בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים זוהי חזרה על עניין ״שלח לחמך...⁠״ (קהלת יא:א) ומה שבא בעקבותיו, כפי שפרשנו. הוא הוסיף כאן זירוז לעשיית הטוב וההתמדה בכך ואיסור להסתפק במה שהיה בעבר ואיסור על הימנעות מעשייה בעתיד. זהו גם ציווי וזירוז לתקן את המידות ולשפר אותן, אסור לאדם לומר: המידות הטובות כבר התקבעו ואין אפשרות שיתקלקלו, שכן הן קבועות בנפש ונעשו הרגל קבוע. אסור לומר כך, מכיוון שכל דבר שממשיכים לעבוד עליו קביעותו וכוחו מתחזקים, וכל דבר שמפסיקים לעבוד עליו נשכח ומוזנח והנפש נוטה לדברים אחרים במקומו. בעניין זה ציוו חז״ל ״אל תאמין בעצמך עד יום מותך״ (משנה אבות ב:ד) ונאמר במשלי בעניין דומה לגבי ההתמדה בחוכמה והתמדה בעיסוק בה ״אל תעזבה ותשמרך ... סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה״ (משלי ד:ו-ח) כפי שבארנו במקומו. חז״ל פרשו את הפסוק כזירוז להתמדה בעבודת האל ושלא ימאס בה ולא ישתעמם ממנה, שכן היא מביאה אושר לאדם ואצילות לנפשו. על כן הם אמרו: בבקר זרע זרעך – רמז לתמיד של שחר, ולערב אל תנח ידיך – רמז לתמיד של בין הערביים¹. ״כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה״ זאת משום שהשורש של כל הפעולות – כמו עבודת האל ותיקון המידות ונדיבות ועשיית חסד והתעסקות בידע ובחכמה – הוא שיהיו לפעולות תכליות נשגבות ומטרות אלוהיות ושבזמן הפעולות האלה הנפש תהיה נוכחת לפני האל ותהיה מכוונת בכל פעולותיה והתנהגותה לעבר ידיעת האל והקשר אליו. אמנם, לאדם יש מחסומים רבים בעניין זה ומכשולים גדולים, חלקם טבעיים וחלקם נובעים מן ההרגל, המכשולים הטבעיים הם כוחות הדמיון וההערכה ומכשולי ההרגל הם התאוות והמידות, כמו התגברות הכעס ואהבת הרכוש והשלטון וכדומה, וכל אלה מפריעים לאדם להיות נוכח לפני האל ומונעים את המסירות לאל, אך כאשר האדם מתמיד לעשות טוב ושוקד לרכוש את המידות הטובות וליהנות מעבודת האל, לעתים בחלק מן המקרים הוא זוכה לנוכחות אמיתית ולהחלצות מן ההרגלים, וכך תיטהר הנפש באותה שעה מעכירות החומר, ועל כך אמרו חז״ל: ״אם יכול לכוון לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל״ (בבלי ברכות ל:ב). אולם, הם התירו לאדם – כדי לזרזו – שלא ימנע מעשיית הטוב מתוך צפייה לזמן שבו יזכה לטהרת נפש אמיתית, שכן דבר זה מביא את הנפש לידי עצלות ומרגיל אותה לעזוב את הטוב ולהפסיק לעסוק במעלות הטובות, ועל כך אמרו חז״ל: ״לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (בבלי נזיר כג:ב). כוונתם שדבר זה גורם לנפש שתתרגל ותשתוקק לעשות טוב וללמוד את החוכמה, והתשוקה וההרגל מעמיקים בנפש כתוצאה מן ההתמדה, וכך הוא עובר ממצב שבו לא הייתה לו תכלית נשגבת למצב שבו יש לו מטרה אמיתית ותכלית נשגבת ואמיתית. לפיכך הוא ציווה להתמיד בעשיית הטוב, שכן אינך יודע באמצעות איזה מן המעשים הטובים אתה תזכה באושר המבוקש, או שכל המעשים הטובים מובילים אל המטרה הזו ובדרך זו תזכה הנפש בנוכחות האל, וזהו הטוב המוחלט, ועל כך אמר ״אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים״. אחרים אומרים שבמילים ״בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך״ כוונתו לזמן הנעורים ולזמן הזקנה, והוא נתן סיבה לכך באומרו שאינך יודע מתי תעבור מן העולם ותמות, ולכן עליך להיזהר כל הזמן ולהיות מוכן לעזוב, שכן כל דבר שיש לו יסוד והתחלה הרי שמן ההכרח שיחזור למקורו, כמו שהגשם עולה ואח״כ יורד למקומו ומקורו, וכך גם הצמחים והמחצבים ״מקום שיפול העץ שם יהוא״ (קהלת יא:ג).