Kohelet 10 – קהלת י‏ – Mikraot Gedolot

אִין רוּחָא דְּיִצְרָא בִּישָׁא מְתַל בָּךְ וּמִתְגַּבֵּר לְמֵסַּק עֲלָךְ אַתְרָךְ טָב דִי הֲוֵיתָא נָהִיג לְמֵיקָם בֵּיהּ לָא תִשְׁבַּק אֲרוּם פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא אִתְבְּרִיאוּ אָסוּ בְּעַלְמָא לְמִשְׁבַּק וּלְמִנְשֵׁי מִן קֳדָם יְיָ חוֹבִין רַבְרְבִין.

אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח – כִּי בָּאתָה לְךָ מֶמְשָׁלָה אַל תַּנַּח מִדַּת עִנְוְתָנוּתְךָ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּנִיחַ עִנְוְתָנוּתוֹ גּוֹרֵם מִיתָה לְעוֹלָמוֹ וְחַטָּאת לְדוֹרוֹ, וּמִמִּי אַתְּ לָמֵד מִזְּכַרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה וגו׳ וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם (דברי הימים ב כ״ד:כ׳), וְכִי מֵעַל רָאשֵׁי הָעָם הָיָה הוֹלֵךְ, אֶלָּא שֶׁרָאָה עַצְמוֹ גָּדוֹל מִכָּל הָעָם, חֲתַן הַמֶּלֶךְ, וְכֹהֵן, וְנָבִיא, וְדַיָּן, הִתְחִיל מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה׳ וְלֹא תַצְלִיחוּ וגו׳ (דברי הימים ב כ״ד:כ׳), מִיָּד: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמוּ אוֹתוֹ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ (דברי הימים ב כ״ד:כ״א). רַבִּי יוּדָן שָׁאַל אֶת רַבִּי אַחָא הֵיכָן הָרְגוּ אֶת זְכַרְיָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אָמַר לוֹ לֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים אֶלָּא בְּעֶזְרַת כֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם צְבִי וְלֹא כְדַם אַיָּל, כְּתִיב בְּדַם אַיָּל וּצְבִי שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמוֹ: וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י״ז:י״ג), אֲבָל צַדִּיק זֶה לֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם צְבִי וְלֹא כְדַם אַיָּל. וְכָל כָּךְ לָמָּה: לְהַעֲלוֹת חֵמָה וְלִנְקֹם נָקָם (יחזקאל כ״ד:ח׳). אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדָּם וְהִתְחִיל תּוֹסֵס, אֲמַר לֵיהּ הָא עָנְתָה דְתִיגְבֵי דַיָיתִיקֵי דִידָךְ, אֲמַר לְהוֹן אִמְרוּ לִי מַה טִּיבוֹ שֶׁל דָּם זֶה, אָמְרוּ לוֹ זֶה דַּם פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים שֶׁהָיִינוּ מַקְרִיבִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד הֵבִיא פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים וְשָׁחַט עָלָיו הַרְבֵּה וְלֹא עָמַד. אֲמַר לְהוֹן אִי אַמְרִיתּוּ לִי מוּטָב, וְאִי לָא אֲנָא מְסָרֵיקְנָא לְבִישְׂרָא דְהַנָּךְ אֵינָשֵׁי בְּמַסְרֵיקִין דְּפַרְזְלָא, וְלֹא אָמְרוּ, וְהַשְׁתָּא דַּאֲמַר לְהוּ לֵית הָכֵי, אָמְרוּ לֵיהּ מַאי נִיכַסֵּי מִינָךְ, נְבִיָּיא כַּהֲנָא הֲוָה לָן, וַהֲוָה מוֹכַח לָן לְשׁוּם שְׁמַיָּא קַבִּילוּ וְלָא קַבְּלִינַן מִינֵיהּ אֶלָּא קָאֵימְנַן עִילָוֵהּ וְקַטְלִינַן לֵיהּ. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מְפַיַּיסְנָא לֵיהּ, אַיְיתֵי סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שָׁחַט עִילָוֵהּ וְלָא נָח, שָׁחַט סַנְהֶדְּרֵי קְטַנָּה עִילָוֵהּ וְלָא נָח, אַיְיתֵי פִּרְחֵי כְּהֻנָּה שָׁחַט עִילָוֵהּ וְלָא נָח, שָׁחַט תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן וְלָא נָח, אָמַר לוֹ זְכַרְיָה טוֹבִים שֶׁבְּעַמְּךָ אִבַּדְתִּי רְצוֹנְךָ שֶׁיֹּאבְדוּ כֻּלָּם, לְאַלְתָּר נָח. הִרְהֵר אוֹתוֹ רָשָׁע תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ וְאָמַר, מִי שֶׁמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כָּךְ כָּתוּב בּוֹ: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט׳:ו׳), אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁאִבֵּד נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים וְרָמַז לַדָּם וְנִבְלַע בִּמְקוֹמוֹ.

אָמַר רַבִּי יוּדָן שֶׁבַע עֲבֵרוֹת עָבְרוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָרְגוּ כֹּהֵן, וְנָבִיא, וְדַיָּין, וְשָׁפְכוּ דָּם נָקִי, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲזָרָה, וְיוֹם שַׁבָּת, וְיוֹם כִּפּוּר הָיָה, אֲבָל יַחֲזִיאֵל לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא: וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָה בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִבְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה׳ בְּתוֹךְ הַקָּהָל (דברי הימים ב כ׳:י״ד), מַהוּ בְּתוֹךְ הַקָּהָל, שֶׁהִשְׁוָה עַצְמוֹ לַקָּהָל.

דָּבָר אַחֵר: אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ – מְדַבֵּר בְּנֹחַ, נִכְנַס אֶל הַתֵּבָה בִּרְשׁוּת, וְיָצָא בִּרְשׁוּת, נִכְנַס בִּרְשׁוּת מִנַּיִן: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (בראשית ז׳:א׳), וְיָצָא בִּרְשׁוּת מִנַּיִן: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וגו׳ (בראשית ח׳:ט״ז).

דָּבָר אַחֵר: אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ – מְדַבֵּר בִּיהוֹשֻׁעַ, כְּשֵׁם שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן בִּרְשׁוּת, כָּךְ לֹא עָלוּ אֶלָּא בִּרְשׁוּת, עָבְרוּ בִּרְשׁוּת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וגו׳ (יהושע א׳:י״א), עָלוּ בִּרְשׁוּת שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר עֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן (יהושע ד׳:י״ז).

דָּבָר אַחֵר: אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל וגו׳ – מְדַבֵּר בְּדָוִד, עַד שֶׁלֹא מָלַךְ: וְדָוִד הוּא הַקָּטָן (שמואל א י״ז:י״ד), וּכְשֶׁמָּלַךְ: וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וגו׳ (דברי הימים א כ״ח:ב׳).

דָּבָר אַחֵר: אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל וגו׳, מְדַבֵּר בְּמָרְדֳּכַי, עַד שֶׁלֹא בָּאתָה לוֹ גְדֻלָּה: וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ב׳:י״ט), וּכְשֶׁבָּאת לוֹ גְּדֻלָּה: וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ו׳:י״ב).

אם רוח המושל תעלה עליך – מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך איני יוצא מן התבה אלא ברשות, בא אל התבה ויבא נח, צא מן התבה ויצא נח. אמר רבי יודן בר אלעאי אלו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי, אלא אמר נח כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך איני יוצא אלא ברשות.

אן ארתקת אליך המת אלסלטאן, פלא תצ׳ייע מחאלך, לאן אלתראכ׳י, יצ׳ע אלכ׳טא אלכת׳יר.

אם הציעו לך העלאה בדרגת התפקיד, בעשיית תפקידים למלך, אל תשכח מהיכן הגעת (קשור עם הפסוק הבא). כי רפיון (הזנחת) ההתחזקות במוסר גורם טעויות רבות.

כי מרפא – כי הרפיון גורם.

אם רוח מושל העולם תעלה עליך – לדקדק אחריך במדת הדין.

מקומך אל תנח – מדתך הטובה אל תנח, לאמר: מה מועילה לי צדקתי.

כי מרפא – דיקדוק הדין בייסורין הבאים עליך מרפא הוא לעוונותיך ויניח לך חטאים גדולים.

If the spirit [anger] of the Ruler – The Ruler of the Universe flares up against you, to scrutinize you with the Divine standard of justice.

Do not leave your place – Do not set aside your virtuous trait and say to Him, "Of what avail is my righteousness?⁠"

For softness – The stringencies of the judgment with the afflictions that come upon you are a cure for your sins, and will relieve great sins for you.

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח – פירושו אם באת לך ממשלה מן השמים אל תנח ענותנותך כדרך שאתה מוצא בדוד מלך ישראל שהוא אמ׳ שמעוני עמי ואחי לא כדרך שעשה זכריה בן יהוידע הכהן דכתי׳ ויעמוד ממעל לעם שראה את עצמו גדול מן הכל שהיה כהן ונביא ודיין והתחיל מבזם בדברים שנאמר ויאמר להם למה אתם עוברים את מצות י״י מיד ויקשרו עליו וירגמוהו אבן. כי מרפא שבא בדרך ענוה כדרך שאמ׳ י״י עמכם בהיותכם עמו וגו׳.

יניח חטאים גדולים – משקיט כל חטא ופשע שהרי חטאו ישראל על זכריה שהרגו כהן ונביא ודיין ושהיה שבת וששפכו דם נקי.

ס״א: אם רוח המושל – אם יכעוס עליך המושל מקומך אל תנח עוד תפיל תחנתך לפניו (כי מרפא) שאם תתרפא ותתעצל שלא לבקש מאליו יניח חטאים גדולים. ס״א כי מרפא יניח חטאים גדולים אם תמתין לו עד שיעבור כעסו וחמתו יניח חטאים גדולים וימחול לך.

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח – פתרונו: אם כעס המושל תעלה עליך, יישובך^א אל תנח מפני חמתו, לברוח לך לארץ אחרת מפני כעסו.

כי מרפא יניח חטאים גדולים – פתרונו: אם ענשך עכשיו, מחר ירפה לך ויניחך מחטאים גדולים.

א. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, פריס 162. בכ״י לונדון 7621, ס״פ II.263, דפוס ברסלאו: ״מקומך״.

אם רוח המושל – דעתו של מושל ושליט השולט עליך אשר ישים לך עלילות דברים.

אל תניח מקומך – ולא תברח משם מחמת יראתו.

שהרי מרפא – לשונך שתפייסהו בפייוס דבריך אשר תתחנן לפניו.

יגרומו שהוא יניח חטאים גדולים – אשר חטאת לו, ולא ישים לך עוד עלילות דברים.

מרפא – דוגמת: ולשון חכמים מרפא (משלי י״ב:י״ח).

אם – בעבור שהזכיר למעלה כי דברי החכם נשמעים יותר מדברי מושל בכסילים, שב להזהיר החכם אם עלית בחכמתך עד מעלת הממשלה כעינין כי מבית הסורים יצא למלך (קהלת ד׳:י״ד), מקומך אל תנח – והענין שפלות רוח. או עינינו שיתעסק גם בחכמה תמיד כמו שהיה בתחלה כאלו לא זז ממקומו ולא עלה למדרגה עליונה כנגד האדם.

ודע שאם הִתְרַפִיתָ יניחך הריפוי עם חטאים גדולים. ויותר נכון הוא היות מרפא – פועל מהבנין הכבד שממנו הרפה לה והאל״ף במקום ה״א, כאל״ף על כן הוא מרפא (ירמיהו ל״ח:ד׳), שהוא מהבנין הכבד. והענין כי העוזב הממשלה יעזוב חטאים גדולים.

ויש אומרים: כי איש מרפא יעזוב חטאים גדולים,⁠^א כמו בעל הרפואה לא יאכל דבר שיזיקנו הזק רב רק כי יִשָמֵר.

ויפרש זה המפרש אם רוח המושל תעלה – אם תעלה עליך חמת המושל לא תסור מדרוש החכמה, והחכם לא יכעיס המושל. והענין כי החכם יניח כל דבר שיביאנו לידי חטא שבעבורו יכעס המושל כמו הרופא שישמר בתחלה מן המאכלים הקשים.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״ויש אומרים... חטאים גדולים״.

IF THE SPIRIT OF THE RULER RISE UP. Kohelet earlier said: The words of the wise spoken in quiet are more acceptable than the cry of a ruler among fools (9:17). He therefore back tracks and warns the wise man: “If because of your wisdom you ascended to the level of governance¹ — as in: For out of prison he came forth to be king (4:14)—leave not thy place. That is, do not cease being humble. Or, leave not thy place might also mean: “continue to occupy yourself with wisdom as you were wont to do.”² Act as if you did not move from your place and rise up to a high status relative to others. Furthermore, be aware of the following: If you (morally) weaken³ [that is let go of your old good habits—of being humble, or being occupied with the study of wisdom], then your relaxing [of your old practices] will place great sins upon you.⁠⁴

It is better to interpret marpeh (gentleness) as being a [verb in the] hifil.⁠⁵ The word harpeh (let alone) in: Let her alone (2 Kings 4:27) is related to it. The alef [at the end of the word] marpeh (gentleness) is in place of a heh.⁠⁶ It is like the alef [at the end of the word] merappeh (weakeneth) in: for as much as he weakeneth (Jer. 38:4), which is a pi’el.⁠⁷

[According to this interpretation,] the meaning of ki marpeh yanni'ach chata'im gedolim (for gentleness allayeth great offences) is: “the one who leaves the government abandons great sins.”⁸ Others say that the meaning of ki marpeh yanni'ach chata'im gedolim⁹ is, “One who knows how to heal, will not eat anything that will bring him great harm. He will certainly be on guard (and not eat anything that is injurious).” This commentator explains if the spirit of the ruler rise up against thee as meaning: "If the anger of the ruler rise up against you, do not stop studying wisdom.⁠¹⁰ The wise man will not anger the ruler.⁠" The point of our verse is that the wise man will forsake all things that lead to a trespass that will anger the ruler. He will act like a physician who, before he gets ill, keeps himself from harmful food.⁠¹¹

1. Our verse reads: im ru'ach ha-moshel ta'aleh alekha (If the spirit of the ruler rises up against thee). Ibn Ezra understands this to mean: “If the spirit of the ruler rises up in thee, that is, if you become an official or a ruler.

2. In addition to your various duties.

3. Ibn Ezra interprets marpeh (gentleness) to as an abstract noun meaning weaken, that is weaken morally (Filwarg).

4. Our verse concludes with ki marpeh yanni'ach chata'im gedolim (for gentleness allayeth great offences). This interpretation renders the phrase: for letting go of your good habits will deposit great sins upon you.

5. In other words, marpeh is not an abstract noun. It is a verb that refers to a specific object, namely governance.

6. Ibn Ezra interprets marpeh as beng related to harpeh. However, harpeh is spelled with a heh at the end of the word and marpeh with an alef. This indicates that they come from different roots and are not related. Hence, Ibn Ezra's comment

7. Merappeh, like marpeh, is related to harpeh. Harpeh comes from the root resh, peh, heh. So, do merappeh and marpeh. However, an alef replaces the heh in merappeh and marpeh.

8. This interpretation renders our phrase "For the one who let’s go abandons great sins.” This explanation reads our verse as follows: “If the spirit of ruling comes upon you, do not leave your place, that is do not become a governor. For the one who leaves governance abandons great sins.”

9. This interpretation connects marpeh to rofe (physician). According to Ibn Ezra the wise man acts like a physician. It renders marpeh as “one who heals”; that is a wise man knows how to avoid danger. It reads our verse as follows: if the spirit of the ruler rise up against thee, do not cease to study wisdom; for the one who is wise knows how to avoid angering the ruler.

10. This interpretation renders leave not thy place as: continue studying wisdom as you were wont to do.

11. This interpretation connects marpeh to rofe (physician). It renders marpeh as “one who heals.” In this case marpeh comes from the root resh, peh, alef.

אם רוח המושל תעלה עליך – חמת המלך.

מקומך אל תנח – אל תברח ממקומך מיד, כי ״עוכר ביתו ינחל רוח״ (משלי י״א:כ״ט). שהרי מרפא ורפואת דברים יבטל חטאים הרבה, כדכתיב ״חמת המלך^א מלאכי מות ואיש חכם^ב יכפרנה (משלי ט״ז:י״ד).

א. בנוסחנו: מלך.

ב. בכתב היד: מות.

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים אם תזכה למעמד גבוה מסוג כלשהו אל תתגאה בכך ואל תנסה לרומם את עצמך מעל למדרגתך, אלא הישאר במדרגתך כדי שתישאר רצוי ואהוב, כפי שאמר ״מקומך אל תנח״. לאחר מכן הוא נתן סיבה לכך ואמר ״כי מרפא יניח חטאים גדולים״, כלומר מזג רך וצניעות מחלישים את השפעותיהם של חטאיו הגדולים של האדם, גם מבחינת הצורה שהוא עצמו מרגיש וגם מבחינת היחס של אחרים כלפיו, שכן במצב כזה אף אחד אינו שונא אותו ולא מבקש לעשות לו רעה, ואם אדם כלשהו יודע שדבר מסויים יגרום לו נזק הוא יודיע לו על כך. במצב זה, אפילו אם בעתיד הוא ירד ממדרגתו, אף אחד לא ינטור לו טינה על מה שעשה, כיוון שהוא לא גרם נזק לאנשים בשעה שהיה בעל כוח, ולכן האנשים לא יראו צורך לגמול לו על מה שעשה להם ולא ישמחו לאידו בשעת אסון, כמו שנאמר: ״לאדם בעל שכל אין אויב שישמח לאידו״. ״מרפא״ הוא שם עצם הגזור מן המילה ״רפה״, ״החזק הוא הרפה״ (במדבר יג:יח), כמו ״מראה״ הגזור מ״ראה״, ה-א׳ היא במקום ה׳, וצורת הפועל היא ״מרפא את ידי אנשי המלחמה״ (ירמיהו לח:ד). זוהי אחת מן המידות המשובחות, כאשר האדם אינו עובר את גבולותיו ושומר על מדרגתו ואינו מנסה לעלות מעליה. כנגד זה ראוי לאדם שלא יביא על עצמו בזיון ועליבות מרוב צניעות והזדקקות לאחרים, כפי שנאמר במשלי ״אם נבלת בהתנשא״ (משלי ל:לב), כפי שנתבאר במקומו. המתואר בפסוק הוא דרך האמצע והשוויון הרצוי של כל מידה. אחרים אומרים שהפסוק הוא זירוז ועידוד לחכם להתמיד בחכמה, בהמשך למה שנאמר קודם ״חכם לימינו״. לפי שיטה זו הוא אומר: אסור שהכוח החיצוני ועמדת ההנהגה שזכה לה ומעלתו הגבוהה יסיחו את דעתו בצורה כלשהי ממצבו הראשון שהוא העיסוק בחכמה, שכן העיסוק בחכמה מועיל יותר וראוי יותר, ובדרך זו הוא יזכה בסליחה ובוותרנות ובמחילה על חטאים רבים, שכן מי ששונא את השלטון ניצל מחטאים גדולים. אחרים אומרים שבמילה ״מרפא״ חבויה עוד מילה והכוונה היא ״איש מרפא״, שכן זהו תיאור של החכם, שכן כותב הספר מדמה אותו לרופא, אשר נשמר ממה שגורם לו נזק גדול ושוקד לשמור על בריאותו. לפי זה ״אם רוח המושל״ משמעו כעס המושל, כלומר גם אם המושל כועס עליו או מתכוון לפגוע בו הוא לא יעזוב את העיסוק בחכמה ולא יסטה מהנהגתה המועילה של החכמה, שכן החכם אינו עושה דבר שמרגיז את מי ששולט עליו ויכול לפגוע בו, כמו שהרופא אינו אוכל דבר שגורם לו נזק, אלא הוא נזהר מכך. כך גם החכם צריך להיזהר מכל דבר שמביא נזק.

ולכן: ראיתי חכמה תחת השמש וג׳ – וכן תועיל החכמה בהנצל מחמת המושל, וזהו אמרו: אם רוח המושל וג׳. לכן מה שגניתי החכמה, רצונו הקצה והפלגתה כי הלא התבאר שהוא הבל.

אם רוח המושל – אם רצון המושל.

כי מרפא – כי זה הדבר הוא לך מרפא והוא יניח חטאים גדולים, ר״ל שישמרך מכמה חטאים גדולים.

אם רוח המושל תעלה ותתגבר עליך, והוא המלך הגדול שקדם זכרו לא תניח מקומך ומדרגתך מיראת החטא והחכמה, כי זה המקום הוא לך מרפא לרפא אותך מזה החולי העצום. ויניח חטאים גדולים (שם שם, ד), ר״ל שישמור אותם מהם.

ואמר אם רוח – יראה אם יחזק עליך יד הטבע זקן ביתו של יוצר בראשית המושל בכל אשר לו תחת השמש וירצה להדפך ולהרסך ממעמדך התחזק כנגדו במועצות שכליות ודעת ומקומך אל תנח כי הנה הרפיון והרישול בזה יניח לפניך החטאים הגדולים והחסרונות אשר נתלוננת מהם. אשר החוטא בהווה מאבד טובה הרבה. או שיראה כי הרפא השכל יספיק להניח ולעזוב החטאים האלו ממך בלי ספק. ועתה כדי להראות שאין ביד המושל הזה למחוץ ולהכות נגע ומיתה אשר לא יוכלו להרפא על ידי עצת החכם ותחבולותיו. ביאר חולשת כחו במעשיו וקלות כל עניניו בהנהגותיו באלו האנשים האנושיים עד אשר יתברר מזה שאין לספק שיוכל כל איש נלבב לבטל דעותיו ולהפכן אם לא יהיה למיעוט עיונו על דרכיו ולעצלת השתדלותו.

[דרכי התנהגות החכם מול המושל שהוא כסיל]:

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח. ולפעמים תצטרך לנצח את סכלות ׳המושל׳ בחכמתך¹, כי מרפא יניח חטאים גדולים, כי אמנם ׳לשון חכמים מרפא׳ יעשה שהמושל הסכל ׳יניח׳ מעשות ׳חטאים גדולים׳², כאמרו (משלי יב יח) ׳יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא׳³:

1. ש׳רוח המושל׳ שהוא כסיל יעלה עליך להזיק לך, ואז ׳מקומך אל תנח׳ – אל תניח את חכמתך, אלא השתמש בה לנצח את סכלות המושל. ולפי שהזכיר בפרק הקודם את מעלת החכמה אף בעניינים שאינם נתונים לגמרי לבחירת האדם, שלפעמים תועיל להציל אותו ואת האחרים, הזכיר כאן איך חכמתו תוכל להצילו גם מרעה זו של המושל הכסיל, אף שאין הדבר נתון לבחירת החכם.

2. ׳מרפא׳ הוא לשון חכמים, והוא ׳יניח׳ וימנע את המושל מלעשות ׳חטאים גדולים׳.

3. שה׳לשון חכמים׳ גורם שלא יהיה המושל ׳בוטה כמדקרות חרב׳ שהוא חטא גדול.

רוח – ענינו כעס וחימה כמו ינחל רוח (משלי י״א:כ״ט).

תנח – ענין עזיבה.

מרפא – מלשון רפיון.

יניח – מלשון הנחה.

אם רוח המושל – אם תעלה עליך חמת המושל אל תניח מקום מושבך לברוח מפניו.

כי מרפא – כי הרפיון מה שתהיה רפוי ממנו ואינך נמסר בידו, זה יניח ויצבור חטאים גדולים, כי בברחך תוסיף חטא, ולא יחמול עליך כאשר ישיג אותך.

ואומר גם כן משל הדיוט אם רוח המושל תעלה עליך – אפילו יקצוף עליך המושל אל תתרפה מחריצותך,

מקומך אל תנח – אל תזוז ממקומך, אלא התיצב מנגד חמתו בחריצות וחוזק לב;

כי מרפא יניח חטאים גדולים – כי מרפה והתעצלות יניח אחריו רעות גדולות.

אם רוח וגו׳ – אם המושל, הוא המשנה למלך, שונאך, אל תעזוב עיר מושבך להמלט מנכליו.

כי מרפא – באל״ף תחת ה״א, רפיון ידים ולב נמס עד לברוח בעודך נקי ידים.

יניח – יתן קיום לדבריו אם ילשין עליך לפני המלך כאיש בעל חטאים גדולים (שד״ל).

(סיום דברי המורה לפי בן זאב)

אם רוח המושל וגו׳ – מהו אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, אם באה לך ממשלה אל תנח מדת ענותנותך, ללמדך שכל המניח ענותנותו גורם מיתה לעצמו וחוטא לדורו, וכן אתה למד מזכריה דכתיב ביה (דברי הימים ב כ״ד) ורוח אלהים לבשה את זכריה ויעמד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם היה הולך, אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכהן גדול ונביא ודיין¹ התחיל מדבר גדולות (שם) למה אתם עוברים את מצות ה׳ ולא תצליחו וגו׳,⁠² מיד ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן במצות המלך. (שם)

אם רוח המושל וגו׳ – דבר אחר אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, בנח, ביהושע, בדוד ובמרדכי הכתוב מדבר, נח נכנס אל התיבה ברשות ויצא ברשות,⁠³ יהושע עבר עם ישראל את הירדן ברשות ועלה ממנו ברשות, בדוד עד שלא מלך כתיב (שמואל א י״ז) ודוד הוא הקטן, וכשמלך כתיב (דברי הימים א כ״ח) ויקם דוד המלך על רגליו וגו׳.⁠⁴ במרדכי עד שלא באת לו גדולה כתיב ומרדכי יושב בשער המלך, וכשבאת לו כתיב וישב מרדכי אל שער המלך.⁠⁵ (מ״ר)

1. מה שאמר חתן המלך צ״ל הכינה בן חתן המלך, לפי שאביו יהוידע היה חתן המלך יהורם, וכן מה שאמר כה״ג הכונה בן יהוידע הכה״ג, ומה שאמר ודיין, לא נתבאר זה, ואולי יתבאר ע״פ מ״ש בתענית ט״ז א׳, הר המוריה – הר שיצאה ממנו הוראה לישראל, ופירש״י כדכתיב כי מציון תצא תורה יורו משפטיך ליעקב, ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל, עכ״ל, הרי מבואר דהנביאים בכלל מכונים בשם מורי הוראה.

2. קצת צ״ע, מה גדולה יש בלשון זה אחרי שכן הוא האמת, וי״ל ע״פ מ״ש בסנהדרין י״א א׳ רבי היה יושב ודורש והריח ריח שום, אמר, מי שאכל שום יצא, עמד ר׳ חייא ויצא, עמדו כולם ויצאו, ומהיכי גמר ליה ר׳ חייא – ממשה וכו׳, יעו״ש, הרי דמדרך הכבוד במקרים כאלה לכלול גם עצמו בכלל ישראל אף כי בדבר שרק הם חייבים, וכאן מבואר הלשון שאמר מה אתם עוברים שרק הם עוברים ולא הוא ואין זה מדרך כבוד הצבור, וע״ע לפנינו בתו״ת פרשה בשלח בפסוק עד אנה מאנתם.

3. הרבותא בזה אע״פ שלא היה עוד כל סבה שישאר בתיבה שהרי כבר חלף המבול, ובכ״ז המתין עד שאמר לו הקב״ה צא מן התיבה.

4. לא נתבאר כלל טעם הראיה לענין הנרצה להביא ראיה דהיינו לענותנותו של דוד, דא שם באותה פרשה רמז לזה, וקרוב לומר כי ט״ס הוא, וצ״ל שנאמר ויבא המלך דוד, והוא בד״ה א׳ י״ז, דהמשך אותו הפסוק כך הוא, ויבא המלך דוד ויאמר מי אני ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן זאת בעיניך וראיתני בתור האדם המעלה וכו׳, וזה מורה על ענותנותו של דוד גם בעת מלכותו. ואם נאבה לקיים הגירסא שלפנינו צ״ל דהכונה משום דכתיב בפסוק זה שאמר שמעוני אחי, ולשון כזה לגבי מלך ענוה היא, וגם מה שעמד על רגליו.

5. ודרשינן ששב לשקו ולתעניתו. ויש להעיר שלא חשב בין אלה שחשב כאן גם את יוסף, לפי המבואר במ״ר ר״פ שמות עה״פ ויוסף היה במצרים, ללמדך שאע״פ שזכה יוסף למלכות בכ״ז לא נתגאה על אחיו, וכשם שהיה קטן בעיניו מתחלה כשהיה עבד כך היה קטן בעיניו אחר שמלך, ע״כ. וי״ל דלא פסיקא ליה לחשוב את יוסף משום דכנגד אגדה זו מצינו אגדה להיפך, והיא בברכות נ״ה א׳ מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, יעו״ש. ואמנם כי בתו״ת ס״פ ויחי ור״פ שמות כתבנו ליישב ולהתאים שתי האגדות האלה, אעפ״כ אין מוכרח עוד להמ״ר לכוללו יחד בין הני דחשיב לודאי מוחלט.

אִם רוּחַ – כעס וחימת¹ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ וישים לך עלילות דברים², מְקוֹמְךָ – את מקום מושבך³ אַל תַּנַּח – אל תעזוב⁴ כדי לברוח מפניו⁵, כִּי מַרְפֵּא – הרפיון הזה⁶ שתהיה רפוי ממנו ואינך נמסר בידו⁷ יַנִּיחַ ויצבור⁸ חֲטָאִים גְּדוֹלִים, כי בברחך תוסיף חטא, ולא יחמול עליך כאשר ישיג אותך⁹:

1. ר״י קרא, מצודת ציון.

2. רשב״ם.

3. מצודת דוד.

4. מצודת ציון.

5. מצודת דוד.

6. מצודת ציון.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. מצודת דוד. ורש״י ביאר את הפסוק על דרך הדרש, שאם רוח מושל העולם תעלה עליך לדקדק אחריך במידת הדין,⁠״מקומך אל תנח״ מדתך הטובה אל תנח לומר מה מועילה לי צדקתי, ״כי מרפא״ דקדוק הדין בייסורין הבאים עליך מרפא הוא לעוונותיך ויניח לך חטאים גדולים. ואבן עזרא ביאר שפס׳ זה הינו המשך למה שהזכיר למעלה שדברי החכם נשמעים יותר מדברי מושל בכסילים, וכעת שב להזהיר את החכם שעלה בחכמתו לדרגת הממשל ואמר לו אם עלית בחכמתך ואתה כעת מושל, את מקומך – שפלות רוחך אל תנח, ודע שאם התרפית יניחך הרפוי עם חטאים גדולים. ובמדרש, אם באה לך ממשלה (גדולה) אל תנח מידת עִנְוְתָנוּתְךָ, שכל המניח עִנְוְתָנוּתוֹ גורם מיתה לעולמו וחטאת לדורו, וממי אתה למד? מזכריה שנאמר (דהי״ב כד, כ) ״וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה וגו׳ וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם״ וכי מעל ראשי העם היה הולך?! אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכהן ונביא ודיין והתחיל מדבר גדולות ואומר להם (דהי״ב כד, כ) ״לָמָּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה׳ וְלֹא תַצְלִיחוּ וגו׳ מיד (דהי״ב כד, כא) ״וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמוּ אוֹתוֹ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ״. דבר אחר ״אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח״, בנֹח ביהושע בדוד ובמרדכי הכתוב מדבר, נח נכנס אל התיבה ברשות ויצא ברשות, יהושע עבר עִם ישראל את הירדן ברשות ועלה ממנו ברשות, בדוד עד שלא מלך כתיב (שמואל א׳ יז, יד) ״וְדָוִד הוּא הַקָּטָן״, וכשמלך כתיב (דהי״א כח, ב) ״וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו״, במרדכי עד שלא באה לו גדולה כתיב (אסתר ב, כא) ״וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ״, וכשבאה לו גדולה כתיב (אסתר ו, יב) ״וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ״, מדרש רבה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון