Eikhah 1 – איכה א‏ – Mikraot Gedolot

אֲמָרַת יְרוּשְׁלֵם כַּד אִיתְמַסְרַת בִּידוֹי דִנְבוּכַדְנֶצַּר קָרִית לִמְרַחְמַי בֵּינֵי עַמְמַיָּא דְקַיֵּימִית עִמְהוֹן קְיָים דִּי יְסַיְיעוּנִי וְאִנּוּן חֲכִּימוּ מִינִי וְאִתְהַפְּכוּ לְחַבָּלָא יָתִי הִינוּן דְעָלוּ עִם טִיטוֹס וְאַסְפַּסְיָינוֹס וּבְנוֹ כַרְכּוֹמִין עַל יְרוּשְׁלֵם כַּהֲנַי וְסָבַי בְּגוֹ קַרְתָּא אִתְנְגִידוּ אֲרוּם תְּבָעוּ סָעִיד לַחְמָא לְהוֹן לְמֵיכַל וִיקַיְימִין יָת נַפְשֵׁיהוֹן.

[נד] קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי – רַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָא בִּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שֶׁהָיוּ מְאַהֲבִין אוֹתִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן. הֵמָּה רִמּוּנִי, גַּם הֵמָּה רִמּוּנִי, לֹא זָזוּ מִתְנַבְּאִין עָלַי שֶׁקֶר עַד שֶׁהִגְּלוּ אוֹתִי מִמְּקוֹמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (איכה ב׳:י״ד), מַדּוּחִם כְּתִיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי פָּתַר קְרָיָא בִּנְבִיאֵי הָאֱמֶת, שֶׁהָיוּ מְאַהֲבִין אוֹתִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵמָּה רִמּוּנִי, שֶׁהָיוּ מְרַמִּין בִּי וְאוֹמְרִים לִי הַפְרִישׁוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, וְכִי יֵשׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּבָבֶל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְאַהֲבֵנִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיהו ל״א:כ׳), הִצַּיְינִי בְּמִצְווֹת, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים (ירמיהו ל״א:כ׳), זֶה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי (תהלים קל״ז:ה׳). שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְּסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתָּ, אָמַר רַבִּי חִיָּא הָלָכְתִּי כְּתִיב. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל מַה כְּתִיב: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה (ישעיהו מ״ג:י״ד). גָּלוּ לְעֵילָם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, דִּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם (ירמיהו מ״ט:ל״ח). גָּלוּ לְיָוָן שְׁכִינָה עִמָּהֶם, דִּכְתִיב: וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן (זכריה ט׳:י״ג), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וַה׳ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וגו׳, לְכָךְ כְּתִיב דֶּרֶךְ הָלָכְתִּי, דָּבָר אַחֵר, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה רְאוּ בְּאֵילּוּ דְרָכִים הֲלַכְתֶּם, וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (ירמיהו ל״א:כ׳), וּמִיָּד אַתֶּם חוֹזְרִין לְעָרֵיכֶם, דִּכְתִיב: שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה (ירמיהו ל״א:כ׳).

היא אמרה קראתי למאהבי המה רמוני – והקב״ה אמר לה והיה טרם יקראו ואני אענה.

ודעית במחבי פאד׳י הם קד וארבוני, אאמתי ושיוכ׳י פי אלקריה תופו, ממא טלבו טעאם לאנפסהם לירדונהא פלם יגדו.

המה רמוני – והנה הם כבר רמוני.

וישיבו – להשיב נפשם ולא מצאו.

קראתי למאהבי^א – לאותם שהיו מראים עצמם כאוהבים.

המה רמוני – כגון בני ישמעאל שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך עליהם, ומראים עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים אליהם מיני מלוחים ונודות נפוחים. כסבורים שהוא יין, ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות, וכשמתיר הנוד בשיניו היתה רוח נכנסת במעיו והוא מת. וזהו שאמר הכתוב: ביער בערב תלינו וגו׳ לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד (ישעיהו כ״א:י״ג-י״ד).

וישיבו את נפשם – כדי שישיבו את נפשם.

א. כן בפסוק ובכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״למאהביי״.

I cried out to those who appeared to love me – To those who pretend to be [my] lovers.⁠¹

But they deceived me – E.g., the children of Yishmael, who came out toward the exiles when the[ir] captors were leading them on the road nearby, and pretended that they were compassionate toward them. They brought for them various kinds of salty foods and inflated skin flasks. They thought that they [contained] wine, so they ate and became thirsty and wished to drink; but when they untied the flasks with their teeth, the air entered their intestines and they died. This is what Scripture says, "in the forest in Arabia shall you lodge, etc. Bring water for the thirsty, the inhabitants of the land of Tema greeted the wanderer with their bread.⁠"²

To sustain their souls – In order that they should revive their souls.

1. I.e., the neighboring countries with the hope of forming an alliance.

2. Yeshayahu 21:13-14.

קראתי למאהבי – רבנן אמרי אלו נביאי השקר שהיו מאהבין אותו לעז׳ היו אומ׳ הביאו תרומות ומעשרות לעז׳.

המה רמוני – וגרמו לי גלות כהני וזקני בעיר גועו.

קראתי למאהבי המה^א רימוני – אומות שדבקתי בהם לאהבה, כגון בני אשור ובני בבל וכל כשדים, כשם שאמר הנביא: אל^ב בני אשור עגבה (יחזקאל כ״ג:י״ב), וכן אל בני בבל, הם הרעו לי יותר מכל האומות.

א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203, פריס 162. בכ״י לונדון 27298: ״והמה״.

ב. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.21. בכ״י לונדון 27298, פריס 162, פרמא 2203: ״ואל״.

I called to my lovers, but they deceived me [refers to] the nations who I clung to for love, such as the Assyrians and the Babylonians, just as the prophet said, She lusted for the Assyrians (Ezekiel 23:12). And thus it was with the Babylonians – they did more evil to me than all the nations.

קראתי למאהבי המה רמוני – פתרונו: האומות שדבקתי בהם לאהבה, הם מצרים ואשור. מצרים דכתיב: ותזני אל בני מצרים (יחזקאל ט״ז:כ״ו). וכתיב: אל בני אשור עגבה (יחזקאל כ״ג:י״ב). להם קראתי לעזרתי, והמה רימוני שלא עזרוני. כשם שהוא אומר בעיניין: עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע (איכה ד׳:י״ז).

ואומר הייתי אני בעל הקלפות כי גוי לא יושיע (איכה ד׳:י״ז) לבד מאשור וממצרים, אילמלא מקרא זה מצרים קראו אשור הלכו (הושע ז׳:י״א).⁠^א

א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: ״מצרים הלכו אשור קראו״.

I called to my lovers, but they deceived me – Its explanation is the nations to whom she clung for love. They are Egypt and Assyria; Egypt of which it is written you were licentious with the Egyptians (Ezekiel 16:26), and written She lusted after the Assyrians (ibid. 23:12). To them I cried to help me, but they deceived me because they did not help me, in as much as it is said in the text Our eyes strained in vain for our deliverance; in our expectations we watched for a nation that could not save (Lamentations 4:17).

And I בעל הקלפות would have said that a nation that could not save (Lamentations 4:17) apart from Assyria and Egypt, were it not for this verse: They have called to Egypt, they have gone to Assyria (Hoshea 7:11).

למאהבי – איננו כמו: אוהבי. אכן טעמו: למבקשים שאוהב אותם.

To my lovers. They are not my love(r)s, but the sense is to those who desire that I should love them.

קראתי לנכרים שכני, אולי יתנו לי עיצה, והמה רמוני. כי כל יועצי מתו ברעב, והכהנים המתפללים בעדי, והזקנים אנשי עצתי, רק נשארו מהבחורים והבתולות שיש להם כח לסבול, גם הם נשבו.

I called out to foreign lands, my neighbors, that they would give me council, but they deceived me, for all my advisors died from hunger – the priests who prayed for me, and the elders [who were] my counsellors. Only some of my youths and maidens survived, because they had the strength to endure, even though they were taken captive.

למאהבי – חשבו האנשים מקפידים בלשון העברי, שבא בכאן שמוש הכבד, להורות על חולשת אהבתם, כי תכליתו: המה רמוני, וכן: אלכה אחרי מאהבי (הושע ב׳:ז׳) ולא ידעו אלה כי נהפך הוא, כי זה, וכל שמוש כבד, הוא להורות על התואר החזק, כמו שידוע בהגיון ובחכמת דיוק פחות ויתר, וזה עיון פילוסופי דק, בארנוה במקום אחר, אבל המכוון בכאן, כי אמר: אני קראתי לאנשים היותר אוהבים אותי כי בטחתי בהם בטחון עצום, וגם המה רמוני, והכונה, אם מבני אשור או זולתם כמו מעמון ומואב ושעיר והדומים להם:

וישיבו את נפשם, נכון בכאן בעברי ובהגיון כמו אם אמר שישיבו.

למאהבי. הה״א בחטף פתח.

למאהבי – בנין פִּעֵל מורה חוזק הפעולה, רק כאן משמש להוראת חבה יתירה שאוהבי שקר מראים לאדם בשעת הצלחתו (מורי ורבי המובהק כמוהר״ר שבתי אלחנן טריוש).

רמוני – מלשון רמה ותולעה המתחבאה לה בין עשבי השדה, כן שונאי התחפשו עצמם באפר אהבת שקרם.

בעיר – בסובבם בעיר.

כי – כאשר.

קראתי למאהבי – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ אמור) וקראתם בעצם היום הזה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים קראתי למאהבי המה רמוני¹ (פתיחתא למ״ר).

קראתי למאהבי – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר קראתי למאהבי המה רמוני וישעיהו אמר (ס׳) וקראת ישועה חומותיך² (איכה רבה א׳:א׳).

קראתי למאהבי וגו׳ – רבנן פתרי קרא בנביאי השקר, קראתי למאהבי – לנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעבודת כוכבים שלהם³ המה רמוני – לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שרגלו אותי ממקומי, שנאמר (ב׳ י״ד) ויחזו לך משאות שוא ומדוחים, מדחים כתיב⁴ (מ״ר).

קראתי למאהבי וגו׳ – רבי שמעון בן יוחאי פתר קרא בנביאי האמת, קראתי למאהבי – לנביאי האמת שהיו מאהבין אותי להקב״ה ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, המה רמוני – וכי יש תרומות ומעשרות בבבל⁵ (שם).

1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן. הכונה עפ״י מ״ש הב״י באו״ח סי׳ תק״נ שאם היה אפשר לחול עשרה בטבת בשבת היה מתענים ולא היה נדחה כשארי תעניתים משום דכתיב בעצם היום הזה (יחזקאל כ״ד:ב׳) דמשמע דוקא באותו היום, ואמרו בירושלמי קראתי למאהבי אלו נביאי האמת שהוסיפו לי עוד יום טוב שני של גליות לאהבני לאבי שבשמים – וז״ה אמרם ז״ל אלו זכיתם הייתם קוראים וקראתם בעצם היינו יו״ט אחד היינו דוקא באותו יום בחדש – (משום דבא״י היו יודעין מתי נקבע ר״ח ע״י ב״ד שבירושלים) ועכשיו שלא זכיתם (שאתם בגלות) הרי אתם קוראים קראתי למאהבי היינו ע״כ אתם עושים שני יו״ט משום שאין בני הגולה יודעים מתי נקבע החדש, מהגאון ר׳ יוסף שאול ז״ל.

2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.

3. דריש כן מדלא כתיב לאוהבי אלא למאהבי בפעל יוצא שהיו עושין איזו פעולה לאהב אותם על דבר זולתם, אבל הם עצמם לא היו אוהבים להם.

4. מלשון אם יהיה נדחך וגו׳, ר״ל שבסבתם נדחתי ונגליתי.

5. עיין מש״כ לעיל אות קפ״ד בבאור לשון למאהבי, ויתכן לפרש הכונה שגם נביאי האמת לא רצו שוב בתקנתם, מפני שהרבו לחטוא, ולכן גם כשהעירום על התשובה ועל המצות לא העירום על המצות הנכונות והשייכות למקומם אלא רק כאלה שאינם מחויבים בהם, וכדמפרש. ומה שאמר המה רמוני לא לגנאי הוא לומר שאמרו הנביאים להם ברמיה שלא כדת, כי במ״ר מסיים שם אלא בשביל לאהבני להקב״ה וכו׳ הציבי לך ציונים הצייני לך במצות שהיו ישראל מצוינים בהם, כי הכונה של הנביאים היתה למען שיהא זכרון א״י וירושלים חקוק בלבותם, וצוו להם להפריש תרומות ומעשרות שהם מצות התלויות בארץ – וגם ע״ד שאמרו בב״מ ק״א א׳ שהחמירו חכמים בנחלת אבותיו שהיה אצל עובד כוכבי׳ להפריש תרו״מ בכדי שיהא לו צער מזה אשר נאלץ להפריש תרו״מ משדה שאינו שלו וישתדל לקנות אותה מנכרי, כמ״כ כאן כשישראל רואין שנאלצו להפריש תרו״מ מקרקעות שאינם שלהם אז ישתדלו בתשובה ובמע״ט למען לשוב לא״י ולתת תרו״מ מארצם שלהם. ופשט הכתוב כך קראתי למאהבי שהמה רמוני לטובתי וכנ״ל המה הנביאים וגם קראתי לכהני וזקני, אכן בעיר גועו וגו׳.

קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי אלה שביקשו כי אֹהַב אותם¹, הן אותם האומות שדבקתי בהם² שהיו מראים עצמם כאוהבים³, אולי יתנו לי עצה⁴, אבל הֵמָּה – הם רִמּוּנִי והרעו לי יותר מכל האומות⁵, וגרמו כי⁶ כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ מרעב, ומשכך גם מהם לא יכלתי לבקש עזרה ועצה, שהיו בעצמם עסוקים בצרתם⁷ כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ – להם וְיָשִׁיבוּ – כדי שישיבו⁸ אֶת נַפְשָׁם, ובסוף גם הם מתו⁹: ס

1. אבן עזרא.

2. כגון בני אשור ובני בבל וכל כשדים, ר״י קרא. וכגון בני ישמעאל שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך ארצם, ומראים עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים אליהם מיני מלוחים ונודות נפוחים, כסבורים שהוא יין, ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות, וכשמתיר הנוד בשיניו היתה רוח נכנסת במעיו והוא מת, וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו כא, יג-יד) בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ וגו׳ לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד, רש״י. ובמדרש ״מאהבי״ אלו נביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעבודת כוכבים שלהם והמה רמוני, מדרש רבה, לקח טוב.

3. רש״י.

4. אבן עזרא.

5. ר״י קרא.

6. לקח טוב.

7. עקדת יצחק.

8. רש״י.

9. אבן עזרא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון