לוא אליכם וגו׳ – אמר רבה אמר ר׳ יוחנן, מכאן לקובלנא מן התורה
1 (סנהדרין ק״ד:)
לוא אליכם וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ דברים) בכל הדרך אשר הלכתם2 עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים לא אליכם כל עוברי דרך3 (פתיחתא למ״ר).
לוא אליכם וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר לא אליכם כל עוברי דרך וישעיהו אמר (נ״ז) מרום וקדוש אשכון וגו׳
4 (איכה רבה א׳:א׳).
לוא אליכם וגו׳ – אומרת כנסת ישראל לאוה״ע, לא ייתי עליכון מה דאתא עלי ולא ימטי עליכון מה דמטא עלי5 (מ״ר).
כל עברי דרך – עשאוני כעוברי על דת, שכן בסדום כתיב וה׳ המטיר על סדום וגו׳ נפדית וגו׳, ובירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה
6 (סנהדרין ק״ד:)
כל עברי דרך – [מהו כל עוברי דרך] – כל עוברי דרכה של תורה7 (מ״ר).
הביטו וראו – עיין לקמן פרשה ה׳ פסוק א׳ בדרשה הביטה וראה.
אם יש מכאוב וגו׳ – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו ביש – דכתיב (פ׳ בשלח) היש ה׳ בקרבנו, ולקו ביש, דכתיב אם יש מכאוב כמכאובי8 (שם פסוק כ״ב).
אשר עולל לי – מהו אשר עולל לי – שדקדק עמי וקטף עוללתי, כמש״נ כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך9 (מ״ר).
ביום חרון אפו – א״ר אחא, יום אחר היה חרון אפו של הקב״ה, אלו עשו ישראל תשובה פשרו10 (שם).
1. פירש״י כשאדם מודיע צערו לאחר צריך שיאמר לו לא תבא זאת לך כמו שבאה אלי כי קשה הוא לשמוע, אי נמי שכשיש לו צרה צריך להודיעה לרבים [כדי שיבקשו עליו רחמים וכמבואר לעיל בפסוק בכה תבכה אות מ״ג] עכ״ד, ומהדרשה שבסמוך על לשון לא אליכם אומרת כנסת ישראל לא ייתי עליכון מה דאתא עלי וכו׳ מבואר דהעיקר כפי׳ הראשון.
2. נראה דסמיך אתחלת הפסוק, אשר נשאך ה׳ אלהיך כאשר ישא איש את בנו דזה זכות גדול הוא ומביא סוף הפסוק רק למען הקביל הדרשות מלשונות דרך דרך הכא והתם.
3. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
4. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן. ובשני הפסוקים שמביא סמך על סופם, בפסוק שלפנינו סמך אסופי׳ היש מכאוב כמכאובי ובפסוק דישעי׳ סמיך אסיפי׳ ואת דכא ושפל רוח. ויש גירסא אחרת כאן, וזו שהעתקנו נאותה היא.
5. ע׳ משכ״ל אות קכ״ג.
6. מדייק הלשון עוברי דרך דבעלמא מתיחס ללשון דרך פעל הליכה, הולכי דרך, וגם מדייק מה שייך מאמר זה דוקא לעוברי דרך ולא גם ליושבי בית, לכן דריש שמתאונן שנענשו כעוברי דת ומכוין לאנשי סדום, דכמו התם נדונו באש מן השמים כן הכא וכהפסוקים שמביא בזה ובזה, ומה ששייך עוד לדרשה זו יתבאר בתחלת פסוק הסמוך.
7. נתבאר באות הקודם.
8. ומסיים במדרש וכן מתנחמים ביש דכתיב
(משלי ח׳) להנחיל אוהבי יש, ולפלא שלא הביא לענין זה הפסוק דירמי׳ ל״א ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, דכתיב בענין נחמה. ויש לפרש דלכן מביא הפסוק להנחיל אוהבי יש ולא זה דירמיה, משום דשני הפרטים הקודמים הנסמכים על לשון יש הם בדרך הפרזה גדולה, חטאו ביש דכתיב היש ה׳ בקרבנו, הרי זה חטא מופר מאד, שנסתפקו בעיקר ההשגחה, ולכן לקו בעונש גדול ומופרז מאוד עד שנאמר עליו אם יש מכאוב כמכאובי, ולכן מביא כנגד זה בנחמה ג״כ נחמה מופרזת במדה מרובה, והוא מש״כ להנחיל אוהבי יש, שעל זה דרשו עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות, משא״כ הפסוק ויש תקוה לאחריתך, אין בו כי אם נחמה קלה ורגילית, שיש תקוה ותו לא, ודו״ק.
9. מפרש עולל מלשון עוללות, והכונה שהאויב התנהג עמו שלא כתורה, דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, והוא בצר ועלל.
10. מדייק מ״ש ביום חרון אפו, והלא כנודע היה נמשך החורבן זמן רב וכמ״ש באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג׳ שנים ומחצה, וגם לא הול״ל כלל ביום אלא באפו וכמש״כ אשר נשבעתי באפי, ועל זה אמר דעיקר הרעה היא הגזירה היתה ביום אחד, ואלמלא פייסו להקב״ה באותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מענין צינון כמו מים פושרין. וגם יש לפרש הלשון פשרו כמ״ש במ״ר פ׳ בראשית שפגע קין באדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני, והוא מענין פשרה הנהוגה בין שני בע״ד, וה״נ הכונה שאלו עשו ישראל תשובה היו מתפשרים עם הקב״ה.