1. (אמר נכדו המסדר: הנה בחזית פסוק א׳ אמרו דוד בנה את היסודות דכתיב ויקם דויד על רגליו עד כאן לשונו, עיין מ״כ שם. ובבואו הכתוב לידינו כעת ראוי לידע ולהודיע מה ראו חז״ל על הדרש ככה ומה הגיע אליהם מן הקושיא להוציא הדברים מפשטן. והנה בביאורינו ההפרד שבין לשון עמידה וקימה הוא שעמידה יובן בעומד על רגליו או מלשון עכבה ולשון עומד על גביו. לא אאריך פה כל פרטים ודרשות חז״ל. ועתה באנו לברר רק לשון קימה ונאמר שלא הונח על העתקה מהישיבה אל העמידה הלא כתיב קום נא שבה (בראשית כ״ז י״ט) אלא הונח על העתקת האדם או החפץ מענין שהיה בו על עניין אחר אף על פי שלא התנענע גופו מהשכיבה או ישיבה אל העמידה כמ״ש ב״ר ויקם שדה עפרון דהוה דבר אינש זעיר ואתעבידת לבר נש רב. ויקל עלינו הבנת הכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳, כי בנוח התעוררו רחמים גדולים, ובנסוע לכבוש עמים התפלל משה כביכול שיועתק מרחמים אל נקם להפיץ אויביו. ובירושלמי ברכות (בב״ר נ״ח) אמר רבי יוחנן מן הא תנינן מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע וכו׳ ומכל המצות כו׳ מן הכא ויקם וידבר אל בני חת וגו׳. עיין דברי המפרשים ולדברינו מלת ויקם קא קשיא ליה ואמר שהכי פירושו שהועתק ונפטר מחיוב כל המצות שהיו מוטלין עליו אל החיוב לדבר אל עפרון מעל עסק פני מתו. וכן (במלכים ב י״ג כ״א) ויחי ויקם על רגליו, דרשו חז״ל על רגליו קם ולביתו לא הלך. היינו דקא קשיא ליה היה לו לומר ויעמוד על רגליו אלא דקרא קא משמע לן שלא היתה התחיה אלא העתקה לעמוד על רגליו. וכן דרשו כאן שנעתק דוד המלך מן ההכנה לבנות אל בנין היסוד. וגם בזה יתורץ קושית בעל מגן אברהם סי׳ א׳ סק״ג וז״ל ומיד לאו דוקא כדאיתא בגטין ע׳. עד כאן לשונו. ובאר היטב כתבו להלכה אלא ישהה מעט. ומעיקרא לא קיימא לן כי בגטין לא אמרו אלא יישן ועמד והטור כוון על השוכב על מטתו מיד כשיעור משנתו יקום בזריזות, רצה לומר יעתק מן השינה בזריזות אל עבודת בוראו ולא יפסוק בהרהורים זולתו.)