יש רעה שראיתי תחת השמש כשגגה שיוצא מלפני השליט ״יוצא״ הוא פועל מגזרת ל״א, שכן צורת העבר היא ״יצא״, אך ה-א׳ שכתובה במילה ״יוצא״ היא במקום ה-ה׳ לציון נקבה, כמו ״אסתר עושה״ (אסתר ב:כ), והאלף שהיא למד הפועל נעשתה נחה בין ה-צ׳ וה-א׳ והושמטה, כמו ״ברחוץ הליכי בחמה״ (איוב כט:ו) במקום ״בחמאה״, ואם כן צורת היסוד היא ״יוצאה״ על משקל ״יושבה״, ואחרים אומרים ״יוצאת״ כמו ״יושבת״, על משקל ״עומדת, אומרת״, והחלפת ה-ה׳ ב-א׳ במילה ״יוצא״ היא כמו מה שקרה במשפט ״כי תפושו כעגלה דשא״ (ירמיהו נ:יא) אשר צורת הכתיב שלה היא ב-א׳ במקום ה׳¹. כך גם ״ישנא הכתם הטוב״ (איכה ד:א) ה-א׳ היא במקום ה׳, שכן צורת העבר היא ״שנה״, ״אני ה׳ לא שניתי״ (מלאכי ג:ו). כך גם המשקל של ״דשה״ הוא כמו המשקל של ״דוה״ ו״רוה״, כוונתי ל״למען ספות הרוה״, כולם מגזרת לו״י. המשמעות הכוללת של הפסוק היא שהוא אומר: ראיתי בעולם ההתהוות והכיליון דברים המתרחשים כאילו הם שגגה שבוצעה בלי מחשבה, כלומר הם אינם נובעים מכוונתו הראשונית של עושה הפעולה, אלא כביכול הם מתרחשים באופן טבעי, כלומר במקרה, ואינם נובעים מן הכוונה הראשונית. זאת מכיוון שקיום ההתהוות דורש את התרחשות הכיליון, ואילולי זה לא הייתה ההתהוות מתרחשת, אע״פ שהכיליון איננו המטרה עצמה, אלא זה דומה לאדם השובר קרש כדי לעשות ממנו כסא, המטרה איננה שבירת הקרש וקלקול צורתו, אלא המטרה היא יצירת הכסא, כלומר שבירת הקרש היא אמנם מתרחשת קודם ליצירת הכסא, אך היא איננה המטרה, אלא רק במידה המשרתת את יצירת הכסא. כך גם בעולם ישנם דברים רבים הגורמים נזקים, אך נזקים אלה אינם המטרה, אלא הם קשורים לטבע החומרים, כלומר קיומם של התאוות אצל החיות, תאוות שנועדו להבטיח את קיומן ואת הישרדות מיני החיות, וזהו דבר טוב לגמרי, אך לפעמים התאוות גורמות נזק לחלק מהן, אם החיות מפעילות אותן בצורה לא מאוזנת, בייחוד האדם. כתוצאה מכך הן סובלות נזק גופני כמו מחלות וקלקול קיבה וחוסר איזון בהרכב הגוף וכדומה, ובנוסף לכך נגרם נזק נפשי ורוחני כתוצאה מן התאוות האלה אשר נועדו להשגת תועלת מוגדרת, והרי נזק זה כולל את כל בני האדם. אולם, הנזק הזה איננו מטרת קיומן ויצירתן של התאוות. כך גם לגבי הדברים הטבעיים, הרבה מהם נועדו כדי להביא תועלת כללית וטוב מתמשך, אך במקרים פרטיים הם גורמים נזק במקרה. כבר ביארנו רבים מעניינים אלה בספר איוב, בהקדמה הראשונה לפירוש הפסוקים ובנספח העוסק בהתבוננות בברואים אשר צרפנו שם, והסברנו את העניין בצורה מספקת. אמרנו שם שהחכמה האלוהית לא תמנע את קיומה של טובה גדולה ומתמשכת בגלל רעה מעטה ומקרית שהיא תוצאה הכרחית של כושר הקיבול של החומרים, לפי האופי השונה של כל חומר. אם תסתכל במה שבארנו שם יתברר לך פירוש פסוק זה לאמיתו. מכיוון שהדברים המקריים אינם המטרה הבסיסית של הטבע, לפיכך אמר שקיומם הוא סוג של טעות, ולכן אמר ״כשגגה שיוצא״ עם כ׳ הדמיון, ואין זו שגגה ממש, אלא היא דומה למה שנובע משגגה.