דברי חכמים וגו׳ – דרש רבי אלעזר בן עזריה, דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, למה נמשלו דברי תורה לדרבון, לומר לך, מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת״ל מסמרות.
1 אי מה מסמר זה חסר ולא יתר
2 אף ד״ת חסרין ולא יתרין ת״ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד״ת פרין ורבין.
3 (חגיגה ג׳:)
דברי חכמים כדרבנות – מהו כדרבונות – ככדור של בנות, מה כדור זה מתגלגל מיד ליד ואינו נופל לארץ, כך
(יהושע כ״א) לא נפל דבר אחד וגו׳,
4 ומה כדור זה מקלעין בו בידים ואינו נופל, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה.
5 (מ״ר)
וכמשמרות נטועים – לא יצא האיש בסנדל המסומר בשבת, וכמה מסמרין יהיו בו – עשרים וארבעה, דכתיב וכמשמרות נטועים, מה משמרות כ״ד אף מסמרים כ״ד
6.
(ירושלמי שבת פ״ו ה״ב)
וכמשמרות נטועים – וכי לא היה טוב לומר כאילנות נטועים, ומה ת״ל כמשמרות – ללמד שיש בהם שבח של מטע ושבח של כדורות של ברזל.7 (מ״ר)
וכמשמרות נטועים – דבר אחר כמשמרות נטועים – מה המסמר הזה אע״פ שאתה מעבירו ממקומו רשומו ניכר, כך כל מי שעונותיו גורמים שהחכמים פושטים בו יד8 אע״פ שהוא חוזר בו רשומו ניכר.9 (שם)
וכמשמרות נטועים – מה המסמר הזה כשנטוע בדלת מקיים הדפין, כך כשהצדיקים גוזרים הקב״ה מקיים דבריהם.10 (מ״ר פ׳ נשא פי״ד)
וכמשמרות נטועים – דבר אחר כמשמרות נטועים – כל ימיו של ר׳ אליעזר היו העם נוהגין כר, יהושע, ואחר שמת ר׳ אליעזר חזרו העם לנהוג כמותו.11 (מ״ר)
וכמשמרות נטועים – כתיב כמשמרות וקרינן כמסמרות, לומר לך, מה משמרות כהונה כ״ד אף ספרי תורה כ״ד12 [פסיקתא רבתי פ״ג].
בעלי אספות וגו׳ – דרש רבי אלעזר בן עזריה, בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם, מעכשיו האיך אני לומד תורה, ת״ל כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (פ׳ יתרו) וידבר אלהים את כל הדברים האלה.
13 (חגיגה ג׳:)
בעלי אספות וגו׳ – אימתי דברי תורה נאמרין כתקונם – בשעה שנשמעין באסופות
14 ומניין אתה אומר שאם שמע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל שיהא עליו כשומע מפי משה רבינו ת״ל נתנו מרועה אחד – זה משה, ולא מפי משה אלא כמו מפי הקב״ה, שנאמר מרועה אחד, אין רועה אלא הקב״ה, שנאמר
(תהלים פ׳) רועה ישראל האזינה, ואין אחד אלא הקב״ה שנאמר ה׳ אחד.
15 (מ״ר)
בעלי אספות וגו׳ – מהו בעלי אסופות, אימתי דברי תורה נטועים באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם, כל זמן שרבו קיים הוא שואלו, מת רבו הוא יגע יום ולילה לקיים תלמודו.16 (מ״ר נשא פ׳ י״ד)
1. ר״ל שקבועים כמסמרים ויש להם קיום נצחי.
2. כל מה שנועצין אותו בכותל הוא נחסר, או שפירושו שהוא מעלה חלודה ובזה הוא נחסר.
3. כמ״ש בעירובין נ״ד ב׳ על הפ׳ דידיה ירווך, מה הדד הזה כל מה שהתנוק ממשמש בו מוצא בו חלב כך ד״ת כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם, והיינו שמוצא בה חדשות בטעם וסברא, ובחידוש דברים וענינים שונים, וכמש״כ ארוכה מארץ מדה.
4. מכל דבר הטוב אשר דבר ה׳ הכל בא.
5. ר״ל עם כל המסירות האלה מאיש לאיש לא נגרע דבר ממנה אלא נשארה בתמימותה ובשלמותה.
6. סנדל המסומר הוא מנעל עץ עם מסמרים, ונאשר משום מעשה שהיה בשעת שמד שטמנו עצמם במערה ושמעו רעש מעל גבי המערה וחשבו שהאויבים באים עליהם ודחקו עצמם ורמסו והרגו זה את זה במסמריהם שבנעליהם האלו, ומשום דבשבת היתה המעשה גזרו רק בשבת ויום טוב שהם ימי כנופיא שאסורים במלאכה, ודריש כאן ע״ד רמז שמנעלים שעם כ״ד מסמרים נקראים מסומרין.
ועדיין כלל הענין צריך באור בטעם וסברא, ואפשר לפרש עפ״י מאי דאיתא בירושלמי כאן עוד כמה מספרים בזה, חד אמר חמשה כחמשה ס״ת, וחד אמר שבעה כנגד יום השבת, וחד אמר י״ג [אולי כנגד י״ג מדות], לבד זה שלפנינו, כ״ד, כנגד כ״ד משמרות, והענין היא, כי כפי שכתבנו נאסר סנדל המסומר בשעת גזירת שמד, ואח״כ כשרווח להם עשו זכר לדבר זה שהגבילו מספר מסמרות בנעליהם להיתר, ומכיון שעשו כן לזכר הוסיפו לעשות זכר במספר המסמרים כנגד הדברים שנאסרו עליהם בגזירת השמד, בעסק בתורה, [זהו דעת המ״ד חמשה כנגד חמשה ס״ת], ויש שעשו שבעה, זכר לגזירת שמירת השבת, ויש שעשו י״ג כנגד י״ג מדות שבהן יתיחס הקב״ה אלינו ויש שעשו כ״ד כנגד בטול המשמרות, ובזה הענין מבואר.
7. ר״ל שהמסמר יש לו שושנה שעל ידה נוח לשלוף, לכך נתן לדברי תורה שבח של נטע וכח של ברזל.
8. רומז לנדוי, ע״ד הכתוב הנה יד ה׳ הויה וגו׳ תואר לעונש.
9. הוא ע״ד מ״ש קללת חכם אפי׳ על תנאי היא באה.
10. ר״ל שדבריהם של צדיקים קבועים כמסמרים ולא ישובו עד שגם הקב״ה מקיים אותם, והוא ע״ד שאמרו הקב״ה גוזר וצדיק מבטל, וזה ג״כ מטעם זה כי מכיון שמחליטים הם דבריהם נקבעו בהחלט וממילא הם מבטלים גם גזירת הקב״ה.
11. איירי לאחר שברכוהו לר״א החלו לנהוג כר׳ יהושע במה שהיה מחולק עמו [והלשון כל ימיו לאו דוקא, ופירושו כל ימיו לאחר שברכוהו] ואחר שמת ר״א חזרו לנהוג כמותו, לקיים מ״ש דברי חכמים כמסמרות נטועים, שלא יבטלו לעולם, ומה שלא פסקו בחייו כמותו היתה רק הפסקה לזמן, ועיין מענין זה בנדה ז׳ ב׳.
12. יתכן הכונה דאי אפשר לקבוע מסמרות כלומר להחליט דבר בענין מעניני התורה אלא מי שהוא בקי בכ״ד כתבי הקודש וכמ״ש במדרש חזית (ד׳ י״א) נפת תטופנה שפתותיך כלה, מה כלה זו מתקשטת בכ״ד מיני קישוטין ואם חסר א׳ מהן אינו כלום, כך ת״ח צריך שיהיה רגיל בכ״ד ספרים ואם חיסר אחד מהם אינו כלום.
13. פשיט דדייק ודריש ע״ד רמז הלשון את כל הדברים, דלפי פשוטו הול״ל וידבר אלהים לאמר. ובאור ענין זה בכלל הוא ע״ד מ״ש חז״ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, ורש״י בכתובות נ״ז א׳ הסביר הענין משום דזמנין שייך האי טעמא וזמנין האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שנוי הדברים בשנוי מועט, עכ״ל. אבל לולא דבריו אפשר לפרש הכונה משום דע״פ דעות שונות מתחדשות סברות שונות, ומתוך כך מתבאר אמתת הדין, ולולא כן היו קובעין הלכה ע״פ מושכל ראשון, ובאופן זה אפשר לשגות ולטעות, ונמצא לפי״ז דכל הדעות אע״פ דכשהן לעצמן הן סותרות זא״ז, אבל לתכליתן כולן רצויות לתכלית ברור ההלכה, וא״כ הוו אלו ואלו דברי אלהים חיים, וזו היא בכלל כונת דרשה זו. ויש להוסיף עוד המשך לשון הפסוק לפי״ז, דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות וגו׳, שדימה החקירה והפלפול ללרישה בדרבונות וקיומו הנאמן לנטיעת מסמרים, ותכלית דברי כולן נתנו מרועה אחד, וזו היא גם כונת דרשה הבאה אימתי דברי תורה נאמרין כתקונן – בשעה שנשמעין באסופות, מפני שרק אז יצא הדין מבורר ומאומת, כמש״כ, וע״ע באות הבא.
14. י״ל דרומז למ״ש בברכות ס״ג ב׳ אין התורה נקנית אלא בחבורה, וכשת״ח לעצמו עוסק בתורה הוא מתטפש, ועיין תענית ז׳ א׳, והיינו משום דא״א לבא על בוריה ואמתתה של תורה רק ע״י הלמוד בחבורה, וכמש״כ עוד מזה באות הקודם יעו״ש.
15. ודריש המשך הלשון דברי בעלי אסופות – כל דברי בעלי אסופות, בין גדולים בין קטנים, נתנו מרועה אחד, והוא ע״ד מ״ש אלו ואלו דברי אלהים חיים, וגם דברי הקטן שבתלמידים לפעמים מעוררים טעם וסברא נכונה וכמ״ש הרבה למדתי מרבותי ומחברי ומתלמידי יותר מכולם, וביתר באור דרשה זו בארנו למעלה אות פ״ז יעו״ש וצרף לכאן.
16. מפרש בעלי אסופות מלשון אסיפה ומיתה, ור״ל כל זמן שהרב קיים הוא סומך עצמו כי הוא יעמידנו על אמתת הדין משא״כ כשמת יגע עצמו על זה.