ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר ותכן משלים הרבה אין ספק שמי שמלמד את חברו דעתו מתרבה ומתרחבת ויוצאת מן הכח אל הפועל יותר ממי שלומד בשביל עצמו, שכן בגלל השוני בין שכלי האנשים בהבנה ובדרישה [של הידע] ובידיעות שונות יופנו אליו שאלות שונות ועניינים שונים, והוא יידרש לתת תשובה לכל אחד, והוא ישתמש בשביל כל אדם או בשביל כל שאלה במחשבה מיוחדת לה, ושכלו יתווסף וכח הביטוי שלו יתרחב ודיבורו ישתפר ויתווספו לו מדעים וידיעות של השראה ורעיון מחודשים שלא התגלו לו כאשר למד בשביל עצמו, שכן נפשו של אדם אחד אינה מתפשטת אל עניינים רבים ושונים כמו שיתפשטו נפשותיהם של אנשים רבים. על כן אמר שקהלת הוסיף חכמה על חכמתו המקורית וידיעותיו שרכש לבדו ע״י כך שנהג תמיד ללמד את האנשים ולהדריכם ולהורות להם על השלמות ולדחוף אותם לעבר מה שיועיל להם בעולם הזה ובבא וע״י כך נוספו לו חכמות ומעלות. משמעות המילה ״עוד״ היא התמדה ורציפות כמו ״עוד טומאתו בו״ (במדבר יט:יג) ״עוד כל ימי הארץ״ (בראשית ח:כב) וע״פ זה הוא אמר: בנוסף לכך שקהלת התמיד [189א]] בחכמה ובחקירותיה ובבקשת סודותיה הוא השתדל תמיד ללמד את האנשים ולחנכם, ולא הסתפק בשלמותו האישית, אלא השפיע [העניק] משלמותו שנתן לו האל על כל מי שהיה מוכן לכך, משום שזוהי הידמות לאל יתעלה כפי יכולת האדם, כמו שנאמר שהפילוסופיה היא הידמות לאל ואימוץ מידותיו כפי היכולת¹, ועם זאת מטרתו וכוונתו היתה להציג דעות נכונות ורצויות ודרכים ישרות ואמיתיות, והוא לא הסתפק במצב מסוים ונעצר בו אלא התמיד בחקירה ובדרישה. יש אומרים ש״אזן״ נגזר מ״מאזניים״ כלומר שקל דברים ודעות זה מול זה וערך אותם וסידר אותם בסדר נכון כאילו עשה זאת במאזניים עד אשר אימץ את המסתבר ביותר והנכון ביותר. ״וחקר״ בדיקה וחיפוש ובחינה כדי שידע להבדיל בין הנכון למוטעה. ויש אומרים שהמשקל [בערבית ״וזן״, דומה ל״אזן״] הזה הוא משקל השירים והמשלים שכתב, כמו שאמר ״תקן משלים הרבה״, והפירוש הראשון נכון יותר שכן שיריהם באותה תקופה לא היה בהם משקל, אלא היו הרצאת דברים בביטויים מושאלים ובאמצעות דברי דמיון לפי דרך השירה בעניין זה שהיא המטאפורה והסיפור בלבד, בלי משקל, והראיה היא ששיר השירים ומשלי [ערוכים] בלשון מטאפורית של הרצאת דברים ומשל, בלי משקל, ואם ישנם כמה פסוקים שבהם יש חריזה או משקל הרי שאין זה מתוך כוונה של המחבר אלא במקרה, שכן דבר זה איננו מתרחש באופן סדיר ואינו כפוף לסדר מסוים. ויש אומרים ש״אזן״ הוא פועל הגזור מ״אוזן״ ו״אזניים״ והוא כמו שאומרים בערבית ״אד׳ן אלמוד׳ן״ כלומר השמיע קריאה, וכך גם נקראות בערבית ״אלמוד׳נאת״ אותן [הנשים] אשר מודיעות [על חגיגות], כלומר הוא השמיע להם ולימד אותם כיצד להאזין וכיצד לשמוע את ענייני החכמה וכיצד מבקשים את החכמה וכיצד לומדים אותה, וכך גם ״חקר״ הוא פועל יוצא כלומר הורה לאנשים את דרכי חיפוש החכמה.

תקן משלים הרבה נאמר ״וידבר שלושת אלפי משל״ (מלכים א ה:יב), וייתכן שאלה היו ספרים ערוכים עניין אחרי עניין בדומה לספרי הוגי הדעות, וייתכן שהם היו [משלים שנועדו] להוראת המידות ותיקונן וספר אחד כלל משלים רבים. [לפי הסברה] הראשונה זה היה דומה לשיר השירים [ולפי הסברה] השנייה זה היה כמו משלי וקהלת אתה יודע שרבים מספרינו אבדו ולא מצאנו אלא הזכרת שמם בלבד, כמו ״דברי הימים של מלכי ישראל״ ו״דברי הימים של מלכי יהודה״ שאליהם מפנים כאשר מזכירים את סיפוריהם בנביאים, ו״ספר הישר״ (יהושע י:יג) וספר עדו הנביא² וגד החוזה ונביאים אחרים, וישנם כאלה שרק חלקם נמצא [בידינו] כמו ספר עובדיה אשר לא ייתכן שבמשך כל חייו לא התנבא אלא נבואה אחת על אדום ונפסקה נבואתו, וכך גם יונה. לפיכך יתכן שהיו לשלמה ספרים אחרים מלבד אלה אלא שהם אינם נמצאים [בידינו]. ובאשר לשלושת הספרים האלה הרי הם כוללים שלושה סוגים של עניינים. הראשון הוא משלי המפציר בכל אדם ואדם ללמוד את המידות הנאות ולהתנהג בדרך המשובחת והממוצעת, ומטיף לאהבת החוכמה ומאמץ לנטות אליה בלבד ולא לדבר אחר ולרחוק מן התאוותנות ומאהבת ההנאות הגופניות והתאוות החייתיות ומן ההימשכות אחרי פיתויי החומריות, ו⁠[לדאוג] שהנפש לא תטה לעבר חמדת העניינים החומריים ומתיקות פיהם בטווח הקצר בגלל בורותה [של הנפש] בעניין היעלמותה [של המתיקות] בטווח הארוך, כפי שתיאר אותה ואמר ״כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות״ (משלי ה:ג), כפי שביארנו את עניינו במקומו. השני הוא קהלת שהוא ההתעמקות במדעים הטבעיים וחקירתם ובקשת סודות הנבראים ומטרותיהם כפי שאמר בסופו ״למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת״ (להלן י), והוא מגלה לאדם את סודות ההתחלות והסופים והגורמים והתוצאות וכדומה, ולאחר מכן מודיע לאדם על סופו שאין מפלט ממנו כדי שימאס בעולם הזה שאינו קבוע ויחשוק בעולם הבא אשר בו המשך הקיום והתמדתו כפי שבואר קודם. השלישי הוא שיר השירים אשר בו ביאר את היעד האמיתי והמטרה העליונה והאיחוד עם השכל שהנפש מגיעה אליו, ואת ההארה באורו הבוהק [של השכל] ואת השקיעה באורו של האל יתעלה הנובעת מכך, ודבר זה לא יתקיים אלא לאחר השגת שתי מדרגות קודמות. הראשונה היא תיקון המידות ושיפורן וזיכוך הנפש וטיהורה מעכירות החומר והתיאורים [המצטיירים בנפש והנובעים מן] הדמיונות הגשמיים, ולאחריה קניית החוכמה וטביעת התמונה של המהות האמיתית של הנבראים בנפש כדי שיוטבעו בה השלמות והמושכלות האמיתיים עד שיהפכו לחלק ממנה, ובאופן זה היא תכיר את כל הנבראים ותגלה בהם את עקבות החוכמה האלהית ותצמח בה תשוקה חסרת פשרות ותאווה עזה להתאחד עם אותה המעלה המרוממת, והיא תיהפך ע״י כך למהות אמיתית בפועל ותצא מחשכת הכח הנפשי, וע״י כך היא תיהפך לאחת מן האמיתות השכליות המופיעות בפועל, וזו היא פסגת המדרגות של אצילות האדם ושיא אושרו אשר עליו אמר דויד לשלמה ״דע את אלהי אביך״ ולאחר מכן ״ועבדהו״ ולאחר מכן ״אם תדרשנו ימצא לך....⁠״ (דברי הימים א כח:ט) וכמו כן אמר ״כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו״ (תהלים צא:יד-טו). שלושת הספרים האלה מקבילים לשלושה שלבים בחיי האדם שכן בשנות הינקות אין לאדם יכולת להבהיר לעצמו [מושגים על] טוב וגם לא ורע [ולכן הן מוצאות מכלל חשבון] ובשנות הנעורים – בגלל התגברות החום הטבעי ורתיחת נוזלי הגוף ושפע עצמתם של הכוחות הטבעיים והחייתיים – האדם נזקק לתרגול ולכפייה ולחינוך וללימוד בדרכי נועם ועדינות והערמה על טבע [האדם]. לכן ספר משלי [ערוך] בצורה זו כלומר בצורת חידות ומשלים, שכן משל אפשר לומר אותו למתחיל לפי צורתו החיצונית ומשמעות הביטויים שבו ו⁠[השומע] יבין אותו במהירות ויבין את מטרתו, ואם יראה [המורה] ש⁠[התלמיד] מעוניין במה שהוא מעבר לכך ושדעתו יכולה לשאת זאת ושכלו איתן אז יסביר לו את מהותו הפנימית ויבהיר לו מעבר לכך [לצורה החיצונית], ואם לא הרי ש⁠[התלמיד] יסתפק בעניין זה בצורה החיצונית ויפיק מכך תועלת ולא יגרם לו מכך סלידה ולא נזק. ספר קהלת מתאים לשנות הבגרות שכן רתיחת נוזלי הגוף כבר נרגעה, ואש הבערה שככה מעט והתאוות נחלשו בגלל תחילת ההיחלשות של הגוף, והצמיחה הסתיימה, והכוחות החייתיים נחלשו בגלל החלשות החום הטבעי, ובד״כ האדם נוטה [בשלב זה] לקבל תוכחה ולקבל את המדעים ולאהוב אותם והוא מסוגל לספוג עניינים שונים ומנוגדים בגלל יציבות רעיונותיו, ולכן נקרא הספר הזה גם ספר הפרישות מכיוון שהוא גורם לאדם להיות פרוש מן העולם הזה [ולמאוס בו] ומבליט את הפגמים שבו וחוסר הקביעות שבו ואת העובדה שלעתים נדירות הרוצים בו זוכים בו, ואף אם זכו בחלק ממנו הרי שדבר זה לא יישאר ולא יתמיד כפי שכבר בואר. וכאשר מגיע האדם למאיסה בעולם הגשמי הוא מגיע [כתוצאה מכך] אל השאיפה לעולם הבא הרוחני והוא מתאמץ להשיגו כפי יכולתו ומוכנותו. באשר לשנות הזקנה לאחר ההגעה אל המעלה הגבוהה ביותר שהיא הידע והחכמה בשנות הבגרות, הרי שלא נותר אלא טוהר החשיבה וההתנתקות מכל דבר המושג בחוש ושקיעת הנפש באהבת האל יתעלה ושמחתה בו וההתמסרות לכבודו וההיפרדות מכל דבר גשמי, וזוהי מטרת שיר השירים כאילו הוא אומר שזהו השיא של כל השירים שקדמו לו והוא הציר אשר סביבו הם סובבים. מן הראוי היה שיוצב אחרי קהלת כפי שעושים הוגי הדעות אשר מציבים את מדע האלוהות לאחר מדעי הטבע בסדר הלימוד וקוראים לו מה שאחרי³ הטבע מבחינה זו, ולפי האמת הם קוראים לו מה שלפני הטבע מבחינת הנשגבות והעדיפות על הטבע, ובדומה לכך הוצב [שיר השירים] לפני קהלת, וגם כדי שלא יעברו ממנו לספר קינות [איכה] שעניינו מנוגד ואילו המעבר מקהלת שעניינו הפרישות והקץ האחרון והמוות שבו חתם ״וסבבו בשוק הסופדים״ (קהלת יב:ה) אל קינות הוא מתאים. באשר להצבת קהלת ושיר השירים לפני רות הרי שאין זה מתאים שכן סיפור רות קודם בזמן, ובנוסף לכך בסופה נמצא ייחוסם של דויד ושלמה ולא [ייתכן] להקדים את תיאור חכמתו לפני [תיאור] לידתו. כמו כן מגילת אסתר אין זה ראוי שתוצב לפני קינות שכן היא מאוחרת ממנה, שכן מרדכי ואסתר לאחר ירמיהו לאחר חורבן בית ראשון במסגרת שבעים השנה ששהו ישראל בבבל⁴, ועל כן סידור חמש מגילות בזו הצורה הוא עניין הכרחי כפי הראוי, ואמנם ישנם עותקים מעטים שסודר בהם המקרא בצורה שונה מן המקובל באזור שלנו אך הצורה המקובלת אצלנו היא הצורה הרווחת כמעט אצל כולם⁵.