא הוה בחדא אינתא פרסייא דאקלת ברה בחדא מילה מן שמא מפרשא שמעה שמואל אמר זיל אתקיל ליה תכריכין פי׳ מעשה היה האשה אחת מארץ פרס שקללה בנה בדבר אחד משם המפורש שמעה שמואל ואמר לה לך והתקין לו תכריכין וכן משמע בירושלמי פרק אמר להם הממונה ועיין מ״ש בסדר שמות פ׳ זה שמי לעלם ובילמדנו פ׳ קדושי׳ העלם כתיב חסר וא״ו מהו כן אלולי שהקב״ה העלים מלבו של אדם את המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע וכו׳ והכי איתא בשוחר טוב מזמור ט׳.
מבלי – ענינו כמו מלבד.
את הכל – כל מה שברא ועשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הכל יפה, אבל להשתמש בהם בעתם המיוחד להם לא בעת זולת עת.
גם את העולם – גם כל דרכי העולם ותועלותיו נתן בלב בני אדם להבינם עד תכליתו אם יעמיקו בהשכל רב.
מבלי – רוצה לומר מלבד זאת אשר לא מצא האדם די חכמה לדעת ולהבין את המעשה וגו׳.
מראש ועד סוף – אף אם אמנם יכול הוא להשיג מה מהם, מכל מקום לא ישכיל הכל עד התכלית.
את העלם – חפצי תבל, ונעלם מעיני האדם אריכות ימיו ועתידותיו בו, ובודאי יבלה, ע״כ נקרא תבל, אבל מתי יבלה בלתי ידוע, ע״כ הורגלו לקרותו עולם.
מבלי אשר לא – שתי שלילות להוראת ודאי גמור (רמבמ״ן); אע״פי שיראה לעיני האדם במפעלו כי חפץ עצמו הוא ממלא, עכ״ז מוכרח הוא למלאת רצון הבורא בכל מכל כל; וזה דבר אמת ויציב, וכל יום נבוא בזה לידי נסיון, אבל איך יתכנו יחד בחירה והכרח זה לא יובן, ועליו ועל כיוצא בו נאמר כי לא יראני האדם וחי.
עשה יפה בעתו – אמר רב, מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו, מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב״ה אומנתו בפניו. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי, תלי ליה קורא לדבר אחר והוא לדידיה אזיל.⁠1 (ברכות מ״ג:)
יפה בעתו – א״ר תנחומא, בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא, שנאמר את הכל עשה יפה בעתו.⁠2 (מ״ר)
יפה בעתו – אלו אחר אמר את הכל עשה יפה בעתו הייתי אומר זה שלא אכל פרוסת מימיו הוא אומר את הבל עשה יפה בעתו, אבל שלמה שכתוב בו (מלכים א ה׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סולת וגו׳, לזה נאה לומר את הכל עשה יפה בעתו.⁠3 (שם) יפה בעתו. רבי בון אמר, [באברהם אבינו הכתוב מדבר], ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון4 אלא שאמר הקב״ה, אם אברא תחלה את אברהם ואם יקלקל מעשיו אין מי שיבא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן.⁠5 (שם)
יפה בעתו – רבי יצחק אומר [בישראל הכתוב מדבר], ראויים היו ישראל מיד שיצאו ממצרים לכנס לארץ, אלא שהיו שם האילנות ישנות מימי נח, אמר הקב״ה, מה אני מכניסם לחורבה, אלא הריני מקיפן דרך המדבר מ׳ שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקצו הישנות ויטעו חדשות ויכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות.⁠6 (שם)
יפה בעתו – ר׳ אלעזר אומר [בדוד המלך הכתוב מדבר], מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם היתה ראויה להיות בין דוד ושבע בן בכרי,⁠7 אלא שאמר הקב״ה עדיין לא נבנה ביהמ״ק ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד8 אלא יבנה ביהמ״ק ואח״כ מה שיהיה יהיה. (מ״ר)
יפה בעתו – רבי אומר, אפילו לדבר עבירה יפה בעתו9. (שם)
העלם נתן בלבם – אהבת העולם נתן בלבם, אהבת תינוקת נתן בלבם,⁠10 שאלמלא כן לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים. (שם)
העלם נתן בלבם – רבי יונתן אומר, פחדתו של מלאך המות נתן בלבם,⁠11 ור׳ אחווה בריה דר׳ זירא אמר, העלמת שם המפורש נתן בלבם,⁠12 ולמה כן, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף.⁠13 (שם)
1. ר״ל כשתולין לו לחזיר על צוארו דקל רך הראוי וטוב למאכל [עיין עירובין כ״ח ב׳ וברש״י], והוא לדידי׳ אזיל להיות נובר באשפה.
2. ר״ל שנעשה יפה לפי שנעשה בעתו. ויש לומר דרומז למ״ש במ״ר ר״פ בראשית שקודם בריאת עולם זה היה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא עולם זה ואמר דין הניין לי. וזה הוא שעולם זה בשעתו נברא ויפה נברא.
3. דרשה זו מכוונת בערך ענינה להדרשה דלעיל פרשה א׳ פסוק ב׳ בדרשה הבל הבלים אמר קהלת, אלו אחר אמר הבל הבלים וכו׳ יעו״ש וצרף לכאן.
4. משום שהיה ראוי שתחלת בריאת האנושית מיציר כפיו של הקב״ה תהיה שלמה בכל המעלות הרוחניות, וזה יאות לאברהם.
5. דהמתקן צריך להיות במעלה יותר גבוה ממי שהוא מתקן אותו, ואברהם גדול שבאבות ואין למעלה ממנו ולכן לא היה מי שיתקן אותו. וכלל ענין התיקון בזה נראה דהוא רק תיקון נשמתו וחלקו לעוה״ב, וע״ד שאמרו ברא מזכה אבא, אבל אין הכונה תקון ממש את המעשים המקולקלים שעשה בעולם, שהרי באמת כל מה שקלקל אדה״ר בעולם נשארו מקולקלים עד עולם כמו מה שגרם מיתה לעולם, וכן מה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, וזה קלקול נצחי, ובזה יתבאר המ״ר לקמן ז׳ י״ג בפסוק ראה את מעשה האלהים שאמר הקב״ה לאדה״ר תן דעתך שלא תקלקל מעשי בעולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, ולכאורה זה סתירה מכאן שאברהם תיקן, אלא ודאי דהכא איירי רק בתקון נפשו וזכותו של אדה״ר, והתם איירי בתקון גוף המעשים, שהם באמת לא נתקנו, ודו״ק.
6. ענין זה מחוסר באור, למה זה עתה יטעו הכנענים אילנות חדשות יותר מזמן הקודם, ולמה לא ימצאו ישראל עתה את אשר נטעו הכנענים זה מקרוב, אבל האמת דדרשה זו קטועה וחסרה היא, וצ״ל כמו שהיא בר״פ בשלח בזה״ל, כיון ששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ עמדו וקצצו הנטיעות שהיו להם, ומכיון ששמעו שנתעכבו במדבר מ׳ שנה היו סבורים שבמדבר תהא דירתם, עמדו ונטעו נטיעות אחרות וכו׳, ובזה מבואר גם לשון דרשה זו שלפנינו, שמכיון שקצצו הכנענים כל הנטיעות היפות לא נשאר כי אם הישנות והריקות מימי נח. אך בכלל צ״ע בעיקר טעם זה, דהא בפסוק כתיב מפורש הטעם שלא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים פן ינחם העם ושבו מצרימה, ואיך זה אמר כאן טעם אחר, וצ״ל דהטעם פן ינחם העם וגו׳ הוא רק להסביר למה לא הוליכם בדרך קצרה, אבל גם זולת זה צריך טעם על ההליכה ארבעים שנה, שהרי לא היתה הדרך כל כך רחוקה שיהיו צריכים ללכת זמן מרובה כזה, ועל זה נותן טעם מנטיעות, שהיו צריכים להמתין עד שיתבכּרו הנטיעות וכדמפרש.
7. יתבאר ע״פ מ״ש בילקוט דמחלוקת זו היתה מפני חטא דוד, וא״כ היה זה צריך להיות בשעתו.
8. ומפני זה יתעכב בנין הבית.
9. ר״ל אפילו בדבר עבירה הכל נחשב לפי העת, אינו דומה כלה המזנה בתוך חופתה לאשה המזנה אחרי שנים רבות שעזבה בעלה, וכן אלו היו ישראל עושין העגל אחר כמה שנים לאחר מתן תורה לא היה החטא גדול כל כך כמו שעשו מיד לאחר מתן תורה, וכן כל כיוצא בזה.
וגם י״ל דמכוין למ״ש בנזיר כ״ג ב׳ גדולה עבירה לשמה, ומפרש כגון יעל אשת חבר הקיני שנזדוגה לסיסרא כדי שתוכל להרגהו, וזהו שאמר אפילו לדבר עבירה יפה בעתו, כלומר כשהזמן והמצב גורם לזה. ויש לכוין לזה דרשת הירושלמי ביומא פ״ו ה״ה עה״פ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו׳ בזמן שעונותיו של אדם כפי שניו, כלומר כפי ערך שנותיו וחום גופו ודמו, אז כשלג ילבינו, מפני שאין האשם גדול כ״כ מסבת תקיפת היצה״ר, יתר מכאן, כלומר שהחטא הוא שלא לפי ערך השנים, כגון שהזקן חוטא בחטא הראוי לצעיר לימים, אז רק כצמר יהיו.
10. מפרש במדרש שוחר טוב סי׳ א׳ דדריש העולם מלשון עוללים.
11. כדי שיזכרו יום המיתה ולא יעמיקו לחטוא.
12. ביוהכ״פ בעת שהיו שומעים אותו יוצא מפורש מפי כה״ג, היה נעלם ונשכח מהם מיד, וטעם הדבר יתבאר באות הבא.
13. נראה דמוסב על העלמת שם המפורש, יען דעל זכרון יום המיתה א״צ טעם דפשוט הוא כמש״כ. ונראה הכונה, דהוא ע״ד מ״ש אין דורשין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, ובמה לפנים ומה לאחור ומה למעלה ומה למטה, והוא מפני קדושת ודקות הענין אפשר שיטעו ויכשלו בהדעות ויחללוהו, וזוהי גם הכונה כאן בענין שם המפורש שמפני קדושתו היתירה אין מן הראוי שיהיה שגור בפי הכל, ולכן נשכח, וענין קדושתו הוא שעל ידו אפשר לדעת בעניני מעשה בראשית ומה לפנים ומה לאחור וכו׳, והם ענינים דקים שאין כל מוח סובל אותם, ואפשר גם לטעות ולתעות בהם, ומכוון לפי״ז הלשון מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף, והיינו עניני מעשה בראשית ומרכבה וכו׳.
אֶת הַכֹּל – כל מה1 שֶׁעָשָׂה – ברא הקב״ה בעולמו2 יָפֶה, אולם יש להשתמש בכל דבר3 בְעִתּוֹ המיוחד לו4, גַּם אֶת דרכי5 הָעֹלָם ותועלותיו6 נָתַן בְּלִבָּם של בני האדם להבין עד תכלית אם יעמיקו בהשכל רב7, מִבְּלִי – מלבד הדבר8 אֲשֶׁר לא השיג די חכמה לדעת ולהבין את תכלית סוף המעשה, כי9 לֹא יִמְצָא – יבין הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ – מתחילה וְעַד סוֹף, ולכן לא ידע אדם עת פקודתו ובמה יכשל, וזה כדי שיתן האדם לב לשוב, ועוד שאם ידע האדם שמיתתו קרובה לא יבנה בית ולא יטע כרם, וזה דבר טוב שנעלם מן הבריות10:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. ורש״י ביאר ״יפה בעתו״ בעת הטובה יפה שיבוא תשלום השכר על מעשה טוב, ובעת הרעה ראויה היא לתשלום על מעשה רע. ובמדרש, א״ר תנחומא בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא שנאמר את הכל עשה יפה בעתו, א״ר אבהו מכאן שהיה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. דבר אחר ״את הכל עשה יפה בעתו״ ראוי אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב״ה לא אברא תחילה את אברהם שאם יקלקל אין מי שיבוא ויתקן אחריו אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל זה יבוא אברהם אחריו ויתקן, רבי יצחק אומר ראויים היו ישראל מיד שיצאו ממצרים להיכנס לארץ, אלא שהיו שם האילנות ישנות מימי נח, אמר הקב״ה מה אני מכניסם לחורבה, אלא הריני מקיפן דרך המדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו הכנענים ויקצצו הישנות ויטעו חדשות ויכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״את הכל עשה יפה בעתו״ מלמד שכל אדם אומנותו יפה בפניו, לקח טוב.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. ורש״י ביאר גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד, אלא קצת לזה וקצת לזה, כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב״ה לדעת אותו, ולכן כתוב ״הָעֹלָם״ חסר שהוא מלשון העלם. ובמדרש, אהבת העולם נתן בלבם, אהבת תינוקות נתן בלבם, שאלמלא כן לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, רבי יונתן אומר פחדתו של מלאך המות נתן בלבם, ור׳ אחווה בריה דר׳ זירא אמר העלמת שם המפורש נתן בלבם, ולמה כן, ״מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף״, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״וגם את הָעֹלָם נתן בלבם״ נתן בלב האדם תקונו של עולם לבנות בנינים ולנטוע נטיעות ולישא אשה ולהוליד בנים, לקח טוב.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. רש״י.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתעקדת יצחקמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144