Eikhah 1 – איכה א‏ – Mikraot Gedolot

הֲוַת דְכִירָא יְרוּשְׁלֵם יוֹמִין קַדְמָאִין דִּי הֲוַת מְדוֹרָא בִכְרַכַּיָּא וּבְפַצִּיחִין תַּקִּיפִין וּמָרְדָא וְשָׁלְטָא בְּכָל עַלְמָא וְכָל רִיגוּגָהָא דַהֲווּ לָהּ מִן יוֹמִין קַדְמָאִין וְעַל חוֹבָא נְפַל עַמָּהּ בִּידוֹי דִנְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וְאָעִיק לְהוֹן וְלֵית דְסִיַּע לָהּ חֲזוּהָא מְעִיקַיָּא דְאָזְלָא בְשִׁבְיָתָא חַיְכוּ עַל טוֹבָהָא דִּי פְּסַק מִבֵּינָהָא.

[לד] זָכְרָה יְרוּשָׁלָיִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ – בִּימֵי עֲנִיּוּתָהּ זָכְרָה מְרָדִין שֶׁמָּרְדָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב (תהלים י״ט:י״א). בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר, רַבָּנָן דְּהָתָם אָמְרִין נְפִיל תּוֹרָא סַגִּין טַבָּחוֹי. וְרַבָּנָן דְּהָכָא אָמְרִין נְפַל תּוֹרָא תְּחַדְּדָן סַכִּינוֹהִי. וְאֵין עוֹזֵר לָהּ. רַבָּנָן דְּהָתָם אָמְרִין כַּד תִּסְפּוּן כַּלָּה מִדְכְּרָא שִׁבְעָה יוֹמִין דְּמִשְׁתּוֹתָא. וְרַבָּנָן דְּהָכָא אָמְרִין כַּד יְחוּפֶה בְּרָא מִדְכַּר שַׁלְוָתָא דְּבֵיתֵיהּ דַּאֲבוּי. רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ, עַל שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ׳:ז׳).

דָּבָר אַחֵר: עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – עַל שְׁמִטּוֹתֶיהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן וגו׳ (ויקרא כ״ה:ד׳).

דָּבָר אַחֵר: עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – זֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁבַת מִתּוֹכָהּ.

זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה – ויזכור אלהים בריתו וינחם כרוב חסדיו.

פד׳כרת ירושלם, פי איאם צ׳עפהא וד׳להא, גמיע תמאניהא אלד׳י כאן פי אלזמאן אלקדים, אד׳ וקע קומהא פי יד אלעדו ולא מעין להא, ראוהא אלאעדא, צ׳חכו עלי עטלהא.

זכרה ירושלם בימי חולשתה ושפלותה את כל (וכתב רבינו כי תיבת עוני נחלקת לארבעה פנים, אחד מהם חולשת מעמד ומצב. וראה פירושו לשמות ג הע׳ 3, מהדורתי).

בנפל עמה – כאשר נפל עמה (ומוסב אל תחלתו ומרודיה כאשר נפל).

משבתיה – מגזרת שבתון.

זכרה ירושלם – בגלותה. ימי ענייה^א – ימי חורבנה שהביאה לידי עוני.

^ב{ואני אומר: ימי עוניה – כמו: בימי עניה ומרודיה, שכבו לארץ חוצות (איכה ב׳:כ״א) כמו בחוצות, וכן הרבה במקרא. וכן חבור המלה: זכרה ירושלים בימי עוניה וגלותה את כל מחמודיה אשר היה לה מקדם.}

ומרודיה – הוא לשון צער, כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), אריד בשיחי ואהימה (תהלים נ״ה:ג׳).

כל מחמודיה – וזכרה את טוב מחמודיה שמימי קדם.

שחקו על משבתיה – שמחו על שביתת משושה חגה חדשה ושבתה (הושע ב׳:י״ג).

ומדרש אגדה דורשו בלשון אחר: שהיו שובתין בגולה בשבתות וימים טובים ושומטין בשביעיות והיו האומות משחקים עליהם ואומרים: שוטים, בארצכם לא שמרתם, בגולה^ג תשמרו.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1: ״עניה״.

ב. ההוספה מופיעה בגיליון בכ״י לוצקי 778. היא חסרה בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1, ובדפוסים. והשוו פירושי ר״י קרא. הלשון ״חבור המלה״ מופיעה ברש״י איכה ב׳:ד׳, תוספות לרש״י יהושע ו׳:א׳, כ״א:מ״ב, ובר״י קרא איוב ו׳:י״ג-י״ד.

ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3204: ״ועכשיו״. בכ״י לייפציג 1: ״עכשיו״.

Yerusholayim remembered – In her exile.

The days of her poverty – The days of her destruction, which brought her to poverty.

And lamenting – This וּמְרוּדֶיהָ is an expression of pain¹ as in, "and I will wail וְיָרַדְתִּי upon the mountains,⁠"² [and as in,] "I lament אָרִיד as I speak and I moan.⁠"³

All her treasures – And [Yerusholayim] remembered all the good of her precious things⁴ that were from days of old.⁠⁵

Laughing derisively when she was curbed – They rejoiced over the cessation of her celebrating at her festivals, New Moons, and Sabbaths. But the Midrash Aggadah interprets it as a different expression, that they rested in exile on the Sabbath and festivals, and observed the seventh [i.e., Sabbatical] year. The gentiles ridiculed them and said, "Fools! In your land you did not observe [Sabbath and festivals,] and now in exile you keep it? In your land you did not observe [the Sabbatical year,] and now in exile you keep it?⁠"

1. Alternatively, 'and her rebellion [מרד] against God.'

2. Shofetim 11:37.

3. Tehilim 55:3.

4. מחמדיה in this verse has a different meaning than in (10) below, where it means 'Torah scrolls.' (Sifsei Chachomim)

5. The beginning of the verse speaks of 'her poverty', therefore Rashi explains that 'her treasures' relates back to the 'days of old.' (Sifsei Chachomim)

זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה – בימי עניה זכרה מרודיה שמרדה בשם.

ס״א: מרודיה – כמו ועניים מרודים תביא בית (ישעיהו נ״ח:ז׳) כלומר ענייתה וירידתה מן הכבוד שהיתה בה זכרה אתה וכן הוא א׳ כל מחמדיה אשר היו מימי קדם. רבנן דתמן אמרי כד תספין כלה תדכר יומי משתותה ורבנן דהכא אמרי כד יוסף רוי במצרים הוה מדכר שלותיה בבת אבוהי.

בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה – היינו דאמרי אינש נפל תורא סגיאו טבחי כל העולם כולו היו יריאין לשלוח יד בירושלים והכל עוזרין לה כיון שנפלה ביד צר אין עוזר לה.

ראוה צרים – אלו צרי יהודה ובנימין (עזרא ד׳:א׳).

שחקו על משבתיה – כלומר שהיו משבתים ממלכותם ומכבוד הראשון רבנן אמרי אם היה אחד בא לשמר שבת מישראל היו משחקים עליו והיו או׳ לו בארצכם לא הייתם שבתין את השבת ועתה אתם שובתין בארצנו והיו מכים אותו לחלל את השבת.

זכרה ירושלים ימי ענייה ומרודיה^א כל מחמדיה אשר היו מימי קדם – עכשיו נזכרת ירושלים בימי ענייה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם, שכן מנהג האדם שנזכר בימי עָנייו ימי הטובה שהיה בטוב, וכן איוב הוא אומר: מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני^ב{וגו׳} כאשר הייתי בימי חורפי בסוד אלוה עלי אהלי^ג (איוב כ״ט:ב׳-ד׳), אף כאן בימי ענייה ומרודיה של ירושלים נזכרת כל מחמדיה אשר היו מימי קדם.

ראוה צרים שחקו על משבתיה – על ששבת ממנה כל טובה.

א. בכ״י לונדון 27298 נוספה כאן מלת: ״על״.

ב. כן בכ״י ס״פ I.21. בכ״י לונדון 27298 חסר ״כימי אלוה ישמרני״.

ג. כן הסדר בפסוקים ובדפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298 (בהיפוך הסדר): ״בסוד אלוה עלי אהלי כאשר הייתי בימי חורפי״.

Jerusalem recalls the days of her suffering and sorrow, all the treasures that were from the days of old – Now, Jerusalem has recalled, in the days of her suffering and sorrow, all the treasures that were from the days of old – because it is a person's habit that he recalls in the days of his suffering, the days of good things for it was well. Similarly, Job says, if only I could be as in the earlier months [etc.] (Job 29:2) when I was in the days of my prime; when God's mystery was above my tent (ibid. v.4). Also, in this case, in the days of the suffering and sorrow of Jerusalem, she recalls all the treasures that there were in the days of old.⁠¹

The enemies saw her and mocked at the cessation of her good (משבתיה) – because all of her good has ceased (ששבת).

1. RY Kara explains this text by changing the word order, and supplying ב in. He then paraphrases, and adds some Scriptural parallels in support.

זכרה ירושלם ימי עניה – עתה זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם – שכן מנהג העולם כשאדם מתחיל בטובה ובאחריתו יורד, הוא זוכר בימי עוניו שנים הטובות שהיה שרוי בטובה בראשיתו.

ראוה שרים^א שחקו על משבתיה – צרים^ב שראו אותה בימי גדולתה, כשראו אותה עתה בימי נוולה, שחקו על דברים חמודים שפסקו ממנה.

משבתיה – לשון הפסק, כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), שתרגומו:⁠^ג ופסק מַינַה, וכן יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב), וכן והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג).

א. כן בכ״י מינכן 5, פראג, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסחאות שלנו: ״צרים״.

ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פראג: שרים. ועיינו בהערה הקודמת.

ג. בכ״י מינכן 5: ״שתרגומא״.

Jerusalem recalls the days of her suffering – Now Jerusalem recalled in the days of her suffering and sorrow all her treasures that were from the days of old – Such is the way of the world that when someone hopes for good, but with his end he goes down, he recalls in the days of his suffering the good years that were found in the good when he began.

her enemies saw her and mocked at her downfall. The enemies that saw her in the days of her greatness, when they saw her now in the days of her disgrace, they laughed at the charming words that discontinued from her.

her downfall (משבתיה) is an expression of cessation, like The manna was depleted (וישבות) (Joshua 5:12) which the Targum renders as: the manna ceased. Likewise: day and night shall not cease (ישבותו) (Genesis 8:22); and I will terminate (והשבתי) her every rejoicing (Hosea 2:13).

ימי עניה – כמו: כי ששת ימים (שמות כ׳:י׳).

ומרודיה – דלות, והמ״ם שורש.

[In] her days of poverty. Like for in six days HaShem made the heavens (Exodus 20:10).

And her miseries (ומרודיה) – in exile; the mem is a root letter.

אם באה לזכור בגלותה, בנפל עמה ביד צר, כל מחמודיה הקדמונים, שחקו צרים כי נשבתה ממעשיה, אין לה מה שתעשה.

Whether she came to remember in her exile, when her people fell into the hand of the adversary, or, all her former treasures, her adversaries laughed that she was taken captive because of her deeds – she did not have what she toiled for.

ימי עניה – נכון בהגיון ובעברי כמו אם אמר: בימי.

ומרודיה – חלילה שיהיה השורש מרד, ולא זולתו, מונח על ענינים נבדלים כמו שאמרו כל הקודמים, אבל על כל פנים יחס מה ביניהם אם שתוף קרוב אם רחוק, איך שיהיה, כמו שהפליג אבן רש״ד בביאור שם המשותף הגמור בקיצר בהגיון, וכן הענין בשרש מרד בעברי, ותאר העני והדל בתואר מרוד ומרד, לפי שכל אדם מורד בו ומתעב אותו, גם אשתו ובניו, וכמו שהפליג על עצמו איוב (איוב י״ט:י״ד-ט״ו).

אשר היו – הטעם אשר היו לה ברגע החרבן שהוא ימי עניה ומרודיה, ואחריו נמשך כן.

בנפול עמה וג׳ – זה משרת למה שקדם לו, ולמה שיבא אחריו, כי הכל צודק יחד, ורבים כן בתורה ובמקרא.

ראוה צרים שחקו על משבתיה – זה גזרה בעצמה, וכל שרש שבת מטעם בטול והעדר תנועה, שהתנועה סוג לארבעה מאמרות, ואל הסוג הזה בכלל אמר בכאן על משבתיה, וזה עניין כולל.

זכרה – שני דברים ואם הם הפכים מחמירים רחמי האדם על סובל היסורין ומתעוררים לעזור אותו ולהצילו כפי הכח. אם כשידע שהסובל ההוא מצאוהו צרות רבות ורעות מעודו לא שליו ולא שקט. או שנודע שהיה טרם זה שר וגדול ובן מלכי קדם ועתה כמו קדם נהפכו שמיו על ארצו מרעה אל רעה וממלחמה אל מלחמה. גם זכר׳ כל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם בימי דוד ושלמה. והנה היה זה בנפול עמה ביד צר למצוא חן בעיניו באי זה צד אבל ראוה שרים שחקו על משבתיה ועל בטוליה. יראה שאמרו שכל דבריה הם בטלים.

כל מחמדיה. המ״ם בשלש נקודות ובקצת ספרים בוא״ו שרוקה ובטלים הם ברוב.

בנפל. הפ״א רפה.

ימי – בימי, וכן כי ששת ימים (עשרת הדברות).

ומרודיה – מגזרת והיה כאשר תריד (פרשת תולדות).

משבתיה – אומרים איה זיו יקרך בימי חגיך בבוא כל עמך אליך מקצוי ארצך? ותוספת אות בשם משבת מורה גודל וחשיבות, וכן מִפְעָל מוסיף על פעַל ורבים כמוהם.

זכרה ירושלים – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם (פ׳ בהעלותך), עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים זכרה ירושלים ימי עניה ומרוריה¹ (פתיחתא למ״ר).

זכרה ירושלים – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וישעיהו אמר (ס״ה) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב² (איכה רבה א׳:א׳).

ימי עניה ומרוריה – בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בהקב״ה³ (מ״ר).

כל מחמדיה – אלו דברי תורה, כמש״נ הנחמדים מזהב ומפז^צג*)⁴ (שם).

אשר היו מימי קדם – כהאי כלה כשנתיסרה זוכרת שבעת ימי המשתה וכהבן הזה כשהולך יחף זוכר שלותי׳ בבית אביו⁵ (מ״ר).

ואין עוזר לה – כמשל בני אדם – נפל תורא רבו טבחי, נפל תורא חדד סכינא⁶ (שם).

שחקו על משבתיה – מהו על משבתיה⁷ – על שבתותיה, על שמיטותיה, ויש אומרים על משבתיה, על רבי יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה⁸ (שם).

1. עיין מש״כ לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.

2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.

3. הלשון זכרה משמע שעתה היא בשלוה וזוכרת מה שעבר עליה, ובאמת הלא אין זה נכון ומכוון לכאן, שהרי מאמר זה בימי עניה נאמר ואיך שייך לומר זכרה, לכן מפרש שבימי עניה היא זוכרת סבת הדבר והוא מה שמרדה בהקב״ה, וחסר לפי״ז במלת ימי ב׳ השמוש דהכונה בימי, ומצינו הרבה מלות חסרות אותיות השמוש, כמו ויחלק עליהם לילה, במקום בלילה, היש בית אביך מקום ללון, במקום בבית אביך, בקר וידע ה׳, במקום בבקר, ופחדת לילה ויומם, במקום בלילה וביום, והרבה כהנה.

4. גם כאן הכונה שזכרה בימי עניותה [והוא ענין וידוי, וכמש״כ לעיל זכרה מרדין] את דבר עותתה שבטלה מדברי תורה בימי שלותה, וע״ד שאמרו (אבות פ״ב) כל המבטל את התורה מעושר סופה לבטלה מעוני, וכמ״ש לעיל בפתיחתא אות א׳ על הפסוק עניה ענתות עניה מדברי תורה [וע״ש בחדושי הרש״ש], ועיין לעיל פתיחתא אות ז׳ ונקתה נקיה מד״ת, והכונה שהיא מתודה ומצדקת עליה את הדין באמרה כי כל זה באו לה עבור המרדין שמרדה בהקב״ה ובעבור בטול התורה.

5. ר״ל אף כי בשעתם לא הרגישו בטובתם מפני כי לא ראו רעה וחסרון מוקדמת לה, אבל בהעדרם זוכרים אותה, כמו האיש השלם בגופו ואבריו מרגיש בטובת השלמות הזאת אך בחסרון בגוף או באחד האברים.

6. המשלים האלה מוסבים לכל לשון הכתוב, אין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה, ור״ל לעומת המורא והכבוד שהרגישו להם כל העמים בהיותם על מכונם, כך עתה שתקו כולם עליה אין עוזר לה, ומשל בני אדם הוא דבעוד שהשור עומד ומנצח בכל כחו על כל סביביו הכל ייראים לגשת אליו, ומכיון רק שנפל רבו הקמים עליו ומחדדין הסכין לשחטו, ואין גם אחד שיחשב לעזור לו להקימו, והובא משל זה בשבת ל״ב א׳.

7. דהו״ל לומר על משבתה.

8. דריב״ז מסר עצמו בסכנה והלך למלך לבקש ממנו שיניח העיר ויצא ממנו ולא פעל אצלו, ויצא מן העיר הוא והרבה גדולי העיר עמו, וזהו שחקו על משבתיה – על אלה ששבתו מתוכה.

עכשיו¹ זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם בגלותה² את יְמֵי עָנְיָהּ – ימי חורבנה שהביאו אותה לידי עוני³, וּכמו כן זכרה את מְרוּדֶיהָ – דַלּוּתָהּ⁴ וצערה⁵, ומנגד⁶ זכרה היא את⁷ כֹּל טוב⁸ מַחֲמֻדֶיהָ⁹ אֲשֶׁר הָיוּ לה מִימֵי קֶדֶם בימי דוד ושלמה¹⁰; בִּנְפֹל – כאשר נפל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין ולא היה עוֹזֵר – מי שיעזור לָהּ, רָאוּהָ – ראו אותה בעת ההיא בימי נִוּוּלָהּ¹¹ צָרִים, הם צרי יהודה ובנימין¹² שהכירו אותה בימי גדולתה¹³, ואז שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – על כי נשבתה ממעשיה¹⁴ ומשמחתה¹⁵, ועל שביתת חגה חודשה ושבתה¹⁶: ס

1. ר״י קרא.

2. רש״י.

3. רש״י.

4. אבן עזרא. ובמדרש רבה פירש זכרה ירושלים בימי עניה את מרידתה בה׳.

5. רש״י.

6. עקדת יצחק.

7. רש״י.

8. רש״י. שכן מנהג האדם שנזכר בימי עָנְיוֹ את ימי הטובה שהיה בטוב, ר״י קרא.

9. ובמדרש אלו דברי תורה כמו שנאמר (תהלים יט, יא) ״הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב״, מדרש רבה.

10. עקדת יצחק.

11. ר״י קרא.

12. לקח טוב.

13. ר״י קרא.

14. אבן עזרא. ובמדרש מהו על משבתיה? על שבתותיה, על שמיטותיה, ויש אומרים על משבתיה על רבי יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה, מדרש רבה. ועוד אמרו, אם היה אחד מישראל בא לשמור שבת, היו משחקים עליו והיו אומרים לו, בארצכם לא הייתם שובתים את השבת ועתה אתם שובתים בארצנו?! והיו מכים אותו לחלל את השבת, לקח טוב.

15. ילקוט שמעוני.

16. רש״י.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון