בבוא הצדיק להעיד על צדקתו וכשרון דרכיו, ראה כי טוב להגיד תחלה התחבולה הראשונה אשר עמדה לו בימי נעוריו להצילו ממצודי היצר וחרמיו: ומה היתה התחבולה הראשונה הזאת? ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה – הלא ראית ידידי כמה ילדי חמד משוש אבותם ומלמדיהם, יגדלו ויצליחו בחכמה ובכשרון, ופתע פתאום יהפכו והיו לאנשים אחרים, אל כל מדע יפנו ערף, גם באבותם גם במלמדיהם יבעטו, וארחו לחברה עם פועלי און, אחר כן יונו ויכחשו ויגנובו, ומלאה הארץ חמס מפניהם. ראית, ידידי כמו אלה! ומה היתה אבן נגף אשר החלה להכשיל רגלם? – ההבטה – הנער הולך לתומו בשווקים וברחובות, ובבתי קרוביו ומיודעיו; הוא רואה, הוא מביט, הוא מסתכל, התארים היפים מוצאים חן בעיניו, עיניו נזונים ושואלים ממנו להוסיף לזונם, הרגשות חדשות ורעיונות חרשים נולדים בקרבו, וטורדים את לבו; יחל לתור אחר עיניו, ועיניו לא תשבענה, מתקרב לבחורים היושבים ראשונה בכל חברה עדינה; מתרחק יום יום מן החכמה מעט מעט, השמן לבו ואזניו הכבד ועיניו השע משמוע בלמודים, וכפי אשר יחלש בקרבו כה החכמה כן יתגבר בו כח התשוקה: העין רואה, הלב חומד, לא ישקוט עד אם כלה, יחשוב לכבות הבערה היוקדת בלבו, והוא מוסיף פחם לגחלים; תהום אל תהום קורא, נמכר לעבד לתאותו, יבזבז, יגנוב, יחמוס למלאתה, ונפל ולא יוסיף קום – אלה תולדות הבחורים – ומי יאמין כי הבטת העינים היתה תחלת נפילתם? ומי יאמר לאדם עצום עיניך ואז לא תכשל ולא תפול? ואף גם זאת אין מנוס ואין תחבולה לאדם כי אם לכרות ברית עם עיניו, ולשמרם מכל משמר, כי מהם תוצאות מות: ברית כרתי לעיני ומה לתמן ומי אתבונן על בתולה.