1. לפיכך...כלומ׳: התבחר בזה?. בביאור כוונתו נראה שכאן, איפה שהנביא מתחיל ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ וממשיך לומר ״אם שלוש שנים רעב...⁠״, הוא רק מציג את דבריו של הקב״ה אשר מנה כמה עונשים שיוכל דוד לבחור מהם, כולל שלש שנים של רעב. אבל בשמואל, איפה שלא כתוב ״כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״ אלא ״ויבא גד אל דוד ויגד לו ויאמר לו...⁠״, הנביא מציג את דברי ה׳ ביתר ביאור, ושואל את דוד אם רצונו לבחור בעונש של שלש שנים רעב אשר יאריך את הרעב הנוכחי עד שבע שנים, כמו שרד״ק הולך ומבאר. וראו המיוחס לתלמיד רס״ג, אשר כנראה מפרש שיהיה רעב שלש שנים בסביבות ארץ ישראל, ואילו בארץ ישראל עצמה – היינו ״בארצך״ (כבפסוק בשמואל) – יהיו שבע שני רעב. אך נראה שנוסח דבריו מוטעה, וקשה לדעת אם כך באמת כוונתו.

2. והשנה השביעית וכו׳. בפירושו לשמואל הוא מוסיף: ״ועוד, כי עד הקציר לא יהיה להם לחם בשביעית״; זאת אומרת: בשנה השביעית יהיה לחם רק כשיקצרו את התבואה, ובכך השנה ההיא תהיה שנת רעב עד זמן הקציר. אבל כוונתו בפירושו כאן, שהוא כפירושו הראשון שם, היא שלמרות שיהיה מטר, חריש וקציר בשנה השביעית, ההשלכות הכלכליות של שני הרעב לא יסתלקו מיד, ובמידה מסויימת יהיה רעב גם באותה שנה. ניסוחו בפירושו לשמואל ברור יותר: ״לא תמלט בלא רעב שנה שתבא אחר שש שני רעב״.

3. למשגת וכו׳. דיבור זה נמצא רק בענף אחד של עדי-נוסח, וסביר שהוא מתוספותיו של רד״ק. על שימוש זה של אות למ״ד ראו לעיל ג׳:ב׳ (ובהערות), אשר שם כותב רד״ק שהיא ״נופלת על עיקר העצם״. ראוי לציין שאם רד״ק מבין שלמ״ד זו היא מאותו סוג, סביר איפוא שהוא מבין את המילה ״משגת״ כשם-עצם; ושיעור הביטוי: וחרב אויבך תהיה חרב-משגת. אבל אם נניח שאפשר להתעלם לגמרי מהלמ״ד, כמו לפי השיטה הנזכרת במכלול קצ״ד. הסוברת שיש למ״ד ״נוסף״ החסירה משמעות, נוכל להבין ״משגת״ במשמעות של פועַל בצורת הבינוני; ושיעור הביטוי: וחרב אויבך משגת (השוו על כך ריב״ג, ספר הרקמה ע׳ נג במהדורת וילנסקי). בתרגום: ״תהא לך למדבקא״; וגם לפי זה נראה ש״משגת״ הוא שם-עצם, ושיעור הביטוי: וחרב אויבך תהיה (קרי: תהפוך) לך לחרב משגת. לפירוש זה, הפועל ״תהיה״ החסר בכתוב משמש יחד עם הלמ״ד ליצור משמעות של ״תהפוך״ (השוו ״ויהי לנחש״ [שמות ד׳:ג׳], וכמוהו רבים); ברם, כשפועל מהשורש ״היה״ מתפקד כך, רגיל הוא להיות מפורש בכתוב.