Kohelet 3 – קהלת ג‏ – Mikraot Gedolot

חָזִית יָת גַוָן יִסּוּרִין וּפוּרְעָנוּתָא דִי יְהַב יְיָ לִבְנֵי אֱנָשָׁא דִי אִינוּן רַשִּׁיעִין לְסַגָּפוּתְהוֹן בֵּיהּ.

רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל מָמוֹן, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִם אִית לֵיהּ מֵאָה בָּעֵי דְּיַעַבְדוּן תַּרְתֵּי מְאָה, וּמַאן דְּאִית לֵיהּ תַּרְתֵּי מְאָה בָּעֵי דְּיַעַבְדוּן אַרְבָּעָה. לַעֲנוֹת בּוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אִם זָכָה אוֹתוֹ אָדָם וְעָשָׂה מִמָּמוֹנוֹ מִצְווֹת וּמִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה בּוֹ הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי וגו׳ (בראשית ל׳:ל״ג), וְאִם לָאו הוּא עוֹנֶה בּוֹ וּמְקַטְרְגוֹ, דִּכְתִיב: לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה (דברים י״ט:ט״ז). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל גָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מָשָׁל לִסְאָה מְלֵאָה עֲוֹנוֹת, מִי הוּא מְקַטְרֵג רִאשׁוֹן שֶׁבְּכֻלָּן גָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם (עמוס ט׳:א׳). רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן לְפִי שֶׁהָיוּ בְּעִנְיַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין לְךָ קָשֶׁה שֶׁבְּכֻלָּן אֶלָּא גָּזֵל. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע חַטָּאוֹת סִדֵּר יְחֶזְקֵאל וּמִכֻלָּן לֹא חָתַם אֶלָּא בְּגָזֵל, דִּכְתִיב: וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ וגו׳ (יחזקאל כ״ב:י״ג). רַבִּי חוּנְיָא פָּתַר קְרָיָיה בִּנְבִיאִים וּבִכְתוּבִים, שֶׁאִלּוּ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ קוֹרִין אֶלָּא חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, חֲמִשָּׁה סְפָרִים בִּלְבָד, וּכְלוּם נִתְּנוּ לָהֶם נְבִיאִים וּכְתוּבִים אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִין בָּהֶם וּבַתּוֹרָה וְעוֹשִׂים מִצְווֹת וּצְדָקוֹת כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שָׂכָר טוֹב. רַבָּנָן אָמְרִין אַף עַל פִּי כֵן לַעֲנוֹת בּוֹ, מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר כַּחֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר זֶה שִׁפּוּטָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וּשְׁכֵחָהּ. רַבָּנָן דְּתַמָּן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק דְּהָכָא, וְרַבִּי טוֹבְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, לְטוֹבָתוֹ אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וְשָׁכֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וְלֹא שָׁכֵחַ, הָיָה מִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה שְׁתַּיִם שָׁלשׁ שָׁנִים וְחוֹזֵר וּמִתְעַסֵּק בִּמְלַאכְתּוֹ וְלֹא הָיָה מַשְׁגִּיחַ בָּהּ לְעוֹלָם כָּל יָמָיו, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ אֵינוֹ מֵזִיז וְאֵינוֹ מֵזִיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וְרַבָּנָן אָמְרִין זֶה שִׁפּוּטוֹ שֶׁל גָּזֵל, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵן שֶׁהֲרֵי דוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין וּשְׁטוּפִין בְּגָזֵל, הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ (איוב כ״ד:ב׳), רְאֵה כִּי נִמְחוּ בַּמַּיִם מִן הָעוֹלָם, אֲבָל שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד שֶׁהִרְחִיקוּ עַצְמָן מִן הַגָּזֵל, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַחֲלָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ גָּזָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה (במדבר ל״ב:א׳), וְכֵן מַמְהִיר שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל עַל שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.

תאמלת גמיע אלג׳רץ׳, אלד׳י רזקה אללה בני אדם, לאלאעתנא בה.

והתבוננתי מה המטרה (של הקב״ה) מה שחנן הבורא את בני האדם להעניש אותם.

ראיתי – התבוננתי.

העיניין – המנהג.

לענות – להתנהג.

The matter – The behavior.

To be afflicted – To behave.

ראיתי את הענין – שאין אדם שבע מן הממון ואמ׳ בזה הענין למעלה ובא ושינה הדבר כדי שיתבוננו בו בני אדם. כי הענין הרע שהוא בעולם שאין בני אדם רואין אלו את אלו. לומר על עושה רעה ובא לו רעה כי אם הולכים כסומים. אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו. שאם זכה וענתה בו צדקתו ואם לאו תקטרג בו עונו כענין שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר.

העיניין – המנהג.

לענות – להתנהג.

ראיתי – כאשר ראיתי כל ענייני האדם שיתעסקו בו.

I HAVE SEEN. [Ra’iti (I have seen) is to be rendered, when I saw. The meaning of our verse is:] When I saw¹ the task which God gave to men to be exercised therewith.

1. Ra'iti literally means, I saw.

ראיתי. העניין של שטות, שנתן ועזב האלהים לבני האדם להתנהג בו ביצר.

ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו להתעניין בו ולעסוק בו ולשים אותו למטרה, כמו ״אענה את השמים והם יענו את הארץ והיא תענה את הדגן והתירוש״ (הושע ב:כד), כלומר התנועות השמימיות [של גלגלי הכוכבים] – ברצון האל – גורמות להשפעות העליונות [שהן הצורה בה משפיעים גרמי השמיים על העולם התחתון] ומביניהן הגשם, והגשם עוסק בהשקיית הארץ והארץ עוסקת בהצמחת הצמחים. ויש אומרים ש״לענות״ הוא במשמעות של טורח וייסורים [אע״פ שהוא] בבניין קל כמו ״ישמע אל ויענם״ (תהלים נה:כ) אשר הוא כמו ״וכאשר יענו אותו״ (שמות א:יב) כפי שביארנו במקומו בתהלים, ואם כך הוא כמו מה שאמר בפסוק הקודם ״באשר הוא עמל״ שכן גם הוא טורח וייסורים. המשמעות היא שכאשר הוא אמר ״מה יתרון העושה...⁠״ [אמר:] לאחר זאת עיינתי במהותו האמיתית של הדבר אשר האל הכניס לטבעם של בני האדם שיעמלו בו ויתייסרו כדי להשיגו, כפי שהתבאר, ומצאתי שהוא דבר מחוכם ותועלתו גדולה, ולולי זאת היו האנשים מסתמכים על פעולתו של הטבע בכל ענייניהם ולא היו מניעים את עצמם לעשות משהו שיועיל להם בצרכיהם החיוניים, כמו למידת מלאכה או למידת ידע או הכנת מגורים ומאכל ומשקה ותרופות ואגירה מן הקיץ לחורף ומתקופות בטחון לתקופות חרדה ומתקופות שפע לתקופות מחסור וכדומה, ולפתע יבואו אליהם הדברים הרעים ואז לא יוכלו להשיג מה שהם זקוקים לו ולא יוכלו לברוח ולהינצל מן הדברים המזיקים ולא יוכלו להגיע [למצב של הצלה], ואת אותו הדבר אמר לאחר מכן [בפסוק הבא].

ואחר זה נעתק אל התר הספק בהניח הדעת האמתי בזה עם ראיותיו השכליות כו׳. ואמר ראיתי את הענין – יראה כאשר התבוננתי יפה בזה הענין שאמרנו ראשונה הנה מצאתי ראיתי שאינו רע בהחלט כאשר חשבנו. כי על כן תארנוהו בשם ענין רע אבל הוא ענין שנתן האלהים מקום ופתחון פה לאדם לענות ולהשיב בו דברים של טעם ליישר את לב חפצי האדם ואוהביו.

והנה הפליג המליצה באשר לקח לשון אחד בעצמו לדבר והפכו. אלא שהראשון הוא לשון עניית טענה. והב׳ עניית תשובה. ולפי שהטענה הזאת האומרת אם הגזרה אמת החריצות שקר הנה היא חזקה מאד ועומד כנגד ההשגחה הפרטית המחייבת אל פועלי הטובות והרעות. ואל השכר והעונש הנפשיי המיועדים מהתורה האלהית. עד שכבר יראו רבים שקיום הא׳ יבטל מציאות השני. אמר כי האמת הגמור בזה להודות את שתיהן. וזה כי מציאותם הוא מפורסם מאד לחוש ולשכל וצרכן הוא גדול מאד אל שלימות ההנהגה והוא יסוד קיים מאד רצוהו חכמנו ז״ל כאשר נראה אמותו ברבים ממאמריהם ובפרט באמרם בי׳ מאמרות נברא העולם (משנה אבות ה׳) כמו שאמרנו בפרשת בראשית (שער ג׳).

והנה רוב מה שטעו האנשים ונבוכו ממראה עיניהם אשר יראו בענין זו ההנהגה הנה היה להם זה על בלי שום לב אל ב׳ ההנהגות האלה והסכמתם יחד או התפרדם זו מזו לפעמים. והחכם עיניו בראשו להבין רוב העניינים ולדון הבלתי מושג מן המושג אליו כמו שאמר להלן כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה. ועל זה האופן היתה תשובת אליהוא אל איוב טענה נצחית. כי הנה למה שהוא לא העביר עיונו רק על כל אחת מב׳ ההנהגות לבדנה. והוא היה רואה שרוע הסדור יבטל מציאות ההנהגה ההשגחיית. וקיום ההנהגה הטבעית בפני עצמה יבטל הצלחת האדם. אמר אליו (איוב ל״ד) איוב לא בדעת ידבר. כי לא מחכמה חדל מהרכיב ההנהגה משתיהן עד שמצד ההנהגה ההשגחיית יונח מציאות אל ההצלחה האנושיית. ורוע הסדר יתלה בטבעית כשלא יהיה שלמות המונהג מספיק לתקן את אשר עוותו. והנה זאת הכוונה תתבאר היטב מכלל דבריו שם.

ולפי – שהשיב לו תשובה נכונה ועצומה לפי יושר ההנהגה הכוללת לא מצא איוב את ידיו ורגליו עם היות שע״ד האמת לא דבר אליו נכונה מצד עניני הפרטי כי הוא לא ידע סודו כי מנסה ה׳ אותו. וזאת היתה הסבה אצלי למה שלא הזכיר הש״י את אליהוא לסוף (איוב מ״ב) ולא ספר בגנותו ולא בשבחו כי אם ע״ד הכללית נאמנים דבריו עליו לא נפל על הענין הפרטי אשר הם עליו וזהו ענין נפלא צריך שלא יעלם מכל בעלי דת כדי שיסירו מעליו וע״ד זה יתבאר בזה הרבה ממה שיבוא בזה הספר בע״ה.

נתן – ענין מסירה.

לענות – מלשון עינוי ויסורים.

ראיתי את הענין – ראיתי את הדבר אשר מסר אלהים לבני האדם להשתמש בו ולעשות אותו בכל עת שירצה.

לענות בו – רוצה לומר כאלו מסרן בידם לענות אותם בו כי הם ישתמשו בו לעשותו בעת זולת עת, ובזה המה מעונים ומיוסרים על ידו, כי אם עשאום בזמנם יפה היה להם.

ראיתי את הענין – איזה ענין – אמר ר׳ איבו, זה שיפוטו של ממון,⁠¹ לפי שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אם יש לו מאה מבקש מאתים.⁠² (שם)

ראיתי את הענין – רבי יוחנן אמר, ראיתי את הענין – זה שיפוטו של גזל,⁠³ שהרי כ״ד חטאות סידר יחזקאל ומכולן לא חתם אלא בגזל, דכתיב (יחזקאל כ״ב) והנה הכיתי כפי אל בצעך.⁠⁴ (מ״ר)

לענות בו – רבי לוי אמר, אם זכה אדם ועשה מממונו מצות הוא מתפלל ונענה בו, כמש״נ וענתה בי צדקתי, ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו.⁠⁵ (שם)

1. ר״ל משפטו ומנהגו.

2. עיין מש״כ בבאור מאמר זה אין אדם מת וחצי תאותו בידו – לעיל בפרש׳ ח׳ בפ׳ י״ג בלשון ענין רע אות ס״ב.

3. משפטו ודינו של גזל.

4. אחרי שחשב הנביא כמה וכמה עבירות שעברו אמר והנה, דעון גזל קשה מכולם. ואמנם תמה אני שלא הביא מקור לדבר זה כמ״ש בסנהדרין ק״ח א׳ כמה קשה כחה של גזל, שהרי דור המבול עברו על כמה עבירות ולא נחתם גזר דינם אלא על גזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס וסמיך ליה קץ כל בשר וגו׳, וצ״ע.

5. ר״ל הכסף עצמו נעשה קטיגור שלו, ויהיה לפי״ז באור הלשון לענות בו מלשון לענות בו סרה (פ׳ שופטים) והוא ג״כ מלשון קטגוריא, ומ״ש מתפלל ונענה בו צ״ל דדריש לענות כמו לֵעָנוֹת (בנפעל).

כאשר ראיתי את כל ענייני האדם שיתעסקו בו¹, רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן – הדבר² אֲשֶׁר נָתַן – מסר³ אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם להשתמש בו בכל עת שירצה, ואולם כאילו נתן להם אותו⁴ לַעֲנוֹת⁵ אותם⁶ בּוֹ, כי הם ישתמשו בעת הלא נכונה, ואילו היו משתמשים בו בזמנו יפה היה להם⁷:

1. אבן עזרא.

2. מצודת דוד. ורש״י ביאר המנהג. ואמר ״הענין״ כדי שיתבוננו בו בני אדם, לקח טוב. ובמדרש, א״ר איבו זה שיפוטו של ממון דאמר ר׳ יודן בשם ר׳ איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, מדרש רבה.

3. מצודת ציון.

4. מצודת דוד.

5. מלשון עינוי ויסורים, מצודת ציון. ורש״י ביאר להתנהג. ובמדרש, רבי לוי אמר, אם זכה אדם ועשה מממונו מצוות הוא מתפלל ונענה בו כמו שנאמר (בראשית ל, לג) ״וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי״, ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו דכתיב (דברים יט, טז) ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״, מדרש רבה.

6. מצודת דוד.

7. מצודת דוד. ולזה אין ראוי שימנע האדם מהתעסק בו מפני ההפסד שיקרה לו בסוף, כי העמל ההוא הוא טוב, ואעפ״י שאינו נצחי, רלב״ג.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון