גם מגבוה יראו שכן הזקן כוחו נחלש והוא אינו מסוגל ללכת במקום ישר עם שיפוע מתון ובודאי שאינו מסוגל לעלות למקום גבוה כמו מעלה הרים או הר או גרם מדרגות וכדומה. יש אומרים שהריבוי של ״ויראו״ הוא בגלל ש⁠[נושא הפועל] הוא הזקנים ויש אומרים שנושא הפועל הוא הרגליים שכן בשאר המקומות הוא מתייחס [לזקן] בלשון יחיד כמו ״ויקום לקול הציפור״. וישנו מי שאומר שהעניין של ״מגבוה יראו״ [מדבר] על מחשבותיו של האדם אשר כבר הגיע למצב כזה [של זקנה וחולשה] ואז באים עליו פחד ואימה מעלייתו מן העולם התחתון לעולם העליון ו⁠[שם] יבואו עימו בחשבון על החטאים שביצע בעבר ולכן הוא חרד מכך אך ההקשר של שאר הקטע מצביע על [נכונות] הפירוש הראשון.

וחתחתים בדרך גם זה פחד ואימה והוא מגזרת כפולי פ׳ הפועל במשקל פעפלים וצורת היסוד שלו היא מגזרת הכפולים ״תיראו חתת״ (איוב ו:כא) ״אל תירא ואל תחת״ (דברים א:כא) ״חתת אלהים״ (בראשית לה:ה) וצורת היסוד שלו היא ״חתה״ כמו ״סבה״ (מלכים א יב:טו) ״ובבזה לא שלחו את ידם״ (אסתר ט:י) וה-ה׳ המציינת נקבה נהפכה בסמיכות ל-ת׳ וה-ת׳ שלפניה שהיא פ׳ הפועל קיבלה דגש מפני שהתמזגה בה עין הפועל כמו ״פתים״ (ויקרא ב:ו) מן השורש של ״פתות״ (שם) וכאילו הוא אומר ״מדרך יחתו״. ואחד המפרשים תרגם את ״חתחתים״ במילה ״אכ׳אדיד״ שצורת הרבים שלה ״אכ׳דוד״ ומשמעה סדקים ובורות באדמה והוא גזר זאת מ״פחתת״ (ויקרא יג:נה) [כלומר משורש פ.ח.ת.] שמשמעה חיסרון. [אחרים] אומרים ש המילה ״חתחתים״ היא ההפך של ״מגבוה״ והכוונה בה למקומות נמוכים וה-מ׳ של ״מגבוה״ משרתת גם את חתחתים כלומר ״מגבוה ומחתחתים [יראו]״ כמו ״חתת״ שמשמעו שפל או כמו ״שאול יחתו״ (איוב כא:יג) שמשמעו נחיתה ונפילה וירידה. המשמעות היא שכמו שהזקן מפחד לעלות ולטפס כך הוא גם מפחד לרדת למקומות נמוכים. וינאץ השקד חיוג׳ הביא אותו תחת ערך נץ¹ ולכן פירשו אותו במשמעות של הארה כמו ״ויצץ ציץ״ (במדבר יז:כג) אך במשקל הדומה ל״עלתה נצה״ (בראשית מ:י) ״הנצו הרמונים״ (שיר השירים ז:יג), ו״שקד״ משמעו מהירות כמו ״כי שוקד אני״ (ירמיהו א:יב) לפי אחד הפירושים [לפסוק שם] ולפי דעת אחרים הוא במשמעות של דבקות כלומר [אני] דבק [ברעיון] לעשות דבר מה שקבעתי מועד לקיומו ולא אחזור בי מכך, כמו ״לשקוד על דלתותי״ (משלי ח:לד) ״שקדתי ואהיה״ (תהלים קב:ח) וכך פירשו [בפסוק שלנו] ״השקד״ כלומר ״הדבק״ ולפי זה המשמעות היא ״ויאיר השוקד״ וכוונתם בכך להפיכתו של השער שהיה שחור ללבן, ויש אומרים שהכוונה לשער הערווה דווקא שכן הוא אינו מלבין אלא לאחר שהלבין שער הגוף העליון כמו שער הראש והזקן. ויש הסוברים ש⁠[השורש] הוא נ.א.ץ. כמו ״נאץ״ ״וינאץ בזעם אפו״ (איכה ב:ו) במשמעות של מיאוס ושנאה ותיעוב והמשמעות היא נפילתו של האיבר הצמוד לאשכים וחוסר [יכולת] להגיע לפורקן בגלל התגברות הקור, ודבר זה גורם למיאוס מיחסי מין ולהתרחקות מדבר זה ולעזיבתו. ולפי האמת האלף היא עין הפועל אך היא נחה והיא במקום יוד והיא זו שנטמעה [ב-צ׳] ב״עלתה נצה״ ולכן קבלה הצ׳ דגש, והיא נחה ב״הנצו הרמונים״ שכן צורת היסוד היא ״הנייצו״ על משקל ״השליכו״ ואילו ב״נ.א.ץ.⁠״ ״ונאץ בזעם אפו״ האלף הזו – שהיא עין הפועל – אינה נחה כמו ״שאף, שאב, שאג״ וכדומה שם היא אינה נחה. הסבירים ביותר מכולם הם דבריו של אבן ג׳נאח² – מי יתן ויהיה האל מרוצה ממנו – שה-צ׳ כאן היא במקום ס׳ כמו ״ולא נס לחה״ (דברים לד:ז) ומשמעותו התייבשות האשכים והפסקת ייצור הזרע בגלל חולשת החום הטבעי והתגברות הקור והיובש ולכן באו אחריו שאר המקרים המוזכרים אחריו, ובדומה לכך אומרים הערבים ״נס אלזרע״ כלומר [הזרע] התיבש. והחכמים ז״ל אמרו ״וינאץ השקד – זו קליבוסת״ (תלמוד בבלי שבת קנב א) שהיא עצם העצה שכן בעת הזקנה היא מתנפחת ומתבלטת בגלל העלמות השומן שהיה סביבה והעלמות הבשר בגלל הרזון והיובש. ישנו מי שמפרש ״יתבלט האגוז״ וזו התבלטות בלוטת הגרון המצויה בראש הגרון מלמעלה כפי שרואים אצל זקנים.

ויסתבל החגב [פועל] בבניין התפעל במשמעות ״נשא=סבל״ שמשמעו הרמת משא והוא רומז להצטמקות האשכים והתחברותם בגלל העדר הזרע אשר נותן להם לחות ומשקל ומרכך אותם ו⁠[העדר הזרע הוא] בגלל מיעוט הדם והתגברות הקור והיובש ולכן מתבטלת התאווה ונשברת, ולכן בא אחרי משפט זה המשפט ״ותפר האביונה״. ״חגב״ כמו ״שירי עגבים״³ שמשמעו עיסוק באהבה ודברי אהבהבים במובן של לעורר את התאווה ולחזקה ולסייע לה ונגזר ממנו פועל ״ותעגבה על מאהביה״⁴ שכן הגורם לכך הוא שפע העוצמה בכוחות התאווה של הנפש ובשל כך מתגברת החייתיות ובגלל שפע החום וחמימות הדם ורתיחתו שופע הזרע בכלי הקיבול שלו. לפי זה ה-ח׳ ב״חגב״ היא במקום ע׳ שכן שתיהן מאותיות א.ה.ח.ע. הגרוניות. יש האומרים ש״חגב״ כפשוטו משמעו החיה חגב וכוונתו בכך שהכח יחלש ויעלם עד כדי כך שהוא [הזקן] יסרב וימנע מלהרים חגב ובודאי דבר שהוא כבד יותר. פירוש זה אינו מתאים ללשון הפסוק ולא לעניין שכן עושה הפעולה בפועל ״ויסתבל״ הוא ״החגב״ שכן הוא מיודע ודבר זה נוגד את הדעה שהחגב הוא המושא. ה-ת׳ במילה ״יסתבל״ באה אחרי פ׳ הפועל שהיא ס׳ שכן ארבע אותיות ז.ס.צ.ש. קשה להגות אותן אחרי ת׳ וכאשר הן נפגשות עם ה-ת׳ של בניין התפעל ה-ת׳ באה לפני פ׳ הפועל וכן אומרים ״התגדלתי והתקדשתי״ (יחזקאל לח:כג) ״מתחזק, מתנבאים״ ״ויתרוצצו״ (בראשית כה:כב) ״המתברך, יתברך״ (ישעיהו סה:טז) ״יש מתעשר״ (משלי יג:ז), כך נוהגות שאר האותיות ואילו [כאשר באות] ארבע האותיות האלה אומרים ״מסתולל״ (שמות ט:יז) ״השתוללו״ (תהלים עו:ו) ״ואשתמרה״ (שמואל ב כב:כד) ״מה נצטדק״ (בראשית מד:טז), ה-ט׳ היא במקום ה-ת׳ של בניין התפעל ובארמית ״הזדמנתון״ (דניאל ב:ט) ה-ד וה-ט׳ במקום ת׳ של בניין התפעל שכן שתי האותיות האלה כאשר יש אחריהן ת׳ הן נהפכות בדיבור ל-ס׳ ולכן החליפו אותה [את ה-ת׳] באות שמקום החיתוך שלה קרוב מתוך אותיות ד.ט.ל.נ.ת. כדי שאות השורש תישאר בצורתה הראשונית וכך גם ״הצטירו״ (יהושע ט:ד) מן השורש של ״ציר נאמן״ (משלי כה:יג) וכך גם ״לחמנו חם הצטידנו״ (יהושע ט:יב) מן השורש של ״צידה״ וזהו הכלל הרווח מלבד מילה אחת שהיא ״והתשוטטנה בגדרות״ (ירמיהו מט:ג) ה-ת׳ באה כאן לפני ה-ש׳ שכן השורש הוא כמו ״ושוטטו בחוצות ירושלים״ וההכרח גרם לכך כדי שלא תהיינה שלוש אותיות צמודות מאותו מקום חיתוך ויהיה זה קשה להיגוי יותר מן הקושי להגות את ה-ת׳ לפני ש׳.

ותפר האביונה יתבטל הרצון ותתבטל התאווה כמו ״אבה, אביתי״ ולכן נקרא העני ״אביון״ משום שהוא מתאווה לכל דבר והמשמעות של ״תפר״ היא ״תתפרק״ כלומר התאווה תתפרק ותתבטל שכן זו התוצאה ההכרחית מן המצבים הקודמים [שהוזכרו]. ר׳ אברהם בן עזרא התנגד לכך שאביונה היא מלשון ״אבה״ שהיא התאווה והרצון ואמר שהאלף היא יתרה כמו שהיא יתרה במילים ״אפרוח״ ״אזרוע״ (ירמיהו לה:כא) ״אקדח״ (ישעיהו נד:יב) ״והאזניחו נהרות״ (ישעיהו יט:ו) ולכן היא לדעתו במשמעות של הבנה ושכל, מאותו שורש כמו ״בינה״, וזהו שם תואר לאנשים כלומר ״בעלת השכל והחושבת״ ואמר ש״תפר״ הוא פועל יוצא החוזר אל המחשבה וכח הדימוי [כלומר יוצא אל הנושא] וכאילו הוא אמר ״ותפר היועצת מועצותיה״ שכן כוחות ההנהגה כמו המחשבה והדמיון נחלשים ונעלמים בסוף החיים ובייחוד כשמתקרב המוות והחום הטבעי כבה ולכן בא אחרי כן המשפט ״כי הולך האדם אל בית עולמו״ והכוונה בכך לקבר בו ישהה לנצח שכן ״עולם״ הוא הנצח וכאילו הוא אומר ״ביתו הנצחי״ למרות שהמילה ״עולם״ מופיעה גם במשמעות של תקופה מסויימת כמו ״ועבדו לעולם״ (שמות כא:ו). [אחרים] אומרים ש״בית עולמו״ הוא משל לעולם הבא שהוא המצב המתמיד והמתמשך והנצחי [שבו יחווה] תענוגות ואושר או ייסורים ועינויים וכאב לפי המעשים שביצע בעבר [בחייו].

וסבבו בשוק הסופדים מזכיר את ההספד לאחר מותו ויציאת האנשים אחרי ארונו.