Eikhah 4 – איכה ד‏ – Mikraot Gedolot

סַף יְיָ יָת חֵימְתֵיהּ שְׁדָא עַל יְרוּשְׁלֵם יָת תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וְאַסֵּיק בְּאוּר לַפִּיד אֶשָּׁתָא בְּצִיּוֹן וְאַכְלַת אַשְׁוָתָהָא.

[יד] כִּלָּה ה׳ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ – אָמַר רַבִּי אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְטוֹבָה וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְרָעָה. אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים (זכריה י״ב:י׳), וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וגו׳ (יואל ג׳:א׳), וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי (יואל ג׳:ב׳), וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים (יחזקאל ל״ט:כ״ט). וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְרָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ (ישעיהו מ״ב:כ״ה), וּבִיחֶזְקֵאל כְּתִיב: בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ט׳:ח׳), וּכְתִיב: שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ (איכה ב׳:ד׳), וְהָדֵין: כִּלָּה ה׳ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ. וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן, כְּתִיב: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ (תהלים ע״ט:א׳), לָא הֲוָה קְרָא צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא בְּכִי לְאָסָף, נְהִי לְאָסָף, קִינָה לְאָסָף, וּמָה אוֹמֵר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ, וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה, מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשִׁבֵּר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פַּדְגּוֹג שֶׁלּוֹ אִיבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ, הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְאַתְּ יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ.

גזם אללה בחמייתה, וספך שדהֵ ג׳צ׳בה, פאגג פי ציון נארא, אכלת אסאסאתהא.

את חמתו – בחמתו.

ויצת – לבה ושלהב.

כלה את חמתו – אשר בערה בו כמה שנים, עתה כלה אותה בהנקמו מהם.

Adonoy spent His wrath – Which burned in Him for many years.⁠¹ He now spent it when He avenged Himself upon them.

1. God's fury is compared to a 'consuming fire' as in Eikhah 2:3 above; also see Devarim 4:24.

כלה י״י את חמתו – כענין שנאמר חצי אכלה בם (דברים ל״ב:כ״ג) חצי כלין והם אינם כלין.

ס״א: כלה י״י את חמתו – לישראל ורחמיו לא כלו.

שפך חרון אפו – ולא נותר עוד, ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה.

כלה י״י את חמתו – ששפך בהן כל חרון אפו – ודומה לו: חצי אכלה בם (דברים ל״ב:כ״ג), וכן: וכיליתי חמתי בם (יחזקאל ו׳:י״ב).

HaShem vented (כלה) his fury for he poured out over them his burning anger – Similar to this is My arrows I shall use up (אכלה) against them (Deuteronomy 32:23);⁠¹ and so I will vent (וכיליתי) my fury upon them (Ezekiel 6:12).

1. Reading this along with verse 24 gives a complete account of HaShem's unleashed fury.

דמה האף לאש.

The anger is likened to fire.

והרעב בגוף ידמה לאש שהיא דולקת ונוגעת עד יסוד העצם.

The hunger in the body is likened to fire because it burns and smites as far as the foundation of the bone.

ויצת אש בציון – אמר הקב״ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה¹ (ב״ק ס׳:)

ותאכל יסדתיה, כתיב (תהלים ע״ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך, אמרו ליה לאסף, הקב״ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם, מזמר אנכי ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, הדא הוא דכתיב² ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה (מ״ר).

1. ודריש ע״פ זה בדרך רמז הפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב״ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש וכדמפרש הכא. ועיין עוד מש״כ בתו״ת בפ׳ משפטים בפסוק הנזכר.

2. פשוט הוא דעצים ואבנים אפשר לבא תמורתם לכשיעלה רצון מה׳, משא״כ באבדן האומה ח״ו אין זה בהשבה עוד. והמפרשים פרשו כאן בדרך רחוקה ודחוקה. אך צריך באור טעם הראיה מפסוק זה שלפנינו לענין זמר דהוא שמחה, וגם עכ״פ לשמחה בחורבן מה זו עושה. וצ״ל דטעם הראיה מלשון כלה ה׳ את חמתי, ומפרש דבזה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה – בזה כלה חמתו אשר היה לו על ישראל, ושוב אין לו חמה עליהם, וזה באמת דבר שראוי לשמוח על זה.

כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ אשר בערה בו כמה שנים ונקם בהם¹, שָׁפַךְ בהם את כל² חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ³ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ⁴ ושרפה את בית המקדש⁵: ס יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל (וכל כתיב) יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם ושכל אומה ולשון יהיו שולטים בה⁶, שהרי סנחריב ושאר האומות לא הצליחו⁷, וכעת בעבור הרעב בא הצר בירושלים⁸, ושלא בדרך הטבע גבר עליה, וזה קרה⁹: ס

1. רש״י.

2. ר״י קרא.

3. אבן עזרא ביאר שהרעב בגוף ידמה לאש שהיא דולקת ונוגעת עד יסוד העצם.

4. ובתלמוד (בבא קמא ס:) מובא המדרש שאמר הקב״ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט) ״וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ״.

5. פלגי מים. ובמדרש רבה מובא, כתיב (תהלים עט, א) ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ״ אמרו לו לאסף, הקב״ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אנכי ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, הדא הוא דכתיב (כאן) ״וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ״.

6. לקח טוב.

7. לקח טוב.

8. אבן עזרא. ובמדרש, בשעה ששלח נבוכדנצר את נבוזראדן להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים ולא היה יכול לכובשה ובקש לחזור, נתן הקב״ה בלבו והתחיל ממדד בחומה, והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה ונכנסו השונאים לירושלים, ועל אותה שעה הוא אומר (כאן) ״לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם״, מדרש רבה.

9. פלגי מים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון