Eikhah 1 – איכה א‏ – Mikraot Gedolot

כַּד שָׁלַח משֶׁה נְבִיָּא אִזְגַדִּין לְאַלָּלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ אִזְגַדַּיָּא וְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְהַהִיא לֵילְיָא תְּשַׁע יוֹמִין בְּאָב הֲוָה וְכַד שְׁמָעוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת בְּשׂוֹרָתָא בִּישָׁא הָדָא דְאִתְבַּשְׂרוּ עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל נְטָלוּ עַמָּא יָת קָלֵיהוֹן וּבְכוּ בְּלֵילְיָא הַהוּא מִן יַד תְּקֵיף רוּגְזָא דַייָ בְהוֹן וּגְזַר לְמֶהֱוֵי בָּכָן בְּלֵילְיָא הָדָא לְדָרֵיהוֹן עַל חוּרְבַּן בֵּית מוּקְדְשָׁא וּכְדוֹ אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה לְיִרְמְיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא לְמֶהֱוֵי חָרֵיבָא יְרוּשְׁלֵם עַל יְדוֹי דִנְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא אִין לָא תַיְבִין בִּתְיוּבְתָּא. מִן יַד עָאל וְאוֹכַח יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וְסָרִיבוּ לְקַבָּלָא בְמֵימְרֵיהּ בְּכֵן עָאל נְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וְצָרָא יָת יְרוּשְׁלֵם וּבֵית מַקְדְשָׁא אוֹקִיד בְּנוּרָא בִתְשַׁע יוֹמִין בְּיַרחָא דְאָב וּבֵיהּ בְּכִיהָא כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּכוּתָא וְדִמְעָהָא זַלֵּיג עַל לֵיסְתָהָא וְלֵית דִּי יְמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבָּהָא מִן כָּל טַעֲוָתָא דִּי רְחִמְתָּא לְמֵיזַל בַּתְרֵיהוֹן וּבְגִין כֵּן כָּל חַבְרָהָא אַרְשִׁיעוּ בָהּ אִתְהַפִּיכוּ לְמֶהֱוֵי לָהּ לְבַעֲלֵי דְבָבִין.

[כב] בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה – הָיְתָה לִי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳ (תהלים מ״ב:ד׳), רַבִּי אַחָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אַחָא אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהַלֶּחֶם תָּדִיר כָּךְ דִּמְעָתִי תְּדִירָה. רַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁבּוֹכֶה אֵינוֹ אוֹכֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל (שמואל א א׳:ז׳). וְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: וְאַתָּה בֶן אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה וגו׳ (יחזקאל י״ב:ג׳), מַהוּ כְּלֵי גוֹלָה, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי חֲלַפְתָּא, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר חֵמֶת וְשָׁטִיחַ וּקְעָרָה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ לְשַׁמֵּשׁ שְׁנֵי דְבָרִים, חֵמֶת נוֹתֵן בָּהּ קֶמַח וְנוֹתְנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, וּקְעָרָה אוֹכֵל בָּהּ וְשׁוֹתֶה בָּהּ, שָׁטִיחַ לִישִׁיבָה וְיָשֵׁן עָלֶיהָ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי חֲלַפְתָּא אָמַר קֻפָּה שֶׁל אַרְבַּעַת אָזְנַיִם וְהִיא מַחְזֶקֶת אֶת הַכֹּל. לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ וגו׳ (יחזקאל כ״ד:כ״ד), וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ הָיָה אֶחָד בָּא לָלוּשׁ אֶת עִיסָתוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בַּמֶּה, וְהָיָה חוֹפֵר בָּאָרֶץ וְעוֹשֶׂה גוּמָא וְלָשׁ בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ הַצְּרוֹרוֹת מִדַּבְּקוֹת בְּעִיסָתָן, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹתְנָהּ בְּתוֹךְ פִּיו הָיוּ שִׁנָּיו קֵהוֹת עָלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי (איכה ג׳:ט״ז), וְכָל אִילֵּין לָא יְהָבִית בְּלִבִּי וְאֵימַת אֲעֵילַת לְלִבִּי: בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ (תהלים מ״ב:ד׳).

[כג] אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים ע״ז:ז׳), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לְפִי שֶׁחָטְאוּ מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, מִתְנַחֲמִין מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל נְבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן, יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, יְשַׁעְיָה אָמַר: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו׳ (ישעיהו מ״ט:כ״א). יִרְמְיָה אָמַר: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, יְשַׁעְיָה אָמַר: בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וגו׳ (ישעיהו ל׳:י״ט). יִרְמְיָה אָמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״ב). יִרְמְיָה אָמַר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, יְשַׁעְיָה אָמַר: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶךְ ה׳ (ישעיהו מ׳:ג׳). יִרְמְיָה אָמַר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. יְשַׁעְיָה אָמַר: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ (ישעיהו ס׳:י״ד). יִרְמְיָה אָמַר: וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן וגו׳, יְשַׁעְיָה אָמַר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נ״ט:כ׳). יִרְמְיָה אָמַר: זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב (ישעיהו ס״ה:י״ז). יִרְמְיָה אָמַר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ (ישעיהו מ״ד:כ״ב). יִרְמְיָה אָמַר: טֻמְאָתָה בְּשׁוּלֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: אִם רָחַץ ה׳ אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ד׳). יִרְמְיָה אָמַר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, יְשַׁעְיָה אָמַר: יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ (ישעיהו י״א:י״א). יִרְמְיָה אָמַר: כָּל עַמָּה נֶאֱנָחִים וגו׳, יְשַׁעְיָה אָמַר: לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ (ישעיהו מ״ט:י׳). יִרְמְיָה אָמַר: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, יְשַׁעְיָה אָמַר: עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם (ישעיהו ל״ב:ט״ו). יִרְמְיָה אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וגו׳ (ישעיהו נ״ז:ט״ו). יִרְמְיָה אָמַר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ (ישעיהו נ״ב:ב׳), יִרְמְיָה אָמַר: סִלָּה כָל אַבִּירַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְלוּ מֵאֶבֶן (ישעיהו ס״ב:י׳). יִרְמְיָה אָמַר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, יְשַׁעְיָה אָמַר: כִּי עַיִּן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו׳ (ישעיהו נ״ב:ח׳). יִרְמְיָה אָמַר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב). יִרְמְיָה אָמַר: צַדִּיק הוּא ה׳, יְשַׁעְיָה אָמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים (ישעיהו ס׳:כ״א). יִרְמְיָה אָמַר: קָרָאתִי לַמְּאַהֲבַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ (ישעיהו ס׳:י״ח). יִרְמְיָה אָמַר: רְאֵה ה׳ כִּי צַר לִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם (ישעיהו ס״ו:י״ד). יִרְמְיָה אָמַר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיהו מ׳:א׳). יִרְמְיָה אָמַר: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי (ישעיהו נ״ו:ז׳).

דָּבָר אַחֵר, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכֶּרֶת אֲנִי שֶׁבֶר שֶׁהָשְׁבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (בראשית י״ד:כ׳). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִזְכֶּרֶת אֲנִי שִׁירִין שֶׁשַּׁרְתִּי לְפָנֶיךָ בַּלֵּילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ (ישעיהו ל״ח:כ׳). בַּלָּיְלָה, זֶה לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (שמות י״ב:כ״ט), וְלֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן שֶׁהִכָּה אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא (שופטים ז׳:ט׳), וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה). עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, מִשְׁתָּעֵי אֲנָא עִם לִבִּי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי, וּמְפַשְׁפֵּשׁ בְּעוֹבָדַי, וְאוֹמֵר: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה׳ וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד (תהלים ע״ז:ח׳), חַס וְשָׁלוֹם לָא שְׁבַק וְלָא שָׁבֵיק, דִּכְתִיב: כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳ (איכה ג׳:ל״א). וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, וְלֹא לֵירָצוֹת, לְשֶׁעָבַר הָיָה מְרַצֶּה לַאֲחֵרִים, משֶׁה כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר: וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה (שמות ל״ג:י״א), קְרִי בֵיהּ וְשׁוּב. אֵלִיָּהוּ כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק (מלכים א י״ט:ט״ו). וְעַכְשָׁיו לֹא לְרַצּוֹת וְלֹא לֵירָצוֹת. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, מַהוּ הֶאָפֵס, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאָמַר אָפֶס (עמוס ו׳:י׳). רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִגְמַר אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות ל״ג:י״ט). רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר הָא חֲסִילָה וְהָא מְסַכְּמָא, עַל יְדֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר: כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי (ירמיהו ט״ז:ה׳). הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל (תהלים ע״ז:י׳) – הֲשָׁכַח חֲנוֹתוֹ אֵל, עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ (במדבר ט׳:כ׳). הֲשָׁכַח כִּי: אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות ל״ד:ו׳), אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה (תהלים ע״ז:י׳), אַף עַל גַּב דְּהוּא כָּעֵיס רַחֲמָיו קְרוֹבִין. וְצִיּוֹן אָמְרָה: עֲזָבַנִי ה׳ וַאֲדֹנָי שְׁכֵחָנִי, דִּכְתִיב: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וגו׳ (ישעיהו מ״ט:י״ד). וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא וגו׳ (תהלים ע״ז:י״א).

אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה נִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִתְחַלְּלָה אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁכָּרַת עִמָּנוּ בְּחוֹרֵב וְנִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין.

אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲשָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ גַּלְגַּל חַמָּה חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ, לְשַׁמָּשָׁיו אֵין חֳלָיִין וּלְפָנָיו יֵשׁ חֳלָיִין.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה שָׁם בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה בּוֹטְחִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לֹא יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לְכָאן, בָּאוּ הַגְּיָסוֹת לְעִירוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹצֵא וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים מִיָּד הֵן בּוֹרְחִין. פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַגְּיָסוֹת, אָמַר לָהֶם יְמִינִי חָשְׁשָׁה לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא: הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה׳ מֵהוֹשִׁיעַ וגו׳ (ישעיהו נ״ט:א׳). שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָיִין הֵן אִית סֵבֶר, דְּכָל דְּחָשַׁשׁ סוֹפֵיהּ מַבְרִיא, וְאִם שִׁנּוּי יָמִין לֵית סֵבֶר, וְהִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי [דאמר כי אם מאס מאסתנו, אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה].

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת, סוֹפְכֶם לִהְיוֹת בּוֹכִים בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת: וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו (במדבר י״א:י׳). וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם (במדבר י״ד:א׳). וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֶחָד בְּרָמָה וְאֶחָד בְּבָבֶל. בְּרָמָה דִּכְתִיב: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״ד). בְּבָבֶל דִּכְתִיב: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו׳ (תהלים קל״ז:א׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֶחָד בִּיהוּד מְדִינְתָּא, וְאֶחָד בְּבָבֶל. בִּיהוּד מְדִינְתָּא, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. בְּבָבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.

אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו׳ (ירמיהו ל״א:ט״ו), וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה׳ (ירמיהו ל״א:ט״ז). בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים.

דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם.

דָּבָר אַחֵר: בָּכֹה – עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין.

דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד (ישעיהו כ״ב:י״ב). בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב: הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיהו ל״ג:ז׳), אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה (בראשית ט״ו:ה׳). בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ (יואל ב׳:י׳). בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו׳ (ירמיהו ד׳:כ״ד). בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וגו׳ (במדבר י״ד:א׳). רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ (דברים כ״ד:י׳).

[כד] בַּלַּיְלָה – לָמָּה בַּלַּיְלָה, לְפִי שֶׁאֵין קוֹל הוֹלֵךְ אֶלָּא בַּלַּיְלָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בַּלַּיְלָה.

אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ לַיְלָה מוֹשֵׁךְ עִמָּהּ קִינָה. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה לָהּ בֶּן תִּשְׁחֹרֶת וָמֵת, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ וְהָיָה נִזְכָּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה בּוֹכֶה עִמָּהּ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתָהּ מִשְׁכוּנָתוֹ.

[כה] וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ – עַל כֹּהֲנֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה (דברים י״ח:ג׳).

דָּבָר אַחֵר, עַל גִּבּוֹרֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר: וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה (שופטים ט״ו:ט״ו).

דָּבָר אַחֵר, עַל שׁוֹפְטֶיהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלְּחִי (מיכה ד׳:י״ד).

דָּבָר אַחֵר, עַל בַּחוּרֶיהָ, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ תָּפְשׂוּ אֶת הַבַּחוּרִים וְכָפְתוּ יְדֵיהֶן לַאֲחוֹרֵיהֶן, וְהָיוּ בּוֹכִין וְהָיוּ הַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עַל לְחָיֵיהֶן וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְקַנְחָן, וְנוֹשְׁרוֹת עַל לְחָיֵיהֶם כְּצָרֶבֶת הַשְּׁחִין.

[כו] אֵין לָהּ מְנַחֵם – אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵין הֲוָה לָהּ. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית י״א:ל׳), וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה (בראשית כ״א:א׳). וְדִכְוָתֵיהּ: וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים (שמואל א א׳:ב׳), וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי פָקַד ה׳ אֶת חַנָּה (שמואל א ב׳:כ״א). וְדִכְוָתֵיהּ: צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ (ירמיהו ל׳:י״ז), וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נ״ט:כ׳), אַף כֵּן אַתְּ אוֹמֵר: אֵין לָהּ מְנַחֵם, וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב).

[כז] כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ – אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן, זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל.

[ו] בכה תבכה בלילה – [א״ר חנינא] אמר הקב״ה בכיתם בגלות יכניה ולא חזרו וחזרו בגלות חזקיהו למה נשתנה בוכה בלילה מהבוכה ביום. שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי רקיע נושאים עמו קינה אבל הבוכה ביום אין כותלי הבית ומזלי רקיע בוכים עמו.

מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה והיתה בוכה כל שבע שנים והיה [ר״ג] יושב ובוכה עמה כל הלילה עד שנשרו ריסי עיניו עד שידעו התלמידים ופנוה משם.

אין לה מנחם מכל אוהביה אלו נביאי השקר שהתנבאו להם לישראל ולא הניחום לחזור.

[ז] כל רעיה בגדו בה – זה מיכאל וגבריאל שהיו מלמדים עליה זכות אמר להם הקב״ה מי חביב עליכם. אמרו לו [ישראל ואחר ישראל מי חביב עליכם אמרו לו]⁠^א בית המקדש אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתים בו את האור מיד נטלו מיכאל וגבריאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל י״י והיה המקדש קורא קינה על עצמו שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (איכה א׳:י״ג) וכתיב מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳). [כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלם דמו ללכדו בזמן מועט והקב״ה היה מחזק את אנשי ירושלם עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה והיו גבורים בירושלם עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים בהם חללים הרבה והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן נבתרי כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת באותה שעה נבקעה ירושלם ונכנסו הכשדים מה עשה חנמאל דוד ירמיהו השביע מלאכי השרת בשם והורידם מזוינים בכלי זיין על האומות כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן עד ששינה להם הקב״ה את שמותם והעלם לרקיע ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב״ה שמותם מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלם ותלאה באויר עד שבעט (בו) [בה] הקב״ה מן השמים ונפלה הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו׳ (איכה ב׳:א׳) וכתיב גת דרך י״י לבתולת וגו׳ (איכה א׳:ט״ו) ונכנסו כולם לירושלם ונבלעו החומות הדא הוא דכתיב היה י״י כאויב בלע ישראל וגו׳ (איכה ב׳:ה׳) ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו עד שקרא הקב״ה לגבריאל ומיכאל ואמר להם מי חביב עליכם וכו׳]⁠^ב אמר לו הקב״ה לירמיהו לך והנבא על ישראל והיה משיב לפני הקב״ה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיהו א׳:ו׳) לפי שאינו רוצה להתנבאות עליהם נבואה קשה עד שאמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) מיד קיבל עליו נבואה והיה סבור ירמיה שאינו אלא אל הגוים כיון שקיבל עליו ירמיה מיד אמר לו הקב״ה קח את כוס היין החמה וגו׳ (ירמיהו כ״ה:ט״ו). מיד נטלו ירמיה שנאמר ואקח את הכוס מיד י״י (ירמיהו כ״ה:י״ז) והיה סבור שאינו משקה אלא לגוים וכך אמר לו הקב״ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקים אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש כל מדינות והשקה תחלה ירושלם שהיא מסבה בראש כל המדינות משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל והיא אמו מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו כך ירמיה כשאמר לו הקב״ה השקה את ירושלם היה צועק ובוכה אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) עכשיו תחלת נבואתי באומה שלי פתתני י״י ואפת חזקתני ותוכל (ירמיהו כ׳:ז׳) אמר לו הקב״ה כבר קבלת ואי אתה יכול להחזירן מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה שנאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כ״ג:ל״ד). וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלם מיד היה צועק ונטל קינה איכה ישבה בדד באותה שעה אמר לו הקב״ה מה אתה עומד מיד פתח ואמר כה אמר י״י התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגו׳ ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳: ט״ז-י״ז) לומר לך כל זמן שישראל שרוים בצער אף הקב״ה שרוי עמהם בצער שנאמר בכל צרתם לו צר (ישעיהו ס״ג:ט׳) באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (ישעיהו נ׳:ג׳) וכתיב ויקרא י״י אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה (ישעיהו כ״ב:י״ב). אמר ירמיה לפני הקב״ה מי פותח על ישראל קינה אתה או מלאכי השרת אמר הקב״ה אני פותח תחלה מיד פתח הקב״ה אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי (ירמיהו י׳:כ׳) ומלאכי השרת עונין אחריו הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין הדא הוא דכתיב על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי (ישעיהו כ״ב:ד׳).

אמר רבי יהושע בר חנניא מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלם אין שמחה לפני הקב״ה עד שיבנה את ירושלם ויחזור את ישראל לתוכה שנאמר וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיהו ס״ה:י״ט) אמן וכן יהי רצון.

א. ההשלמה מילקוט שמעוני.

ב. ההשלמה מילקוט שמעוני.

רמז תתרז

בכו תבכה בלילה – א״ר חנינא אמר הקב״ה בכיתם בגלות יכניהו ולא חזרו, וחזרו ובכו בגלות צדקיה, ומה נשתנה בוכה ביום מן בוכה בלילה שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאים עמו קינה, אמרו מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה והיתה בוכה כל שבע שנים, והיה רבן גמליאל יושב באמצע המטה ובוכה עמה כל הלילה עד שנשרו ריסי עיניו עד שידעו התלמידים ופנוה משם.

רמז תתרח

אין לה מנחם מכל אוהביה – אלו נביאי השקר שהתנבאו לישראל ולא הניחום לחזור.

בכו תבכה – בוכה מבכה הקב״ה עמה שנאמר ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וכו׳, בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה שנאמר הן אראלם כו׳. בוכה ומבכה שמש וירח שנאמר שמש וירח קדרו. בוכה ומבכה כוכבים ומזלות שנאמר וכוכבים אספו נגהם. בוכה ומבכה (שמים וארץ) [הרים וגבעות], שנאמר ראיתי את ההרים והנם רועשים. בוכה ומבכה (הרים וגבעות) [שמים וארץ], שנאמר ראיתי את הארץ והנה תוהו. בוכה ומבכה שבעים אומות, א״ר פנחס (כל) אותם שבעים פרים שהיו מקריבין בחג בנגד שבעים אומות.

[אין לה מנחם –] א״ר לוי כל מקום שנאמר אין לה היה לה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד והיה לה שנאמר וה׳ פקד את שרה, ציון היא דורש אין לה והיה לה שנאמר ובא לציון גואל, אף כאן אין לה מנחם והיה לה דכתיב אנכי אנכי הוא מנחמכם.

רמז תתרט

כל רעיה בגדו בה – זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה זכות, אמר להם הקב״ה מי חביב עליכם, אמרו לפניו ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם, אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור, מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה׳, והיה היכל קורא על עצמו קינה שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, וכתיב מגיד מראשית אחרית. כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים דמו ללכדו בזמן מועט והקב״ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומות, כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב״ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב״ה שמותן, מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב״ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו׳ וכתיב גת דרך ה׳ לבתולת וגו׳, ונכנסו כלם לירושלים ונבלעו החומות, הה״ד היה ה׳ כאויב בלע ישראל וגו׳, ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו עד שקרא הקב״ה לגבריאל ומיכאל ואמר לה מי חביב עליכם כו׳ (כדלעיל). אמר לו הקב״ה לירמיה לך והנבא על ישראל, והיה משיב לפני הקב״ה נער אנכי לא ידעתי דבר שאתה רוצה שאלך ואתנבא על ישראל נבואה קשה, עד שאמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, מיד קבל נבואה וסבור היה ירמיה שאינו מתנבא אלא על עו״א, וכיון שקבל עליו ירמיה נבואה מיד אמר לו הקב״ה קח את כוס היין החמה, מיד נטלו ירמיה שנאמר ואקח את הכוס מידו, וסבור היה ירמיה שאינו משקה אלא לעו״א, (שכך) אמר לו הקב״ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקין אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש המדינות והשקה תחלה ירושלים היא מסבה בראש המדינות, משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל בה והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקב״ה השקה את ירושלים, אמר לפניו רבש״ע לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך עכשו תחלת נבואתי באומה שלי פתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל, אמר לו הקב״ה כבר קבלת ואי אתה יכול לחזור, מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו, ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה שאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה, וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק וקובל קינה איכה ישבה בדד – באותה שעה אמר לו הקבב״ה מה אתה עומד, מיד פתח ואמר כה אמר ה׳ התבוננו וקראו למקוננות וגו׳ ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה, לומר לך כל זמן שישראל שרויים בצער אף הקב״ה שרוי עמהם בצער שנאמר בכל צרתם צר ומלאך פניו הושיעם, באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי, אמר ירמיה לפני הקב״ה מי פותח על ישראל קינה אתה פותח או מלאכי השרת פותחים, אמר הקב״ה אני פותח תחלה, מיד פתח הקב״ה ואמר אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם ואין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי, ומלאכי השרת עונים אחריו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבבכיון, באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין הה״ד על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי.

א״ר יהושע בן לוי מיום שחרב ירושלים וחרב בית המקדש כביכול אין שמחה לפני הקב״ה עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, אמן וכן יהי רצון.

בכו תבכה בלילה – אמר לה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה.

פאמסת תבכי בכאא פי אלליל, ודמועהא עלי כ׳דהא, וליס להא מעאזי מן גמיע מחביהא, וגמיע אצחאבהא ג׳דרו בהא, צארו להא אעדא.

היו – נעשו.

בכה^א תבכה – שתי בכיות^ב על שני חורבנים.

בלילה – שהמקדש נשרף בלילה, דאמר מר לעת ערב הציתו בו את האור.

דבר אחר: בלילה – לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם.

דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו.

ודמעתה על לחיה – מתוך שהיא בוכה תמיד.

כל רעיה – אוהביה.

א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1 (וגם בפסוק שם), אוקספורד 165, ובהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״בכו״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שתי בכיות״.

She weeps bitterly – Weeping twice over the two destructions [of the Beis Hamikdosh].⁠¹

In the night – For the Beis Hamikdosh was burned at night, as the master said, "at the time of evening they set it on fire.⁠"² Another explanation of "in the night,⁠" [is that] the night of the weeping of the spies on the ninth of Av caused it to happen to them.⁠³ Another explanation of "in the night,⁠" is that whoever weeps at night, the one who hears his voice weeps along with him.⁠⁴

Her tear on her cheek – Because she cries constantly.⁠⁵

All of her friends – Her lovers.⁠⁶

1. Rashi is explaining the reason for the double verb בכו תבכה. Alternatively, Yerusholayim weeps, and God, as it were, also weeps. (Yalkut Me'am Lo'ez)

2. Maseches Ta'anis 29a.

3. Ibid.

4. Maseches Sanhedrin 104b.

5. Alternatively, her pain and suffering were so intense that she did not bother to wipe away her tears. (Yalkut Me'am Lo'ez)

6. I.e., the prophets who predicted only her doom. (Palgei Mayim) Alternatively, her former allies who abandoned her in her time of crisis.

בכה תבכה בלילה – על חרבן ראשון ועל חרבן שני בכה על ציון תבכה על ירושלים בכה על גלות ישראל תבכה על גלות יהודה בכה תבכה בוכה ומבכה אחרים עמה. בלילה אמר ר׳ יוחנן על עסקי לילה בכתי׳ ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה (במדבר י״ד:א׳) הוא הוא הלילה ערב ט׳ באב היתה אמ׳ הש׳ אתם בכיתם בכות חנם אני אקבע לכם לדורת.

ד״א: בלילה – שכל הבוכה בלילה קולו נשמע למרחוק. ד״א ולמה בלילה לפי שהיו קולן הולך למרחוק ומעשה באשה אחת שהיתה שרויה בשכונת רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה בלילות והיה ר׳ גמליאל שומע קולה ונזכר לו חרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו וכיון שהרגישו התלמידים עמדו ופנו אותה משכונתו.

ד״א: בלילה – כאשה חשובה שהיא מתביישת לבכות ביום ובוכה מפני השכנים והיא בלילה.

ודמעתה על לחיה – מכאן אתה מוצא כשנכנסו גוים לירושלים היו תופשין הבחורים וכופתין את ידיהם לאחוריהם והיו בוכים והדמעות יורדות מעיניהם ולא היו יכולין לקנחם. והיו נקשרות על לחייהם ונעשין כצרבת וכן הוא אומ׳ כל קציניך נדדו יחד מקשת אוסרו (ישעיהו כ״ב:ג׳) שהיו מתירין יתידי קשתותיהם ואוסרין בהם בחורי ישראל לכך נאמ׳ על לחיה.

אין לה מנחם מכל אהביה – אין מי שידבר לה דברים ניחומין.

כל רעיה בגדו בה – כשאדם בעושר ובטובה כל העולם אוהבין אותו וכשנתפש בייסורין אינו מוצא אהובים וכן הוא אומ׳ כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו (משלי י״ט:ז׳).

בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה – בכי שלה דומה לזה שבוכה בלילה, שאין שכיניו רואין אותו ואין מנחמין אותו, שזה שבוכה ביום, באין כל יודעיו ומנחמין אותו ומשתקין דמעותיו שלא ירדו על לחייו, הם הם משתקין אותו, אבל מי^א שבוכה בלילה הלוך ילך ובכה¹ עד שדמעותיו מונחין על לחייו, ואין מוצא לו מנחמים. אף כאן בכייה של ציון ומספד של ירושלים דומה לאשה שבוכה בלילה, ומרוב בכייה דמעותיה מונחות על לחייה.

ואין לה מנחם מכל אוהביה – ולא עוד לא דיי שלא נחמוה אלא כל שהיו ריעיה לשעבר, היו לה לאויבים – עכשיו בני בבל וכל כשדים אשר עגבה עליהם (יחזקאל כ״ג:ט׳), המה גלו ערותה (יחזקאל כ״ג:י׳) והם הם החריבו מקדשה, וכן בני מצרים שהיו מאהביה, כעיניין שנאמר: ותזני אל בני מצרים שכנייך גדלי בשר (יחזקאל ט״ז:כ״ו), הם היו לה לאויבים, והם נשתתפו בחורבן הבית.

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קכ״ו:ו׳.

א. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: ״מי״.

Bitterly she weeps in the night, and her tears are on her cheek; she has no comforter among all her lovers – Her weeping is like someone who weeps in the night whose neighbors do not see him and comfort him. For this is the one who weeps during the day – all who know him come and comfort him, and soothe his tears so that they do not run down his cheeks. (It is they who are the ones who soothe him), but whoever weeps in the night will continually weep until his tears are lying upon his cheeks, for no comforters are found for him. Also, in this case, the weeping of Zion, and the mourning of Jerusalem, resembles a woman who weeps in the night (continuously weeping¹), and from the abundance of her weeping come her tears, which lie upon her cheeks.

She has no comforter among all her lovers – Not only were there few who comforted her, but all those who were previously her friends now became her enemies: the Babylonians, and all the Chaldeans whom she doted upon, exposed her shame and devastated her Temple. So, too, the Egyptians, who were among her lovers, like the Scripture which says, You were licentious with the Egyptians, your neighbors, great of flesh (Ezekiel 16:26), they became her enemies, and they participated in the destruction of the Temple.

1. הלוך ילך ובכה is masculine, although the subject here is the woman who weeps in the night.

בכה תבכה בלילה – בכי שלה דומה לזה שבוכה בלילה – בשעה שאין בני אדם מצוין אצלו לנחמו, ובוכה דמעה אחר דמעה עד שדמעותיו דבקים לו על לחייו. שזה שבוכה ביום באים בני אדם אצלו ומשעשעים אותו ומנחמין אותו, אבל הבוכה בלילה בוכה עד שדמעותיו דבקים על לחייו.

אף היא דומה לבוכה בלילה ודמעתה על לחיה – מתוך שאין לה מנחם מכל אוהביה – פתרונו: מכל אותם האומות שהיו דומים לשעבר כאוהביה.

כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים – כל הגוים שהיו נראים לשעבר לה כאחים וריעים בשעת גדולתה, עכשיו בשעת צרתה בגדו בה. ולא דיי שלא עזרו לה אלא שהיו לה לאויבים. בגדולתן של ישראל אוהב היה חירם לדוד (מלכים א ה׳:ט״ו), קורא לשלמה אחי, דכתיב: מה הערים האלה אשר נתת לי אחי (מלכים א ט׳:י״ג) בירידתן הוא אומר על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם^א גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים (עמוס א׳:ט׳).

א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, המבורג (בהשפעת עמוס א׳:ו׳): הגלותם. בכ״י פראג: ״חירם״.

Bitterly she weeps in the night – Her weeping is like someone who weeps in the night when there is no one there close to him,⁠¹ to comfort him. And he weeps tear after tear until his tears cling to his cheeks, because when he cries during the day, someone comes near to him and distracts and comforts him. However, the one who weeps in the night, weeps until his tears cling to his cheeks.

Also, she resembles one who weeps in the night and her tear is upon her cheek since there is no one to comfort her from all her lovers – Its explanation is 'from all those nations' that formerly resembled her lovers.

All her neighbors have betrayed her; they have become her enemies – All the Gentiles, who in the past were regarded by her as friends and neighbors in the time of her greatness, now, in the time of her misfortune, betrayed her. It was not enough that they did not assist her, but that they were like enemies to her. During the greatness of Israel, Hiram had always been a friend of David (I Kings 5:15), and called Solomon his brother, as it is written: What are these cities you have given to me my brother (I Kings 9:13). At their downfall, it says: For three generations of Tyre [I have looked away], but for four, I will not revoke it – for their delivering a total exile to Edom, not remembering the covenant of brothers (Amos 1:9).

1. Note the change in gender.

ו״ו בכו תחת ה״א, כי אותיות אהו״י מתחלפים, כמו: הסכלת עשו (בראשית ל״א:כ״ח).

The ו in בכה is replaced by ה because the אהו"י letters are interchangeable. For instance, now you have acted (עשה) foolishly (Genesis 31:28).

כל אבל יישן בלילה, והיא תמיד בוכה. ולא די שאין לה מנחם מכל רעיה, עד ששבו לאויבים לה.

Every mourner sleeps in the night, but she weeps continually; and not only does she have no comforter among her friends, but they also became her enemies.

בכו תבכה בלילה – כבר נזכר בדת המדיניית כי אחר שיחוייבו אל איש החיל כל המעלות והטובות בענינים חזקים קשי ההסרה הנה לא יתעתד להתהפך מהם בשום צד ואם אולי משמים ילחמו בו הכוכבים ממסילותם במחנותיו. אע״פ כן המחנה הנשאר לפליטה יפעל כפי המעלה ולזה לא יורש. וגם כי יורש הנה הוא יסבול את המאורעות באומץ לב בתבונה ובדעת. ואם יגיעהו רוע מקרהו אל שיעור מהרע שאי אפשר להתאפק לא יתנוול בשווקים וברחובות לעיני רואים אך במסתרים תבכה נפשו מפני גבה לבבו ותקפו וכמו שאמר הכתוב (בראשית מ״ג) ויבקש לבכות ויבא החדרה. (בראשית מ״ה) ולא יכול יוסף להתאפק וגו׳. ואמרו ז״ל (חגיגה ה׳:) על דרך משל כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי ולזה אמר המקונן כי בת ירושלם אחרי אשר הגיעו אליה מן הרעות עד אשר תשש כחה להתאפק אליהן. הנה היא היתה מסולסלת במדותיה ומעלותיה עד אשר לא תבכה לרוב תולדותיה אם לא במקום חשך וצלמות ואין רואה. ועכ״ז לא תוכל להתעלם כי דמעתה היתה רשומה על לחיה וכל רואיה יכירו בה. ולזה נטפלו קצת אוהביה לנחמה עם שהיא אינה מתנחמת מהם. ואמר על האומות הקרובות אליה הנראים כאוהבים כמו עמון ומואב ופלשתים ומצרים ונתן הטעם ואמר כל רעיה בגדו בה בראותם צרתה ועמדם מנגד. הנה כבר נחשבו לה לאויבים גמורים ע״ד ביום עמדך מנגד וגו׳ גם אתה כאחד מהם (עבדיה א׳). והרי אין האדם מתנחם כי אם מדברי אוהבו כנפשו כמו שאמר (ישעיהו ס״ו) כאיש אשר אמו תנחמנו כ״ש שלא יתנחם מאויבו והנה נשארה בצערה.

בכו תבכה. מלת בכו בוא״ו רמז לו׳ דברים שאמרו במדרש שהיתה בוכה ומבכה אחרים עמה לחם דמעה.

בלילה – תשבע בכיה כשתנוח מעבודתה, וביום כשתעסוק בה ואין לה פנאי לשבת לבכות, דמעות יורדות על לחיה.

בכה תבכה בלילה. שיש בכיה שבוכה כדי שישמעו אחרים וירחמו, ויש בכיה כאדם הבוכה על מתו שרק מחמת צערו, לכן אמר שבכייתה אינה לשמוע ולרחם עליה, שזה היתה צריך להיות יותר ביום ובאתר דשכיחי רבים, אך בכייתה מחמת צער, לכן בכה תבכה בלילה אף שאין אדם שומע, מפני מה, מפני שדמעתה על לחיה, פירוש כי אם יבכה אדם להושיעו ואחד יושיעו נקרא המושיע מוחה דמעות מעל פניו וכמ״ש ומחיתי דמעה מעל כל פנים, אבל בה אינו כן שדמעתה נשאר על לחיה כי אין לה מנחם להסיר דמעתה.

כל רעיה בגדו בה. ר״ל הרעים נעשו רעים, וזה האות כי גם בעת שלותה היו לה לאויבים מבקשים רעתה בהסתר, כידוע שאויב הונח על שונא מסתתר.

בכו תבכה – שתי בכיות הללו למה, אמר רבה א״ר יוחנן, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני¹ (סנהדרין ק״ד.).

בכו תבכה – מהו בכו תבכה, בכו על עגל אחד, תבכה על שני עגלים,⁠² דבר אחר בכו על יהודה^לג*)³ תבכה על ציון וירושלים, דבר אחר בכו על גלות עשרת השבטים, תבכה על גלות שבט יהודה ובנימין⁴ (מ״ר).

בכו תבכה – דבר אחר בכו תבכה – בוכה ומבכה אחרים עמה^לד*),⁠⁵ מבכה הקב״ה עמה דכתיב (ישעיהו כ״ב) ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, מבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב (שם ל״ג) הן אראלם צעקו חוצה, מבכה שמים וארץ עמה דכתיב (יואל ב׳) שמש וירח קדרו⁶ מבכה הרים וגבעות עמה דכתיב (ירמיהו ד׳) ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו⁷ מבכה שבעים אומות עמה, דאמר ר׳ פנחס, אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג, כנגד שבעים אומות הם כדי שלא יחרב העולם מהם,⁠⁸ מבכה כנסת ישראל עמה שנאמר (פ׳ שלח) ותשא כל העדה את קולם ויבכו, ומהו ותשא – כמש״נ כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת⁹ (שם).

בכו תבכה – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר בכו תבכה וישעיהו אמר (ל׳) בכו לא תבכה חנון יחנך¹⁰ (איכה רבה א׳:א׳).

בכו תבכה בלילה – אמר רבי יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ליל שמורים הוא לה׳, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בכו תבכה בלילה¹¹ (פתיחתא למ״ר).

בלילה – על עסקי לילה, על שם שנאמר (פ׳ שלח) ותשא כל העדה את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר הקב״ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות¹² (סנהדרין ק״ד:)

בלילה – למה בלילה – לפי שכל הבוכה בלילה קולו נשמע, דבר אחר בלילה – שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו,⁠¹³ דבר אחר למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו¹⁴ (סנהדרין ק״ד:)

ודמעתה על לחיה – כאשה שבוכה על בעל נעוריה¹⁵ (שם שם).

ודמעתה על לחיה – מהו על לחיה – על כהניה, כמש״נ ונתן לכהן הזרוע והלחיים,⁠¹⁶ ד״א על לחיה – על גבוריה. כמש״נ (שופטים ט״ו) וימצא לחי חמור טריה,⁠¹⁷ ד״א על לחיה – על שופטיה, כמש״נ (מיכה ד׳) בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל¹⁸ (מ״ר).

ודמעתה על לחיה – דבר אחר על לחיה – על בחוריה, שבשעה שנכנסו שונאים לביהמ״ק תפשו את הבחורים וכפתו ידיהן לאחוריהן והיו בוכין ודמעות יורדות על לחייהון ולא היו יכולין לקנחן ונושרות על לחייהן כצרבת השחין¹⁹ (שם).

אין לה מנחם – א״ר לוי כל מקום שנאמר אין לה – הוי לה, ואף כאן אתה אומר אין לה מנחם והוי לה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם²⁰ (שם).

כל רעיה בגדו בה – א״ר יעקב דכפר חנן – זה מיכאל וגבריאל²¹ (שם).

1. ירמיה היה במקדש ראשון, ובלשון תבכה, בעתיד, רמז לחורבן בית שני שהיה באותו יום שנחרב הבית הראשון כמבואר בסנהדרין ק״ב א׳.

2. ר״ל על עגל אחד שבמדבר ועל שני עגלים של ירבעם. והא דאמר תבכה בלשון עתיד דהלא עון של שני עגלים התחיל עוד כמה שנים קודם הנביא ירמיה, ואינו דומה להדרשות שבסמוך דדריש תבכה על העתיד דשם באמת מכוונים הענינים, אכן על ענין דשני עגלים קשה איך שייך לשון תבכה, אמנם י״ל דהלא נודע דכל הצרות והמצוקות אשר סבלו בני ישראל ואשר סובלים עד היום הוא מטעם הפירוד והמחלוקת אשר נעשו מימות ירבעם ואילך, וכמ״ש חז״ל דמקדש שני חרב בעון שנאת חנם והשנאת חנם הזאת נמשכה ונתגלגלה מימות ירבעם ואילך (ובזה א״ש דהלא יפלא וכי גדול עון שנאת חנם יותר מג׳ עבירות אשר הם גרמו לחרבן בית ראשון הלא המה עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכת דמים, אמנם לכמ״ש א״ש דהשנאת חנם באה מעון עבודת כוכבים היינו משני עגלים דירבעם כנודע, ועון שנאת חנם גרם לעון שפ״ד ועריות ג״כ) וכאשר הנביא יחזקאל בא לבשר לנו את הגאולה האמתית אינו מבשר כי אם בזה כי עם בני ישראל יואגדו ויואחדו לאגודה אחת ולא יחצו עוד לשתי ממלכות וכמבואר הנבואה ליחזקאל בזה הלשון (יחזקאל ל״ז) אתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה (היא מלך יהודה) וגו׳ ולקח עץ אחד וגו׳ ליוסף עץ אפרים (הוא מלך ישראל) וכל בית ישראל חבריו, ועיין במדרש בר״ר פ׳ צ״ח גבי ברכת יעקב אמר להון תהון כולכון אסיפה אחת הה״ד אתה בן אדם קח לך עץ אחד וכו׳ וע׳ מ״ר קהלת פ׳ ג׳ ועת לתפור דכתיב (יחזקאל ל״ז) והיו לאחדים בידך וגו׳ מכל אלה נוכחנו לדעת כי עיקר הגלות הוא משום סלע המחלוקת והוא נובע מעון שני עגלים וכנ״ל, לכן אמר ירמיה הנביא ע״ה תבכה לשון עתיד, כי גם בימים הבאים אחר החורבן של בהמ״ק הראשון יהיו עוד בוכים מחורבן בית שני ואח״כ יסבלו עוד מהעון הזה עד ביאת משיח צדקנו אשר אז תבטל השנאת חנם וכנ״ל.

3. שהלך בגולה ועל ציון וירושלים שנצתו מבלי יושב וכמו שהולך ומפרש בכתובים שאח״ז גלתה יהודה וגו׳ דרכי ציון אבלות וגו׳.

4. שגלותם היה בזמן מאוחר.

5. דריש תִבכּה כמו תְבַכֶּה.

6. ולמעלה כתיב כי בא יום ה׳, ועי׳ מש״כ בסמוך אות מ״ב.

7. וסמוך לזה כתיב שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ, ומוסב על זמן החורבן, וע׳ מש״כ בסמוך אות מ״ב.

8. ר״ל שיהיה להם תקומה בעולם, ועכשיו שחרב בית המקדש אין קרבנות, הם דואגים לקיומם.

9. נסמך על הדרשה בסמוך שאמר הקב״ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם [בעת שהוציאו המרגלים דבה על הארץ] וזה היה בליל תשעה באב [כמבואר לפנינו בתו״ת פ׳ שלח] ואני אקבע לכם בכיה לדורות, וזהו שאמר חובא בישא הלוו ישראל אז בהבכיה ההיא לדורות.

10. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד, וצרף לכאן.

11. והכונה אלו זכיתם היתה עין צופיה עליכם לשמרכם בעת צרה (שמכונה בשם לילה) כמו שהיתה שומרת עליכם במצרים, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם בוכים בלילות, בעתותי צרה, ואין מושיע ומנחם לכם מכל אוהביכם. ועיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳.

12. בס׳ תורת חיים כתב בטעם הדרשה דמדייק הלשון בלילה ההוא דמשמע הלילה הידוע, וממה הוא ידוע – מקורות הימים הבאים, עכ״ל, וזה דוחק, אבל י״ל הבאור דמכוין להדרשה המובאה למעלה מהו ותשא כמו כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת, ומפרש השרש תשא מלשון הלואה, ור״ל שבעון אותה בכיה הוקבעה בכיה לדורות בלילה ההוא על חורבן הבית הראשון והשני, ודריש בכה תבכה בלילה – בחטא הלילה. ובבאור חשבון הזמן שאותו הלילה ליל ת״ב היה, ע׳ מש״כ בתורה תמימה במקומו פ׳ שלח.

13. יש לשרש הכונה ע״פ מ״ש בע״ז י״ז א׳ בחכם אחד שבקש לחמה ולבנה לבקש עליו רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, וכתבו התוס׳ וז״ל, לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב וכו׳, עכ״ל, וה״נ צריך לפרש כן שדומה לזה שכל העולם בוכין עמו ואפילו כוכבים ומזלות, וכן צריך לפרש כזה בדרשה דלעיל מבכה שמים וארץ עמה, מבכה הרים וגבעות עמה, יעו״ש.

14. ויתכן הכונה דלכן בכתה בלילה כדי שישמעו ויבכו אחרים עמהם ויבקשו עליה רחמים, וכמ״ש במו״ק ה׳ א׳ דמי שהוא שרוי בצער צריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים, יעו״ש ולפנינו בתו״ת פ׳ תזריע בפ׳ וטמא טמא יקרא (י״ג מ״ה).
וגם יש לפרש הכונה השומע קולו בוכה כנגדו לפי שהרבה ערירי לב יש שרוצים לבכות ואין בהם התעוררות לבכות מעצמם רק אם שומעים אחרים בוכים, ולכן ביום אין שומעין את קול הבוכים מפני שאון החיים, ורק בלילה כשנשמע קול בוכים אז בוכים גם הם, וזהו שכל הבוכה בלילה השומע קולו, זה שהוא מר נפש, מתעורר לקול הבכיה ובוכה גם הוא, וכמ״ש במו״ק ז׳ א׳ יבכון עמי כל מרירי ליבא.

15. שתמיד דמעתה על לחיה מפני שבוכה בלא הפסק, וכמו שדריש בכעין זה בדרשות הבאות. וטעם הדיוק משום דלא מתבאר מאי קמ״ל הלשון ודמעתה על לחיה, דהא פשיטא הוא, שכל הבוכה הוי דמעתו על לחיו, וזהו גם טעם הדרשות הבאות. ויש להעיר כי על הדרשה הזאת והבאות אחריה נוסדה הקינה הידועה אלי ציון ועריה. וע׳ שם בגמ׳ שהביא ר״י ראיה לזה הדרש מפ׳ אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא ממש הנוסח של הקינה הזאת.

16. ר״ל על בטול מצות מתנות כהונה וכמ״ש בסמוך פסוק ד׳ כהניה נאנחים שאין מי יתן להם מתנות כהונה. וטעם הדיוק עיין מש״כ באות הקודם.

17. בשמשון כתיב זה, ובה הראה גבורתו כמבואר בס׳ שופטים, ודריש מעין גז״ש מה לחי דהתם גבור אף לחי דהכא גבורים, והכונה דבוכה על גבוריה שהלכו בשבי כבפרשה הבאה, פסוק ג׳ בפ׳ השיב אחור ימינו, וטעם הדרשה כתבנו לעיל אות מ״ד.

18. ר״ל על שופטיה שנטרדו ממקומן, מלשכת הגזית, וגם ירדו מכבודם ומכבוד התורה, וכהוראת הפסוק שמביא.

19. מפני שהדמעות מלוחין, ואולי צ״ל ונשארות על לחייהן, ועיקר טעם הדיוק והדרשה על לחיה ע׳ מש״כ לעיל אות מ״ד.

20. כך משמע הלשון אין לה, לשון הוה, דעתה בעת מאמר דבר זה אין לה אבל אח״כ היה לה ועי׳ מ״ש לקמן פ״ה בפ׳ יתומים היינו ואין אב.

21. יתבאר ע״פ מ״ש בילקוט שמקודם היו מיכאל וגבריאל מלמדים זכות על ישראל, אמר להו הקב״ה, מי חביב עליכם, אמרו לי׳, ישראל, אמר להו, ואחריהם מי, אמרו לי׳, בית המקדש, אמר להו, נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתם בו האש, מיד נטלו ב׳ לפידי אש והציתו אש בהיכל. ומשמע דדריש רעיה על שם המליצה והזכות שלמדו עליהם כדרך אוהב ורע ואח״כ נהפכו לאויבים, כמבואר. או דדריש רעיה כמו רועיה (מלשון רועה) והם המלאכים העומדים להשגיח על בנ״י ולשמרם, כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו׳ על כפים ישאונך וגו׳ (תהלים צ״א).

ולמרות שכל אָבֵל ישן בלילה, היא לא ישנה, אלא תמיד¹ בָּכוֹ תִבְכֶּה² כנסת ישראל³ בַּלַּיְלָה⁴, וְמתוך שהיא בוכה תמיד⁵, דִמְעָתָהּ מונחת⁶ עַל לֶחֱיָהּ כאשה שבוכה על בעל נעוריה⁷, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ⁸, שכן אין האדם מתנחם כי אם מדברי אוהבו כנפשו, והיא⁹ כָּל רֵעֶיהָ אותם האומות שהיו נראים כמו¹⁰ אוהביה¹¹, לא די שלא ניחמו אותה אלא¹² בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ – ונהפכו לָהּ לְאֹיְבִים ופגעו בה¹³: ס

1. אבן עזרא.

2. שתי בכיות על שני החורבנות, סנהדרין קד., רש״י. וברמז, בכה בגימטריה כ״ז על שפגמו בכ״ז אותיות התורה וביטלו את התורה במקדש ראשון, חומת אנך.

3. מדרש רבה.

4. שהמקדש נשרף בלילה, דבר אחר ״בלילה״ לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם, דבר אחר ״בלילה״ שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו, רש״י. ואמרו במדרש מה נשתנה בוכה ביום מן בוכה בלילה? שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאים עמו קינה, ילקוט שמעוני. ועוד אמרו, א״ר איבו לילה מושך עמה קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו, מדרש רבה.

5. רש״י.

6. ר״י קרא.

7. סנהדרין קד:. ובמדרש, בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש, תפשו את הבחורים וכפתו ידיהם לאחוריהם, והיו בוכים והיו הדמעות יורדות על לחייהם, ולא היו יכולים לקנחם, ונושרות על לחייהם כצרבת השחין, מדרש רבה.

8. ובמדרש, אלו נביאי השקר שהתנבאו לישראל ולא הניחום לחזור, ילקוט שמעוני.

9. עקידת יצחק.

10. ר״י קרא.

11. רש״י.

12. ר״י קרא.

13. שכן עכשיו בני בבל וכל כשדים אשר עגבה עליהם (יחזקאל כג, ט), המה גלו ערותה (יחזקאל כג, י) והם הם החריבו מקדשה, וכן בני מצרים שהיו מאהביה, כעניין שנאמר (יחזקאל טז, כו) ״וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר״, הם נהיו לה לאויבים, והם השתתפו בחורבן הבית, ר״י קרא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון