והסר כעס מלבך והסר רעה מבשרך כבר נאמר קודם שכל המידות החייתיות שייכות לכוח המתעורר שמקומו בלב, וממנו יוצאים הכעס והנקמה והרצון לנקמת דם ותאוות השלטון וכדומה, זהו חלק מן הכוח המתעורר. אמרנו גם ששאר כוחות התאווה שייכים לכוח הצמחי, אשר באדם ובחיה הוא כוח התאווה ומקומו בכבד, וממנו נובעים התאוותנות במאכל ובמשקה ובמין וכדומה. לפיכך ציווה החכם לנטוש את שתי המידות האלה ולצאת מהן, את הראשונה בהתרחקות מוחלטת והפרדה מלאה, כמו שאמר במשלי ״אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך״ (משלי כב:כד-כה). באשר למידה השנייה, האדם צריך להיות מסוגל לוותר על מה שנועד רק לסיפוק התאווה, אך לא לעוקרה כליל, שכן צריך לספק את צרכיה ההכרחיים כדי שהפרט והמין ישרדו, ואי אפשר להתנער ממנה לחלוטין, אלא עליו לוותר על מה שאינו הכרחי, ולא לנסות להשתקע בה רק לשם הנאה, אלא ילך בדרך האמצע, כלומר ייתן לגוף את מה שיש בו הכרח ויתכוון להביא שלמות לנפש על ידי מה שהכרחי לה ובאמצעותו היא נהיית נצחית. זהו הצדק והאיזון אשר אינו מפריז ואינו ממעט. רעיון זה כבר הוזכר בכמה מקומות, וכבר בארנו אותו בפסוק ״כעס משחוק״ (קהלת ז:ג) עם הפסוק המנוגד לו ״אל תבהל ברוחך לכעוס...⁠״ (שם ז:ט), ועיין שם. לפיכך הוא אמר על המידה הראשונה ״הסר כעס מלבך״ הסרה מוחלטת, ועל השני ״והעבר רעה מבשרך״ הרחקה וצמצום. ״בשרך״ פירושו גופך, כמו ״ומבשרי אחזה אלוה״ (איוב יט:כו), והמשמעות הבסיסית של המילה היא בשר, כמו שאמר איוב ״עור ובשר תלבישני״ (איוב י:יא). גם קרוב המשפחה נקרא בשם זה, מכיוון שהוא קרוב בגופו אל השורש ששניהם מתייחסים אליו [האב המשותף], והקרוב נקרא ״שאר בשר״ (ויקרא יח:ו), ״ומבשרך אל תתעלם״ (ישעיהו נח:ז). גם אבר המין נקרא בשם זה ״רר בשרו את זובו״ (ויקרא טו:ג), ״אשר בשר חמורים בשרם״ (יחזקאל כג:כ). לפיכך אמר: התרחק מן הרעות והמידות הפסולות בנפשך ובגופך. חז״ל קוראים לתאוותנות ולהרגלים הרעים ״רעה״, כמו שאמרו ״כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו״ (משנה אבות א:ה), כלומר הוא גורם לנפשו – שהיא עצמו – שתרכוש את מידת התאוותנות ובכך מביא את עצמו לאבדון, כפי שאמרו ״וסופו יורש גהנם״ (שם). [בדומה לכך] הוגי הדעות מכנים את המידות הפסולות ״רעות״ ואת המידות הנעלות ״טובות״. לאחר מכן אמר: דע שמה שמביא לך את אהבת התאוות והנטייה אל המידות הרעות הוא הנעורים והשחור בשער, וזהו פיתוי שעתיד לחלוף ודבר חסר ממשות שאינו קבוע, וכאשר תיעלם הסיבה לפיתוי אתה תתחרט והחרטה לא תועיל לך, ועל כך אמר כי הילדות והשחרות הבל ״שחרות״ הכוונה היא לשחור שבשער. מפרשים אחרים גוזרים את המילה מלשון ״שחר״ שהוא הבוקר, והוא דימה לבוקר את נוי הנעורים ויופיים וזיו הפנים בהם וטהרתם, כמו ״מרחם משחר לך טל ילדותיך״ (תהלים קי:ג), כלומר: יסוד הנערות ואור הבוקר לך זיו נעוריך, ו״רחם״ מציין תחילת כל דבר ומקורו, כמו ״בגיחו מרחם יצא״ (איוב לח:ח) כלומר יציאתו מצור מחצבתו ויציאתו מתחילתו ומקורו.