ממרום שלח אש – ובסדום כתיב וה׳ המטיר על סדום, וכתיב (ד׳ ו׳) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משא פנים יש בדבר,
1 אמר רבא א״ר יוחנן, מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב
(יחזקאל ט״ז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב (ד׳ ו׳) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן
2 (סנהדרין ק״ד:)
ממרום שלח אש – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי3 (פתיחתא למ״ר).
ממרום שלח אש – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ממרום שלח אש בעצמותי וישעיהו אמר (ל״ב) עד יערה עלינו רוח ממרום
4 (איכה רבה א׳:א׳).
ממרום שלח אש – בשעה שנכנסו שונאים לביהמ״ק קפצה קטגוריא לפני הקב״ה ואמרה לפניו, רבש״ע, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני החרבתי ביתו של אלהים ושרפתי מקדשו, אם כן הוא תרד אש מלמעלה ותשרף, מיד – ממרום שלח אש5 (מ״ר).
ממרום שלח אש – א״ר יהושע, הוא שהנביא מקנתרה לבבל
(ישעיהו מ״ז) קחי רחיים וטחני קמח, כל העולם טוחנין חטין וכאן הוא אומר וטחני קמח, אלא אמרה ירושלים לבת בבל, אלו ממרום לא עשו בי מלחמה לא היית את יכולה להלחם בי, אלא מכיון שממרום שלח אש את אריא קטילא קטלת, קריה שרופה שרפת, קמחא טחינא טחנת
6 (שם).
ממרום שלח אש – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו באש דכתיב
(ירמיהו ז׳) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש
7 ולקו באש דכתיב ממרום שלח אש
8 (שם פסוק כ״ב).
וירדנה – מהו וירדנה – נסחה, כמש״נ
(שופטים י״ד) וירדהו אל כפיו,
9 דבר אחר רדתה – נצחה, כמש״נ
(תהלים ל״ב) וירד מים עד ים,
10 דבר אחר וירדנה – שלטה, כמש״נ
(מלכים א ד׳) כי הוא רודה בכל עבר הנהר,
11 דבר אחר וירדנה – חרשה,
12 רב ביבא אמר, וירדנה – ראה שמדת הדין פוגעת בה
13 (מ״ר).
פרש רשת לרגלי – א״ר אבא בר כהנא, אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בא״י צפה לרגליו של משיח, מאי טעמא, דכתיב פרש רשת לרגלי14 (שם).
השיבני אחור – אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות15 (שם).
נתנני שממה וגו׳ – נתנני שוממה – לתהו ובהו, בל היום דוה – כעולה לגרדום16 (שם).
1. הבאור הוא דלשון וה׳ המטיר מורה שהקב״ה בעצמו המטיר, והלשון ממרום שלח אש מורה שבא העונש ע״י שליח, ועונש הבא ע״י שליח קיל מעונש הבא ע״י עצמו, כמבואר בסנהדרין צ״ד ב׳ סנחריב שחרף על ידי שליח נענש ע״י שליח ופרעה שחרף בעצמו נענש מהקב״ה בעצמו, וא״כ כיון דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום קשה למה נענשו בירושלים ע״י שליח ובסדום מהקב״ה בעצמו בעוד שהיה צריך להיות להיפך לפי ערך גודל העון, וא״כ קשה וכי משא פנים יש בדבר. וע״ע מ״ש בזה דיוק אחר בתו״ת
בראשית פ׳ י״ט בפסוק וה׳ המטיר.
2. ר״ל דעכ״פ היתה מדת הרחמים בירושלים ורק שעשו מה שעשו מגודל צערן ועניותן, וכהוראת הלשון ידי נשים רחמניות [כי השם רחמניה הוא תואר תמידי], כלומר שעם כל מעשיהן היו בכ״ז ידועות לרחמניות, מה שאין כן בסדום פשעו והתאכזרו מרוב טובה, כמבואר באגדות במקומו, ולכן הוקל עונש ירושלים מעונש סדום. ועי׳ במדרש על פסוק זה דאמר שם דאמר ליה הקב״ה לגבריאל להונך להונך (לאט לאט) שיש בהם בעלי צדקות אלו עם אלו הה״ד וירא לכרובים (אלו מלאכים) תבנית יד אדם תחת כנפיהם, ודברי המדרש משתווים לגמ׳ דידן וזה היה בעת שגבריאל בא לשרוף את הבהמ״ק דממרום שלח אש קאי על בהמ״ק, ועיין לעיל במ״ר על פסוק כל רעיה בגדו.
3. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳, דהכונה אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה – שהיה כך נתקיים בכם, וכאן הכונה שהייתם זוכים לקיום ביהמ״ק ולכל התוצאות המסתעפות ממנו. ויש להעיר שאינו מביא לענין זה הפסוק לא ימיש עמוד הענן וגו׳ ועמוד האש לילה לפני העם (ר״פ בשלח) וי״ל משום דאותו הפסוק איירי בהיותם במדבר, וכאן רוצה להביא איזה זכות שנהנו בעת היותם על מכונם בארץ. וגם י״ל דענין פ׳ זה שמביא יותר מכוון כלפי הלשון ממרום שלח אש, ע״פ המבואר בכ״מ בגמ׳ דאש המזבח ירד מן השמים
(עיין יומא כ״א:). או דהכונה ע״פ מ״ש האר״י ז״ל דלכך אש של מעלה אינו מכלה כמו שמצינו גבי סנה וגבי מזבח הזהב (עי׳ סוף חגיגה ובתוס׳ שם) משום שהאש משמים הוא אינו גשם ואינו מכלה גשם וכאן ג״כ היה אש מן השמים וכמ״ש ממרום שלח אש ובכל זאת היה מכלה גשם זה בהמ״ק, וכמ״ש לקמן במדרש בשעה שנכנסו וכו׳ וז״ה שאמר אלו זכיתם לא היה האש של מעלה מכלה ועכשיו שלא זכיתם גם האש של מעלה מכלה, מהגאון ר׳ יוסף שאול נאטאנזאהן ז״ל.
4. וסופו להחיות רוח שפלים. ועיין מש״כ בבאור דרשה זו בכלל לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
5. ר״ל גם הקטגוריא אע״פ שכל ענינה ותכליתה לקטרג לא יכלה בכ״ז לסבול שיתגאה אותו רשע במעשה זה, ואמרה א״כ הוא שנגזרה גזירה לשריפת ביהמ״ק תרד אש מן השמים וישרפנו ולא יתגאה אותו רשע שהוא שרפו.
6. ר״ל ולכן נאמר וטחני קמח – מפני שהקמח שוב אינה צריכה טחינה. ובסנהדרין צ״ו ב׳ מבואר דמאמר זה נאמר לנבוזראדן בעת שכבש ירושלים והיתה דעתו זחוחה עליו.
7. ר״ל כל אחד מהם היה מסייע לעבירה להגיש מנחה לעבודת כוכבים, וע״ע באות הבא.
8. בפסוק כתיב הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כַּונים למלכת השמים, והנה מבואר שחטאו בג׳ דברים, בעצים, באש ובבצק, וא״כ צריך באור למה זה לקו דוקא באש, ואפשר לומר משום דמדרך בני הבית שיהיו נגררים אחר גדול הבית אבי המשפחה, וא״כ עיקר החטא תלוי בו והשאר טפלים, ולכן אחרי שהאבות חטאו באש נחשב האש לעיקר החטא, ולפיכך לקו בו, ובמדרש מסיים ומתנחמין באש דכתיב
(זכריה ב׳) ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב.
9. ר״ל העתיקה ממקום טבעה, כי טבע האש ללכת מעלה וכאן ירדה למטה. והוראת הפעל רדה היא נסיחת דבר והעתקתו ממקום קביעתו וחבורו, כמו רדית הדבש מהכורת ורדית הפת מן התנור בלשון רבנן.
10. גם בזה הכונה כמו בלשון הקודם שנצח לטבע האש לרדת מלמעלה למטה, וכן בלשון הבא.
11. כמש״כ באות הקודם.
12. כאן דריש דלשון וירדנה מוסב אל העצמות שהם חיזוק הגוף, ועצם הוא לשון נקבה, כמו העצמות היבשות, ורדיה הוא תרישה מלשון לא תחרוש תרגומו – לא תרדי, ואמר ממרום שלח אש בעצמותי – בחיזוקי, וירדנה – ויחרשה, ומכוין לבית המקדש שהיה חזקתו ותקפו של ישראל.
13. גם זה מוסב על ביהמ״ק בתואר עצמות כמש״כ באות הקודם. ומוסב על הדרשה דלעיל שטענה הקטגוריא שתרד אש מלמעלה ותשרפנו, ודריש וירדנה – בנוטריקון וירא דינה, וירא את מדת הדין, וכמו שדרשו
(ברכות ז׳:) בשם ראובן ראו מה בין בני וכו׳.
14. דרש פרש כמו פרס [בחלוף אותיות זסשר״צ שהן ממוצא אחד], ובבליים היינו פרסיים, [ולאו דוקא הני, אלא מפני שהיה פרס ובבל ידועות למקום גלותנו], ולרגלי – רמז למשיח, ע״ש הכתוב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, ואמר אם ראית ספסלים מלאים בבליים בא״י, ר״ל אם תראה רבוי בני הגולה עולים מבבל לא״י סימן הוא שהקב״ה חשב את הקץ, ונתן סימן ורמז לדבר פרש – רשת לרגלי. ויתכן עוד דרומז למ״ש בכתובות קי״א ב׳ כל העולה מבבל לא״י עובר בעשה שנאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה [לעלות לא״י] עד שתחפץ, כלומר עד שיעלה רצוי מהקב״ה, וא״כ כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות הוא, כי הגיעה השעה הרצויה, וזהו אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בארץ ישראל, כלומר, רבוי העולים, צפה לרגליו של משיח, ר״ל, אות הוא, כי כבר עומדות רגליו בשערי ירושלים. ויתכן לומר עוד כי דריש רשת מלשון ירושה ר״ל שהירושה תבא לרגלי המשיח.
15. כי בשני אלה מצינו לשון קריבה וכמ״ש בזבחים ק״ב א׳ על הפסוק אל תקרב הלום שביקש משה כהונה ומלכות, ולכן יתפרש לשון השבה לאחור ג״כ בשני אלה הדברים שאבדו אחר החורבן.
16. כלומר העולה לגרדום לידון לכריתה ולקטיעה, [שהוא מקום מעלות שמעלים עליו את הנדון לדונו], והלשון דוה הוא כמו והדוה בנדתה שהיא פרושה וקטועה מבעלה, או י״ל דסמך על הדרשה בריש אסתר ופחדת לילה ויומם זה העולה לגרדום והיינו כל היום דוה.