חטא חטאה ירושלים – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים חטא חטאה ירושלים1 (פתיחתא למ״ר).
חטא חטאה ירושלים – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר חטא חטאה ירושלים וישעיהו אמר (מ״ד) מחיתי כעב פשעיך
2 (איכה רבה א׳:א׳).
חטא חטאה ירושלים – [וכי] אומות העולם אינם חוטאים, אלא אע״פ שחוטאין אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו3 (מ״ר).
חטא חטאה ירושלים – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים, דכתיב
(ישעיהו מ׳) כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה
4 (שם פסוק כ״ב).
לנידה היתה – אמר רב יהודה אמר רב, לנדה היתה – לברכה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה היתר
5 (תענית כ׳.).
לנידה היתה – מהו לנדה היתה – לטלטול היתה6 (מ״ר).
כל מכבדיה הזילוה – אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק, ואמרו, ישראל שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו, מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה
7 (יומא נ״ד:)
ותשב אחור – אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות8 (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. כונת הקושיא וכי אומות העולם אינם חוטאים, ולמה זה רק ישראל נדונו במשפט קשה כזה, ומשני דאוה״ע אע״פ שחטאו אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו. ותירוץ זה צריך באור דבמה תתיישב הקושיא, וצ״ל הכונה דרומז להפ׳
(עמוס ג׳) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה לכן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, והוא לגבי רוב יחוסם וקדושתם עונשם מרובה, וכמ״ש הקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכנגד זה כשזוכים – שכרם מרובה.
4. מ״ש חטאו בכפלים, הוא משום דידוע בלשון הקודש דכל פעל הבא כפול במקור ובפעל עורה על תוקף הפעולה וחזקתה, וכמו שבארנו כ״פ בתורה תמימה על התורה, ומדכתיב כאן חטא חטאה דריש שהיה חטאה כ״כ חזק עד שנחשב בערך כפלים מסתם חטא. ומסיים במ״ר וכן מתנחמין בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי.
5. ור״ל שאין חורבנה עד עולם אלא עוד תשוב ותבנה.
6. ר״ל למטולטלים בגלות, ודריש נדה מלשון נע ונד.
7. הבאור הוא כי ענין הכרובים היה להורות השגחת הקב״ה על ישראל, כי בעת שהיו הכרובים מעורין זה בזה היה סימן לישראל שהם עושין רצונו של מקום והיתה זה לסימן ברכה, וכשהיו נפרדין זה מזה היה זה לסימן להיפך והשתדלו להטיב דרכיהם, והיה זה בדרך נס, אבל העובדי כוכבים לא ידעו מכל זה, וחשבו אותן לענין צעצועים בעלמא ולכן אמרו מה שאמרו בגנותם והזילו בהם, ויתפרש הלשון כי ראו ערותה, כלומר כי לפי מחשבתם בכל זה חשבו זה לחרפה להתעסק בזה כמבואר. ויתכן דסמיך לדרוש כן בלשון כי ראו ערותה ע״ש הכתוב דכתיב בכרובים כמער איש וליות, שפירושו כדיבוק איש ולויתו, ומפרש גם הלשון ערותה מלשון דבק וקישור [וכן ומתערה כאזרח רענן] ור״ל שראו דבוקם. אף שאז בעת שצרו אויבים על ירושלים לא היו ישראל עושין רצונו של מקום וא״כ לא היו הכרובים מעורין זב״ז ואיך אמר כי ראו ערותה, די״ל דאז בעת הפרידה כביכול נתעצמה האהבה יותר ויותר כמו שמצינו באוהבים נאמנים אשר נאנסו ע״י איזה סיבה להפרד זה מזה אפילו על זמן מועט נתעורר אז האהבה ביניהם ואהבתם הפנימית תתגלה אז לעין כל וכמו שמצינו ביהונתן ודוד בעת שנפרדו זה מזה אמר הכתוב ויבכו זה את זה וישקו זה את זה עד דוד הגדיל.
8. דבשני אלה מצינו לשון קריבה וכמ״ש בזבחים ק״ב א׳ עה״פ אל תקרב הלום שביקש משה כהונה ומלכות, ולכן יתפרש לשון השבה לאחור ג״כ בשני אלה הדברים שאבדו בשעת החורבן.