1. למ״ד לאבשלום וכו׳. לְמה שכותב רד״ק כאן שהלמ״ד ״נופלת על עיקר העצם״ (במכלול: ״מורה על עצם הדבר״; בפירושו לירמיהו כ״ה:ה׳: ״לאמתת עצם הדבר ויספיק הענין זולתה״; שם ל׳:י״ב: ״במקום העצם ויספיק זולתה״; וראו עוד דבריו לדברי הימים א כ״א:י״ב וליחזקאל ג׳:ג׳), השוו ספר השרשים ערך ״את״, שם כותב רד״ק שהמילה ״את״ מורה ״על עצם הדבר הפעול״, ומפרש שהביטוי ״את משה ואת אהרן״ (שמות י׳:ח׳) הוא כמו ״עצם משה ואהרן״ (השוו ראב״ע שם ולבראשית א׳:א׳). ונראה שכך היא כוונתו כאן לענין הלמ״ד, היינו שפירושה ״עצם״, ומובנו של פסוקנו: ״עצם אבשלום״ (כך הציע לי פרופ׳ ר׳ שטיינר). והשוו על כך ר׳ משה קמחי, ״שכל טוב״ ע׳ 224. כיון ש״אבשלום״ אינו ״הדבר הפעול״ (על אף שבשתי הדוגמאות הראשונות שמזכיר רד״ק כאן הלמ״ד היא אמנם במקום ״את״), נראה שאין כוונת רד״ק להגביל את המובן הזה של ״את״ או ״ל״ דווקא לעצם ה״דבר הפעול״; רק הוא משתמש באותו מונח בספר השרשים כי בדרך כלל, המילה ״את״ באה לפני מושא. (השוו ראב״ע לבראשית א׳:א׳, וראו ל׳ חרל״פ תורת הלשון של ראב״ע ע׳ 202; אך לעומת ראיית הראב״ע משמואל א י״ז:ל״ד ראו פירוש רד״ק שם). וראו גם דברי הימים א כ״א:י״ב ד״ה ״למשגת״; דברי הימים ב ג׳:י״א ד״ה ״לאמות״. לעומת דברינו, ה״מצודות דוד״, ה״מכלל יופי״, המלבי״ם, וי׳ ייטלש בביאורו כנראה מבינים בדברי רד״ק ש״לאבשלום״ הוא כמו ״את אבשלום״ (וכמו כן תוקנה הנוסחה ברד״ק במקראות גדולות נחמד למראה, ירושלים תשנ״ג). ראו גם מכלול קצ״ד., שם כותב רד״ק שאותיות בכל״מ ״מורות על עצם הדבר״ באופן ש״יסמכו עליהם המילים״, והוא מביא מספר דוגמאות של נסמכים שנמצאת אחריהם אות בכל״מ, כמו ״אהבי לנום״ (=אהבי עצם נום; ישעיהו נ״ו:י׳); ובכן, כשרומז רד״ק כאן לדוגמאות נוספות שהוא מזכיר במכלול, נראה שכוונתו היא לאלה. ברם, המשמעות המדוייקת של ״יסמכו עליהם המילים״ דורשת עיון נוסף. הנוסחה ״לא אבשלום״ שבנדפס היא תוצאת קריאה מוטעית של מילה מחוקה בכת״י פריס.

2. לא להביא דבר אל העצם. ר״ל: אין הלמ״ד משמשת כמילת-יחס במשמעות ״אל״.