×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת⁠־בַּת⁠־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא⁠־זָכַ֥ר הֲדֹם⁠־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃
How, in His anger, does Adonai cloud Daughter Zion in darkness!⁠1 He has cast down from heaven to earth the beauty of Israel. And He did not remember His footstool2 on the day of His anger.
1. cloud... in darkness | יָעִיב – See Rashi, Lekach Tov and others. The verb only appears here, but might relate to the noun "עָב", a dark or thick cloud. Ibn Ezra alternatively translates: "raise as high as a cloud", suggesting that in His anger, Hashem lifted Israel to the heavens, only to throw her back down to earth. Alternatively: "revile" (Targum, perhaps relating the word to the root "תעב", to abhor).
2. footstool | הֲדֹם רַגְלָיו – This appears to be a metaphor for the Beit HaMikdash (many commentators). If Hashem symbolically sits on a throne in heaven, His footstool might be the Temple on earth. [Compare Tehillim 99:5 and 132:7.]
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֵיכְדֵין יְקוּץ יְיָ בִּתְקוֹף רוּגְזֵיהּ יָת כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן טְלַק מִשְׁמַיָּא לְאַרְעָא תּוּשְׁבַּחְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלָא דְכִיר בֵּית מוּקְדְּשָׁא דַהֲוָה גְלוּנְדְקָא דְרִגְלוֹהִי וְלָא חָס עֲלוֹהִי בְּיוֹם תְּקוֹף רְוּגְזֵיהּ.

פרשה ב

[א] הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת (איוב ל׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי אֲנִי מַבְהֶלֶת לַאֲחֵרִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן (אסתר ו׳:י״ד), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ (יחזקאל כ״ו:כ״א), וְאוֹמֵר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם (שמות ט״ו:ט״ו), וְעַכְשָׁיו הֲפוּכָה עָלַי, אָמַר רַבִּי אַחָא לְחֶלְיוֹ שֶׁל עַמּוּד, שֶׁהָיְתָה מִתְהַפֶּכֶת בְּתוֹךְ הַפְּלַטְיָא, וְהִטִּיסָה בִּצְרוֹר וְנִסְמְכָה, כָּךְ: עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ (תהלים פ״ח:ח׳). תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי. בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם נְדִיבִים וּרְאוּיִין לָבֹא לִי גְאֻלָּה עַל יְדֵיהֶם, אַתְּ מְרַדְּפָן כָּרוּחַ. וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי, בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם נְדִיבִים וּרְאוּיִים לָבֹא לִי יְשׁוּעָה עַל יְדֵיהֶם, אַתְּ מְסִיטָן וּמַעֲבִירָן כְּעָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה׳ אֶת בַּת צִיּוֹן. וּכְתִיב: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם (דברים ח׳:כ׳), תֹּאמַר מָה אֵלּוּ בְּכֹהֵן וְנָבִיא אַף אֵלּוּ בְּכֹהֵן וְנָבִיא, וּמָה אֵלּוּ בְּשׁוֹפָר וּבִתְרוּעָה כָּךְ אֵלּוּ בְּשׁוֹפָר וּבִתְרוּעָה, וּמָה אֵלּוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּינָיֵא וַאֲפַרְסַתְכָיֵא טַרְפְּלָיֵא אֲפָרְסָיֵא אַרְכְּוָיֵא בָבְלָיֵא שׁוּשַׁנְכָיֵא דְּהָיֵא עֵלְמָיֵא, וּשְׁאָר אֻמַּיָּא דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא (עזרא ד׳:ט׳-י׳), תֹּאמַר אַף אֵלּוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר (ישעיהו י״ז:ט׳), מַהוּ הָאָמִיר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר כִּדְאִימְרֵי. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כָּאָמוּר בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם. תֹּאמַר מָה אֵלּוּ בִּנְפִילַת הַחוֹמָה, דִּכְתִיב: וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ (יהושע ו׳:כ׳), אַף אֵלּוּ בִּנְפִילַת חוֹמָה, מָה אֵלּוּ בְּעָבִים, דִּכְתִיב: בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים (ירמיהו ד׳:כ״ט), אַף אֵלּוּ בֶּעָבִים אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ.
[ב] אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה׳ אֶת בַּת צִיּוֹן – אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אֵיךְ חַיֵּיב ה׳ בְּרוּגְזֵיהּ יָת בַּת צִיּוֹן. אִית אַתְרָא דְּצָוְוחִין לְחַיָּיבָא עֲיָיבָא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, אֵיךְ כַּיֵּיב ה׳ בְּרוּגְזֵיהּ. אִית אַתְרָא דְּצַוְוחִין לְכֵיבָא עֵייבָא. וְרַבָּנָן אָמְרִין אֵיךְ שַׁיֵּים ה׳ בְּרוּגְזֵיהּ יָת בַּת צִיּוֹן. הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, בָּכָה וּנְתָנוֹ עַל אַרְכּוּבוֹתָיו, בָּכָה וּנְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו, בָּכָה וְהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, טִנֵּף עָלָיו וּמִיָּד הִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, וְלָא הֲוַת מְחוּתִיתֵיהּ כִּמְסוּקִיתֵיהּ, מְסוּקִיתֵיהּ צִיבְחַר צִיבְחַר, וּמְחוּתִיתֵיהּ כּוֹלָּא חֲדָא. כָּךְ: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י״א:ג׳). וְאַחַר כָּךְ: אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב (הושע י׳:י״א). וְאַחַר כָּךְ: הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי נַחְמָן מָשָׁל לִבְנֵי מְדִינָה שֶׁעָשׂוּ עֲטָרָה לַמֶּלֶךְ, הִקְנִיטוּהוּ וּסְבָלָן, הִקְנִיטוּהוּ וּסְבָלָן, אָחַר כָּךְ אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ כְּלוּם אַתֶּם מַקְנִיטִין אוֹתִי אֶלָּא בַּעֲבוּר עֲטָרָה שֶׁעִטַּרְתֶּם לִי, הֵא לְכוֹן טְרוֹן בְּאַפֵּיכוֹן, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּלוּם אַתֶּם מַקְנִיטִין אוֹתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִיקוּנִין שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁחֲקוּקָה עַל כִּסְאִי, הֵא לְכוֹן טְרוֹן בְּאַפֵּיכוֹן, הֱוֵי: הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ וגו׳.
[ג] וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁל בֵּין רַגְלָיו שֶׁל זָקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (בראשית י״ז:כ״ד), אָמַר רַבִּי יוּדָן לְמֶלֶךְ שֶׁתָּפַשׂ אֶת שׂוֹנְאָיו וַהֲרָגָן, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה מְפַרְכְּסִין בְּדַם שׂוֹנְאָיו, פַּעַם אַחַת הִקְנִיטוּהוּ וּדְחָפָן וְהוֹצִיאָן חוּץ לַפָּלָטִין, אָמְרוּ אֵין הַמֶּלֶךְ נִזְכַּר לָנוּ אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁהָיִינוּ מְפַרְכְּסִין בְּדַם שׂוֹנְאָיו, כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין אַתְּ נִזְכַּר לָנוּ אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁבְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף (שמות י״ב:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו – אֵין הֲדֹם זֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רוֹמְמוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא (תהלים צ״ט:ה׳). בְּיוֹם אַפּוֹ, אָמַר רַבִּי אַחָא יוֹם אֶחָד הָיָה חֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאִלּוּ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה פָּשְׁרוּ. וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ (יחזקאל ט׳:א׳), עַד הֵיכָן חֶטְאוֹ שֶׁל עֵגֶל קַיָּם, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי נְחֶמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר עַד עֲגָלָיו שֶׁל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן (הושע ז׳:א׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאתִי לְרַפְּאוֹת לְיִשְׂרָאֵל מֵחֶטְאוֹ שֶׁל עֵגֶל, וְנִגְלָה רָעוֹת שֹׁמְרוֹן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַד חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ, וּכְתִיב: וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות ל״ב:ל״ד). כְּתִיב: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת (יחזקאל ט׳:ב׳). כְּתִיב הָכָא: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה, וַהֲלֹא חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת הֵן, דִּכְתִיב: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ (יחזקאל ט׳:ה׳). וּכְתִיב: זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית (יחזקאל ט׳:ו׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְמַלְאָךְ קָשֶׁה שֶׁבֵּינֵיהֶם אָמַר, זֶה גַּבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו (יחזקאל ט׳:ב׳), שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָיָה אוֹתוֹ מַלְאָךְ מְשַׁמֵּשׁ, קֶסְנָטוֹר, סְפֶּקְלָטוֹר, וְכֹהֵן גָּדוֹל. קֶסְנָטוֹר, דִּכְתִיב: וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו. סְפֶּקְלָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח (ישעיהו ל״ד:ב׳). וְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים, וּכְתִיב בְּכֹהֵן: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ (ויקרא ט״ז:ד׳). וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ, מָאנֵי זַיְינֵיהּ, מָאנֵי סִיתוֹרְיָיתָה, וּמָאנֵי גָּלוּתֵיהּ. מָאנֵי זַיְינֵיהּ: וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ. וּמָאנֵי סִיתוֹרְיָיתָה: בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת (ישעיהו כ״ז:ט׳). וּמָאנֵי גָּלוּתֵיהּ, דִּכְתִיב: מַפֵּץ אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה (ירמיהו נ״א:כ׳). וּכְתִיב: וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחשֶׁת, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר עַד מְקוֹם מְחִיצָתוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עוֹמֵד וּמַזְכִּיר חֲטָאִין שֶׁל אָחָז, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת יִהְיֶה לִי לְבַקֵּר (מלכים ב ט״ז:ט״ו), מַהוּ לְבַקֵּר, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס פְּסָלוֹ וַעֲשָׂאוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן (ויקרא י״ג:ל״ו). וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ט׳:ד׳), אֵלוֹ כְּתִיב, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לַמַּלְאָךְ הַקָּשֶׁה שֶׁבָּהֶן [אמר זה גבריאל]. וְהִתְוִיתָ תָּו, רַב נַחְמָן אָמַר אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חִתּוּכִין וּפִסְפָּס. וְרַב אָמַר עַל שֶׁנִּתְּנָה בְּכָל צַד תָּי״ו, תִּיהֵי תִּיהֵי וּתְחֵי תְחֵי.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק תַּמָּה זְכוּת אֲבוֹתֵיהֶן. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא שָׁלַח וְאָמַר לְרַבִּי סִימוֹן בִּשְׁבִיל שֶׁאַתְּ שָׁרוּי בְּבֵיתוֹ שֶׁל קָצִין מִפְּנֵי מָה אֵין אַתָּה מוֹכִיחָן, אָמַר לוֹ הַלְּוַאי נֶהֱוֵי מֵאוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא מֵהֶן הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת, דִּכְתִיב: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי (יחזקאל ט׳:ה׳), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עַל הָרָעָה אֶלָּא עַל הַטּוֹבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וּלְאֵלֶּה אָמַר אֱלֹהִים בְּאָזְנַי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ, זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה טַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וְהֵיאַךְ זֶה, אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה קָטֵיגוֹרְיָא לִפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם אֵיזֶה מֵהֶן נֶהֱרַג עַל שְׁמֶךָ, אֵיזֶה מֵהֶן נִפְצַע מֹחוֹ עַל שְׁמֶךָ, אֵיזֶה מֵהֶן נָתַן נַפְשׁוֹ עַל שְׁמֶךָ, אָמַר אֵין בָּהֶם כְּדֵי שְׁטָר. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאַל תִּגַּע יַד בַּצַּדִּיקִים. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הוּא וְהֵם יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי שְׁטָר. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא, מֵעוֹלָם לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר טוֹב וְחוֹזֵר בּוֹ, וְכָאן חָזַר בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ (יחזקאל ט׳:ו׳), אַל תִּקְרֵי וּמִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא וּמִמְקֻדָּשַּׁי תָּחֵלּוּ. מִיָּד מַה כְּתִיב: וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. וּכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר. וּכְתִיב: וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשֲׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק [קול גדול] וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי אֱלֹהִים הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל (יחזקאל ט׳:ח׳), וְאֵין שְׁאֵרִית אֶלָּא צַדִּיקִים, לְכָךְ בָּא וְאָמַר: בִּלַּע ה׳ וְלֹא חָמַל וגו׳.

רמז תתרכג

איכה יעיב – אמר רבי חמא בר חנינא איך חייב ה׳ ברוגזיה ית בת ציון, אית אתרא דצווחין לחייבא עייבא, רבי שמואל בר נחמני אמר איך כייב וכו׳ אית אתרא דצווחין לכיבא עיבא, משל למלך שהיה לו בן, בכה נתנו על ארכובותיו, בכה נתנו על זרועותיו, בכה הרכיבו על כתפו, טנף עליו הליכו לארץ, לא הוה מחתותיה כהסקותיה, מסקותיה צבחר צבחר, מחתותיה כולא חדא, כך ואנכי תרגלתי לאפרים ואחר כך קחם על זרועותיו, ואחר כך ארכיב אפרים כו׳, ואחר כך השליך משמים כו׳. אמר ר׳ יהושע בר נחמני משל לבני מדינה שעשו עטרה למלך, הקניטוהו וסבלן, הקניטוהו וסבלן, אחר כך אמר להם המלך כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב״ה לישראל כלום אתם מקניטים אותי אלא בשביל איקונו של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון, הדא הוא דכתיב השליך משמים וגו׳.
ולא זכר הדום רגליו – אמר רבי חנינא בר יצחק אין הקב״ה זוכר הדם שבין רגליו של זקן דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה וגו׳,
דבר אחר אין אתה נזכר לנו אותם הדם שבמצרים שנאמר ולקחו מן הדם ונתנו כו׳.
דבר אחר הדום רגליו זה בית המקדש דכתיב והשתחוו להדום רגליו כו׳.
כיף יג׳יים אללה בג׳צ׳בה גמע ציון, וטרח מן אלסמא אלי אלארץ׳ פכ׳ר אלאסראיל, ולם יד׳כר מחל סכינתה פי יום ג׳צבה.
יעיב – יאפיל (מגזרת עבים).
בת ציון – קהל ציון.
הדום רגליו – משכן שכינתו (וכ״ת בישעיה סו א והארץ הדום רגלי).
איכה יעיב – יאפיל כמה דאת אמר: והשמים התקדרו בעביםא (מלכים א י״ח:מ״ה).
משמים ארץ – לאחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת אחת, ולא מעט מעט, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
הדום רגליו – שרפרף מרגלותיו, וזה בית המקדש.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בנוסח שלנו: ״עבים״.
How can it be that…cast a gloom – Bring darkness,⁠1 as Scripture states, "the heavens had become darkened with clouds.⁠"2
From heaven to earth – After He lifted them up to heaven, He cast them to earth all at once, and not gradually;⁠3 from a lofty roof to a deep pit.
His footstool – His footstool, referring to the Beis Hamikdosh.⁠4
1. Alternatively, 'has raised up to the clouds.' (Ibn Ezra)
2. I Melochim 18:45.
3. Otherwise Scripture should have stated לארץ, instead of ארץ, the latter expression indicates that it was done in one instant. (Sifsei Chachomim)
4. See Targum in Tehilim 99:5.
איכה יעיב באפו – העריב והחשיך והאפיל כענין שנאמר סכותה בענן לך (איכה ג׳:מ״ד) והעב מאפיל יותר לכך נאמ׳ איכה יעיב באפו על רוב מעשיהם וההכעשות שהיו מכעיסים לפני השם הביא עליהם אפו כענין שנאמר ויחר אף י״י בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה (דברים כ״ט:כ״ו).
השליך משמים ארץ תפארת ישראל – עד שהיו מובטחין והיית רק למעלה (דברים כ״ח:י״ג) והיו מטה מטה לא היתה עלייתם כירידתם שעליתם מעט מעט כענין שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי (הושע י״א:ג׳) ארכיב אפרים וכשחטאו השליך משמים ארץ תפארת ישראל – זה בית המקדש כענין שנאמר בית קדשנו ותפארתנו (ישעיהו ס״ד:י׳).
ולא זכר הדום רגליו ביום אפו – זה בית המקדש שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואו׳ (ישעיהו ס״ו:א׳) נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו (תהלים קל״ב:ז׳) ורז״ל דרשו במדרש על שחסר וי״ו הדם רגליו. אמר ר׳ חניא בר יצחק אמר הנביא לא זכר השם הדם של זקן שנימול לצ״ט שנה.
ביום אפו – אפו אפו שני פעמים אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני.
איכה יעיב – פתרונו: איכה יחשיך, לשון עבים.
ולא זכר הדום רגליו – בית המקדש שהוא הדום רגליו, כשם שאמר ישעיהו: ושוליו מלאים את ההיכל (ישעיהו ו׳:א׳), ופתרו בו אנשי פתרון: הוא יושב על כסא רם ונשא והדום רגליו ממלאים את ההיכל, כלומר: שגבוה כל כך, שבשמים הכין כסאו והדום רגליו מגיעין להיכל שלמטה. וכן ישעיה הוא אומר: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳), ופירש יונתן: זהו בית המקדש.
How [the Lord] has clouded (יעיב) – Its explanation is has darkened, an expression of clouds (עבים).
He did not remember his footstool – the Temple that is his footstool, just as it says in Isaiah and the hem of his robe filled the Temple (Isaiah 6:1). The interpreters explain it: He sits upon a throne, high and lofty (ibid.), and his footstool fills1 the Temple. That is to say that [he is] exalted so much that in heaven he established his throne, and his footstool reaches to the Temple below. Thus Isaiah says Heaven is my throne, and the earth is my footstool (Isaiah 66:1). [Targum] Jonathan explains this is the Temple.
1. R. Yosef Kara uses the plural form ממלאים to refer to his footstool, rather than the expected singular form ממלא.
איכה יעיב באפו י״י את בת ציון – פתרונו: יחשיך לשון עבים.
השליך משמים ארץ תפארת ישראלא – הם מבצרי בת יהודה וכל נאות יעקב וממלכה ושריה כמו שמפרש למטה (איכה ב׳:ב׳), כל אלה נקראו: תפארת ישראל.
ולא זכר הדם רגליו ביום אפו – פתרונו: לא זכר עולמו ביום אפו. שהארץ וכל יושביה נקראו הדום רגליו, דכתיב: השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳).
ואנשי פתרון פותרין בו: לא זכר – מקדשו, ביום אפו. והארץ הדום רגלי (ישעיהו ס״ו:א׳) – תירגם יהונתן: בית מקדשי.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט: ״תפארת ישראל״.
How the Lord, in his anger, has clouded the daughter of Zion – Its explanation is has darkened, an expression of clouds.
He has cast down from heaven to earth the glory of Israel – They are the strongholds of the daughter of Judah, and all the dwellings of Jacob, and the kingdom and her rulers, like that explained below; all of these were called the splendor of Israel.
He did not remember his footstool in the day of his wrath – Its explanation is, he did not remember his world in the day of his wrath, because the earth and all her inhabitants were called his footstool, as it is written Heaven is my throne, and the earth is my footstool (Isaiah 66:1). But the interpreters explain it: he did not remember his Temple in the day of his wrath, but the earth is his footstool (ibid). Targum Jonathan [reads] 'My Temple'.
איכה יעיב – יש אומרים יעיב מעב, כמו: מחשיך (ירמיהו י״ג:ט״ז).
והנכון: יגביה עד עב.
הדום – דמות כסא קטן לרגלים.
How He has clouded. Some say that יעיב is from the same root as cloud (מעב), like it gets dark (מחשיך) (Jeremiah 13:16). But the correct meaning is he raises as high as a cloud.
Stool. The form of a small stool for the feet.
איכה יעיבא – לא הגביה השם את ציון רק באפו, כדי להשליכה ממקום גבוה.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876 חסרה מלת: ״יעיב״.
How he has clouded. HaShem only exalted Zion out of anger, in order to bring her down.⁠1
1. Lit. HaShem only exalted Zion in his anger in order to send her from a lofty dwelling place.
איכה יעיב – מטעם עב וענן וחשך, כטעם: והחשכתי לארץ ביום צר (עמוס ח׳:ט׳).
משמים ארץ – נכון בעברי ובהגיון, כמו שהיה נכון אם אמר: לארץ.
והנה תפארת ישראל היתה גבוה עד שמים הגיע להפלגה, גם ידוע ליודעים שיתוף שמים.
ולא זכר – השם יתברך ברצונו, לא שקרה לו שכחה כמקרה בני אדם, וחלילה. ואולי לא היה זה כמו זה: ולא זכר שר המשקים (בראשית מ׳:כ״ג).
וקרא בית המקדש בפרט הדום רגליו, ואם כן הוא כל ירושלים גם כל ארץ ישראל, גם כל הארץ שבעולם, והכל אמת מצדדים, וזכור זה והקש על זה.
איכה יעיב – למה שהיה מן המנהג הטבעי כי ברדת הגשם והשלג מן השמים ישכון שם הענן ומה גם עתה ברדת ברד או עת השליך אבנים כי יהיה שם חשך ענן וערפל. לזה אמר המקונן כי העיב ה׳ באף ובחמה באפלה, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ואמר כי לא זכר בעננו הענן הזה, ברית הקשת אשר נתן בהדום רגליו לזכור, כדי שלא לשחת, אבל השחית וכלה את הכל.
הדם רגליו. כל הדם בלישנא חסר וא״ו ועל זה אמרו במדרש לא זכר הקב״ה אותו הדם של בין רגליו של זקן שנימול לצ״ט שנה ד״א ולא זכר אותו הדם שבמצרים שנאמר ולקחו מן הדם ונתנו כל שתי המזוזות ד״א ולא זכר דם הברית שנזרק על ישראל בבאם להתיצב בתחתית ההר לקבל התורה מדרש רבתי ולקח טוב.
יעיב – החשיך יפעתה ע״י עבים.
הדם רגליו – בית המקדש, ובשמים כסאו.
איכה יעיב – כתיב (פ, עקב) העדותי בכם היום כי אבד תאבדון כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם, מה אלו בעבים דכתיב (ישעיהו י״ט) הנה ה׳ רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים וגו׳ אף אלו בעבים, דכתיב איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון1 (שם).
איכה יעיב באפו – מהו יעיב באפו, רבי חמא ב״ר חנינא אמר איך חייב ה׳ באפו את בת ציון,⁠2 שכן יש מקומות שקורין לחיובא עייבא,⁠3 ר׳ שמואל בר נחמני אמר, איך כאיב ה׳, שכן יש מקומות שקורין לכאיבא עייבא,⁠4 ורבנן אמרי – איך שיום ה׳ באפו את בת ציון5 (מ״ר).
את בת ציון – כתיב (איוב ל״א) וכעב עברה ישועתי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, בני אדם שהם נדיבים וראויים שתבא לי ישועה על ידיהם אתה מעבירנו כעבים, שנאמר איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון6 (שם).
השליך משמים ארץ – רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מידי׳, אמר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא7 (חגיגה ה׳:)
השליך משמים ארץ – משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכבותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טנף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא הוי ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב״ה עם ישראל, מתחלה (הושע י״א) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ואח״כ (שם י׳) ארכיב אפרים, ואח״כ – השליך משמים ארץ8 (מ״ר).
תפארת ישראל – מהו תפארת ישראל, אמר הקב״ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי,⁠9 הרי הוא לכם כנגד פניכם, הוי – השליך משמים ארץ תפארת ישראל10 (שם).
הדם רגליו – מהו ולא זכר הדם רגליו, א״ר חנינא בר יצחק, אין הקב״ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן, שנאסר ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו11 (מ״ר).
הדם רגליו – דבר אחר ולא זכר הדם רגליו, אין הדום זה אלא ביהמ״ק, שנאמר (תהלים צ״ט) רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא12 (שם).
ביום אפו – א״ר אחא, יום אחד היה חרון אפו של הקב״ה ואלו עשו ישראל בו תשובה פשרו13 (שם).
1. ומפרש כגוים אשר ה׳ מאביד מפניכם – כאופן האבידה אשר האביד ה׳ את הגוים. וסמיך על סוף הפסוק שם כן תאבדון, דמיותר הוא דהלא אמר מקודם העדותי וגו׳ כי אבד תאבדון כגוים וגו׳ ומה זה דאמר כן תאבדון, ע״כ דריש המ״ר דסיפא דקרא כן תאבדון קאי על אופן האבדה של הגוים, ואבד תאבדון קמא קאי על העונש בכלל דיענשו ויאבדו כגוים אשר נענשו ונאבדו וחסר במדרש מלת וגומר.
2. חייב הוא מענין רעה והיזק, מלשון חב לאחרים, וע׳ באות הסמוך.
3. מפני שהח׳ והעי״ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד מאותיות הגרון.
4. המדרש מחפש איך לפרש מליצת יעיב, זה מפרש דמליצת יעיב קאי על מי שמחויב להענש אם בגוף ואם בכסף – ומביא ראיה שכן העולם קורין לחיובא עייבא כלומר שהעולם תשך בעדו כמו שהוא מכוסה בעבים, והוא מליצת העולם, ולפי זה אין צריך להתחלפות העי״ן בחי״ת, וזה דריש מלשון כאב, דמאן דכאיב ליה כאיבא קורין לו העולם ע״ד המליצה עייבא, כנ״ל – שהעולם חשך בעדו כאלו מכוסה בעבים.
5. ורבנן דרשי המליצה מלשון יעיב שהוא שממה, כי מקום חשך הוא מקום שמם, וכמ״ש והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך, כי מקום חשך הוא תוהו ובוהו, וז״ה אמרו יעיב, כמו ישומם כי העבים יכסו אור השמש ונעשה חשך ושמם, וז״ה כונת שיים מלשון שממה.
6. יעיב מלשון עבים, ובת ציון מפרש מלשון המצויינים בתורה ובמצות, וכמו שדרשו במדרש חזית הלשון בנות ציון.
7. ר״ל כמה גדולה נפילה זו שאין לך בור עמוק וגג גבוה כמשמים לארץ, ומרוב צערו נחלש ונפל הספר מידו. ולכאורה י״ל מה חידוש חידש רבי בזה הלא אמר השליך משמים ארץ והוא בודאי יותר מן איגרא רמא לבירא עמיקתא, אמנם יש לומר ע״פ המדרש שוחר טוב ק״כ דאמר שם שיר המעלות כשישראל עולין למעלות הרבה עולין וכה״א אתה תעלה מעלה מעלה, וכשהם יורדין אינם יורדין ירידה אחת אלא ואתה תרד מטה מטה וכה״א השליך משמים ארץ, והכונה דאלו לא עלו ישראל במעלה היותר גבוהה לא היתה הנפילה כ״כ גדולה כמובן, אך כעת שהיו ישראל מקודם במעלה היותר גבוהה היתה הנפילה גדולה עד מאד, וז״ה שאמר השליך משמים כלומר מתחלה היו גבוהים עד שמים ועוד יותר גבוה משמים, וכמ״ש כי גדול מעל שמים חסדך (וע׳ פסחים נ׳ ע״ב) ואח״כ נפלו על הארץ והיתה הנפילה גדולה וז״ה שאמר רבי מאיגרא רמא מקודם עלו לאגרא רמא ואח״כ נפלו לבירא עמיקתא ולא נפלו מלוא קומתם על הארץ כשהם הולכים על הארץ רק מאיגרא לבירא וכנ״ל, וע׳ זוהר ח״ב קע״ה א׳, ועי׳ רש״י.
8. מפרש תרגלתי מלשון רגלים, ואע״פ דפסוק תרגלתי הוא מאוחר לפסוק ארכיב, אך מפני שסדר התעלות הבן במשל שהביא הוא בסדר כזה לא חש לדרוש מן המאוחר אל המוקדם.
9. ענין ההקנטה בזה הוא מפני שהיו בוטחין באיקונו של יעקב שחקוקה על כסא הכבוד והיו מתגאין וחוטאין, ועי׳ בסמוך פסוק ז׳ בדרשה זנח ה׳ מעין לשון ודרשה כזו.
10. פשוט דסמיך לדרוש משום דשם יעקב הוא גם ישראל ותפארתו היא בזה שהאיקונין חקוקה על כסא הכבוד. וטעם יתרון ליעקב על אבותיו שהיתה איקונין שלו חקוקה כזה, הוא משום דמטתו היתה שלמה, שלא היה פגם בבניו, משא״כ אברהם ויצחק יצאו מהם ישמעאל ועשו.
11. דריש כן מלשון הדם שהוא חסר ו׳. ולא אדע מש״כ איזו מפרשים למ״ר דאולי היה בספריהם [של בעלי המ״ר] חסר ו׳, והלא גם בספרנו הוא חסר.
12. תמה אני שלא הביא הפסוק דתהלים קל״ב נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, אשר מזה הראיה יותר חזקה, ואולי משום דזה שהביא מוקדם הוא. ואמנם אפשר להביא מפסוק יותר מפורש לענין זה, מדה״א כ״ח לבנות בית מנוחה לארון ברית ה׳ ולהדום רגלי בית אלהינו, והא דכתיב (ישעיהו ס׳) והארץ הדום רגלי, צ״ל דכל יתרון ומעלת הארץ הוא בשביל המקדש, וא״כ גם בזה שם התואר הזה אל ביהמ״ק. ואמנם יש להסביר הראיה מהפסוק שמביא בזה והשתחוו להדום רגליו, משום דמצינו כנגד זה כתיב באותו ענין רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו, דזה בודאי קאי על ביהמ״ק, א״כ גם והשתחוו להדום רגליו ג״כ ביהמ״ק הוא.
13. דריש יתור הלשון ביום, דדי היה לכתוב ולא זכר הדום רגליו באפו, וכמו שכתוב אשר נשבעתי באפי, וגם ענין החורבן נמשך זמן רב וכמבואר באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג׳ שנים ומחצה, וא״כ לא שייך הלשון ביום, לכן דריש דהכל היה תלוי ביום אחד שבו נגזרה הגזירה, ולכן אלו חזרו אותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מלשון צינון כמו מים פושרין, וע״ד נתפשרתי גבי קין בר״ר פ׳ כ״ב.
אֵיכָה – איך1 יָעִיב – העריב והחשיך2 והאפיל3 בְּאַפּוֹ – ברוגזו4 | אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן – כנסת ישראל?!⁠5, ולאחר שהגביהם עד לשמים6 הִשְׁלִיךְ – השליכם מִשָּׁמַיִם לארץ בבת אחת7, השליך אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל הם מבצרי בת יהודה וכל נאות יעקב וממלכה ושריה8, וְעִמָּם השליך לגלות אף את קדושת ארץ ישראל9, וְלֹא זָכַר את בית המקדש אשר הוא10 הֲדֹם רַגְלָיו – שרפרף מרגלותיו11 בְּיוֹם שחרה12 אַפּוֹ וגבר רוגזו13, והשחית וכילה את הכל14: ס
1. תרגום.
2. רש״י, אבן עזרא. פירוש נוסף מביא אבן עזרא פי׳ יגביה עד עב.
3. לקח טוב.
4. תרגום.
5. תרגום.
6. רש״י.
7. ולא מעט מעט, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, רש״י. משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכובותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טינף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא היתה ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב״ה עם ישראל, מתחילה (הושע יא, ג) ״וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו״ ואח״כ (הושע י, יא) ״אַרְכִּיב אֶפְרַיִם״, ואח״כ (כאן) ״הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ״, מדרש רבה.
8. ר״י קרא.
9. היא הנקראת ״תפארת״, פלגי מים.
10. תרגום, ר״י קרא. בית המקדש שהוא הדום רגליו, כשם שנאמר (ישעיהו ו, א) ״וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל״ ופתרו בו אנשי פתרון, הוא יושב על כסא רם ונשא והדום רגליו ממלאים את ההיכל, כלומר שגבוה כל כך שבשמים הכין כסאו והדום רגליו מגיע להיכל שלמטה, וכן ישעיה הוא אומר (ישעיהו סו, א) ״הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי״, ר״י קרא. ובמדרש, מהו ולא זכר הדם רגליו? א״ר חנינא בר יצחק, אין הקב״ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן עליו נאמר (בראשית יז, כד) ״וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״, מדרש רבה.
11. רש״י.
12. תרגום. ובמדרש, א״ר אחא יום אחד היה חרון אפו של הקדוש ברוך הוא, ואילו עשו ישראל תשובה פשרו, מדרש רבה.
13. תרגום. המילה ״אפו״ מופיעה פעמיים, אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, לקח טוב.
14. עקדת יצחק.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144