טמאתה בשוליה – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים טומאתה בשוליה1 (פתיחתא למ״ר).
טמאתה בשוליה – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר טומאתה בשוליה וישעיהו אמר
(ד) אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון
2 (איכה רבה א׳:א׳).
טמאתה בשוליה – אמר ליה ההוא צדוקי לר׳ חנינא, השתא ודאי טמאים אתם דכתיב טומאתה בשוליה,
3 אמר ליה, תא חזי מה כתיב בהו (פ׳ אחרי) אני ה׳ השוכן אתם בתוך טומאותם – אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם
4 (יומא נ״ז.).
טמאתה בשוליה – מהו טומאתה בשוליה, א״ר אבא בר כהנא, כל אותם הכהנים ששמשו בימי צדקיהו ערלים היו, הדא הוא דכתיב
(יחזקאל מ״ד) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו בהקריבכם
5 (מ״ר).
טמאתה בשוליה – מהו בשוליה – בשפוליה, כמש״נ על שולי המעיל,6 דבר אחר טומאתה בשוליה כההיא דתנן מקום היה למטה מירושלים ותופת שמו, ולמה נקרא שמו תופת, רבי יהודה אומר, על שם תפתה דהוי ביה,7 ורבי יוסי אומר על שם גי בן הנם דהוי ביה8 (מ״ר).
ראה ה׳ וגו׳ – רוח הקודש צווחת ואומרת, ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב
9 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פ׳ א׳ אות ה׳.
2. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ אות ט״ו.
3. כונתו לומר דעתה ודאי אין השכינה שורה ביניכם, דאיך תשרה במקום הטומאה, ולא נתבאר הלשון השתא ודאי, וגם טעם ההוכחה מלשון טומאתה בשוליה. וי״ל עפ״י מש״כ רש״י כאן טומאתה בשוליה לשון גנאי הוא, דם נדותה ניכר בשולי בגדיה כלומר חטאותיה, עכ״ל, ודין הנדה שאם נמצא כתם טומאה על שטח כל הבגד אין לטמאה, משום די״ל שאין הכתם בא ממקור הטומאה, משא״כ אם הכתם בשולי הבגד אז היא טמאה ודאי (ע׳ יו״ד סי׳ ק״צ), וזהו שאמר דעכשיו שהמשיל הכתוב את חטאותיה לטומאת הנדה ועוד גם לטומאת שולים, א״כ ודאי טמאים אתם.
4. וע׳ מש״כ בתו״ת במקומו פ׳ אחרי (ט״ז ט״ז).
5. דריש בשוליה על המילה, שולי הגוף, וקרי לה טומאה עפ״י מ״ש ר״ע ביבמות ע״ב א׳ דמרבה לערל כטמא (רד״ל), ולבד זה דריש בשוליה על הכהנים ע״ש בגדי כהונה דכתיב בהו ועשית על שוליו, על שולי המעיל, ולפ״ז דריש טומאתה, טומאת הערלה, בשוליה, בכהניה, שנוי הבגד היה על שולי המעיל היינו הרמונים, והפעמונים, וע״ז אמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש כמבואר, וע״ש באות הבא.
6. גם דרשה זו מוסבת על עון ערלת בשר, כמו בדרשה הקודמת, אלא דכאן לא קאי אכהנים לבד כי אם על עון המילה שלא שמרו כלל אנשי ירושלים, ומביא ראיה שבשוליה פירושו בשפוליה מלשון על שולי המעיל שפירושו שהפעמונים יהיו על שפולי של מעיל, וע״ע באות הקודם ביחס שם שוליה על המילה.
7. היא עבודת כוכבים של מולך ונקראת תפתה ע״ש שהיו הכהנים מקישים בתופים לבל ישמע האב כשהבן נכוה ויכמרו רחמיו ויחזיר אותו, כמבואר במלכים ב׳ כ״ג ובמפרשים שם, והמפרשים במ״ר כאן לא הרגישו בזה, ולפי שהיתה במקום נמוך שבירושלים קאמר בשוליה.
8. בפסוק
(מלכים ב כ״ג י׳) כתיב התפת אשר בגי בן הנם, ותרגומו – די בחילת בר הנם וחולתא הוא תרגום של עמק, ועל שם שהיה בעמק תרגם כן, ומפני זה יכונה טומאתה בשוליה.
9. דריש דזה הוא מאמר של רוה״ק ולא של ישראל, משום דעד עתה כשדברה כנסת ישראל דברה בלשון נסתר, ישבה, היתה, בכה תבכה, גלתה, שעריה, כהניה, צריה, וכאן מדבר בעדו, ראה ה׳ את עניי, ולא את עניה, לכן דריש דמוסב על רוה״ק, ור״ל שרוה״ק מדבר בשם ישראל, ולכן לפעמים מדברת בלשון נסתר ולפעמים בלשון מדבר בעדו. ויתכן דכלל הדרשה מכוונת לענין הדרשה שבפ׳ הסמוך ידו פרש צר זה עמון ומואב וא״כ האויב שבפ׳ זה ג״כ עמון ומואב אחרי דהלשון ידו מוסב על אויב שבפ׳ זה, ומצינו בהו הלשון הגדיל על ה׳
(ירמיהו מ״ח כ״ו) שפירושו שחרפו וגדפו כלפי מעלה וכדכתיב גם (צפני׳ ב׳ ח׳) חרפת מואב וגדפי בני עמון, וזוהי הכונה שרוח הקודש צווחת ואומרת ראה ה׳ כי הגדיל אויב, זה עמון ומואב הגדיל לחרף כלפי מעלה.