(יג-טז) [׳מופת (- ראיה והוכחה) על נצחיות הנפש׳1]:
וראיתי אני שיש יתרון לחכמה. המושגת בכוח שכלי: מן הסכלות. המשיג את המוחש בלבד בלתי התבוננות2: כיתרון האור מן החושך. שהוא העדר האור3, וזה כי החכם עיניו בראשו, רואה את הנולד העתיד4, עד שלפעמים ימאס תענוג הווה לברוח מאיזה היזק עתיד5, ומזה יתחייב שיהיה זה הכח השכלי כח בלתי גשמי שופט על העתיד6: והכסיל בחושך הולך. בלתי רואה את העתיד7, ובזה יווקש בו8:
[שוב מביא תמיהה המכחישה את נצחיות הנפש, אך דוחה שנצחיות הנפש מוכרחת]:
וידעתי גם אני. ועם זה9 ׳ידעתי׳ כי מקרה אחד, שהוא מקרה המוות10, יקרה את כולם, לחכמים ולכסילים, ולכן אמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר11, באופן שאמרתי שבלי ספק גם זה הבל12, כי אמנם אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר – במה שעבר13 ׳אין זכרון לחכם׳ כמו שאין זכרון ל׳כסיל׳, הימים הבאים הכל נשכח, וכן ב׳ימים הבאים׳ יהיה ׳נשכח׳ גם מה שהוא הווה עתה14: ואיך ימות החכם עם הכסיל. אמנם נמנע ש׳ימות החכם׳ בלתי השארות נצחי כמו ׳הכסיל׳15, כי מאחר ש׳החכם עיניו בראשו׳ לשפוט בעתיד כנזכר לעיל (פסוק יד), וזה יעשה בלי ספק בכוח בלתי גשמי, כי אין דרך לשום כוח גשמי להשיג זולתי המוחש ההווה16, יתחייב מזה שאותו הכוח יהיה איזה עצם נבדל מחומר שלא יקבל הפסד הקורה לכסיל17:
1. נוסף בצד דפו״ר.
2. ׳הסכלות׳ הוא כאשר האדם אינו מתבונן בשכלו, ואז אינו יכול להשיג אלא את מה שניתן להשיג בחושים הגשמיים, ולא עניינים שכליים דקים, וכמו שנתבאר לעיל (פסוק ג) שלכן התענוגות המורגשים בחושים הגשמיים נקראים ׳כסילות׳.
3. כלומר, יתרון האור מן החושך הוא יתרון הדבר הקיים על הדבר שאינו קיים, וכמו כן השכל כאשר לא התבונן בו האדם, למרות שהוא קיים ומשיג בו את המוחשי, הרי הוא כאילו אינו קיים כלל, כי את המוחשי הוא משיג בכח הדמיון הגשמי, ואין בזה שימוש בכוחות השכל. [ורבינו דייק לכתוב ׳מן החושך שהוא העדר האור׳, שאין הכוונה לאותו החושך שנזכר בבריאת העולם
(בראשית א ב) ׳חושך על פני תהום׳, כי חושך האמור שם הוא יסוד האש שאינו העדר האור, אלא בריאה בפני עצמה, וכאן הכוונה לאותו החושך שהוא העדר אור בלבד].
4. לשון המשנה באבות
(ב׳:ט׳) ׳איזהו חכם – הרואה את הנולד׳, כלומר מה שעתיד להיות, וכן פירש רש״י כאן ע״פ קה״ר ׳החכם עיניו בראשו - בתחילת הדבר מסתכל מה יהא בסופה׳. ובאבות שם פירש רבינו ׳הרואה את הנולד, המשווה לנגדו תמיד את הטוב הנמשך לפועל הטוב, ואת הרע הנמשך לפועל הרע׳.
5. לפעמים האדם מואס ובורח מתענוג גשמי שהוא יכול ליהנות ממנו עכשיו, כי הוא מבין שעל ידו ייגרם לו נזק בעתיד.
6. כיון שיכול לבחור במה שיהיה טוב עבורו בעתיד למרות שיש לפניו דבר הנראה לחוש הגשמי שהוא יותר טוב עכשיו, מוכח שיש בו הבנה וידיעה על מה שעתיד להיות, והעתיד אינו מוחש, ורק שֵׂכֶל רוחני יכול להשיג דבר כזה, ומכאן מוכח ששכלו של אדם הוא רוחני ונצחי. וכן כתב באור עמים (פרק ׳הנפש׳): ׳ובלעדי זאת יתבאר זה [שנפש האדם הוא רוחני], כי אמנם זה הכוח [השכל] שופט בעתידות אשר אין דרך לשום כח בגוף להשיגם, ואם כן אין לייחס זה המשפט זולתי לאיזה כח נבדל, כמו שביאר אריסטו בספר ׳הנפש׳ [מאמר ג פרק נג] באמרו ׳השכל מכריח אותנו להישמר מאיזה דבר מפני איזה עתיד, והתאווה תביט לתענוג ההווה עתה׳ עכ״ל׳. ובפירושו לתהלים
(א ג) כתב רבינו: ׳אשר פריו יתן בעתו, כאילו זה העץ ישפוט בזמן העתיד ויכין הפרי לאותו הזמן, וכן השכל האנושי בהיותו על שלימותו ישפוט העתיד אשר לא יפול תחת החושים, וזה גם כן מאותותיו שאינו כוח בגוף אבל עצם נבדל מחומר׳. וגם באור עמים בסוף הפרק הביא הוכחה זו מן הכתוב בתהלים: ׳שנית, באמרו ׳אשר פריו יתן בעתו׳, שהוא כמו שופט ויודע צורך בני האדם העתיד להיות באותו הזמן, וכמו כן זה הכוח השכלי שופט בעתידות, ומבלי אין דרך לשום כח גשמי להתעסק בעתידות כלל, התבאר שזה הכוח הוא בלתי גשמי, ומזה יתחייב שהוא עצם נצחי כמו שהתבאר׳. וראה מש״כ רבינו בבראשית
(א א) ובשמות
(לד כג) למה נקראו השופטים בשם ׳אלהים׳, ׳כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו
(מלכים א׳ ג כח) כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׳ (שמות שם), וראה מש״כ בתהלים
(פב ו).
7. ׳שאינו מחשב סופו של דבר, אלא כל מה שיבוא לו עושה׳ (לקח טוב).
8. ע״פ לשה״כ בדברים
(ז כה) ׳פן תיווקש בו׳. והיינו שנמשך אחר מה שנראה לו ערב עכשיו ואינו נמנע בגלל הנזק שיקרה לו. ולכן ׳יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך׳, שהחכמה נמשלת לאור, שעל ידה רואה החכם בעיניו, ואילו הכסיל הולך בחושך ודומה כמי שאין לו עיניים ואינו רואה, כי שכלו לא יצא אל הפועל. וקרוב לזה כתב אבע״ז: ׳דימה החכם לפיקח שיש לו עיניים בראשו שילך לכל מקום שירצה ויראה הדרך הישרה והעקלקלות, והכסיל בחושך ילך לא ידע במה יכשל׳. אלא שלפירוש רבינו ורש״י ׳בראשו׳ הוא תחילת הדבר, לא ראשו של החכם. וראה מש״כ בזה בס״ד במאמר ׳מגילת קהלת – תכלית הבריאה וחיי האדם׳ (פרק א אות ה ופרק ד אות ד).
9. כלומר, אף שידעתי שיש יתרון לחכם הרואה את הנולד על הכסיל כיתרון האור מן החושך.
11. כלומר, מה יועיל שהשלמתי את שכלי על ידי עסק החכמה, כיון שלבסוף אמות כמו שהכסיל ימות.
12. ׳שגם זו החכמה היא הבל׳ (אבע״ז), ולא רק העסק בתענוגות עולם הזה.
13. ראה אבע״ז בשם אחד מן המפרשים.
14. יישב את הכפילות, ׳אין זכרון לראשונים׳ ו׳בימים הבאים הכל נשכח׳, כי מדבר ביחס לזמנו, שמה שכבר היה קודם לכן, ׳אין זכרון לראשונים׳, וגם מה שקורה בעצם ימים אלה, עתיד להיות זכרונו נמחה בימים הבאים, כי הכל נשכח. וכל זה שואל כמתמיה, כיון שידעתי את יתרון החכמה מן הכסילות, איך יתכן ששניהם ימותו ומשניהם לא יישאר זכר.
15. אחרי שתמה שלכאורה אין הבדל בין החכם שקנה שלימות בחייו לכסיל שלא עשה כן, מוכיח שלא יתכן שהדבר כן, ובודאי שיש הבדל ביניהם בחיים הנצחיים, אף אם בחיי שעה לא נראה ההבדל. נמצא שמה שאמר ׳ולמה חכמתי׳ היא תמיהה, ואילו מה שאמר ׳ואיך ימות החכם עם הכסיל׳ אינה שאלה אלא כאומר שלא יתכן שכך יהיה.
16. החכם רואה את העתיד, והרי העתיד אינו נראה בחוש גשמי, אלא בשכל רוחני, ומוכח ששכלו של החכם הוא רוחני, וכמו שנתבאר לעיל (פסוק יד).
17. מזה שהשכל יודע דברים העתידים להיות ואינן מוחשים עכשיו, מוכח שהוא הפך להיות רוחני, וכל דבר שהוא רוחני אינו נפסד, וקיים לעד, ולכן לא יתכן שבמות החכם גם שִׂכְלוֹ ימות כמו שימות מי שאינו משיג אלא את המוחש ושכלו לעולם לא הפך להיות כח רוחני בפועל. ובזה יש הבדל בין החכם במותו לכסיל במותו, שהחכם חי בשכלו לנצח, והכסיל אבד במות גופו. וכן כתב רבינו בפירושו לבריאת האדם
(בראשית א כו): ׳בהיות כי השכל האנושי אף על פי שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חָמְרִי, ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות [שמשיג דברים שאינם ניתנים להשיג בחושים גשמיים], ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו, ולא בעת זקנת הגוף, אבל יוסיף אומץ, ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחומר בלי ספק, כי אמנם היפך כל אלה יִקְרֶה לכוחות הגוף החמריות, מכל מקום קודם שיתבונן, בהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו, לא יִקָּרֵא ׳אלהים׳, אבל יִקָּרֵא ׳צלם אלהים׳ בלבד, עד שיקנה שלמות, בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו, כי אז יהיה עצם שכלי
בפועל, שלם, נבדל מחומר, ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף, ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנזכרת, הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כחו השכלי על כֹּחִיוּתוֹ, משולל מכל שלמות בפועל, כמו שהיה בתחילה, ויעלה בתוהו ויאבד, כאמרו
(תהלים מט כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׳. וראה להלן בסוף פרק ג׳ מה שמאריך רבינו בזה שהכסיל מת כבהמה ללא הישארות הנפש. וראה מש״כ המלבי״ם בשיר השירים
(ח ט) גם על דרך זה. [ויסוד הדברים בעקידת יצחק (שער ו) בשם ׳אלכסנדר וסייעתו׳, ובנשמת ישראל (ח״ב פ״ב) לרבי מנשה בן ישראל שפך חמתו על דיעה זו שהיא כפירה, ובספר אמונת חכמים (לרבי אבי עד שר שלום די בזילה) הביא את הדברים, וראה אפיקי יהודה (אדל, דרוש יג, בערבי נחל) שעל דעת בעל העקידה, שהיא דעת רבינו, אין כל תלונה, ע״ש].