וזכר את בוראיך – תמן תנינן, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה. אמר ר׳ לוי. ושלשתן דרש עקביא מתוך תיבה אחת, וזכור את בוראיך, בארך, בורך, בוראך – בארך – ממקום שבאת, בורך – למקום שאתה הולך, בוראך – לפני מי שאתה עתיד ליתן דין וחשבון.
1 (ירושלמי סוטה פ״ב ה״ב)
וזכר את בוראיך וגו׳ – וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – עד דחילך עלך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי היסורין, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי הזקנה.2 (מ״ר)
וזכר את בוראיך וגו׳ – ר׳ יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, אמר להם הנביא לישראל, זכרו את בוראכם עד שבחוריכם קיימין,
3 עד שברית כהונה קיימת, כמש״נ
(שמואל א ב׳) ובחור אותו מכל שבטי ישראל,
4 עד שברית לויה קיימת כמש״נ (פ׳ שופטים) כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך,
5 עד שברית ירושלים קיימת כמש״נ
(מלכים א י״א) העיר אשר בחרתי בה, עד שמלכות בית דוד קיימת, כמש״נ
(תהלים ע״ח) ויבחר בדוד עבדו, עד שביהמ״ק קיים, כמש״נ
(דברי הימים ב ז׳) ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה, עד שאתם קיימין שנאמר (פ׳ ואתחנן) בך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה.
6 (מ״ר)
עד אשר וגו׳ – עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.
7 (שבת קנ״א:)
עד אשר וגו׳ – ר׳ יהושע בן לוי פתר קראי במקדש, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הגלות, כמש״נ
(עמוס ו׳) המנדים ליום רע
8 והגיעו שנים וגו׳, שנים שזכות האבות בטלה.
9 (מ״ר)
1. הנה אע״פ דאין כל זה אלא רמז בעלמא להסמיך ג׳ ענינים שדרש, בכ״ז י״ל בטעם הדיוק דקשה ליה הלשון בוראיך ביו״ד, דבעלמא זה מורה על רבים, וכאן לא שייך זה, והול״ל לומר בוראך בפת״ח האל״ף, וגם הול״ל בוראך בפת״ח הרי״ש כמו בוראך יעקב
(ישעיהו מ״ג:א׳), ולכן דריש לרבויא כל דאפשר, לכלול ברבוי לשון בוראיך. ויש לפרש הכונה ע״פ מ״ש בנדה ל״א א׳ שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב״ה, והוא, הקב״ה, נותן בו נפש ורוח. ודריש כאן, שיזכור כי ג׳ שותפים הם, וכולם בוראיך, בארך [כמ״ש מאין באת וכו׳] וחלקי ב׳ השותפים [אביו ואמו, שמבואר שהם הנותנים בשר גידים ועצמות] הולך לבור, והיינו בורך, וחלק השלישי, של הקב״ה, [הנפש] עתיד ליתן דין וחשבון, והיינו בוראך.
2. מפרש הלשון עד אשר כמו בעוד אשר וגו׳, וכן כונת הלשון
(יונה ד׳) הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, שפירושו בעוד היותי על אדמתי. ויש גירסא להיפך מאשר כתוב כאן, עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין, אבל כפי שהעתקנו נראה עיקר, יען דימי הזקנה אי אפשר לכנות בשם רעה ורק שאין בהם חפץ, מפני כי בטלה בהם כל תענוגות עוה״ז וכמו שאמר ברזילי הגלעדי
(שמואל ב י״ט ל״ו) בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, והיינו חיים שאין בהם חפץ. ותכלית כונת הדרשה, כי לא תדחה לקיים מצות הבורא אז כשתבא לעת זקנה, יען כי אז אין כל נסיון בזה, אחרי שחשק וחמודות החיים כבר עברו, אלא בימי בחורותיך בעוד שחילך עלך וחשקך בחיים אז תבליג על יצרך ותשמע בקול ה׳.
3. כפי הנראה קשה ליה הלשון וזכור את בוראך בימי בחורותיך משום דמשמע רק בימי בחורותיך ולא אח״כ, אלא הו״ל לומר גם בימי בחורותיך, ולכן דריש ע״ד רמז וסמך בימי בחורותיך מלשון בחירה, ור״ל עד שזכות הדברים שבחר ה׳ בהם עדיין קיימת ולא בטלו, וכדמפרש כל הדברים דכתיב בהו לשון בחירה מצד הקב״ה, ותשתדלו שלא להאביד הזכיות האלה.
4. המשך לשון הכתוב הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטורת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל, וכל זה מוסב על אהרן הכהן, ולכאורה הו״ל להביא מקרא מפורש יותר בשם אהרן, והוא בתהלים ק״ה כ״ו שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו, וי״ל משום דאותו הפסוק לא איירי מפורש בבחירת כהונה, ואפשר לומר דמוסב על הבחירה לשלוח בידם אל פרעה במצרים ע״ד גאולת ישראל, משא״כ הפסוק דשמואל מפורשת הבחירה בענין כהונה.
5. צ״ע דהא פסוק זה בכהנים כתיב בענין מתנות כהונה. וצ״ל ע״פ הפסוק דס״פ שופטים ונגשו הכהנים בני לוי וזהו משום דמקור הכהונה הוא משבט לוי, והיינו מעמרם אבי משה כנודע, וכן בתחלת הפרשה באותו ענין כתיב לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי, ועל זה מוסב הלשון כי בו בחר מכל שבטיך והיינו בשבט לוי. או י״ל דסמיך אפסוק הסמוך לפסוק שהביא, וכי יבא הלוי, כי הוא הנלוה על הכהן, וא״כ שייך בחירה גם בו.
6. ויחס יתר הפסוקים לדרשה זו יבא בסמוך בהמשך סדר הכתובים.
7. פירש״י שלא יהיה דבר במה לזכות בו שכולם יהיו עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד, ורמב״ן פירש שלא יהיה בהם בחירה ורצון. וע׳ מש״כ למעלה אות ב׳ דעיקר הגירסא צ״ל להיפך, ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימי הזקנה, וימי הרעה אלו ימות המשיח, ויתיחס ביותר ימי הרעה לימות המשיח ע״פ מ״ש בחלק צ״ח ב׳ ייתי ולא אחמיני׳, ר״ל שלא לראות בחבלי משיח.
8. וסוף הפסוק ותגישון שבת חמס, ושיעור באור הכתוב אתם מנידים עצמיכם ליום רע ותגישון עצמיכם לשבת בגלות אשר יחמס אתכם, ומבואר דיום רע כנוי לגלות.
9. ויחס יתר לשונות הפסוקים לענין דרשה זו נתבאר בדרשה דלעיל ובהבאות בהמשך לשונות הכתובים.