×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת וילך} וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
Moses went and spoke these words to all Israel.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלֵּיל יָת פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל.
And Moshe went and spoke these words with all Israel.
ואזל משה ומלל ית דבירייה האליין לכל ישראל.
ואזל משה למשכן בית אולפנא ומליל ית פיתגמיא האילין עם כל ישראל.
And Mosheh. went into the tabernacle of the house of instruction,⁠a and spoke these words unto all Israel,
a. Beth ulphana.
[פרשת וילך]
[א] וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל – אֵין וַיֵּלֶךְ אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים (תהלים מ״ו:ט׳). בְּסוֹף קֹהֶלֶת כְּתִיב: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת (קהלת י״ב:י״א). מַה דָּרְבָּן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנוֹת לֵב לוֹמְדֵיהוֹן לְדֶרֶךְ טוֹבָה. וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים (שם), מַה מַּסְמֵר זֶה קָבוּעַ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָהּ קְבוּעִים. וּמַה נְּטִיעָה פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה פָּרִין וְרָבִין לִמְצֹא בָּהֶם טַעַם. נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת י״ב:י״א), אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, כֻּלָּן אֲמָרָן מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה. וּכְמַשְׁמְרוֹת נְטוּעִים, כָּתוּב בְּשִׁי״ן, לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים כְּמִנְיַן מִשְׁמָרוֹת שֶׁהֶעֱמִיד דָּוִד, לְכָךְ נִכְתַּב בְּשִׁי״ן. וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים נִכְתַּב דָּוִד מָלֵא, שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת שֶׁהֶעֱמִיד דָּוִד.
[ב] אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת (משלי כ״ב:כ׳). מֹעֵצוֹת עוֹלֶה בַּגִּימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשָּׁה. וְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ לִבְנֵי נֹחַ, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שֶׁמֶן (ישעיהו ה׳:א׳). כֶּרֶם, זוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (שם כ״ז:ב׳). וַיְעַזְּקֵהוּ (שם ה׳:ב׳), בְּאַבְרָהָם, שֶׁהִשְׁלַכְתִּי הַפְּסֹלֶת מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן יִשְׁמָעֵאל. וַיְסַקְּלֵהוּ (שם), בְּיִצְחָק, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק (שם), הוּא יַעֲקֹב, שֶׁכָּל הַנְּטִיעוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ הָיוּ טוֹבוֹת וְנֶחְמָדוֹת כְּשׂרֵק זֶה שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וְזֶהוּ כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת. שׂוֹרֵק עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשָּׁה, וְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. כְּתִיב: י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳:י״ט), וְאֵין חָכְמָה אֶלָּא תּוֹרָה. וּמַה שְּׁמָהּ. אָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן (שם ח׳:ל׳). וְלֹא נִקְרֵאת תּוֹרָה, עַד שֶׁנִּתְּנָה בְּסִינַי. וְעַל מִנְיַן הַמִּצְוֹת נִקְרֵאת תּוֹרָה, כִּי הַמִּצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. תּוֹרָה עוֹלָה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַד עֶשְׂרֵה, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁנִּפְחָתוּ מִן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה, אֵלּוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי (תהלים ס״ב:י״ב). וְזֶהוּ, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים ל״ג:ד׳), כְּמִנְיַן תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים ל״ג:ד׳). וְהַשְּׁנַיִם צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. וְהִיא מוֹרָשָׁה לִבְנֵי יַעֲקֹב, וְלֹא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמ״ז:י״ט). וְכָתוּב בָּהּ יוֹם יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם (משלי ח׳:ל׳). וְאֵין יוֹם פָּחוֹת מֵאֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל (תהלים צ״ד:ד׳). בְּמַה הָיְתָה כְּתוּבָה קֹדֶם שֶׁנִּתְּנָה. אִם עַל כֶּסֶף וְעַל זָהָב, וַהֲלֹא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא כֶּסֶף וְזָהָב. אֶלָּא הָיְתָה כְּתוּבָה עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן יָבִין וְיַשְׂכִּיל כָּל אָדָם בְּדַעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א׳:ח׳). וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. כִּי כָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִדּוֹן בְּכָל יוֹם. וְעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד, יִזְכֶּה הָעוֹלָם אוֹ יִתְחַיֵּב. וְאִם יִתְחַיֵּב עַל יָדָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, וְחוֹטֵא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט׳:י״ח). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, הָעוֹלָם חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. אִם יָבֹא אֶחָד וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת, שֶׁהִכְרִיעַ הָעֲבֵרוֹת עַל הַזְּכֻיּוֹת, וְנִמְצָא הָעוֹלָם מִתְחַיֵּב עַל יָדוֹ. וְאִם שְׁקוּלִין הָעֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד הַזְּכֻיּוֹת, וּבָא אֶחָד וְעָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הַזְּכֻיּוֹת מַכְרִיעִין עַל הָעֲוֹנוֹת. אַשְׁרָיו שֶׁמְּזַכֶּה אֶת הָעוֹלָם. וְאִם לֹא לָמַד כָּל צָרְכּוֹ, יַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו בֶּאֱמוּנָה. אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וְהָיָה מַלְעִיג לִי וּמִתְלוֹצֵץ בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אַתָּה מֵשִׁיב לְיוֹם הַדִּין אַחַר שֶׁלֹּא לָמַדְתָּ תּוֹרָה. אָמַר, יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב, בִּינָה וָדַעַת וָלֵב שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, מַה מְּלַאכְתֶּךָ. אָמַר לִי, צַיַּד עוֹפוֹת וְדָגִים אֲנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, מִי נָתַן לְךָ דַּעַת וָלֵב לִיקַּח פִּשְׁתָּן וְלִטְווֹתוֹ וְלֶאֶרְגוֹ וְלַעֲשׂוֹת הַמְּצוּדוֹת וְלָקַחַת בָּהֶן דָּגִים וְעוֹפוֹת וּלְמָכְרָם. אָמַר לִי, בִּינָה וָדַעַת שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, לִיקַּח אֶת הַפִּשְׁתָּן לֶאֱרֹג וְלִטְווֹת וְלָקַחַת הַדָּגִים וְהָעוֹפוֹת, נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וָדַעַת. אֲבָל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה. וּכְתִיב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל׳:י״ד). מִיָּד הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁבָּאִין וְנִמְשָׁכִין מִן הַתּוֹרָה, מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׁרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרַי (ישעיהו י״ט:ט׳), וְעָלָיו וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְעַל הַדּוֹמִין לוֹ וְעַל הָעוֹשִׂין כְּמַעֲשָׂיו. וְאַחֲרִית דָּבָר, יִרְאַת י״י. וְעוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה, בּוֹ מוֹנֶה מְלַאכְתּוֹ וְרָאוּי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
[Parashat Vayelekh]
[Siman 1] And Moshe went and spoke these words to all of Israel: The expression "went" is nothing but [an indication of] rebuke, as it is stated (Psalms 46:9), "Go and see the wonders of God.⁠" At the end of Ecclesiastes, it is written (Ecclesiastes 12:11), "The sayings of the wise are like goads" - just like this goad directs the cow to its furrows, so [too] do the words of Torah direct the heart of those that learn it to the good path. "And it is like nails (masmerot) that are planted" - just like this nail is planted, so [too] are words of Torah. And just like a planting (sapling) is fruitful and multiplies, so [too] do the words of Torah become fruitful and multiply to find an explanation about them. "They are given from one shepherd" - even though these are rendering impure and those are rendering pure, these are forbidding and those are permitting, Moshe said all of them from the mouth of the Almighty. But it is written, "And it is like shifts (mishmerot) that are planted,⁠" with a [letter], shin, to say that there are twenty-four books in the Torah (Bible) - like the number of shifts that David established. Therefore it is written with a shin. And so [too,] in Chronicles, David is spelled fully ( dalet-vav- yod-dalet), as its gematraia (numerical equivalent) is twenty-four - corresponding to the twenty-four shifts that David established.
[Siman 2] These words: This is what the verse stated, "Have I not written you thirds with counsels (moatsot) and knowledge" (Proverbs 22:20). The numerical equivalent of counsels is six hundred and six. [That,] and the seven commandments that the Sons of Noach were commanded, is six hundred and thirteen. And so [too,] does it state (Isaiah 5:1), "my beloved had a vineyard in a fertile corner": "A vineyard" - that is Israel, as it is stated (Isaiah 27:2), "a vineyard of wine, sing to it.⁠" "And he separated it" (Isaiah 5:2) - with Avraham, that he cast away the residue from him, such as Yishmael. "And he cleared it of stones" - with Yitschak, that he took Esav away from him. "And he planted it with choice vines" - that is Yaakov, as all of the plantings that came out from him were good and desirable, like this choice vine which is completely good. And this is [the meaning of] "all of it was true seed" (Jeremiah 2:21). Choice vine (sorek) has a numerical equivalent of six hundred and six, [together with] the seven commandments of the Children of Noach - behold, that is six hundred and thirteen. It is written (Proverbs 3:19), "The Lord established the earth with wisdom" - and there is no wisdom besides Torah. And what is its name? Confidant (Amon), as it is written (Proverbs 8:30), "And I was a confidant with Him.⁠" And it was not called Torah until it was given at Sinai. The numerical equivalent of Torah comes to six hundred and eleven. And the two that are subtracted from six hundred and thirteen are the two that were given by the mouth of the Almighty. And this is what is stated by the verse, "God spoke one, I heard two" (Psalms 62:12). This is [the meaning of] "Moshe commanded us the Torah" (Deuteronomy 33:4) - Moshe commanded us [commandments] according to the numerical equivalent of Torah. And the Holy One, blessed be He, commanded us the [remaining] two, as I explained in Parshat Vayishma Yitro. And it is an inheritance for Yaakov, and not for the [other] nations of the world, as it is stated (Psalms 147:19), "He tells His words to Yaakov, His statutes and His judgments to Israel, He did not do this with any nation.⁠" And it is written about it, "each day,⁠" as it is stated (Proverbs 8:30), "And I was a confidant with Him and I was His delight each day.⁠" And a day is not less than a thousand years, as it is stated (Psalms 90:4), "As a thousand years in Your eyes is like the day, yesterday.⁠" Upon what was it written before it was given? If upon silver and gold, gold and silver had not been created. Rather it was written on the forearm of the Holy One, blessed be He. And so every man [should] understand and fathom with his mind and his intelligence to contemplate the Torah day and night - as it is written (Joshua 1:8), "and you shall contemplate about it day and night" - and good deeds. And it is as the Sages said: The world is half guilty and half meritorious - if one comes and commit sins such that the sins outweigh the merits, it comes out that the world becomes guilty through him; but if the transgressions are of equal weight to the merits and one comes and performs one commandment, the merits will outweigh the transgressions. Happy is he who brings merit to the world! And if he has not learned as is fitting him, let him do his actions with faithfulness. Elihayu, may his memory be blessed, said, "I was once walking on the way and I found a man, and he was mocking me and taunting me. I said to him, 'What [can] you answer on the day of judgement, since you have not studied Torah.' He said, 'I have what to answer - it is [because of] the understanding and intelligence and heart that were not given to me from the Heavens.' I said to him, 'What is your craft?' He said to me, 'I am a trapper of birds and fish.' I said to him, 'Who gave you knowledge and heart to take flax and spin it and weave it to make traps, and to catch fish and birds with them and to sell them?' He said to me, 'It is the understanding and the knowledge that were given to me from the Heavens.' I said to him, 'To take flax and to weave and spin and catch fish and birds you were given understanding and intelligence; but to acquire the Torah, they were not given to you? Behold, it is written (Deuteronomy 30:14), "But the thing is very close to you, in your mouth and in your heart to do it.⁠"' [So] he immediately thought in his heart and raised his voice in crying. I said to him, 'My son, Let it not be bad to you, as all those that come to the world are rebuked once they come and are pulled away from Torah, as it is stated (Isaiah 19:9), "And embarrassed will be the workers of flax, the combers and weavers of holes.⁠"' And it is about him and those similar to him, and those that do like his deeds. And the last word is the fear of the Lord; and those that do it with faithfulness - his craft will be counted and he is fitting for life in the world to come.'"

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ

(א-ב) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״, הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא שְׁנוֹתֵהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״. לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, מַאי לָצֵאת וְלָבוֹא אִילֵימָא לָצֵאת וְלָבוֹא מַמָּשׁ, וְהָא דִכְתִיב (להלן ל״ד:א׳) ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבוֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ״ וְתַנְיָא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם וּפְסָעָן מֹשֶׁה בִּפְסִיעָה אַחַת, אֶלָּא לָצֵאת וְלָבוֹא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מְלַמֵּד שֶׁנִּסְתְּמוּ מִמֶּנּוּ שַׁעֲרֵי חָכְמָה.
מָאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ, מָאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נוֹלְדוּ בְּנִיסָן מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״ וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּפָסוּק ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מְחוֹרֵב״, בֶּרֶמֶז ת״ח).
כְּתִיב ״כִּי אַתָּה תָבוֹא״ וּכְתִיב (להלן פסוק כג) ״כִּי אַתָּה תָּבִיא״, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר עִמְּךָ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ טֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקֳדָן דַּבָּר אֶחָד לְדוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִים לְדוֹר.
פרשת וילך
(א)
וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כָּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל:
אשריהם ישראל שהקב״ה נתרצה בהם
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (ישעיה סג) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם וְגוֹ׳. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְרַצָּה בָהֶם, וּמִשּׁוּם שֶׁהִתְרַצָּה בָהֶם קָרָא לָהֶם בָּנִים בְּכוֹרִים קְדוֹשִׁים, אַחִים (כביכול), וְיָרַד לָדוּר עִמָּהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לה) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וְרָצָה לְהַתְקִינָם כְּמוֹ לְמַעְלָה, וְהִשְׁרָה עֲלֵיֶם שִׁבְעָה עַנְנֵי כָבוֹד, שְׁכִינָה הָלְכָה לִפְנֵיהֶם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם יג) וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם.
ג׳ אחים קדושים הלכו בינהם
שְׁלֹשָה אַחִים קְדוֹשִׁים הָלְכוּ בֵינֵיהֶם, וּמִי הֵם? מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וּבִזְכוּתָם נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת (והרי נתבאר). כָּל יְמֵי אַהֲרֹן לֹא זָזוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל,
אהרון זרוע ימין,
וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ (משום) שֶׁאַהֲרֹן הָיָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְגוֹ׳, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וְגוֹ׳. כְּאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לְלֹא זְרוֹעַ וְסוֹמֵךְ עַצְמוֹ לְכָל מָקוֹם, וְאָז - וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ בְּלִי זְרוֹעַ יָמִין. (ועל זה הצטרכו ישראל לנדר נדר עליו. זהו שכתוב (במדבר כא) וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר אם נתן תתן וגו׳).
בֹּא וּרְאֵה, אַהֲרֹן הָיָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁל הַגּוּף, וְעַל זֶה כָּתוּב מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ. וּמִי הוּא? אַהֲרֹן.
וילך – כגוף בלא זרוע
וַיֵּלֶךָ מֹשֶׁה. מַה זֶּה וַיֵּלֶךְ? לְאָן הָלַךְ? אֶלָּא וַיֵּלֶךְ, כְּגוּף בְּלִי זְרוֹעַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א) וַיֵּלְכוּ בְּלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. שֶׁהֲרֵי מֵת אַהֲרֹן, זְרוֹעַ יָמִין, וְרָצָה לְהִסְתַּלֵּק הַגּוּף. (כל ימיו של משה השמש האיר בעולם).
בימי משה לחם מן השמים מלמעלה ובימי יהושע מהארץ
כָּל יְמֵי מֹשֶׁה אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ מַה כָּתוּב? (יהושע ה) וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת וְגוֹ׳. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא זֶה מִלְמַעְלָה וְזֶה לְמַטָּה. (מכאן למדנו) כָּל הַזְּמַן שֶׁמֹּשֶׁה נִמְצָא, גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֵט וּמֵאִיר לָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, הִתְכַּנֵּס גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, וְיָצָא גוּף הַלְּבָנָה.
כָּתוּב (שמות לג) אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא וְגוֹ׳. כָּךְ לָמַדְנוּ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשׁה (שם לב) הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךְ, אָמַר מֹשֶׁה, וּמַה הַנְהָגַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּתְכַּנֵּס וְתַנְהִיג הַלְּבָנָה - גּוּף הַלְּבָנָה אֵינִי רוֹצֶה. אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים, אֲנִי רוֹצֶה אֶת גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא אֶת שֶׁל הַלְּבָנָה. וְאָז גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ הוּאַר, וְנַעֲשָׂה מֹשֶׁה כְּמוֹ גוּף הַשֶּׁמֶשׁ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.
כשהתכנס משה התכנסה השמש והוארה הלבנה
כֵּיוָן שֶׁהִתְכַּנֵּס מֹשֶׁה, הִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּאֲרָה הַלְּבָנָה, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַלְּבָנָה. אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְגוֹ׳ (דברים לא). הַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַרְבָּעִים שָׁנָה הֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל, וְהִתְכַּנֵּס לְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֵאִירָה הַלְּבָנָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (משלי יג) וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, וְאָנוּ נְבָאֵר אֶת הַפָּסוּק. אֲבָל עַל מַה שֶּׁהִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, הַכֹּל הוּא צָרִיךְ לָעוֹלָם לְגַלּוֹת (לתועלת האדם), שֶׁהָאָדָם שֶׁנֶּאֱסָף עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ יָמָיו.
(זוה״ק כאן)
ת׳ם מצ׳י מוסי וכלם בני אסראיל בג׳מיע הד׳ה אלכלאם
אז הלך משה ודיבר אל בני ישראל את כל הדברים האלה.
(א-ב) א
א. בכ״י מינכן 5 מופיע כאן: ״וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל – לפי שרצה לומר חזקו ואמצו ואל תערצו מפניהם, דיבר לכולן ביחד, שנאמר: אל כל ישראל. אנכי היום – היום מלאו ימיי ושנותיי והיום אמות.⁠״ ביאורים אלו חסרים בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, ברלין 1221, פריס 154, פריס 155, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה.
(1-2) וילך משה וגו' ... אנכי היום AND MOSHE WENT ... I AM [HUNDRED AND TWENTY YEARS OLD] THIS DAY – Today my days and my years become full: for on this day (the seventh of Adar; cf. Rashi on Devarim 1:3) I was born and on this day I must die (Sotah 13b).
1וידבר את (כל) הדברים האלה אל כל ישראל. 2ענין זה מוקדם ומאוחר. שהוא ראוי לומר תחלה ענין הן קרבו ימיך למות עד האזינו ואחרי כן אמר להם שירת האזינו. וכתיב ויבא משה וידבר את דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון ולמה הסמיך הענין הזה וילך לשל מעלה על שהזכיר את האבות שנאמר אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. סמך לו וילך משה 3שהלך לו עם אבות העולם:
1. דע כי נצבים וילך נחשבים לסדרא אחת. וכן הובא בספרי עם ביאור הגר״א מהמגיה בשם הגר״א בתיקונים כ״י להגר״א ג״ן סדרים דאורייתא כי נצבים וילך סדרא אחת רק נחלקים כשחל ב״ג המל״ך (היינו כשחל ר״ה ביום ב׳ או ג׳) וכן הוא במסורת הפסוקים שחשב וילך ע׳ פסוקים הוא ביחד עם נצבים. וכן נראה דעת המחבר הזה כי בכל הסדרות כתב בהתחלתו איזה דרוש ומתחיל בפסוק שנמצא בו מלת טו״ב או טוב״ה לרמז בו שם המחבר הרב טובי״ה ובפרשה זו לא כתב כלל ונכלל בפרשה אחת עם נצבים: וכן בספרי דריש נצבים וילך ביחד. ועיין בספר שם הגדולים מערכת ספרים אות נ׳ ג״ן פרשיות ע״ש מה שכתב:
2. ענין זה מוקדם ומאוחר. עי׳ מכילתא בשלח ע״פ אמר אויב וכו׳ חשיב כל המוקדמין והמאוחרין בתורה וזה לא חשיב:
3. שהלך לו עם אבות העולם. היינו לחיי עוה״ב:
{וילך}⁠א
א. לפי עדות רוזין: ״נצבים וילך לא נפרדו בכ״י כי אם פרשה אחת היא כנהוג בימים ההם״.
{וילך (DEUTERONOMY 31)}⁠1
1. Rosin notes that in the manuscript that he had, the Torah portions of Niṣṣavim and Va-yelekh are considered one portion, as was commonly the case in the Middle Ages; for that reason he printed them together. I have separated the two portions for the convenience of the modern reader.
פרשת וילך
(א) וילך משה – הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו: ואתה תנחילנה אותם (דברים ל״א:ז׳).
ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים (דברים ל״ג), ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.
(1) AND MOSES WENT. Moses went to each tribe and tribe to inform them that he was about to die and that they should not fear.⁠1 He strengthened them2 with his words to Joshua.⁠3 Scripture therefore afterwards reads, and thou shalt cause them to inherit it (v. 7). I believe that he then4 blessed the tribes.⁠5 This is so even though the blessings are recorded later.⁠6
1. For they would not be left leaderless.
2. He encouraged them.
3. Be strong and of good courage; for thou shalt go with this people into the land, etc.,(vs. 7,8).
4. After charging Joshua in the sight of all of Israel (v. 7).
5. While they were assembled together.
6. In Deut. 33.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – בתחילת הספר אמר: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳), וסיפר לנו כל הדברים, ועתה אומר שהלך משם ואמר לישראל אילו הדברים.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – MOSHE CAME AND SPOKE THESE WORDS – In the beginning of the book it said: “These are the words that Moshe spoke to all of Israel” (Devarim 1:1), and it told us all the words, and now it says that he went from there and spoke to Israel these words.
וילך משה – מאהל מועד שהיה דר שם שנאמר והחונים לפני משכן י״י משה ואהרן ובניו (במדבר ג׳:ל״ח). והלך לו אצל כל שבט ושבט להודיעם כי הוא מת ולא יפחדו אך יחזקו לבם בדברי יהושע,⁠1 ולמה הוצרך לטרוח וללכת אחריהם היה לו לכנסם בחצוצרות שעשה משה, אלא אמר ר׳ יהושע דסכנין משום ר׳ לוי חצוצרות שעשה משה במדבר כיון שנטה משה למות גנזן הקב״ה שלא יהא משה תוקע בהן והם באין אצלו לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות (קהלת ח׳:ח׳).
1. שאוב מאבן עזרא.
וילך משה, "Moses went;⁠" from near the Tabernacle where he had his residence, as we know from: והחונים לפני משכן ה' משה אהרן ובניו, "and the ones encamped in front of the Tent of meeting: Moses, Aaron and his sons.⁠"He now went from each tribe to the next to advise them of his impending death. He assured them that they had nothing to fear from his impending death, but that they should take heart and support their new leader Joshua. Why did Moses feel that he had to address and reassure each tribe separately? Why did he not merely use his trumpets and call a great assembly of the whole nation? According to Rabbi Joshua in the name of Rabbi Levi of Sakkinon, the trumpets which had been Moses' private property, God had asked him to hide these trumpets so that no one else ever would blow them, not even he himself, as it would have been unseemly to do so on the day when he knew he was going to die. On that day Moses' control over events had come to an end.
(הקדמה) סדר וילך משה
(א) כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה כי כבר אמר: אתם נצבים היום כולכם לפני י״י אלהיכם, לעברך בברית י״י אלהיך ובאלתו (דברים כ״ט:ט׳-י״א), ואחרי עברם בברית ילכו מלפניו. ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לוייה אל מחנה ישראל לכבודם כמי שרוצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו.
(Introduction) Seder Vayelekh Moshe
(1) AND MOSES WENT. When Moses concluded his words, all who stood before him, and the young children, and the women returned to their own tents. It was not necessary for Scripture to mention this [that they returned to their tents], for it already stated, Ye are standing this day all of you before the Eternal your G-d;1 that thou shouldest enter into the covenant of the Eternal thy G-d,⁠2 and [it is self-understood that] after having entered the covenant they would go away from him [Moses]. And so Scripture now states that Moses went from the camp of the Levites to the camp of the Israelites in order to show them honor, like someone who wishes to take leave of his friend and comes to ask permission of him.
1. Above, 29:9.
2. Ibid., (11).
לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה)
שלמה המלך ע״ה המשיל התורה בפסוק זה (משלי ט) ללחם ויין לפי שהלחם והיין עיקר המזון אשר לגוף כן התורה והחכמה עיקר מזון הנפש, והזכיר לשון לכו ולא אמר בואו, להורות שיצטרך האדם שילך אחרי החכמה ואחרי לומדיה, כענין שכתוב (שם י״ג) הולך את חכמים יחכם, והיה לו לומר יושב את חכמים והזכיר הולך לבאר שילך תמיד אחריהם ושיעשה עצמו טפל להם ועם זה יחכם. או יהיה ענין לכו, שיצטרך ללכת אפילו לארץ מרחקים ללמוד תורה, וזהו שאמר לכו לחמו בלחמי, לכו לארץ מרחקים ללחום לחמי. וכן אמר (ישעיהו נ״ה:ג׳) הטו אזנכם ולכו אלי, לא אמר ובאו אלי כי יצטרך האדם ללכת למרחוק לשמוע דברי תורה. יאמר לכו לחמו בלחמי לכו זה אצל זה המבקשים ללחום לחמי, יזהירם על מדת הקנאה שיסירו אותם מלבם ושלא ינהג אחד מן החכמים שררה בעצמו לבלתי לכת אל חברו השוה לו, אין צריך לומר אם הוא גדול ממנו בחכמה, כי עם החברה תגדל החכמה ותרבה ההשגה, וכענין שאמרו רז״ל (ירמיהו נ׳:ל״ו) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם (במדבר י״ב) אשר נואלנו, ושתו ביין מסכתי, בי״ת בלחמי נוספת, וכן בי״ת ביין, וכמוהו (בראשית מ״א:ב׳) ותרעינה באחו. וידוע כי היין המזוג הוא מועיל וטוב לגוף האדם, והוא מעורר ג״כ כחות הנפש, כי כשהוא בלתי מזוג הלא הוא מזיק לגוף ולנפש ולכך הזכיר לשון מסכתי, ובא המשל על התורה והמצות שכלן תועלת הגוף והנפש. ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב׳:ד׳-ה׳) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳ וגו׳, וכל מצוה ומצוה היא מזון הנפש שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעוה״ב, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכרתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה. וזהו שמצינו בזריזותן של ישראל שכתוב (שמות י״ב:כ״ח) וילכו ויעשו. וכן מצינו במשה שהלך לישראל ממחנה לויה אל מחנה ישראל לנחם אותן במיתתו, ובגדולתו של יהושע שיהיה תחתיו וימלא מקומו, ולא רצה לדבר להם כשהיו כולם מקובצים ונצבים לפניו אבל המתין עד שהלכו איש לאהליו כדי שילך אצלם, וזהו שכתוב וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.
לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, "Come and eat my bread, drink the wine which I have mixed.⁠" (Proverbs 9,5.)
In this verse Solomon compared the Torah to bread and wine, seeing that bread and wine are the principal sources of food for the body. Similarly, Torah and wisdom are the principal sources of nourishment for the soul. The reason why Solomon commences with the expression לכו, and did not say בואו, "come,⁠" is to teach that a person has to follow wisdom, i.e. go out in search of it and after the people who teach it. We find this verb used in this connection also in Proverbs 13,20: הולך את חכמים יחכם, "he who walks with scholars will himself become wise.⁠" The expression is unusual as we would have expected the author to say: "he who sits with the scholars will become wise.⁠" The only reason that in both instances Solomon used the verb הולך to describe how one is to relate to the scholars in order to benefit from their wisdom is to teach that one has to actively go after the wisdom which comes out of the mouth of the Torah scholars. One needs to denigrate oneself vis-a-vis the scholars; as a result one will absorb wisdom.
It is also possible that the reason for the use of the word לכו by Solomon is a hint that even if one has to travel a long way from one's home in order to acquire this wisdom one should do so. The message is that it is worth while to travel to distant countries in order to hear and study "My bread,⁠" i.e. Torah. The same thought is echoed by Isaiah 55,3 who quotes the Lord as saying: "incline your ear and come to Me, hearken and you shall be revived.⁠" God (The prophet) did not say: בואו אלי, "come to Me,⁠" as man sometimes has to travel to distant places in order to study Torah.
The words לכו לחמו בלחמי, may be perceived as "go to one another those who are anxious to eat of My bread.⁠" it is a warning to remove jealousy and envy from one's heart and that the scholars should not project an image of superiority which would prevent them from going to colleagues of equal stature. Most certainly they should not be arrogant enough to refrain from going to scholars who are of still greater stature. Wisdom increases through the interchange of ideas among equals. Our sages in Makkot 10 used the verse in Jeremiah 50,36: חרב אל הבדים ונואלו (concerning people who avoid studying in large groups) to illustrate this thought by understanding these words to mean "a sword against the loners!⁠" The prophet condemns the people who want to study in solitary meditation only. Not only do these people not increase their knowledge by doing so, but they are even apt to become foolish, i.e. arrive at faulty conclusions. In the verse quoted from Jeremiah, we have the word נואלו and we have a similar word in Numbers 12,11 i.e. אשר נואלנו, where it means: "we have acted foolishly.⁠" The message is clear.
Concerning the words: "drink from My wine;⁠" the letter ב in the word בלחמי in the first half of the verse appears superfluous. Why then did Solomon write it? Similarly, the letter ב in the word ביין also appears unnecessary. Actually, the letter ב in both instances means the same as in Genesis 41,2 where Ibn Ezra understands the letter ב in ותרענה באחו as not part of the word אחו. I believe that whereas when one drinks wine it is only healthy in diluted form, and damaging if drunk in its full strength, so that the word בלחמי and ביין could be understood as warning not to eat or drink all of the bread and the wine, the word מסכתי, "what I (God) have mixed" is to teach that when it comes to Torah and the performance of its commandments, all of them are to be studied and performed in undiluted form.
This simile contains yet another lesson which is worth mentioning. If someone spends a lot of time engaged in the pursuit of his livelihood, i.e. the needs of his body, and travels abroad in order to secure himself such a sound economic existence, even though he should have concentrated the major part of his energies amassing Torah knowledge, i.e. food for his soul, he errs, seeing that when one spends all kinds of energy on the amassing of Torah knowledge a measure of success is guaranteed, whereas the energy spent on the amassing of material wealth does not always result in success. Solomon encourages the pursuit of food for the soul more so than the pursuit of physical food for the body. He makes this plain in Proverbs 2, 4-5: "if you seek it (Torah) as silver, and search for it as for treasures, then you will understand the fear of the Lord, and will find knowledge of God.⁠"
Every single commandment may be perceived of as "soul-food;⁠" it provides the kind of nourishment which the soul will imbibe in the future when it is exposed to the brilliance of God's Shechinah in עולם הבא, the world to come. If one is able to perform commandments and good deeds locally, his reward is most certainly substantial; imagine how much more will be his reward if he travels far and wide in order to fulfill some of the commandments of the Torah! The reason is that he also receives a reward for the distance traveled and the effort and fatigue involved. We find proof of this when the eagerness to fulfill a commandment is described by the Torah (Exodus 12,28) as "they went and they did.⁠" Similarly, the Torah describes Moses' leaving the camp of the Levites in order to go to the camp of the Israelites in these terms. He could have waited for the Israelites to come to him and take leave of him. In fact, although they had all been assembled around him to listen to the rebukes, and he could easily have said his good byes then, he waited till each one of them had returned to his tent, and only then
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, וגו', "Moses went and spoke these words to all of Israel. 'I am 120 years old this day.'" It is possible that the 120 years Moses lived corresponded to the 120 days he spent on Mount Sinai. During the first 40 days he received the first set of Tablets. During the second 40 days he pleaded for God to forgive the people the sin of the golden calf; he spent the next 40 days on the mountain in order to receive the second set of Tablets. This may be the reason why he used the term אנכי instead of אני.
Our sages in Sotah 13 feel that he meant to say that on that day he was precisely 120 years old, i.e. that he died on the same day of the same month as he had been born. This may also be the reason why he used the word היום at the beginning of the previous Parshah, so that all these speeches took place on the same day. The day in question was the seventh day of Adar at the end of the Israelites 40th year in the desert. We have further proof of this in 34,8 where the Torah reported that the people mourned Moses for 30 days during which they did not journey. The Torah states explicitly that the days of Moses' mourning came to an end. It is proper to read this verse in conjunction with Joshua 1,10: "Joshua commanded the law-enforcement officers of the people: 'prepare for yourselves provisions for in another three days you will cross the river Jordan.'" Anyone reading these two verses together will realize that Joshua would not command the people to prepare these provisions until the mourning period for Moses had passed. To make this plain, the Torah had to write the verse: "the days of crying for (the death of) Moses had concluded.⁠" The Book of Joshua 4,19 reports that the Jewish people completed crossing the river Jordan on the tenth of the first month, i.e. 3 days after the conclusion of the mourning period for Moses. By counting backwards you will arrive at the date of the 7th Adar as the date on which Moses had died. When the Torah in Exodus 2,3 reported that Moses' mother was unable to hide him any longer, the date referred to is the 6th of Sivan, the day on which the revelation at Mount Sinai took place 80 years later. On that day, the light which filled only his parents' home on the day he was born became so powerful that it shone for the whole Jewish nation. The light which had filled the house of Amram had already forecast the eventual greatness of the boy that had been born to Yocheved. The reason Yocheved had to hide Moses in a basket, well insulated, was that the light surrounding the baby had become so much stronger that it represented a danger to the family. The Torah speaks of Yocheved having hidden Moses for שלשה ירחים 'three lunar months,⁠" rather than שלשה חדשים, "three months,⁠" (Exodus 2,2) to indicate that these were lunar months. The months Adar, Nisan, and Iyar are 29,30, and 29 days long, respectively. This gives us a total of 88 days during which Moses was kept "hidden" at home, or it takes us back to the 7th day of Adar as Moses' birthday. From all this it becomes clear that Moses died on the same day of the same month on which he had been born. The word חדש implies a period which equals 1/12th of the year, something not subject to variation either by adding or subtracting from it. The same is not true of the period known as ירח, a period which may comprise either 29 or 30 days. The reason why the Torah used the term ירחים in the verse mentioned was to enable us to calculate the precise date on which Moses was born. This prompted our sages in Kiddushin 38 to state that God completes the life cycle of the righteous from day to day (to grant them whole years) something they base on Exodus 23,26: את מספר ימיך אמלא, "I will fill (round out) the number of your days (meaning "years").
לא אוכל עוד לצאת ולבא, "I am no longer able to go out (to war) and to come back.⁠" Moses refers to the times he had led the armies of the Jewish people against Sichon and Og, respectively.
Nachmanides claims that the reason that Moses made this statement was to console the people about his impending death. No doubt, his physical powers had continued undiminished, as the Torah testifies about him in Deut. 34,7. He simply wanted to enhance the people's regard for Joshua who would henceforth lead them in battle, and ensure that they would inherit the land. Our sages in Sotah 13. understand the words: "to go out and to come back" as referring to words of Torah. They claim that Moses felt that his ability to teach the Torah had waned, that the fountains of wisdom had dried up for him. This by it self was a miracle as it prevented him from relating to his impending death with worry and sadness. God also allowed this to happen so that Joshua could take over from him during his lifetime.
וילך משה וידבר – מכאן שאין שלטון ביום המות (קהלת ח׳:ח׳). שהלך בעצמו ולא קראם בחצוצרות מלמד שנגנזו בחייו. לפי שאין שלטון ליום המות.
וילך משה – כתב הרמב״ן לאחר שעברו בברית והלכו מלפניו איש לאהלו הלך הוא ממחנה לוייה למחנה ישראל לכבודם כמי שרוצה ליפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו. ואמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לנחמם על עניינו כלו׳ כבר זקנתי ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם ציווני שלא אעבור ואל תפחדו כי השם יעבור עמכם במקומי. ואע״פי שמשה היה בתוקפו כאשר הכתוב מעיד לא נס לחה אמר כן כדי לנחמם. ורבותי׳ אמרו שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה והיה זה דרך נס שלא ידאג על שלקח יהושע גדולה בפניו:
וילך משה, "Moses went, etc.⁠" According to Nachmanides, after the people had accepted the new covenant and had gone to their respective tents, Moses left the encampment of the Levites, where the assembly had taken place, and went to the encampment of the Israelites, to show them respect and to take his final leave of them as on that very day he was to die on Mount Nebo. It is good manners not to take one's leave without asking his host for permission to absent oneself, and Moses adhered to this time-honoured custom. His parting words commenced with his telling the people that on that day he had attained the age of 120 years. He informed them of this in order to lessen their grief over his passing, suggesting that now that he had attained that age he would no longer be a suitable leader for them. Moreover, seeing that God had forbidden him to cross the river Jordan, even if he felt capable and so inclined, he could not continue to lead them.
Our sages said that the fountains of wisdom from which Moses had drunk during the last forty years had already dried up for him, and he could no longer draw inspiration from them. (Compare Sotah 13) This was actually a miracle God performed for him so that he would not grieve over Joshua taking over from him at a time when he still felt perfectly competent to continue.
וילך – ב״ג המלך שבת תשובה וילך. פי׳ ב״ג המלך כשחל ר״ה יום ב׳ או ג׳ אז נצבים וילך נפרדים.
וילך משה – לעיל מיניה כתיב לאברהם ליצחק וליעקב וסמיך ליה וילך משה, שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקב״ה את שבועתו והכניס ישראל לארץ. ואיתא במדרש מכאן שהמתים מספרים זה עם זה.
(הקדמה)
וילך משה
(א) וילך – וא״ת למה כתיב כאן וילך [יותר] מכל אמירות שאמר לישראל. ויש לומר כדקתני התם במדרש אגדה הלך משה אצל הרים וגבעות וימים ונהרות לבקש מהם שיבקשו רחמים מהשם יתברך להאריך ימיו ושנותיו. והיינו דכתיב בפרשת האזינו (דברים ל״ב מ״ד) ויבא משה וגומר, שחזר ובא למקומו ודבר דברי השירה הזאת לישראל. ואני ראיתי במדרש אגדה שהלך משה אצל כל שבט ושבט והודיעם שהוא מת וחזק את לבם כדברי יהושוע שהודיע להם שהוא ינחילם את הארץ, והיינו דכתיב קרא אח״כ ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגומר ואתה תנחילנה אותם.
וילך משה – מאהל מועד אל מחנה ישראל.

פרשת וילך

וילך משה וידבר את כל הדברים האלה – רוצה לומר: הדברים הנזכרים עתה בסמוך עד אמרו לא ירפך ולא יעזבך.
(הקדמה) סדר וילך
ואמנם הספקות הנופלות בדברי הסדר הזה כפי הסברא הפשוטה הלא הם חמשה עשר:
הספק הראשון באמרו וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. כי הנה קודם לזה כתוב ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם וגו׳. והמשיך אחריו פרשת אתם נצבים וכל דברי הברית והרי כלם היו לפניו באותו פומבי. ואיך אם כן אמר כאן שהלך משה לדבר אליהם וכתב רש״יא ז״ל שהלך אצל כל שבט ושבט, כי כיון שהיו כלם מקובצים יחד לענין הברית היה לו לדבר אליהם שם ולא יצטרך ללכת לכל שבט ושבט לדבר אליהם:
הספק השני באמרו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שמפני זקנותו נעדר מעבור אל הארץ. מלבד הגזרה האלהית שנגזרה עליו. וסותר לזה נאמר בשעת מיתתו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה והוא המורה שמוכן וחזק היה לצאת ולבא אם לא שהאל יתברך מנע ממנו ההעברה אל הארץ:
הספק השלישי באמרו ויכתוב משה את התורה ויתנה אל הכהנים בני לוי כי מה ראתה התורה האלהית לזכור כאן כתיבת התורה כיון שגם אחרי זאת הכתיבה והנתינה באה פרשת הן קרבו ימיך וגו׳, והנך שוכב עם אבותיך וגו׳. ואחרי זה כלו נאמר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם וגו׳. ובאותו מקום היה ראוי לזכור כתיבת התורה לא בזה קודם השלמתה. והרמב״ן כתב שמה שנזכר שמה הוא ביאור מה שנזכר בכאן, ולא ראיתי צורך בביאורו זה. והרלב״ג כתב שהתורה שזכר כאן שכתב ונתן לכהנים אינה אשר זכר שם שכתב ונתן ללויים כי זאת היו קוראים בה הכהנים והזקנים והאחרת היתה מונחת בארון. אבל זה בלתי מספיק כי כן אמרו חכמים ז״ל בשלהי פרק אלו נאמרין שכתב ספר תורה לכל שבט ושבט:
הספק הרביעי במה שאמר כאן ויתנה אל הכהנים ואחר זה בסוף הסדר אמר ויצו את הלויים נושאי ארון ברית ה׳ לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו׳. מורה כי ללוים נושאי הארון נתנה התורה לעבדה ולשמרה לא לכהנים כמו שזכר כאן כי עם היות כל כהן לוי לא יתהפך שיהיה כל לוי כהן ואם נפקדה ביד הלוים נושאי ארון לא נאמר שנפקדה ביד הכהנים:
הספק החמישי אם היה שמשה נתן והפקיד התורה ביד הכהנים וביד הזקנים כמו שנזכר כאן מהו אמרו תקרא את התורה נגד כל ישראל והיה ראוי שיאמר תקראו את התורה אם לכולם ידבר כמו שאמר ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות וגו׳ תקרא את התורה וגו׳ כמו שאמר שהקריאה לא היתה מוטלת לא על הכהנים ולא על הזקנים כי אם על המלך שהוא היה הקורא ולמה אם כן לא הוזכר זה בכתוב שיקרא המלך בהיות המצוה תלויה בו:
הספק הששי למה צוה יתברך שתהיה קריאת התורה מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות? והיה ראוי שתקרא שנה בשנה וגם בכל רגל ורגל בעלות ישראל לבית הבחירה היה ראוי שתקרא התורה בפניהם. ולמה נתיחד אמרו משבע שנים לשבע שנים, ובחג הסכות בלבד. ובאה בקבלתם ז״ל שבשמיני חג העצרת לא קודם לזה בשאר ימי החג:
הספק השביעי במה שאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך ונתן הסבה באמרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. והנה התכלית הזה יצדק באנשים ובנשים אבל בטף ובגרים איך יצדק ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת:
הספק השמיני במה שצוה השם יתברך למשה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו׳. ויורה שהיתה הקריאה כדי לצוות ליהושע ויהיה בפני משה כדי לסמוך עליו ידיו. ומצינו בפעל שלא היה כי אם אחרי שבאו אל אוהל מועד בא הדובר למרע״ה שנאמר ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגו׳. ויורה שזאת היתה תכלית הביאה שמה לא לצוות את יהושע אחרי שלמשה היה הדבור לא אל יהושע. ויקשה עם זה למה עמד עמוד הענן פתח האהל והנה בבא הדבור למשה לא היה עמוד הענן על פתח האהל:
הספק התשיעי בהכפל הדברים שבאו בנבואה הזאת. כי הנה אמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, והוסיף לומר שנית אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא והוא מאמר כפול:
הספק העשירי אם היה שישראל יתודו את חטאתם ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה איך אחרי תשובתם לא רחם השם יתברך עליהם, אבל כפל ענשם וצרתם באמרו אחריו ואנכי הסתר אסתיר פני וגו׳? כי במקום שאמר ראשונה קודם זכרון תשובתם והסתרתי פני מהם ואחרי זכרון הוידוים והתשובה אשר יעשה אמר הסתר אסתיר פני שהוא ענש מוכפל ובפירוש הפרשה אזכיר דעות החכמים המפרשים בזה:
הספק האחד עשר באמרו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ויורה שמשה ויהושע שניהם יכתבו אותו. והוא זר מאד כיון שכל התורה משה כתבה, ואיך יסייע יהושע בכתיבת השירה הזאת? אף כי במעשה לא נזכר כן, אבל אמר ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל מורה שהוא כתבה ולא יהושע. והרמב״ן כתב שהיה משה כותב ויהושע עומד וקורא כי רצה הש״י לעשותו נביא בחייו. והנה הכתוב אומר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם כולו בלשון יחיד וכן בפעל נאמר ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. הנה אם כן הכתיבה והלמיד׳ כלה עשאו משה בלבד, ולמה אם כן שיתף יהושע בכלל הכתיבה:
הספק השנים עשר בשירה הזאת בעצמה. והוא כי מה צורך ראה הש״י בשירה הזאת האם נאמרו בה דברים אשר לא נאמרו כבר בקללות שבפרשת והיה כי תבא. אתה תראה כי כל הדברים אשר כללתם השירה הזאת נזכרו בקללות ההן עם מה שנזכרו בברית הראשון ובחורב ששניהם כאחד. וכל שכן עם מה שהוסיף בפרשת אתם נצבים בדברי הברית ובפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו׳. ובפרשת ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. ואם שכדי להעיד בהם את השמים ואת הארץ נתוספה השירה הזאת הנה למעלה בפרשת ראה נתתי לפניך היום נאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך וגו׳. ומה היה אם כן הצורך בשירה הזאת ומה הוא הדבר אשר נתחדש ביעודים:
הספק השלשה עשר במה שצוה משה ללויים הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה וגו׳. כי אם היה שהש״י צוהו שילמד השירה הזאת לבני ישראל וישימה בפיהם. והיה שזה כבר עשאו משה כמו שאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל. אם כן מה צורך היה בקבוץ הזקנים והשוטרים לדבר אליהם הדבר ההוא בעצמו. ואם היה להתרות בהם פעם אחרת על זה, היה ראוי שיקרא לכל העם לא לזקנים ולא לשוטרים בלבד, כל שכן שבסוף הפרשה נאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם. ואם קרא לזקנים ולשוטרים בלבד איך דבר אל כל הקהל. והרמב״ן כתב שצוה להקהיל הזקנים והשוטרים שהם יאספו את כל העם, אבל לא נזכר בכתוב. והרלב״ג כתב שהשירה הנזכרת פה בפרשה היא התורה בכללה לא לבד שירת האזינו ושלזה הקהיל הזקנים ללמדם מצות התורה וחקותיה ומשפטיה, והנה הוא מכחיש פשוטי הכתובים ויושרם וכמו שאבאר בפרש׳:
הספק הארבעה עשר באמרו כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו׳. וזה יורה שמשה היה עושה זה מעצמו ומדעתו וכיון שהוא ית׳ צוהו לכתוב את השירה וללמדה את בני ישראל למה לא אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את כל אשר י״י דבר אלי. ויהיה מיחס השירה ההיא לאומרה שהוא הש״י שסדרה ואמרה ונתנה אליו. ולא שהיה מיחס הדבר לעצמו:
הספק הט״ו שאתה תראה בשירה הזאת ד׳ חלקים כוללים. הא׳ שינחלו את הארץ ודשנותה וטובתה בכל הטובות הגשמיות. והשני גודל החטא והפשע שיחטאו בני ישראל נגד האל יתברך. והשלישי גודל העונש אשר יענישם עליו. והרביעי הגאולה העתידה. והנה למשה רבינו בדבריו אלה קודם השירה מה שיעיד על זה וזכר מהחלקים האלה השלשה הראשונים, ולא זכר החלק הרביעי. כי באמרו אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן הוא החלק הראשון. ובאמרו ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי הוא החלק השני. ובאמרו והיה כי תמצאן אותו צרות רבות וגו׳ הוא החלק השלישי, אמנם החלק הד׳ מהגאולה האחרונה לא זכרו כאן והוא דבר זר מאד אחר שהיה נכלל בשירה והדברים האלה עדות ממה שיש בה למה לא זכרו.
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו הספקות כלם:
(א) וילך משה וידבר וגו׳. עד ויכתוב משה וגו׳.
כבר כתבתי בהקדמת זה הספר שעד כאן ספרה התורה מה שדבר משה לישראל. ומכאן ואילך יספר מה שעשה אחרי שדבר דבריו אליהם ואומר, שאחרי שהשלים משה לקיים את דברי הברית עם כל ישראל הלכו איש לאהלו. ואח״כ רצה משה להפטר מהם כי בא יומו. וכדי לכבדם הלך ממחנה לויה אשר היה יושב שמה כדברי הרמב״ן אל מחנה ישראל כאדם הרוצה ללכת מן העיר אל מקום אחר והולך לבית חבירו להפטר ממנו ברשותו להיותו חביב אצלו. והלך בפרט אצל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת ולהפטר מהם לאהבתו אותם. וזהו אמרו וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ולא יחזור אל כל ישראל בלבד לענין הדברים כי אם שהלך אל כל ישראל ממחנה למחנה וידבר אליהם שם הדברים האלה. והותר בזה הספק הראשון:
א. לשון זו מופיעה בראב״ע, אך לא ברש״י.
(א-ו) וילך משה – לפי שידע משה שהגיע יומו והיו ישראל מצטערים על פרידתו ומתפחדים על המלחמות שהיו להם בארץ כנען. לזה רצה משה לנחמם על אלו השני דברים.
לראשונה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וכבר זקנתי ושבתי ולא אוכל עוד לצאת ולבוא לפניכם. ולכן אין לכם להצטער על פרידתי.
וכנגד השנייה שאתם מפחדים ממלכי כנען. ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך והוא מלכך. והוא יושיעך וישמיד הגוים האלה מלפניך.
ולפי שעכ״פ העם צריכים ראש וקצין עליהם בענין שלא יהיו כצאן אשר אין להם רועה. לז״א יהושע הוא עובר לפניך לראש ולקצין והוא יושיעך בעזרת ה׳ בגבורים. ועשה ה׳ להם כאשר עשה לסיחון ועוג.
ולפי שיהושע בערך משה לא היה נערך אצלם ללחום מלחמות ה׳. לזה אמר ועשה ה׳ להם. כי הוא הראש והמנהיג ולכן חזקו ואמצו.
ואע״פ שאני אומר לכם חזקו ואמצו. אל תיראו ואל תערצו כי ה׳ אלהיך הוא ההולך לפניך לא ירפך. וזה על דרך הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת. כלומר אע״פ שאני חוזר לחזק אותך ולזרזך פעמים רבות שנראה שהוא דבר שצריך חזוק. עכ״ז אל תערוץ ואל תחת.
ולקרר דעתם ולנחמם יותר. לא רצה לקרוא לישראל לומר להם אלה הדברים. אלא מחל כבודו והוא בעצמו הלך אל ביתם ונתקרב אצלם. וזהו וילך משה כגופא בלא דרועא. והרמז בזה לפי שכבר הגיע זמנו של יהושע למלוך ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפי׳ כמלא נימא. לכן אמרו שהלך משה כגוף בלא זרוע לפי שנאמר בו מוליך לימין משה זרוע תפארתו. עד שכמעט נראה כאלו ניטל ממנו אותו זרוע. ולכן הלך ואמר לישראל לא אוכל עוד לצאת ולבא.
ולפי שהכתוב אמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה. לזה אמר וה׳ אמר אלי אל תעבור. כלומר ככחי אז כחי עתה. אבל הטעם שלא אוכל לצאת ולבא. הוא לפי שה׳ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. והטעם לפי שכבר הגיע זמן מלכותו של יהושע. וזהו יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳:
והנכון שהטעם שאמר בכאן וילך משה. לפי שהיה דעתו לשבח ליהושע ולומר לישראל איך יהיה להם מנהיג טוב לעבור לפניהם כאומרו יהושע הוא עובר לפניך.
וילך משה – התעורר לזה, כמו ״וילך איש מבית לוי״ (שמות ב׳:א׳), ״וילך ויעבד״ (דברים י״ז:ג׳), ודומיהם. וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית, התעורר לנחם את ישראל על מיתתו, כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם, להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה, על דרך ״ישמח ישראל בעושיו״ (תהלים קמ״ט:ב׳), כאמרו ״וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה׳ אלהיך״ (דברים כ״ז:ז׳).
וילך משה, he was self-propelled, just as was Amram, Moses’ father who married his aunt Yocheved, daughter of Levi, and almost certainly many years his senior. (Exodus 2,1) Another of many uses of the word וילך meaning that the person described acted of their own initiative is found in Deut. 17,3 where the Jewish idolater described had not been seduced by anyone. After having concluded the matter of the covenant between God and this second generation of Israelites many of whom had not been born at the time of the Exodus, Moses now proceeds to comfort the people over his impending death. He does so in order that the joy over God having concluded this covenant with them should not be turned into sorrow over the prospect of his impending passing from the scene. Rejoicing over having been found fit to become a party to such a covenant is something natural, the psalmist in Psalms 149,2 speaking of Israel rejoicing with or over its Maker. Being in God’s presence, such as here, is always a joyful experience, as is offering sacrifices to Him, as we know from Deut. 27,7.when the occasion was to mark the erecting of the stones after the successful crossing of the river Jordan.
(א-ח) וילך משה וגו׳. אמר הגאון, אחר עניין הברית, נזדרז משה לנחם ישראל על פטירתו. וכן ׳וילך׳ הוא לשון זירוז, שנזדרז משה לנחמם.
ויאמר אליהם בן מאה ועשרים אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה׳ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. הן שזה ׳לצאת ולבוא׳ יהיה יציאה גופנית או רוחנית, די לנו שהיה מנחמם שגם שיפה [כוחו, אינו] יותר טוב ויקר וצריך להם כבתחילה.
וכן אמר, אל תדאגו, שבשעה שאמר ה׳ אלי לא תעבור את הירדן הזה – אמרוֹ אלי בעת שלא הייתם יכולים להיות נעזרים ממני.
ואל תדאגו, שלא הפסדתם כלום, כי ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד וגו׳. ואם תאמרו, והלוא אתה ממנה יהושע, יהושע אני ממנהו לאות ולסימן. וכן אמר, יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה׳.
וכן מנה אחר כך יהושע, ויקרא משה וגו׳:
וילך משה וידבר את הדברים האלה – כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך ולי נראה לפרש אותה בשני פנים האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי לכך נאמר וילך משה. שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ״כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה י״ל וילך משה גם לדבר אחר שפירש״י לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, ע״כ וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי נתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור.
השני הוא. שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ״ש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח״כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש״י על מ״ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע״ד התשובה, ע״כ אמר וילך משה שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ״ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים.
ואולי הוא ענין השלום, שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים ל״ד:ט״ו) כי השלום אינו כשאר המצות כי כל שאר המצות כציצית ומזוזה וחלה אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו (ויק״ר ט׳:ט׳) ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצות שבתורה, ויבא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע״י התשובה, וע״כ אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו ע״כ צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ורז״ל אמרו (יומא פו:) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך דין הוא שתחזר אתה אחריו.
ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מ״מ יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים כי בכל ימות השנה אין הקב״ה מקבל כי אם תשובת הרבים ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דווקא ע״כ נאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו הן שלום בינו ובין אלהיו, הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה׳ ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו כך עשה משה, זה״ש וילך משה כי הוא הלך אחריהם וזרזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה דהיינו השני שלומות שהזכרנו ושניהם נכללו באמרו וידבר את הדברים האלה. הן דברי וידוי בין אדם למקום, הן דברי פיוס בין אדם לחברו, כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳.
(הקדמה)
וילך
(א) וילך: פתוחה. עיין הרא״ש1 ז״ל מגלה סוף פ׳ בני העיר, באגודה2 סוף פ׳ הספינה, שאלה לרבינו נסים3 למה מחלקים אתם נצבים ופ׳ וילך שהן קטנות כשיש שתי שבתות בין ר״ה לחג וקורי׳ נצבי׳ קודם ר״ה ווילך אחר ר״ה, ולא חלקו ראשי המטות ומסעי שהן גדולות.
1. הרא״ש: מגילה פ״ד אות י, לח ע״ב.
2. באגודה: סי׳ קלג (על בבא בתרא פח ע״ב), לט ע״ד.
3. שאלה לרבינו נסים: ראה: מגלת סתרים, עמ׳ 280.
(א-ג) פרשת וילך
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל עד יהושע הוא עובר לפניך – איך אפשר שידבר משה דבריו אל כל ישראל? ומה יודיענו עוד במאמר וילך משה אם עד הנה אל ישראל ידבר בפרשה של מעלה? ויקשה גם אמרו ויאמר אליהם אם כבר כתב וידבר את הדברים האלה? ומדוע נתן טעם יהושע הוא עובר לפניך לאשר לא יכול לעבור? ולומר שאינו רשאי לעבור כדברי רש״י לא שאינו יכול כי כבר נכנסה ממלכת יהושע זה אינו מספיק לפשט הכתוב שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא שאם פירושו שאינו רשאי על פי ה׳ היה לו לכתוב לא אוכל לעבור כי כן צוותי או יאמר לא אוכל ליכנס לארץ ואולם לצאת ולבוא יהיה פירושו שאינו יכול עוד לילך ברגליו הנה והנה כגבור לרוץ אורח? ועוד מה זה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום כי אם יכול הוא לנסוע בנסוע המחנה אלא שאינו רשאי מה טעם היותו בן ק״כ שנה? והנכון כאשר פירשנו בפרשת ואתחנן שבאמת לא יהיה יכול לעבור כי תשש כחו. ושם ראינו מה שאמר לו ה׳ וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה כלומר ראה שאינך יכול לעבור גם הירדן לבדו כי כשל כח הסבל וכן אמר עתה שהוא זקן בא בימים ואינו ככחו אז עד שאמר לו ה׳ לא תעבור את הירדן הזה שלא יוכל לעבור גם הירדן. ולפי שמשה מלך ונגיד ואין מכבודו שילך לדבר דבריו אל כל ישראל אלא לאהרן ולזקנים כידוע. אם לא מפני מחלוקתו של קרח שהלך לדתן ולאבירם ומ״מ (במדבר ט״ז) וילכו אחריו זקני ישראל לכבדו ולנשאו ברוב עם. אמנם כאן הוא לבדו ואין איש אתו, כי רצה להודיע לבני ישראל שבטלה ממנו המלכות וניתנה ליהושע ואין לו להתנהג עוד בתכשיטיה הואיל וניטלה השררה ממנו. על כן הלך הוא בכבודו ובעצמו סביב למחנה ישראל לבדו כאחד העם לדבר את כל הדברים האמורים בפרשה שלמעלה ולא כמנהגו נהג לישב באהלו כמלך בגדוד וילכו לשמוע דבריו אהרן והזקנים והמה ילכו ללמד את בני יהודה קשט דברי אמת כי כן יאות למלך כמוהו. אכן עתה שמלך תחתיו יהושע כיון משה בזה להראותו לבני ישראל בהלכו סביב לדבר דבריו אליהם וכדי שלא יתמהו איש אל רעהו איך מלך שר וקצין יתבזה בעיני המון עבדיו! אמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי ואינני עוד מלך עליכם לא אוכל עוד לצאת ולבוא יהושע הוא עובר לפניך ולו אך המלוכה לימוד אל קציני עם ועם שאל יתפשו ברבנות וירע בעיניהם לעזוב השררה {א} אבל ידעו להתנהג בה בעת גדולתם וידעו לעבוד כאשר ספו תמו ימי הפרנסות כאלו לא נתלבשו מעולם ממעיל הגאוה והרבנות:
וילך משה – צריך לדעת להיכן הלך, ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא, והמפרשים אמרו (עיין רמב״ן ורבינו בחיי) שהלך ממחנה לויה למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו, והכתוב סתום הוא, ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים. עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל.) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה.
ונראה לפרש על פי דבריהם ז״ל (זוה״ק ח״א ריח.) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שיר השירים ד ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם).
ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז), וכמאמר חז״ל שאמרו (זוהר חדש רות פד ע״ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב), הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם.
וכאן אמר וילך משה, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו׳, שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו׳ אנכי היום, ואמרו ז״ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי.
ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה. הלא אמרו ז״ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה, והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק ויקרבו ימי ישראל (בראשית מז כט).
וידבר את (כל) הדברים וגו׳ – אומרו את (כל) הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו׳, אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל.
וילך משה, "Moses went, etc.⁠" We need to know where Moses went. Yonathan ben Uzziel translates that Moses went to the study hall. Other commentators such as Nachmanides and Rabbeynu Bachyah say that he went from the camp of the Levites to the encampment of the Israelites much like a man who takes leave from his friends. The wording of the Torah is vague and does not provide a clue as to where Moses actually went. Another thing we are entitled to know is who told Moses that he would die on that day. Have we not been told in Shabbat 30 that man is not informed of precisely how long he will live? If that is correct, who told Moses that he would die on that day?
I believe we must explain our verse by recalling the Zohar volume one page 217. We are told there that 40 days prior to man's death his נשמה leaves him. Zohar bases this on Song of Songs 4,6: ונסו הצללים, "and the shadows fled.⁠" These "shadows" search for a resting place in the celestial regions and the righteous are aware of this. It is described there that Rabbi Shimon ben Yochai was aware of the fact that Rabbi Yitzchak's soul had already departed from him while the latter was still alive.
It is also mentioned there that the names of the Israelites are actually the names of their respective souls. I myself have explained this on Proverbs 10,7 "that the name of the wicked will rot.⁠" Zohar Chadash 120 interprets this to mean that the wicked will not be able to remember his name, the reason being that the wicked has no soul. Having been deprived of his soul it is not surprising that the wicked does not recall his name.
Here we are told that "Moses went;⁠" this means that his soul, the spirit of life named Moses, had gone from him just like in any other צדיק whose end is at hand. In this instance Moses' soul is referred to in the masculine gender, i.e. וילך, to stress the greatness of his soul. By writing וידבר את הדברים האלה the Torah indicates that Moses was aware when walking that he would die on that day. He made this plain when he said: "I am exactly 120 years old today, etc.⁠" Our sages in Rosh Hashanah 11 interpret Moses' words as: "today my days and years have been completed.⁠"
Having read all this you may ask how it was that Moses knew that he would die on that day and not 40 days later seeing we said that the soul leaves 40 days before one's death? Read what I have written on Genesis 47,29 "Israel's days to die approached.⁠"
וידבר את הדברים האלה, He spoke these words, etc. Moses wanted to show that though he was 120 years old and about to die he had the strength to say all the words recorded from here until the end of the Book of Deuteronomy. No one except Moses possessed the physical or intellectual strength to do this.
פרשת וילך.
וילך משה – כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר אתם נצבים היום וכו׳ לעברך בברית וכו׳, ואחרי עברם בברית ילכו מפניו, ואמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו:
לדעת מוהר״ר יג״ק ז״ל: וילך כמו וילך הלוך וגדל {בראשית כ״ו:י״ג}, ויהי קול השופר הולך וחזק {שמות י״ט:י״ט}, ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה {שופטים ד׳:כ״ד}, כי הים הולך וסוער עליהם {יונה א׳:י״ג}, הולך ואור עד נכון היום {משלי ד׳:י״ח}, וקראתם אותי והלכתם (ירמיהו כ״ט:י״ב).
וילך
(א) וילך וגו׳ – הברכות והקללות ודברי הסיום שלאחריהן משלימים את הדברים שמשה נצטווה לומר לעם בשם ה׳. לפיכך הוא יכול להניח ששליחותו נשלמה, ויש באפשרותו לפנות עתה לצרכי השעה, לדברים שעדיין מוטלים עליו לפני מותו: להיפרד מן העם (פסוקים א–ו); להציג בפניהם את יורשו עם דברי עידוד וחיזוק המופנים אליו (פסוקים ז–ח); למסור לכהנים ולזקני האומה את התורה שבכתב שתושלם עד אז, ולהורותם שצריך לקרוא אותה במקדש בכל שנה שביעית לפני העם הנאסף שם לחג הסוכות (פסוקים ט–יג).
לפיכך הוא לא אסף את העם אליו כמנהגו כל אימת שפנה אליהם בשם ה׳, אלא ״וילך״: הוא הלך אל העם להיפרד מהם בדרך הפשוטה האופיינית לאיש זה העניו מכל אדם.
וילך משה וידבר את הדברים האלה – ההליכה וגם הדבור היה אל כל ישראל. שהלך ממקומו ממחנה לויה וסבב כל מחנה ישראל להפרד מהם כנ״ל:
וילך משה:⁠1 עד כה היה משה מדבר ועומד במקום אחד, וקולו הולך על כל ישראל, ד׳שכינה מדברת מתוך גרונו של משה׳2. ואפילו תורה שבע״פ היתה הבטחה בשעת מתן תורה (שמות יט,יט) ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״, כמו שביארנו במקומו3. אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלת משה רבינו4, כאשר יבואר עוד לפנינו בשירת האזינו5, וכאן הוחל להקטין מעלתו שלא היו עוד דבריו נשמעין על כל ישראל, וכשבא לדבר ״הדברים האלה״, אע״ג שהיו גם כן מפי ה׳ אליו ולצורך ענין, כאשר יבואר, מ״מ הוצרך משה להלוך בכל שבט בפני עצמו וכדומה כדי שיגיעו ״הדברים האלה״ שיבוארו לפנינו.
אל כל ישראל: כל כך היה מהלך עד שהגיעו לכל ישראל6.
1. להיכן הלך, ומדוע רק כאן מצויינת עובדה זו. ועיין ברמב״ן: ויאמר הכתוב עתה (לאחר שכל ישראל שנצבו לפניו חזרו לאהליהם) כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו. והראב״ע כתב: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע... ועיין בחזקוני בשם תנחומא בהעלותך י׳ וז״ל: אמר רבי יהושע משום רבי לוי דסכנין, חצוצרות שעשה משה במדבר (ניתן היה לכנס את בנ״י על ידיהם) כיוון שנטה למות גנזן הקב״ה, שלא יהא משה תוקע בהן והם באין אצלו, לקיים מה שנאמר ״ואין שלטון ביום המות״ (קהלת ח,ח). אך הספורנו פירש ׳הליכה׳ במשמעות של התעוררות לכך, עיי״ש. ואילו רבינו נותן הסבר משלו.
2. ניסוח זה לא מצינו בחז״ל, הקרוב ביותר מצינו בזוהר פינחס רל״ב: ׳שכינתיה מדבר על פומיה דמשה׳.
3. שם פירש רבינו: ״והאלהים יעננו בקול״ – ׳יתן כח בקולו שיהיה נשמע לכל ישראל׳ (עיין שם הערה 231). ונראה לומר, כי הכוונה לפרש את המלה ״יעננו״ מלשון הפעיל ולא מלשון קל (כידוע, אין הבדל ביניהם בעתיד זכר גוף שלישי, כגון ׳יעלה׳ כדו׳). על פי תפיסה לשונית זאת, ועל סמך דברי רש״י בשם חז״ל כי כל לשון ׳ענה׳ היא לשון הרמת קול, יפורש הפסוק כך: ״משה ידבר״ (דיבור אנושי רגיל, ואילו) ״האלוהים יעננו״ (כלומר, יגביר את קולו – כדי שכל העם יוכלו לשמוע). כך נראה לנו על פי דברי רש״י – רבינו – ודקדוק לשון הקודש.
4. רבינו עוסק ב׳מעלת משה רבינו׳ ולא בכוחו הפיסי, וכפי שכתב רש״י בפסוק ב׳: יכול שתשש כוחו, ת״ל ״לא כהתה עינו ולא נס ליחה״.
5. להלן (לב,מד).
6. כך ש״אל כל ישראל״ מוסב על ״וילך משה״, כאשר ״וילך״ מתפרש כפשוטו מלשון הליכה ממש, ולא ענין של זירוז וכדו׳.
וילך משה – נ״ל שאין כונתו שמשה הלך אצל ישראל לדבר אליהם, כי כשהיה רוצה זאת היה מקהילם אליו לפני אהל מועד, כמו שאומר למעלה (דברים כ״ט:א׳) ויקרא משה וגו׳; ועוד מהמשך הדברים נראה שפרשה זו נקשרת עם פרשת נצבים והן גוף אחד עד סוף פסוק י״ג; וא״כ הוראת וילך זה היא כמו בפסוק ״וילך הלוך וגדול״ (פרשת תולדות) כלו׳ הוסיף גדולה על גדולתו, וכן וילך משה וידבר, הוסיף על דבריו (אף על פי שהיה לו לכתוב וילך הלוך ודבר), אולי יגע בדיבורו ונח איזה רגע ממנו (ע״כ לא כתב הלוך ודבר שהיה נשמע שלא פסק), וכשהתחיל שנית אמר להם ראו כי כשל כחי ולא אוכל עוד לצאת ולבוא כלו׳ להשתדל במה שמוטל עלי (ע״ד ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך, פרשת תבא), וא״כ טוב שיהיה לכם מנהיג אחר, ומלבד זה גם אם יהיה כחי עוד כימי קדם, ה׳ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה.
(הקדמה) ד. נספח לנאומים – וסיפור כתיבת התורה (פרק ל״א:א׳-י״ג)
הפרשה שלפנינו אפשר לראותה כנספח לנאום האחרון (נאום⁠־הברית), או לכל שלשת נאומי ספר דברים. אחרי שסיים משה רבינו את נאום⁠־הברית, וסיים בזה את כל שלשת נאומיו, נפרד מן העם בהזכירו שהשי״ת בחר ביהושע כממלא מקומו והבטיח לעם את עזרתו של הקב״ה והגנתו ואת הנצחון על אויביהם (פסוקים א׳-ו׳). אחרי כן אימץ את לבו של יהושע והבטיח לו שבודאי יצליח בתפקידו, להכניס את ישראל לארץ ולהנחילה להם (פסוקים ז׳-ח׳). לבסוף כתב משה רבינו את התורה ומסרה לכהנים וצוה להקהיל את כל העם בכל סוף שנת שמיטה ולקרוא באזניהם את התורה, כדי להדריך את כל העם ליראת השם ולקיום כל התורה כולה.
(א) וילך משה וידבר וגו׳ – המפרשים הקודמים מייחסים את התיבות ״את הדברים האלה״ אל דברי משה הבאים להלן (פסוקים ב׳-ו׳). וכן יש מן החדשים המפרשים כן. אבל הנראה לעניות דעתי בפשוטו של מקרא. כי מוטב לפרש ״את הדברים האלה״ על דברי הברית שבפרשת כי תבוא, המתחילים בתיבת ״וידבר״ (דברים כ״ז:ט׳). מצינו כעין זה גם בשירת האזינו, שלפניה נאמר (דברים ל״א:ל׳): ״וידבר משה״ ואחריה אמר הכתוב (דברים ל״ב:מ״ד): ״ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת״, כדי להסמיך לכך את דברי משה אל ישראל שאמר עם סיום השירה (דברים ל״ב:מ״ה-מ״ז); וכן הוא לענין נאום⁠־הברית: לפניו נאמר ״וידבר משה״ (דברים כ״ז:ט׳) ואחריו מסיים הכתוב ״וילך משה וידבר״ (דברים ל״א:א׳), כדי להסמיך לכך את דברי משה — ״ויאמר אליהם״ (דברים ל״א:ב׳-ו׳).
אך יש לשים לב לשינויים שבין שתי הפרשיות: למעלה כ״ז:ט׳ נאמר: ״וידבר משה והכהנים וגו׳⁠ ⁠⁠״, אבל כיון שהכהנים לא דברו אלא עמדו בשעת דיבורו של משה על ידו, אין תימה שכאן (דברים ל״א:ט׳) מזכיר הכתוב את משה רבינו לבדו בתור מדבר. לעומת זאת להלן בתחילת השירה (דברים ל״א:ל׳), הכתוב מזכיר רק את משה, ובסופה (דברים ל״ב:מ״ד) מוסיף הכתוב אף את יהושע, ללמד שיהושע עמד על ידו של משה בשעת השירה.
שינוי שני: בנאום הברית נאמר (דברים ל״א:א׳): ״וילך משה וידבר״: ואילו בשירה נאמר (דברים ל״ב:מ״ד): ״ויבוא משה וידבר״. כבר פירש רבי עובדיה ספורנו, ש״וילך״ (דברים ל״א:א׳) פירושו ״ויתעורר״, כמו שמצינו בשמות ב׳:א׳ ובהרבה פסוקים אחרים. נדמה לי שלא הזכירו המפרשים שגם ״ויבוא״ (דברים ל״ב:מ״ד) פירושו כן הוא. ראיה לדבר מבראשית כ״ג:ב׳, ששם נאמר ״ויבוא אברהם״ וצריכים אנו לפרשו שהתעורר לקראת הדבר, וכמו שפירשו רשב״ם ורמב״ן, והרמב״ן הוסיף לכך ראיות רבות מלשון המשנה.
שינוי שלישי: בפתיחת סיום השירה אמר הכתוב (דברים ל״ב:מ״ה): ״ויכל משה לדבר וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן לא נאמר כן. בתרגום השבעים נמצא גם כאן כן במקום ״וילך משה וגו׳⁠ ⁠⁠״. מתוך כך רצו לקרוא מבקרי מקרא (שטויארנגל ועוד) ״ויכל משה לדבר״ במקום ״וילך משה וידבר״. אבל הם לא התחשבו בכל שאר התרגומים, שכולם מסכימים עם המסורה; ולא עוד, אלא שכבר בארנו כי ״וילך משה״ שבכאן הוא מקביל ל״ויבוא משה״ להלן (דברים ל״ב:מ״ד). ואין מקום לספקות בנוגע לנוסח המקובל במסורה.
ונראה שיש לפרש ש״וילך משה״ הוא עבר רחוק, והוא ראשית⁠־המשפט של הפסוק הבא (השוה פסוק ט׳). לא יוכל אדם לחלוק על כך שיש מקום לפרש כן (השוה ״ישורון״ של ר״י וולגמוט חלק ה עמוד 510 וחלק ו עמוד 16). אלא שעדיין צריכים אנו לתת טעם מפני מה נאמר להלן אחרי ״ויבוא משה וידבר״ (דברים ל״ב:מ״ד) עוד ״ויכל משה לדבר״ (פסוק מ״ה) וכאן חסר המשפט הזה. ויש ליישב, כי להלן ל״ב:מ״ד הכתוב מדבר תחילה על השירה, ובפסוק מ״ה הוא מדבר על שאר דבריו של משה (״כל הדברים״, השוה שם). אבל כאן מדבר כבר הפסוק הראשון על ה״דברים״, על כן לא הוצרך הכתוב להוסיף עוד ״ויכל משה לדבר את הדברים״. הפרשה ל״ב:מ״ד-מ״ו מבררת לנו את הפירוש הנכון של הפסוק כאן, לפי נוסחת המסורה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״גאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן⁠־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא⁠־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃
He said to them, "I am one hundred twenty years old this day; I can longer go out and come in, and Hashem has said to me, 'You shall not go over this Jordan.'
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָא דֵין לֵית אֲנָא יָכֵיל עוֹד לְמִפַּק וּלְמֵיעַל וַייָ אֲמַר לִי לָא תִעְבַּר יָת יַרְדְּנָא הָדֵין.
And he said to them, I am the son of a hundred and twenty years this day. I am no more able to go out and to come in; and the Lord has said to me, You shalt not pass over this Jordan.
ואמר להון בר מאה ועשרין שנין אנה כען יומא הדיןא לית אנה יכיל תוב למיפוק ולמיעול וממרה די״י אמר לי לא תעבר ית ירדנה הדין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ואמר להון בר מאה ועשרין שנין אנא יומנא לית אנא יכיל תוב למיפק ולמיעל ומימרא די״י אמר לי לא תעיבר ית יורדנא הדין.
and said to them: I am the son of a hundred and twenty years this day. I am no more able to go out and come in, and tbe Word of the Lord hath said to me: You shalt not go over this Jordan.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן⁠־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא⁠־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. שָׁנִינוּ, כָּל הַנְּשָׁמוֹת בָּאוּ מֵהַגּוּף הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וּמִתְעוֹרְרוֹת בִּבְנֵי אָדָם. וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם? מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא יָד . מֵאֵיזֶה מָקוֹם זֶה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁכָּתוּב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה׳ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.
הכל נתקן מחכמה זו שיוצאים לל״ב שבילים
שָׁנִינוּ, מֵהַחָכְמָה הַזּוֹ שֶׁמַּבּוּעֶיהָ יוֹצְאִים לִשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם שְׁבִילִים הַכֹּל נִתְקַן, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהִיא נִקְרֵאת רוּחַ קְדוֹשָׁה שֶׁכָּל הָרוּחוֹת נִתְקְנוּ בָהּ.
ביום שרשב״י פירש ד״ז היו עיניו נובעות מים
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בַּיּוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן מְפָרֵשׁ דָּבָר זֶה, הָיוּ עֵינָיו נוֹבְעוֹת מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר: כָּל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן נִמְסְרוּ בְמַפְתֵּחַ אֶחָד, וּמִתְגַּלֶּה בַּהֵיכָלוֹת הַמְצֻיָּרִים הָעֶלְיוֹנִים הַחֲקוּקִים.
משה לא גילה זאת בימיו
אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, מִי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהִכָּלֵל מַה שֶּׁגָּנוּז בַּמַּבּוּעַ הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה לֹא גִלָּה אֶת זֶה בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיָה מְגַלֶּה סוֹד הֶעָמֹק לְיִשְׂרָאֵל, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַכֹּל הָיָה מִתְגַּלֶּה עַל יָדוֹ.
רק בשעת פטירתו, קרבו ימיך ממש
אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲלוֹתוֹ לַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה וּלְהַטְמִינוֹ מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁכָּתוּב בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. הַיּוֹם מַמָּשׁ. שֶׁאוֹתוֹ יוֹם נִשְׁלְמוּ יָמָיו לְהִתְקָרֵב לַמָּקוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב הֵן קָרְבוּ יָמֶיךְ, קָרְבוּ מַמָּשׁ.
משה לא מת, מיתה רק מצד שלנו,
שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מֹשֶׁה לֹא מֵת. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה? כָּךְ בְּכָל מָקוֹם לַצַּדִּיקִים קוֹרֵא בָהֶם מִיתָה. מָה הַמִּיתָה? מֵהַצַּד שֶׁלָּנוּ זֶה נִקְרָא כָּךְ.
שהשלם באמונה הקדושה לא מת, וכן אצל יעקב.
שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֵן שָׁנָה, שֶׁמִּי שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה תְּלוּיָה בּוֹ - לֹא תְלוּיָה בּוֹ מִיתָה וְלֹא מֵת.
כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּיַעֲקֹב שֶׁהָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה הָיְתָה בּוֹ.
ישראל- שלמות הכל
שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךְ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךְ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. מַה זֶּה יִשְׂרָאֵל? שְׁלֵמוּת הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךְ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךְ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְגוֹ׳.
(תרומה קעד.)
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן⁠־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא⁠־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא
משה מלמעלה, יהשע מלמטה, שמש וירח.
כָּל יְמֵי מֹשֶׁה אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ מַה כָּתוּב? וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת וְגוֹ׳. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא זֶה מִלְמַעְלָה וְזֶה לְמַטָּה. כָּל הַזְּמַן שֶׁמֹּשֶׁה נִמְצָא, גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֵט וּמֵאִיר לָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּלֵּק מֹשֶׁה, הִתְכַּנֵּס גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, וְיָצָא גוּף הַלְּבָנָה. כָּתוּב אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא וְגוֹ׳.
כָּךְ לָמַדְנוּ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשׁה הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךְ, אָמַר מֹשֶׁה, וּמַה הַנְהָגַת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּתְכַּנֵּס וְתַנְהִיג הַלְּבָנָה - גּוּף הַלְּבָנָה אֵינִי רוֹצֶה. אִם אֵין פָּנֶיךְ הֹלְכִים, אֲנִי רוֹצֶה אֶת גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא אֶת שֶׁל הַלְּבָנָה. וְאָז גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ הוּאַר, וְנַעֲשָׂה מֹשֶׁה כְּמוֹ גוּף הַשֶּׁמֶשׁ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וכשנתכנס משה, נתכנסה השמש והוארה הלבנה
כֵּיוָן שֶׁהִתְכַּנֵּס מֹשֶׁה, הִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּאֲרָה הַלְּבָנָה, וְהָיָה יְהוֹשֻׁעַ מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר הַלְּבָנָה. אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְגוֹ׳ .
הַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַרְבָּעִים שָׁנָה הֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל, וְהִתְכַּנֵּס לְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֵאִירָה הַלְּבָנָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי כָּךְ הוּא, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, וְאָנוּ נְבָאֵר אֶת הַפָּסוּק. אֲבָל עַל מַה שֶּׁהִתְעוֹרְרוּ הַחֲבֵרִים, הַכֹּל הוּא צָרִיךְ לָעוֹלָם לְגַלּוֹת, שֶׁהָאָדָם שֶׁנֶּאֱסָף עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ יָמָיו.
(זהר דברים דף רפג.)
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן⁠־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא⁠־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא
ארשב״י מתגלה ע״י דברים שלא נתגלו קודם
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עַד מָתַי יִקְרְאוּ הַחֲבֵרִים בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים. הֲרֵי אָנוּ אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹלְכִים, וְאָנוּ יוֹדְעִים דְּבָרִים, וְהִנֵּה מִתְגַּלֶּה עַל יָדֵינוּ דָּבָר זֶה מַה שֶּׁלֹּא נִגְלָה לַקַּדְמוֹנִים. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכָל אֵלּוּ הַבָּרַיְתוֹת סִלְּקוּ אוֹתָם לְאוֹתָם שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ וְיָצְאוּ, וּבְנֵיהֶם בָּאִים לִשְׁאֹל. וְכַאֲשֶׁר יִשְׁאֲלוּ, יֹאמְרוּ הַחֲבֵרִים: אוֹי לַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. אֲבָל בּא רְאֵה, מִכָּאן וּלְהַבָּא לֹא יִהְיֶה דוֹר כְּדוֹר זֶה, וְלֹא תִתְגַּלֶּה תוֹרָה עַל הַחֲבֵרִים.
אף משה לא גילה זה אלא ביום שנסתלק מן העולם
בֹּא רְאֵה, דּוֹר אַחֲרוֹן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם יָדְעוּ הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה גִּלָּה לָהֶם כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַמִּדְבָּר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְאַף מֹשֶׁה לֹא גִלָּה זֶה אֶלָּא בְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, בְּאוֹתוֹ יוֹם מַמָּשׁ. וְעִם כָּל זֶה לֹא אָמַר, עַד שֶׁנָּתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, שֶׁכָּתוּב וְעַתָּה כִתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. וְכַאֲשֶׁר גִּלָּה, לֹא אָמַר הַאֲזִינוּ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.
(זהר דברים דף רפז.)
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן⁠־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא⁠־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא
קודם שהצדיק מסתלק צריך ללמד מהחכמה
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שֵׁם ה׳ מַמָּשׁ. וּמֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גִּלָּה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם וְגוֹ׳. מִכָּאן לָמַדְנוּ, אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁחָכְמָה עֶלְיוֹנָה בוֹ, כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ יוֹמוֹ לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם, צָרִיךְ לְגַלּוֹת אוֹתָהּ הַחָכְמָה לְאֵלּוּ שֶׁרוּחַ קְדוֹשָׁה בֵינֵיהֶם. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, וְכָתוּב וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְגוֹ׳.
וְאִם לֹא, עָלָיו כָּתוּב, אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם וְגוֹ׳. בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךְ לַעֲשׂוֹת. טֶרֶם תִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְלֹא נִתְּנָה לְךְ רְשׁוּת לְגַלּוֹת.
(זהר דברים דף אדרא זוטא רצז.)
וקאל להם אנא אליום בן מאיה ועשרין סנה לא אטיק זיאדה עלי אלכ׳רוג׳ ואלדכ׳ול ואללה פקד קאל לי אנך לא תעבר הד׳א אלארדן
ואמר להם: אני היום בן מאה ועשרים שנה, איני יכול יותר לצאת ולבוא, וה׳ הרי אמר לי כי לא תעבור את הירדן הזה.
מאמרו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – הוכיח שהוא עבר אותן מיום אל יום, וכמו שהבטיח ה׳ ״את מספר ימיך אמלא״ (שמות כ״ג:כ״ו). ואמרו הראשונים כי הוא נולד בשבעה באדר ובכיוצא בו מת, כפי שיוצא החשבון בספר יהושע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) לא אוכל עוד לצאת – יכול שתשש כחו? תלמוד לומר: לא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים ל״ד:ז׳). אלא מהו: לא אוכל – איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע.
וי״י אמר אלי – זהו הפירושא לאב אוכלג לצאת ולבא, לפי שאמר י״י אלי וגומ׳.
אנכי היום – היום מלאו ימיי ושנותיי, ביום זה נולדתי ביום זה אמות.⁠ד
דבר אחר: לצאת ולבוא – בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורותה החכמה.⁠ו
א. כן בכ״י לייפציג 1, וכן תוקן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״פירוש״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: מלא.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בפסוק ובכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917 נוספה מלת: ״עוד״.
ד. עיין בהערה על פסוק א לגבי הביאור בכ״י מינכן 5.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בדפוס רומא: ״מעיינות״. בדפוס סביונטה: ״מסורות ומעינות״.
ו. מ״דבר אחר... החכמה״ חסר בכ״י ברלין 1221, אך מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, פריס 154, פריס 155.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(2) לא אוכל עוד לצאת ולבוא I CAN NO LONGER GO OUT AND COME IN – One might think that this was because his physical strength failed him! Scripture, however, states "His eye was not dim nor his natural force abated!⁠" (Devarim 34:7) What then is the meaning of לא אוכל? It means: "I am not permitted" (cf. Rashi on Devarim 12:17 and Devarim 24:4), because the power (leadership) is being taken from me and given to Yehoshua.
וי"י אמר אלי – This (according to the previous comment) is the explanation of לא אוכל עוד לצאת ולבוא: I can no more go out and come in because (ו = because) Hashem has said unto Me, [You shall not pass over this Jordan].
{See Hebrew text.}
Another explanation of לצאת ולבוא is: I can no more take the lead in the matter of the Law; this teaches us that the traditions and the well-springs of wisdom were stopped up for him (cf. Sotah 13b).
פס׳: ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא – מה ת״ל היום. היום מלאו ימי מלמד שהקב״ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום. שנאמר (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא. לא אוכל עוד לצאת ולבוא והלא כתיב לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא לצאת ולבוא בתורה. נתן רשות ליהושע לדרוש לפניו.
לא תעבור את הירדן הזה – לא חי ולא מת:
(ב-ד) לצאת ולבא – במלחמה.⁠א והטעם: כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם. ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם, כי השם ישמיד הגוים, גם יהושע, והעד: מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון ועוג.
א. מלת ״במלחמה״ חסרה בכ״י פריס 177 וכ״י פרנקפורט 150, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
(2-4) GO OUT AND COME IN. In war.⁠1 Even if I did not die now, I would not have the ability to wage war. You have no need for any person to help you, for God will destroy the nations.⁠2 Joshua will do the same.⁠3 What you saw with your eyes in the war of Sihon and Og is proof.⁠4
1. To lead you into battle.
2. Ibn Ezra's paraphrase of the first part of verse 3.
3. Ibn Ezra's interpretation of and Joshua, he shall go over before thee, as the Lord hath spoken (v. 3).
4. Ibn Ezra's interpretation of verse 4.
(ב-ג) וגם אמר להם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לאא אוכל עוד לצאת ולבא – כי זקנתי, זהו פשוטו.
ואף הקב״ה אמר לי לא תעבור.
ואתם אין אתם מפסידין בכך כלום. כי: י״י אלהיך הוא עובר – ואין דַבר כמותו.
ויש לפרש: לא אוכל עוד לצאת ולבא – לפי שי״י אמר אלי אל תעבור, ולא משום חלשות.⁠ב
יהושע הוא עובר לפניך – ועל ידו יודיעכם רצונו.
כאשר דבר י״י – נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך (דברים י״ח:י״ח), וכתיב: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו (במדבר כ״ז:י״ח).
א. בכ״י מינכן 52: ולא.
ב. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: חלושות.
(2-3) And he also said to them: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא – I AM ONE HUNDRED TWENTY YEARS OLD THIS DAY I CAN NO LONGER GO OUT AND COME IN – Because I grew old; this is its plain meaning.
And even the Blessed Holy One said to me YOU SHALL NOT GO OVER.
And you, you are not losing out on anything with this at all. Because: י"י אלהיך הוא עובר – HASHEM YOUR GOD HE WILL GO OVER – and there is nothing like Him.
And it is possible to explain: לא אוכל עוד לצאת ולבא – I CAN NO LONGER GO OUT AND COME IN – Since Hashem said to me: Do not GO OVER, and not because of weakness.
יהושע הוא עובר לפניך – JOSHUA SHALL GO OVER BEFORE YOU – And through him He will inform you of His will.
כאשר דבר י"י – AS HASHEM HAS SPOKEN – “I will raise them up a prophet from among their brothers, like you” (Devarim 18:18), and it is written: “Take Joshua the son of Nun, a man in whom is the Spirit” (Bemidbar 27:18).
אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה – ובכך אין אתם מפסידין כלום כי י״י אלהיך הוא עובר לפניך וגו׳.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, "He had said to me: you will not cross this river Jordan.⁠" You, the people, will not lose anything by that fact, as God Himself will cross the river Jordan ahead of you, leading you. (verse 3)
בן מאה ועשרים וגו׳ לא אוכל וגו׳ – פי׳ לפי פשוטו כי זקנתי ועוד וה׳ אמר אלי וגו׳ כלומר גם בלא״ה אמר ה׳ אלי וגו׳ שלא אעבור ועם כ״ז אינכם מפסידים בזה כלום כי ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך וגו׳ ואין מנהיג ודבר כמוהו.
ויאמר להם:⁠א בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – וזה לנחם אותם על ענינו, יאמר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני. ועוד, כי השם צוני שלא אעבור שם, ואל תפחדו ואל תיראו, כי השם יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא עובר לפניך (דברים ל״א:ג׳) במקומי. ואף על פי שמשה רבינוב בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב: לא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים ל״ד:ז׳), אמר להם כן לנחמם.
ורבינו שלמה כתב: לא אוכל עוד לצאת ולבא – לפי שי״י אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון.
ועל דעת ר׳ אברהם: לצאת ולבא – במלחמה, כי חלשו כוחותיו בזקנתו. וגם זה איננו נכון.
ורבותינו אמרו (בבלי סוטה י״ג:): מלמד שנסתתמו ממנו מעייני חכמה, והיה זה מעשה נס שלא ידאג ולתתג גדולה ליהושע בפניו.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בדפוסים מאוחרים: ״אלהם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״היה״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״לתת״.
AND HE SAID UNTO THEM: 'I AM A HUNDRED AND TWENTY YEARS OLD THIS DAY.' This was to comfort them concerning his condition [i.e., about his approaching death], as if to say, "I am old and you have no more benefit from me. Moreover, G-d has commanded me that I should not go over there. Do not dread and do not be fearful, for the Eternal will go over with you; He will not remove His Presence from you on my account [i.e., because of my absence], and Joshua, he shall go over before1 you in my place.⁠" Now, although Moses our teacher retained his vigor and health, as Scripture testifies, his eye was not dim, nor his natural force abated,⁠2 he told them this ["I am old and you have no more benefit of me"] in order to comfort them [over the transfer of leadership to Joshua].
Now, Rashi wrote: "I can no longer go out and go in, because the Eternal hath said unto me: Thou shalt not go over this Jordan." But it is not correct.⁠3 And in the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra the expression I can no longer go out and come in means to war, because his powers weakened in his old age. This too, is not correct.⁠4 And our Rabbis have said:⁠5 "This teaches us that the well-springs of wisdom were stopped for him.⁠" This was a miraculous event in order that Moses should not be troubled [about the transfer of leadership to Joshua] and [G-d] bestowing honor upon Joshua in his [Moses'] presence.⁠6
1. Further, (3).
2. Ibid., 34:7.
3. The text reads: 'Vashem' ('and' the Eternal) said unto me. Now, Rashi explains that the connective vav, which generally means "and,⁠" signifies "because.⁠" It is this interpretation which Ramban considers incorrect because vav always means "and,⁠" not "because.⁠" Mizrachi, too, raised this objection to Rashi and left it unanswered. See, however, in Ma'aravi where a different version of Rashi's text is cited, in which the connective vav has its usual meaning.
4. For Scripture testifies: his eye was not dim, nor his natural force abated (further, 34:7).
5. Sotah 13b.
6. See further, (14).
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – יתכן לומר כי היו ימיו ק״כ שנה כנגד ק״כ יום שעמד בהר, ארבעים יום ראשונים לקבל הלוחות, ארבעים יום שניים להתפלל על עון העגל, ארבעים שלשיים לקבל לוחות שניות, וזה טעם אנכי ולא אמר אני. ודרשו רז״ל היום מלאו ימי ושנותי, היום נולדתי והיום אמות. וכן אמר בתחלת דבריו (דברים כ״ט:ט׳) אתם נצבים היום, כל הענין דבק, והכל היה ביום מיתתו. והיום זה ז׳ באדר היה והוא סוף שנת הארבעים, בו ביום מת משה בו ביום נולד. בו ביום מת משה, הוא שכתוב בסוף התורה (שם ל״ד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה, וראוי להדביק אל הכתוב הזה שבסוף התורה מה שכתוב בתחלת יהושע (יהושע א׳:י״א) ויצו יהושע את שוטרי העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן. ומי שמחבר הכתובים זה עם זה ימצא הענין מבואר כי לא צוה יהושע להכין צדה עד שתמו ימי בכי אבל משה, ולכך הוצרך הכתוב לומר ויתמו ימי בכי אבל משה, והזכיר שם הכתוב (שם ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ואם תמנה למפרע מעשרה בניסן ל״ג יום והם שלשה ימים לצדה ושלשים לאבלו של משה, תמצא יום מיתתו בז׳ באדר. בו ביום נולד משה, שכתוב (שמות ב׳:ג׳) ולא יכלה עוד הצפינו, והיה זה בששה בסיון, יום שהיה עתיד לקבל התורה שנתוסף בו עוצם אורה באותו יום לרמוז על גדולתו באותו יום, ועל כן לא יכלה עוד הצפינו, ועשתה תחבולה לשומו בתיבת גומא כדי להסתיר את גופו מפני תוקף אורו. ואם תחשוב מששה בסיון למפרע שלשה ירחים תמצא ים לידתו בז׳ באדר, ולכך אמר ירחים שהם חדשי הלבנה, והן אדר ניסן אייר, שנים חסרים ואחד מלא, ולא אמר חדשים לפי שהחדש חלק אחד משנים עשר שבשנה ואינן מוסיפין ולא גורעין, מה שאין כן חדשי הלבנה שהן מוסיפים וגורעין, ומפני זה הזכיר לשון ירחים כדי שיתבאר לנו מזה יום לידת הנביא. והנה זה מבואר מן הכתובים כי בז׳ באדר נולד משה ובו ביום מת וזהו מה שדרשו רז״ל שהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום שנאמר (שם כ״ג) את מספר ימיך אמלא.
לא אוכל עוד לצאת ולבא – במלחמה כמו שעשיתי עד עתה במלחמת סיחון ועוג. והרמב״ן ז״ל פירש כי לנחם אותם במיתתו אמר כן, שהרי בודאי ככחו אז כחו עתה, וכן הכתוב מעיד שאפילו בשעת מותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, אבל רצה לחזק את לבם ולהודיעם כי יהושע משרתו ימלא מקומו וינחילם את הארץ. ודרשו רז״ל, לצאת ולבא, בדברי תורה מלמד שנסתתמו ממנו מעינות חכמה, והנה זה היה מעשה נס לבלתי ידאג ויגדל עצבונו על המיתה, ועוד מסבה אחרת כדי שיטול יהושע השררה והמלכות בחיי משה.
(ב-ג) בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא. זהו פשוטו כי זקנתי ואף הקב״ה אמר אלי אתה לא תעבור ואתם אינכם מפסידים בזה כלום, כי ה׳ אלהיך הוא ההולך לפניך ואין דבר ומנהיג כמוהו.
ועוד יש מפרשים לא אוכל עוד לצאת ולבא לפי שהקב״ה אמר אלי אבל לא משום חלשות. יש במדרש כשאמר הקב״ה למשה לא תעבור את הירדן הזה א״ל משה בחסדך העבירני את הירדן הזה א״ל הקב״ה הגיע זמן יהושע להיות מלך והמלכות אינה נוגעת בחברתה אפי׳ כמלא נימא. אמר משה אהיה תלמיד ויהושע יהיה רב. א״ל הקב״ה יפה אמרת מיד הלך משה השכים לפתח יהושע. וא״ל יהושע הגיע העת שאני משרתך מפי הגבורה הלך לשרתו עד שהלכו משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד (דברים ל״א:י״ד) וירא ה׳ באהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד ענן על פתח האהל (דברים ל״א:ט״ו) אמר משה ליהושע מה דבר ה׳. א״ל יהושע והלא לא שאלתיך כשהייתי משרתך מה דבר ה׳ נתקנא משה ואמר טוב לי שאמות ואל יכנס בי קנאה מיד ויכתוב משה את דברי השירה הזאת וכו׳.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא – כי זקנתי ועוד כי ה׳ אמר אלי לא תעבור את הירדן וגו׳. ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך ואין לכם כמוהו. ד״א לא אוכל עוד לצאת ולבא ולא משום חלישות אלא משום שה׳ אמר אלי לא תעבור וגו׳.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא, "I am one hundred and twenty years old today, I can no longer go out and return home.⁠" One reason I cannot do so is my age; another reason is the fact that G–d has forbidden me to cross the river Jordan. You will not suffer a setback by my not crossing the Jordan, as G–d, personally, will cross with you, and He will destroy etc.;⁠" i.e. כי ה' הוא עובר לפניך והוא ישמיד וגו'. I do not feel weak, but I must obey G–d's command.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא – כי זקנתי ועוד כי ה׳ אמר אלי לא תעבור ואתם אין לכם הפסד בדבר כי ה׳ אלהיך הוא העובר לפניך ואין לכם כמותו. ד״א לא אוכל עוד לצאת ולבוא ולא משום חולשא אלא משום שאמר ה׳ אלי כי אתה לא תבוא ואי׳ בסנהדרין משה אמר ליהושע כי אתה תביא את העם הזה זקנים שבדור עמך שעל פיהם יהי הכל והקב״ה אמר לי שאתה תביא את העם הזה ראש תהיה לכולם והיכן מצינו שאמר לו כי אתה תביא דכתיב ויצו את יהושע בן נון וקאי אתחלת הפרשה דכתיב ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות ולא מצינו שצוה לו שום דבר עד כאן. וצו את יהושע בן נון מכלל דכי אתה תביא מדברי הקב״ה הוא ועוד נ״ל מדכתיב בסיפיה דקרא דכי אתה ואנכי אהיה עמך אלמא הקב״ה אמרו.
ולבוא – מלא וי״ו. שלא אוכל עוד לבוא בששה סדרי משנה.
לא אוכל עוד לצאת ולבא – ארז״ל (סוטה י״ג ב׳) מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמה. והיה נס שלא ידאג כשיראה גדולה ליהושע בפניו.
[שער קב]
והנה לזה ראה הרועה הנאמן באהבתו ובחמלתו לעם מרעיתו כדי י״י הטובה עליו ועליהם בסוף ימיו ועניניו עמהם לשום לפניהם ההישרה זו משלם. וזה אחרי הודיעם שכבר מלאו ימיו בהיותו בן מאה ועשרים שנה ולא נשאר בו כח לפי המנהג הטבעי כשאר האנשים לצאת ולבא כי כלב עודו בן חמש ושמונים שנה אמר כמפליג ככחי אז וככחי עתה (יושע י״ד) ואם לסמוך על הנס שעליו נאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה אי אפשר כי הוא האומר אליו לא תעבור את הירדן אשר לזה היה הפירוד מהם הזה הכרחי.
וה׳ אמר אלי זהו פי׳ לא אוכל עוד לצאת ולבא. לפי שי״י אמר אלי לא תעבור יהושע הוא עובר שנטלה רשות ממני ונתנה ליהושע אבל לא מפני שתשש כחו כי כתוב לא כהת׳ עינו וגו׳ ולא ידעתי היכן מצא וי״ו שיהי׳ פירושו לפי:
אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נולדתי וביום זה אמות. בפ״ק דר״ה דאל״כ למה לי היום ברי׳ הנוסחאות כתוב כמו שכתוב פה תחלה לא אוכל וי״י אמר אלי ואחר אנכי היום היום מלאו ימי שלא כסדר כי כן דרכו בכמה מקומות לפרש קשר המקראות ואח״כ לחזור בפי׳ המלות אבל בקצת נוסחאו׳ הן על הסדר תחלה אנכי היו׳ ואח״כ לא אוכל וי״י אמר אלי:
דבר אחר לצאת ולבא בדברי תורה. ופי׳ וי״י אמר כמשמעו ועוד שי״י אמר אלי:
והיו דבריו אלה כדי לנחמם ולדבר על לבם שלא יתקשו על מיתתו יותר מדאי כי הוא מפאת ימיו שהם מאה ועשרי׳ שנה הגיע קצו. והרמב״ן כתב ב׳ סיבות: הא׳ היותו בן ק״כ שנה, ומפני זקנתו לא היה מוכן להלחם, וזהו אמרו לא אוכל עוד לצאת ולבא. כי עם היות שלא כהתה עינו ולא נס ליחה, הנה במצב גופו ואבריו היה זקן וחלש בלתי נאות למלחמה. והסבה השנית היה הצווי האלהי כמו שאמר וה׳ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.
ואני אחשוב שמשה רבינו אמר אל ישראל בן מאה ועשרים שנה אנכי היום והם טובים באמת כי כמו שהעידה התורה עליו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אבל אין ראוי שאונה את עצמי בחשבי שכן יהיה תמיד כי מפאת הזקנה עם היותי בהווה בריאה וטוב אין ספק שלא יהי׳ כך בעתיד כי בהכרח תבואני החולשה מהרה בהיותי בירידה האחרונה כי כן יקרה לזקנים שבהיותם בבריאות פתאום תבואה החולשה. וזהו אמרו לא אוכל עוד לצאת ולבא, רוצה לומר עוד בעתיד לא אוכל עם היות שאוכל עתה. ועם זה לא יהיה המאמר הזה סותר לאמרו לא כהתה עינו ולא נס ליחה כי שם ידבר מההווה ומשה דבר כאן בדרך השכל למה שיהיה עליו בעתיד. והותר בזה הספק הב׳:
ואמרו וה׳ אמר אלי הוא טענה אחרת עליה כאומר שהש״י לא לבד במלחמת הארץ אבל אף בהעברת הירדן אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – ואין להתעצב על מיתתי, שלא הייתי ראוי לחיות עוד בטבע.
לא אוכל עוד לצאת ולבא – וגם אם הייתי חי, לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנותי.
וה׳ אמר אלי לא תעבר – וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא, הנה ״ה׳ אמר אלי לא תעבר״, ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, Moses mentions his age to remind the people that there is no reason to be sad that someone of his age has to die. According to any life expectancy and law of nature, he was no longer fit to go on living by natural means.
לא אוכל עוד לצאת ולבא, even if I were still able, I would not be able to function physically as a leader should, such as leading you in he conquest of the Land of Israel as I am suffering from symptoms of old age.
וה' אמר אלי לא תעבור, furthermore, God had said to me a while ago: “you will not cross;” even if I were physically capable of leading you, the fact that God told me that I would not cross the Jordan would have made my leadership pointless. You are therefore better off without me so that you will be able to cross.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וה׳ אמר אלי וכו׳ זהו פירושו של לא אוכל. דהא בודאי אי אפשר לפרש מילתא בפני עצמו, דהא היינו טעמא שלא היה יכול לצאת ולבא, מפני שכך גזר עליו הקדוש ברוך הוא. והביא ראיה לזה מדכתיב ״היום״, ועל כרחך פירושו היום מלאו ימי, והיינו שנטלה ממנו הרשות, ונגזר עליו שלא יבא לארץ. אבל אם פירושו בשביל תשות כח, אם כן מהו ״היום״. ׳דבר אחר׳, ולפירוש זה הוי ״וה׳ אמר אלי״ מילתא בפני עצמו. וזה יותר נכון משנפרש ״וה׳ אמר אלי״ הוא פירוש על ״לא אוכל וגו׳⁠ ⁠⁠״ ׳היום מלאו ימי וכו׳⁠ ⁠׳
:ואם תאמר, דמשמע מכאן ששנותיו היו מלאים, ובפרשת פנחס כתב (רש״י במדבר כז, יג) שאם לא היה חטא מי מריבה לא הגיע זמנם לפטור. ויש לומר, שלא הגיע זמנם לפטור, [ד]⁠לפי גודל זכות שלהם היה ראוי להם חיים יותר, אך בשביל חטא המריבה לא נתן להם חיים יותר, אך היו שלמים. ועוד, כי היום מלאו ימיו, שאם היה מת קודם לכן – היה לך קיצור ימים. ומכל מקום אף על גב שמלאו ימיו לענין זה שאין לו קיצור ימים, מכל מקום לא היה מת גם כן, דמלוי ימים שלו לא היה רק שאין לו קיצור ימים, ואפשר שיהיה חי עוד. ובשביל חטא המריבה לא היה חי עוד:
זהו פירוש לא אוכל עוד כו׳. כאלו אמר לפי שה׳ אמר אלי לא תעבור יהושע הוא עובר, אבל לא מפני שתשש כחו, כי כתיב לא כהתה עינו וגו׳. דא״ל שוה׳ הוא באנפי נפשיה, כאלו אמר לא אוכל, ועוד שה׳ אמר אלי, דכיון שפי׳ לא אוכל אינו רשאי, א״כ היינו שהקב״ה אמר אליו לא תעבור, לכ״א שוה׳ אמר הוא פי׳, כלומר לא אוכל לפי שה׳ אמר וגו׳. והוי״ו וה׳ הוא כמו לפי, כמו ואדם אין (בראשית ב׳:ה׳), פירושו לפי שאדם אין:
מלמד שנסתמו ממנו מסורות כו׳. והטעם כדי שלא יצטער שנטלה הגדולה ממנו ונתנה ליהושע, דכיון שנסתמה ממנו מסורות החכמה למה לו חיים. וא״ת למה מהפך רש״י ומפרש בתחלה לא אוכל עוד לצאת ולבא, ואח״כ מפרש אנכי היום שלא ע״ד הקרא. וע״ק האי ד״א ה״ל לפרש מיד קודם אנכי היום. ויש לתרץ ע״ד פלפול, לא אוכל עוד לצאת ולבא יכול וכו׳ עד לפי שה׳ אמר אלי וגו׳. ומקשי רש״י ע״פ זה וא״ת והרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו׳, אם כן ש״מ דבלא טעם זה וה׳ אמר אלי וגו׳ לא היה יכול עוד לצאת ולבא. ומתרץ לעולם וכו׳, כמו שפירשתי. ודקא קשיא לך הרי איתא במדרש היום מלאו ימי וכו׳, דמשמע דבלא טעם שה׳ אמר אלי וגו׳ לא היה עוד יכול לצאת ולבא. י״ל שהמדרש מפרש לצאת ולבא בע״א, ד״א לצאת ולבא בד״ת וכו׳ [בשם מהרי״ץ]. ולפי ד״א צ״ל וה׳ אמר וגו׳ כמשמעו שה׳ אמר. [הרא״ם]:
This explains I cannot any longer, etc. It is as if he said, Because Hashem has said to me, 'You will not cross over [the Yardein], etc. Yehoshua will cross.' But it is not because his strength had weakened, for it is written, His appearance was not dulled and his freshness did not fade [Devarim 34:7]. For one cannot say, for Hashem is [a phrase] on its own, as if it had said, I am no longer able, and furthermore, for Hashem said to me, because the meaning of I am no longer able is I have no permission, if so that is the meaning of that the Holy One, Blessed Is He said to me do not cross. Therefore [Rashi] explains that for Hashem said is an explanation. As if to say, I am no longer able because Hashem said, etc. The [letter] vav [meaning and] of And Hashem means because, as in [the verse] And there was no man (Bereishis 2:5) which means Because there was no man.
This teaches that he was sealed off from the masoretic teachings, etc. The reason is so that he should not be upset that the greatness was taken from him and given to Yehoshua. For once the traditions of wisdom were blocked from him, why would [he wish to continue to] live? If you ask: Why does Rashi switch [the verse] and first explain I cannot any longer go forth and return and afterward he explains I am today [One hundred and twenty years old] which is not in the order [written] in the verse? And another question: This another interpretation should have been said immediately, before I am today. One can answer in the manner of pilpul: I cannot any longer go forth and return, 'perhaps, etc.' until 'for Hashem has said to me, etc.' And Rashi asks on this: If you were to ask, that the midrash says that Today my days [and years are completed], etc., which implies that if not for this reason For Hashem said to me, etc. he would not have been able to go forth and return! And he answers, Really, etc. as I explained. And what you asked, that the Midrash says Today my days [and years] were completed, etc. which implies that without this reason of For Hashem has said to me, etc. he would not have been able to go forth and return! One can answer that the Midrash explains to go forth and return in a different manner, [as Rashi himself explains in the] alternative answer: To go forth and return, "with respect to words of Torah, etc.⁠" [in the name of Maharitz]. According to the alternative answer one must explain For Hashem has said [to me], etc. according to its plain meaning, that Hashem said. [Re"m]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לא אוכל עוד וגו׳ – לפי מה שפירשתי שהכיר בסילוק הנשמה הנקראת משה, אמר לא אוכל על דרך אומרם בספר הזוהר (ח״א ריז:) וז״ל כד נפקת נשמתא מבר נש באינון (ארבעין) [תלתין] יומין לית בר נש שליט בנשמתיה.
עוד נתכוון לומר להם טעם שהכיר שהיום מלאו ימיו ושנותיו, והגם שאמרנו הטעם מדרך הצדיקים להעלים השגתם, אשר ישיגו יותר על בני דורם, ולזה אמר להם טעם הכרתו בדבר משני טעמים. אחד, לא אוכל עוד לצאת ולבא שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. שנית, שה׳ אמר אליו לא תעבור את הירדן הזה, מזה הכיר כי קרבו ימי הפקידה.
ולדרך זה וה׳ נתן טעם להם לכיוון היום, ויבינו בה על הזמן המזדמן לפניו, שיתיחס אליו זכרון של היום, כמו שפירשנו במקום אחר.
עוד נתכוין בסמיכות וה׳ אמר אלי למאמר לא אוכל וגו׳, להודיע נאמנות עבדותו לבורא ברוך הוא, שהגם שלא יוכל עוד לצאת ולבא, אם יאמר אליו ה׳ עבור את הירדן יהיה מתאזר ועומד ומשמש להכניסם לארץ, ולא היה נמנע מצד שלא היה יכול לצאת ולבא, אלא שה׳ אמר אליו לא תעבור וגו׳.
לא אוכל עוד לצאת ולבא, "I am no longer able to go out and come in" (lead you in war). Moses attributed his inability to do so to the fact that he had already lost control over his soul the one which bore his name, as we explained in the name of the Zohar. It had already departed from him.
He also wanted to explain to the people why he was convinced that he would die on that day. While we have already supplied the reason for this, it is not in the nature of the righteous to let on to their peers that they have some superior perceptions; this would be arrogant. This is why Moses cited two different reasons. 1) I am unable to lead you in war, i.e. I no longer have God's permission to do so. This permission has now been given Joshua. 2) God has told me: "you will not cross this river Jordan.⁠" From these two indicators it was clear to him that he had outlived his usefulness and was about to die.
The letter ו before the word השם is to be understood as the reason for the word היום Moses had used immediately before.
The sequence of the words וה' אמר אלי, "and the Lord had said to me, etc.⁠" which follow so closely on Moses' statement: I cannot go out, etc.⁠" indicate his loyalty as a servant of the Creator. He suggested by this sequence that if, per chance, this same God would now give him instructions to cross the Jordan, he, Moses, would gird himself and be ready to lead the Israelites across though he did not feel capable of doing so at this moment. The only reason he did not insist on doing so was that God had told him not to.
בן מאה ועשרים שנה – זקן ושבע ימים ואין לכם להתעצב על מיתתי באשר היא סוף כל האדם:
לא אוכל עוד לצאת ולבוא – אין זה סותר למה שיאמר לקמן לא כהתה עינו ולא נס ליחה, כי הכונה שם שהיה בריא משתמש בכל חושיו ובכחות נפשו בשלמות, ואולי שעם כל זה הרגיש בעצמו שאין לו עוד מדת הגבורה והכח לשאת את משא העם טרחם וריבם, ולצאת ולבא לפניהם למלחמה, ומנהיג האומה הזאת ושר צבא מלחמת ה׳ לא די לו שיהיה בריא משתמש בחושיו ובכחות נפשו כראוי, כי אם צריך שיהיה גבור חיל ורב פעלים, שוקד להשגיח בעניני האומה ולדעת צרכיה ולפקוד עליה מן הבוקר עד הערב וגם בלילה לא ישכב לבו כי יצטרך למחשבות רבות ועצות עמוקות ליישר הנהגותיה בעתות השלום, אף כי בצאתה על אויביה לא ייעף ולא ייגע מרוב ענין ועבודה קשה, ואין בזה תפארת לזקן. וכבר אמר החכם תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה (משלי כ׳ כ״ט), וגדולה מזו אחז״ל לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה, כונתם לומר לא שנעלמו ממנו דרכי התורה והחכמה ופירושיה האמתיים, אלא שנתמעט בו הכח למסור את חכמתו לאחרים ולהפיץ את מעיינות התורה לחוץ, ולזה דקדקו לומר מסורות ומעיינות החכמה, כי להורות לאחרים וללמדם חכמה צריך שקידה רבה והשתדלות דברים ומשא ומתן, ואין זה בכח ותולדות הזקן:
וה׳ אמר אלי – ואף אם הייתי יכול לצאת ולבא, הנה ה׳ גזר עלי שלא אעבור את הירדן, ואפשר עוד לפרש הכתוב בענין אחר, שיהיה לא אוכל עוד כמו לא תוכל לאכול בשעריך, ופירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא לפניכם ולהנהיג אתכם, לפי שהשם אמר אלי לא תעבור וכו׳:
לא אוכל וגו׳ – לא אמר להוציאכם ולהביאכם, או לצאת לפניכם ולבא לפניכם אלא לצאת ולבוא סתם, והוא כמו וצאתך ובואך ידעתי (מלכים ב י״ט:כ״ז וישעיה ל״ז:כ״ח), ענינו להתנועע ולפעול בזריזות.
ויאמר וגו׳ לא אוכל עוד לצאת ולבוא – למרות מאה ועשרים שנותיו, ״לא כהתה עינו ולא נס לחה״ (להלן לד, ז), כוחו לא נתמעט. אולם זו הייתה מתנה מיוחדת של אהבת ה׳, שניתנה לו לזמן פעילותו בלבד. פעילות זו הגיעה עתה לסיומה. לפיכך מעתה ואילך היה יכול לצפות רק לחולשה הטבעית המתאימה לשנות זקנתו. הוא צדק אפוא לחלוטין באומרו שאינו יכול להתלונן אם בגיל מאה ועשרים שנה אין לו כבר כוח לפעילות ציבורית.
וה׳ אמר אלי וגו׳ – כדרך שפעילותו הגיעה לסיומה באופן טבעי, כך גם שם לה קץ רצונו המפורש של ה׳.
לצאת ולבוא הוא ביטוי כללי לכל פעילות ציבורית של המנהיגות הלאומית (עיין במדבר כז, יז).
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה׳ אמר אלי וגו׳ ה׳ אלהיך וגו׳, ר״ל כי משה לא יכול לכנוס לארץ אף שהוא בקש שאינו רוצה לכנוס להיות מלך רק להיות הדיוט רק השיב לו שאין מלכות נוגע בחברתה וכו׳ ואחר שמשה יעבור א״א שתלמידו ימלוך כמ״ש במד׳ והנה למשל רב שנזקן ואין ראוי עוד לרבנות והעמידו אחר במקומו אינו בזיון להראשון אחר שקמו עיניו מראות מזוקן, אבל אם עדיין ראוי והעמידו אחר הוא בזיון לו וז״ש אחר שבן מאה ועשרים שנה אנכי היום ולא אוכל עוד לצאת ולבוא (ואעפ״כ) וה׳ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה? ומדוע? הלא אין בזיון אם יהושע יהיה המלך אחר שאיני ראוי עוד ומוכרח כי המלחמה לא תהיה ע״י ב״ו רק ע״י הקב״ה ואין נ״מ במה שמשה זקן אחר שלא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה׳ יגבר חילים, וז״ש מזה מוכרח כי:
ויאמר אלהם – הודיעם ברמז שהגיע זמנו להסתלק:
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – מדרך הזקנים שלא לפרסם שנותיהם, וגם אם יוכרחו להשיב לשואלם, יקטינו הדבר כמ״ש יעקב לפרעה שלשים ומאת שנה מעט ורעים, וכאשר הודיעם מספר שניו מובן שהגיע זמנו למות, וגם רמז להם שלא יתאבלו על מיתתו ביותר, כי כבר מלאו ימיו, ואולי לא יבינו ברמז הזה שימות, אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא שרק הפעם הזאת יצא ממקומו וישוב אל מקומו אבל אח״כ אם יצא ממקומו מחוץ למחנה לויה, לא ישוב עוד לבוא למקומו, כי אז היציאה תהיה למקום הנועד לו למות, ולמען שלא יחשבו שמרמז להם שיעבור את הירדן (כי ה׳ אמר אליהם במי מריבה, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, לכן יקדים לעבור לבדו בלא העם), לזה אמר וה׳ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. כי אף בלבדך ג״כ לא תעבור, ועתה מובן שירמז להם שימות, ולמען שלא ידאגו שע״י מיתתו תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, לזה אמר:
ויאמר אלהם: אחר ש׳דיבר׳1 הפרשה שהיא דבר ה׳ אליו, חזר ופירש הדברים כמו בכל פרשיות שבתורה, וזוהי ׳אמירה׳, כמו שכתבתי ריש ספר ויקרא.
אנכי היום: לפי הפשט איננו ״היום״ ממש שמת בו2, שהרי עוד בסמוך (פסוק י״ד) אמר לו ה׳ ״הן קרבו ימיך למות״, דמשמע הימים קרובים לבוא, אבל לא באותו יום שמת. אלא פירוש ״היום״ – העת3 שאני מדבר. [ולפי הדרש בראש השנה (יא,א) סוטה (יג,ב)4 שבו ביום כלתה שנה שלמה5, על כרחך פירוש ״היום״ – שאמות בעוד איזה ימים משעת הדבור6]. ועיקר הודעה זו7 היתה לצורך הענין:
לא אוכל עוד לצאת ולבוא: אע״ג שלא תש כוחי כעת8, מ״מ ״לצאת״ במלחמה9 ״ולבוא״ בחזרה לשלום, שנמשך איזה שנים, אין בכוחי, אפילו אם לא היתה גזירת ה׳ בכך, רק בדרך הטבע אי אפשר גם כן, אם לא להיפך שהיתה סייעתא דשמיא10, אבל בלי אומר ודברים11 ״לא אוכל״.
וה׳ אמר אלי לא תעבור12 וגו׳: אמנם לעבור את הירדן13 הייתי יכול מדרך הטבע אחר שאני בריא, אבל ״ה׳ אמר אלי לא תעבור״. והקדים שני דברים אלו הידועים לישראל, בשביל שהודיעם שעל-פי זה תשתנה הנהגתם בכיבוש הארץ, כאשר יבואר.
1. ״וידבר את הדברים האלה״.
2. לא כפי שמפרש רש״י בעקבות חז״ל (דרש) ׳היום מלאו ימי ושנותי׳.
3. זמן כללי, לעומת עשרים וארבע שעות מסוימות.
4. מה תלמוד לומר ״היום״, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב״ה יושב וממלא את שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר (שמות כג,כו) ״את מספר ימיך אמלא״.
5. וקשה, הרי אמר לו בפסוק י״ד ״הן קרבו ימיך למות״, משמע – לא היום.
6. לא ברורה כוונתו.
7. כלומר, מה ענין יום מותו המדוייק של משה אצל כלל בני ישראל.
8. כפי שהובא ברש״י בעקבות חז״ל.
9. וכעין זה ביאר הראב״ע, וכתב על כך הרמב״ן ׳וגם זה איננו נכון׳.
10. מיוחדת למטרה זאת דוקא.
11. סייעתא דשמיא מיוחדת.
12. רש״י פירש שזהו ההסבר ל״לא אוכל עוד לצאת ולבוא״, לפי ש״ה׳ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה״, וכתב על כך הרמב״ן ׳ואינו נכון׳. רבינו מסביר בדרך אחרת.
13. לא כמנהיג, שצריך ״לצאת ולבא״ במלחמה.
לא אוכל עוד וגו׳ – אף כי להלן ל״ד:ז׳ נאמר על משה רבינו: ״לא כהתה עינו ולא נס ליחו״, יכול משה לאמר כאן, שבגילו הגבוה אין בו גבורה גופנית מספקת להיות מנהיג העם בשעת המלחמה. כוונת המאמר היא כדברי הרמב״ן, לנחם את ישראל שלא יצטערו כל כך על מותו, כי כבר לא יוכל להועיל להם לצאת ולבוא לפניהם.
וה׳ אמר – טעם נוסף, לאמר: מלבד זה גזר הקב״ה עלי שלא אעבור את הירדן אפילו בתור יועץ ולא בתור שר צבא.
אנכי היום – מה ת״ל היום, לומר, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב״ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר (פ׳ משפטים) את מספר ימיך אמלא.⁠1 (סוטה י״ג:)
לצאת ולבוא – כאי לצאת ולבא. אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (ס״פ ברכה) לא נס ליחה, וכתיב (שם) ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ותניא, שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן – לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה.⁠2 (סוטה י״ג:)
1. רומז למ״ש בז׳ באדר נולד משה ובז׳ באדר מת, ולכאורה מ״ש מחודש לחודש הוא מיותר. דכיון דאמר מיום ליום ממילא מתמלא מחודש לחודש, אך אמנם לפעמים יצוייר שהיום והחודש לא יתכונו, וכגון דבשעה שנולד היה זה החודש מלא ונולד ביום שלשים, ובשנה שמת היה חסר ואז הוי יום השלשים יום הראשון לחודש הבא, קמ״ל דממלא מחודש לחודש והיינו שמת ביום האחרון מאותו החודש אף שהוא יום הכ״ט לחודש, ועיין בט״ז לאו״ח סי׳ תקס״ח שכתב חידוש דין כזה.
2. ואעפ״י דכתיב במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ומשמע שכל חושיו היו בו צ״ל דהכא לא משום חולשת החושים הוא אלא מפני שהגיע שעתו של יהושע להנהיג את ישראל ואין מלכות נוגעת בחבירתה וכו׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא⁠־יַשְׁמִ֞יד אֶת⁠־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִירִשְׁתָּ֑םא יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
Hashem your God, He will go over before you; He will destroy these nations from before you, and you shall dispossess them. Joshua shall go over before you, as Hashem has spoken.
א. וִירִשְׁתָּ֑ם =א (אין געיה)
• ל=וִֽירִשְׁתָּ֑ם (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
יְיָ אֱלָהָךְ הוּא עָבַר קֳדָמָךְ הוּא יְשֵׁיצֵי יָת עַמְמַיָּא הָאִלֵּין מִן קֳדָמָךְ וְתֵירְתִנּוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא עָבַר קֳדָמָךְ כְּמָא דְּמַלֵּיל יְיָ.
The Lord your God, He goes over before you; He will destroy these nations from before you, and you shalt inherit them. Jehoshua, he goes over before you, as the Lord has said.
י״י אלהכון דאיקרא שכינתיה מדברה קדמיכון הוא ישיצי ית אומיה האיליין מן קדמיכון ותרת⁠(י){ו}⁠ן יתהון יהושע הוא דעבר קדמיכון היך מהב די מלל י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיקר״) גם נוסח חילופי: ״דיק׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה״) גם נוסח חילופי: ״כמה״.
י״י אלקכון ושכינתיה עביר קדמיכון הוא ישיצי ית עממיא האילין ותירתונון יהושע הוא יטייל קדמיכון היכמא דמליל י״י.
The Lord your God, and His Shekinah, will go over before you. He will destroy those nations, and you shall possess them. Jehoshua also will go before you, as the Lord hath said.
אללה רבך אלד׳י נורה יסיר בין ידיך הו ינפד׳ האולי אלאמם מן בין ידיך ותרת׳הם ויהושע הו יעבר בין ידיך כמא קאל אללה
ה׳ אלוהיך אשר אורו הולך לפניך, הוא ישמיד את העמים האלה מלפניך ותירש אותם, ויהושע הוא יעבור לפניך כאשר אמר ה׳.
פס׳: ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך – כענין שנא׳ (מיכה ב) ויעבר מלכם לפניהם וה׳ בראשם.
הוא ישמיד – הבטחה היא לכם שאתם יורשים אותם. יהושע בן נון הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳. והיכן דיבר 1שנא׳ (במדבר כז) קח את יהושע בן נון:
1. שנאמר קח לך את יהושע בן נון כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

כאשר דבר י״י – נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך וגו׳ (דברים י״ח:ט״ו), וכתיב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו׳ (במדבר כ״ז:י״ח).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור דברים ל״א:ב׳.
'כאשר דבר ה, "as the Lord had said.⁠" This is a reference to Deuteronomy 18,15, where God had promised: "that He would raise a prophet amongst them, just like Moses.⁠" He had also told him to take Joshua the son of Nun who had been filled with the spirit of God (Numbers 27,18).⁠"
ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך – עם כל ישראל ידבר, וכן יאמר להם בסוף הפרשה כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך.
אבל לפי דעתי הזכיר ביהושע ה׳ אלהיך שהוא מדרגת נבואתו, וכן תרגם אונקלוס שכינתיה עבר קדמך וזהו לשון ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך, יהושע הוא עובר לפניך, אבל במשה הזכיר השם המיוחד שהוא מדרגת נבואתו, הוא שאמר הכתוב לפניו וה׳ אמר אלי, וכן כתוב לאחריו כאשר דבר ה׳, כלומר אלי, כי כן מצינו בתחלת פרשת ואתחנן (דברים ג׳:כ״ו) ויאמר ה׳ אלי רב לך אל תוסף וגו׳, וצו את יהושע וגו׳ כי הוא יעבר לפני העם הזה. ולשון הכתובים מגלה סוד המדרגות של כל אחד ואחד, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה.
ה' אלוהיך הוא העובר לפניך, "the Lord your God, He will cross (the Jordan) in front of you.⁠" Moses speaks to the whole nation. He repeats this line almost verbatim at the end of his address in verse 6.
Personally, I feel that this paragraph was addressed by Moses exclusively to the ears of Joshua. By emphasizing the words ה' אלוהיך, Moses wanted to tell Joshua something about the high level of his prophetic powers. Targum Yonathan ben Uzziel also understood it in this sense when he rendered the words as שכינתיה, i.e. implying that "the Lord your God is walking ahead of you.⁠" The word הוא is a limitation, suggesting that whereas the Lord Himself had walked ahead of Moses, His Shechinah, a lesser attribute, would walk in front of Joshua. Proof of this is found in verse 3 where Moses described the attribute of Hashem as speaking to him. No mention is made there of a lesser attribute than that of Hashem. Moses referred to the time in Deut. 3,26 when God had told him that he would not cross the Jordan. It says there ויאמר ה' אלי אל תוסף לדבר, "the Lord said to me: 'do not continue to speak, etc.'" The careful phrasing of every single word in the written Torah reveals the nuances of intimacy with which God related to people such as Moses or Joshua, etc. This reflects the statement of our sages that if we compare the face of Moses to the sun, that of Joshua is comparable to the moon (Baba Batra 75).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך – הפ׳ מתחיל ומסיים בשם, לומר שהקב״ה הולך לפני ישראל ולאחריהם. וכן כתיב כי הולך לפניכם ה׳ ומאספכם אלהי ישראל.
וכבר החזיק לבם ואמץ אותם על היות האל יתעלה עמהם ובא בצבאותם לעשות מלחמותם כמו שהיה בימיו וגם את יהושע צוה וזרז בפניהם על אודותם.
ולפי שישראל לא יתיאשו מנצחון האויבים בהפקד משה שר צבאם ולא יפחדו ולא ייראו ראה לנחמם ולדבר על לבם באמרו ה׳ אלהיך הוא העובר לפניך הוא ישמיד את הגוים. רוצה לומר אל תחשבו שבי היתה גבורתכם כי הש״י הוא המשמיד את הגוים ולא אני. ולפי שהסבה העליונ׳ צריכה סבות אמצעיות להראות פעולתה, אמר יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳. גם כוון במאמר הזה להודיעם שלא יקשה בעיניהם למה מנה במקומו את יהושע ולא לאחד משאר השרים אשר בעם. כי בזה לא היה מפעל משה ורצונו כי אם מגזרת הש״י כי הוא לא מנה את אחד מבניו ולא מבני אחיו כי אם ליהושע שצוה הש״י במנויו. והוא אמרו יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך – וכמו כן אין לכם להתעצב על מה שתאבד מכם הנהגתי, כי אמנם ״ה׳ אלהיך עובר לפניך״, ובכן תזכו להנהגה יותר טובה מהנהגתי.
יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳ – כי אמנם יהושע אינו המנהיג, אבל ״הוא עובר לפניך״ במצות האל יתעלה שהוא המנהיג.
ה' אלוהיך הוא עובר לפניך, so that you have no reason to be saddened by my absence. You will enjoy leadership superior to mine, by God Himself orchestrating the crossing of the river. 'יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה. Although, strictly speaking, Joshua is not he people’s leader in that crossing, he will be the one who nominally will be leading you across the river, just as God has said.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ה׳ אלהיך הוא וגו׳ הוא ישמיד וגו׳ – הוצרך לומר שני פעמים הוא ולא הספיק באחת. נתכוון לנחמם על פטירתו, ואשר יחסרו שני דברים גדולים וטובים, האחת, כי היה להם למגן לפני ה׳ לבלתי כלותם כמו שמצינו בעגל ובמרגלים, לולי משה בחירו. שנית, כי הוא אבד ושיבר שני מלכי האמורי סיחון ועוג, ומי יקום במקומו ללחום המלחמות הגדולות אשר הם מעותדים לפניהם.
לזה אמר כנגד מה שנוגע לה׳ אמר ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך, על דרך אומרו (שמות יז ה) עבור לפני העם, פירוש כי הוא העובר על פשעכם ואליו תחזיקו הטוב ולא לי, כמו שכן מצינו שהוא העיר את רוח משה להתפלל עליהם במעשה העגל, דכתיב (שם לב י) הניחה לי וגו׳, ואין בהעדר משה העדר העברת על פשע כי הוא יעבור לפניך.
וכנגד גבורת המלחמה אמר, כי לא כחו של משה הוא העושה חיל, אלא ה׳ הוא הלוחם, והוא אומרו הוא ישמיד וגו׳, ולצד האמצעיות אמר יהושע הוא עובר לפניך.
ודקדק לומר הוא, יתבאר על דרך מה שאמר הנביא במלחמת העי כשנפל מישראל כשלשים וששה איש ונפל יהושע על פניו אמר אליו ה׳ קום לך למה זה אתה נופל על פניך (יהושע ז י), ואמרו רבותינו ז״ל (סנהדרין מד.) שאמר ה׳ אליו אתה גרמת, שלא יצאת עמהם, והוא מה שאמר משה הוא עובר, פירוש הדבר תלוי שיעבור הוא בעצמו לפניך ולא שלוחו.
ה אלוהיך הוא עובר לפניך…הוא ישמיד "The Lord your God will personally cross ahead of you;…He will destroy these nations, etc.⁠" Moses had to repeat the word הוא, "He,⁠" a second time as he intended to console the people over his own death which represented a double loss for them. Firstly, it had been he who had repeatedly protected the people from God's anger such as at the episode of the golden calf and then again when God had threatened to wipe out the people after they had accepted the majority report of the spies. Secondly, Moses had defeated the two mighty kings Sichon and Og. They would therefore be concerned who would take Moses' place should the need arise.
Concerning the fact that he had been able to assuage God's anger on two critical occasions, he now said that God would עובר לפניך, in the sense this word occurred in Exodus 17,5 where God had said to Moses עבור לפני העם, suggesting that Moses forgive, "pass over" the sins he had accused the people of committing. At that time, God wanted the miracle of producing water to be credited to Moses rather than to Himself. On another occasion, immediately after the sin of the golden calf, God had said to Moses: "Let Me be so that I can destroy the people.⁠" In other words, it had been God who had given Moses a hint that his prayer might help (Exodus 32,9). In view of this Moses said: "He will pass over your sins Himself;⁠" you do not depend on me doing this for you.
As far as Moses' prowess in warfare, He told the people that it was not his own personal strength which had performed all these valiant deeds but that God had been the real Warrior. As to the means God would employ in His fight against the Canaanites, Moses cited Joshua as the official representative who would march at the head of the army.
He emphasized the word הוא, "he,⁠" to make clear that the fact that Joshua marches at the head was crucial. When the army of Israel [a small contingent of about 3.000 men. Ed.] suffered a defeat at the town of Ai (Joshua 7,5-15) and there were about 36 Jewish casualties, Joshua is reported as falling on his face complaining to God. One of the reasons cited by the Talmud Sanhedrin 44 for this defeat was that Joshua had not been at the head of that army contingent. He had not considered the objective as deserving his personal attention. Moses here stresses that it is Joshua's task to walk in front of the army.
ה׳ אלהיך הוא עבר לפניך – אין הנצחון תלוי בי, כי השם ישמיד את הגוים האלה מלפניך, ואם תאמרו שעם כל זה צריכים אתם למנהיג שיעבור לפניכם ואחריו תלכו, הנה יהושע הוא עובר לפניך, וגם בידו יעשה השם נפלאות כי אני לא מניתיו מדעתי, אלא על פי השם, וזהו כאשר דבר ה׳:
(ג-ה) ה׳ אלקיך וגו׳ – לא תחושו בחסרוני; שכן ה׳, ולא אני, הוא מנהיגכם, והוא יוביל אתכם אל העתיד החדש העומד לפניכם, והוא כבר מינה את יהושע במקומי. במלחמת סיחון ועוג כבר ראיתם את כוח ה׳, המעניק ניצחון על העמים. אלא שאתם חייבים לעשות להם ככל המצווה אשר צויתי אתכם בנוגע לשעת מלחמה (לעיל כ, א והלאה).
ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם – ולזה לא אוכל לעבור את הירדן יען כי יהושע בן נון הוא לפניך ואין מלכות נוגע בחברתה, וגם יהושע לא יעשה דבר רק העברתו (כאשר דבר ה׳) בגזרת מלך בלי יעש הוא מאומה במלחמה, דרך ב׳, הצדיק מושל על הטבע ומשדד אותה כחפצו, ובימי משה היה מושל על הטבע וכובש בעצמו ובגזרתו אבל עתה שה׳ אמר אלי לא תעבור א״כ אין צדיק מושל בעצמו וה׳ בודאי יקיים הבטחתו להאבות וא״כ הוא בעצמו יעבור לפניך וגו׳ כאשר דבר ה׳, ויהושע עובר כמנהיג:
ה׳ אלהיך הוא עבר לפניך – כבר כתבנו בפ׳ תצא שבכל מקום שנאמר שה׳ יעבור לפניהם, יורה על שינצחו את האויבים תיכף, וז״ש:
הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך – ועבודתכם תהיה:
וירשתם – ושלא ימצאו מקום לחשוב שנתבטל התמנות יהושע כי הלא ה׳ בעצמו עובר לפניהם, לזה אמר:
יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה׳ – על פיו יצאו ועל פיו יבואו (במדבר כ״ז:כ״א), וגם רמז שיהיה מרוצה להם כאשר דבר ה׳ (שם) איש אשר רוח בו כשחז״ל שיודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו:
הוא עובר לפניך: הנה ראינו בפרשה זו ארבע לשונות של השגחה: ״הוא עובר לפניך״, ״הוא ההולך עמך״ (פסוק ו׳), ״הוא ההולך לפניך״ (פסוק ח׳), ״הוא יהיה עמך״ (שם), והכל בדיוק.
ויש להקדים לשון הגמרא פסחים (ז,ב): אמר שמואל, כל המצוות מברך עליהן עובר1 לעשייתן. מאי משמע דהאי ׳עובר׳ לישנא דאקדומי הוא, אמר ר׳ נחמן בר יצחק, דאמר קרא (שמואל ב יב,כג) ״וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי״. אביי אמר מהכא2, (מיכה ב,יג) ״ויעבור מלכם לפניהם3 וה׳ בראשם״. וקשה, למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש, לימא ׳קודם עשייתן׳ או ׳לפני עשייתן׳. ותו, במאי פליגי הני אמוראי בהבאת פסוקים אלו, וכי דבר חכמה יש להביא פסוק אחר.
אלא על כרחך יש בזה כוונה עמוקה. ד׳לפני׳ או ׳קודם׳ היה במשמע – עוד שלא התחיל במצוה כלל, משום הכי אמר לשון ׳עובר׳ דמשמעו – סמוך ממש, שיאחז בידו דבר המצוה ואז יתחיל4 לברך. וזוהי משמעות המקרא ״ויעבור מלכם לפניהם״, שברור שאין המלך מתחיל לילך לפניהם עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם ״ויעבור את הכושי״ עוד פירושו באופן אחר5, שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ, ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו. והכי נמי יש להתחיל הברכה ואח״כ לעשות המצוה ולגומרה, ואח״כ לגמור הברכה6. ושני הפירושים אמת, דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה, כמו קשירת תפלין מילה וכדומה, יש לברך לפני התחלת המעשה, ולעשות7, ולגמור את הברכה. מה שאין כן מצוה שאי אפשר בכך, כמו אכילת מצה וקריאת שמע וכדומה, אי אפשר אלא לברך קודם התחלת המצוה, אבל מ״מ סמוך ממש8, שיהא אוחז במצה או בשופר.
מעתה נבין ההפרש בין הא דכתיב בשעת יציאת מצרים (שמות יג,כא) ״וה׳ הולך לפניהם יומם״, וכן (במדבר י,לג) ״וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם״9, דמשמעו – קודם שהלכו ישראל, שהרי באמת לא עשו ישראל מאומה הן בקריעת ים סוף10 הן בהריגת נחשים ועקרבים11. אבל עתה אמר משה שלא יהיה כן, אלא ״ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך״ – סמוך לפעולתך12, וזהו הגורם במה ש״לא אוכל (אני) עוד לצאת ולבוא״13.
יהושע הוא עובר לפניך: גם הוא לא ילך בעצמו וילחום כאשר עשה משה והרג את עוג14, אלא יהושע ״עובר״ לפני ישראל שהמה בעצמם ילכו וילחמו15 ויהושע יהיה בראשם16.
{כאשר דיבר ה׳: בפרשת פינחס (במדבר כז,כא) ״הוא וכל בני ישראל אתו״, הרי המלחמה17 דוקא יחדיו}.
1. קודם – רש״י.
2. ״והוא עבר לפניהם״ (בראשית לג,ג). ואי בעית אימא מהכא... (לענ״ד ראיות אלו של הגמרא לא ברורות, שהרי מלת ״ויעבור״ אצל ״ויעבור מלכם לפניהם״ או ״עבר״ אצל ״והוא עבר לפניהם״ משמעותה הפשוטה היא ששינה מקומו מאחורה לקדימה, אך את המשמעות של ׳לפני׳ אנו יודעים מהמלה ״לפניהם״ הכתובה בין כך, כי ניתן היה לכתוב ׳וילך מלכם לפניהם׳ או ׳והוא הלך לפניהם׳ והמשמעות של ׳לפני׳ היתה נשארת. וצ״ע).
3. רש״י: יקדים לילך בראש.
4. חידוש הלכתי של רבינו. אך כבר הקדימו הריטב״א במגילה (כא,א), וכן הנמוקי יוסף בהלכות תפילין וכן התשב״ץ ח״ב סימן רע״ז.
5. מפסוק זה אנו למדים הגדרה נוספת בדין הזה של ׳מברך עובר לעשייתן׳.
6. וחידוש הוא. ועיין בספר ׳עלה יונה׳ (עמ׳ קי״ד) שדחה את דברי רבינו, ובספר ׳פתח עינים החדש׳ (ח״ב עמ׳ פ״ו) שדן בדברים.
7. את המצוה בשלימותה.
8. ודבר זה למדנו מהפסוק הראשון של ״ויעבור מלכם לפניהם״.
9. ״דרך שלושת ימים״, כלומר, לא סמוך אליהם, כשם שעמוד הענן ועמוד האש (שמות יג,כא) לא היו צמודים אליהם, באשר הראשון היה ״לנחותם הדרך״ והשני נועד ״להאיר להם״, ובודאי כל הקרב הקרב אל עמוד האש יישרף.
10. ״וה׳ הולך לפניהם יומם״.
11. ״וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם״.
12. זה הביאור של הלשון הראשונה של השגחה (מתוך ארבעה) המובאת בפסוקים אלו, כפי שציין רבינו בתחילת הקטע.
13. במלחמה (רבינו לעיל), כי במקום שהקב״ה נמצא ופועל, אין צורך בהנהגת משה.
14. במדבר (כא, לג-לד) ״ויצא עוג... ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו... ועשית לו כאשר עשית״... אולם קצת קשה מ⁠(שם פסוק ל״ה) ״ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו״... (אלא אם נפרש כי ״אותו״ הרג משה לבדו וישראל הרגו את בניו ועמו). וכן קשה מלעיל (כט,ז) ״ויצא סיחון... ועוג... ונכם״. רבינו מסתמך, לפי הנראה, על מאמר חז״ל מפורש (ברכות נד,ב): על עוג שעקר טורא בר ג׳ פרסאי ומשה הרגו.
15. קצ״ע, כי ע״פ דברי רבינו, אצל יהושע לא היה לו לכתוב ״עובר״.
16. כפי שמוזכר בפסוק שהביא רבינו בקטע הסמוך.
17. ״על פיו יצאו (למלחמה) ועל פיו יבואו – הוא וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ה׳ אלהיך – אין לכם לדאוג, כי השי״ת יהא מנהיגכם גם להבא והוא ישמיד את אויביכם.
וירשתם – השוה את פירושנו למעלה י״ב:ב׳.
יהושע וגו׳ – כלומר, יהא לכם אף מנהיג בשר ודם מוכשר, דהיינו יהושע.
כאשר דבר – למעלה ג׳:כ״ח.
וילך
(ג) יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳ – פירוש אימתי ה׳ עובר לפניך וישמיד הגוים האלה מלפניך דוקא באופן שיהושע עובר לפניך כאשר דבר ה׳, וזהו בריש פ׳ ואתחנן והוא ינחיל אותם שדרשו בספרי שם אם מנחילם נוחלין כו׳ אם אתה עובר לפניהם עוברין כו׳. יעו״ש באורך.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ד) {שני} וְעָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם׃
Hashem will do to them as He did to Sihon and to Og, the kings of the Amorites, and to their land, whom He destroyed.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוראברבנאלצרור המורשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְיַעֲבֵיד יְיָ לְהוֹן כְּמָא דַּעֲבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה וּלְאֲרַעְהוֹן דְּשֵׁיצֵי יָתְהוֹן.
And the Lord will do to them as He did to Sihon and to Og, kings of the Amorites, and to the lands of them whom He destroyed.
ויעבד מימרה די״י להון היך מהא דעבד לסיחון ולעוג מלכיהון דא⁠(ומ){מו}⁠ריי ולארעהון די ישיציב יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה״) גם נוסח חילופי: ״כמה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישיצי״) גם נוסח חילופי: ״דש׳⁠ ⁠⁠״.
ויעבד י״י פורענות דינא מנהון היכמה דעבד לסיחן ולעוג מלכי אמוראי ולעממי ארעהון דשיצי יתהון.
And the Lord will execute judgment on them, as He did on Sihon and Og kings of the Amoraee, and the people of their land, whom He destroyed.
פיצנע אללה בהם כמא צנע בסיחון ועוג מלכי אלאמורי ובאהל בלדהם אלד׳ין אנפד׳הם
ויעשה ה׳ להם כאשר עשה לסיחון ועוג מלכי האמורי ולארצם אשר השמיד אותם.
פס׳: ועשה ה׳ להם כאשר עשה וגו׳ – זו הצרעה.
אשר השמיד – שנאמר (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם.
ונתנם ה׳ לפניכם – על מנת שאתם עושים ככל המצוה הוא נותנם לפניכם ומהו המצוה לא תחיה כל נשמה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

כאשר עשה לסיחון ולעוג – כמו שהצילך בימיי על סיחון ועל עוג, כך יצילך על מלכי עבר הירדן אחרי מותי.
כאשר עשה לסיחון ולעוג – AS HE DID TO SIHON AND OG – Like He saved you in my days from Sihon and from Og, so too He will save you from the kings on the other side of the Jordan river after my death.
(ד-ה) וכדי להבטיחם בנצחון אויביהם, הביא להם ראיה ממלחמת סיחון ועוג שלא נעשתה בכח משה וגבורתו כי אם בכח השם. הוא אמרו ועשה ה׳ להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמורי ולארצם אשר השמיד אותם. שכן יעשה לשאר העמים ומלכי הארץ שיתן ה׳ אותם לפניה׳ באופן שיקנו ישראל כבוד המלחמה ושם הגבורה וה׳ ילחם להם ויתן אותם לפניה׳ כדי שיעשו בהם ככל המצוה אשר צויתי אתכם שהיא לא תחיה כל נשמה. והרלב״ג כתב שהמצוה היתה לקרוא לו לשלום ולהתנהג עמהם עם כל המצות כמו שנזכרה בפרשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועשה ה׳ להם – על ידי יהושע, כאשר עשה על ידי לסיחון ולעוג:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ועשה ה׳ להם וגו׳ – ר״ל ה׳ ישמיד אותם בעצמו, ומה שידמה לך הכבוש כדרך הטבע זהו שאח״כ:
ועשה ה׳ להם לז׳ האומות כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אותם. ועכ״ז הניח מהם שיפלו ביד בני ישראל כמ״ש לעיל (כט ו) ונכם כדי שיקראו המה המכים, וכן יעשה לז׳ האומות שאף שישמיד אותם ישאיר מהם:
אשר השמיד אותם:⁠1 כבר ביארנו ד׳השמדה׳ אינה כליון לגמרי, עיין לעיל (ט,יד) ובכמה מקומות2. וכן היה במלחמת ז׳ עממין, עזר ה׳ היה רק ׳להשמיד׳.
1. אם כבר ״ועשה ה׳ להם... אשר השמיד אותם״, מהו זה שנאמר בפסוק הבא ״ונתנם וגו׳ ועשיתם להם״.
2. לעיל ט,כ. ט,כה. וכן בראשית (ל,לד) שמות (לב,יד).
כאשר עשה לסיחון – למעלה ג׳:כ״א אמר משה רבינו ליהושע שהשי״ת יעשה עם שאר מלכי כנען כמו שעשה כבר לסיחון ולעוג. כאן אומר משה רבינו את הדברים האלה אל כל ישראל וכמובן אף יהושע בכללם.
ולארצם – מתייחס אל ״וירשתם״ שבפסוק ג. הוא נתן את ארצם לישראל לירושה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוראברבנאלצרור המורשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ה) וּנְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכׇ֨ל⁠־הַמִּצְוָ֔הא אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃
Hashem will deliver them up before you, and you shall do to them according to all the commandment which I have commanded you.
א. כְּכׇ֨ל⁠־הַמִּצְוָ֔ה =א,ש1,ק3
• ל,ש,ל3,ל9=כְּכָל⁠־הַמִּצְוָ֔ה (אין מתיגה)
• ל1=כְּכָל⁠־הַ֨מִּצְוָ֔ה (מקום המתיגה)
• הערת ברויאר
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְיִמְסְרִנּוּן יְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּכָל תַּפְקֵידְתָּא דְּפַקֵּידִית יָתְכוֹן.
The Lord will deliver them up, and you shall do to them according to all the commandments that I have commanded you.
וימסורא יתהון י״י קדמיכון ותעבדון להון ככל מצוותה די פקדת לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וימסור״) גם נוסח חילופי: ״{וימ}⁠סר״.
וימסירינון מימרא די״י קדמיכון ותעבדון להון הי ככל תפקידתא דפקידית יתכון.
And the Word of the Lord will deliver them up before you, and you shall do to them according to all the commandment that I have commanded you.
פיסלמהם אללה בין ידיכם ותצנעון בהםא כג׳מיע אלוציה אלד׳י אוציתכם
א. בהם] בה א
וימסור אותם ה׳ לפניכם ותעשו להם ככל המצווה אשר ציוויתי אתכם.
ועשיתם להם – לשבור מצבותיהם (דברים ז׳:ה׳).
AND YE SHALL DO UNTO THEM. To break their pillars.⁠1
1. See Deut. 7:5, which literally reads: But thus shall you do unto them…dash in pieces their pillars. Hence Ibn Ezra's comment.
אשר צויתי אתכם – לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), לא תכרות להם ברית (דברים ז׳:ב׳), ולא תתחתן בם (דברים ז׳:ג׳), מזבחותיהם תתוצו,⁠א (דברים ז׳:ה׳) {ו}⁠אשיריהם תגדעון (דברים ז׳:ה׳), {ו}⁠מצבותם תשברו (דברים ז׳:ה׳), ואבדתם את שמם מן המקום {ההוא} (דברים י״ב:ג׳).
א. בכ״י מינכן 52 (השוו שמות ל״ד:י״ג, שופטים ב׳:ב׳): תתוצון.
אשר צויתי אתכם – WHICH I HAVE COMMANDED YOU – “Keep nothing that breathes alive” (Devarim 20:15), “Do not make a covenant with them” (Devarim 7:2), “Do not marry them” (Devarim 7:3), “Break down their altars” (Devarim 7:5), “{And} cut down their Asherah trees” (Devarim 7:5), “{And} break their monuments” (Devarim 7:5), “And destroy their name from {that} place” (Devarim 12:3).
אשר צויתי אתכם – לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אשר צויתי אתכם, "which I have commanded you.⁠" This is a reference to Deut. 20,16, where God had commanded the Jewish people not to allow a single soul of the Canaanites to remain alive, (unless they had left that land of their own accord).
ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם – רוצה לומר: מה שצוה בסוף פרשת שפטים לקרא להם לשלום תחלה באופן הנזכר שם ואם לא יסכימו להשלים ויכונו להלחם כנגד ישראל יחרימום באופן הנזכר שם ויתנהגו בדבר לפי המצוה הנזכרת שם אך אם לא ישלימו וגם לא ירצו להלחם עם ישראל אך ירצו לברוח לא נצטוו להרגם. וזה מבואר ממה שנזכר שם ולזה גם כן חוייב במצור שיניחו להם מקום יוכלו לברוח ממנו כמו שזכרנו בפרשת שופטים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועשיתם להם ככל המצוה – לשבור מצבותם, ולקרוא להם תחלה לשלום ושלא להחיות כל נשמה, וכל שאר המצות שנזכרו בענינם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ונתנם ה׳ לפניכם – שאתם בידכם תהרגו אותם, הגם שעקר ההשמדה תהיה כדי שתקיימו המצוה להשמיד ולא תחיה כל נשמה שהוא מצות ה׳, וז״ש:
ונתנם ה׳ לפניכם – הוא כדי ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם:
ונתנם ה׳ לפניכם ועשיתם להם – לאלה שישאיר: ככל המצוה וגו׳.
אבל: ונתנם ה׳ לפניכם: שתהיו אתם המכלים. ומשום הכי הקדים משה שהוא לא יעבור את הירדן, דאילו עבר הוא, אע״ג שלא היה בראש המחנה, מ״מ על-פי דבריו היו כלים אחר כך1. מה-שאין-כן כשמת, עליהם להיות נזהרים בדבר. על כן ״ועשיתם (אתם) להם וגו׳״.
1. שמא כוונתו שמשה היה מזרז אותם לפעולה זו.
ועשיתם להם וגו׳ – הראב״ע מפרש דהיינו מצות איבוד עבודה זרה (דברים ז׳:ה׳). אבל נראה שיש לפרש שהוא מתייחס אל הפסוקים כ׳:ט״ז והלאה, ששם נאמר: ״כאשר צוך״ המתייחס לפסוק ז׳:ב׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ו) חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל⁠־תִּֽירְא֥וּ וְאַל⁠־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י׀ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ׃
Be strong and courageous, don't be afraid and don't be scared of them, for Hashem your God, it is He who goes with you; He will not fail you or forsake you.⁠"
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
תְּקַפוּ וְעֵילַמוּ לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתַּבְרוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵיהּ מְדַבַּר קֳדָמָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָּךְ וְלָא יְרַחֲקִנָּךְ.
Be strong and of good courage, fear not, nor be broken before them; for the Word of the Lord your God will be the leader before you, He will not forsake you, nor be far off from you.
אתוקיפו ואזדרזו לא תדחלון ולא תתרעון מן קדמיהון ארום י״י אלהכון דאיקר שכינתיה מדברה קדמיכון לא מרפה יתכון ולא שבק יתכון.
איתוקפו ואתחיילו לא תידחלון ולא תתרעון מן קדמיהון ארום י״י אלקכון שכינתיה מידברא קדמכון לא ישבקינכון ולא ירחקינכון.
Be strong, then, and of good courage, fear not, nor be dismayed before them; for the Shekinah of the Lord your God will be the Leader of you, He will not forsake nor be far from you.
תשדדו ותאידו לא תכ׳אפוהם ולא תרהבוהם פאן אללה רבך אלסאיר מעך [לא ידעך ולא יתרכך]
התחזקו והתאמצו, אל תפחדו מהם ואל תיראו אותם כי ה׳ אלוהיך ההולך עמך [לא יעזבך ולא יטשך].
אלא ירפך – לא יתן לךב רפיון להיות נעזב ממנו.
א. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״חזקו ואמצו – חזקו בדברים, ואמצו בכח.⁠״ פירוש זה לא מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, ברלין 1221, פריס 154, פריס 155.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 חסרה מלת: ״לך״.
לא ירפך – means He will give you no looseness that you should be abandoned by Him (cf. Rashi on Devarim 4:31).
פס׳: חזקו ואמצו – בתורה ובמצות ובמעשים טובים ובדרך ארץ.
אל תיראו – מפני הענקים.
ולא תערצו – מפני האימים. מפניהם אין אתה ירא אלא יהא מורא שמים עליכם.
כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך – ותהיו קדושים כי קדוש הוא.
לא ירפך – בארץ.
ולא יעזבך – בגלות. כענין שנאמר (עזרא ט׳:ט׳) כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו.
ד״א: וילך משה – להיכן הלך. 1וויעד את כל ישראל במקום שלא היה שם יהושע כדי לשבחו בפני בני ישראל שלא בפני יהושע. וכן מצאנו שמקצת שבחו של אדם אומרין בפניו וכולו שלא בפניו. וכן בשעה שדברה מרים ואהרן במשה מה כתיב שם (במדבר י״ב:ה׳) ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם כדי שלא לדבר בפני משה.
ד״א: וילך משה – מלמד שהלך אל אהל מועד וקיבץ שם כל ישראל לדבר בשביל יהושע. וכן הוא אומר וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד:
1. וויעד את כל ישראל. פירוש הקהיל את ישראל:
חזקו ואמצו – אחר שתדעו שהשם הולך עמכם בכל מקום שתלכו להלחם.
BE STRONG AND OF GOOD COURAGE. Now that you know that God goes with you wherever you go to battle.
לא ירפך לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו. פירש אין הכנוי הזה במקום אותך כמנהגו בכל מקום שפירושו לא יעשה אותך רפוי לפני סיחון ועוג מפני שאין זו סבה שלא יערצו מפניהם ומה טעם לומר לא תערצו מפניהם כי לא אעשה אתכם רפויים אבל אם יפורש הכנוי הזה במקום לך שפירושו לא יתן לך רפיון להיותך נעזב ממנו אלא שתהיה דבק עמו תמיד הנה עם דבקות בו לא תירא ולא תחת ולא תערצו מפניהם:
והשלים דברו באמרו חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך. ועל כן כלם כבגד יבלו עש תאכלם. בהיות שר הצבא ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לא ירפך – כי יחזיק בידיך בעת המלחמה.
ולא יעזבך – אחרי כן, שלא יגרע ממך עיני השגחתו, ולא יתקוממו סביבותיך.
לא ירפך, for at the hour of battle God will lend you additional mental fortitude
ולא יעזבך, neither will He abandon you afterwards by decreasing the attention He pays to your affairs. As a result, none of the neighboring nations will dare attack you.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לא יתן לך רפיון. אבל אין פירושו שלא יעשה אותך רפוי כמשמעות ״לא ירפך״, דלא שייך בזה פעל, שכאשר לא יחזיק בו – מעצמו הוא רפוי, ולא שייך בזה פעל. ולפיכך צריך לפרש ׳לא יתן לך רפיון להיות נעזב׳, אלא תמיד תהיה עם הקדוש ברוך הוא, ויחזיק בך, ובשביל זה יהיו נוצחים:
כשנגמרה כו׳. פירוש, דאין מוקדם ומאוחר (פסחים ו ע״ב), דהרי עדיין לא היתה השירה נכתבת, שאחר זה כתיב (פסוק כב) ״ויכתוב משה את השירה״:
כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך – מצינו לשון הליכה בפר׳ זו בג׳ פנים, כי אצל ישראל כתיב כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך, משמע מחזיק בידך מדריכך בדרך תלך אבל ביהושע כתיב וה׳ הוא ההולך לפניך ובמשה כתיב סתם וילך משה בלא סעד כלל. כי זה דומה למה שנאמר בנח שהיה מקטני אמנה, את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳) שהיה צריך סעד לתמכו כך ישראל כתיב אצלם כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך. כי היו צריכין סעד לתמכם ביראת ה׳, אבל יהושע נאמר בו וה׳ הוא ההולך לפניך והוא אחריו כי לא היה צריך כל כך סעד לתומכו כמו ישראל אבל מ״מ לא הגיע למדריגת האבות שנאמר בהם (בראשית מ״ח:ט״ו) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. משמע שהשכינה היתה אחריהם, ולמדריגה זו הגיע משה שנאמר וילך משה משמע הלך לבדו בלא סעד כלל, כי ההולך אחרי ה׳ יש לו קצת סעד אבל לא כמי שהולך עם ה׳, ומטעם זה אמרו (ב״ב עה.) פני משה כפני חמה, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר כך משה האיר בצדקו מאליו ויהושע כלבנה שצריכה סעד מן אור החמה, אבל ישראל נמשלו לכוכבים כי אורם זעיר שם זעיר שם עד שצריכין סעד גדול ביותר, וחכמי התכונה אמרו שמה שיסבבו הכוכבים בע׳ שנים יסבבו החמה והלבנה ביום א׳, כך השלמים כמשה ויהושע קונין עולמם ביום אחד לקנות מן השלימות ביום אחד מה שלא יכול אדם בינוני לקנות כ״א בע׳ שנה, זמן בינוני אשר קצב ה׳ לכל אדם לקנות בו שלימתו ולפעמים גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע.
לא יתן לך רפיון כו׳. הא דלא פי׳ רש״י האי לא ירפך במקום אותך, כמנהגו בכל מקום, שפי׳ לא יעשה אותך רפוי לפני סיחון ועוג. נראה מפני כי כל נתינת טעם אדלעיל מיניה קאי, דכתיב לא תערצו מפניהם מפני שלא יעשה אותך רפוי, משום הכי לא תירא, הניחא אי פירוש של ירפך לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו, אתי שפיר, משום הכי לא תירא כיון שאינו נעזב מן השם, אבל אם היה פירוש לא יעשה אותך רפוי, לא יפול עליו לא תערצו, כי אין זה סיבה שלא תערצו. וכן הוא ג״כ דברי הרא״ם:
He will not precipitate, in you, the feebleness [ירפך], etc. Rashi did not explain [the letter chaf] is in place of you [i.e. meaning He will not weaken you] as he normally does, that its meaning is that He will not make you weak before Sichon and Og. It seems that this is because whenever a reason is given it refers to what precedes it, and it is written Do not quake before them [and the reason is] because He will not make you weak. For this reason, "Do not quake before them.⁠" is understandable if the meaning of yarpecha is that He will not give you weakness, to be abandoned from Him. Then it is understandable, for this reason "Do not fear,⁠" because you are not [being] abandoned by Hashem. But if the meaning is He will not make you weak the phrase Do not quake cannot apply, because this is no reason not quake. This is also the explanation of R"em.
כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך – מה שחזר בדבר הזה וכבר אמר ה׳ אלהיך היא עובר לפניך? טעמו של דבר כי הקב״ה בעון העגל הבטיחם לשלוח לפניהם מלאך (שמות ל״ג) כי לא אעלה בקרבך. והוא ילך לפניהם כמו שנאמר (שם) פני ילכו והניחותי לך רצונו יסכימו פני וילכו קודם נסיעתכם לתור לכם מנוחה אבל לא אשב בתוך המחנה, והועילה תפילת משה שתלך שכינתו לפניהם וגם בתוכם כמו שאמר (שם) אם אין פניך הולכים כלומר בתוכנו ויעתר לו ה׳ ואמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שמתנה עובה אינה חוזרת וגם את זה לעומת זה עשה האלהים בא בתוכם והוא עובר לפניהם וגם את המלאך שלח. זהו אמרו ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳ ירצה אע״פ שהי״ת יעבור לפניך מ״מ לא איש אל ויכזב ותאות ה׳ גם שניהם גם הבטחתו ראשונה שיבוא גם המלאך בתוכם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳ ושלחתי לפניך מלאך ולא מיבעיא הי״ת ילך לפני כם ושישלח המלאך אלא עוד בה שלישיה שגם שכינת הי״ת תבוא בתוכם כאשר בקש משה. לכן חזר ואמר כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך:
לא ירפך – לא ירף ממך, ולא יתן לך רפיון לבלתי היות בעזרתך:
לא ירפך – תחלה אמרו הִרְפָה ידו מהדבר, כלומר חדל מהחזיק ידו בו כמו אל תרף ידיך מעבדיך (יהושע י׳:ו׳) ואח״כ השמיטו היד ואמרו הרף ממני (דברים ט׳:י״דא) והכוונה הרפה ידיך מלהחזיק בי, ואח״כ אמרו הִרְפָה הדבר (כמו כאן לא ירפך), הניחו רָפוי בלי שיהיה אוחז בו. האזור הדוחק הבשר מוסיף זריזות, ומזה חזק שתחלת הוראתו בארמית כמו חָגָר, וכן זריז תחלת הוראתו חגור והגוף הָרָפוי (laxus) (ובלשון הדיוט mollo) הוא הפך הזריז והחזק, ומזה אמרו רפה ורפיון ומַרְפֶה להוראת העצלות והחולשה (י״ד אב תרכ״ה).⁠ב
א. בדפוס ראשון בטעות: ד׳:כ״ו
ב. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״לא ירפך – ענינו לא יַרְפֶה ידו מהחזיק בך כמו החזיק במוסר אל תרף {משלי ד׳:י״ג}, אל תרף ידך מעבדיך (יהושע י׳, ו׳).⁠״
חזקו וגו׳ – עמדו איתנים בהתנגדותכם אליהם ואמיצים בהתגברותכם עליהם (עיין לעיל ג, כח ופירוש שם).
״אמץ״: אולי ״מצ⁠(א)״, ״מצ⁠(ה)״, עם אל״ף בראש התיבה: להשיג דבר לעצמו.
אל תיראו ואל תערצו – עיין לעיל א, כט ופירוש שם.
לא ירפך – ״רפה״ פירושו להיות חלש, חסר אונים. לפי זה ניתן היה לפרש את ״לא ירפך״: ״הוא לא יתן לכם להיעשות חלשים״. שכן ״רפה״ הוא ההפך של ״חזק״ (במדבר יג, יח); מכאן ש״לא ירפך״ הוא סיוע לצו ״חזקו״, כדרך ש״לא יעזבך״ הוא סיוע לצו ״ואמצו״.
אולם צורת ״הרפה״ עם סיומת של כינוי שם ביחס לפָּעוּל, משמעותה תמיד: להניח לדבר להיות משוחרר, לתת לו לעזוב, לחדול מלאחוז בו – הווי אומר, לא להפעיל עליו את כוח האחיזה. כך: ״אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ״ (שיר השירים ג, ד), ״בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ״ (איוב כז, ו), ״לֹא⁠־תַרְפֵּנִי עַד⁠־בִּלְעִי רֻקִּי״ (שם ז, יט). כך גם: ״הֶרֶף״, ״הַרְפּוּ״, כדוגמת הפסוק לעיל (ט, יד), ובשמואל (א׳ טו, טז) ועוד.
לפיכך לדעתנו, גם כאן הפירוש הוא: הוא לא יעזוב אותך מידו, הוא יחזיק בך, הוא לא יניח לך ליפול, הוא לא יאפשר שיחטפוך מידיו. כך גם לפי פירוש זה, ״לא ירפך״ מסייע לצו ״חזקו״: היו חזקים, אל תאפשרו שיתגברו עליכם, שכן יד ה׳ היא המחזיקה בך. כל עוד אתה נאחז בו בנאמנות, האומות לא תוכלנה להתגבר עליך אלא אם כן הן מתגברות על היד שלו.
חזקו ואמצו – מפני שאמר שה׳ יעבור לפניהם, לא יחשבו שא״כ אז לא ישכון ביניהם, וייראו מהאויבים שלא יבואו מאחוריהם, לזה אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך, שאף שעובר לפניכם, הוא מתהלך גם ביניכם:
אל תיראו:⁠1 שמא תפלו בידם ולא ירחמו גם כן.
ואל תערצו: תרגם אונקלוס ״לא תתברון״, וכן תרגם אונקלוס על (פסוק ח׳) ״ולא תחת״ – ״ולא תתבר״2, מ״מ ודאי יש שינוי כוונות3, ׳הערצה׳ הוא שבירת הגדוד, שמוסרים עצמם ביד האויב, וכמו שכתבתי בספר שמות (טו,ו)4, ו׳מחיתה׳ הוא שבירת הלב בפני עצמו. על כן כשהזהיר את ישראל, הוצרך להזהירם שאפילו יראו בעצמם במעמד רע איזה גדוד פרטי, והיה אפשר למסור זה הגדוד לאויב5, על זה הזהירם שלא ישברו את הגדוד בשום אופן, ויהיו בטוחים שאח״כ ינצחו המה. ועיין לעיל (ז,כא). מה שאין כן כשבא להזהיר ליהושע6, לא היה נצרך להזהיר שלא יהיה נמסר הוא לאויב, דא״כ ממילא כל מחנה ישראל בכלל, וזה לא היה עולה על הדעת, אלא נצרך להזהיר שלא יהיה לבבו נשבר7 בשעה שיראה המעמד שלא בטוב. והקב״ה אמר ליהושע בתחילת המלחמה (יהושע א,ט) ״אל תערוץ ואל תחת״8, הזהירו על שני דברים – שלא ימסור איזה גדוד פרטי, אלא ימסור נפשו להציל אותם9, וכן שלא יהיה לבבו נשבר.
הוא ההולך עמך:⁠10 השגחתו יתברך ״הולך״ לפי מעשיך אם לטב אם למוטב11. ופירוש ״עמך״ – מיד לפי הנהגתך את ה׳, וכהבטחת המקרא לצדיק (תהלים קכא,ה) ״ה׳ צלך על יד ימינך״, דמשמעו – השגחת ה׳ היא כמו צל שפונה אחר המצל12. ואע״ג דזהו גם כן ברשע, השגחת ה׳ לרעה עליו לפי מעשיו, מ״מ אינו דומה השגחתו על הצדיק, שהצל פונה ׳על יד ימינו׳, דמשמעו – מיד אחר מעשיו13, וזוהי הצלחה גדולה, שע״י זה הוא יודע להזהר. מה שאין כן ברשעים אין נעשה פתגם הרעה מהרה, ומחמת זה באים לידי עוונות יותר14. וזהו דבר חנה (שמואל א ב,ט) ״רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחשך ידמו, כי לא בכח יגבר איש״, ופירשו חז״ל ביומא סוף פ״ג (לח,ב) – כל מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר ״רגלי חסידיו ישמור״, ולא נתפרש היאך תהיה השמירה, והרי הבחירה חפשית. אלא מסיפיה דקרא אנו מבינים ״ורשעים בחשך ידמו״, דפירושו שהם כמו אלו היושבים בחושך ואינם רואים את הצל, כך אינם מבינים העונש המגיע להם באשר הוא בא לאחר זמן, אבל ״רגלי חסידיו ישמור״ בזה שהצל בא על יד ימינו15. וזוהי הבטחת משה לישראל שהקב״ה ׳הולך עמם׳, וכן היה במעשה עכן שנענשו תיכף ומיד כשחטאו.
לא ירפך:⁠16 כשתהיה ראוי וזכאי17.
ולא יעזבך: כשתהיה ראוי לעונש ודאי ״ירפך״, אבל ״לא יעזבך״ לגמרי חס ושלום18, אלא עומד מרחוק מעט עד שמקבלים העונש, ושוב חוזר הקב״ה אליהם. ועיין בספר בראשית (לה,ה)19 [ועיין מה שכתבתי בחיבורי ׳רנה של תורה׳ בפסוק (שיר השירים ד,ו) ״עד שיפוח היום וגו׳⁠ ⁠⁠״].
1. לכאורה מיותר אחרי ״חזקו ואמצו״.
2. כלומר, אונקלוס תרגם את שתי המילים ״תערצו... תחתו״ באופן זהה.
3. על פי ההנחה המקובלת אצל האחרונים כי אין מלים נרדפות בתורה. כידוע עסק בזה רבות הגאון המלבי״ם.
4. על הפסוק ״ימינך ה׳ תרעץ אויב״, וכן לעיל (כ,ג) ״ואל תערצו מפניהם״.
5. בחזית אחת כדי להציל את המצב בחזית המרכזית.
6. להלן פסוקים ז-ח.
7. ״לא תחת״.
8. מדוע הוצרך לומר לו ״אל תערוץ״.
9. אך א״כ לא ברור מדוע משה לא היה יכול להזהירו על כך (בפסוקנו).
10. זו הלשון השניה של השגחה המוזכרת בפסוקים אלו, כפי שציין רבינו בתחילת דבריו בפסוק ג׳. רבינו יבאר את משמעותה.
11. זו הלשון השניה של השגחה המוזכרת בפסוקים אלו, כפי שציין רבינו בתחילת דבריו בפסוק ג׳. רבינו יבאר את משמעותה.
12. פירוש מחודש של רבינו בפסוק זה שלא מצאנוהו במפרשים על-אתר.
13. ״על יד״ במשמעות סמוך ומיידי.
14. בבחינת ״כי לא שלם עון״, ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״.
15. כלומר, באופן מיידי.
16. מה בין ״להרפות״ ובין ״לעזוב״, ועיין ברש״י ובספורנו.
17. ׳להרפות׳ משמעותו עזיבה מועטת, וכשכתוב ״לא ירפך״ משמעותו אפילו מעט, אלא יחזיקך חזק.
18. ׳לעזוב׳ משמעותו עזיבה מוחלטת, וכשמוזכר ״לא יעזבך״ משמעותו – לא יעזבך באופן מוחלט, אבל עזיבה מסוימת ודאי תהיה.
19. ד״ה ״ויהי חתת אלהים״: אבל מכל מקום שומר ישראל אינו עוזב חס ושלום לגמרי, אלא עומד מרחוק ושומר.
חזקו ואמצו – שרש חזק עיקר הוראתו על הגוף, ואמץ על הנפש, וכנגד שני השרשים יש בפסוק שתי לשונות, אל תיראו ואל תערצו; והרבה לשונות של מורא יש בלשון הקודש ירא פחד ערץ חתת (בבנין נפעל) דאג חרד זחל גור שֹער; ירא הוא הפשוט שבכולן, שאדם רואה הסכנה וירא לנפשו; פחד – הוא פתאומי; ערץ קרוב לרעש ורעד דבוק עם מפני, אם יבאו עריצים עליו תשפל נפשו ולא יוכל להם; חתת היא היראה הגדולה שבכולן כי ענינו ירידה (קרוב לשרש נחת) ושבירה; ובספר יהושע (יהושע א׳:ט׳) הוא אומר תערץ נגד חזק, ואל תחת נגד ואמץ, כי כח הנפש גדול מכח הגוף, ובהשפל היא ישפל בודאי גם הוא, לא כן בהפך; דאג הוא הצטער על העתיד וחרד על ההוה בבקשו בכל מאמצי כחו להרחיק מעצמו הסכנה; זחל (מגזרת זחלי עפר, פרשת האזינו) קרוב להוראת ערץ, והוא הזדעזע הגוף מחמת פחד או דאגה, גור הוא איש הבינים בין ירא ודאג, סובל הצרה ומצטער פן תגדל ותרבה; שׂער ר״ל ששער הראש מסמר מחמת פחד.
לא ירפך – משרש רפה המתנגד לשרש חזק, וכמו שזה בבנין הפעיל (החזיק בְּ) ר״ל תפש בכח, כן רפה בהפעיל ר״ל תפוש לא בכח והניח לנפול ארצה, א״כ נרדף הוא לעזב, אבל פחות הוא ממנו כי לא יורה עזיבה גמורה, ונטש גובר גם על עזב.
ולא ירפך ולא יעזבך – זו ואין צריך לומר זו.
חזקו ואמצו – תחילה מאמץ משה רבינו את לב כל העם ואחרי כן את לבו של יהושע באופן מיוחד (פסוק ז׳).
אל תיראו וגו׳ – כמו א׳:כ״ט.
לא ירפך – השוה את פירושנו למעלה ד׳:ל״א. כלומר לא ירפה ממך בשעת המלחמה, אלא יעזור לך.
ולא יעזבך – גם אחרי כן לא יעזוב אותך, אלא יעזור לך תמיד.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ז) {שלישי / חמישי במחוברות} אוַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִיהוֹשֻׁ֗עַב וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כׇל⁠־יִשְׂרָאֵל֮ חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃
Moses called to Joshua, and said to him in the sight of all Israel, "Be strong and courageous, for you shall go with this people into the land which Hashem has sworn to their fathers to give them; and you shall cause them to inherit it.
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב. לִיהוֹשֻׁ֗עַ =א (אין געיה)
• ל=לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵיהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְעֵילַם אֲרֵי אַתְּ תֵּיעוֹל עִם עַמָּא הָדֵין לְאַרְעָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַּהּ לְהוֹן.
And Moshe called Jehoshua, and said to him before the eyes of all Israel, Be strong and of good courage; for you are to go in with this people to the land which the Lord has sworn to their fathers to give it to them, and you shalt cause them to inherit.
וקרא משה ליהושע ואמר ליה קדם כל ישראל אתוקף ואזדרז ארום את תיעל ית עמה האליין לארעא די קיים י״י לאבהתהון [למיתן להון] ואת תחסן יתה להון.
וקרא משה ליהושע מן גוא עמא ואמר ליה למיחמהון דכל ישראל איתוקף ואתחייל ארום אנת מתמני למיעול עם עמא הדין לארעא דקיים מימרא די״י לאבהתהון למיתן להון ואנת תפליג יתה להון.
And Mosheh called Jehoshua from among the people, and said to him: Be you strong, and of good courage; for you art appointed to go with this people to the land which the Word of the Lord swore to your fathers to give them, and you art to divide it among them.
ת׳ם דעי מוסי ביהושע פקאל לה בחצ׳רה ג׳מיע אלאסראייל אשדד ותאיד פאנך תדכ׳ל מע בני אסראייל אלי אלבלד אלד׳י קסם אללה לאבאיהם אן יעטיהם ואנת תנחלה להם
אחר כך קרא משה ליהושע ואמר לו בנוכחות כל ישראל: התחזק והתאמץ כי אתה תבוא עם בני ישראל אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיהם לתת להם ואתה תנחיל אותה להם.
כי אתה תבאא את העם הזה – כתרגומו: ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע: זקנים שבדור עמהם,⁠ב הכל לפי דעתם ועצתם. אבל הקב״ה אמר לו:⁠ג כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים ל״א:כ״ג), תביא – על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדם, דַבַרד אחד לדור, ואין שני דַבַרים לדור.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״תבוא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י ליידן 1, פריס 154, פריס 155 חסרה מלת: ״עמהם״. בכ״י לונדון 26917 נמחק מלת ״עמהם״, ובגיליון כתוב: ״עמך״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״ליהושע״.
ד. כן הניקוד בכ״י לייפציג 1, והכוונה: דַּבָּר (ובהמשך ״דַּבָּרים״). ראשוני צרפת לא תמיד הבחינו בין קמץ ופתח – עיינו בהערה על רש״י בראשית י״ד:י׳.
כי אתה תבוא את העם הזה – Translate this as the Targum does: ארי אתה תעול עם עמא הדין, YOU SHALL GO WITH THIS PEOPLE. Moshe, by the statement "You shall go with this people" [as one of them] said in effect to Yehoshua: The elders of the generation will be with you: everything has to be done according to their opinion and their advice. The Holy One, blessed be He, however, said to Yehoshua, "For you shall bring (תביא) the children of Israel into the land which I swore unto them" (v. 23) – you shall bring them even against their will; everything depends on you alone: if necessary take a stick and beat them over the head: there can be but one leader for a generation, and not two leaders for a generation (Sanhedrin 8a).
פס׳: ויקרא משה ליהושע – אחר שדיבר לישראל שלא בפני יהושע חזר וקרא את יהושע. ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ. לכבדו בפניהם. חזק ואמץ כדרך שאמר לישראל אמר לו ליהושע.
תבוא1ולהלן הוא אומר כי אתה תביא, א״ר יוחנן אמר לו משה ליהושע זקנים שבדור עמהם. כלומר התיעץ בהם וחוץ מהם אל תעשה דבר. אבל הקב״ה אמר לו כי אתה תביא. הכל יהו תחת רשותך טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור.
ד״א: כי אתה תבוא – אתה תבוא ואני איני בא.
ואתה תנחילנה אותם – הבטיחו שהוא חי עד שכובשין ועד שנוחלין:
1. ולהלן הוא אומר כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ וכו׳. (סנהדרין ה׳) ונ״ל הכוונה כי הכא כי אתה תבוא את העם הזה. תרגם אונקלוס ארי את תיעול עם עמא הדין וכו׳. והכוונה כי משה רק הבטיח ליהושע כי יבוא ביחד עם העם לא״י אבל לא יהיה לו מעלה על העם. וזה שאמר התיעץ בהם. (היינו עם הזקנים) וחוץ מהם לא תעשה דבר. אבל לקמן כי אתה תביא את בני ישראל תרגם אונקלוס ארי את תיעול ית בני ישראל לארעא וכו׳ והיינו כי הכל תחת רשותו כי הוא יהיה המוציא והמביא ובלעדו לא ירים איש את ידו וזה שסיים טול מקל וכו׳. וכ״ה הכוונה ברש״י בחומש:
חזק ואמץ – גם אמר משה ליהושע שהוא הפקיד עליהם.⁠א
א. בדפוס ורשא מופיע כאן: כי אתה תבוא את העם הזה – ענין את כמו: עם. הביאור חסר בכ״י פריס 177 ובעדי נוסח אחרים.
BE STRONG AND OF GOOD COURAGE. Moses also said this to Joshua1 whom he appointed over them.
FOR THOU SHALT GO WITH THIS PEOPLE. The word et means with.⁠2
1. As he did to Israel (v. 6).
2. Thus et ha-am means with this people. The word et usually indicates the accusative and is not translated. Hence Ibn Ezra's comment.
אכי אתה תבא את העם הזה – עם העם תבא, כלומר: זקנים שבדור, על פיהם ובעצתם תעשה, ותתנהג {ב}⁠מידת ענוה, כי משה היה עניו מאוד, וצוה ליהושע להתנהג {ב}⁠מידת ענוה. אבל הקב״ה אמר לקמן: כי אתה תביא (דברים ל״א:כ״ג) – אתה תהיה המוציא והמביא,⁠1 על פיך ישק כל עמי2 – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור (בבלי סנהדרין ח׳.). כשיש שני דברים, מה שרוצה זה לא רוצה זה, והוי לה קידרא דבי שותפי (בבלי ב״ב כ״ד:).
א. בכ״י מינכן 52, הביאור לפסוק ז׳ מופיע אחרי הביאור לפסוק ח׳.
כי אתה תבא את העם הזה – FOR YOU SHALL GO WITH THIS PEOPLE – With the people you shall go, meaning to say: the elders of the generation, by their word and with their advice you shall do, and behave {with} the trait of humility, because Moshe was very humble, and commanded Joshua to behave {with the} trait of humility. But the Blessed Holy One said in the continuation: “for you shall bring” (Devarim 31:23) – You will be the one who brings out and the one who brings in, by your word will all my people be provided for – one leader for the generation, and not two leaders for the generation (Bavli Sanhedrin 8a:7). When there are two leaders, what one wants the other does not, and it becomes a pot belonging to two partners (Bavli Bava Batra 24b:9).
לעיני כל ישראל – שלא יאמרו למחר בעוד שמשה קיים לא נתן לך רשות.
כי אתה תבוא את העם הזה – לפי שכאן היה מדבר משה עם יהושע לעיני כל ישראל חלק להם לישראל כבוד כלומר תבואו עם העם הזה.⁠1
1. שאוב מספר הג״ן בשם ״ר׳ יעקב מאורליינש״.
לעיני כל ישראל, "in the sight of all of Israel;⁠" this was necessary so that none of them would ever be able to say to Joshua that as long as Moses had been alive he had not had permission to assume the mantle of leadership.
כי אתה תבא את העם הזה, "for you will come with this people;⁠" seeing that here Moses was speaking with Joshua in the presence of the whole people, he honoured the Jewish people by not saying that Joshua would go ahead of them when crossing the Jordan, but that they would walk alongside them.
כי אתה תבוא את העם הזה וגו׳ – שמעתי דהאי ויקרא משה ליהושע עם ויצו את יהושע בן נון דלקמן בפ׳ האחרת שייכי וקאי תרווייהו תכף אחר ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו וגו׳ דלקמן בסמוך שהקב״ה אמר למשה קרא את יהושע וגו׳ ואצונו, והיכן מצינו שאמר הקב״ה ליהושע כי אתה תבוא כמ״ש רש״י כאן אלא ואצונו פי׳ כלומר על ידך שאתה תצוהו ככתוב באתחנן וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וגו׳ שאתה תאמר לו כי אתה תביא וגו׳ בשמי, והלשון מוכרח כן ומסודר יפה לפ״ז, שאמר הקב״ה למשה קרא את יהושע ואח״כ ויקרא משה ליהושע וגו׳ ויצו את יהושע וגו׳, ובשביל שקראו לעיני כל ישראל ובמעמדם חלק כבוד מתחלה לזקנים ואמר כי אתה תבוא את העם דמשמע עם עצת הזקנים כפירש״י אבל באמת הש״י לא אמר לצוותו כי אם אתה תביא וגו׳ דבר אחד לדור וכו׳ לכן א״ל פ״ש אח״כ את דברי ה׳ כענינן וכהווייתן, הר״י מאורליינש.
כי אתה תבא את העם הזה – זקנים שבדור על פיהם תעשה מה שתעשה. אבל הקב״ה אמר לקמן כי אתה תביא. ונר׳ דקאי ויצו יהושע לויאמר דבפרשה אחרת דאי לא תימא הכי. לא מצינו שאמר הקב״ה למשה קרא ליהושע ואצונו וזו היא הצואה כי אתה תביא בשם הג״ר מתתי״ה מבריא״ה. וה״ר יעקב מעיר אויילי״נש פי׳ שקרא משה אל יהושע לעיני כל ישראל וכל ישראל היו במעמד לפיכך חלק לו כבוד ואמר כי אתה תבא את העם הזה. מצינו בפ׳ ואתחנן שנצטוה משה לצוות את יהושע. והקב״ה אמר בעצמו ואצונו. הא דכתיב כי אתה תבא היינו ציווי של משה והא שהקב״ה צוהו שנא׳ ואצונו היינו דכתיב כי אתה תבא ונר׳ דתביא ותבא הכל אחד אלא מה שלא פי׳ באומרו כי אתה תבא פי׳ לאחריו דכתיב ואתה תנחילנה אותם אלא ואנכי אהיה עמך והני דקרא לפי דמשה שלא נתן לו הכח היה ראוי לומר ואתה תבוא עמהם ואח״כ להבטיחו שינחילנה אותם ולתלות הדבר במקום כענין שנאמר כאשר דבר ה׳. אבל הקב״ה שממנו בא הכח אמר כי אתה תביא ואנכי אהיה עמך ועתה ניחא שפיר כפלות הפרשה ושינוי הלשון דתבא ותביא.
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל – אמר זה לעיני כל ישראל כדי שיבטחו בו יותר ויכנסו לעשות מצותו.
כי אתה תביא את העם הזה. ארי את תעול עם עמא הדין משה אמר לו ליהושע זקני׳ שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן אבל הקב״ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל על כרח׳ הכל תלוי בך כו׳. פירש אל יעלה על דעתך שמאחר שאמר לו ליהושע במקום אחר כי אתה תביא את בני ישראל וגו׳ שצריך שיתפר׳ כי אתה תבא את העם הזה פועל יוצ׳ רק פירושו כתרגומו פועל עומד ופירש את העם הזה עם העם הזה והם דברי משה ליהושע שא״ל זה על דרך עצה אבל כי את׳ תבי׳ הם דברי השם ליהושע שאמר לו הכל תלוי בך:
(ז-ח) ואחרי שהזהיר את העם כראוי הזהיר את יהושע לעיניהם שיהי׳ שר הצבא כדי להבטיחם עוד. והוא אמרו חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיהם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. הנה לא אמר כי אתה תכבוש את הארץ או כי אתהא תלחם את המלכים וגויי הארץ. לפי שהיה כל זה מוטל עליו ית׳ ואם לא בחר בם לא יירשו ארץ וזרועם לא יושיע למו. אבל אמר כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ ואתה תנחילנה כי ההבאה שמה יהיה עליו וחלוק הארץ, אמנם כיבושה יהיה מאת האלהים. ועוד הודיעו שהשפע האלהי יהי׳ עמו תמיד ואלהותו יתברך לא יעזבהו. ובזה היה אליה׳ מהנחמה העצומה בדעתה שיהושע שר צבאם יהי׳ ה׳ עמו כאשר היה עם משה רבינו. וזהו ה׳ הוא ההולך לפניך הוא יהי׳ עמך וגו׳:
א. כן כנראה צ״ל. אולם בדפוס סביונטה ובדפוס ונציה: ״אתם״.
ולפי שיהושע לא ימיש מתוך האהל ולעולם היה דבק עם משה. וכל שכן עכשיו שידע שכבר הגיע זמן פטירת רבו. לזה לא רצה משה לומר אלו הדברים בפני יהושע והלך לישראל למקום שהיו שם. והניח ליהושע באהל ואולי שאמר לו שימתין שם ולא ילך עמו. כדי לדבר עם ישראל שלא בפניו. וזה הפירוש יסתייע ממה שאמר אח״כ ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ. נראה שהדיבור הראשון לא היה יהושע מצוי לעיני כל ישראל אלא שנשאר באהל. ועכשיו רצה לדבר עמו במעמד כל ישראל ולחזק לבו בגבורים. וזהו חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה. וכאן נתבשר שיבא לארץ. וכשאמר למטה כי אתה תביא בשרו שימלוך על ישראל וה׳ הולך עמך לא ירפך ולכן לא תירא מהמלחמות. וכל זה מעין מה שאמר לישראל:
כי אתה תבא – אף על פי שאני לא זכיתי לזה.
כי אתה תבא, even though I myself have not merited this.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגו׳ – וכי כל העם היו רואים את הקולות מהו ויאמר לעיני כל ישראל, ומהו חזק ואמץ וכי בו תליא כי אם ה׳ לא יחזק ידו ויהושע מה הוא כי יאמר לו חזק ואמץ, גם יש לכל משכיל להתבונן בשינוים שבאו בין דברי משה ליהושע ובין דברי הקב״ה ליהושע, כי משה אמר כי אתה תבוא את העם והקב״ה אמר כי אתה תביא. ומה שפירש״י שמשה אמר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם לכך אמר כי אתה תבוא אבל הקב״ה אמר כי אתה תביא בעל כרחם טול מקל והך על קדקדם, יש להקשות על זה איך סתר הקב״ה דברי משה כי כל דבריו נאמרו בנבואה ומפי ה׳, משה אמר את העם והקב״ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל, משה אמר אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם תלה ירושת הארץ באבותם והקב״ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ולא תלה באבותם, משה אמר ואתה תנחילנה אותם והקב״ה לא אמר כן אלא אמר ואנכי אהיה עמך, כל השינוים הללו הלא דבר הוא.
ואני אומר שדבר זה דומה ממש בעיני, למ״ש הקב״ה למשה (במדבר כ׳:י״ב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל וגו׳. התחיל בבני ישראל וסיים בקהל וכבר בארנו למעלה פרשת חקת (כ׳:י״ב) שהיו בישראל תמיד שני כיתות, בני ישראל הם זרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, אבל הערב רב וכן הפחותים שבישראל נקראו בשם קהל או עם, והנה מה שחטא משה בהכאת הסלע שלא גרם אל הרואים להביאם לידי אמונה בה׳ ללמוד ק״ו מן הסלע כמו שפירש רש״י שם וכמו שנאמר יען לא האמנתם בי. שלא גרמתם להאמין בי ואילו לא היו שם כי אם בנים מאמינים לא היה צריך לעשות לעיניהם דבר הגורם להם חיזוק באמונה, אבל מצד שהיה שם קהל גרים הצריכים חיזוק באמונה על כן הקפיד ה׳ ואמר יען לא האמנתם בי לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל. כי אילו היו כולם בני ישראל לא הייתי חושש אבל מאחר שיש בהם גם קהל בנים לא אמון בם והם צריכים תמיד למעשים אשר יחזקו ברכים כושלות באמונה, על כן לא תביאו את הקהל אל הארץ. כי אותו קהל צריכין לאיש אשר רוח בו אשר יעשה תמיד לעיניהם ניסים המחזיקים ידים רפות באמונה.
ודומה לזה ממש אמר משה ליהושע, לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה ומלת לעיני כל ישראל מוסב אשלמטה לומר לעיני כל ישראל כל לרבות הגרים והמוקצים שבעם לעיני כולם חזק ואמץ, ר״ל עשה לעיניהם דברים הגורמים חיזוק באמונה יען כי אתה תבא את העם הזה כי יש בבני ישראל גם מוקצים שנקראו בשם עם, והם אינן חזקים באמונה כי ברע הם תמיד, ע״כ צריך אתה לעשות לעיניהם דברי חיזוק ואימוץ באמונה כדי שלא יקרה לך כדרך שקרה לי, כי מצדם נאמר לי לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ יען לא הקדשתם השם לעיני בני ישראל ע״כ אני מזהירך שלעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ בדברים המסבבים האמונה ואז אתה תבא את העם הזה אל הארץ ולא יקרה לך כדרך שקרה לי.
ובהצעה זו מיושבים כל השינוים הנזכרים, כי בדברי משה ליהושע נאמר כי אתה תבוא את העם וזה מדבר במוקצים שבעם מן הטעם שהזכרנו כי מצדם הוצרך להזהירו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וע״כ אמר כי אתה תבוא את העם הזה לומר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם כי באמת תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי י״ז:י׳) והמוקצים שבעם אינן מקבלים מרות כל עיקר ואין דרכם לישא בעול ולקבל עליהם דברי מנהיגיהם ע״כ אמר משה כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם, ואמר אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם וגו׳. כי מצד עצמם אינן זוכין לבא אל הארץ כ״א מצד אשר נשבע ה׳ לאבותם כי זכות אבותם וזכותך יעמוד להם, לכך נאמר אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. כי גם זכותך יעמוד להם להנחילם את הארץ אבל להם אין זכות מצד עצמם.
אבל הקב״ה אמר ליהושע סתם חזק ואמץ בתורה ומצוה, ולא אמר לעיני בני ישראל כי הוא מדבר בטובים שבישראל שאינן צריכין חיזוק באמונה והטובים מקבלים מרדות מנהיגיהם, ע״כ אמר כי אתה תביא את בני ישראל כי הטובים שבהם שנקראו בני ישראל שומעים בקול מנהיגיהם אף בדבר שהוא כנגד דעתם שהוא כמוכרח בעשיה לכך נאמר תביא בעל כרחם כי הטובים מקבלים מרדות ומרות כאמור, ואמר אל הארץ אשר נשבעתי להם לא הזכיר לאבותם לפי שהטובים שבישראל זוכים אל הארץ מצד עצמם ואינן צריכין לזכות אבות, ואמר ואנכי אהיה עמך כי זכותם של ישראל גרמה לך שאנכי אהיה עמך כי כל מנהיגי ישראל אינן עולים לגדולה כ״א בזכות ישראל, כמ״ש (שמות כ״ח:א׳) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל.
וי״א שמשה למדו דרך ההנהגה המדינית, שצריכה להיות לפי דעתם ועצתם מן הטעם שנתבאר בפר׳ פנחס (כזיח) בפסוק וסמכת את ידך עליו. והראיה על זה סוף הפסוק שאמר ואתה תנחילנה אותם. אבל הקב״ה למדו דרך ההנהגה בתורה ומצוה שכך נאמר בסוף הפסוק ואנכי אהיה עמך. ובזה ודאי אין שייך לומר שיהיה הכל לפי דעתם אלא טול מקל כו׳ לכופם על שמירת התורה.
ד״א לעיני כל ישראל חזק ואמץ – לפי שעיני כל ישראל עליו וממנו יראו וכן יעשו על כן ביותר הוא צריך להתחזק בתורה ויראת ה׳ לעיניהם על דרך קשוט עצמך תחילה (ב״מ קז:) כי הוא כיתד שהכל תולין בו וז״ש כי אתה תבוא את העם ר״ל הטובים שבישראל אינן חושדין בכשרים כל כך כמו הפחותים ובעבורם צריך אתה להיות נזהר ביותר לעיניהם.
כי אתה תָבוֹא: קדמ׳ דקריאה1 תָבוֹא, תניי׳ דצוואה2 תָבִיא, וסי׳ <את הקוצים ואת הברקנים3,>א ודין הוא חד מן ז׳ זוגין מתחלפי׳4 קדמ׳ וי״ו תניי׳ יו״ד, וסי׳ בריש פ׳ בהעלתך. [תָּבוֹא].
1. קדמ׳ דקריאה: פסוקנו.
2. תניי׳ דצוואה: להלן פס׳ כג.
3. את הקוצים ואת הברקנים: על פי שופ׳ ח ז (וראה מ״ק-ד על אתר).
4. ז׳ זוגין מתחלפי׳: מ״ג-ד במ׳ ח טז.
א. נראה שהסימן מתבסס על המילה ׳קוצים׳. שראשיתה םוֹ וסופה םִי, וכך גם תבוֹא-תבִיא. אהרן פולק, בהערתו למ״ש דפוס הולצינגר על אתר, מסביר שהסימן מתבסס על ראשי התיבות של המילה קוצי׳: קריאה וא״ו ציווי יו״ד.
זקנים שבדור יהיו עמך כו׳. ק״ל דלקמן (פסוק כג) כתיב כי אתה תביא וגו׳, א״כ סתרי קראי אהדדי. ואין לומר כי אתה תבוא פירוש כי אתה תביא, כי היכא דלא יהיו סתרי אהדדי הני קראי, זה אינו, שהרי אונקלוס תירגם על כי אתה תבוא וגו׳ ארי את תיעול עם עמא הדין. ומתרץ דהכי פירושו משה אמר לו:
דבר אחד לדור כו׳. דבר, פירושו מנהיג:
Let the elders of the generation join with you, etc. Rashi is answering the question: Later (v. 23) it is written, For you will bring, etc. If so, the verses apparently contradict each other! One cannot answer that You will come has the same meaning as You will bring in order that these verses do not contradict each other. This is not the case, for Unkelos translated the [verse] For you will come, etc. as Because you will go up with this people. Rashi answers and explains that here [it is] Moshe who said it to him.
One leader [דבר] for a generation, etc. The meaning of dabor is leader.
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו׳ ואתה תנחילנה אותם – מה שנראה מן השינוי וההפרש בין דברי משה ליהושע ובין דברי ה׳ אליו בפרשה למטה בעל כלי יקר השתדל לתקן. ואמנם יש בדבריו גמגומים כלם נכוחים למבין על כן אחוה דעי אף אני, כי באמת ספר דברים כלו דברי תוכחות לישראל ויותר וביותר בפרשה הזאת באשר הוא סוף דברי משה להפטר מן העולם וידענו כי מלת עם תורה על הפחותים שבישראל עם נבל ולא חכם גוי שאינו מקבל מרדות שופטים את שופטיהם ורוצים להיות חבירים לראשיהם. ועד היום הזה כל ישראל יש להם חלק זה ואינם מכירים עבד שלטן על ראשם באמרם גם הוא עברי כמונו. וזאת תורת הצרעת ביניהם תהיה סבה לבל ישמעו איש לרעהו ואוי לבית שכלם ראשים. ועם כזה קשה להשתרר עליו ולמשול בו. וצריך למנהיג שיתחזק ויתאמץ למלוך על ישראל בחימה שפוכה ליטול מקל ולהכות על קדקדם כדי שישמעו וישימו על לב ומורא יעלה על ראשם. והנה משה רצה להוכיחם בדבר הזה כמו שאמר למטה כי אנכי ידעתי את מריך וגו׳ שיבושו ויכלמו מכל אשר עשו ויקבלו את יהושע עליהם. ואגב חדא תרתי בקש משה להודיע ליהושע שעבדות הוא נותן לו לא שררות והמכשלה הזאת תחת ידו. על כן אמר אליו לעיני כל ישראל חזק וגו׳ כי זהו חיזוק היה צריך לעשותו בינו לבין עצמו אלא שרצה גם כן להוכיח את ישראל ובפעולה אחת יפעול שתי הכוונות. בצוותו ליהושע בפניהם חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה וגו׳ כלומר השמר והסכת חזק והתחזק עד מאד על העם הזה עם קשה עורף למלוך עליהם ביד חזקה כי אתה תבוא את העם הזה כתרגומו ארי תעול עם עמא הדין רצונו אתה נחשב בעיניהם לחבר עד שידמה בדמיונם אתה תבוא עמם אל הארץ ולא תביא אותם כשוטר ומושל ושר צבאם ויאמינו שזכותם וזכות אבותם יגרום ולא בזכותך ובכחך זה לכן אמר אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת להם. ואמנם אתה תנחילנה להם וגם תריב אתם להנחילם את הארץ כי הם לריב ולמצה יקומו הלכך זרוק מרה בהם ועשה שינהגו בך כבוד. אבל הי״ת דבר עם יהושע בינו לבין עצמו ולכן אמר הדבר לאמיתו שלא בא להוכיח את ישראל כאשר עשה משה:
ד״א: לעיני כל ישראל חזק ואמץ – פירוש אף אם אתה באולי ירא ורך הלבב מ״מ חזק ואמץ לעיני כל ישראל ולא ימס לבב העם כלבבך.
{ב} הואיל וביותר פועל משל השלטון והקצין בדלת העם וכאשר יברח הראש יברחו כלם כידוע:
כי אתה תבוא – ולא אמר תביא, כי ה׳ המביא אותם, כמו שאמר למעלה ה׳ אלהיך הוא העובר וגו׳ הוא ישמיד, אלא שהוא יבוא בראשם. והגם שאמרו ז״ל (שם ח.) בפסוק שאמר בסוף הפרשה (להלן פסוק כג) כי אתה תביא, שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור, לפי שמשמעות תבוא סובלת גם כן אחרים עמו, לזה רצה הקדוש ברוך הוא שיפרש דבריו, ולעולם כוונת משה היתה להעיר כי ה׳ הוא המביא, נמצאת אומר אמר תבוא לקבוע המעשה (בשם) [בה׳] כי הוא המביא, ואמר תביא לשלול זולתו ממין האנושי.
כי אתה תבא את העם הזה, "for you will come with this people, etc.⁠" Moses did not say תביא, "you will bring this people,⁠" seeing it was God who would actually bring the people by destroying their opposition. All Joshua was required to do was to march at the head of the people. While it is true that our sages in Sanhedrin 8 drew our attention to the end of our portion (verse 23) where God tells Joshua "you shall bring the children of Israel to the land I have sworn to them,⁠" the reason that God used the expression תביא was to correct the impression Moses' words had left when he said תבא. According to Rabbi Yochanan Moses meant "you and the elders.⁠" God objected by saying that there can only be one authoritative spokesman per generation, i.e; dabbar echad ledor. To make this point, God said to Joshua "you will bring,⁠" instead of "you will come.⁠" Now that we have that verse we can interpret the verse in which Moses said "you will come" as a reminder that God would do the actual "bringing.⁠"
כי אתה תבוא את העם הזה – כמו עם העם הזה:
חזק ואמץ – חזק בגוף ואמץ בלב, דהיינו שיאמץ את לבבו שלא ירך (הגר״א).
ויקרא וגו׳ חזק ואמץ – על פי ההקשר, צו זה אל העם – ״חזקו ואמצו״ – מתייחס לאיתנות ואמיצות במלחמה עם יושבי הארץ. לעומת זאת, הצו ליהושע – ״חזק ואמץ״ – כולל את כל תפקידו כמנהיג האומה. כך נאמר שוב ושוב: ״חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל״ וגו׳ (יהושע א, ו), ״רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל⁠־הַתּוֹרָה״ וגו׳ (שם א, ז), ״הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ״ (שם א, ט); וחז״ל מבארים: ״⁠ ⁠׳חזק׳ בתורה, ׳ואמץ׳ במעשים טובים״ (ברכות לב:). היה חזק בעיון בתורה עבור הבנת תפקידיך, והיה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בַּדרך לקיום תפקידים אלה. היה איתן לדבוק בעקרונותיך ואמיץ בקיומם בפועל; אלה הן התכונות החשובות ביותר הנדרשות למנהיג.
ויקרא משה ליהושע – שמתחלה דבר עם העם ואמר שבחו של יהושע שלא בפניו ואח״כ קרא אותו והודיעו במה שיהיה חלוק מכל העם כי אתה תבוא את העם. כמו עם העם בשוה, שביאת הארץ הוא בשביל שנשבע ה׳ להאבות:
אשר נשבע ה׳ לאבותם – לכל אחד מהאבות בעצמו לכן רוצה לקיים שבועתו להביאם בעצמו, רק ואתה תנחילנה אותם. שחלוקת הארץ תהיה על ידך מפני שהחלוקה לא היתה בכלל השבועה שהבטיח להאבות רק בכולל לתת לזרעם ולא לחלוק לכל אחד ואחד רק שנאמר על ידי (במדבר כו נב) לאלה תחלק הארץ ואני הייתי השליח לכן תהיה החלוקה על ידך שתהיה שליח ה׳:
{ליהושע: עיין מה שכתבתי בפסוק י״ד}.
ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ: יש בזה שתי כוונות כדרך משנה תורה. א׳, שאמר לו לעיני בני ישראל. ב׳, שאמר לו שיתחזק לעיני בני ישראל1.
{כי אתה וגו׳: על כן ההכרח להתחזק גם נגד הכנענים (פסוק ו׳) וגם נגד ישראל2, דאי אפשר להנחיל ולחלק הארץ לכל אחד אם לא באומץ הלב3}.
1. ובזה המקרא מתפרש לפניו ולאחריו.
2. כמוזכר בקטע הקודם.
3. כי תמיד יהיו אלה אשר יטענו כי החלוקה אינה הוגנת (אף שהחלוקה היתה ע״פ הגורל).
ויקרא משה ליהושע – משה קרא ליהושע, שעמד בתוך העם, לגשת אליו.
לעיני כל ישראל – בא הכתוב להדגיש, שאחרי שכבר הודיע משה לעם שיהושע יהיה ממלא מקומו, אימץ את לבו בפניהם. למעלה ג׳:כ״א דיבר משה אל יהושע ביחידות.
חזק ואמץ – למעלה ג׳:כ״ח.
כי אתה תבוא וגו׳ – פירוש אתה תבוא עם העם הזה. השומרוני, הפשיטא וגם הוולגטה קראו ״תביא״, מבנין הפעיל, ומבקרי מקרא שיבשו על פי זה את המקרא (כי השוו את הפסוק הזה לפסוק דלהלן ל״א:כ״ג). אבל מלבד התרגומים נמצא כדברי המסורה גם בתרגום השבעים, ויפה נתפרש השינוי בתלמוד (סנהדרין ח׳.): ״כתיב כי אתה תבוא וכתיב כי אתה תביא, אמר רבי יוחנן, אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמך; אמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע: טול מקל והך על קדקדם, דבר (דל״ת פתוחה, בי״ת דגושה) אחד לדור ואין שני דברים לדור״ (השוה רש״י ל״א:ז׳).
הדבר מובן בפשטות, שבפסוק זה, שמשה רבינו דבר אל יהושע לעיני כל ישראל, רמז לו על שיתוף הזקנים בהנהגת העם, אבל להלן (פסוק כ״ג) שמדובר אל יהושע שלא בנוכחות הזקנים, מוזהר יהושע, בתור שר צבא אחראי, שעליו לשים אל לבו את אחריותו ועליו להשתמש לפעמים אף באמצעים חמורים כדי להשיג את המשמעת הדרושה. על כן נאמר שם: ״כי אתה תביא״.
תנחילנה – א׳:ל״ח, ג׳:כ״ח.
לעיני כל ישראל חזק ואמץ – ע״ד צחות כי גם המלך נצטוה לבלי רום לבבו, ויהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח כו׳ מחבקו ומנשקו כו׳ אבי אבי כו׳, אבל זה רק בצנעה, אבל לעיני העם מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ומפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו, וזה אם קטן אתה בעיניך וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם, אבל לעיני כל ישראל חזק ואמץ, לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד העם.
כי אתה תבוא את העם הזה כו׳ – ולהלן כי אתה תביא וכו׳ אמר ר״י וכו׳ אתה והזקנים שבדור עמך א״ל הקב״ה טול מקל והך על קדקדם (פ״ק דסנהדרין ורש״י הביאו). הענין דאמרו זקנים שבדור אמרו או לאותה בושה כו׳ משה כפני חמה יהושע כפני לבנה, הכוונה כמו הלבנה שאין לה אור בעצם רק שמקבלת האור מן החמה, ולכן אין כח להלבנה להאיר על דבר אחר שתהא מאירה לאחרים, רק כחה להאיר על הארץ אבל לא לעשות דבר אחר למאיר, אבל משה דימה כי יהיה במעלתו ויכול להאיר על הזקנים ולהשפיע עליהם שהם ישפיעו על זולתם, לכן אמר אתה והזקנים שבדור עמך, שגם המה ישפיעו, משא״כ השם שידע האמת שלא יהיה במעלתו והשגתו לעשות הזקנים למשפיעים ומאירים, ולכן אמר כי אתה תביא דבר אחד לדור ואין שני כו׳ רק הוא יהיה משפיע ע״י הארתו ממשה רבינו, אבל לא ישפיע על הזקנים שהם ישפיעו על זולתם.
עוד יש לפרש, כי משה אמר וה׳ הוא ההולך לפניך, וכל מקום שנאמר וה׳ הוא ובית דינו כמו שאמרו במד״ר שיר השירים על פסוק לסוסתי כו׳, א״כ אצל משה שהשם לבדו הלך לפניו היה הוא בעצמו המוליך ומביא אותם, משא״כ ביהושע שה׳ ובית דינו עוברים לפניו לכן גם הוא יהיה מעין דוגמא של מעלה לנהל הוא והזקנים עמו, אולם ה׳ אמר לו כי אתה תביא את העם הזה דבר אחד לדור טול מקל והך על קדקדם ואנכי אהיה עמך, פירוש בלא בית דינו רק השי״ת לבדו, ולכן אמרו בני גד וב״ר אל יהושע רק יהיה ה׳ אלהיך עמך כאשר היה עם משה, פירוש בעצמו ולא עם בית דינו, כל איש אשר ימרה את פיך מות יומת שדבר אחד לדור כו׳, וכשביטל ישראל מת״ת ופו״ר בא המלאך, וכמו שפירשו ז״ל במגילה עיי״ש.
ועוד יתכן עפ״י מה דאמר בפרק הדר דמשום דאלעזר הורה הלכה בפני רבו הלכות גיעולי מדין, לכן נענש שלא היה יהושע צריך אליו, לכן משה שהיה סבור שיהי׳ צריך לאלעזר אמר כי אתה תבוא את העם הזה, אבל השי״ת שהיה יודע שלא יהיה צריך אליו, לכן אמר כי אתה תביא את העם הזה, אתה לבדך ודו״ק.
כי אתה תבוא את העם הזה כו׳ – פירוש חזק ואמץ כי כמו שמכל הנמנים ראשונה לא נשארו רק כלב ויהושע ונתקיים דבר ה׳ שאמר יהושע כו׳ הוא יבוא שמה, כן יתקיים דבר ה׳ מה שדבר כי הוא ינחילנה את ישראל, ולכן הוה בטוח ואתה תנחילנה וממה שאתה תבוא עם העם תדע כי תנחילנה.
כי אתה תבוא – ולהלן כתיב (פ׳ כ״ג) כי אתה תביא,⁠1 א״ר יוחנן, אמר לו משה ליהושע, אתה והזקנים שבדור, אמר לי׳ הקב״ה,⁠2 טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור.⁠3 (סנהדרין ח׳.)
1. הלשון תבוא את העם [בחול״ם] משמע אתה והעם, אתה כאחד מהם, משא״כ הלשון תביא בחיר״ק מורה שאתה תהיה המביא אותם והיינו שתהיה להם ראש ומנהיג.
2. ליהושע, וכן הוא מפורש בש״ס כת״י.
3. וזה יתבאר מהמבואר כי את הלשון כי אתה תבוא אמר משה והלשון כי אתה תביא אמר הקב״ה, ומבואר ששינה הקב״ה מלשון משה, ולכן דריש שהמכוון הוא מהקב״ה שראה לטוב שיהיה מנהיג אחד לדור וכדמפרש.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ח) וַיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞הא ה֣וּא׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַעַזְבֶ֑ךָּב לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת׃
Hashem, it is He who goes before you; He will be with you, He will not fail you, or forsake you. Don't be afraid and don't be dismayed.⁠"
א. וַיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה =א (אין געיה)
• ל=וַֽיהוָ֞הי⁠־⁠הוָ֞ה (געיה)
ב. יַעַזְבֶ֑ךָּ =א (אין געיה)
• ל=יַֽעַזְבֶ֑ךָּ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוראברבנאלשיעורי ספורנואור החייםשד״לנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וַייָ הוּא מְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵיהּ יְהֵי בְסַעֲדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָּךְ וְלָא יְרַחֲקִנָּךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר.
But the Lord, He is the leader before you; His Word shall be your helper, for He will not forsake you, nor be far from you; fear not, nor be dismayed.
ומימרה די״י די א⁠[י]⁠קרא שכינתיה מדברה קדמך הוא יהווי בסעדך לא מרפה יתך ולא שבק יתך לא תדחל ולא תתרע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די א⁠[י]⁠קר״) גם נוסח חילופי: ״דיק׳⁠ ⁠⁠״.
ומימרא די״י שכינתיה מידברא קדמך ומימריה יהי בסעדך לא ישבקינך ולא ירחקינך לא תידחל ולא תתירע.
And the Shekinah of the Word of the Lord will go before thee, and His Word will be thy helper; He will not forsake nor be far from thee; fear not, nor be dismayed.
ואללה אלד׳י נורה סאיר בין ידיך הו יכון מעך לא ידעך ולא יתרכך פלא תכ׳אף ולא תרעד
וה׳ אשר אורו הולך לפניך הוא יהיה עמך, לא יעזבך ולא יטשך, אל תפחד ואל תחת.
פס׳: וה׳ הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך – הוא שאמר והיה העולם הוא שהוציא את ישראל ממצרים. הוא שעשה לנו את כל הנוראות. הוא שיפיל את ז׳ המלכים לפניך. הוא קיים לדורי דורים ולנצח נצחים. הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת:
אלא ירפך ולא יעזבך – אני עוזב אותך שאני בן אדם, ויש קץ לימי; הקב״ה לא ירפך ולא יעזבך – כל זמן שתעבדנו ותדבק בו.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור לפסוק ז׳ מופיע אחרי הביאור לפסוק ח׳.
לא ירפך ולא יעזבך – HE WILL NOT FAIL YOU OR FORSAKE YOU – I leave you for I am human, and there is an end to my days; the Blessed Holy One will not fail you or forsake you – all the time that you serve Him and cling to Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וה׳ הוא ההולך לפניך וגו׳ – ולא אמר אלהיך, כדרך שאמר לישראל (פסוק ג), לפי שאין מיחד שמו יתברך על הצדיק בחיים חייתו (תנחומא תולדות ז), אבל לכללות ישראל יתיחד שמו כאומרו (שמות כ ב) אנכי ה׳ אלהיך.
ואומרו הוא ההולך – ולא הספיק לומר וה׳ הולך לפניך, להעיר שלא יחשוב ביכולת המצוי בישראל (לשמור) [לשמוד] כי יכול יוכל לכל המלחמות המזומנות לפניו, כי לא ביכולתם תלוי הדבר, אלא בה׳ לבד הוא תלוי, והוא אומרו הוא ההולך, ולא בשיתוף כח אחר.
הוא יהיה עמך – אומרו הוא, להודיע כי מדריגה הגדולה שהיא כללות השכינה ההולכת לפני מחנה ישראל הדרגה זו תהיה עמו, והוא אומרו הוא יהיה עמך, פירוש בחינה המוזכרת בסמוך.
וה' הוא ההולך לפניך, "as to the Lord, it is He Who will walk in front of you.⁠" In this instance Moses did not refer to the Lord as "your God" as he did on most other occasions. The reason is that God does not associate His name with individuals who are still alive. When speaking of the Jewish people as a whole it is quite in order to refer to God as "your God" such as in Exodus 20,2 "I am the Lord your God,⁠" the opening sentence of the Ten Commandments.
When Moses refers to God by the pronoun הוא, saying "He walks before you,⁠" instead of saying "and God walks before you,⁠" he did so to preclude us from thinking that God plus some other force would destroy the Canaanites. Omission of the word הוא would have left us with והשם, "and God, etc.⁠" Moses did not want that anybody should misunderstand the meaning of the letter ו in this context.
הוא יהיה עמך, "He will be with you.⁠" Moses again stresses the הוא, to emphasize that God's שכינה i.e. a very high level manifestation of His presence will walk in front of Joshua. הוא יהיה עמך, this manifestation of God's presence will remain at Joshua's side. Its effect will be that Joshua will not weaken in face of a variety of challenges.
ולא תחת – ערץ ותחת שניהם ל׳ שבר, אל תהי נשבר.
וה׳ הוא ההלך לפניך – מבאר שיהיה חלוק מהם עוד בזה שה׳ יהלוך לפניך במדרגת הליכה ואל העם אמר שלפניהם יהיה בדרך העברה שהוראתו רק בעת ההכרח:
הוא יהיה עמך – בדרך הויה בקביעות, ואל העם אמר הוא ההולך עמך, שביניהם יהיה בגדר הליכה:
לא ירפך ולא יעזבך – עד שלא תירא ולא תחת – שלא יהיה לך פחד גם בלב, אבל להם אמר רק אל תיראו ואל תערצו (וההסבר שאם יהיו העם במדרגה גדולה לא ייראו משום דבר רע אבל כשימצא בהם חטא קל כענין עכן יהיו בטוחים רק שלא יבא רעה גדולה, אבל ליהושע הבטיח שלא יירא משום דבר רע אף שימצא בו עון בטול תורה כמחז״ל עכ״ז לא יענש):
הוא ההולך לפניך:⁠1 שהקב״ה יתראה עמך ויצוה עליך טרם תתחיל בשררות, ובזה נקרא ״הולך לפניך״2 – טרם שאתה מכניס עצמך בהנהגה. ומשום הכי כשבא הקב״ה3 להבטיח ליהושע להלן פסוק כ״ג, לא אמר לו אלא הבטחה שניה של משה ״ואנכי אהיה עמך״4.
הוא יהיה עמך:⁠5 מצוי וקרוב אצלך לשמוע תפלתך, וכלשון המקרא (ישעיהו נה,ו) ״דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״6, הכי נמי הבטיחו שישמע תפלתו. אבל הליכות ההשגחה תלויה לפי מעשה הדור, לפיכך אצל ישראל כתיב (פסוק ו׳) ״הוא ההולך עמך״ {דמשמעו – השגחתו ופעלו משתנה עמך לפי מעשיך, כמו שביארנו (שם)} וביהושע כתיב ״הוא יהיה עמך״.
לא ירפך וגו׳ ואל תחת: הכל נתבאר (פסוק ו׳).
1. זו הלשון השלישית של השגחה המוזכרת בפסוקים אלו, כפי שציין רבינו בתחילת דבריו בפסוק ג׳. רבינו יבאר את משמעותה.
2. ״לפניך״ במשמעות – קודם ל... (עיין לעיל פסוק ג׳).
3. רש״י פסוק כ״ג ד״ה ויצו את יהושע: מוסב למעלה כלפי שכינה.
4. במקביל ל״הוא יהיה עמך״. כי ההבטחה הנוכחית של ״ההולך לפניך״ כבר התבצעה מיידית – טרם שאתה מכניס עצמך בהנהגה.
5. זו הלשון הרביעית של השגחה המוזכרת בפסוקים אלו, כפי שציין רבינו בתחילת דבריו בפסוק ג׳. רבינו יבאר את משמעותה.
6. לא כ״כ ברור מה הראיה מפסוק זה, שהרי שם משמע לכאורה שהקב״ה אינו קרוב בכל שעה, אלא רק ״בהיותו קרוב״. ויתכן, שאכן כך, אצל כל יהודי רק ״בהיותו קרוב״, וכאן הובטח יהושע שיהיה קרוב אצלו בכל שעה.
לא ירפך – כמו למעלה פסוק ו.
לא תירא – כמו א׳:כ״א.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוראברבנאלשיעורי ספורנואור החייםשד״לנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת⁠־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל⁠־הַכֹּֽהֲנִים֙א בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת⁠־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאֶל⁠־כׇּל⁠־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
Moses wrote this law, and delivered it to the priests, the sons of Levi, who bore the ark of the covenant of Hashem, and to all the elders of Israel.
א. אֶל⁠־הַכֹּֽהֲנִים֙ =א (געיה)
• ל=אֶל⁠־הַכֹּהֲנִים֙ (אין געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרָיְתָא הָדָא וְיַהְבַּהּ לְכָהֲנַיָּא בְּנֵי לֵוִי דְּנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַּייָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל.
And Moshe wrote this law, and gave it to the priests, the sons of Levi, who bare the Ark of the Covenant of the Lord, and to all the elders of Israel.
וכתב משה ית אוריתה הדה ויהב יתה לכהניה בני שבטה דלויא דטענין ית ארון דקיימייהב די״י וית חכימייהג דישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבטה דלוי״) גם נוסח חילופי: ״לוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקיימייה״) גם נוסח חילופי: ״קיימא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וית חכימייה״) גם נוסח חילופי: ״ולכל חכי׳⁠ ⁠⁠״.
וכתב משה ית אורייתא הדא ומסרה לכהנייא בני לוי דנטלין ית ארון קיימא די״י ולכל חכימי ישראל.
And Mosheh wrote this law, and delivered it to the priests the sons of Levi, who bare the ark of the Lord's covenant, and to all the sages of Israel.
כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי מְנָא הַנֵּי מִלֵּי, אָמַר רַב מַתְּנָה אֲמַר קְרָא וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אַטּוֹ אֲנָן לָא יָדְעִינָן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ, אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא וְהָדָר לֵוִי. רַבִּי יִצְחָק נַפְּחָא אָמַר מֵהָכָא (לעיל כ״א:ה׳) ״וְנִגְּשׁוּ (אֶל) הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״, אַטּוֹ וְכוּ׳ רַב אָשֵׁי אֲמַר מֵהָכָא ״בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״ וְגוֹ׳. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר מֵהָכָא (ויקרא כ״א:ח׳) ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.
ת׳ם כתב מוסי הד׳ה אלתוראה ודפעהא אלי אלאימה בני לאוי אלחאמלי צנדוק עהד אללה וסאיר שיוך׳ אלאסראיל
אחר כך כתב משה את התורה הזאת ומסר אותה אל הכוהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ ושאר זקני ישראל.
ויכתוב משה – זה מראה כי התורה היתה בכתב ידו מראשיתה עד סופה.
א[ויכתוב משה וגו׳, ויתנה – כשנגמרה כלה, כתבה ונתנה לבני שבטו.]
א. ביאור זה מופיע בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, פריס 158. הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, ברלין 1221, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, פריס 156.
ויכתב משה ... ויתנה AND MOSHE WROTE [THIS LAW] AND GAVE IT [UNTO THE PRIESTS, THE SONS OF LEVI] – When it was completely finished he gave it to the sons of his tribe.
פס׳: ויכתב משה את התורה הזאת – שלא חסרה כלום.
ויתנה אל הכהנים בני לוי – שיהו מורים בהוראה לישראל. ואל כל זקני (בני) ישראל. אלו סנהדרי (ן):
ויתנה אל הכהנים שהם בני לוי – שהם מורי התורה (דברים ל״ג:י׳).
ואל כל זקני ישראל – הסנהדרין.
או טעמו כמו: ויצו משה וזקני ישראל (דברים כ״ז:א׳).
AND DELIVERED IT UNTO THE PRIESTS THE SONS OF LEVI. Who teach the Torah.
AND UNTO ALL THE ELDERS OF ISRAEL. The Sanhedrin.⁠1 Or its meaning is like And Moses and the elders of Israel commanded (Deut. 27:1).⁠2
1. To interpret the Torah.
2. The meaning of which is that the elders assisted Moses in transmitting the word of God. Similarly, here too Moses commanded the elders to assist the kohanim in teaching the Torah.
ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית י״י – שהרי הספר תורה נתון בצד הארון, או בתוכו בצידו, או בדף הבולט ממנו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ופלוגתא בבבא בתרא (בבלי ב״ב י״ד:) בין ר׳ מאיר ור׳ יהודה.⁠א
ונתנו לכהנים שישאו אותו עם הארון, ואף על פי שהלוים היו נושאים את הארון, ולא הכהנים, אחר פטירתו של משה בסמוך נשאוהו הכהנים, בשעה שעברו את הירדן, דכתיב ביהושע: כראותכם את ארון ברית י״י {אלהיכם} והכהנים הלוים נושאיםב אותו (יהושע ג׳:ג׳), וכתיב: ואתה תצוה את הכהנים נושאי ארון {ה}⁠בריתג (יהושע ג׳:ח׳).
ואל {כל} זקני ישראל – ואל החכמים ובעלי ההוראה ואל הכהנים, כי עליהם להורות דברי התורה, דכתיב: ובאת אל הכהנים {הלוים} ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים י״ז:ט׳) גבי זקן ממרא, וכתיב: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳).
א. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ב. בכ״י מינכן 52: נושאין.
ג. בכ״י מינכן 52: נושאי את ארון ברית י״י.
ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית י"י – AND DELIVERED IT TO THE PRIESTS SONS OF LEVI WHO BORE THE ARK OF THE COVENANT OF HASHEM – Since the Torah scroll was placed on the side of the ark, or inside it at its [the tablets] side, or on the shelf that stuck out from it, according to each one’s opinion. And it is an argument in Bava Batra (Bavli Bava Batra 14b:3) between R. Meir and R. Yehuda.
And he gave it to the priests who shall carry it with the ark, and even though the Levites were the ones carrying the ark, and not the priests, soon after Moshe’s death the priests carried it, at the time they crossed the Jordan River, as it is written in Yehoshua: “When you see the ark of the covenant of Hashem {your God} and the priests the Levites bearing it” (Yehoshua 3:3), and it is written: “And you shall command the priests that bear the ark of {the} covenant” (Yehoshua 3:8).
ואל {כל} זקני ישראל – AND TO {ALL} THE ELDERS OF ISRAEL – And to the wise men and to the teachers and to the priests, because it is their responsibility to teach the words of the Torah, as it is written regarding the rebellious elder: “And you shall come to the priests, {the Levites,} and to the judge who shall be in those days” (Devarim 17:9), and it is written: “For the priest's lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth” (Malakhi 2:7).
אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון וגו׳. ואף על פי שהלויים היו נושאים ולא הכהנים מכל מקום תיכף אחר פטירתו של משה נשאוהו הכהנים כשעברו ישראל את הירדן1 כדאיתא בסוטה תניא אמר ר׳ יוסי בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון כשעברו את הירדן וכשסבבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו.
דבר אחר: משום שהכהנים מתקנין המשאות לבני לוי, כמו שמפורש בפרשת במדבר, קרי להו לכהנים: נושאי ארון ברית י״י וגו׳ (דברים ל״א:כ״ה).
1. שאוב מר״י בכור שור.
'אל הכהנים בני לוי הנושאים את הארון וגו, "to the priests the members of the tribe of Levi, who were charged with carrying the Holy Ark, etc.⁠" Even though it was the Levites who carried the Holy Ark, and not the priests, (Numbers 7,8) as soon as Moses had died, the priests carried the Holy Ark when the Israelites were in the process of crossing the river Jordan. (Compare Talmud, tractate Sotah folio 33). They did so again when the people marched around Jericho and when they returned the Ark to its place in the days of King Solomon, when it was transferred from the Tabernacle. (Kings I 8,6) An alternate interpretation: seeing that it was the priests who assigned the transportation of the Ark to the Levites, as spelled out in Numbers 4,5, they could have been described as the prime movers. They were referred to there as נושאי הארון, "the carriers of the Ark.⁠"
ויכתוב משה את התורה הזאת – מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל. ואף על פי שבכאן כתוב: תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל (דברים ל״א:י״א), והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (בבלי סוטה מ״א.), אבל בזה חזר וביאר: ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם (דברים ל״א:כ״ד) – וזה יכלול כל התורה כולה.
AND MOSES WROTE THIS LAW — from the beginning of Bereshith to in the sight of all Israel.⁠1 Even though it is written here, thou shalt read this law before all Israel,⁠2 and according to the opinion of our Rabbis,⁠3 it refers to this Book of Deuteronomy,⁠4 at this point, he reverted and explained, And it came to pass, when Moses had made an end of writing the words of this Law in a book, until they were finished.⁠5 This includes the entire Torah. [Hence the expression this Law in the verse before us means the entire Torah, while in the following (11), concerning the reading in the Assembly, the same expression refers only to the Book of Deuteronomy.]
1. Ibid., 34:12.
2. (11).
3. Sotah 41a. Therefore, how can the expression this Law in (9), refer to the entire Torah, while in (11) the same expression refers to the Book of Deuteronomy? Ramban proceeds to answer this question.
4. Sotah 41a. Therefore, how can the expression this Law in (9), refer to the entire Torah, while in (11) the same expression refers to the Book of Deuteronomy? Ramban proceeds to answer this question.
5. Further, (24).
ויכתוב משה את התורה הזאת – על התורה כלה נאמר מבראשית עד לעיני כל ישראל, וכן כתוב בסוף ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. אבל מה שמזכיר בסמוך תקרא את התורה הזאת, על משנה תורה בלבד נאמר.
ויכתוב משה את התורה הזאת, "Moses wrote down this Torah.⁠" This means that he wrote down the entire Torah commencing with Genesis up to the last words in Deut. 34,12: "before the eyes of all of Israel.⁠" When we read in verse 11 of our chapter: "you will read this Torah,⁠" this refers only to the Book of Deuteronomy (Sotah 41).
ויכתוב משה את התורה הזאת – מבראשית עד לעיני כל ישראל אע״פי שכתוב תקרא את התורה הזאת באזניהם ואינו אומר אלא על ספר אלה הדברים שאני הכא שחוזר ומפרש ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה על ספר עד תומם:
ויכתוב משה את התורה הזאת, "Moses wrote down this whole Torah, etc.⁠" The whole Torah from Genesis to the last word in vezot hab'rachah. This is so, in spite of the fact that when the Torah reports that he read it all out באזניהם, as God had commanded him, "before their ears,⁠" this suggests that they heard him report about his death and about his funeral, etc.
[I do not know what verse the author refers to. I have not found a verse which states that Moses read out the entire Torah before the people. Verses 11-12, refer to hakhel, and about a location that God has chosen for that event, certainly not to the wilderness of Moav. According to verse 24 the priests placed this Torah scroll into the Holy Ark as soon as Moses had completed writing it. Ed.]
ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי – ידמה שזאת התורה שזכר שכתבה משה ונתנה אל הכהנים ואל זקני ישראל היא זולת אשר כתבה לפי מה שנזכר אחר זה שנתנה ללוים לתת אותה מצד ארון ברית י״י כי זאת היו קוראים בה הכהנים והזקנים והאחרת היה מונחת אצל ארון ברית י״י וידמה שכתב משה מהם יותר מאחד כי לא יתכן בספר אחד שיספיק לכהנים ולכל זקני ישראל ולזה הסכימו רבותינו ז״ל שכתב ספר אחד לכל שבט ושבט או יהיה הרצון באמרו כל זקני ישראל השבעים זקנים שהיו סנהדרי גדולה כי היו עומדים אצל הכהנים כמו שקדם.
התועלת השתים עשרה הוא להודיע שכבר משה כתב ספר התורה ונתנו לכהנים כדי שלא יפול ספק בספר תורה בשום מלה ממלותיו ולא טעות כי משם ידקדקו אותו ולזה דקדק בספר שיכתוב המלך עבור עצמו שיועתק משם או יוגה משם כי בטעות שיקרה במלה אחת או באות אחת תפסד הרבה מכונות התורה או יפול בו ההשמע לפנים הפוכים.
ואחרי מוסרו ספר התורה האלהית אשר בידו אל יד הכהנים בני לוי נושאי ארון ברית י״י ואת כל זקני ישראל,
ויכתוב משה את התורה וגו׳ עד ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו וגו׳.
כתב הרמב״ן כי כתב משה את התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא היו דבריו צודקים לא בתחילת הכתיבה כי לא כתב עתה ספר בראשית ושאר הספרים השלש׳ ולא בסוף הכתיבה כי לא כתב עתה עד לעיני כל ישראל. וכבר כתבתי דעת הרב שויכתוב משה את התור׳ שזכר כאן הוא עצמו מה שנאמר להלן ויהי ככלות משה לכתוב וגו׳, והנה סדר הפרשיות לא יסבלהו. אבל אמתת הענין לדעתי כך היה, שמשה אדוננו אחרי שביאר המצות וכרת הברית על שמירתן חשב שכבר נשלמה התורה כלה ושלא יתוסף בה עוד דבר. ולכן הלך ליפטר מן השבטי׳ למחניה׳ ומיד כתב ספר אלה הדברים לפי שבמעמד הר סיני כתב מבראשית עד ויקרא. ואחר כך יום ליום יביע אומר ולילה ללילה היה כותב כמו שיבואהו הדבור האלהי. אמנם ספר אלה הדברים שהוא דבר אל כל ישראל מהתוכחות וביאר המצות רצה הקב״ה שיכתב בספר כמו שאר חלקי התורה וכמו שזכרתי בהקדמתו. ולכן אמר כאן ויכתוב משה את התורה הזאת שרצה בו על ספר אלה הדברים כי עליו אמר תקרא את התור׳ הזאת נגד כל ישראל שהוא ספר אלה הדברים כדאיתא במסכת סוטה שלהי פרק אלו נאמרין. ומשה כתב ספר התורה הזאת, רוצה לומר התורה בכללה כמו שהיתה, ושמה עם שאר הספרים ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאי׳ ארון ברית ה׳ ואל כל זקני ישראל. אמנם השם ית׳ רצה להוסיף בתורת שירת האזינו כמו שיבא בפרשת הנך שוכב עם אבותיך שצוהו שם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ומפני כן הוצרך משה רבינו לכתוב עוד על ספר אותה שירה ואחרי אותו תוספת נתן אותו אל הלוים לשומו מצד ארון ברית ה׳ וזה מפני השיר׳ שנתחדשה שהיתה עדות כמו שאבאר ולכן נאמר שם ויהי ככלות משה לכתוב וגו׳.
והותר בזה הספק הג׳:
ולפי זה נתן משה רבינו התורה בתחל׳ לכהנים להיותם משרתי ה׳ כדי שיהגו בה יומם ולילה וללמוד אותה לא לגנזה ולשמרה כי אם לעיין בה. וגם כן ראה לתת אותה ללויים נושאי ארון ברית ה׳ לפי שבהם יורו המשפטים ליעקב, וראוי שיקראו בתורה ותהיה שגורה בפיהם. וגם ראה לתתה לזקני ישראל שהם הסנהדרין כדי שיעיינו בה וידינו דבר המשפט. ויהיה לפי זה באמרו ויתנה אל הכהנים בני לוי מלת אל מושך את עצמו ואחר עמו. כאלו אמר ויתנה אל הכהנים ואל בני לוי ואל כל זקני ישראל. כי לכל אחד מהם כהני׳ לוים וישראלים שהם שלש מדרגות העם נתן ספר תורה א׳. ואפשר שלכל שבט ושבט נתן ספר תורה אחד, כמו שאמר ואל כל זקני ישראל. ולפי שלא היתה הנתינ׳ הזאת הראשונ׳ לתכלית השמירה והגניזה לא אמר כאן לשום אותו ספר התורה וגו׳, כי היה התכלית בנתינ׳ הזאת בלבד ללמוד ולעיין לא זולתו. והותר בזה הספק הד׳:
אח״כ אמר ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ – לרמוז שכבר אמרו שכתר תורה אינו כשאר הכתרים אבל כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. וא״כ איך נתנה אל הכהנים בני לוי. לזה אמר כי הטעם שנתנה להם הוא. לפי שהם היו נושאים את ארון ברית ה׳. ואחר שבארון היה מקום התורה. מן ההכרח היה ליתנה להם. אבל לא נתן התורה לכהנים. ולכן אמר ואל כל זקני ישראל. שהם במקום כל ישראל. באופן שלכולם ניתנה בשוה. ויצו משה אותם לאמר שיאמרו לכל ישראל בכל זמן וזמן מאלו הזמנים שהם מחוייבים לשמוע קריאת התורה. וזהו מקץ ז׳ שנים במועד שנת השמטה שהוא זמן חירות לגופים ולנשמות. לגופים שהוא זמן חירות לעבדים. ולנפשות שנמחלו עונותיהם ביוה״כ. ואמר בחג הסוכות. לפי שהוא זמן האסיף וזמן שמחה. צריך רסן התורה למנוע מהם התאוות. ולכן אמר בבא כל ישראל לראות את פני ה׳ תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. באופן שיזכרו וישובו אל ה׳ בזכירת דברי התורה. וכן בזכירת בהמ״ק כאומרו וממקדש תיראו. וזהו במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת. ואמר באזניהם ולא אמר לפניהם. לרמוז על סודות התורה הנתנים להם פה אל פה בלחש. וזה דבר ראוי לזקנים וליחידי סגולה.
את התורה הזאת – פרשת המלך שצוה עתה שיקרא בהקהל.
ויתנה אל הכהנים בני לוי – שמידם יקבלנה המלך הקורא, כאותה ששנינו: הסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול למלך (משנה סוטה ז׳:ח׳).
הנושאים את ארון – שנשאו בעת התחדש נס בו.
ואל כל זקני ישראל – שמידם יקבלו הכהנים את ״התורה״ בהקהל, כאותה ששנינו: חזן הכנסת נותן לראש הכנסת, וראש הכנסת לסגן (שם שם).
את התורה הזאת, a reference to the final commandment in the Torah, Hakhel, for the king to read the Torah once in seven years before the entire Jewish people, minors and babies in arms included.
ויתנה אל הכהנים בני לוי, from whose hands the King who would read it in public would receive it. The Talmud Sotah 41 describes that the Torah scroll passed from the deputy High Priest’s hands to those of the High Priest himself, who in turn handed it to the King.
הנושאים את ארון, one of the three occasions when the priests rather than the ordinary Levites carried the Ark; at the time when the miracle of the waters being split would occur once more, the priests carrying the Ark were the catalyst.
ואל כל זקני ישראל, from whom the priests had received the Torah scroll on that occasion. On the folio in Sotah 41 mentioned earlier, the details of this whole procedure are described.
(ט-יג) ולפי שאולי [היה] מפקפק יהושע לאמר העיקר הוא שיעמדו באמונתם ובבטחונם, שגם שעתה נכנס ולא יעמדו בבטחונם – לא יאריכו ימים, וכן1 סידר להם רפואה על זה, והוא ההקהל, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלהיכם וגו׳:
1. ולכן.
ויכתבא משה: אין בו פיסקא.
א. מאחר שהערתו של נורצי אינה מתייחסת לנוסח התיבה (אלא לעניין פיסקא), לא הקפיד על כתיבה המדויק של ׳ויכתב׳. וכתבה מלא וי״ו.
כשנגמרה כולה כו׳. כוונת רש״י שפי׳ התורה הזאת הנזכר כאן, ר״ל כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולא כמו התורה הזאת שכתוב אחר זה, שר״ל משנה התורה לבד, דלמה יתנו להם משנה תורה לכהנים, ולא כולה:
When it was completely finished, etc. Rashi's intention is to explain that the Torah that is mentioned here means the entire Torah from Bereishis until in view of all of Yisroel (Devarim 34:12). It is not referring to the Torah which he wrote after this, which means only Mishne Torah [Devarim]. For why would he give only Mishne Torah to the Kohanim, and not the entire Torah?
ויכתב משה את התורה הזאת – אינו דומה למה שאמר בסמוך תקרא את התורה הזאת, כי שם הכונה על ספר הדברים בלבד כדעת רבותינו, אבל כאן מדבר על כל התורה כלה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל, זולתי פרשת ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ (לקמן פסוק י״ד) שעדיין לא נאמרה לו, וזולתי שירת האזינו שלא היה בדעתו של משה לכתוב אותה בתורה, ואח״כ בא לו הצווי הן קרבו ימיך וכו׳ ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳, אז כתב משה הצווי ההוא וגם השירה בספר התורה, שנאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וכו׳ (לקמן פסוק כ״ב), ובעבור התוספת הזאת הוצרך הכתוב לחזור ולומר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם (שם פסוק כ״ד), ומליצת עד תומם לכלול גם הצווי האחרון הזה וגם השירה הבאה אחריו:
ויתנה אל הכהנים בני לוי – שהם מורי התורה וראשי הקבלה:
ואל כל זקני ישראל – לפי שגם הם קבלו פירושה בעל פה:
אל הכהנים בני לוי – אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן ברישא והדר לוי (גטין נ״ט) לפי״ז מלת אל משרת לשנים, כאלו אמר אל הכהנים אל בני לוי, ולכל שלש מדרגות נתן ס״ת א׳ לכהנים לויים וישראלים, לכהנים שהם משרתי ה׳ להגות בה יומם ולילה ולעיין בה, וללויים נושאי ארון ברית ה׳ שבהם יורו המשפטים והתורות לישראל, וכן לזקני ישראל שהם הסנהדרין כדי שיעיינו בה וידעו ממנה לדון דבר המשפט.
ויכתוב – כתבה מתחלה ועכשו נתנה להם לשעה כדי שיבינו כשיאמר להם תקרא את התורה הזאת {דברים ל״א:י״א}. וע׳ מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ״ח עמוד ק״ס.
ויכתב משה וגו׳ – נאמר כבר בשמות (כד, ז; לד, כז), שמשה כתב חלקים של תורת ה׳. אך עתה לאחר שכתב גם את כל אשר אירע מאז ועד עתה, ובהנחה שכתיבת התורה נסתיימה, הוא מסר אותה לכהנים והוסיף את המצווה הקשורה אליה: לקרוא את התורה אחת לשבע שנים לפני האומה הנאספת לחג הסוכות. המצווה לכתוב את השירה, להוסיף אותה לתורה שבכתב, ובכך לסיים את התורה, ניתנה לו רק מאוחר יותר (פסוק יד ואילך).
הכהנים בני לוי הנשאים – ארון הברית נישא בדרך כלל על ידי הלויים ממשפחת קהת (עיין במדבר ג, לא), ובהתאם לכך הם קרויים בפסוק כה ״הלוים נשאי ארון״ וגו׳.
ואולם, בהזדמנויות מיוחדות בעלות חשיבות יוצאת דופן, נישא הארון על ידי הכהנים. כך בעת מעבר הירדן (יהושע ג, ג ואילך), בהקפת יריחו (שם ו, ו), ובהכנסת הארון לקודש הקודשים של בית המקדש שנבנה על ידי שלמה (מלכים א ח, ג; עיין סוטה לג:). גם כאן, כאשר נמסרה התורה לראשונה לכהנים ולזקני ישראל, נצטוו הכהנים להופיע עם ארון ברית ה׳, שכן גם זה היה אירוע חשוב מאוד ובעל משמעות מיוחדת.
הייתה סיבה נוספת לעובדה שהכהנים נשאו כאן את ארון הברית. שכן קשורה לכך מצווה המתקיימת בזמן שכבר נבחר מקום לארון הברית ועמו לתורה שנכתבה על ידי משה (פסוק כו), ושם הארון כבר היה מופקד למשמרת הכהנים ולא היה עוד בידי הלויים.
על פי זה יובן שינוי הלשון. כאן נאמר ״אל הכהנים בני לוי הנשאים״ וגו׳; הם נשאו את הארון רק באותה שעה. לעומת זאת, בפסוק כה קרויים הלויים ״נשאי ארון״ וגו׳; הם היו הנושאים הרגילים של הארון.
אירוע זה לא נמנה בין האירועים המוזכרים במסכת סוטה (לג:) שבהם נשאו הכהנים את הארון, וכנראה שהטעם לכך הוא, שהופעת הכהנים עם הארון הייתה רק לאותה שעה, ולא הייתה בה נשיאה ממקום למקום, שהיא באמת עבודת הלויים.
ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ ואל כל זקני ישראל – הכהנים לא היו נושאים את הארון רק שהם הסירו את הפרוכת וכסו בו את הארון ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת את הארון כדכתיב (במדבר ד ה) והזכיר במסירת התורה להכהנים מה שנושאים ארון ברית ה׳ מפני שנתן התורה שישימו בצד הארון כמבואר להלן (כו), ולא היו יכולים לשום את התורה בצד הארון שהיה לפנים מן הפרוכת ואסור לכנס שם רק כ״ג ביוה״כ, רק בעת נשיאת הארון בעת פריקת המשכן (ויתכן שפרקו המשכן לצורך שעה), ומה שקרא אל זקני ישראל שאינם שייכים להנחת התורה בצד הארון, הוא לצרף אותם עם הכהנים בקריאת פ׳ הקהל כאשר יתבאר:
ויכתוב משה את התורה הזאת: עוד לא השלימה1 עד שמגיע לפסוק כ״ד דכתיב ״עד תומם״, אבל כאן לא מיירי בהשלמת התורה2, אלא כתב עד כה ותפר היריעות ונתן לכהנים, ועדיין לא ציוה להניחה בארון3 כל זמן שלא נגמרה.
בני לוי: כבר נתבאר לעיל (י,ח)4 דזה הלשון5 מורה דוקא תלמידי חכמים6, דזה מיוחד לשבט לוי בכלל7. ובשביל שהכהנים קדושתם מסייעת הרבה לעמל תורה משום הכי ייחד משה להם הנתינה. ועדיין קשה לשון ״בני לוי״ ולא כתיב ׳הלויים׳8, מזה למדו חז״ל בפרק הנזקין (גיטין נט,ב) דבקריאת התורה כהן ואח״כ לוי ואח״כ ישראל9. (ועיין עוד לעיל סוף פרשת שופטים (כא,ה)10 דשם למדנו דבכל מקום שנתקבצים כהנים וישראל, הלוים באמצע).
הנושאים את ארון ברית ה׳:⁠11 גם זה נתבאר שם (לעיל י,ח) שלא מיירי בנשיאת הארון כמשמעו12, אלא כח התלמוד שהוא ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״. {ומשום הכי לא כתיב ׳ארון ברית ה׳ אלהיכם׳ כמו להלן פסוק כ״ו, ועיי״ש מה שכתבתי בפסוק כ״ה}.
ואל כל זקני ישראל. שגם המה משתתפים במשאה13 וניגשים לענין מצוין14.
1. לא כדעת רש״י ורמב״ן על-אתר.
2. זה מוגדר ״תורה״ (׳מפיו של הקב״ה לאזנו של משה׳) אבל עוד לא ׳ספר תורה׳. רבינו לא נתן ביאור מדוע היה צורך לתת לכהנים את ׳התורה׳ כשהיא עדיין אינה ׳ספר תורה׳.
3. רק להלן בפסוק כ״ו.
4. ובכל מקום בחומש דברים.
5. ״בני לוי״ או ״הלוויים״.
6. וזה לשון הראב״ע: שהם מורי התורה.
7. וא״כ נתנה לכהנים תלמידי חכמים.
8. כמו לעיל (יח,א) ״הכהנים הלויים״, ועוד.
9. מנא הני מילי (דכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל – משנה), אמר רב מתנא, דאמר קרא ״ויכתוב משה וגו׳⁠ ⁠⁠״... אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו?!
10. ד״ה ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (בסוף הדיבור).
11. מדוע חשוב דוקא כאן להגדיר כך את הכהנים.
12. שהרי לא היו הכהנים נושאים את הארון של בצלאל – לשון רבינו שם.
13. של התלמוד.
14. מסוים.
ויתנה אל הכהנים וגו׳ – לא שֵֶׁנְּתָנָהּ להם ממש כי שָׂמָהּ מצד הארון (פסוק כ״ו), אבל שם על לבם להשתדל בכל כחם להפיצה ולקיימה בקרב בני ישראל, ולמגמה זו צוה ג״כ מצות הקהל שאחריה.
ויתנה אל הכהנים בלי לוי ואל כל זקני ישראל. כתב רש״י כשנגמרה נתנה לבני שבטו — ותמה עליו הכורם שהרי הכתוב אומר בפי׳ ואל כל זקני ישראל וא״כ לא לבני שבטו לבד נתנה, ואני אומר שהבין בדברי רש״י פירוש שאינו מחוור, ולא ירד לסוף דעת הרב ולא לחנם כתב כשנגמרה כלה וכו׳ ומה הלשון זה מלמדנו? רק כוונת רש״י על פ׳ שאחר כך שכתוב ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה׳ וגו׳ לקח את ספר התורה הזה, וכדי שלא יקשה שכאן כתוב אל הכהנים ואל כל זקני ישראל ושם לא נזכרו רק הלויים על כן פי׳ כשנגמרה כלה והוא מ״ש ויהי ככלות וגו׳ עד תומם נתנה לבני שבטו כלומר ללויים בלבד ולא הכהנים שכן הכתוב מבאר נושאי ארון ברית ה׳ ואין הכהנים נושאי הארון רק הלויים, והענין כן הוא שהם שתי נתינות כל א׳ מין נתינה בפ״ע, הראשונה שהיא לכהנים ולזקני ישראל היא נתינה ומסירה של מנוי ופקודה, כלומר שיהיו הם משרתי התורה ונושאיה ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו כל בית ישראל, והנתינה הב׳ היא נתינה חומרית שנתן ספר תורה ללויים כדי שישימו אותו מצד הארון כמ״ש לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ וגו׳.
ויכתוב משה וגו׳ – כבר בארנו למעלה י״ז:י״ח שכוונת הכתוב כאן לומר שמשה רבינו כתב את כל התורה כולה, ולא רק ספר משנה תורה לבד. בצדק מעיר קייל כי משה רבינו לא כתב רק כעת את כל התורה כולה, אלא שמסר לכהנים את התורה שהיתה כתובה כבר מקודם. שני המשפטים הקשורים יחד ״ויכתוב וגו׳⁠ ⁠⁠״ ״ויתנה וגו׳⁠ ⁠⁠״, יש לפרש שעיקר הכוונה לנתינה ולא לכתיבה.
ויתנה וגו׳ – לא מסר משה את התורה לכהנים לבדם, אלא גם לזקנים, משמע שאין כוונת הנתינה הזאת שבכאן לשם שימת התורה בצד ארון הברית; דבר זה נזכר רק להלן בפסוק כ״ד והלאה. אלא שכוונת הכתוב כאן לומר, שמשה רבינו מסר את התורה לאותם האנשים שהוטל עליהם לדאוג לכך שספר התורה הזה יהא בסיס חיי העם, וייקרא בפניהם.
הכהנים בני לוי – השוה את פירושנו למעלה י״ז:ט׳.
הנושאים את ארון – אף על פי שבמקומות אחרים נזכרו הלוים בתור נושאי הארון. אין בזה קושיא, כמו שיתבאר אי״ה במבוא.
ויתנה לכהנים בני לוי – בירושלמי פ״א דיבמות ראה את ראב״ע וקרא עליו נער הייתי כו׳ מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דמיין לדידיה. הענין כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב, והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלוים והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות והפרושים היושבים בירושלים, וכל מי שנדבו לבו להתקרב אל התורה יבא לירושלים, כמו שמצאנו בר״א בן הורקנוס, והיו הישיבות הגדולות אשר נקבצו כל הראוי בהם לפי חכמת בינתם, וכן מצאנו בספרי על קרא דלמען תלמד ליראה את ה׳ [הביאהו תוס׳ ב״ב כ״ה], ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי למען לא ילמד מי שאינו ראוי ויהיה כזורק אבן למרקוליס, ולא ירהב הנער בזקן לאמר גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך. אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי התורה (כאשר מצאנו בנחמיה ודה״י) ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכותבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת וחכמות בחוץ תרונה, ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שמשו כל צרכן, וזה שפט ברוח הקודש רוח אלהי אשר הופיע עליו ממרום, והפליגו חז״ל זה עד כי אמרו ראוי היה עזרא להנתן תורה ע״י כמו ע״י משה, ואמרו עילם זכתה ללמוד ולא ללמד בבל זכתה כו׳, ערש״י, וכן מצאנו ענין כזה לראב״ע, שר״ג הנשיא היה בדעתו לסתום כל דבר המקובל ולבלי לפרש טעמו, כאשר מצאנו לו בכמה מקומות מקובל אני מאבותי, וכן שלא לקבל רק הנאות להגיע אל מטרת השלמות ולמעט התלמידים, וכל מי שאין תוכו כברו אל יכנס, לא כן ראב״ע מצאנו לו שמיד שישב בנשיאות אמר כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנס ואתוספו ה׳ מאה ספסלי בבי מדרשא, וכן בכ״מ תמצא שמפרש טעם כל דבר, עיין בחגיגה טף למה באין אלא כדי ליתן שכר טוב למביאיהן, וכן בכ״מ הפליג בהתפשטות התורה וריבוי לומדיה, והוא שאמר ועינו, ר״ל עינו הצופיה למרחוק, הבטה כללית, כמו עיני העדה וכמו עיניך יונים (עיין מדרש), בהבטה על הנהגת הכלל הוא דומה להנהגת עזרא הסופר. ונכון.
הכהנים בני לוי – כהן קורא ראשון ואחריו לוי, מנה״מ, אמר רב מתנה, דאמר קרא ויתנה אל הכהנים בני לוי, אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי הם, אלא כהן ברישא והדר לוי.⁠1 (גיטין נ״ט:)
1. ודעת חד מ״ד שם דיליף מפסוק ונגשו הכהנים בני לוי (ס״פ שופטים), ולכאורה אינו מבואר מה חידש הדורש הזה על הדורש מפסוק דפ׳ שופטים, הא כמו התם כן הכא כתיב הלשון הכהנים בני לוי, וא״כ ראוי להסמיך על אותו הפסוק שהוא מוקדם בתורה. ונראה משום דמפסוק שלפנינו נראה יותר הכונה דבני לוי הכתוב כאן הם הלוים ממש ולא כהנים שהם בני לוי משום דסמיך לי׳ הנושאים את ארון וגו׳ וזאת היתה ממלאכת הלוים. וגם י״ל משום דמאותו הפסוק מבואר רק שכהו קודם ללוי, אבל הא דלוי קודם לישראל אינו מבוחר ממנו, ובמתניתין קתני גם דין קדימת לוי לישראל, לכן מביא רב מתנה פסוק זה משום דבירושלמי גיטין פ״ה ה״ט מביא מפסוק זה להדיא ראיה על דין קדימת לוי לישראל מדכתיב אל כל זקני ישראל אחר בני לוי וע״ש בפ״מ.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) {רביעי} וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃
Moses commanded them, saying, "At the end of every seven years, in the set time of the year of release, in the feast of tents,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וּפַקֵּיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימַר מִסּוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמָן שַׁתָּא דִּשְׁמִטְּתָא בְּחַגָּא דִּמְטַלַּיָּא.
And Moshe commanded them, saying: At the end of seven years, at the time of the year of release, at the Feast of Tabernacles,
ופקד משה יתהון למימר לסוף שבע שנין דיומין באשון שתה דשמי⁠[ט]⁠תה בחגה דמטלייה.
ופקיד משה יתהון למימר בסוף שבע שנין באשוני שתא דשמיטיתא בחגא דמטליא.
And Mosheh commanded them, saying: At the end of seven years in the time of the year of remission, at the feast of Tabernacles,
(י-יא) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד – תְּנַן הָתָם פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בַּשְׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה״ וְגוֹ׳ ״בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת״, חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב, אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ, עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ (דברים י״ז:ט״ו) לְ״לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי״ זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת אָמְרוּ לוֹ אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִיפַּס, אָחִינוּ אַתָּה, וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת (לעיל א׳:א׳) ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים״ עַד ״שְׁמַע״ וּ״מִשְּׁמַע״ עַד (לעיל י״א:י״ג-כ״א) ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, (לעיל כ״ו:י״ב) ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵּׂר״, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, (לעיל י״ז:י״ד-כ׳) וּפָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ, (כְּדֶרֶךְ) [בְּרָכוֹת] שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן (כָּךְ) הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן אֶת שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָווֹן. בִּשְׁמִינִי, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא בִּשְׁמִינִית. וְכָל הַנֵּי לָמָּה לִי צְרִיכֵי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים הֲוָה אֲמִינָא נִימְנֵי מֵהַשְּׁתָּא וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִיתְרָמֵי בִּשְׁמִטָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא שְׁמִטָּה, וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שְׁמִטָּה הֲוָה אֲמִינָא בְּסוֹף שְׁמִטָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא בְּמֹעֵד, וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּמֹעֵד הֲוָה אֲמִינָא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּתַב רַחֲמָנָא חַג הַסֻּכּוֹת, וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַג הַסֻּכּוֹת הֲוָה אֲמִינָא אֲפִילוּ יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, כְּתַב רַחֲמָנָא בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל מֵהַתְחָלַת הַמּוֹעֵד. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְכוּ׳, שְׁמַע מִינָהּ חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב. אֲמַר אַבָּיֵי כֻּלָּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב וְהָאֲמַר מַר אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, אֲמַר רַב חִסְדָּא בְּעֶזְרַת נָשִׁים, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים, מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד, וְהָא אֲמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילוּ לְמָאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל י״ז:ט״ו) ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ, מִצְוָה שָׁאנִי. אַל תִּתְיָרֵא אָחִינוּ אַתָּה, תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִיפַּס, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא מִיּוֹם שֶׁגָּבַר אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה, נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם חֵרֵשׁ בְּאָזְנוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּאָזְנֵיהֶם״. וְהַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ בְּאָזְנֵיהֶם דְּכָל יִשְׂרָאֵל, הַהוּא מִנֶּגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל נָפְקָא.
ואמרהם וקאל להם פי כל מדה סבע סנין פי עיד סנה אלתסייב פי חג׳ אלמט׳אל
וציווה אותם ואמר להם: בכל תקופת שבע שנים בזמן שנת השמיטה בחג הסוכות,
(י-יג) וקריאה זאת בשנת השמיטה נצטווה בה המלך. והיה לוקח את ההעתק ועולה על במה גבוהה וקורא ׳משנה תורה׳ יושב, אלא בגלל הענווה היה קורא מעומד, כאמרם על אגריפס המלך: ״קיבל מעומד, וקרא מעומד ושבחוהו חכמים״.
מקץ שבע שנים – בשנה ראשנה של שמיטה, בשמינית. למה קורא אותה שנת שמיטה?א שעדיין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בדפוס שונצינו: ״השמט׳⁠ ⁠⁠״. בדפוס סביונטה: ״השמיטה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, דפוסי שונצינו, סביונטה. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״בשמינית. למה קורא... למוצאי שביעית״.
מקץ שבע שנים AT THE END OF EVERY SEVEN YEARS [AT THE APPOINTED SEASON OF THE SHEMITTAH YEAR] – This means in the first year of the new Shemittah-period – in the eighth year (Sotah 41a). But why does Scripture call it the "Shemittah-year", which name usually implies the seventh year? Because the law of the "seventh year" still applies to it, viz., in connection with the harvest of the seventh year's produce that actually goes forth into (takes place in) the year following the seventh year (the eighth year) (Rosh Hashanah 12b; cf. Rashi on Shemot 34:21).
פס׳: ויצו משה אותם לאמר – להזהיר המצוה לדורות על פרשת המלך.
מקץ שבע שנים – תנן התם במסכת סוטה בפרק אלו נאמרים ואלו נאמרים בלשון הקדש. מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול פרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. ותנן פרשת המלך. כיצד. יו״ט האחרון של חג בשמינית במוצאי שביעית עושים לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה. שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול נותנו למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע (דברים י״ז:ט״ו) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעה אמרו לו אל תירא אגריפס המלך 1אחינו אתה אחינו אתה. וקורא מתחלת אלה הדברים 2ועד שמע והיה אם שמוע. עשר תעשר. 3כי תכלה לעשר. ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולה. ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך. אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון, למדנו שמקץ שנאמר להלן מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ומקץ שנאמר בספר ירמיה (ירמיהו ל״ד:י״ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך. ומקץ האמור כאן כלם סוף שבע שנים מלמד שאין השביעית משמטת אלא בסוף. וכן (בראשית מ״א:א׳) מקץ שנתים ימים וכן (שמואל ב ט״ו:ז׳) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך להוציא מלבן שאומר מקץ הוא תחלה [א] שאין ממש בדבריהם:
1. אחינו אתה. שאמו היתה מישראל:
2. ועד שמע ושמע והיה אם שמוע כצ״ל:
3. כי תכלה לעשר ופרשת המלך כצ״ל:
בחג הסוכות – שהכל נאסף אל הבית ואינם טרודים מכלום, אפילו בלא שמטה.
תיקרא את התורה הזאת באזני כל קהל ישראל למען ישמעו ולמען ילמדו וגו׳. (כ״י מוסקבה 1628 עם החתימה ״ר׳ יוסף״)⁠א
א. השוו לפירושי ר״י קרא הגהות על פירוש רש״י ויקרא כ״ג:ל״ט-מ׳ ור״י קרא דברים ט״ז:י״ג-ט״ו.
מקץ שבע שנים – תחלת השנה.
AT THE END OF EVERY SEVEN YEARS. At the beginning of the year.⁠1
1. According to Ibn Ezra the word mi-ketz (at the end) sometimes means at the beginning. See Ibn Ezra on Deut. 15:1. Ibn Ezra interprets thus because the seventh year was to be a year of Torah study. He felt that the public reading of the Torah was not the climax of this year but the initiation of a year of Torah study.
במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל – בשמיטה באים כל ישראל לרגל, לפי שאינם חורשים וזורעים, ואין להם פירות בשדה לשמור, ואין להם לקצור ולא ליבצור, ויבואו כולם, שהם פנויים, וישמעו את התורה.
במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל – IN THE SET TIME OF THE YEAR OF RELEASE IN THE FEAST OF TENTS WHEN ALL ISRAEL HAS COME – During the Sabbatical year all of Israel comes for pilgrimage, since they are not plowing and planting, and they have no fruit in the field to watch, and they have nothing to harvest or to pick, and they all come, because they are free, and they shall hear the Torah.
מקץ שבע שנים וגו׳ – בתחילת השנה למען ילמדו כל השנה1 כמו שמפרש והולך בחג הסכות – בבא כל ישראל וגו׳ (דברים ל״א:י״א).
במעד שנת השמטה – מאחר שהיא שנה ראשונה של שבע שנים של שמיטה למה הוא קורא אותה שנת השמטה – תשובה לדבר לפי שעדיין דין שביעית נוהג בה בקציר היוצא מקציר שביעית.⁠2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מרש״י.
מקץ שבע שנים, "at the end of (every) seven years;⁠" at the beginning of the eight's year. [The sh'mittah year. Ed.] This was in order to enable the idle farmers to devote the whole year to the study of the Torah. בבא כל ישראל, "when the whole Jewish nation would come" (on the pilgrimage for Sukkot)
במועד שנת השנה, "on the feast of Sukkot;⁠" seeing that this year is the first year in the new sh'mittah cycle which comprises seven years, why does the Torah refer to that year in the singular mode, i.e. שנת השמטה, the year of the sh'mittah? The reason is that many of the restrictions that applied during the previous year were still in force, such as the residue of the "harvest" of the previous year. (Compare Talmud, tractate Rosh Hashanah folio 12.) It is stated there that any crop which had completed one third of its growth before the end of the sh'mittah year was still considered as subject to the regulations applicable during that year.
מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות – זו היא מצות הקהל, ופירוש מקץ מסוף, וכן כל לשון קץ האמור ענינו סוף, כלשון (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני, והכוונה בסוף השבע שנים, כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד של חג הסכות. אבל מה שכתוב במצות השמטה (דברים ט״ו) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, פירוש מסוף שבע שנים, ויהיה הסוף הזה מכלל השבע, לא שיעברו השבע, וכן אמרו רז״ל שביעית אינה משמטת אלא בסוף, והוא שקיעת החמה של מוצאי שביעית, וא״כ הקץ שנאמר כאן והנאמר בשמטה הכל אחד, וזה וזה לשון סוף הוא, אלא שהקץ האמור כאן הוא חוץ למספר השבע והאמור בשמטה הוא מכלל השבע.
ואם תשכיל בסוד מצות ההקהל תמצא כי כשם שבאה מצות השמטה לרמוז על וחד חריב כן מצות ההקהל שהוא אחר עבור השבע לגמרי בתחלת השמינית תרמוז על מלת לעשות שנחתם בו מעשה בראשית אחר הזכירו ענין השבת, וכן מצינו (תהלים צ״ב) במזמור שיר ליום השבת שהזכיר אחריו צדיק כתמר יפרח, וכבר הזכרתי זה בבראשית. וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה׳, ולכך היתה מצותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה, וכן אמרו חכמי האמת היה הקב״ה מביט בתורה ובונה עולמו. ועוד קריאת התורה להורות כי היא קיום העולם וא״א לו להברא זולתה, והיה ההקהל במקום אשר יבחר, כי תחלת הבריאה משם, שנאמר (שם נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל העולם, וזה מבואר.
מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, "at the end of seven years, at the time of the Sabbatical year, on the festival of Tabernacles;⁠" this is a reference to the commandment known as הקהל, "assembly.⁠" The word מקץ means "at the end.⁠" Wherever we encounter the expression מקץ it means "at the end.⁠" [I suppose the reason that our author tells us this is that the preposition" מ in front of the word קץ might have suggested a different meaning. Ed.] The first time we encounter the word in Genesis 6,13 it also means "end.⁠" In our instance, the Torah refers to the end of the Shemittah year (the year concluded 2 weeks before the festival of Tabernacles). In other words, "after that year has passed completely.⁠" In actual fact the commandment is observed during the eighth year during the intermediate days of the Sukkot festival. When we have a different verse in which the word מקץ is also used in connection with the year when the Shemittah is being observed, (Deut. 15,1), the meaning is that the duty to relinquish overdue loans falls due on the last day of that year by sunset (Erchin 28). If the Torah there uses the term בשנת השמטה, it means: "while the Shemittah year is still in force.⁠" Although in both instances the word מקץ means "at the end" [as opposed to Ibn Ezra. Ed.], here it means "after the end,⁠" whereas in Deut. 15,1 it means "just before the end.⁠"
If you will analyse the mystical dimension of the commandment of הקהל, you will find that just as the Shemittah year itself is an allusion to the 7th millennium during which our universe will revert to chaos, so the commandment of הקהל, which commences after completion of the seventh year alludes to the word לעשות in Genesis 2,4 which follows the report of the conclusion of the seven days of creation after the Torah had introduced the concept of the Sabbath. We also find in Psalms 92, the hymn dedicated by David to the Sabbath, that he speaks about the righteous who will flourish like the palm tree. (presumably after the seventh millennium) I have already dealt with the meaning of that psalm in connection with Genesis 2,2. The mystical dimension of the commandment of hakhel is that all people who exist at that time are called to appear before the Lord, the King of the universe. This is why this commandment had to be performed by the king. He represented the King in the celestial spheres. He had to read from the Torah (not the High Priest). This is reflected in the statement of the scholars of the Kabbalah who posit that before proceeding with the creation of the universe the Lord consulted His blueprint, i.e. the Torah.
Another reason for reading from the Torah on that occasion was to remind the people that without Torah the universe cannot endure, just as it could not have been created without it. The reason the site for the fulfillment of the commandment is described as במקום אשר יבחר, "the place which the Lord will choose,⁠" is that the Temple-site was the place whence the universe started being created. This is the meaning of Psalms 50,2: "for from Zion, perfect in beauty, God appeared.⁠" As the sages say in Yoma 54: "the world was perfected starting with Zion.⁠"
מקץ שבע שנים תקרא את התורה – אתה צריך שישמעו אפי׳ הטף לפי שהם פנויים מכל עבודת האדמה כל ימות השבת מה שאין כן בשאר השנים.
מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות – פי׳ בסוף השמטה שבו מתחלת אותו השנה שנאסר לחרוש ולזרוע.
(י-יב) ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות – צוה לקרא את התורה הזאת באזני העם האנשים והנשים והטף וגרי הצדק אשר עמהם כדי שיתחנכו כלם לעבודת השם יתעלה ולא תשכח התורה מישראל.
(י-יג) התועלת השלש עשרה הוא במצות והוא מה שצוה שבשנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני י״י יתברך יקהילו העם במקום הבחירה האנשים והנשים והטף ויקרא שם התורה באזניהם המלך או הכהן הגדול או הנשיא שבישראל כי הוא יכבדוהו העם וייראו ממנו ומדבריו עם היותו מוכן ומעותד אל הנבואה יותר מזולתו ככל ההמון והיותו הוא העובד לפני השם יתעלה והיותו המורה התורה לישראל כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל והנה התועלת בזאת המצוה הוא כדי שישמעו וילמדו ליראה את י״י ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת ויתחנכו בזה גם כן הקטנים כל אחד לפי ענינו ולפי שראינו שהמלך מצווה בו כל ימי חייו לזה התכלית בעינו הנה ידמה כי כאשר היה שם מלך הוא הקורא ועומד במקום גבוה כדי שישמעוהו העם ואולם היה זה בשנת השמטה כי היא קדש והוא בעצמו מורה על מציאות השם יתעלה כמו שביארנו ובחג הסוכות ממנה כי בו היתה הישרה נפלאה אל השגת השם יתעלה יותר משאר המועדים עם שאז נאספו רוב הפירות ויהיה אז מפני זה ימי הבעיטה ולזה הוצרכו יותר אל מה שיישירם ליראת השם יתעלה.
(י-יג) היתה תחלת דברי פי צוואתו אליהם על הענין הנכבד הלזה אשר עמדנו עליו כמו שנאמר ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני י״י אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את י״י אלהיכ׳ ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את י״י אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן וגו׳ – כוון בחכמת בוראו כי לשמיעתם את דברי התורה מפי המלך באותו פומבי הנפלא יכוון זמן מיוחד שבו יושלמו כל הענינים מהארבעה הצדדים הנזכרים על צד היותר שלם שאפשר.
ולזה בחר מכל השנים שנת השמטה ומכל המועדים את חג הסוכות ומכל ביאותיהם לשם בחר אותה שבה יבאו כל ישראל כמעט לראות את פני י״י. וזה כי בהיות שנת שמטה כבר נסתלק המטריד הראשון מבקשת הצרכים המחוייבות לפי טבעם באופן יותר חזק מכל שאר השנים כי בשנה ההיא הם פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה וכלם שובתים מחרישה זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכות להם בברכת השם יתעלה כמו שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו׳ וצויתי את ברכתי להם ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כ״ה:כ״א) וזה דבר מבואר מאד.
והנה בהיות המיוחד מכל המועדים חג הסוכות כבר נסתלק המטריד השני שהוא הנזק הנמשך מבלתי שווי תקופות הימים בענין יותר נאות משאר המועדים אף מחדש האביב לפי שאין השווי הבא על החורף שוה בענינו על השווי הבא אל הקיץ לפי שבשווי הראשון עדיין יד הקור תקפה ומי הנהרות והנחלים גוברין ועולין מהפשרת השלגים ומהמסת הקרחים ואין האנשים ניצולין מצערם והיזקם כמו שהם בטוחים מכל זה בשווי השני ולזה נקרא החדש הזה חדש זיו שמצד השואתו זאת עם שאר הענינים הנלוים זיוו הולך ואור על המעשים הנעשים בו יותר מזולתו.
והנה בהיות הזמן ההוא מיוחד לבא שם כל ישראל או יותר מרובם לסבת השביתה הנזכרת יהיה הבטחון יותר עצום משלוח האויבים עליהם ועל ארצם באופן שיגיע להם שום צער ונזק כי ברבות העם המתעסקים במצוה ירבה כח ההשגחה אפילו על הדברים המתרגשים לבא בעודם בבתיהם כמו מגנבים ומשמירות גרועות כמו שכתבנו ראשונה ואפשר שהענינים ההם בעלייתם זו אשר במועד שנת השמטה נאמרו שאז ההשגחה מופלגת בהם.
אמנם על הענין הרביעי והוא הלמוד היותר נכון והיותר מספיק להוציאם משבוש הדעות ומההמונות הנפסדות על צד היותר שלם שאפשר הוא מה שאמר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם כי היא מה שתסיר כל דעת משובש וכל אמונה נפסדת וגם הגיעו למודיה על הדרך היותר נאות שאפשר כמו שאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז) וממה שיחזיק כח הלימוד הזה וירבה תועלת ההוא היות הקורא מלך ישראל ביופיו עולה על בימה גדולה שהיו עושין אל הקריאה הזאת כי כל העם ישמעו וייראו יותר ממה שישמעו מפי קורא אחר והוא מבואר.
ולפי שנשלם ענינה מכל הפנים הקודמים הקפיד על שיהיו הנמצאים כלם בכללם ופרטם תכלית ההקפדה ואמר הקהל את העם האנשים והטף וגרך אשר בשערך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את י״י אלהיכם וגו׳ ובניהם אשר לא ידעו וגו׳. והנראה לפי הפשט כי אומרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את י״י וגו׳ חוזר אל הגרים אשר זכר בסוף ואל האנשים והנשים כי הגרים אין להם רק השמיעה והאנשים ילמדו את דברי התורה לעשות אותה ולקיים את כל מצותיה בין שיש בה קום ועשה ובין שאין בה קום ועשה. והנשים תשמענה לירוא את י״י ולהמנע מעשות כל מצות לא תעשה שישנן בשמירתן כמו האנשים ולזה אמר בהנה ויראו את י״י אלהיכם ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ועל הטף אמר ובניכם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את י״י בבואם בימים שתחול עליהם חובת שמירת המצות וקיומם וכבר תקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה.
והוא לדעתי המרגלית שזכר רבי יהושע בזה הענין במאמר שזכרנו ראשונה שאמר מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. וזה כי לפי שכבר אפשר לפרש מאמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו׳ על הדורות הבאים כמו שאמר עליהם ולמדו ליראה את ה׳ אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וא״כ לא ימצא שום טעם לבא הטף לשם ורבי אלעזר בן עזריה פירשו שהוא יהיה טעם ביאת הטף שמה כי בבואם לשמוע בזמן ההוא הנכבד מפי מלך ישראל ובזמן המוכן מכל הצדדים כנזכר וממה שיראו מקבלת הכל את דברי התורה בסבר פנים יפות יתרשם בהם רושם חזק ליראה את ה׳ בבוא זמן חיובם אשר בזה יקבלו האבות המחוייבים להביאם אל זאת היראה תועלת גדול בקלות הטורח כמו שאמרנו. והוא מה שרצהו באומרו להביא שכר למביאיהם לזה אמר רבי יהושע שהיא מרגלית טובה ויקרה ומתרעם עליהם שבקשו לאבדה ממנו כמשפט לאוהבי החכמה המכבדים ומיקרים אותה.
ותמהני מהרב רבינו משה בר נחמן זכרו לברכה שפירש המקרא הזה על זה הדרך עצמו ואמר שמדרש זה הוה תיובתיה וכמו שאמרנו לא היא אלא היינו סיעתיה ופירושה בלי ספק וכבר נתבאר המאמר לפי הכוונה ועלה ממנו מה שכווננו משלמות זה הלימוד הנפלא אשר רצהו יתעלה שיעשה באותו זמן אשר כל המונעים והמעכבים היו מוסרים ורחוקים מכללם הסרה חזקה ולא עוד אלא שבאו עוזרים וסומכים חזקים תחתיהם עד שהיה הלמוד אשר באופן ההוא מועיל ומהנה משנת השמטה ההיא לכל שנות השבוע כמו שיועילו הלמודים שאמרנו מעליית הרגלים לכל שאר ימות השנה. ולא ראה שיעשה כן בכל שנה ושנה אם כדי שלא להטריח את העם ואם כדי שאם יהיה הדבר בתמידות לא יעשה רושם חזק באותו השיעור שיעשנו כאשר יהיה פעם בשבוע ועל דרך שאמר הקר רגלך מבית רעך וגו׳ (משלי כ״ה:י״ז) וכבר תמצא בזה בחינה אחרת להיות הלמוד אז היותר מועיל שאפשר מיוסדת על מה שאמר החכם וזכור את בוראך וגו׳ עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו׳ (קהלת י״ב:ו׳). על אותה כוונה נכבדת שכתבנו בו בפרשת החג שער ס״ז דרוש משם. והנה על חוזק הכוסף הנרמז באומרו עד אשר לא ירתק חבל הכסף היתה מצות הקריאה מקץ שבע שנים כי הדבר הבא כן מזמן רחוק לזמן רחוק הוא נכסף יותר והאנשים ידרשוהו בתשוקה עצומה כאשר אמרנו.
ובהיות שנת השמטה כבר תהיה גלת הזהב על מכונו כי עסקם של בני אדם אינו רק לדלות מים חיים היקרים מזהב ומפז רב מהברכה העליונה האלהית כי אין להם עסק בעבודת האדמה כלל וכאשר יהיה בחג הסכות מוצאי ראש השנה ויום הכפורים שכבר הושלמו עם יוצרם וכחותיהם ותאוותיהם כלם הוכנו לעבודתו הנה יהיה כלי הדלייה על שלמותו כי הכלים היותר ראויים והיותר קרובים אליו להגעת שלמותו הם כחות הנפש ורעיונותיו וכל כחותיה ובהפסדם נשבר כד על המבוע ובקיומם ודאי יתקיים.
ובהיות הענין בבא כל ישראל לראות את פני ה׳ הנה כבר יהיו דבקים עמו והגלגל אשר בידו והוא הגלגל ממערכות השמימות אשר הם מרכבו ומשרתיו עושי רצונו הנה הוא ודאי לא ירוצהו אל ירכתי בור אבל יעלה מזלם מעלה מעלה כדרכו או שלא כדרכו וכמו שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (דברים ל״ג:כ״ו) וכמו שאמרו צא מאצטגנינות שלך כו׳ (שבת קנ״ו.) והנה אין ספק כי בכל ענין וענין כשיתחברו הסבות הנכונות והענינים העוזרים יצא הדבר אל תכלית השלמות כמו שיהיה זה בהתחבר אלו ההשפקות עם הנזכר ראשונה ויהיה הנוסף על הטוב טוב מאד ועל כל זה יצדק מאד מה שאמרו חז״ל מה יפו פעמיך בנעלים וגו׳ כמה יפים רגליהן של ישראל שנועלים בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שהוא תחלה לגרים כי זה עקר גדול שתמשך האומה אחר אביהם זה אשר העיר ממזרח צדקת מעשיו התנועה המערביית לבא לראות את פני ה׳ והתנועה לשם רומזת אליה כמו שאמר הנה זה עומד אחר כתלנו (שיר השירים ב׳:ט׳) זה כותל מערבי של בית המקדש (מדרש חזית שיר ב׳) וכמו שהסכימו כלם שכינה במערב כאשר כתבנו כל זה יפה בפרשת ויגש שער ל״א וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער.
(10-13)

Gate 102

The reason the mitzvah of hakhel, "assemble!⁠", is to take place on the holiday of Sukkot following the shemittah year, is directly related to the above mentioned natural obstacles to Torah observance, and the achievement of self perfection. Since the new shemittah cycle has only Just begun, or at any rate soil preparation for all the crops which had completed the first third of their growth before Rosh Hashanah are still treated as shemittah produce, the need to attend to parnassah problems is practically non-existent at that time. Moreover, God had promised a harvest good for three years for the year prior to the shemittah year, (when the land lies fallow) This was to prove that observance of the shemittah does not impoverish. (Leviticus 25) Secondly, from the point of view of weather, Sukkot is the best time of year, there being neither extremes of heat or cold at that season to make travel unpleasant, nor are any physical ailments excarcerbated at that time due to weather conditions. Thirdly,at that season, there is little to fear from external enemies. The day of Atonement having just passed, everyone is in a state of innocence. Fourthly, reading the Torah to the people at that time is the best guarantee against people falling prey to an alien philosophy.
Rabbi Eleazar also said that the children seeing and remembering the king himself reading the Torah, will help their reverence for God in the future. Although chapter 31,12, "their sons who do not know, will hear and learn to fear the Lord your God,⁠" could have simply referred to as yet unborn generations, Rabbi Eleazar interprets the verse as referring to children that have been born but are not yet of school going age.
מקץ שבע שנים בשנה הראשונ׳ של שמט׳ שהיא השנה השמינית. דכל לשון קץ סוף הוא:
(י-יא) והנה צוה אותם שבמועד שנת השמט׳ בחג הסכות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל לפי שכל ההשתדלות הזה היה למען הלמוד והידיעה בלבד. ומאשר אמר שיקרא את התורה הזאת ידענו שהיתה המצו׳ מוטלת על כל ישראל לכן אמר לכהנים וללוים ולכל הזקנים תקרא בלשון נכח. וידוע שלא היה אפשר שיהיו כולם קוראים כי תרי קלי לא משתמעי אף כי קולות הרב׳ כל כך. גם כי הכתוב אמר נגד כל ישראל, מכלל שיהי׳ קורא אחד ויהי׳ נגד כל ישראל. ויתחייב מזה שיהי׳ הקורא אחד וראוי שיהי׳ הראש והגדול אשר בעם שהוא המלך. לפי שהמלך כמו שזכר המדיני הוא נפש כללית לעם ובהיותו הוא הקורא היה כל ישראל קורא.
והותר בזה הספק הה׳:
וקבלו חז״ל בשלהי פרק אלו נאמרין שהקריאה היתה ספר אלה הדברים לפי שרוב גופי תורה תלויים בו. והתורה בכללה יקשה קריאתה יחד גם כי ענין מעשה בראשית וגם תורת כהנים לא היה צריך שישמעו העם ולכן אמרו שהיה קורא ספר ואלה הדברים בלבד שרוב מצות התורה והברית נכללים בו. ומצאו סמך גדול לזה ממה שנא׳ ביאשיהו (מלכים ב כ״ג ב׳) ויעל המלך בית ה׳ וכל איש יהוד׳ וכל יושבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה׳ וגו׳ כי ספר הברית הוא ספר אלה הדברים הזה. וכן צותה התורה ונתת את הברכה על הר גריזים ומצינו שיהושע נתנה לפי שהמצו׳ שתהיה לכל ישראל מצוה במלך או בשר הצבא לקיימה.
ואמנם למה היתה הקריא׳ הזאת בשנת השמיט׳ ובחג הסכות ולא היתה בכל שנה ושנה וגם מדי חדש בחדשו בהיות כי התורה האלהית היה ראוי שלא ימושו דבריה מפינו. הנה הסבה בזה הית׳ לפי שהקב״ה השגיח שיהיו דברי תורה חביבים על ישראל ושמלבד הלמוד הפרטי שיחידי הסגולה הכהנים הלוים החכמים והשופטים ילמדו את התור׳ ויהגו בה יומם ולילה, עוד בפומבי גדול יקרא הגדול שבעם שהוא המלך או השופט את ספר התורה נגד כל ישראל כדי שישמעו ויתפעלו לבותיהם מהדברים ומכבוד המדבר והקורא, ואם היה זה בכל שנה היה הדבר נקל בעיניה׳ כמאמר שלמה (משלי כ״ח ט״ו) הוקר רגלך מבית רעך וגו׳. ולכן צוה שמהשנים לא תהיה הקריא׳ תדירה בכל שנה כי אם בשנת השמיטה לפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה והיו כלם שובתים מחרישה זריע׳ וקציר׳ וכל מלאכת עבוד׳ ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים להם. כמו שאמ׳ (פרשת בהר) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף וגו׳ וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבוא׳ לשלש השנים. וצוה שתהי׳ הקריא׳ בחג הסכות לפי שהיו כל התבואו׳ נאספות ואין לב הבעלים עליה׳ והקריאה הית׳ בתחלת שנת השמיט׳ כמו שאמר מקץ שבע שנים. כמו שפירשו רבותינו ז״ל בסוט׳ פ״ז שהי׳ בתחלת שנת השמיטה בחג הסכות הסמוך לתחלתה והיה הזמן ההוא יותר שוה משאר המועדים. ואף מחדש האביב לפי שאין השווי הבא על החורף שוה בענין אל השווי הבא על הקיץ, לפי שבשווי האביב עדיין יד הקור תקיפה ומי הנהרים והנחלי׳ גוברים ועולים מפשירת השלגים ומהמסת הקרחים ואין האנשי׳ נצולים מצערן והיזקן כמו שהם בטוחים מכל זה בשווי השני. ולכן נקרא החדש הזה חדש זיו שזיוו הולך ואור על המעשים הנעשים. לזה היה הזמן ההוא יותר מיוחד ונאות לבא כל ישראל ירושלם לשמוע את התורה מפי המלך. גם היו בחג הסכות יוצאים מראש השנה ועד יום הכפורים שכבר יושלמו עם יוצרם וכחותיהם ותאותיהם נכנעות לעבודתו ובבא כל ישראל להראות את פני ה׳ יהיו דבקים בו, ואז ישמעו את התור׳ בכוונה רצויה וילמדו לירא׳. וכמו שאמרו חכמינו ז״ל בריש פ״ק דחגיג׳ מה יפו פעמיך בנעלים מה יפו רגליהם של ישראל בנעלים בשעה שעולין לרגל וגו׳.
והותר בזה הספק הו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויצו משה אוֹתָם: בהעתק הללי אותם, ירוש׳ אתם, עכ״ל. ובכל הספרי׳ מל׳. והוא האחרון מן ל״ט מלאי׳ בתורה1, וסימן שראשי נמלא ט״ל2, ובעל מנחת כהן3 נתן סי׳ אחר, מקץ עד מקץ אותם ט״ל.⁠א [אותם].
1. ל״ט מלאי׳ בתורה: מ״ס-ד את 62.
2. שראשי נמלא ט״ל: על פי שה״ש ה ב.
3. מנחת כהן: בר׳ מא ח.
א. נבאר את סימנו של בעל מנחת כהן. ההיקרות הראשונה של ׳אותם׳ (מלא) היא בפרשת מקץ (בר׳ מא ח), והאחרונה מתוך ל״ט היקרויותיה נמצאת כאן, בפסוק ׳מקץ שבע שנים׳. היינו: מן מקץ ועד מקץ יש ל״ט ׳אותם׳.
שעדיין שביעית נוהגת בה כו׳. פירוש אם היה זורע באיסור בשמיטה, אסור אחר השמיטה כמו בשמיטה. א״נ ספיח דשמיטה:
Because there are still seventh-year restrictions which apply, etc. This means if he plants in a prohibited manner during the seventh year, it remains prohibited after the seventh year as it was during the seventh year. Alternatively it refers to produce that grew by itself during the seventh year.
מקץ שבע שנים – בשנה ראשונה של שמיטה שהיא השנה השמינית, ולמה קורא אותה שנת השמיטה, שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:
בחג הסכות – שאז כל התבואות נאספות ואין לב הבעלים עליהם, ויכלו להתבונן היטב בדברי התורה:
במועד שנת השמטה – סיפא דקרא מבאר רישא, תחלה אמר קרא מקץ שבע שנים במועד, ירצה באחד ממועדי ה׳ (שהוא יו״ט) שבכלות שבע שנים, ועדן לא ידענו באיזה מועד וגו׳ שבע שנים, פן הם לפי ההזדמן, ותלוי בחשבון לפי בחירתינו, לכן ביאר שאותו המועד הוא חג הסוכות, ואותן שבע שנים הם הקבועים לפי חשבון השמטות (ע׳ סוטה מ״א ברש״י ותוספת דמלת מועד כאן הוא יו״ט, וע׳ בטורי אבן ראש השנה י״ב), ואם מלת במועד כתרגומו בזמן, צריכים אנו לומר שהוא מחובר לשנת השמטה והבי״ת הוא בי״ת הסוף כלומר בכלות מועד וזמן שנת השמטה שהוא מוצאי שביעית. ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מלת במועד הוא מענין לא עדה עליו השחל (איוב כ״ח) שענינו ההעברה (פאָר- איבערגעהען), וכן שם (כ״ה) עד ירח שהוא לשון הסרה, וכן מעדה בגד (משלי כ״ה) שענינו הסרת הבגד, ומענין זה למועדי רגל (איוב י״ב) שענינו העברת הרגל והשמטתו מדרך הלוכו. ועמ״ש בכי תשא בויקרא לו אוה״מ, ולפי״ז יהיה טעם במועד שנת השמטה, בסור שנת השמטה (נאך אבלויף דעס). ע׳ ברמב״ן פ׳ ראה במקץ שבע שנים תעשה שמטה, שנתחבטו הרבה בפירושא דהך קרא.
{ר״ה ויה״כ אינם מועד, כי לא יוועדו בהם ישראל בירושלים, והנה אומר מועד והכוונה על הראשון שהוא חג הסכות.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
(י-יא) ויצו וגו׳ – ״מקץ שבע שנים״ מתבאר על ידי ״שנת השמטה״, ו״במעד״ מתבאר על ידי ״בחג הסכות״. ״מקץ שבע שנים״ – לא שבע שנים מהיום, אלא בסוף כל מחזור שמיטה. ״במועד״ – לא המועד של ראש השנה, הפותח את השנה השמינית, שהיא השנה הראשונה של מחזור השמיטה החדש, אלא בחג הסוכות. והזמן המדויק הוא ״בבוא כל ישראל״ וגו׳ – הווי אומר, ״מאתחלתא דמועד״ (סוטה מא:): בעת שהעם מגיע אל המקדש, הווי אומר, בתחילת הרגל. נמצא שהזמן העולה מצירוף כל הפרטים האלה הוא: ״מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני [היינו בשמינית] במוצאי שביעית״ (שם מא.). ומשמעות ציוני הזמן המודגשים כאן אחד לאחד היא: ״מקץ שבע שנים במעד״ – בסוף כל שבע שנים, בזמן מסוים.
מצווה זו של קריאת התורה לא נועדה להיות אמצעי להביא את העם לידי ידיעת התורה. שכן מצוות תלמוד תורה מוטלת בכל יום ויום על כל אדם, כחלק מחיי היומיום שלו, כפי שנאמר: ״ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ וגו׳ (לעיל ו, ז), ״ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם״ (לעיל יא, יט). אלא זוהי מצווה המתעלה על חיי היומיום, החוזרת כל שבע שנים, והמבקשת להשיג מטרה מיוחדת.
היא מתקיימת ״במועד״, בַּזמן שמזמין כל נפש מישראל להיוועד עם ה׳; ב״שנת השמיטה״, בכל פעם שמתחיל מחדש המחזור החקלאי והמסחרי לאחר שנת השמיטה; ״בחג הסכות״, החג המאחד את כל האומה על ידי זיכרון תקופת המדבר, כאשר לא עבודת הקרקע ולא המסחר, אלא רק חסדו המופלא של ה׳ זן וכלכל את כולם ביחד עם נשיהם והטף, הֵגֵן עליהם בעננו, והנחה אותם במדבר; החג שמצוותיו מכינות עתה את העם לחיי חקלאות ומסחר.
בבוא כל ישראל וגו׳ – בעת שכל עם ה׳ נענה לקריאת ה׳ ובא אל המקום בו נבנה המקדש – לא עבור ה׳, שניתן למוצאו בכל מקום על ידי המבקשים אחריו, אלא עבור ההבטחה להשראת שכינת ה׳ בקרב העם, עבור עדות תורתו; כאשר כל אחד כבר בא עם עולת ראייתו ונראה את פני ה׳ במקום מקדש תורתו.
תקרא – מיד במוצאי היום הראשון של ״ראייה זו את פני ה׳⁠ ⁠⁠״, תקרא האומה, על ידי נציגה העליון, מהתורה הזאת לפני כל העם הנאסף. כך היא תכריז תמיד מחדש, עם תחילת כל מחזור חקלאי ומסחרי חדש, שהדרך אל ה׳ תימצא רק בדרך אל התורה; שהברית עם ה׳ היא הברית עם תורתו; שהתורה היא התנאי לאחדות האומה ולהגנת ה׳ עליה; ושאומה זו – שהופקדה על משמרת עדות התורה – היא העריבה לאמיתותה ולמוצאה האלוקי של התורה.
את התורה הזאת – כנראה אותו ספר תורה שנכתב על ידי משה וניתן לכהנים ולזקנים (עיין בבא בתרא יד:, רש״י ד״ה ספר עזרה). ספר תורה זה נקרא מאוחר יותר ״ספר עֲזָרָה״, שכן ״בו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביום הכיפורים״ (רש״י).
על פי ההקשר שם (במסכת בבא בתרא), ספר עזרה זה הוא הספר שהונח בארון, לצד לוחות הברית (עיין פסוק כו). עלינו להניח לפי זה, שאף על פי שאסור להיכנס לקודש הקודשים שלא לצורך עבודה (ויקרא טז, ב; עיין פירוש שם), הרי שקריאת התורה ביום הקהל נחשבת צורך עבודה, ומותר להיכנס לקודש הקודשים לצורך מטרה זו.
בכל מקרה, על כרחנו לומר שיש כמה יוצאים מן הכלל כאלה, שכן בדברים רבה (ט, ט) נאמר: ״אמר ר׳ ינאי, [משה] כתב י״ג תורות, י״ב לי״ב שבטים ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוציאים אותו שבארון״. אם כן מוכח שהותר לגשת אל ארון הברית לצורך מטרה זו. כך גם משמעות המאמר ״שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק״ (בבא בתרא יד.); מדויק מכאן שבשעת הצורך הותר להוציא את ספר התורה. גם פסוק כו מסייע לפירוש זה, שכן נאמר שם שספר התורה שנכתב על ידי משה יונח בארון, ותכלית הנחתו שם היא: ״והיה שם בך לעד״. מזה נראה שהותרה הוצאת הספר.
אולם התוספות (בבא בתרא יד. ד״ה שלא יהא) סבורים שאסור להיכנס לקודש הקודשים לצורך מטרות אלה. לפי זה, ייתכן שספר התורה שנמסר ״אל הכהנים בני לוי״ (פסוק ט) – שלדעתנו קראו ממנו בציבור – איננו הספר שהונח ״מצד ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כו), אלא הוא הספר שנועד לשבט לוי, על פי המסורת שהובאה לעיל שמשה נתן ספר לכל שבט, ובכך מתיישב הקושי הנזכר. באופן זה, ייתכן ש״ספר העזרה״ שנזכר במסכת בבא בתרא (יד:) הוא הספר שנמסר לשבט לוי, היינו הספר שנכתב על ידי משה ושנשמר ב״עזרה״ לצורך הקריאות שהיו קוראים שם. ספר זה ״לתחילתו הוא נגלל״ [היינו, שהיו גוללים אותו רק מהסוף להתחלה, ולא משני הצדדים כמו ספרי התורה שלנו], וממנו למדו חז״ל את טיבו של הספר הדומה שהונח בארון.
לפי גירסת הירושלמי, גם הספר שהוזכר במשנה במועד קטן (יח:), הוא ספר העזרה, ומפרש רש״י: ״ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה״. ישנה גירסה אחרת שם: ״ספר עזרא״. על כל פנים נראה שהספר שנכתב בעצם ידו של משה ונשמר בעזרה, שימש לאותה מטרה, להגיה ספרי תורה אחרים. כך גם בירושלמי סנהדרין (ב, ו): ״ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד״. עיין פירוש לעיל יז, יח.
היה זה נציגה העליון של האומה – בתקופת המלכים: המלך – אשר קרא לפני העם הנאסף, ולפי האמור במסכת סוטה (מא.) הוא קרא מספר דברים: ״מתחילת אלה הדברים עד שמע״ (א, א – ו, ג), ״ושמע״ (ו, ד–ט), ״והיה אם שמע״ (יא, יג–כא), ״עשר תעשר״, ״כי תכלה לעשר״ (יד, כב–כט; כו, יב–טו) (שתי פרשיות אלה, כנראה בגלל מחזור המעשרות המתחיל עכשיו מחדש), ״ופרשת המלך״ (יז, יד–כ), ״וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה״ (כנראה כז, א–כו; כח, א–סט).
ויצו משה אותם לאמר – מה שצרף הכהנים והזקנים במצוה הזאת, מפני שקריאת פ׳ הקהל יחיד קורא אותה, ואם היה מצוה הכהנים היה הקורא כה״ג, ואם צוה הזקנים היה הקורא האב״ד, לכן צוה שניהם, שיקרא אחד שעל גבי שניהם שהוא המלך כמבואר במשנה סוטה שהמלך היה הקורא:
מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה – אלו אמר מקץ שבע שנים, הייתי אומר שהקריאה תהיה אחת לשבע שנים, באיזה שנה שיהיה, לכן אמר במועד שנת השמטה, ואם אמר רק במועד שנת השמטה הייתי אומר במועד שבהתחלת שנת השמטה, לכן כתב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כשתכלה שנת השמטה במועד הנכנס בשנה שלאחריה, ולמה קורא אותה שנת השמטה אף שכלתה בר״ה, רק שעדיין נוהגת השמטה בספיחים כדפי׳ רש״י:
מקץ שבע שנים – מבאר הדברים שבשבילם תפעול הקריאה עד שתהיה נקבעת בלב השומעים. א) שהקריאה הזאת היא אחת לשבע שנים וטבע האדם להתעורר מדבר שהוא בא לזמן רחוק. ב) במעד שנת השמטה בחג הסכות – העת המוכשרת שתפעל בהם השמיעה, מפני ששנת השמטה היתה שבת הארץ לה׳ שידעו כי לה׳ הארץ, והארץ היא ג״כ קדש, וגם לא התעסקו כל השנה בעבודת האדמה, ועסקו בתורה, ואף שכלתה השמטה בר״ה אבל היה ר״ה ויוכ״פ ועסקו בסוכה ובד׳ מינים.
{ויצו: בלשון זירוז1, דמצות הקהל קשה לקיים שיתאספו כל הנשים והטף שבארץ ישראל לירושלים, משום הכי כתיב ״ויצו״, שזרזן שמ״מ יהיו נזהרים שתקויים מצוה זו}.
ויצו משה אותם: אילו היה הפירוש לכהנים וזקני ישראל לחוד2, היאך נפרש לשון (פסוק י״א) ״תקרא״, ומי יהיה קורא3. אלא ״אותם״ קאי גם על יהושע דמיירי בפרשה זו (פסוק ו׳) וגם על הכהנים (פסוק ט׳)⁠4. ויבואר עוד.
במועד שנת השמטה: קרא שנת השמינית ״שנת השמטה״5, משום שיותר ניכרת שביתת הארץ בחול המועד סוכות של שמינית שלא היה קציר ואסיף לפניו, מחול המועד סוכות של שנה שביעית עצמה, שהגרנות מלאים בר.
בחג הסוכות: שלא נפרש ״במועד״ הוא ראש השנה או יום הכפורים שנקראים ג״כ ״מועד״6.
1. אין ״צו״ בכל מקום אלא זירוז (תורת כהנים – ורש״י שם לויקרא ו,ב, וכן במדבר רבה ז,ז).
2. שהוזכרו בפסוק ט׳.
3. מתוך כל אותם ״הכהנים בני לוי... זקני ישראל״.
4. כאשר ״תקרא״ יהיה מוסב על יהושע (ראה רבינו פסוק י״א), וכן פירש החזקוני שם.
5. עיין ברש״י על-אתר.
6. דברי רבינו אינם ברורים, הרי משמעות ״במועד״ איננה בחג, אלא ׳בזמן׳ (שנת השמיטה), וכן משמע באונקלוס. ועוד, אפילו לשיטתו לא ליכתוב ״במועד״ ואנא ידענו מ״חג הסוכות״ במה מדובר, וצ״ע.
מקץ שבע שנים – לסוף שבע שנים כדברי חז״ל (רש״י) בתחלת השנה השמינית.
במועד שנת השמטה – שד״ל בתרגומו פירש כמו בזמן שנת השמיטה; ולי נראה שאף על פי ששנת השמיטה מתחלת בחודש השביעי שכן ראוי לעבודת האדמה, מ״מ השנה מתחלת לבני ישראל מניסן, וסדר המועדים פסח שבועות וסכות, וא״כ גם על חג הסכות של שמינית יתכן לומר שהוא מועד של שנת השמיטה ותיבת במועד ענינה באחד מן המועדים, או קרא לסכות בשם מועד ביחוד כמו שקראו לו החג (מלכים א ח׳:ב׳), וגם בדברי רז״ל נקרא כן, לפי שבהיותו בימי האסיף בזמן שכל אחד הביא תבואתו לבית, תגדל אסיפת העם והשמחה בו יותר משאר החגים; וגם באלקנה מצאנו שהיה עולה לשילה רק פעם אחת בתקופות הימים (שמואל א א׳:כ׳), וכן קורא לחג האסיף תקופת השנה (פרשת תשא); וביתר החגים גם אם עלו לא נתעכבו שם כי אם יום אחד להקריב קרבנותיהם, ולמחר היו שבים לעירם לבלתי הִטָּרֵד ממלאכת אדמתם, וכן כתוב בענין קרבן פסח (פרשת ראה) ״ופנית בבקר והלכת לאהליך״, וא״כ לא יהיה להם פנאי לשמוע קריאת התורה; וכן שלמה המלך איחר חנוכת הבית מחדש בול הוא חשון עד ירח האתנים הוא תשרי לשנה הבאה (מלכים א ו׳:ל״ז, ח׳:ב׳) למען יוכלו כל בית ישראל להאסף אליו.
ויצו... אותם – מצוה זאת מופנית אל הכהנים והזקנים, מפני שעליהם הוטלה ההוצאה לפועל של המצוה דלהלן במשך התקופה הבאה.
מקץ שבע שנים – השוה את פרושנו למעלה ט״ו:א׳.
במועד – השוה את פירושי לויקרא חלק ב עמוד 125 (בתרגום העברי ח״ב ע׳ צ).
שנת השמיטה – השוה את פירושי למעלה ט״ו:א׳. ״במועד שנת השמיטה״ פירושו כמו ״למועד חודש האביב״ (שמות כ״ג:ט״ו ושם ל״ד:י״ח). הוצרך הכתוב לפרש היטב מהו מקץ שבע שנים, כדי שלא יטעו לומר שמחזור שבע השנים מתחיל מיום שנצטוו במצוה זו (סוטה מ״א.). אבל מצות השמיטה לא יצאה לפועל אלא ארבע עשרה שנה אחרי כניסתם לארץ, השוה את פירושנו לויקרא כ״ה:ב׳.
בחג הסוכות – לא פירש המקרא באיזה יום מימי החג יש לקרוא את התורה. שנינו במשנתנו (סוטה מ״א.) שקיימו את המצוה הזאת במוצאי יום טוב הראשון של חג (יש מפרשים דהיינו יום ראשון של חול המועד).⁠1 אבל שנינו במגילה ה׳. שאם חל יום טוב שני של חג להיות בשבת היו מקיימים מצות הקהל ביום שני של חול המועד. משמע, שמן התורה לא נקבע יום מסויים לקיום מצות הקהל. אלא מפני שנאמר: ״בבוא כל ישראל״ למדו רבותינו בתלמוד, שיש להקדים את המצוה לתחילת החג עד כמה שאפשר (ביום ראשון של חג לא היה אפשר לקיים את המצוה, עיין רש״י). אבל אפשר לומר שכל המחצית הראשונה של החג עדיין נקראת ״בבוא כל ישראל״ (השוה ״טורי אבן״ למגילה שם ו״מנחת חינוך״ מצוה תריב).
1. בירושלמי שבידנו הגירסא היא: ״במוצאי יום טוב אחרון של חג״, אבל כל המפרשים הסכימו לגירסא שבבבלי.
מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה – שנה ראשונה לשמיטה ומציין על השמיטה, כי בשנת השמיטה היו פנוים מן טרדת המלאכה בשדה, כן מן טרדת המסחר שנשמט כל משה ידו, והיו פנוים לעבודת השי״ת כל העם כקטן כגדול, והיו דברי תורה הנשמעים להן נכנסין לאזנם בעומק ההבנה, ועוד כי כל התורה היא נסיונות להבדיל מן החמדה והתאוה והקנאה אשר החומר יכביד על הנפש, ולכן אחרי שחרישה וקצירה נאסר להן שנה תמימה, הלא בכליון עינים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו, אז מצוה להם להקהל ולשמוע דבר ה׳ בירושלים בעזרה למען ידעון דרך ה׳ בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה׳ והבן. ולכן פרט הגרים, שאעפ״י שאין להן שדה וכרם, הן חייבים להקהל ככל ישראל, ובגר צדק הכתוב מדבר.
מקץ שבע שנים וגו׳ – כל הני סימני למה לי, צריכי, דאי כתב מקץ הו״א נמנו מהשתא ואע״פ דלא מתרמי בשמיטה כתב שמיטה, ואי כתב שמיטה הו״א בסוף שמיטה, כתב במועד, ואי כתב במועד הו״א מריש שתא, כתב בחג הסכות, ואי כתב בחג הסכות הו״א אפילו יו״ט האחרון, כתב בבוא כל ישראל – מאתחלתא דמועד.⁠1 (סוטה מ״א.)
שנת השמטה בחג הסכות – שנת השמטה בחג הסכות מאי עבידתה, שמינית היא,⁠2 אלא לומר לך, כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר״ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית.⁠3 (ר״ה י״ב:)
1. מפרש צורך הסימן המשולש שבפסוק זה, מקץ שנת השמיטה, בחג הסוכות, במועד, ומפרש דאי כתב מקץ וגו׳ הו״א נמנו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואעפ״י דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כמבואר בערכין י״ב ב׳, לכן כתב שמיטה. ואי כתב שמיטה לבד הו״א בסוף שמיטה קודם ר״ה של שמינית, דהא מקץ שבע בסוף שנה במשמע לכן כתב במועד, ואי כתב במועד הו״א מר״ה שגם הוא נקרא מועד, שכן הוא חשוב בפ׳ אמור בין אלה מועדי ה׳ גם ר״ה, לכן פי׳ בחג הסוכות, ואעפ״י דלמעט מר״ה היה די לכתוב מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבוא כל ישראל לראות, ור״ה לאו זמן ראיה הוא, בכ״ז פי׳ חג הסכות למעט גם פסח.
2. ר״ל מאי עבידתה לקרות חג הסוכות שבסוף שבע שנים שנת השמיטה, הרי כבר יצאה השמיטה מר״ה וכבר נכנסת שנה שמינית.
3. וה״ק קרא יש לך דבר שהוא של שמינית והוא אסור כשביעית ואיזו זה, זה תבואה שהביאה שליש, ומפרש בגמרא ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות, ומשני לא ס״ד, דכתיב (פ׳ משפטים) וחג האסיף בצאת השנה, מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך, אלא מאי אסיף קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר״ה וקא קרי לה בצאת השנה, וע״ל בפ׳ משפטים שם.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) בְּב֣וֹא כׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙א אֶת⁠־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת⁠־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאׇזְנֵיהֶֽם׃
when all Israel has come to appear before Hashem your God in the place which He shall choose, you shall read this law before all Israel in their hearing.
א. לֵֽרָאוֹת֙ =א (געיה)
• ל=לֵרָאוֹת֙ (אין געיה)
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתַּחְזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרָיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנּוּן.
when all Israel comes to appear before the Lord your God, in the place that He will choose, you shalt read this law before all Israel, and make them hear.
במעלהון דכל ישראלא למחמייה קדם י״י אלהכון באתרה די יתרעי תקרא ית אורייתה הדה לקבל כל ישראלב [ב]⁠משמעהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בני יש׳⁠ ⁠⁠״.
במיתי כל ישראל לאיתחמאה קדם י״י אלקכון באתרא דיתרעי תיקרון ית אורייתא הדא קבל כל ישראל במשמעהון.
when all Israel cometh to appear before the Lord your God, in the place that He will choose, you shall read this law before all Israel while they listen.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פי מג׳י ג׳מיע אלאסראייל ללחצ׳ור בין ידי אללה רבך פי אלמוצ׳ע אלד׳י יכ׳תארה תקרא עליהם הד׳ה אלתוראה בחד׳אהם בחית׳ יסמענוהא
בבוא כל ישראל להיראות לפני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר בו, תקרא להם את התורה הזאת באוזניהם כך שישמעו אותה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

תקרא את התורה הזאת – המלך היה קורא מתחילהא אלה הדברים (דברים א׳:א׳), כדאמרינןב במסכת סוטה (משנה סוטה ז׳:ח׳), על בימה של עץ שהיוג עושין לו בעזרה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״מתחלה״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״מתחילת״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״כדאיתא״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״היו״.
תקרא את התורה הזאת [WHEN ALL ISRAEL IS COME TO APPEAR BEFORE HASHEM …] YOU SHALL READ THIS LAW [BEFORE ALL ISRAEL] – The king read from the beginning of the section "These are the words" (Devarim 1:1), – as is set forth in Treatise Sotah 41a – upon a wooden platform that was erected in the forecourt.
פס׳: בבוא כל ישראל – כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא מקץ הוה אמינא 1נמני מהשתא. ואע״ג דלא מתרמי משמטה כתב רחמנא שנת השמטה. ואי כתב רחמנא שנת השמטה הוה אמינא בסוף שמטה שהוא סוף אלול. כתב רחמנא במועד. ואי כתב רחמנא במועד הוה אמינא מראש השנה כתב רחמנא בחג הסוכות. ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפילו ביום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאתחלתא דמועד מלמד שמוסיפין מחול על הקדש והשמטה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית.
נגד כל ישראל באזניהם – שהיו מקשיבין לספר תורה. מיכן אמרו 2כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר. וכן אתה מוצא בעזרא דכתיב (נחמיה ח׳:ה׳) וכפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנא׳ (איוב ל״ב:ט״ז) עמדו לא ענו עוד. ואומר (נחמיה ח׳:ג׳) ואזני כל העם אל ספר התורה:
1. נמני מהשתא. היינו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו. ושמיטין ויובלות התחילו למנות אחר י״ד שכבשו וחלקו:
2. כיון שנפתח ס״ת אסור לדבר אף בדבר הלכה כצ״ל:
תקרא את התורה – ליהושע היה מצוה, ולכך המלך קורא אותה.
באזניהם – קריאה הנשמעת לאזנים, שיהא מפרש ומתרגם אותה באר היטב.
תקרא את התורה – YOU SHALL READ THE LAW – This was commanded to Joshua, and therefore the king reads it.
באזניהם – IN THEIR HEARING – Reading that is audible to the ears, that he shall explain and translate it very clearly.
תקרא את התורה – ליהושע היה מצוה ולכך היה קורא אותה המלך.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
תקרא את התורה הזאת, "you shall read out publicly this Torah;⁠" this commandment was addressed to Joshua. This is why he is also referred to as the king.
בבוא כל ישראל – מלא וי״ו, כי ו׳ היו באים. כהנים, וזקנים, אנשים, ונשים, וטף, וגרך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם – הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצדו, ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מ״א) במוצאי י״ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו׳, וקורא מתחילת אלה הדברים כו׳, ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממ״ש נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים, היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב״ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כ״א מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, וע״ז אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם ר״ל התורה המתנגדת לישראל ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל. כי בהקהל זה א״א שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.
ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה.
תקרא – הצווי הזה מוסב אל הכהנים הלוים ואל זקני ישראל, שעליהם כתוב ויצו משה אותם, ואמר תקרא בלשון יחיד להודיענו שהקורא יהיה אחד, וכל העם שומעים כמו שאמר נגד כל ישראל, והקורא הזה ראוי שיהיה הגדול שבעם, כמו שארז״ל שהמלך היה קורא על בימה של עץ שהיו עושים בעזרה:
את התורה הזאת – ספר אלה הדברים לפי שרוב גופי תורה תלוים בו ומצינו ראיה לזה ממה שכתוב ביאשיהו ויעל המלך בית ה׳ וגו׳ ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית (מלכים ב׳ כ״ג ב׳), וספר הברית הוא ספר אלה הדברים הזה שבו דברי הברית:
נגד כל ישראל – כלל, ובפסוק הסמוך יפרט:
באזניהם – כל קריאה היא באזני השומעים, אבל טעמו שיקרא באופן שיבינו כלם את הנרצה בה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ג] בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלהיך – וה׳ בוחן לבות, וכל אחד מקשט לבבו נכח ה׳ ד) במקום אשר יבחר. והמקום הזה שבו בחר ה׳ יעורר היראה כמ״ש יעקב מה נורא המקום הזה: ה) תקרא גם הקורא שהוא המלך שבו בחר ה׳ מכל שבטי ישראל, ודבריו יעשו רושם בלבות השומעים: ו) את התורה הזאת. הדברים בעצמן המה אמרות ה׳ אמרות טהורות ויורדים אל הלב. ז) נגד כל ישראל באזניהם. הקבוץ הגדול הזה יפעל ג״כ הרבה על לב השומע:
תקרא: לשון יחיד. מובן שדיבר ליהושע {שהיה מלך, כמו שכתבתי לעיל (יז,יד)}, ומזה למדנו שהיא מצות המלך. אמנם1 לא דוקא מלך ממש, אלא הגדול שבישראל2, ובשעה שלא היתה מלוכה היה הגדול כהן גדול, ומשום הכי ציוה גם לכהנים3. אך בשעה שיש גדול מהם המצוה עליו, כמו בימי יהושע.
באזניהם:⁠4 שיכנס באזניהם {היינו, שהמה מחוייבים להטות אוזן ולהבין, ואפילו חכמים גדולים, כמו שכתב הרמב״ם5}, היינו6, שיתרגמו7 ויבינו מה ששומעים.
1. מהלשון רבים ״ויצו משה אותם לאמר״ שכולל גם את הכהנים הלויים, וכפי שכתב רבינו בפסוק י׳.
2. כך כתב גם האברבנאל, וכן הרלב״ג. גדולי האחרונים דנו בענין זה, עיין מנחת חינוך, תפארת ישראל, האדר״ת ועוד, והדברים סוכמו ב׳ספר הקהל׳ (מכון התורה והארץ).
3. מהלשון רבים ״ויצו משה אותם לאמר״ שכולל גם את הכהנים הלויים, וכפי שכתב רבינו בפסוק י׳.
4. מיותר, לכאורה.
5. הלכות חגיגה פרק ג׳ הלכה ו׳: ... אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה – חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירא...
6. הסבר נוסף של רבינו על דבריו ׳שיכנס באזניהם׳.
7. אך קשה על דברי רבינו מפסק הרמב״ם שם הלכה ה׳ שכתב: הקריאה והברכות בלשון הקודש, שנאמר ״תקרא את התורה הזאת״ – בלשונה, אע״פ שיש שם לועזים וגרים שאינם מבינים (לשון הקודש). וצ״ע. ואכן במהדורת וולוז׳ין הושמט משפט זה.
בבוא כל ישראל וגו׳ – יש בזה גם נתינת טעם למה קבע הכתוב דווקא זמן זה למצות הקהל. בכל שנות השבוע היה סוכות זמן גמר האסיף ובאו כל ישראל לפני השי״ת להודות לו כראוי ולשמוח לפניו; ועכשיו, עם גמר שנת השמיטה, ששבתו שנה שלימה מעבודת קרקע לכבודו של השי״ת ולא זרעו ולא קצרו, נתחייבו כל ישראל אנשים ונשים וטף לבוא לפני השי״ת, להודות לו שנתן להם פרנסתם אף בשנה זאת אשר אין בה חריש וקציר, לקבל עליהם שוב את התורה כמו שקבלו אז במדבר ולהבטיח בזה שהם מוכנים להקדיש את חייהם לעבודתו ית״ש בכל זמן ובכל מצב.
מובן הוא, שלא היה ראוי לקיים מצות הקהל אלא בחג הסוכות של השנה השמינית, כי חג הסוכות של השנה השביעית אינו בסוף השמיטה אלא בתחילתה. אף על פי כן קרא הכתוב זמן זה ״מועד שנת השמיטה״, מפני שהוא סמוך לשמיטה, ועכשו בולט קיום השמיטה ביותר על ידי העדר האסיף.
ליראות – כמו להיראות. כבר השבנו למעלה ט״ז:ט״ז לדברי המבקרים ששלחו ידם להגיה לראות מהבנין הקל. השוה גם קניג, מלון ערך ״ראה״.
תקרא – לא נאמר להדיא מי יקרא את התורה. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:י״ב) כותב, שהכהן הגדול היה קורא את התורה לפני כל העם מעל גבי בימה גבוהה. אבל דבריו נסתרים מדברי רבותינו במשנה סוטה (שם), שאמרו שהמלך היה קורא את התורה. עוד ספרו לנו רבותינו שם: ״אגריפס המלך עמד וקבל (התורה מיד הכהן הגדול) וקרא עומד ושיבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות (שהיה מזרע הורדוס, כידוע). אמרו לו: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה״.
אין כמובן מי שיוכל להכחיש אמיתיות סיפור מפורט זה שבמשנה. אם כן יש לנו ליישב דברי יוסף בן מתתיהו, האומר שהכהן הגדול היה קורא את התורה, מתוך שינוי התקופה. ברור מכמה טעמים שהמשנה ההיא מדברת על אגריפס הראשון, שהיה ירא אלהים; מה שאין כן אגריפס השני, שהיה בזמנו של יוסף בן מתתיהו ויתכן שמסר את מצות הקריאה לכהן הגדול (השוה את מאמרי ״די ערשטע משנה״, עמוד 20). יתכן שמעיקר דין תורה מצות הקריאה מוטלת על מנהיג העם, יהא מלך או כהן גדול (וכן כתב ב״מנחת חינוך״ מצוה תריב). לפי זה תיבת ״תקרא״ מופנית אל כל ישראל, והם מקיימים את המצוה על ידי הגדול שבהם (וכן כתב רש״ר הירש).
את התורה הזאת – בנוגע לפרשיות שהיו קוראים, ראה מה שכתבנו למעלה י״ז:י״ח-כ׳.
באזניהם – כלומר באופן שישמעו. ראה גם את פירושנו למעלה ה׳:א׳. בנוגע לקריאת התורה שבימי יאשיהו (מלכים ב כ״ג:ב׳), השוה את המבוא.
בבוא כל ישראל – הטמא פטור מן הראיה בעזרה, דכתיב בבוא כל ישראל, הראוי לבוא עם כל ישראל מביא ושאינו ראוי לבא עם כל ישראל אינו מביא.⁠1 (ירושלמי חגיגה פ״א ה״א)
את התורה הזאת – בלשון הקודש הוא קורא, שנאמר תקרא את התורה הזאת – בלשונה, אעפ״י שיש שם לועזות2 (רמב״ם פ״ג ה״ה מחגיגה).
נגד כל ישראל – שיהיו כל ישראל שומעין.⁠3 (חגיגה ג׳.)
באזניהם – א״ר תנחום, חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר באזניהם.⁠4 (שם שם)
1. ר״ל אינו יכול להביא עולת ראיה מפני שאין יכול לבוא לעזרה וממילא פטור גם ען הראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם, ועיין מש״כ עוד השייך לענין זה לעיל ר״פ ראה בפ׳ ובאתם שמה והבאתם שמה את עלותיכם.
2. כנראה מדייק לשון הזאת, דמשמע כמו שהיא בהווייתה, וכמו דדרשינן במגילה ט׳ א׳ דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית משום דכתיב והיו בהוייתן יהיו. ואמנם לא ידעתי איפה מצא דרשה זו, ואף תמיהני שבכל הדברים דחשיב במשנה דסוטה דנאמרים בלה״ק מפרש בגמרא מקור לזה ובענין זה סתים בגמרא ואינו מפרש כלום, ולכן קרוב לומר שמצא הרמב״ם דרשה זו באיזו ברייתא החסרה לפנינו, אם לא דמסמיך זה מדעת עצמו כדרכו בהרבה מקומות בחבורו.
3. ואין לפרש נגד כל ישראל במעמד כל ישראל ואעפ״י שאינם שומעין יען דכתיב גם למען ישמעו, הרי דעיקר התכלית הוי השמיעה.
4. טעם הדיוק מדלא כתיב באזנם, ומפרש בגמרא דאעפ״י דמבעי ליה באזניהם דכולהו ישראל, [כלומר באזניהם דעלמא] אך ההוא מנגד כל ישראל נפקא, ומפרש עוד אי מנגד כל ישראל הו״א אעפ״י דלא שמעי ולכן כתב באזניהם, ומשני ההיא מלמען ישמעו נפקא.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) הַקְהֵ֣ל אֶת⁠־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ףא וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ב אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔םג וְשָׁמְר֣וּד לַעֲשׂ֔וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
Assemble the people, the men and the women and the little ones, and your foreigner who is within your gates, that they may hear, and that they may learn, and fear Hashem your God, and observe to do all the words of this law;
א. וְהַטַּ֔ף =א,ל (פתח באות טי״ת) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ברויאר ציין ספק קמ״ץ <וְהַטָּ֔ף> בכתר, אבל הנקודה מתחת לקו נראית יותר כמו כתם או מחיקה.
ב. וְיָֽרְאוּ֙ =א,ל (געיה באות יו״ד); רואים את הגעיה היטב בכתי״ל למרות הטשטוש, אבל דותן השמיט אותה.
ג. אֱלֹהֵיכֶ֔ם =א (אין געיה)
• ל=אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם (געיה)
ד. וְשָׁמְר֣וּ =א (אין געיה)
• ל=וְשָֽׁמְר֣וּ (געיה באות שי״ן); רואים את הגעיה היטב בכתי״ל למרות הטשטוש, אמנם לפי דותן וברויאר ל=<וְשָׁמְר֣וּ> (בלי געיה).
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
כְּנוֹשׁ יָת עַמָּא גּוּבְרַיָּא וּנְשַׁיָּא וְטַפְלָא וְגִיּוֹרָךְ דִּבְקִרְוָךְ בְּדִיל דְּיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְּיֵילְפוּן וְיִדְחֲלוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְּרוּן לְמֶעֱבַד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא הָדָא.
Gather the people together, the men, the women, and children, and your sojourners who are in your cities, that they may hear, and learn, and fear before the Lord your God, and observe and perform all the words of this law,
כנש ית עמה גבריה ונשייה וטפלייה וגיוריכון דאית בארעכוןא מן בגלל די ישמעון ומן בגלל דילפון וידחלון מן קדם י״י אלהכון ויטרון למעבד ית כל מילי אוריתה הדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וגיוריכון דאית בארעכון״) גם נוסח חילופי: ״וגייורא דבא׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי: ״וגייורייה די בא׳⁠ ⁠⁠״.
כנושו ית עמא גובריא למילף ונשייא למישמע אולפנא וטפליא לקבולי עליהון אגרא דמייתין יתהון וגייורייא דבקירויכון דיחמון איקר אורייתא וידחלון כולהון מן קדם מימרא די״י אלקכון ויטרון למעבד ית כל פיתגמי אורייתא הדא.
Assemble the people, the men, that they may learn, the women, that they may hear instruction, the children, that they may partake the benefit (reward) of those who bring them, and your sojourners who are in your cities, that they may behold the majesty of the law, and be reverent all of them before the Word of the Lord your God, and observe to do all the words of this law.
(יב-יג) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף – כָּתוּב בְּרֶמֶז רט״{ז}.
חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה, וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה, מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן רְאִיָּה דְּפָטוּר, גְּמַר רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל וְכוּ׳, וְהָתָם מְנָלָן דְּפָטְרִינָן דִּכְתִיב ״לְמַעַן יִשְׁמְעוּ״ פְּרָט לִמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, וּלְמַעַן יִלְמְדוּ פְּרָט לְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. לְמֵימְרָא דְּכִי [לָא] מִשְׁתָּעֵי לָא גְּמִיר, וְהָא הַנְּהוּ תְּרֵי אִלְמֵי דְּהווֹ בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי בְּנֵי בַּרְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגַּדָּא וְכוּ׳ דְּכָל אֵימַת דְּהֲוָה עַיֵיל רַבִּי לְבֵי מִדְרָשָׁא הֲווֹ עַיְילֵי [וְיָתְבֵי] קָמֵיהּ וּמְנַיְּדֵי בְּרֵישַׁיְהוּ וּמְרַחֲשֵׁי בִּשְׂפוֹתַיְהוּ, וּבָעָא רַבִּי רַחְמֵי עָלַיְהוּ וְאִיתְסוּ וְאִישְׁתְּכַח דְּהַווֹ גְּמִירֵי הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרִי וְתוֹסֶפְתָּא וְכֻלָּהּ תַּלְמוּדָא, אֲמַר מַר זוּטְרָא קְרִי בֵיהּ לְמַעַן יְלַמְדוּ (הוּא) רַב אָשֵׁי אֲמַר וַדַּאי לְמַעַן יְלַמְדוּ [הוּא] דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמַעַן יִלְמְדוּ וְכֵיוָן דְּלָא מִשְׁתָּעֵי לָא גְּמִיר [וְכֵיוָן דְּלָא שְׁמַע לָא גְּמִיר] הַאי מִלְּמַעַן יִשְׁמְעוּ נָפְקָא, אֶלָּא וַדַּאי לְמַעַן יְלַמְדוּ הוּא.
וד׳אך באן תג׳וק אלקום אלרג׳אל ואלנסא ואלאטפאל ואלגריב אלד׳י פי מחאלך לכי יסמעו ויתעלמו ויכ׳אפו אללה רבכם ויחפט׳ו ויעמלו בג׳מיע כלאם הד׳ה אלתורה
וזאת על ידי שתאסוף את העם, האנשים והנשים והילדים והגר אשר במקומות מגוריך כדי שישמעו וילמדו וייראו את ה׳ אלוהיכם וישמרו ויעשו את כל דברי התורה הזאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

האנשיםא – ללמוד.
והנשיםב – לשמוע.
והטף – למה באים? כדי לתת שכר למביאיהם.
א. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אנשים״.
ב. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״ונשים״.
האנשים [ASSEMBLE THE PEOPLE,] MEN [WOMEN, AND LITTLE ONES] – the men, in order to learn,
והנשים THE WOMEN – in order to listen to the words of the Law,
והטף AND THE LITTLE ONES – Why did they come? For no other purpose than that a reward should be given to those who bring them (Chagigah 3a).
פס׳: הקהל את העם – אם אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע טף למה ליתן שכר למביאיהן שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה.
וגרך אשר בשעריך – אלו גרי צדק.
למען ישמעו ולמען ילמדו – מלמד שהשמיעה מביאה לידי תלמוד והתלמוד מביא לידי יראה.
ושמרו לעשות – והיראה מביאה לידי שמירה.
את כל דברי התורה הזאת – שלא יאמר אדם הריני מקיים כל התורה חוץ ממצוה הזאת ודי 1ת״ל את כל דברי התורה הזאת:
1. ת״ל את כל דברי. וכל רבויא הוא אפילו מצוה אחת:
(יב-יג) למען ילמדו – כל השנה. גם כן השבת.⁠1
וגרך – אולי יתיהד.
וכאשר ישמעו, ישאלו ולמדו, מי שאינו חכם והבנים שהם קטנים.
1. השוו ראב״ע שמות פירוש שני כ׳:ז׳.
(12-13) THAT THEY MAY LEARN. The entire year.⁠1 Similarly on the Sabbath.⁠2
AND THY STRANGER. Perhaps he will convert to Judaism.
[THAT THEY MAY HEAR, AND THAT THEY MAY LEARN.] When they hear3 they will ask. And he who is not wise and the children who are young will learn.
1. The year was to be devoted to Torah.
2. Is to be devoted to Torah study.
3. The Torah being read.
{ו}⁠הנשים והטף – טף קורא, לפי הפשט, בני ארבע עשרה, בן חמש עשרה, שהם מבינים מה שאומרים להם. דכיון שאינם בני עשרים, טף קורא להם.
ורבותינו פירשו (בבלי חגיגה ג׳.): שהקטנים אפילו בעריסה מביאים, וליתן שכר למביאים.
{ו}⁠הנשים והטף – {AND} THE WOMEN AND THE LITTLE ONES – According to the plain meaning, we call “little ones” those who are fourteen [or] fifteen years of age, for they understand what is being said to them. Since they are not yet twenty years of age, they are called “little ones.”
And our Rabbis explained (Bavli Chagigah 3a:17): that they bring the little ones even in the cradle, so as to give reward to those who bring them.
הקהל את העם וגו׳ – שהכל פנוים ואין אוסף לבית כלום כי הכל הפקר.⁠1
1. בדומה בר״י קרא ובר״י בכור שור דברים ל״א:י׳.
הקהל את העם, "assemble the nation;⁠" they are all available not having chores to attend to, seeing that they are not at home but in Jerusalem (or wherever the Tabernacle stood prior to Jerusalem having been captured by David about 400 years later).
למען ישמעו ולמען ילמדוהאנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את השם.
THAT THEY MAY HEAR, AND THAT THEY MAY LEARN — that is, the men and the women [mentioned in the first part of the verse], for the women, too, heard and learned to fear the Eternal.
העם האנשים – בגימטריא זה שהם באים ללמוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

האנשים ללמוד והנשים לשמוע. דקרא דלמען ישמעו ולמען ילמדו למען ישמעו שב אל הנשים ולמען ילמדו שב אל האנשים אבל הטף אע״פ שאינה לא בכלל למוד ולא בכלל שמיעה הוצרך הכתוב להביא׳ כדי לתת שכר למביאיה׳ כדאיתא בחגיגה:
וצוה הקהל את העם האנשים והנשים והטף, והנראה כדי שישמעו כלם בקריאת התורה מפי המלך. ונתן הסבה בקהלתם באמרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ וגו׳.
ואמרו ולמען ישמעו חוזר לגר כי הגרים אין להם כי אם השמיעה וכמו שכתב ר׳ אברהם, אולי יתגיירו. והאנשים ילמדו את דברי התורה לעשות אותם ולקיים מצותיה בין שיש בה קום ועשה ובין שאין בה קום ועשה. והנשים תשמענה ליראה את ה׳ ולהמנע מעשות כל מצות שישנן בשמירתן כמו האנשים. ולכך אמר בעדן ויראו את ה׳ אלהיכם ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.
ולפי שכלל העם והנשים והטף אין צריך זה. לזה אמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳. לרמוז כי להם די השמיעה. בענין שבשמיעת הדברים ילמדו ליראה את ה׳ בעשיית המצות המעשיות כמו ציצית ותפילין וכיוצא בהם.
למען ישמעו – יבינו חכמי העם.
ולמען ילמדו – ולמען ילמדו מהם הבלתי מבינים.
ויראו את ה׳ אלהיכם – בהבינם ״גדלו״ הבא בתורתו במופתים שכליים.
למען ישמעו, in order that the wise men in the congregation would understand.
ולמען ילמדו, and in order that the less intelligent members of the people would learn it from them.
ויראו את ה' אלוהיכם, once they have understood the greatness of Torah they will automatically revere and be in awe of its author, God, whose supreme intelligence they will admire.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ליתן שכר למביאים. דאם [לא] כן, טף למה באו, אלא ליתן שכר למביאים (חגיגה ג.). וקשה, למה הוצרכו לומר כך ׳ליתן שכר למביאים׳, שמא גם כן ללמוד הקטנים, דהא בודאי קטן יכול ללמוד תורה, ומצוה עליו ללמדו. והאי ״טף״ איירי בקטן שיכול ללמוד, דאי לאו הכי, היכי נאמר ׳ליתן שכר למביאים׳, מאי שכר למביאים יש כאן, דתינוק קטן שאינו יכול להבין מה יעשה שם. ואם כן איירי בקטן שיש לו דעת, ואם כן מאי קשיא ׳למה טף באו׳. ויראה דלא קשיא מידי, דודאי אין סברא שיהא מחויב ללמד תורה הקטן בחג הסוכות של שמיטה (פסוק י), ואי משום ללמד הקטן – יכול ללמדו כל השנה, ולמה בחג הסוכות. בשלמא אנשים דבני מצוה נינהו, גזירת הכתוב כך הוא המצוה. אבל קטנים, דלאו [בני] מיעבד מצוה נינהו, לא שייך זה בהם גזירת הכתוב. והשתא מתרץ שפיר ׳לתת שכר למביאיהם׳, פירוש אף על גב דאין מצוה בדידהו שיבואו דווקא בחג הסוכות, מכל מקום צוה להביאם, כדי לתת שכר טוב למביאיהם, שהם שייכים במצוה:
הקהל את העם האנשים והנשים והטף – אמרו רז״ל (חגיגה ג׳) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאל״כ לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו׳ וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה׳ כדי ליתן שכר למביאיהם.
ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז״ל (ויק״ר לז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע״כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע״י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה׳ כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר״ה ליה״כ הקב״ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב״ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר״ה יח.) וזהו שדרשו רז״ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט״ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו׳. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד׳ מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד׳ מינים נרמזו כל ד׳ כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר׳ אמור (כ״ג:מ׳) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר״ה עד יום כיפור הקב״ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י״כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע״כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע״כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד׳ מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד׳ מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע״כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד׳ מינים אלו אז יקבל ה׳ תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס.
וזהו ג״כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד׳ מינים אלו ביום ראשון של חג צוה ה׳ לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים כי שנת השמטה גורם ג״כ ההקהל והשלום ע״י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי בקום ועשה אין הכל שוים אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום, וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום א׳ של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות, וזה״ש אנשים ללמוד כו׳ טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו ית׳ על מחילת העון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב כו׳, וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו ית׳ עשה למען טף אלו המובאים בית ה׳ כדרך שנאמר ביואל (ב׳:ט״ז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו׳.
ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמ״ש למען ישמעו אלו הנשים ולמען ילמדו אלו האנשים ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו זה טף שהגיע לחינוך.
<הקהל את העם וגו׳ ויראו את ה׳ אלקיכֶם: ב׳ דמטעי׳ בענין1, דסבירי׳ אלקיהֶם.> [אלהיכם].
1. ב׳ דמטעי׳ בענין: פסוקנו ופס׳ יג הסמוך (וכך נמסר במ״ק-ד בפס׳ יג).
לתת שכר למביאיהם. דקרא דלמען ישמעו שב אל הנשים, ולמען ילמדו שב אל האנשים, והטף אינן לא בכלל שמיעה ולא בכלל לימוד, אלא ליתן שכר למביאיהם:
To bring merit to those who brought them: The verse, In order for them to hear refers back to the women. And In order for them to learn refers to the men. The children are not included in either hearing or learning, but [rather come] to bring merit to those who brought them.
הקהל את העם וגו׳ למען ישמעו ולמען ילמדו וגו׳ – צריך לדעת למה כפל שני פעמים תיבת למען, ולא הספיק לומר למען ישמעו וילמדו, וכמו שאמר בפסוק שאחרי זה שאמר ישמעו ולמדו.
ונראה כי לפי שאמר הכתוב הקהל את העם האנשים והנשים והטף לקרות ספר תורה באזניהם, וכבר קדם לנו כי הנשים אינם בני תלמוד תורה, דכתיב (לעיל יא יט) ולמדתם אותם את בניכם, ודרשו ז״ל (קידושין כט:) ולא בנותיכם.
לזה חלק הכתוב שתי הדרגות במצוה זו, ואמר בתחילה חלוקה שהיא שוה באנשים ובנשים, והוא למען ישמעו, פירוש שישמעו מצות התורה שחייבין הם לעשות, ודבר זה שוים הם בו, שגם הנשים חייבין במצות לא תעשה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא.
ואחר כך אמר חלוקה בפני עצמו כנגד האנשים לבד, והוא ולמען ילמדו שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר למען ישמעו וילמדו, שאז היה נשמע ששניהם בעונש אחד.
שוב ראיתי מאמר חז״ל (חגיגה ג.) שאמרו וז״ל הנשים לשמוע והאנשים ללמוד, עד כאן. והם דברינו עצמם, ונתחכמו להקדים הנשים לאנשים כסדר שהקדים הכתוב, למען ישמעו, ואחר כך ולמען ילמדו, וכמו שכתבנו.
הקהל את העם... למען ישמעו ולמען ילמדו, "assemble the people…in order that they hearken and in order that they learn, etc.⁠" Why did Moses have to write the word למען, "in order that,⁠" twice? Would it not have been simpler to write למען ישמעו וילמדו?
Perhaps the answer is contained in the very instructions to Moses having been to "assemble the people, the men, the women and the children" in order to read the Torah before them, something women are not obligated to hear. In Deut 11,19 the Torah's instructions to teach it had been reserved for בניכם, your male children, as opposed to your daughters (compare Kidushin 29). This may have been the reason the Torah separated the "hearing" from the "learning" in our verse and wrote the word למען twice. The males, including the male children, were to study the Torah; the women and their daughters were to listen to the Torah.
The Torah first speaks about למען ישמעו, "in order that they hearken" as it refers to the negative commandments which apply equally to men and women.
The words למען ילמדו, "in order that they learn,⁠" refer to the positive commandments many of which women are not obligated to perform if they must be performed only at certain times. Had the Torah lumped both statements together we would have concluded that negative and positive commandments both carry the same penalties.
I have seen a statement by our sages in Chagigah 3 "the women were to come to listen whereas the men were to attend in order to study.⁠"
הקהל את העם – כבר היו נאספים כלם בירושלים לחוג את חג הסכות, וצוה להקהילם בעזרה:
למען ישמעו ולמען ילמדו – האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה׳:
האנשים והנשים והטף – גם הנשים שומעות ולומדות ליראה את ה׳, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו, כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד ולמעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם (הרמב״ן) אמת כדבריו כי גם בני חנוך נקראים טף, מדכתיב כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, והגברים הם כל הנקרא איש, מבן שלש עשרה שנה ומעלה, ואשר למטה מזה הוא בכלל טף (כמ״ש רמב״ן ר״פ כי תשא, ולרש״י שפירש הגברים בני עשרים קשה לבד מטף, דהא מבן י״ג ומעלה איש שמו לא טף, ע״ש רא״ם) אמנם ע״כ יודה הרמב״ן כי קטני קטנים נקראו טף ככתוב (מטות ל״א) וכל הטף בנשים, והיינו פחות מג׳ שנים. ואף יונקי שדים נקראו טף ככתוב (קרח ט״ז) ונשיהם ובניהם וטפם, (ע״ש רש״י) ומדשני קרא בלישנא שהתחיל בטף וסיים בבנים (ובניהם אשר לא ידעו) מוכח דמתרי מינים קטנים משתעי, מבני חנוך, ומקטני קטנים כיונקי שדים וכדומה, ושניהם כללם קרא בתחלה במלת והטף, ובס׳ רביד הזהב הביא בשם הירושלמי דטף דקרא הוא קטני קטנים, ע״ש. ובמגלה דף ה׳ אמרי׳ דבהקהל מאחרין אותו לאחר השבת שאסור לישא את הטף בשבת, הרי דטף דקרא בקטני קטנים הוא שצריכים לנושאם, ודלא כרמב״ן. ע״ש רש״י. ועל הקטנים שהם בני חנוך ביאר הכתוב תכלית בואם בהקהל, ואמר ובניהם אשר לא ידעו וגו׳ שהאבות ירגילום ויחנכו אותם ליראת ה׳, אמנם קטני הקטנים שכללם הכתוב ג״כ במלת והטף השמיט להודיע תכלית בואם, כי אין בביאתם בהקהל שום תכלית מבוקש, לא מצד עצמם אף לא מצד מביאיהם, דכיון שכל אשה מחוייבת לבוא בהקהל ואף המינקת בכלל, א״כ היא מעצמה תקח את הילד עמה, כי ביד מי תעזוב אותו כל ימי משך התרחקה מביתה ללכת לירושלים בתוך הקהל, וכמה מן הצער תמצא האשה בהתרבות החלב בדדי׳ באין לה ילד להיניקהו, וכי תעזוב אשה עולה בידי אחרים ולא תרחם על בן בטנה לשאת אותו בחיקה בכל הדרך אשר תלך מביתה לירושלים, וא״כ אם היא מעצמה תקח עמה את היונק, למה זה הזכיר הכתוב לשון והטף כדי לכלול בו גם את יונקי שדים, וזוהי שאלת התלמוד, הטף למה בא, אם האשה המינקת מצד עצמה תקח את הילד עמה ולעזוב אותו בבית הוא נגד טבעה, למה טרח קרא לכתוב והטף כדי לכלול בו גם את היונק, ובאה התשובה ע״ז, ליתן שכר למביאו. אף דבלא צווי היתה האשה מביאהו ולא היתה חוששת על העמל הגדול והיגיעה הרבה שיגיע לה בנסיעתה עמו, מ״מ לא היתה רק כאינה מצווה ועושה, עכשיו שמצד הצווי תעשהו תגדל שכרה כמצווה ועושה, (ודע דבאבות דרבי נתן פי״ח הגרסה לתת שכר למביאיהם, ובס׳ היראים להרא״ם סי׳ ר״צ גרס, להכפיל שכר מביאיהם). ומסתייע הדין פירושא ממכילתא (פרשת בא פט״ז) שהביא הך ענין שכר המביאים, ואמר סמוך אליו, לי הוא הנאמר בבכור, שיורה שהוא קדוש אף בשלא הקדישוהו בעלים, א״כ למה נאמר תקדיש, כדי לקבל שכר, ע״ש. ומצאתי להרב בעל צדה לדרך שהביא בשם מהר״י כדברי בפירושא דשכר המביאים, ולא נח דעתו בו, ואילו ראה סדור דברי המכילתא לא היה טוען עליו, ומה שתמה שם הרב, למה לן שכר המביאים, הלא חייב מטעם חנוך, ע״ש. לא ידעתי כוונתו, דכל עצמו של חנוך אינו אלא מדרבנן, כבחגיגה ד׳ א׳, ולולא דגלי לן קרא דבניהם אשר לא ידעו ישמעו וגו׳ לא היה בידינו לחייבו מטעם חנוך דבעלמא ליתא מה״ת ודע דחיובא דנשים בהקהל הוא לשמוע. כלומר למען ידעו המצות שמחוייבות בהם, דאע״ג שאין הנשים מצוות בת״ת, מ״מ המצות והדינים השייכים להם מחוייבות ללמוד, כדעת הסמ״ג ברמ״א יו״ד סי׳ רמ״ו ס״ו, ובתוס׳ סוטה כ״א ב׳ ד״ה בן עזאי, ומטעם זה חייבות בברכת התורה, באו״ח סי׳ מ״ז. ולשון וגרך אשר בשעריך לא ידענא אי בגר צדק לחוד קרא משתעי, דומי׳ לגרך אשר בשעריך דעשרת הדברות דאוקמי׳ לי׳ (יבמות מ״ח ב׳) בגר צדק לחוד, או קרא דילן בגר תושב נמי דומי׳ דגרך אשר בשעריך דלא תעשוק דאמרי׳ (ב״מ קי״א) גרך זה גר צדק אשר בשעריך זה גר תושב (דביבמות דמוקמי׳ לי׳ בגר צדק לחוד הוא מקרא אחרינא דוהגר, ע״ש. ובמכילתא פרשת יתרו פ״ז) ויתחייב הגר תושב במצות הקהל לשמוע ספר דברים שיבואו בו בעניני ע״א אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בם בעונשים גדולים (כחיוב הגר תושב לדעת רש״י לשמור את השבת לפי שהמחלל שבת כאילו עע״א) וכיון שאין במצות הקהל רק הזכרה ותוספות אזהרה על היסוד העיקרי שבשבע מצותיו, אין כאן תוספת עליו, ולמ״ש הרא״ש (בשיטה מקובצת שם בב״מ) דדרשה דגר צדק אינו רק אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה, דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות, ע״ש. א״כ קרא דילן רק בגר תושב משתעי דומי׳ דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וחיוב דגר צדק לא צריך קרא דישראל גמור הוא לכל דבר.
וגרך – דעת שני גדולים, הרב בעל שאגת ארי׳ (בטורי אבן חגיגה ג׳ ד״ה כדי ליתן שכר) והרב בעל נודע ביהודה (בתשובה סי׳ צ״ד, והכפיל דבריו בצל״ח פסחים) הא דמחייב קרא את הגר במצות הקהל ע״כ מיירי בגר שנשא ישראלית שהיה לה קרקע והולידו בן, ומתה האם וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר, כי כל מי שאין לו קרקע אינו חייב במצות הקהל, דכל הפטור מראי׳ פטור מהקהל דמילף ילפי מהדדי, וכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כדאמר רב אמי (פסחים ו׳) ומנין לו לגר קרקע בא״י, אי בשקנה הא קיימ״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו ארצך קרוי, כדאמרינן בספ״ד דגטין מ״ח, ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה, הא ירושת הבעל דרבנן, אלא ע״כ דדחיק קרא ומוקי אנפשי׳ בגר שנשא ישראלית ויש להם בן ומתה ואח״כ מת הבן וירשו אביו הגר, עיי׳ בדבריהם באורך. ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה, איך הסכימו דלמ״ד ק״פ לאו כק״הגו אינו קרוי ארצך, דנהי דלית לי׳ ללוקח זכות קנין ממשי בגוף הקרקע, עכ״פ אית לי׳ בי׳ זכות קנין רשותי, דהא חזינן דבזמן שהיובל נוהג, יש ללוקח קרקע רשות להקדישו ולמכרו, כמפורש בקרא ואם את שדה מקנתו יקדיש וגו׳, ועוד דע״כ צריכים אנו לומר גם לר״ל שמכר לו גוף הקרקע לפירותי׳, (דאל״כ מאי מכר לו דהא הוי דבר שלא בא לעולם) ואז יוכל הלוקח לעשות בקרקע כחפצו, ואין בעל הקרקע יכול לכנוס בו שלא ברשות הלוקח (עיי׳ רמב״ם פכ״ג ממכירה ה״ו ז׳ ובראב״ד ובמ״מ שם) ועוד אי תימא שאין ללוקח שום זכות בקרקע אמאי מחייבי׳ ר״ל בהבאת בכורים, הא כל מי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים, שהלוקח פירות המחוברים לקרקע, והקרקע לא קנה, אינו מביא, לפי שאין לו קרקע (עיי׳ רמב״ם פ״ב מבכורים הי״ד) אלא וודאי אע״ג דלר״ל דס״ל ק״פ לאו כקנ״הגו דמי, אינו קורא לפי שאינו יכול לומר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, כיון שאין לו קנין גמור בגוף הקרקע, מ״מ מחייבי׳ ר״ל להביא בכורים דעכ״פ יש ללוקח זכות כל דהו בקרקע עצמה למכרו ולהקדישה וכדומה. וזכות קלוש כזה דאית לי׳ סגי להקרא ארצך דלענין חיוב הבאת בכורים סגי בקנין כל דהו, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה ה״ז מביא בכורים, כברמב״ם שם הי״א, וכן מבואר בפני יהושע בגטין שם. דר״ל דאמר מביא ואינו קורא, דנהי שאין לו קנין הגוף מ״מ כל הקרקע קנוי׳ לו לפירותיו עד היובל ומש״ה פשיטא לי׳ דמביא דקרינן בי׳ אשר תביא מארצך, אבל אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי ע״כ, ואע״ג דבהבאה נמי כתיב אשר תביא מארצך נראה מדגלי בקרא אחרינא סתמא ראשית בכורי אדמתך תביא מחייבינן לי׳ בקנין כל דהו דאית לי׳ בקרקע, ואדמתך קרינן בי׳, מעתה בין בראי׳ בין בהקהל סגי לי׳ בדאית לי׳ קרקע שקנה לפירותיו, דאית לי׳ בקרקע עכ״פ קנין נכסי׳ ורשותי ובזה נקרא שפיר אדמתך. ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא במילתא דלא שכיחא בשמתה האם וירשה הבן, ואח״כ מת הבן וירשו האב, עמ״ש בבהר כי מספר תבואות הוא מוכר לך.
{הקהל – נ״ל מקור, תקרא אחר שיקהלו.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
מצוות הקהל היא אחת ממצוות עשה שהזמן גרמא שנוהגות גם בנשים (עיין פירוש, ויקרא כג, מג).
וגרך אשר בשעריך – עיין פירוש, שמות כ, י.
למען ישמעו וגו׳ – באסיפה כללית של העם, הם ישמעו על מוצאה האלוקי של התורה ועל החיוב לקיימה. האומה עצמה מעידה על כך ומכריזה זאת תמיד מחדש על ידי נציגה העליון. הכרה זו, המתחדשת באסיפת כל הקהל, תביא לידי כך ש״ילמדו״: העלייה המתמדת בלימוד התורה תיעשה להם מטרה נשגבה. ״ויראו״ וגו׳: שתי אלה – מצוות הקהל באסיפה ומצוות ״ילמדו״ בבית – יביאו אותם לידי יראת ה׳, אשר בסופו של דבר תביא לשמירת התורה כולה. שכן באירוע החשוב של אסיפת כלל האומה, הם מחדשים את הכרתם שאֵל אחד הוא אלוקי כולם, מנהיג גורלם ומדריך מעשיהם, והכרה זו תגביר את יראת ה׳ שלהם ותכוון אותה למטרה אחת: ״ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת״. שמירה זו לעשות את כל דברי התורה הזאת היא התכלית העליונה של כל המעשים וההנהגות שהתורה מצווה עליהן.
על אודות יחס הנשים ללימוד התורה, עיין פירוש לעיל יא, יט.
הקהל את העם וכו׳ – יש יראת הרוממות ויראת העונש יראת הרוממות בא ע״י הלמוד והעיון שמכירים גדולתו והיראה בעצמה אינה מצות אנשים מלומדה, ובזה עושים המצות לא בעבור שכר ועונש רק מאהבת המצוה והמצוה עליו, ויראת העונש אינו בא ע״י למוד אחר רק לומדים היראה לבדה והוא מצות אנשים מלומדה, וז״ש הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו (היינו חלק העיון שבתורה, ועי״כ) ויראו את ה׳ יראת הרוממות:
ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת – מאהבת התורה בעצמה, אבל:
הקהל את העם – הצווי על הב״ד שבידם להקהיל כלם ועל כל איש מישראל על מה שבידו לבא בעצמו ולזרז הנשים ולהביא את הטף:
למען ישמעו יפרש תועלת מצות האספה שיבואו אל המקום אשר יקרא יהיה שישמעו, ותועלת השמיעה תהיה ולמען ילמדו שהקריאה הזאת שהיתה בכל האמצעים המסוגלים שע״י יבואו הדברים אל הלב כנ״ל תפעל בלבבם חשק שילמדו לעתיד, והתועלת מהלמוד:
ויראו את ה׳ אלהיכם – שתגיע אליהם היראה, ותועלת היראה הוא:
ושמרו לעשות ע״י הלמוד ע״ד שאמרו חז״ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, שפירושו הלמוד מביא לידי יראה והיראה למעשה:
את כל דברי התורה הזאת – בפרטות מאחר ששמעו והבינו כל הדברים בפרט נקבעו בלבם לקיים כל פרט ופרט (והזכיר תיבת למען גבי השמיעה וגבי הלמוד ולא גבי היראה, מפני שתיבת למען הוראתה על דבר שיהיה בודאי. ולכן השמיעה והלמוד הוא בטוח אבל היראה אינו מובטח כ״כ):
ולמען ילמדו: הדינים וההלכות שנשנו בתורה שבכתב.
ויראו את ה׳ וגו׳: לא כתיב ש׳ילמדו לירא׳1, שהרי לעת עתה בגדולים דיבר שמבינים ביראת ה׳2. אלא שמיעת הפרשה3 בהקהל ובבית הבחירה פועלת בלב שישיגו יראת ה׳.
ושמרו לעשות וגו׳: יהיו עסוקים בביאור הפרשיות שבכתב, והיינו ׳תלמוד׳ כמו שכתבתי כמה פעמים4. {שהמלך קורא אותם הפרשיות שמזהיר על חוקים ומשפטים, שהם לימוד הדינים ודיוק בדבר ה׳, שהרי הוא קורא מתחילת ״אלה הדברים״ עד ״שמע והיה אם שמוע״, שבהם הזהירה תורה על חוקים ומשפטים שהם הם עשות דבר ה׳}. ובמה שהמלך מפרש בשעת קריאה את לימוד הדינים הנלמדים מדיוק המקרא, ילמדו גם המה לדקדק ולבאר את כל דברי התורה.
1. כפי שמוזכר בפסוק הסמוך ״ובניהם... ישמעו ולמדו ליראה״... אלא ״ילמדו ויראו״, ״ויראו״ הוא נפרד מן ״ילמדו״.
2. אין צורך ׳ללמדם׳ יראת ה׳, אלא היראת-ה׳ צריכה להכנס בלבם. ואיך זה מתבצע...
3. ״למען ישמעו״.
4. בפירוש המושג ׳לעשות את דברי התורה׳, שאין הכוונה לקיים אלא לדייק את ההלכות מתוך הכתובים. (כך מפרש רבינו לאורך כל פירושו לחומש זה).
הקהל – אפשר שאינו ציווי, אלא מקור, כמו ״החרם״ (דברים י״ג:ט״ז). פסוק זה בא לפרש, שמה שנאמר תחילה: ״כל ישראל״ כולל אף נשים וטף, אף על פי שהנשים פטורות משאר מצות עשה שהזמן גרמא.
והטף – יש הבדל בין ״טף״ ובין ״ובניהם״ שבפסוק הבא. הפסוק הבא אינו מתכוון אלא לילדים כאלה שכבר הגיעו לחינוך, דהיינו שיש להם הבנה לתלמוד תורה, ואבותיהם מחנכים אותם במצוות; אבל טף נקראו אפילו ילדים קטנים ביותר, ואפילו יונקי שדים (השוה ״הכתב והקבלה״). על כן אמרו רבותינו בתלמוד בחגיגה ג׳., שלא צוה הכתוב להביא ילדים כאלה אלא כדי ליתן שכר למביאיהם, כי הוריהם מקבלים עליהם בזה לגדל את הילדים הללו לתורה.
וגרך אשר בשעריך – זה הוא גר תושב, כמו למעלה כ״ד:י״ד, אבל גר צדק לא הוצרך הכתוב לפורטו, שדינו ככל ישראל לענין קיום המצוות (השווה ״הכתב והקבלה״).
למען ישמעו – פירשוהו חכמי התלמוד (שם) אף על הנשים, מה שאין כן למען ילמדו, שאינו מוטל אלא על אנשים החייבים בתלמוד תורה (השוה רש״ר הירש ולמעלה י״א:ט׳). אולם בודאי אין להעלות על הדעת, שקריאה של פעם אחת בשבע שנים תספיק להשריש בעם ידיעת התורה על בוריה כדי לקיים כל המצוות כהלכה. לשם כך צריך כל אחד מישראל ללמוד את התורה תמיד בביתו (השוה ו׳:ז׳ ועוד י״א:י״ט). צריכים אנו לבקש טעם מיוחד למצות קריאה זו. על ידי זה שכל העם ביחד ישמעו את פרשיות התורה העיקריות המשרישות יראת שמים בלבם, יחזרו להתבונן במה שקבלו על עצמם בסיני ״נעשה ונשמע״ וכולם ישימו דבר זה ללבם. נמצא שקריאה זאת היתה לה מטרה דומה לקריאתו של המלך יאשיהו במלכים ב כג וקריאתו של עזרא בנחמיה ח; השוה שם.
ושמרו לעשות – מוסב רק על הגדולים, אבל לענין בניהם (פסוק י״ג) לא נאמר ״ושמרו לעשות״, כי הילדים פטורים מן המצוות.
הקהל כו׳ והטף כו׳ – בחגיגה דף ג׳ מעשה כו׳ שהלכו לקבל פני ר׳ יהושע בפקיעין כו׳ ומה דרש בה אם אנשים באים ללמוד כו׳ טף למה הן באין כדי ליתן שכר למביאיהן כו׳ מרגלית טובה היה בידכם ובקשתם לאבדה ממני, יתכן עפ״י מה דאיתא בירושלמי יבמות סוף פ״ק ראה את ר׳ יהושע כו׳ זכור אני שהיתה אמו מוליכה עריסתו לבית הכנסת כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה, ולזה אמר ר׳ יהושע ובקשתם לאבדה ממני, שלו יאות המאמר כמרגלית טובה לבעליה שגם אמו עשתה כן. ופשוט.
האנשים וגו׳ – דרש רבי אלעזר בן עזריה, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף – כדי ליתן שכר למביאיהם.⁠1 (שם שם)
למען ישמעו – פרט למדבר ואינו שומע שפטור מן הראיה.⁠2 (חגיגה ג׳.)
למען ילמדו – פרט לשומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה.⁠3 (שם שם)
1. ועיין בירושלמי חגיגה פ״א ה״א וז״ל, ואתיא דר׳ אלעזר בן עזריה דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה מי סוטה תדע שהזכות תולה לה, ע״כ. והיינו דראב״ע ס״ל דהנשים באים רק לשמוע איך לקיים המצות אבל לא ללמוד כמו האנשים, ועיין מש״כ בדין למוד תורה לנשים לעיל ס״פ עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם.
2. ובספורנו פירש למען ישמעו – למען יבינו מלשון חז״ל [לא שמיעא לי – לא סבירא לי], וזה היפך מדרשת הגמרא דישמעו שמיעה ממש, ובאמת פי׳ הגמרא מוכרח דענין הבנה כלול כאן בלמען ילמדו, ועיין באות הבא.
3. ובגמרא מפרש אעפ״י דמצינו גם אלמים שהם תלמידי חכמים וא״כ איך ממעטינן אלמים מן למען ילמדו, אך קרי ביה נמי למען יְלַמֵדוֹ, כלומר ילמדו לאחרים, וזה בודאי אינו באלמים.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יג) וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־יָדְע֗וּא יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כׇּל⁠־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
and that their children, who have not known, may hear, and learn to fear Hashem your God, as long as you live in the land where you go over the Jordan to possess it.⁠"
א. לֹא⁠־יָדְע֗וּ =א (אין געיה)
• ל=לֹֽא⁠־יָדְע֗וּ (געיה)
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקראור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וּבְנֵיהוֹן דְּלָא יְדַעוּ יִשְׁמְעוּן וְיֵילְפוּן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן כָּל יוֹמַיָּא דְּאַתּוּן קַיָּימִין עַל אַרְעָא דְּאַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְּנָא לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
and that their children who have not known may hear and learn to fear before the Lord all the days that you abide upon the land to which you pass over the Jordan to possess it.
ובניהון די לא חכמו ישמעון וילפון למדחל מן קדם י״י אלהכון כל יומיה די אתוןא חיין וקיימין על ארעא די אתון (חיין וקיימין על ארעא די אתון) עברין ית ירדנהב לתמן למירתג יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די אתון״) גם נוסח חילופי: ״דאינון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״{למי}⁠רות״.
ובניהון דלא ידעו ישמעון וילפון למידחל מן קדם י״י אלקכון כל יומיא דאתון קיימין על ארעא דאתון עברין ית יורדנא תמן למירתה.
Let their children also, who know not, hear, and learn to fear the Lord your God all the days that you live in the land to inherit which you pass over Jordan. Unto three of the just was it told that the time of their death was drawing nigh, and that they should not attain to the days of their fathers; and each of them had been appointed a prince in his days; Jacob our father, David the king, and Mosheh the prophet; for thus it is written:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

חתי בניכם אלד׳ין לם יבלגו יסמעו ויתעלמוא פיכ׳אפו אללה רבהם טול זמאנהם אלד׳ין הם אחיא פי אלבלד אלד׳י אנתם ג׳איזון אלארדן לתדכ׳לו אליה פתחוזוה
א. ויתעלמו] ויסמעו א
עד שגם בניכם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו לירוא את ה׳ אלוהיהם כל ימיהם אשר הם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן לבוא אליה ותרשוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

פס׳: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה – גדולה היא יראת שמים שמשה הזהיר את ישראל (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך.
כל הימים – לרבות ימות המשיח.
1עוברים את הירדן – כיון שאתם עוברים אתם יורשים:
1. עוברים את הירדן לרשתה כיון וכו׳ כצ״ל לרשת״ה דריש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

אשר לא ידעו – ולא ראו הניסים והנפלאות אשר עשה הקב״ה עמכם, ילמדו מתוך הקריאה הליזו.
אשר לא ידעו – WHO HAVE NOT KNOWN – and have not seen the miracles and wonders that the Blessed Holy One did with you, they shall learn [of them] via that reading.
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו – הםא הטף, כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך. וזה טעם: ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר: ולמדו ויראו (דברים ל״א:י״ב). אבל רבותינו דרשו (בבלי חגיגה ג׳.): האנשים – ללמוד, והנשים – לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״והם״. בכ״י פרמא 3255: ״גם הם״.
AND THAT THEIR CHILDREN, WHO HAVE NOT KNOWN, MAY HEAR, AND LEARN TO FEAR. This refers to the little children [mentioned in the preceding verse], for they will hear and inquire, and the fathers will accustom them [to the words of the Law] and educate them. For the little children [mentioned here] are not those who suckle at the breasts, but rather the young in years who are nearly old enough to be educated, this being the sense of the expression and learn to fear — in the future [when they are grown up]. But above [when speaking of the men and the women] he stated, that they may learn, and fear1 [now, since they are adults]. However, our Rabbis have said,⁠2 "The men came to learn, and the women to listen. And the little children — why did they come? In order to reward those who bring them.⁠"3
1. (12).
2. Chagigah 3a.
3. From this text it appears that the Rabbis understood the term little children as applying to the very young who are not yet old enough to ask questions.
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה – כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכום כי אין הטף הזה יונקי שדים אלא הם קטנים הקרובים להתחנך ולכך אומר כאן ולמדו ליראה לעתיד ולמעלה אומר ולמדו ויראו. אבל רבותי׳ דרשו הטף ליתן שכר למביאיהם:
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה, "and their children who do not know of this will learn and be in awe, etc.;⁠" when they will hear about it and ask their parents who will instruct them in all aspects of Judaism and Jewish history. The word טף, frequently used to describes babies, in this case speaks of children that are already older and that can be taught. In the previous verse the Torah wrote:ילמדו ויראו, "they will learn and be in awe,⁠" instead of "they will learn to be in awe.⁠" Our sages do not understand the word טף here as referring to children of school-going age, but to infants, and they explain that the reasons that the mothers were to bring them along was to receive a reward for their efforts.
ואמר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה – להורות על נצחיות התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]

ועל הטף ביאר ואמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה׳ וגו׳. רוצה לומר שבבואם בימים שתחול בהם חובת שמירת המצות וקיומם יקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה. האמנם מצינו במסכת חגיגה פרק קמא תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חדוש היום בבית המדרש אמר לי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף ע״פ כן אין מדרש בלא חדוש שבת של מי היתה? של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמר לו בפרשת הקהל את העם וגו׳, האנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, טף למה הם באים? ליתן שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשת׳ לאבדה? וכן הביאו רש״י בפירושו.
וקשה עלי מאד איך שאלו באגדתם טף למה הן באין? ואיך השיבו ליתן שכר למביאיהם, ושבח ר׳ יהושע הטעם הזה וקראו מרגלית? כי הנה התורה נתנה בו הטעם למה היו באים הטף ולא אמר שהיה להביא שכר למביאיהם. אבל אמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כי הלמוד והחנוך יאות בנערים. ואם התורה בארה הטעם האמתי בדבר איך בארו בזה ז״ל טעם אחר חלוש בהגדה? ואולי החכמים ההם ז״ל הבינו שאמרו ובניהם אשר לא ידעו אינו הטף שזכר למעלה אלא הבנים והדורות הבאים אחריה׳ שישמעו מפי אביהם ויבואו ליראה כל הימים. כי תמיד נאמר בכתוב ובניהם אשר יבאו אחריהם על הדורות הנמשכים. ונשאר א״כ ביאת הטף שהם הקטנים שהיתה בהם שמיעה ולא למוד ליראה מבלי טעם, ועל זה אמרו שבאו לתת שכר למביאיהם. והשכר ההוא היה קלות הטורח להביאם לירא׳ את ה׳ ולשמור מצותיו מפני ההרגל והמנהג הקודם אליהם לבא שמה ולשמוע את דברי התורה.
ובגמרא אמרו (סוטה מ״ט) שהיו עושים למלך בימה גדולה והיה קורא את התורה באותו פומבי גדול בכבוד וגדולה רבה. וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים. ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר אלה הדברים שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התור׳ בסדר, ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא. ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה, והוא בעצמו קורא מבלי תורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלה ההוא.
והותר בזה הספק הז׳:
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה׳. כי אלו אינם מבינים אלא שומעים קול דברים ולמדו ליראה את ה׳. שיזכרו שאביהם הביאום לשמוע דברי התורה לחנכם במצות. וזהו למדו ליראה את ה׳. שכבר למדו מה שהיה להם ללמד מההבאה שהוא החנוך לפי שלא היו מבינים יותר אבל בראשונים אמר ילמדו ויראו. שפי׳ ילמדו לעתיד שיאמרו שמענו שהיו קורים בתורה ועשו להם ציצית וכן והיו לך לאות על ידך. ומזאת השמיעה יבאו לעשות ציצית ותפילין:
ובניהם אשר לא ידעו – שלא היו יודעים לשאול בהיותם ״טף״ (פסוק י״ב).
ישמעו – שמיעת האוזן, או שישמעו שנאמרו דברים בה.
ולמדו – ישאלו בגדלם וילמדו מן המבינים.
ובניהם אשר לא ידעו, seeing that due to their tender age they are unable to formulate their questions if they have any.
ישמעו, either simply that their ears will hear sounds, or, if they are a little older, that they will hear words.
ולמדו, they will ask adults and learn by listening intently to the answers they receive from people who do understand.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ובניהם אשר לא ידעו וגו׳ – אם זה מדבר בטף שהגיעו לחינוך שפיר קאמר ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ כי עדיין אינן יודעין דבר מענין יראת ה׳, אבל בגדולים אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ שאינן צריכין כ״א לשמוע וללמוד המצות אבל היראה מעצמם יראו את ה׳ כי כבר הורגלו ביראת ה׳ כל היום, אבל אם פסוק זה מדבר בדורות הבאים, נראה לפרש זה על דרך שנאמר פר׳ עקב (י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה׳ שואל מעמך כ״א ליראה וגו׳. לפי שכתוב בתריה כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מוסר אלהיכם וגו׳ עד כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ הגדול. כי רצה לתרץ בזה מ״ש למעלה ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ע״ז אמר כי אילו הייתי מדבר עם בניכם אשר לא ראו מוסר ה׳ ולא נשרשו ביראת ה׳ ודאי הייתי שואל מהם דבר גדול מאד, אמנם אני מדבר עמכם כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה׳ אשר עשה האלהים שיראו מלפניו כמ״ש (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו׳. ואצלכם ודאי דבר קטן אני שואל, כי עם היות שהיראה דבר גדול הערך היא מאד מ״מ אצלכם בנקל לקיימה כי כבר נשרשתם ביראה זהו שאמר ועתה ישראל. במלת ועתה חתם כל דבריו לאמר שעתה בדור זה מילתא זוטרתי היא ומה ה׳ שואל מעמך עתה כי אם ליראה, וזה״ש כאן על אותו דור למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ כי על היראה אינן צריכין זירוז כ״כ ומעצמם יראו את ה׳. ובניהם אשר לא ידעו. דומה ממש למאמר כי לא את בניכם אשר לא ידעו גו׳. ורצה בזה כי בניכם אשר לא ידעו מוסר ה׳ ולא ראו את גדלו המה צריכין זירוז ולימוד על היראה, וזה״ש ישמעו ולמדו ליראה את ה׳ כי אצלם היראה דבר גדול מאד.
ובניהם אשר וגו׳ – חלוקה זו כנגד הטף שהזכיר בפסוק הקהל, אמר הטעם הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד, אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם, פירוש לחנכם ליראה את ה׳.
ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל ילמדו ויראו, שהם שני דברים, אלא ולמדו ליראה, פירוש שבזה ילמדו יראת שמים. ואומרו כל הימים, כי כשהקטנים מתחנכים מתחילתם ליראה יתייסד בהם יראת ה׳ כל ימיהם.
ורבותינו ז״ל אמרו (שם) וז״ל והטף למה, ליתן שכר למביאיהם, עד כאן. ואולי שנותנים טעם לקטני קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף שאמר הכתוב, ומה שנתן הכתוב טעם ישמעו ולמדו, הוא לבניהן אשר יתחילו הבן.
ובניהם אשר לא ידעו, "and their children, who do not know, etc.⁠" This division is in line with mention of "and the children" in verse 12 as part of the מצוה of הקהל. Moses says that although he is aware that the children are too young to understand what they would hear at that assembly, they are not too young to learn to fear God, i.e. one must train them in יראת השם from an early age.
This is the reason why Moses changed the sequence in which he described this process. Whereas in verse 12 he had said ילמדו ויראו they would "learn and (as a result) fear,⁠" in this verse he says "they will learn to fear.⁠" Being present at such an experience as הקהל is inspirational even for young children and inspires fear of God. Moses adds the comment כל הימים, "all the days,⁠" to remind us that when fear of God is instilled in children at an early age it will last them all their lives.
Our sages (Chagigah 3) ask why the women had to drag their children along for this assembly, and they answer "in order to receive credit for complying with the instruction.⁠" Presumably they referred to those children who could not even appreciate that their elders were listening to the Torah, i.e. the babies in arms. They must have understood that Moses' reason for bringing them applied only to children who were already somewhat older.
ובניהם אשר לא ידעו – הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו, אמנם רבותינו ז״ל אמרו האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם, יראה מדבריהם שפירשו הכתוב הזה באופן אחר, ומה שאמר ובניהם אשר לא ידעו, אינו הטף שזכר למעלה, אלא הבנים והדורות הבאים אחריהם שישמעו מפי אבותם ויבואו ליראה כל הימים. והנה המצוה הזאת פעם אחת בכל שבע שנים, וכתב הרב דון יצחק אברבנאל כי בכל שנה ושנה היה הכ״ג או הנביא או השופט קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ושמות ויקרא ובמדבר בששה שנים, ובשנה השביעית היה המלך קורא ספר הדברים ומסיים התורה, ומכאן נשאר המנהג בימינו שביום חג העצרת האחרון אנו משלימין את התורה, וקוראין אותו יום שמחת תורה:
ובניהם וגו׳ – הילדים עדיין לא הגיעו לכלל ההבנה הנדרשת שתביאם לידי לימוד התורה ושמירתה על ידי שמיעתם את הקריאה הציבורית. אף על פי כן, בעת שהם מקשיבים לקריאת התורה ביחד עם הוריהם באסיפה הגדולה, עצם האירוע יותיר את חותמו בנפשותם. ראיית ההמונים המאזינים בחרדת קודש תביא גם אותם ליראת ה׳. אצלם, שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים; אלא ״ישמעו ולמדו ליראה״: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו ליראה את ה׳, אך שמירה ועשייה הן עדיין מעבר ליכולתם.
לדעת המהרש״א בחידושי אגדות למסכת חגיגה (ג.), ״ובניהם אשר לא ידעו״ שנזכרו כאן הם קטנים שהגיעו לחינוך: היינו ילדים שמסוגלים להבין דברי תורה, אך אינם עדיין בשלים דיים להיות מצווים על קיומם; ומשום כך מזכיר כאן הכתוב לימוד ויראה אך לא שמירה לעשות. אולם הטף שנזכר בפסוק הקודם כולל גם ילדים קטנים יותר. לפיכך שואלים שם חז״ל: ״טף למה באין״, והם משיבים: ״ליתן שכר למביאיהן״. אצל ילדים כה קטנים, הזכות היא בעיקר של ההורים המביאים אותם שמה. שכן ההורים נאספים לפני ה׳ עם היקר להם מכל, ונאספים סביב התורה שהם עתידים לרכוש אליה את לב בניהם, כדי שהתורה לא תשתכח מישראל. במסכת סופרים (יח, ו) מוסיפים חז״ל על ״כדי ליתן שכר למביאיהן״ את הטעם: ״והן לקבל שכר״. ההשתתפות באסיפה הגדולה תשפיע השפעה טובה גם על הילדים הקטנים יותר, ורישומה עליהם יורגש מאוחר יותר בחייהם. עיין פירוש נחלת יעקב שם.
ובניהם אשר לא ידעו – חלק העיון:
ישמעו (לבד) ולמדו ליראה את ה׳ אלהיכם – יראת העונש והשכר:
כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה – מחמת שיתראוא מהעדר החיים ושלא ינחל מהם ירושת הארץ:
{הערת המוציא לאור: מתחלת פרשת נצבים עד כאן, ה״תורה אור״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל, ו״התורה והמצוה״ נתלקט על פי דרכו. ומכאן עד סוף שירת האזינו, התורה ״והמצוה״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל וה״תורה אור״ הוא מהמלקט.}
א. בכמה דפוסים תוקן ל: ״שיתיראו״.
ובניהם המה הטף:
אשר לא ידעו הוא נתינת טעם לפי שלא ידעו ענין הקריאה ומחשבותיהם לא יהיו טרודים בנושא הדברים, וגם אינם יודעים עדיין מטרדת העולם והבליו, לכן כח הציור חזק בהם, ואף שלא ישיגו התועלת הנאמר בהגדולים שהוא להשיג תשוקה לכל פרטיות התורה, אבל ישיגו תועלת כללי יותר מהגדולים לפי שהמעמד הזה יהיה נצב לעיניהם כל ימי חייהם וישפטו ממנו תמיד אלה הדברים ישמעו. שיבינו עד כמה תהיה השמיעה בדברי התורה, שהרי לעיניהם קהל גדול נורא כזה עומדים שעות אחדות כאלו נתבטל מהם כל רגשי החיים, וכל מעינם לשמוע הלקח אשר יקרא להם המלך מתוך הספר, יבינו כי כן להם לשמוע דברים מפי מוריהם ומלמדיהם ולמדו. כאשר לפניהם המלך הרך והענוג קרא שעות אחדות בלי הפסק מתוך הספר והשמיע בקולו את הדברים באזני קהל נורא כזה, ישפטו בנפשם, עד היכן תהיה תשוקת הלמוד:
ליראה – ולמדו קאי גם על ליראה שילמדו את היראה ממעמד הזה, כאשר כל הקהל עמדו ביראה ורעד מפני הדר כבוד ה׳ השוכן במקום ההוא, ויראת המלך הוסיפה יראה על יראתם, וגם המלך שעמד נכח בית ה׳, ונכח כל הקהל הגדול, ובהתבוננו את אשר בחר בו ה׳ מכל שבטי ישראל להיות להם לנגיד, עד כמה גברה עליו אז היראה וההכנעה, ע״ד שאמר דוד (שמואל ב ו כב) ונקלותי עוד מזאת, כידוע, מזה יבינו איך לירא את ה׳ אלהיכם כל הימים. כי זכר המעמד שראו בקטנותם לא ישכח מהם כל ימי חייהם כנ״ל:
ובניהם1 אשר לא ידעו: ללמוד הדינים והלכות2, ״ישמעו״ תורה שבכתב מפי המלך בהקהל. ״ולמדו ליראה3 וגו׳״ שמיעה בזה המקום הנבחר ובמעמד כל הקהל יהיה גורם עד שהבנים ילמדו איך ״ליראה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
כל הימים... על האדמה: התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינה מגיעה אלא כל זמן שהמה בארץ ישראל, ולא כשהם בחו״ל. וכיוצא בזה איתא בפסחים ריש פ״ג (מב,ב) דזכות הנסכים לא היתה מועילה אלא ליין שביהודה שלא יחמיץ4.
1. הכוונה לגדולים בדורות הבאים, ולא לטף שבאותו הדור (ועיין רבינו לפסוק י״ב).
2. מדיוק המקרא.
3. לעומת ״ילמדו ויראו״ בפסוק הקודם, עיי״ש ברבינו.
4. אמר רב נחמן, בתחילה (בזמן שבית המקדש היה קיים) כשהיו מביאין (יין ל) נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין... ועכשיו (אחרי החורבן ואין כבר נסכים) אין יינם של האדומים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורים...
אשר לא ידעו – כלומר את התורה. ידיעה זאת לשון הבנה היא, שאף על פי שמכירים אותה קצת אינם מבינים אותה על בוריה. רש״ר הירש אומר, שהשפעת יראת השמים על הילדים באה כתוצאה מהרושם שההמון המקשיב באימה ויראה מטביע על מצפונו של הילד.
כל הימים – ד׳:י׳, י״ב:א׳.
אשר אתם עוברים וגו׳ – ל״ב:מ״ז, השוה ל׳:י״ח.
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כו׳ – ולא נאמר אצל הבנים ישמרו לעשות את כל וכו׳ כמו קודם, דהנה בתורה יש עשה ול״ת, לכן על הגדולים אמר ילמדו ויראו את ה׳ כו׳ זה סור מרע שמירת לא תעשה שעל זה שייך מורא, ושמרו לעשות זה עשה טוב קיום המצות עשה, אבל הקטנים אם כי הגיעו לחנוך, בקום ועשה אינם מן התורה, דחינוך דרבנן כדאיתא בנזיר, אבל קטן האוכל נבילות אמרינין סוף פרק חרש דב״ד מצווין להפרישו, ולכן אמר ישמעו ולמדו ליראה לפרוש מן האיסור, אבל קיום העשה ליכא בהו מן התורה. ודו״ק.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקראור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״ם תורה אורנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יד) {חמישי / שישי במחוברות} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת⁠־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִיהוֹשֻׁ֔עַא וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
Hashem said to Moses, "Behold, your days approach that you must die. Call Joshua, and present yourselves in the Tent of Meeting, that I may commission him.⁠" Moses and Joshua went, and presented themselves in the Tent of Meeting.
א. וִיהוֹשֻׁ֔עַ =א (אין געיה)
• ל=וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ (געיה)
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[פרשת נצבים]
[פיסקא שד]
ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות – רבי שמעון בן יוחי אומר ברוך דיין האמת אדון כל המעשים שאין עולה ומשוא פנים לפניו וכן הוא אומר (מיכה ז׳:ה׳) אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף.
משיב משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הואיל ואני נפטר בנסים גדול מן העולם הראיני אדם נאמר שיעמוד על ישראל שאצא ידיהם לשלום וכן הוא אומר (במדבר כ״ז:י״ז) אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואומר (שם כ״ז:י״ח) ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון ואומר (שיר השירים ח׳:ח׳) אחות לנו קטנה ושדים אין לה ארבע מלכיות מושלות בהם בישראל ואין בהם חכם ואין בהם נבון בימי אחאב מלך ישראל ובימי יהושפט מלך יהודה היו ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כ״ז:י״ז) ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רואה.
סליק פיסקא
[פיסקא שה]
ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון (במדבר כ״ז:י״ח) – קח לך גברתן כמותך. קח לך אינו אלא בלקיחה לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשין מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו שיהא קורא עמו ושונה עמו אוכל עמו ושותה עמו וגולה לו סתריו וכן הוא אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד (שם ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה תן לו תורגמן ליהושע ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר ויש אומרים העמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיה משה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע מה היה אומר ברוך ה׳ אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו כך היו דבריו של יהושע.
רבי נתן אומר היה משה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו אמר לו הקדוש ברוך הוא במה אתה מתעצב בלבך שלא עמד אחד מבניך והלא בני אהרן אחיך כאילו בניך הם אף אדם שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן ולא היה ראוי למלכות נטל המלכות ממנו ונתנו לבן אוהבו אמר לו אף על פי שנתתי לך גדולה לך ועמוד על פתחו של בני כך אמר הקדוש ברוך הוא ליהושע אף על פי שנתתי לך גדולה לך ועמוד על פתחו של אלעזר שנאמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד. באותה שעה נתגבר כחו של משה והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל שנאמר (דברים ל״א:ז׳) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ אמר לו עם זה שאני מוסר לך עדין גדיים הם עדין תינוקות הם אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו וכן הוא אומר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו רבי נחמיה אומר אין לי רשות הא יש לי רשות אכניסם בצד אהלי רועים שיהו יושבים בו.
ומעשה ברבן יוחנן בן זכיי שהיה רוכב על גבי החמור והיו תלמידיו מהלכים אחריו וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכיי נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו רבי פרנסני אמר לה בת מי את אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת בכתובתי אמר להם רבן יוחנן בן זכיי לתלמידיו אני חתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב של בית חמיה ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להשתחוות בהר הבית עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם נכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה וכל ימי בקשתי מקרא זה ומצאתיו (שיר השירים א׳:ח׳) אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים אל תהי קורא גדיותיך אלא גויותיך שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום אין כל אומה ומלכות שולטת בהם וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא תחת רגלי בהמתם של אומה שפלה.
בשנה אחת מתו שלשה צדיקים משה ואהרן ומרים שוב לא מצאו ישראל נחת רוח אחרי משה שנאמר (זכריה י״א:ח׳) ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והלא בשנה אחת מתו שנאמר (תהלים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם אלא מתה מרים בטלה הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן מת אהרן בטל עמוד ענן וחזרו שניהם בזכות משה מת משה בטלו שלשתם ולא חזרו באותה שעה היו ישראל נפוצים וערומים מכל מצות נתקבצו כל ישראל אצל משה ואמרו לו אהרן אחיך היכן הוא אמר להם אלהים גנזו לחיי העולם הבא ולא היו מאמינים לו אמרו לו אנו יודעים בך שאכזרי אתה שמא אמר לפניך דבר שאינו הגון וקנסת עליו מיתה מה עשה הקדוש ברוך הוא הביא מטתו של אהרן ותלאה בשמי שמים והיה הקדוש ברוך הוא עומד בהספד עליו ומלאכי שרת עונים אחריו ומה היו אומרים (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.
באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות לך והבא לי נשמתו של משה הלך ועמד לפניו אמר לו משה תן לי נשמתך אמר לו במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד ואתה אומר לי תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה שוב אמר לו הקדוש ברוך הוא לך והבא לי נשמתו הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים אמר לו משה ראית אותו אמר לו מיום שהעביר את ישראל בתוכי לא ראיתיו הלך אצל הרים וגבעות אמר להם משה ראיתם אותו אמרו לו מיום שקבלו ישראל את התורה על הר סיני לא ראינו אותו הלך אצל גיהנם אמר לה משה ראית אותו אמרה לו שמו שמעתי אותו לא ראיתי הלך אצל מלאכי שרת אמר להם משה ראיתם אותו אמרו לו לך אצל בני אדם הלך אצל ישראל אמר להם משה ראיתם אותו אמרו לו אלהים הבין דרכו אלהים גנזו לחיי העולם הבא ואין כל בריה יודעת בו שנאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקבור אותו בגיא.
וכיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצעק ומתאבל עליו במרד והיה אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלני רבי שלמדני תורה והיה מתאבל עליו ימים רבים עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליהושע יהושע עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני שנאמר (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה׳ אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגו׳ אלא מובטח לו שבן העולם הבא הוא שנאמר (דברים ל״א:ט״ז) ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם.
סליק פיסקא
[Parashat Nitzavim]
[Piska 304]
"And the Lord said to Moses: Behold, your days have drawn near to die.⁠" R. Shimon b. Yochai says: Blessed is the true Judge, before whom there is no wrong or partiality, viz. (Ibid. 32:4) "He is a G-d of trust without wrong. Righteous and just is He.⁠"
Moses appealed to the Holy One Blessed be He: Lord of the universe, since I am departing from the world in such exaltation, show me a trustworthy man, who will go forth before them in peace, as it is written (Bemidbar 29:17) "who will go out before them and who will come in before them, and who will take them out and who will bring them back. And let the congregation of the Lord not be as sheep without a shepherd.⁠" And this is expounded in the tradition (Song of Songs 1:7) "Tell me, O You whom my soul loves: Where will You graze (Your flock)? Where will you lay (them down) in the afternoon? For why should I be like (a woman) veiled (in mourning) among the flocks of Your neighbors?⁠" What did the Holy One Blessed be He answer? (Ibid. 8) "If you do not know, O fairest of the women (i.e., "greatest of the prophets"), go out in the footsteps of the sheep" (i.e.,) what I am destined to do with them in the future. Israel passed through four exiles — without a shepherd, without a prophet, without a sage. And thus is it written of the days of Achav (II Chronicles 18:16) "I have seen all of Israel scattered on the mountains like sheep that have no shepherd.⁠"
[End of Piska]
[Piska 305]
"And the Lord said to Moses: Take ("kach) for yourself Joshua the son of Nun": "kach" connotes "seizing,⁠" for a friend is acquired only with great difficulty — whence they ruled: One should acquire a friend for himself to learn Scripture with him, to learn Mishnah with him, to eat with him, to drink with him, and to tell his secrets to him. And thus is it written (Koheleth 4:9) "Two are better than one … (12) and the three-fold cord is not soon sundered.⁠" The Holy Spirit responded to Moses: Set up an interpreter for Joshua, and have him ask, expound, and teach rulings in your lifetime, so that Israel not say to him: "In the lifetime of your teacher you did not speak, and now you (suddenly) speak?⁠" Others say: he (Moses) lifted him from the ground and placed him between his knees, and Moses and Israel would lift their heads to hear the voice of Joshua. And this is what it said: "Blessed is the Lord, who gave Torah to Israel by the hand of Moses our teacher.⁠"
R. Nathan says: Moses was saddened that one of his sons did not stand (in his place) — whereupon the Lord said to him: Are the sons of your brother Aaron not like your sons? He, too, that I appoint over Israel will go and stand at Elazar's door (to learn from him). To what may this be compared? A king had a son fit for royalty and he took the (governance of the) kingdom from him and gave it to his lover, telling him: Though I gave you greatness, go and stand at my son's door. Likewise, the Holy One Blessed be He said to Joshua: Go and stand at the door of the sons of Elazar, viz. (Bemidbar 27:21) "And before Elazar the Cohein shall he (Joshua) stand.⁠" At that time the strength of Moses increased and he strengthened Joshua before the eyes of all of Israel, as it is written (Devarim 31:7) "And Moses called to Joshua and he said to him before the eyes of all of Israel: 'Be strong and firm!'" Behold, the people that I am giving you are still kids, still infants. Do not be censorious of what they do, for neither was their Master, viz. (Hoshea 11:1) "For Israel was a youth and I loved him,⁠" and (Song of Songs 1:8) "And graze your kids by the dwellings of the shepherds" — Take them into the shepherds' tents. Variantly: (Ibid.) "beikvei hatzon" — They were trodden down by the heel (ekev). "And graze your kids".
R. Yochanan b. Zakkai was once riding a donkey, his disciples walking behind, when he noticed a young girl gleaning barley-corn from under the hooves of the beasts of the Arabs. When she saw him, she covered herself with her hair, stood before him, and said to him: "My master, feed me.⁠" He asked: "Whose daughter are you?⁠" She answered: "I am the daughter of Nakdimon ben Gurion. Do you not remember that you signed my kethubah?⁠" R. Yochanan to his disciples: "I signed this one's kethubah, and I read 'one million golden dinars from her father's house, aside form those of her father-in-law.' Her entire household would not enter the Temple mount to bow down until they spread out soft sheets for them, after which they entered, bowed down, and returned to their houses, whereupon the paupers came and rolled them up (for themselves). All of my days I had read this verse — 'If you do not know, O fairest of the women, then go out in the footsteps of the sheep, and graze your kids ("gediyothayich") by the dwellers of the shepherds' — Read it not "gediyothayich,⁠" but "geviyothayich" ("your cadavers"). For as long as Israel does G-d's will, no nation can dominate them. But when they do not do G-d's will they are delivered into the hands of a lowly nation. And not that alone — but under the hooves of their beasts!⁠"
In one year, three tzaddikim died — Moses, Aaron and Miriam, viz. (Zechariah 11:8) "And I lost the three shepherds in one month.⁠" Now did they die in one month? Did they not die in one year? But (the resolution is:) When Miriam died, the well was removed, and it returned in the merit of Moses and Aaron. When Aaron died, the pillar of cloud was removed, and both returned in the merit of Moses. When Moses died, the three were removed and did not return. At that time Israel was "naked" of everything,⁠" viz. (Song of Songs 8:8) "We have a little sister and she has no breasts.⁠" After Moses, there was no consolation for Israel. When Aaron died, all of Israel gathered to Moses and said to him "Where is Aaron your brother?⁠" He answered: "G-d has secreted him for eternal life.⁠" They did not believe him and said to him: "We know you to be brusque. Maybe he said something objectionable and you imposed death upon him.⁠" What did the Holy One Blessed be He do? He took Aaron's litter and suspended it in the heaven of heavens, and the Holy One Blessed be He eulogized him, and the ministering angels answered after Him. And what did they say (Malachi 2:6) "The Torah of truth was in his mouth, and wrong was not found on his lips. In peace and uprightness did he walk with Me and many did he turn from sin.⁠"
When Moses died, the Holy One Blessed be He said to the angel of death: "Go and bring Me Moses' soul.⁠" He went and stood before him, whereupon Moses said: Where I sit, you have no right to stand, and you say "Give me your soul!⁠" He rebuked him and he left scorned. The angel of death went and repeated Moses' words to the Almighty, who again said to the angel of death: "Go and bring Me Moses' soul.⁠" He went to his place and sought him, but he could not find him. He went to the Red Sea and said to it: Have you seen Moses? It answered: From the day that Israel crossed in my midst, I have not seen him. He went to the mountains and valley, and said to them: Have you seen Moses? They answered (Iyyov 28:23) "G-d understands its way" — G-d has secreted him for life in the world to come, and no one knows of him, viz. (Devarim 34:6) "And He (Himself) buried him in the valley, etc.⁠"
When Moses died, Joshua cried and screamed and mourned for him many days, until the Holy One Blessed be He said to him: Joshua, how long will you mourn him? Has he died only unto you alone? Has he not also died unto Me? For I have been in mourning from the day he died, viz. (Isaiah 22:12) "And the Lord G-d called for crying and lamenting, etc.⁠" And, what is more, he is assured of life in the world to come, viz. (Devarim 31:16) "Behold, you shall lie down with your fathers.⁠"
[End of Piska]
הן קרבו ימיך למות ר׳ שמעון בן יוחאי אומר ברוך דיין האמת אדון כל המעשים שאין עולה ומשוא פנים לפניך בוא וראה בשעה שאמר הקב״ה למשה הן קרבו ימיך למות השיב משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם בלשון שקלסתי בו אתה גוזר עלי מיתה משל לה״ד לאחד שהיה מהלך בדרך ומצא סייף הנדוי אמר אין זה ראוי אלא למלך הלך והביאו דרון למלך אמר המלך לכו והסירו בו את ראשו אמר לו אדוני המלך בדרון שהבאתי לך אתה בא אלי להרגני כך אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בלשון שקלסתיך אתה בא להרגני ומה קלסו שאמר לפניו (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים והקב״ה אמר לו הן קרבו ימיך למות:
השיב הקב״ה ואמר למשה לא זכור אתה בשעה שהיו בני לוי עומדים לבקש מלפניך מחילה ואמרת להם (במדבר ט״ז:ז׳) רב לכם בני לוי ועכשיו הרי תשובתך רב לך אל תוסף (דברים ג׳:כ״ו):
משיב הקב״ה ואמר למשה הלא כמה פעמים הייתי מצוה אותך לסבול טרחן של בני וכשבאו למי מריבה קראת להן שוטים ואמרת (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא המרים עכשיו הסתלק מהם דלית אורחיה דבר נש חכים למיזל עם שטיי:
משיב משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם זכור אותה שעה שאמרת לי (ע׳ שמות ג׳:י׳) ועתה לך ואשלחך אל פרעה כשם שעל ידי יצאו כך על ידי יכנסו:
משיב הקב״ה ואמר למשה משה לא זכור אתה כשאמרת לי (שם ד׳:י״ג) שלח נא ביד תשלח במדה שאדם מודד בה מודדין לו:
ר׳ אליעזר המודעי אומר אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם הואיל ונגזרה עלי גזירה שלא אכנס לארץ ישראל בחיי כשאמות [יכנסו] עצמותי לארץ ישראל אמר לו הקב״ה משה גזירה היא מלפני שלא בחייך ולא במותך אי אתה נכנס לארץ ישראל:
משיב משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם עצמות יוסף נכנסין לארץ ישראל ועצמותי אין נכנסין אמר לו הקב״ה דמודי בארעיה (מתגבר) [מתקבר] בארעיה דלא מודי בארעיה לא מתקבר בארעיה יוסף על ידי שאמר (בראשית מ׳:ט״ו) כי גנב גנבתי מארץ העברים לפיכך זכה שיכנסו עצמותיו לארץ ישראל אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומ׳ (שמות ב׳:י״ט) איש מצרי הצילנו מיד הרועים ושתקת ולא אמרת עברי אנכי לפי כך לא תכנס לארץ ישראל:
משיב משה ואמר לפני הקב״ה כתוב בתורתיך (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו אני ששימשתי את ישראל ארבעים שנה במדבר אין לי שכר אני דומה לפניך רבונו של עולם לכלה שהיו מבקשין להכניסה לתוך חופתה והיו הבחורים מרקדין לפניה כיון שהגיעו לבית חופתה באו אחרונים וטרדו את הראשונים ונכנסו הן עמה נמצאו האחרונים יושבים עמה אוכלים ושותים והראשונים הלכו בפחי נפש:
ד״א לה״ד לרועה שנכנסו זאבים לתוך צאנו ובקעוה מה עשה אותו הרועה הגביה טליתו מעל כתיפו והניחה על ראשו ויצא משם בפחי נפש כענין שנאמר (ירמיהו מ״ג:י״ב) כאשר יעטה הרועה את בגדו אף אני אם איני נכנס לארץ ישראל הריני יגיע והולך בפחי נפש בלא שכר אמר לו הקב״ה חייך שאני נותן לך כל שכרך מושלם לעתיד לבוא יתר מכל ישראל שנ׳ (ישעיהו נ״ג:י״ב) לכן אחלק לו ברבים:
אמר ר׳ חנינא בר אידי באותה שעה הלך משה ונפל על רגלי אלעזר ואמר לו אלעזר בני בקש עלי רחמים שאכנס לארץ ישראל כשם שבקשתי על אהרן אביך שנ׳ (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו השיב אלעזר ואמר למשה אתה ערבן שלכל ישראל ואתה מבקש לך ערב אתה הוא מטן שלכל ישראל ואתה מבקש סומך באותה שעה היה משה מתחנן כנגד אבות העולם לבקש עליו רחמים אמר לו הקב״ה משה משה לא כבר אמרתי לך (דברים ג׳:כ״ו) אל תוסף דבר אלי עד כמה אתה מתחנן גזירה היא מלפני שלא תכנס לארץ ישראל לא בחייך ולא במותך הן קרבו ימיך למות:
הן קרבו ימיך למות מה כתיב למעלה מן הענין (דברים ל״א:א׳) וילך משה אמר ר׳ חנינא היה ראוי למקרא לומר הן קרבו ואח״כ וילך משה אלא לאיכן הלך משה הלך מתשובות שהשיב לפני הקב״ה אמר לפניו רבונו של עולם בשכר צער שנצטערתי עם ישראל אתה אומר לי (דברים ג׳:כ״ז) לא תעבר את הירדן הזה אמר לו הקב״ה אורכאות אורכאות בראתי את עולמי וכי חטא היה בידו שלאברהם שנפטר מן העולם אלא מפני שדחקה ארכי שליצחק ויצחק לא נפטר מן העולם אלא מפני שדחקה ארכי של יעקב ועכשו ארכי שליהושע דוחקת:
אמר משה רבון העולמים אהיה קיים ואשב בעבר הירדן ולא אעבור לארץ אמר לו הקב״ה משה מה את מבקש לעשות תורתי פלסטין כתבתי בה על ידך (דברים ט״ז:ט״ז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אם ישראל עולין לרגל ואין אתה עמהם יאמרו מי אמר דבר זה משה אם כן מפני מה לא עלה כשם שלא עלה הוא כך אין אנחנו עולין ונמצאת תורתי בטילה ועוד כתבתי בה על ידך (דברים ל״א:י׳) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל תקרא את התורה הזאת יאמרו זה לזה ממי למד יהושע דבר זה הלא ממשה רבו עד שאנו למידין מן התלמיד נלך ונלמד מן הרב ונמצאת מבזה תורתו ושעתו של יהושע:
אמר משה רבון העולמים אכנס לארץ ישראל ויהיה הוא מבפנים ואני מבחוץ הוא הרב ואני התלמיד הוא למעלה ואני אהיה למטה אמר לו הקב״ה אי אפשר אלא כבר דחקה ארכי של יהושע הוא מכניס ישראל לארץ ואתה הסתלק לך אצל אבותיך הן קרבו ימיך למות:
ד״א הן קרבו ימוך למ׳ בשעה שאמר הקב״ה למשה הן קרבו ימ׳ למ׳ נבהל משה ואמ׳ רבון העולמים בלשון שקלסתיך אתה מבשריני מיתה אני אמרתי (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלה׳ הש׳ וש׳ השמ׳ ואתה אומ׳ הן קרבו ימ׳ למ׳ אמ׳ לו עד עכשו לא למדת תורה לך וזווג את האותיות ואת מוצא תשובתך הלך וזיוג את האותיות ויצא לו הנך התחיל עצב אמ׳ לו הקב״ה אני עושה לך קורת רוח הנך שוכב עם אב׳ (דברים ל״א:ט״ז) ואין לשון שכיבה אלא קורת רוח כענין שנ׳ (איוב ג׳:י״ג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי ואומ׳ (שם ג׳:י״ז) ושם ינוחו יגיעי כח:
הן קרבו ימיך למ׳ אמ׳ לו הקב״ה ימיך בטילים אבל אתה אין אתה בטל מן העולם אבל הרשעים אינן כן אפילו בחייהם הן חשובין מתים שנ׳ (ע׳ איוב ט״ו:כ׳) כל ימי הרשע הוא מתחולל:
קרא את יהושע אמ׳ לו הקב״ה למשה תן לו ליהושע תורגמן ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך שכשתיפטר מן העולם לא יהו אומ׳ לו בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר:
ויש אומ׳ העמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהין ראשיהן לשמוע דברי יהושע מה היה אומ׳ ברוך שנתן תורה על ידי משה רבינו כך היו דבריו של יהושע:
והתיצבו אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש:
ואצונו על דברי תורה:
וילך משה ויהושע מלמד שהיה משה שמח בגדולתו של יהושע:
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָךְ לִמְמָת קְרֵי יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתַּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲפַקְּדִנֵּיהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתַּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא.
And the Lord said to Moshe, Behold, the days are drawing near for you to die: call Jehoshua, and let him stand in the tabernacle of meeting, and I will give him commandment. And Moshe and Jehoshua went and stood in the tabernacle of meeting.
ואמר י״י למשה למימר ה⁠[א] קרבו יומי חייך למתכנשה בשלם מן גו עלמא קרא ית יהושע ואתעתדו במשכן זמנא ופקדא יתיה ואזל משה ויהושע ואתעתדו במשכן זמנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופקד״) גם נוסח חילופי: ״ואפקד״.
תלתא צדיקי אתאמרת קריבותא במיתתהון מטול דלא מטו ליומי אבהתהון וכל חד וחד מני פרנסא ביומוי יעקב אבונן ודוד מלכא ומשה נביא דהכין כתיב ואמר י״י למשה הא קריב⁠(ן){ו} יומך ליממת קרי ית יהושע ותתעתדון במשכן זימנא ואיפקדיניה ואזל משה ויהושע ואתעתדו במשכן זימנא.
And the Lord said unto Mosheh, Behold, thy day approacheth when you must die. Call Jehoshua, and stand both of you in the tabernacle of ordinance, that I may give him charge. And Mosheh and Jehoshua went, and stood in the tabernacle of ordinance.

פרשה ט

סדר וילך

[א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ – הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה, וְלָמָּה לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ כֵּן, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה צָרָתוֹ לְפָנָיו דַּעְתּוֹ מֻבְלֶגֶת, אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבַּר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל הוּא זָקוּק לְכָל דָּבָר שֶׁל מִצְוָה, וּמִנַיִן אַתָּה לָמֵד לְאֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר אֲבִינָא שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף: וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים (בראשית נ׳:י׳), וְהַשַּׁבָּת עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ יֵשׁ לְךָ לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח׳:י׳), מַה יְּמֵי הֶחָג שִׁבְעָה אַף יְמֵי הָאֵבֶל שִׁבְעָה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַעֲשֶׂה הָיָה בִּימֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, שֶׁהָלַךְ לִבְרִית מִילָה, וְסָעַד שָׁם אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק, וְהִשְׁקָה אוֹתָן יַיִן יָשָׁן בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים, אָמַר לָהֶן מִן הַיַּיִן הַזֶּה אֲנִי מְיַשֵּׁן לְשִׂמְחָתוֹ שֶׁל בְּנִי. הָיוּ סוֹעֲדִין עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁהָיָה בָּטוּחַ עַל כֹּחוֹ, יָצָא לוֹ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה לֵילֵךְ לְעִירוֹ, מָצָא שָׁם מַלְאַךְ הַמָּוֶת בַּדֶּרֶךְ, וְרָאָה אוֹתוֹ מְשֻׁנֶּה. אָמַר לוֹ מִי אַתָּה, אָמַר לוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, אָמַר לוֹ וּמִפְּנֵי מַה אַתָּה מְשֻׁנֶּה, אָמַר לוֹ אֲנִי מִשִּׂיחָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים כָּךְ וְכָךְ אָנוּ עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי הוּא נִקְרָא לָמוּת, אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיִיתָ סוֹעֵד אֶצְלוֹ וְאָמַר לָכֶם מִן הַיַּיִן הַזֶּה אֲנִי מְיַשֵּׁן לְשִׂמְחַת בְּנִי, וַהֲרֵי הִגִּיעַ פִּרְקוֹ לִטֹּל אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. אָמַר לוֹ הַרְאֵה לִי אֶת פִּרְקִי, אָמַר לוֹ לֹא עָלֶיךָ וְלֹא עַל כַּיּוֹצֵא בְּךָ אֲנִי שׁוֹלֵט, פְּעָמִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וּמוֹסִיף בָּכֶם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים (משלי י׳:כ״ז). רַבָּנָן אָמְרֵי קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְזֹר מִיתָה עַל הַצַּדִּיקִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קט״ז:ט״ו), תֵּדַע לְךָ כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לְמשֶׁה הִנֵּה אַתָּה מֵת, וְלֹא אָמַר כָּךְ אֶלָּא הִנִּיחַ אוֹתוֹ וְתָלָה הַמִּיתָה בַּיָּמִים, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וגו׳ (קהלת ט׳:י״א), וּמַהוּ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, הַמִּקְרָא הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, כֵּיצַד, אֶתְמוֹל הָיָה עוֹלֶה לָרָקִיעַ כְּנֶּשֶׁר, עַכְשָׁו הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז). וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה, אֶתְמוֹל הָיוּ מַלְאָכִים מְרַתְּתִין לְפָנָיו, וְעַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם, אֶתְמוֹל: עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה (משלי כ״א:כ״ב), מִן הַשָּׁמַיִם, וְעַכְשָׁו נִטְּלָה מִמֶּנּוּ וְנִתְּנָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עשֶׁר (קהלת ט׳:י״א), אֶתְמוֹל הָיָה מֵסִיחַ כְּעָשִׁיר: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ (שמות ל״ב:י״ב), סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה (במדבר י״ד:י״ט), וְעַכְשָׁו הוּא מֵסִיחַ כְּרָשׁ: וָאֶתְחַנַּן (דברים ג׳:כ״ג), עֲשֵׂה עִמִּי חִנָּם. וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן, אֶתְמוֹל הָיָה יוֹדֵעַ הֵיאַךְ לְרַצּוֹת אֶת בּוֹרְאוֹ: קוּמָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ה), שׁוּבָה ה׳ (במדבר י׳:ל״ו). וְעַכְשָׁו מִשֶּׁנִּתְחַנֵּן כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, לַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ.
[ג] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ (קהלת ח׳:ח׳), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת לְכַלּוֹת אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, וְאֵין רוּחַ אֶלָּא מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת (תהלים ק״ד:ד׳). רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ בַּגָּלֻיּוֹת לְכַלּוֹתָם מִן הָעוֹלָם, וְאֵין רוּחַ אֶלָּא גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָא (דניאל ז׳:ב׳).
דָּבָר אַחֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בְּנַפְשׁוֹ לְכַלּוֹת אוֹתָהּ, לָמָּה שֶׁבְּלָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַגּוּף, שֶׁאִלּוּ בְּלָלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵבָר אֶחָד, כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאָדָם צָרָה הָיָה חוֹתֵךְ אוֹתוֹ אֵבָר וּמֵת, לְפִיכָךְ הִיא בְּכָל הַגּוּף כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא יָכוֹל לְכַלּוֹתָהּ, הֱוֵי אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, מַהוּ: וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה (קהלת ח׳:ח׳), אֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטֶה לָמוּת הֲרֵינִי מְשַׁלֵּחַ לְעַבְדִּי תַּחְתָּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלֵי זַיִן וּלְהִנָּצֵל מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים (דברי הימים ב ל״ב:ה׳), מַהוּ: וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (קהלת ח׳:ח׳), אֵין אָדָם שַׁלִּיט לוֹמַר הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶעֱשֶׂה חֶשְׁבּוֹנוֹתַי וְעַד שֶׁאֲצַוֶּה לְבֵיתִי וְאַחַר כָּךְ אֲנִי בָּא.
דָּבָר אַחֵר מַהוּ וְאֵין שִׁלְטוֹן, אֵין מַלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹמֵר הוֹאִיל וְזֶה מֶלֶךְ נְוַתֵּר לוֹ עוֹד יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנֵי יָמִים, אֵין לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מַשּׂוֹא פָנִים, תֵּדַע לְךָ שֶׁכָּל יָמָיו שֶׁל דָּוִד נִקְרָא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן (מלכים א א׳:א׳), כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְמִיתָתוֹ אֵין כְּתִיב בּוֹ מַלְכוּת, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָּוִד לָמוּת (מלכים א ב׳:א׳). וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו (קהלת ח׳:ח׳), אֵין אָדָם יָכוֹל לִתֵּן לְפָנָיו אַנְקְלִיטִין, אֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לְפָנָיו אַנְקְלוֹמָא, הֲרֵי משֶׁה אַחַר כָּל אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁרָאָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם מִיתָתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְעַכֵּב, מִיָּד אָמַר לוֹ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַר כָּל אוֹתוֹ הַכָּבוֹד וְאוֹתָהּ הַגְּבוּרָה שֶׁרָאוּ עֵינַי, אֲנִי מֵת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה: מִי גֶּבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת (תהלים פ״ט:מ״ט), מַהוּ מִי גֶּבֶר יִחְיֶה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, מִי גֶּבֶר כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּל, וְאַחַר כָּךְ: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם (בראשית כ״ה:ח׳). מִי גֶּבֶר כְּיִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי (בראשית כ״ז:ב׳). מִי גֶּבֶר כְּיַעֲקֹב שֶׁנִתְפַּגֵּשׁ עִם הַמַּלְאָךְ, וְאַחַר כָּךְ: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת (בראשית מ״ז:כ״ט). מִי גֶּבֶר כְּמשֶׁה שֶׁדִּבֵּר עִם בּוֹרְאוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְאַחַר כָּךְ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
[ה] דָּבָר אַחֵר: כָּל הַבְּרִיּוֹת יוֹרְדִין לַקֶּבֶר וְעֵינֵיהֶם כֵּהוֹת, אַתָּה לֹא כָהֲתָה עֵינֶךָ. כָּל הַבְּרִיּוֹת מְטַפְּלִים בְּכֵלִים מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם, אָרוֹן, מִטָּה וְתַכְרִיכִין, אֲבָל אַתָּה בְּתַכְרִיכֵי מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, אָרוֹן מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם, מִטָּה מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר: כָּל הַבְּרִיּוֹת כְּשֶׁהֵן מֵתִין מְטַפְּלִין בָּהֶן קְרוֹבֵיהֶם וּשְׁכֵנֵיהֶם, אֲבָל אַתָּה אֲנִי וּפָמַלְיָא שֶׁלִּי מְטַפְּלִין בְּךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי (דברים ל״ד:ו׳).
[ו] דָּבָר אַחֵר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ – לָמָּה נִגְזַר עָלָיו מִיתָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן הֵן, רַבָּנָן אָמְרֵי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאֶחָד שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דּוֹרוֹן, חֶרֶב חַדָּה. אָמַר הַמֶּלֶךְ הַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ בָּהּ. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בַּמֶּה שֶׁכִּבַּדְתִּיךָ בָּהּ אַתְּ מַתִּיז אֶת רֹאשִׁי. כָּךְ אָמַר משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּהֵן קִלַסְתִּיךָ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וגו׳ (דברים י׳:י״ד), וּבְהֵן אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁכֵן רָע רוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַיּוֹצְאוֹת, אָמַר לוֹ אִי אַתָּה זָכוּר בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלַחְתִּיךָ לִגְאֹל אוֹתָן מִמִּצְרַיִם וְאָמַרְתָּ לִי: הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי (שמות ד׳:א׳), הֱוֵי הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ.
[ז] דָּבָר אַחֵר אָמַר רַבִּי אָבִין, מַהוּ הֵן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמַטְרוֹנָה אַחַת שֶׁעָשְׂתָה לַמֶּלֶךְ פּוֹרְפִּירָה מְשֻׁבַּחַת, נְטָלָהּ הַמֶּלֶךְ וְהִנִּיחָהּ, הִגִּיעוּ יָמֶיהָ שֶׁל הַמַּטְּרוֹנָה לָמוּת, אָמַר הַמֶּלֶךְ תִּטֹּל אוֹתָהּ פּוֹרְפִּירָה שֶׁכִּבְּדָה אוֹתִי, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, קִלַסְתָּ אוֹתִי בְּהֵן, וּבְהֵן אֲנִי גּוֹזֵר עָלֶיךָ מִיתָה.
[ח] דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, יָלְדָה שָׁם בֵּן, גָּדַל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד, עָבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי בֵּית הָאֲסוּרִים, הִתְחִיל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד לִצְווֹחַ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה אֲנִי חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ בַּחֲטָיָא שֶׁל אִמְּךָ אַתְּ נָתוּן כָּאן. כָּךְ אָמַר משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת הֵן, שֶׁאִם יַעֲבֹר אָדָם עַל אֶחָד מֵהֶן חַיָּב מִיתָה, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, לָמָּה אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ בַּחֲטָיָא שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן אַתָּה מֵת שֶׁהֵבִיא מִיתָה לָעוֹלָם. הֵן, מַהוּ הֵן, בַּעֲוֹן אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֵן: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ וגו׳ (בראשית ג׳:כ״ב).
[ט] דָּבָר אַחֵר: מַהוּ הֵן, אָמַר רַבִּי סִימָא הַיּוֹם קוֹבֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי זָז וְאֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם.
דָּבָר אַחֵר: רַבָּנָן אָמְרֵי כֵּיוָן שֶׁיָּדַע משֶׁה שֶׁהָיָה לוֹ לָמוּת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, מֶה עָשָׂה, אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּתַב שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה תּוֹרוֹת, שְׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְאַחַת הִנִּיחַ בָּאָרוֹן, שֶׁאִם יְבַקֵּשׁ לְזַיֵּף דָּבָר, שֶׁיִּהְיוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שֶׁבָּאָרוֹן. אָמַר משֶׁה מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי עָסוּק בַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּהּ חַיִּים, הַיּוֹם שׁוֹקֵעַ וְהַגְּזֵרָה בְּטֵלָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָמַז לַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה עוֹמֵד וּמִתְקַשֶּׁה כְּנֶגְדוֹ, אָמַר אֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמשֶׁה קַיָּם בָּעוֹלָם, לְפִיכָךְ אִיּוֹב מְפָרְשָׁהּ: אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם (איוב ל׳:כ״ה), שֶׁנִּתְקַשָּׁה הַיּוֹם כְּנֶגְדוֹ. הֵן, מַהוּ הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פְּלוֹנִי קָבַל עָלֶיךָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ – אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ: כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה (שיר השירים ח׳:ו׳), אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָמוּת, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַיְסוֹ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הִנְהַגְתָּ אֶת בָּנַי, אַף לֶעָתִיד לָבוֹא עַל יָדֶיךָ אֲנִי מַנְהִיג אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ (ישעיהו ס״ג:י״א).
[ג] הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּדָּבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ שֶׁאָמַרְתִּי, הֵן לַי״י אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (דברים י׳:י״ד), אַתָּה מַקְנִיטֵנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַתָּה דּוֹמֶה, לְשָׁכֵן רַע שֶׁרוֹאֶה אֶת הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַיּוֹצְאוֹת. כָּךְ אָמַרְתָּ עַל בָּנַי, הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי (שמות ו׳:י״ב), וְהוֹצֵאתָ לַעַז עַל בָּנַי.
[Siman 3] Behold, your days to die have approached: Moshe said in front of the Holy One, blessed be He, "Master of the Universe, With the word that I complemented You - as I said, 'Behold, to the Lord, your God, is the Heavens and the Heavens of the Heavens' (Deuteronomy 10:14) - You are shaming me?⁠" Said the Holy One, blessed be He, to him, "You are similar to a bad neighbor who sees what comes in [the house], but does not see what goes out. So did you say about my children, 'Behold, the Children of Israel will not listen to me' (Exodus 6:12) - and you put out slander about My children.⁠"
(יד-טז) הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּדָבָר שֶׁקִּלַּסְתִּיךָ בְּתוֹךְ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַקְדִּישֵׁי שִׁמְךָ [שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל י׳:י״ד) ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳], קָנַסְתָּ עָלַי מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״, כָּל מִדּוֹתֶיךָ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁמָּא מִדָּה רָעָה כְּנֶגֶד מִדָּה טוֹבָה מִדָּה חֲסֵרָה כְּנֶגֶד מִדָּה שְׁלֵמָה מִדָּה צָרָה כְּנֶגֶד מִדָּה טוֹבָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אַף זוֹ מִדָּה טוֹבָה הִיא שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ג:ב׳) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ״, ״הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם״, (מלאכי ג׳:כ״ג) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא״, כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלִיתָ אוֹתִי עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כָּךְ אֲנִי מַעֲלֶה אוֹתְךָ לֶעָתִיד לָבוֹא עַל חֲמִשִּׁים וְחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים גְּמוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר ״הֵן״ בְּגִימַטְרִיָּא נ״ה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶשֶׂר מִיתוֹת כְּתוּבוֹת עַל מֹשֶׁה וְאֵלּוּ הֵן, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת ״וּמוּת בָּהָר״ (לעיל ד׳:כ״ב) ״כִּי אָנֹכִי מֵת״ (לעיל ל״א:כ״ט) ״כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי״ ״וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי״ (להלן ל״ג:א׳) ״לִפְנֵי מוֹתוֹ״ (להלן ל״ד:ז׳) ״בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ״,(שם ה) ״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה״, ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה״ (שם ב) ״מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת״ מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂרָה פְּעָמִים נִגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַעֲדַיִן לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין הַקָּשֶׁה עַד שֶׁנִּגְלָה עָלָיו (בֵּית דִּין הַגָּדוֹל) [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] וְאָמַר לוֹ גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁלֹּא תַּעֲבֹר, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״ וְדָבָר זֶה קַל בְּעֵינָיו שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁאָמַר יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ כַּמָּה חַטָּאוֹת גְּדוֹלוֹת כַּמָּה פְּעָמִים וּבִקַּשְׁתִּי עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִיָּד קִבֵּל מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ט׳:י״ב) ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, מַה כְּתִיב תָמָן (במדבר י״ד:כ׳) ״וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״ אֲנִי שֶׁלֹּא חָטָאתִי מִנְּעוּרַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל עַצְמִי וִיקַבֵּל מִמֶּנִּי, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁקַּל הָיָה בְּעֵינָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְאֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְפִלָּה, מִיָּד קָצַף עָלָיו וְנִשְׁבַּע בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא יִכָּנֵס, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָכֵן לֹא תָבִיאוּ, וְאֵין ״לָכֵן״ אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ג׳:י״ד) ״לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי״, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין עָמַד וְעָג עוּגָה קְטַנָּה וְיָשַׁב בְּתוֹכָהּ וְאָמַר אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה, לָבַשׁ שַׂק וְנִתְעַטֵּף שַׂק וְנִתְפַּלֵּשׁ בְּאֵפֶר, וְעָמַד בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם, עַד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְסִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, וְאָמְרוּ שֶׁמָּא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְרוֹת אֶת הָעוֹלָם, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ צִבְיוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְרוֹת אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא (איוב י״ב:י׳) ״אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ״, וְאֵין אִישׁ אֶלָּא מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ג׳) ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכְרִיז בְּכָל שַׁעַר וְשַׁעַר, בְּכָל רָקִיעַ וְרָקִיעַ, וּבְכָל שַׁעֲרֵי בֵּית דִּין וּבֵית דִּין, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְלֹא יַעֲלוּ אוֹתָה לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין, וְאוֹתוֹ מַלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַהַכְרָזָה אכריזאל שְׁמוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֶהָלָה וְאָמַר לָהֶם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, קוּמוּ וְנַעֲלוּ כָּל שַׁעַר רָקִיעַ וְרָקִיעַ, עַד שֶׁגָּבַר קוֹל הַתְּפִלָּה לְמַעְלָה, וּבִקְּשָׁה לַעֲלוֹת לָרָקִיעַ, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹל תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה דּוֹמֶה לְחֶרֶב שֶׁהוּא קוֹרֵעַ וְחוֹתֵךְ וְאֵינוֹ מְעַכֵּב, שֶׁהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ מְעֵין שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁלָּמַד מִן זגזאל רַבּוֹ סוֹפֵר כָּל בְּנֵי מָרוֹם, עַל אוֹתָהּ הוּא אוֹמֵר ״וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל״, וְאֵין רַעַשׁ אֶלָּא זִיעַ, וְאֵין גָּדוֹל אֶלָּא מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״א:ג׳) ״גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד״ מַהוּ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״ בְּשָׁעָה שֶׁרָאוּ גַּלְגַּלֵּי מֶרְכָּבָה וְשַׂרְפֵי לֶהָבָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְקַבְּלוּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא נָשָׂא פָנִים, וְלֹא נָתַן לוֹ חַיִּים, וְלֹא הִכְנִיסוֹ לָאָרֶץ, אָמְרוּ (שם ג׳:י״ב) ״בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״ שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָנִים לֹא לְקָטָן וְלֹא לְגָדוֹל.
וּמִנַּיִן שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ג׳:כ״ג) ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳⁠ ⁠⁠״ מִנְיַן ״וָאֶתְחַנַּן״, הָכִי הֲווֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעִי וַעֲמָלִי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶן בְּמִצְווֹת עַד שֶׁקָּבַעְתִּי בָּהֶן תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אָמַרְתִּי כְּשֵׁם שֶׁרָאִיתִי בְּצַעֲרָם כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָם, וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעַ טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַתָּה אוֹמֵר לִי ״לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״ הֲרֵי אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, דִּכְתִיב (לעיל כ״ד:ט״ו) ״בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ״, וְזוֹ הִיא שִׁלּוּם שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁהָיוּ עַם קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י״ב:א׳) ״וִיהוּדָה עוֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן״, וּמַלְאָךְ סַמָאֵל רֹאשׁ הַשְּׂטָנִים הוּא בְּכָל שָׁעָה הָיָה מְצַפֶּה לְמִיתָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְאוֹמֵר מָתַי יַגִּיעַ הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָמוּת מֹשֶׁה שֶׁאֵרֵד וְאֶטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הֵימֶנּוּ, עָלָיו אָמַר (שְׁלֹמֹה) [דָּוִד] (תהלים ל״ז:ל״ב) ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״ בְּכָל הַשְּׂטָנִים כֻּלָּם אֵין לְךָ רָשָׁע כְּסַמָאֵל וְאֵין לְךָ צַדִּיק בְּכָל הַנְּבִיאִים כְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁנִּזְדַּמֵּן לִסְעוּדַת חָתָן וְכַלָּה וְהָיָה מְצַפֶּה וְאוֹמֵר מָתַי יַגִּיעַ שִׂמְחָתָם וַאֲשַמְּחֵם, כָּךְ הָיָה סַמָאֵל הָרָשָׁע מְצַפֶּה לְמִיתָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְאוֹמֵר מָתַי יְהֵא מִיכָאֵל בּוֹכֶה וַאֲנִי אֲמַלֵּא פִּי שְׂחוֹק, עַד שֶׁאָמַר לוֹ מִיכָאֵל, רָשָׁע אֲנִי בּוֹכֶה וְאַתָּה מְשַׂחֵק (מיכה ז׳:ח׳) ״אַל תִשְּׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי״, ״נָפַלְתִּי״ בְּמִיתָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה ״וְקָמְתִּי״ בְּפַרְנָסָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים. ״כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ״ בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי, ״ה׳ אוֹר לִי״ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, עַד כָּאן עָלְתָה לוֹ לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיסֵנִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנַּח אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לֹא אֲמִיתְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵיאַךְ אַחֲיֶּיךָ לָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתִי פְּלַסְתֵּר שֶׁכָּתַבְתִּי עַל יָדְךָ (להלן ל״ב:ל״ט) ״וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל״, עַד כָּאן עָלְתָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אֵין אַתָּה מַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַנַּח אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִים וְהֵם שׁוֹתִין מַיִם וְרוֹאִין אֶת הָעוֹלָם כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאֶחָד מֵהֶן, אָמַר לוֹ ״רַב לָךָ״, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם לֹא תָנִיחַ אוֹתִי בָּעוֹלָם הַזֶה כְּעוֹף הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמְלַקֵּט מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וּלְעֵת עֶרֶב חוֹזֵר לְקִינוֹ כָּךְ תְּהֵא נַפְשִׁי כְּאַחַת מֵהֶן, אָמַר לוֹ ״רַב לָךְ״, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַנַּח עַיִן אַחַת שֶׁלִּי תַּחַת הַדֶּלֶת וְיִתְּנוּ עָלֶיהָ אֶת הַדֶּלֶת שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּשָׁנָה וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת, אָמַר לוֹ ״רַב לָךְ״ כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְהַצִּילוֹ מִן הַמָּוֶת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר מֹשֶׁה (להלן ל״ב:ד׳) ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״ וְגוֹ׳, מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה נָטַל אֶת הַמְּגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וְסֵפֶר הַשִּׁיר עֲדַיִן לֹא מִלֵּא לִכְתֹּב עַד שֶׁהִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁבּוֹ יָמוּת מֹשֶׁה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ, וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבָרִים הַלָּלוּ הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶצֶף, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ לְמִיכָאֵל צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי הָיִיתִי לְרַב וְהוּא הָיָה לִי לְתַלְמִיד וְאֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְסַמָאֵל צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, מִיָּד לָבַשׁ כַּעֲסוֹ וְחָגַר חַרְבּוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּאַכְזָרִיּוּת וְהָלַךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וְזוֹהַר מַרְאֵהוּ דּוֹמֶה לְשֶׁמֶשׁ וְהָיָה דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת, הָיָה מִתְיָרֵא סַמָאֵל מִן מֹשֶׁה, אָמַר וַדַּאי שֶׁאֵין הַמַּלְאָכִים יְכוֹלִין לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְטֶרֶם שֶׁרָאָה סַמָאֵל אֶת מֹשֶׁה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיָּבוֹא סַמָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה סַמָאֵל אֶת מֹשֶׁה אֲחָזַתּוּ רְעָדָה וְחִיל כַּיּוֹלֵדָה, וְלֹא מָצָא פִּתְחוֹן פֶּה לְדַבֵּר אֶל מֹשֶׁה עַד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לסַמָאֵל ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״ מַה תַּעֲשֶׂה בְּכָאן, אָמַר לוֹ לִטֹּל נִשְׁמָתְךָ בָּאתִי, אָמַר לוֹ מִי שִׁגֶּרְךָ, אָמַר לוֹ מִי שֶׁבָּרָא כָּל הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֵין אַתָּה נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתִי, אָמַר לוֹ כָּל בָּאֵי עוֹלָם מְסוּרִים בְּיָדִי, אָמַר לוֹ יֵשׁ בִּי כֹּחַ יוֹתֵר מִכָּל בָּאֵי עוֹלָם, אָמַר לוֹ וּמַה כֹּחֲךָ, אָמַר לוֹ אַנִי בֶּן עַמְרָם שֶׁיָּצָאתִי מָהוּל מִמְּעֵי אִמִּי וְלֹא נִצְרַכְתִּי לִמְהֹל, וּבוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי מָצָאתִי פִּתְחוֹן פֶּה, וְהָלַכְתִּי בְּרַגְלַי וְדִבַּרְתִּי עִם אָבִי וְאִמִּי, אֲפִילוּ חָלָב לֹא יָנַקְתִּי וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הִתְנַבֵּאתִי וְאָמַרְתִּי שֶׁעָתִיד אֲנִי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִתּוֹךְ לַהַב אֵשׁ, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּחוּץ נִכְנַסְתִּי לְפַלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ וְנָטַלְתִּי אֶת כִּתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּכְשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה עָשִׂיתִי אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּמִצְרַיִם, וְהוֹצֵאתִי שִׁשִּׁים רִבּוֹא לְעֵינֵי כָּל מִצְרַיִם, וְקָרַעְתִּי אֶת הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים, וְהָפַכְתִּי אֶת מֵימֵי מָרָה לְמָתוֹק, וְעָלִיתִי וְדָרַכְתִּי דֶּרֶךְ הַשָּׁמַיִם, וְהָיִיתִי תּוֹפֵס בְּמִלְחַמְתָּן שֶׁל מַלְאָכִים, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ מֵעִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, וְשַׂחְתִּי עִמּוֹ בְּפָמַלְיָא, וְגִלִּיתִי רָזֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם, וְקִבַּלְתִּי תּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִמַּדְתִּי אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם סִיחוֹן וְעוֹג שְׁנֵי גִּבּוֹרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁבִּשְׁעַת הַמַּבּוּל לֹא הִגִּיעוּ מַיִם לְקַרְסֻלֵּיהֶם מִפְּנֵי גָּבְהָן, וְהֶעֱמַדְתִּי חַמָּה וּלְבָנָה בְּרוּם עוֹלָם, וְהִכֵּיתִי בַּמַּטֶּה שֶׁבְּיָדִי וַהֲרַגְתִּים, מִי יֵשׁ בְּבָאֵי עוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כָּךְ, לֵךְ בְּרַח מִלְּפָנַי אֵינִי נוֹתֵן לְךָ נִשְׁמָתִי, מִיָּד חָזַר סַמָאֵל וְהֵשִׁיב דָּבָר לִפְנֵי הַגְּבוּרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צֵא וְהָבֵא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, מִיָּד שָׁלַף חַרְבּוֹ מִתַּעֲרָהּ וְעָמַד עַל מֹשֶׁה, מִיָּד קָצַף עָלָיו מֹשֶׁה וְנָטַל אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ שֶׁחָקוּק בּוֹ שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, וּפָגַע בּוֹ בְּסַמָאֵל בְּכָל כֹּחוֹ עַד שֶׁנָּס מִלְּפָנָיו, וְרָץ אַחֲרָיו בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ וְנָטַל קֶרֶן מִבֵּין עֵינָיו וְעִוֵּר אֶת עֵינָיו, עַד כָּאן עָלְתָה לְמֹשֶׁה סוֹף רֶגַע, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה הִגִּיעַ סוֹף רֶגַע מִיתָתְךָ, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּגְלִיִתָ עָלַי בַּסְּנֶה וְאָמַרְתָּ לִי (שמות ג׳:י׳) ״לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה״ זְכֹר לִי אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד עַל הַר סִינַי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אַל תִּמְסְרֵנִי בְּיַד מַלְאַךְ הַמָּוֶת, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ אַל תִּתְיָרֵא אֲנִי בְּעַצְמִי מִטַּפֵּל בְּךָ וּבִקְבוּרָתְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַד מֹשֶׁה וְקִדֵּשׁ עַצְמוֹ כַּשְּׂרָפִים, וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לִטֹּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמּוֹ מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וְזגזאל, מִיכָאֵל הִצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְגַבְרִיאֵל פָּרַשׂ בֶּגֶד שֶׁל בּוּץ מֵרַאשׁוֹתָיו, וזגזאל מֵרַגְלוֹתָיו, מִיכָאֵל מִצַּד אֶחָד וְגַבְרִיאֵל מִצַּד אֶחָד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה הַשְׁכֵּב [עַפְעַפֵּי] עֵינֶיךָ זֶה עַל זֶה, וְהִשְׁכִּיב [עַפְעַפֵּי] עֵינָיו זֶה עַל גַּב זֶה, אָמַר לוֹ הַנִיחַ יָדֶיךָ עַל הֶחָזֶה וְהִנִיחַ יָדָיו עַל הֶחָזֶה. אָמַר לוֹ הַקֵיף רַגְלֶיךָ זֶה עַל גַב זֶה וְהִקִּיף רַגְלָיו זֶה עַל גַּב זֶה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה מִתּוֹךְ גּוּפוֹ, אָמַר לוֹ בִּתִּי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה קִצְבֵּךְ הָיְתָה בְּגוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, עַכְשָׁו הִגִּיעַ קִצֵּךְ לָצֵאת, צְאִי וְאַל תְּאַחְרִי, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאַתָּה אֱלֹהֵי כָּל הָרוּחוֹת, וַאֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת, הַחַיִּים וְהַמֵּתִים מְסוּרִין בְּיָדְךָ, וְאַתָּה בְּרָאתַנִי, וְאַתָּה יְצַרְתַּנִי, וְאַתָּה נְתַתַּנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁלֹּא נִרְאָה בּוֹ מֵעוֹלָם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלֹא הָיָה בּוֹ צָרַעַת מֵעוֹלָם. בִּשְׁבִיל כָּךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לָצֵאת מִמֶּנּוּ, וְעַכְשָׁו יֵשׁ גּוּף טָהוֹר מִגּוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְאִי וְאַל תְּאַחְרִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה אוֹתָךְ לִשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וַאֲנִי מוֹשִׁיבֵךְ תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדִי, אֵצֶל כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים וּגְדוּדִים, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מֵאֵצֶל שְׁכִינָתְךָ מִמָּרוֹם יָרְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים עֻזָּא וְעַזָּאֵל וְחָמְדוּ בְּנוֹת הָאָרֶץ וְהִשְׁחִיתוּ אֶת דַּרְכָּם עַל הָאָרֶץ, עַד שֶׁתָּלִיתָ אוֹתָם בֵּין הָאָרֶץ לָרָקִיעַ אֲבָל בֶּן עַמְרָם מִיּוֹם שֶׁנִּגְלֵיתָ עָלָיו בַּסְּנֶה לֹא בָּא אֶל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:א׳) ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה״, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תַּנִּיחֵנִי בְּגוּפוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָטַל אֶת נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקַת פֶּה, וְהָיָה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר (תהלים צ״ד:ט״ז) ״מִי יָקוּם לִי עִם מֵרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן״, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בּוֹכֶה וְאוֹמֵר ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כֶּמֹשֶׁה״, שָׁמַיִם וָאָרֶץ בּוֹכִים וְאוֹמְרִים (מיכה ז׳:ב׳) ״אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ״, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי וְלֹא מְצָאוֹ הָיָה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר ״הוֹשִׁיעָה ה׳ כִּי גָּמַר חָסִיד כִּי פַסוּ אֱמוּנִים״, וְיִשְׂרָאֵל בּוֹכִים וְאוֹמְרִים (להלן ל״ג:כ״א) ״צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל״, (משלי י׳:ז׳) ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״ וְנִשְׁמָתוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת שֶׁאֵין עַוְלָה וּמַשּׂוֹא פָנִים לְפָנָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אַל תַּאֲמִינוּ בְּרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף״.
בְּשָׁנָה אַחַת מֵתוּ שְׁלֹשָׁה צַדִּיקִים מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שׁוּב לֹא מָצְאוּ יִשְׂרָאֵל נַחַת רוּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה י״א:ח׳) ״וָאַכְחִיד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרוֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד״ וְכִי בְּיֶרַח אֶחָד מֵתוּ וַהֲלֹא בְּשָׁנָה אַחַת מֵתוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ״ז:י׳) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ וְגוֹ׳, אֶלָּא מֵתָה מִרְיָם נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר וְחָזְרָה בִּזְכוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵת אַהֲרֹן בָּטַל עַמּוּד הֶעָנָן וְחָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת מֹשֶׁה, מֵת מֹשֶׁה בָּטְלוּ שְׁלָשְׁתָּן וְלֹא חָזְרוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים וַעֲרֻמִּים מִכֹּל, כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה, וְאָמְרוּ לוֹ הֵיכָן הוּא אַהֲרֹן אָחִיךָ, אָמַר לָהֶם הָאֱלֹהִים גְּנָזוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בּוֹ, אָמְרוּ לוֹ יוֹדְעִין אָנוּ שֶׁקַּפְּדָן אַתָּה, שֶׁמָּא אָמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְקָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל מִטָּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וּתְלָאָהּ בִּשְׁמֵי שָׁמַיִם, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיד עָלָיו וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹנִין (מלאכי ב׳:ו׳) ״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו״ וְגוֹ׳ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת לֵךְ וְהָבֵא לִי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, הָלַךְ וְעָמַד לְפָנָיו, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה תֵּן לִי נִשְׁמָתְךָ, אָמַר לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב אֵין לְךָ רְשׁוּת לַעֲמֹד, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי תֵּן לִי נִשְׁמָתְךָ, גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִּנְזִיפָה, הָלַךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהֵשִׁיב דְּבָרִים לִפְנֵי הַגְּבוּרָה, אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת לֵךְ וְהָבֵא לִי נִשְׁמָתוֹ, הָלַךְ לִמְקוֹמוֹ בִּקְּשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, הָלַךְ אֵצֶל הַיָּם, אָמַר לוֹ רָאִיתָ אֶת מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ מִיּוֹם שֶׁהֶעֱבִיר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכִי שׁוּב לֹא רְאִיתִיו, הָלַךְ אֵצֶל הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת אָמַר לָהֶם רְאִיתֶם אֶת מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ ״אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ״, אֱלֹהִים גְּנָזוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יוֹדַעַת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל״ד:ו׳) ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי״ כֵּיוָן שֶׁמֵּת מֹשֶׁה הָיָה יְהוֹשֻׁעַ בּוֹכֶה וְצוֹעֵק, וּמִתְאַבֵּל עָלָיו יָמִים רַבִּים, עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד כַּמָּה אַתָּה מִתְאַבֵּל וְהוֹלֵךְ, וְכִי לְךָ בִּלְבַד מֵת, וַהֲלֹא גַּם לִי מֵת, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁמֵּת אֵבֶל לְפָנַי שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָא ה׳ צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד״ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא מֻבְטָח לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם״.

רמז תתקמא

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וְהֵבִיא לוֹ חֶרֶב חַדָּה לְדוֹרוֹן, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ בָּהּ, אָמַר לוֹ בַּמָּה שֶׁכִּבַּדְתִּיךָ בָּהּ אַתָּה מַתִּיז אֶת רֹאשִׁי, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה בְּ״הֵן״ קִלַּסְתִּיךָ (לעיל י׳:י״ד) ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם״ וּ״בְהֵן״ אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁכֵן רַע מוֹנֶה אֶת הַנִּכְנָסוֹת וְאֵינוֹ מוֹנֶה אֶת הַיּוֹצְאוֹת, [אָמַר לוֹ] אֵין אַתְּ זָכוּר בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ (שמות ד׳:א׳) ״הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ הֶוִי הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין וְיָלְדָה שָׁם, גָּדַל הַיֶּלֶד, עָבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי בֵּית הָאֲסוּרִין הִתְחִיל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד צוֹוֵחַ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה אֲנִי חָבוּשׁ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ בְּחֵטְא שֶׁל אִמְּךָ, כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה [רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם] שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת יֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, אָמַר לוֹ בְּחֵטְא שֶׁל ״שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים״.
דָּבָר אַחֵר: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר פְּלוֹנִי קָבַל עָלֶיךָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כָּךְ הַיּוֹם קָבַל עָלֶיךָ, אָמַר הַשֶּׁמֶשׁ רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי זָז וְאֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמֹשֶׁה קַיָּם בָּעוֹלָם מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם כָּתַב (שְׁנֵים עָשָׂר) [שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה] תוֹרוֹת לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְאַחַת שֶׁתְּהֵא בָּאָרוֹן, שֶׁאִם יְבַקְּשׁוּ לְזַיֵּף דָּבָר שֶׁיְּהוּ מוֹצְאִין אוֹתָהּ שֶׁבָּאָרוֹן, אָמַר מֹשֶׁה מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי עָסוּק בַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּהּ חַיִּים הַיּוֹם שׁוֹקֵעַ וְהַגְּזֵרָה בְּטֵלָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָמַז לַשֶּׁמֶשׁ וְהָיָה עוֹמֵד וּמִתְקַשֶּׁה כְּנֶגְדּוֹ, וְאוֹמֵר אֵינִי שׁוֹקֵעַ וּמֹשֶׁה קַיָּם בָּעוֹלָם, מִיָּד אָמַר לוֹ קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לוֹ רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ, אַרְכִי שֶׁלִּי וְאֶהֱיֶה חַי, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לְךָ מִיָּד הִשְׁכִּים מֹשֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ. [נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מֹשֶׁה רַבִּי יָבוֹא אֶצְלִי יָצְאוּ לַהֲלֹךְ הָלַךְ מֹשֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ], נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶן מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן אָמַר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלֶה עָלֶיךָ יוֹדֵּעַ הָיִיתִי מֶה הָיָה מְדַבֵּר עִמְּךָ אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל מֹשֶׁה צוֹוֵחַ וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אַחַת, וּכְתִיב (שיר השירים ח׳:ו׳) ״כִּי עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה״ כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל מֹשֶׁה עָלָיו לָמוּת הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפַיְּסוֹ [וְאָמַר לוֹ] בָּעוֹלָם הַזֶה עַל יָדְךָ הִנְהַגְתִּי אוֹתָן, אַף לֶעָתִיד לָבוֹא (ישעיהו ס״ג:י״א) ״וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ״. וְגוֹ׳ וְכוּ׳. (כָּתוּב בְּרֶמֶז קנ״ז).
מֵת בַּחֲמִשָּׁה יָמִים מִיתַת כָּל אָדָם מַאי קְרָאָה וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קָרְבוּ תְּרֵי, יָמֶיךָ תְּרֵי, הֵן חָד, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת הֵן.
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ – מֵשִׁיב מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹאִיל וַאֲנִי נִפְטָר בְּנִסָּיוֹן גָּדוֹל מִן הָעוֹלָם, הַרְאֵנִי אָדָם נֶאֱמָן שֶׁיַּעֲמֹד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּצֵא יְדֵיהֶן לְשָׁלוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כז טז-יח) ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״, וְאוֹמֵר ״אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ״. וְגוֹ׳. אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מָשְׁלוּ בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה בָהֶן חָכָם וְלֹא הָיָה בָהֶן נָבוֹן, בִּימֵי אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבִימֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה (מלכים א כ״ב:י״ז) ״(הָיוּ) [רָאִיתִי אֶת כָּל] יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה״,.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – קַח לְךָ גְּבַרְתָּן שֶׁכְּמוֹתְךָ וְכוּ׳ (כְּדְכָּתוּב בְפָּרָשַת פִּנְחָס בְּפָּסוּק ״קַח לְךָ אֶת יהוֹשֻעַ״), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְגַּבֵר כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְהָיָה מְחַזֵּק אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ז) ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ״ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ, אָמַר לוֹ עַם זֶה שֶׁאֲנִי מוֹסֵר לְךָ עֲדַיִן גְּדָיִים הֵן, עֲדַיִן תִּינוֹקוֹת הֵן, אַל תַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן עַל מַה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין, שֶׁאַף רִבּוֹנָן לֹא הִקְפִּיד עֲלֵיהֶן עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י״א:א׳) ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ״ רַבִּי נַחְמָן אוֹמֵר: אֵין לִי רְשֻׁוּת הָא יֵשׁ לִי רְשׁוּת אַכְנִיסֵם בְּצַד אָהֳלֵי רוֹעִים וִיְהוּ רוֹעִים בְּצִדִּי, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו, וְרָאָה רִיבָה אַחַת מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים, כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו, וְאָמְרָה לוֹ רַבִּי פַּרְנְסֵנִי, אָמַר לָהּ בִּתִּי בַּת מִי אַתְּ, אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גֻּרְיוֹן אֲנִי, וְלֹא זָכוּר אַתָּה שֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי, אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו, אֲנִי חָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ אֶלֶף (אַלְפֵי) אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, שֶׁל בֵּית חָמִיהָ, וְשֶׁל בֵּית רִיבָה זוֹ, לֹא הָיוּ נִכְנָסִים לְהַר הַבַּיִת לְהִשְׁתַּחֲווֹת, עַד שֶׁהָיוּ פּוֹרְסִין לָהֶן כְּלֵי מֵילָת תַּחַת רַגְלֵיהֶן, וְנִכְנָסִין וּמִשְׁתַּחֲוִין וְחוֹזְרִין לְבָתֵיהֶן בְּשִׂמְחָה, וְכָל יָמַי בִּקַּשְׁתִּי מִקְרָא זֶה וּמְצָאתִיו ״אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים״ וְגוֹ׳ אַל תִּקְרִי ״גְּדִיּוֹתַיִךְ״ אֶלָּא גְּוִיּוֹתַיִךָ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסְרָן בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, וְלֹא בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה אֶלָּא תַּחַת רַגְלֵי בְּהֶמְתָּן. קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ כָּתוּב בְּרֶמֶז {רלב}.
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד – תָּנָא, אוֹתוֹ שַׁבָּת שֶׁל דְיוֹ זוּגִים הָיְתָה, נִטְּלָה רְשׁוּת מִזֶּה וְנִתְּנָה לְזֶה.
שָׁאֲלוּ צְדוֹקִין אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, אָמַר לָהֶם מִן הַתּוֹרָה וְכוּ׳ דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם״, אָמְרוּ לוֹ דִּילְמָא וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה וְכוּ׳ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִמִּקְרָא הַזֶּה (לעיל י״א:כ״א) ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם״ וְגוֹ׳, ״לָתֵת לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָתֵת לָהֶם״, [מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה], וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה אָמַר לָהֶם (לעיל ד׳:ד׳) ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ וְגוֹ׳, מָה הַיּוֹם כֻּלְּכֶם קַיָּמִים אַף לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלְּכֶם קַיָּמִים. שָׁאֲלוּ רוֹמִיִּים אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת אָמַר לָהֶם תַּרְוַיְהוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם, וְדִלְמָא וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה, אָמַר לָהֶם נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא בְּיָדֵיכוֹן דְּיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת.
ת׳ם קאל אללה למוסי קד קרבת איאמך ללמות אדע ביהושוע וקפא פי כ׳בא אלמחצ׳ר חתי אסתכ׳לפה פמצ׳י מוסי ויהושוע פוקפא פי כ׳בא אלמחצ׳ר
אז אמר ה׳ למשה: הלא קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד כדי שאמנה אותו לממלא מקומך, והלכו משה ויהושע והתייצבו באוהל מועד.
ואצונו – ואזרזנו.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ברלין 1221, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917, פריס 156, פריס 158, פריס 159, דפוס רומא. בדפוס ריגייו נוסף כאן: ״לשון זירוז הוא, כמו: צו את אהרן״.
ואצונו – means, THAT I MAY EXHORT HIM.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות – אמר לפניו רבש״ע בלשון שקילסתיך בו בלשון אתה אומר לי הן קרבו ימיך. שכחתי שמך (שם) הן לה׳ אלהיך השמים. ואתה אומר לי הן קרבו ימיך. אמר הקב״ה למשה אתה אמרת להם לישראל הן לה׳ אלהיך על שאני יחיד בעולמי כך אתה יחיד לי בעולמי. שכן בלשון יון קורין לחד הינ״א. רבי אלעזר הקפר אומר ה״ן 1שכל האותיות יש להן זוגות חוץ מן ה״א ונו״ן. כיצד א״ט עשרה ב״ח עשרה ג״ז עשרה ד״ו עשרה ה״א אין לה זוג. י״צ הרי מאה כ״פ הרי מאה ל״ע הרי מאה מ״ם הרי מאה נ׳ אין לה זוג. 2זה הוא שכתוב (הנ״ך שוכב עם אבותיך).
3קרבו – ביעקב כתיב ויקרבו ימי ישראל למות על כי לא השיגו ימי חיי אבותיו אברהם. ויצחק. אברהם חיה קע״ה ויצחק ק״פ יעקב קמ״ז. במשה כתיב הן קרבו ימיך לפי שנאמר (שמות ו׳:י״ח) ושני חיי עמרם שלש ושלשים ומאת שנה ולוי שבע ושלשים ומאת שנה. וקהת חיה קל״ז [א]. ולפי שלא השיג חיי אבותיו כתיב בו קריבה. וכן בדוד כתיב (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות 4שלא הגיע לימי ישי שנא׳ (שמואל א י״ז:י״ב) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. היה בן שלשים שנה במלכו וארבעים שנה מלך בירושלים הרי ע׳. קרא את יהושע 5שלא יאמרו ישראל בחיי רבו לא היה מדבר ועכשו הוא מדבר. וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד. באותה שעה 6נתגבר כחו של משה והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל. נאמר כאן וילך משה ונאמר להלן וילך משה מה כאן הלך אל אהל מועד. 7אף להלן הלך אל אהל מועד. נתקבצו ישראל אצל משה רבינו בחדש החמישי ואמרו לו אהרן אחיך היכן הוא אמר להם הקב״ה גנזו לחיי עולם הבא ולא היו מאמינים לו. מה עשה הקב״ה הביא מטתו של אהרן תלויה בשמי שמים ומלאכי השרת אומרים (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ לכך נאמר (דברים י׳:ו׳) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. 8שם נתבקשה מיתתו של אהרן, 9וכן אתה מוצא בשמואל דכתיב (שמואל א כ״ה:א׳) ושמואל מת וגו׳. וכתיב (שם כה) וימת שמואל (ופלשתים נאספו) וגו׳. נתבקש שמואל והנה מת. וכן אתה מוצא ביהושע כתיב בו שני פעמים. (שופטים ב׳:ח׳) וימת יהושע [בן נון] עבד ה׳ בן מאה ועשר שנים. וכתיב (יהושע כ״ד:כ״ט-ל׳) וימת יהושע בן נון עבד ה׳ בן מאה לפי שנאמר (שם) ויקברו אותו בגבול נחלתו עד מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר לבלעם. מה כתיב בתריה בספר שופטים, (שופטים ב׳:י׳-י״א) ויעשו בני ישראל את הרע 10מלמד שנתבקש יהושע ולא נמצא:
1. שכל האותיות יש להם זוגות. שמ״ר פ׳ ט״ו ומסיים שם הקרא ה״ן עם לבדד ישכון:
2. וה הוא שכתוב ה״ן קרבו ימיך וכו׳. והפסוק הנך שוכב וכו׳ ט״ס:
3. קרבו ימיך למות ביעקב כתיב וכו׳ בר״ר פ׳ צ״ו:
4. שלא הגיע לימי ישי. בר״ר שם שישי חי ד׳ מאות שנה:
5. שלא יאמרו ישראל. דורש סיפא דקרא קרא את יהושע כו׳ ואצונו היינו שהקב״ה ידבר עמו בפני משה. וזה שאמר בחיי משה לא היה מדבר עם הקב״ה ועכשיו הוא מדבר:
6. נתגבר כחו של משה. בספרי פינחס הלשון העמידו מן הארץ והושיבו על הספסל. היינו שזה עשה משה מעצמו כי אף ביום מיתתו היה לו כ״כ כח מרובה. ובספרי שם מסיים שלא יאמרו ישראל בחיי רבו לא הורה ועכשיו הוא מורה ע״כ הושיבו על הספסל להורות כי הוא ראוי להוראה. כי דרכם היה הרב יושב על הספסל ותלמיד יושב על הארץ:
7. אף להלן. בתחלת הפרשה וילך משה הלך אל אוה״מ לקבץ כל ישראל:
8. שם נתבקשה מיתתו של אהרן. שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות:
9. וכן אתה מוצא בשמואל דכתיב. (שמואל א כ״ה:א׳) וימת שמואל וכתיב (שמואל א כ״ח:א׳) ושמואל מת ויקבצו פלשתים כצ״ל ובכאן עירבובי דברים בקרא. וע״ש בפרש״י הרי כבר נאמר וימת שמואל. אלא לפי שבא לדבר בשאול שהוצרך לדרוש בבעלת אוב פתח ואמר ושמואל מת שאילו היה שמואל קיים ממנו היה שאול דורש עכ״ל רש״י וזה שסיים המחבר נתבקש שמואל והנה מת:
10. מלמד שנתבקש יהושע וכו׳. כי אלו היה יהושע קיים לא עשו בני ישראל הרע:
קרבו ימיך למות – כי לכל אחד עתים קצובות, וכבר פירשתי זה (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:כ״ו).
וילך משה – ממחנה ישראל, כי שם היה, ויבא אל מחנה השכינה.
(יד-כד) אודבר ואצונו – זהו: ויצו את יהושע בן נון (דברים ל״א:כ״ג) במצות השם. על כן: אשר נשבעתי להם (דברים ל״א:כ״ג). ואחר כן אמר פרשת: הנך שוכב (דברים ל״א:ט״ז-י״ח), ואין מוקדם ומואחר בתורה. וכן פרשת ויהי ככלות משה (דברים ל״א:כ״ד) דבקה עם: ויכתוב משה את התורה (דברים ל״א:ט׳).
א. ביאור זה מופיע לאחר הביאור על פסוק ט״ו.
THY DAYS APPROACH THAT THOU MUST DIE. For there is a time set for each and everyone.⁠1 I have previously explained this.⁠2
AND MOSES…WENT. From the camp of Israel, for that is where he was.⁠3 He then came to the camp where God's presence rested.
(14-24) The statement that I may give him a charge (v. 14) refers to And he4 gave Joshua the son of Nun a charge (v. 23) by the command of God, may He be blessed. Scripture therefore reads, which I swore unto them (Ibid.).⁠5 After this came the passage Behold, thou art about to sleep with thy fathers (v. 16).⁠6 There is no chronological order in the Torah. The passage And it came to pass, when Moses had made an end of writing the words of this law (v. 24) is connected to7 And Moses wrote this law (v. 9).
1. To pass away.
2. See Ibn Ezra on Ex. 23:26 (Vol. 2, p. 518).
3. When he took leave of and blessed Israel.
4. Moses.
5. Moses uses the term "I" because he was speaking for God by God's command.
6. According to Ibn Ezra the sequence of events was as follows: Verses 14,15; 23; 16-22; 9. The reason for the aforementioned is purely exegetical. It allows for a logical, sequential unfolding of events.
7. It follows.
הן קרבו ימיך – דרשו רבותינו: הן – אחד, שכן בלשון יווני קורין לאחד – הינה, קרבו – תרי, ימיך – תרי, הרי חמשה. ואמרו: כי השוכב חמשה ימים ומת – זו היא מיתת כל אדם, אבל אם שכב יותר – זו היא מיתת ייסורין. ואם שכב פחות – זו היא מיתה חטופה, אם לא הגיע לגבור⁠{ו}⁠ת. אבל אם הגיע לגבורות ומת, אפילו פתאום, זו היא מיתת נשיקה, כך מפורש במועד קטוןא (בבלי מועד קטן כ״ח.).
א. כן בכ״י מינכן 52.
הן קרבו ימיך – BEHOLD YOUR DAYS APPROACH – Our Rabbis derived: הן – BEHOLD – One, for thus in the Greek language is “one” called – “hena”, קרבו – THEY APPROACH – Two, ימיך – YOUR DAYS – Two, which add up to five. And they said: One who lies down for five days and dies – this is the [ordinary] death of all people, but if he lies down longer – this is a torturous death. And if he lies shorter – this is a snatched death, if he does not reach [the age of] valor [eighty]. But if he reached valor and died, even suddenly, this is the death of the [divine] kiss, thus is explained in Moed Katan (Bavli Moed Katan 28a:12).
הן קרבו ימיך – דרשו רבותי׳ הן – אחת, שכן בלשון יון קורא לאחת – הינא, קרבו – תרי, ימיך – תרי, הרי ה׳. ואמרו: כי השוכב בחמשה ימי׳ זו היא מיתה חטופה, אם לא הגיע לגבורות. אבל אם הגיע לגבורות ומת אפי׳ פתאום זו היא מיתת נשיקה, רבינו בכור שור.
ואצונו – ואזרזנו. לשון רבינו שלמה.
ואין צורך, כי דבר השם: חזק ואמץא כי אתה תביא (דברים ל״א:כ״ג) – מצוה היא, ואלו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה. ויתכן שיהיה פירוש: ואצונו – שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל, כמו שפירשתי בפסוק: וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כ״ז:י״ט).
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״ואמיץ״.
THAT I MAY GIVE HIM [Joshua] A CHARGE. "This means that I may exhort him.⁠" This is Rashi's language. But there is no need for this, because G-d's statement [to Joshua] for thou shalt bring [the children of Israel into the Land]⁠1 is a command, and, if he were to be indolent and not do so, he would be liable to the death-penalty. It is possible that the meaning of that I may give him a charge is that I will appoint him a prince and commander2 over Israel, and thou shalt give him a charge in their sight.⁠3
1. Further, (23).
2. Isaiah 55:4.
3. Numbers 27:19.
הן קרבו ימיך למות – על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב״ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מ״ז:כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב״ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה״ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז״ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש״י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש״י הוסיף לו על הנגזר ט״ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א׳:ט״ז) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע״ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב״ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא״כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש״י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב״ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהלים קמ״ה:י״ט) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל׳:כ״ב) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע״י תפלה.
וע״ד המדרש הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בהן קלסתיך שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהך השמים ושמי השמים, בהן אתה גוזר עלי מיתה, משל למה הדבר דומה למלך, שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר ראויה זו למלך מה עשה, קנאה ונתנה למלך, אמר המלך יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה, רבש״ע במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה. ועוד יכלול הן קרבו ימיך למות הגיע שמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקב״ה הנך שוכב וגו׳ וקם, כלומר אע״פ שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון ואצונו, כי המצוה היא תורה שבעל פה והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כחי בלבנה.
וילך משה ויהושע – הלך ממחנה ישראל אל מחנה שכינה.
הן קרבו ימיך למות, "here your days to die are drawing near.⁠" According to the plain meaning of the text this verse teaches that the period man has to live has been predetermined, every single human being having a time allocated to him at birth. God sees to it that every person lives out the time thus allocated to him at birth. This would correspond to Exodus 23,26: "I will ensure that you complete the number of your days (years).⁠" The expression קריבה, "approach,⁠" mentioned here is one which is specifically reserved for the approach of death of righteous people as we know already from Genesis 47,29 when the Torah speaks about the approaching death of Israel our patriarch. Similarly, Kings I 2,1: "the time for David to die approached.⁠" These verses prove that such times had been determined by God already at birth, and that God's השגחה, "benevolent supervision of history,⁠" ensures that the individuals in question get to live out their allotted time, that their lives are not cut short by acts of violence or natural disasters. Alternatively, God lengthens the allotted life span of these people as a reward for merits which they have accumulated during their lives. At the same time, their allotted life span may be reduced due to demerits they have become guilty of. The important thing is that no one dies unless God has so determined.
According to our information that God has empowered planetary forces, stars and their constellations, to exercise their influence on the lives of people on terrestrial earth, and the orbits of these forces are of constructive or destructive influence on these lives so that their lives appear to depend on mazal,⁠" i.e. such influences (Targum Kohelet 9,2), we find that our sages did not deny the impact of such mazal; we therefore seem to be faced with a dilemma here. Our sages said specifically that phenomena such as economic success, (duration of) life on earth itself, as well as the ability to have children, do not depend on one's merit but on one's mazal (Moed Katan 28). If that is so, where is there room for God's השגחה in the matter? Further details of our sages' view is found in their statement that though both Rabbah and Rav Chisdah were righteous individuals (seeing that when they prayed for rain it materialised), one lived only to the age of 40 whereas the other lived to the age of 92. Rabbah's 40 years on earth were filled with painful experiences. Rav Chisdah was blessed to marry off 60 children, whereas Rabbah buried 60 family members. The latter could not always afford to eat even bread made from barley, whereas the former fed his dogs with white bread. These statements are proof positive that the sages acknowledged the influence of mazal in our lives, i.e. that there is substance to the discipline we call astrology.
It is true that these planetary phenomena have been equipped with initial power to influence our fates. However, they are not supreme. Their influence need not be final. They are subservient to the Lord Almighty, to the attribute Hashem. If people born under adverse mazal turn to the supreme God, to Hashem, and appeal to Him to neutralize their apparently negative mazal, God will respond to such prayer if it is warranted. In fact, we may go further and posit that God instituted mazal partly in order to encourage us to pray to Him to change adverse mazal in His benevolent way. We know that God can lengthen our lives from the very verse in Exodus 23,26: "I will make full the number of your days,⁠" i.e. "I will add to them if the situation warrants.⁠"
King Chizkiyah had 15 years added to his life expectancy although the prophet Isaiah had been sent to him to prepare his last will and testament as he was not going to recover from his sickness. God responded to his prayer and revoked the decree he had been subject to (Isaiah 38,5). We also know that when the occasion warrants it God reduces the number of years allocated to a person at birth, from Achazyah King of Israel son of Achav. The reason he had his life span shortened was that when he fell ill, instead of turning to God or to an accredited prophet, he turned to idols to inquire about his chances of a recovery (compare Kings II 9,16). He was told clearly that he would die now because he had turned to Baal Zevuv, the god of Akron, ignoring the presence of accredited prophets in Israel. The verse we just quoted makes it plain that Achazya's death at that time was due to his having turned to idols at that time. Had death already have been decreed upon him previously, what point was there in the prophet telling him about it now? The above examples teach us that God reserves the right to lengthen or shorten the life span decreed for man at birth. God remains a free agent; this is why He is known as שדי. The word, derived from שדד, means that He is in charge of the laws of nature, changing them at will if He so desires. (Compare author's comments on Genesis 17,1) These adjustments in life span, etc., occur with a view to reward and punishment. It follows that the statement that "life (expectancy), children (ability to have them), and economic success, do not depend on merit but on mazal,⁠" which we quoted from Moed Katan, means that the power of prayer is so great that it can override predetermined fates set according to mazal. The astrologers themselves admit that the general rules are set by God, whereas the planetary systems only supplement details pertaining to the lives of the subjects under their influence. Clearly, He who sets the general rules is able to set aside mere details, i.e. the subordinate powers assigned to the horoscopes. It follows that it is within man's power to create the conditions for setting aside such details if his actions merit it and he appeals to the Lord to use His powers on his behalf. On occasion, God fulfills man's desire without waiting for man to appeal to Him. What the statement in Moed Katan, regarding the three cardinal parts of man's fate does mean is that in these matters God does not interfere with the predetermined fates of these individuals unless asked, unless appealed to. This is the meaning of Psalms 145,19 ואת שועתם ישמע ויושיעים, "and their cry He hears and He delivers them.⁠" On the other hand, the same psalmist says in the first half of this verse: "He does the will of those who fear Him;⁠" this refers to the unspoken requests by these people. We have proof positive from the Torah and the Books of Prophets that the three critical values of man, 1) children, 2) life, and 3) economic success, פרנסה, are all subject to prayer. Rachel, who had been unable to conceive and had prayed was granted children (Genesis 30,22): "God listened to her and opened her womb.⁠" King Chizkiyah provided proof for the fact that God changes even decrees of death announced by one of His prophets at His command. Elijah and Elisha both experienced that the supply of food was dramatically increased through their prayerful intervention in the fates of starving individuals (Kings I 17,13-15 and Kings II 5,42-44). These individuals were saved from famine, although clearly that had been their assigned fate.
This is the reason why our sages singled out these three aspects of life which are normally dependent on mazal to inform us that even these matters are subject to change by means of prayer by the intended victims.
A Midrashic approach (based on Devarim Rabbah 9,4). The words: "here the days of your death are approaching,⁠" reflect a conversation between Moses and God. Moses had said to God: "I have praised You using the word הן (Deut. 10,14), and You are using the same word introducing the decree that I am to die.⁠"
We may understand this by means of a parable. A king had an outstanding minister, one of whom he was exceedingly fond. One day this minister came across a sword, which was exceptionally beautiful, the like of which he had never seen. He immediately determined that this sword was appropriate for his employer, the king. What did he do? He bought it and presented it to the king as a gift. The king said: "may they cut off his head with it.⁠" This is what Moses had in mind when he said to God: "are You going to use my gift to turn it against me?⁠"
Another thought which is contained in the words הן קרבו ימיך למות, is that God meant: "the time has come for your sun to set and for the moon to shine.⁠" This was a reference to the statement of our sages we have already quoted in which the face of Moses was compared to that of the sun whereas that of Joshua, his successor, was compared to that of the moon. When God said to Moses: "here you are going to lie with your ancestors, and this nation will arise and serve idols, etc.,⁠" (verse 16 in our chapter), He meant that "your power, that of the exceptional level of prophecy granted to you, will continue to illuminate the moon (inspire Joshua) although you are already in your grave, just as the sun even after it has set shines upon the surface of the moon to enable it to reflect its light.⁠" The word וקם may be read together with the words הנך שוכב עם אבותיך וקם, "although you are lying with your fathers it will rise.⁠" Just as the sun supplies light to the moon even after it has set, you Moses will inspire Joshua even after you have joined your fathers. This is also the meaning of the word ואצונו, i.e. "I will impress My power on the moon.⁠"
וילך משה ויהושע, "Moses and Joshua went; from the camp of Israel to the camp of the Shechinah.
הן קרבו ימיך למות – יש במדרש אמר משה להקב״ה הלא קלסתיך ושבחתיך בהן שנא׳ הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳ (דברים י׳:י״ד) ואתה מקניטני בהן קרבו ימיך. א״ל הקב״ה שכן רע רואה הנכנסים ואינו רואה היוצאים. כך עשית שלא דברת כהוגן על ישראל בלשון הן ולמדת קטיגוריא עליהם דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ו׳:י״ב) וכתיב והן לא יאמינו לי (שמות ד׳:א׳).
הן קרבו ימיך למות – אמר משה לפני הקב״ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים וגו׳ ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד״א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש״י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב״ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה״ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ״ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד״א הן אין לו זוג כיצד א׳ אחד ט׳ תשעה הרי עשרה ב׳ שנים ח׳ שמונה הרי עשרה ה׳ אין לה זוג וכן נו״ן אין לה זוג כיצד יו״ד עשרה צ׳ תשעים הרי מאה מ׳ ארבעים ס׳ ששים הרי מאה נו״ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.
הן קרבו ימיך למות, "the time is approaching when you must die;⁠" Moses had said to G–d that he had employed the word הן when praising Him, as is recorded in Deut. 10,14: הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בם, "Mark, the heavens to their uppermost reaches belong to the Lord your G–d, the earth and all that is in it.⁠" Why do You decree death upon me by using the same introductory word? G–d reminded Moses that he had used the same word also when challenging G–d's judgment in Exodus 6,12 when he complained that since had commenced his mission the suffering of his people had become more severe. He felt that he was not being dealt with fairly. G–d explained to him that he erred and that what He had decreed was for his own good. How so? We read in Proverbs 11,31: הן בארץ ישלם אף כי רשע וחוטא, '"if the righteous will be recompensed on earth, how much more so the wicked and the sinner!⁠" G–d assured Moses that in the world to come he would occupy a throne made of precious stones and would be seated on a loftier platform than 550000 righteous people. An alternate interpretation of the word הן, there is no other word in the Hebrew language which is a match for the word הן. What is meant by this? The word אחד 1 when matched with the word תשעה, 9 makes ten. The word שנים 2 when matched with the word שמונה, 8, makes ten. The word (number) 5, as well as the word 50 have no partners. Moses, i.e. his name, has no partners, as the Torah testifies that no other human being emerged who could match Moses. (Midrash Devarim Rabbah 9,6 as well as 11,9) Therefore, Moses being unique had to be matched with G–d Who is unique.
הן קרבו ימיך למות – א״ל משה להקב״ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתי׳ הן לה׳ אלהיך השמים ובלשון הן אתה ממית לי א״ל אף בלשון הן קראת תגר הן בני ישראל לא שמעו אלי א״ל משה להקב״ה בהן שבחתי לפניך ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד לי מדה רעה כנגד מדה טובה א״ל הקב״ה גם זה מדה טובה שנאמר הן צדיק בארץ ישולם ולא עוד אלא שלעו״הב אעלך בכבוד בכסא של מרגליות ואשימך ראש על חמשה וחמשים רבוא של צדיקים כמנין הן ועוד יותר מכלם אני מנחילך נהרי שמן ד״א הן אותיות הן שאין להם זוג כיצד ט״א הרי עשרה ב״ח הרי עשרה ג״ז הרי עשרה ד״ו הרי עשרה ה״א אין לה זוג נו״ן אין לה זוג כיצד י״ץ הרי מאה כ״ף הרי ק׳ מ״ הרי ק׳ נו״ן אין לא זוג כך אתה משה אין לך זוג דכתי׳ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.
ואצונו – פרש״י ואזרזנו. וכתב הרמב״ן ואין צורך כי כאשר אמר לו השם אתה תביא מצוה היא ואלו היה מתעצל ולא יעשה חייב מיתה. ויתכן לפרש ואצונו שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל:
ואצונו, "and I shall instruct him.⁠" Rashi under-stands the word as "I will urge him to act promptly.⁠" Nachmanides writes that there is no need to change the meaning of the word from what it means ordinarily, seeing that when God told Joshua "you will bring,⁠" this is by itself a commandment. (Numbers 27,19) If Joshua had been deliberately slow in carrying out that command he would have been guilty of a capital offence. It is possible that the word ואצונו means: "I will inaugurate him as the leader of the Jewish nation.⁠"
הן קרבו ימיך למות – אמר מרע״ה, רבש״ע, בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה׳ אלהיך השמים וכו׳ ובדרך זה אתה מבשרני למות. א״ל הקדוש ברוך הוא וכי לא אמרת והן לא יאמינו לי. וכן כתוב יען לא האמנתם בי.
ואצונו – פר״ש ואזרזנו. ואין צורך כי דבר השם ית׳ חזק ואמיץ, כי אתה תביא מצוה היא, ואלו היה מתעצל ולא יעשה היה חייב מיתה. ויתכן שיהיה פי׳ ואצונו שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתי אותו לעיניהם. תנן בסוטה פרק אלו נאמרין בלשון הקדש (מ״א א׳) פרשת המלך, ותנן המלך עומד ומקבל יושב וקורא. ותנן קורא מתחלת אלה הדברים ועד שמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, כי תכלה לעשר, פרשת המלך עד שהוא גומר כל הפרשה כולה. ומ״ל שבמלך מדבר הכתוב דבר זה מדברי נביאים למדנו דכתיב ביאשייהו (מלכים ב כ״ג א׳) וישלח המלך ויאספו אליו וגומר וכתיב ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בית י״י.
(סיום)
חסלת פרשת וילך משה
ויאמר י״י אל משה הן קרבו ימיך למות – צוה לקרוא יהושע בזאת הנבואה לצותו שיחזק ויאמץ להתנהג במצות התורה כי הוא יביא בני ישראל אל הארץ ולזה אמר לו ואנכי אהיה עמך להעיר שאלו הדברים הגיעו למשה אז בנבואה ובשליחות השם יתעלה אמרם אמנם הוצרך לזה לפי ששאר הדברים שזכר פה אמרם השם יתעלה בהר חורב ולזה היה אפשר שיכנס בזה הענין ספק ליהושע שמא אינו במדרגה שיהיה ראוי שתשלם על ידו ירושת הארץ לישראל כי אולי לא השלים נפשו למה שהיה אפשר לו או נתחדש אחד משאר הדברים המונעים ממנו זה ולזה הוצרך שיאמר לו זה השם יתעלה עתה להורות שהוא עתה ראוי לזה.
(יד-טו) התועלת הארבע עשרה הוא מה שהפליג לחזק לב יהושע ולב העם עד שבעבור שיחזק לבו יותר באה הנבואה אז למשה לצוותו ולהבטיחו כי השם יתעלה יהיה עמו כמו שביארנו והיה זה גם כן כי אף על פי שהשם יתעלה יוכל לעשות על דרך המופת כל אשר חפץ הנה לא ישתדל השם יתעלה על כל פנים בעשיית המופתים אלא במקומות הראויים ולזה יבקש על הרוב הסבות הנאותות במה שיעשהו והוא ידוע כי מורך הלב הוא מבוא גדול אל הנפילה ביד האויב כאמרו כי נפלה אמתכם עלינו וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו ואמר תפול עליהם אימתה ופחד ומפני זה הוא מבואר כי חוזק הלב הוא מבוא גדול לנצוח האויב ולזה הפליג בהזהיר יהושע והעם שיחזק לבם ולא ייראו ולא יחתו ואמר עתה ליהושע מפי הגבורה שהשם יתעלה יהיה עמו לפי מה שהודיעו עתה בפני יהושע שנכנס עמו באהל מועד וראה הראות השכינה בעמוד ענן כדי שיבטח יותר בשם יתעלה ויתחזק לבו.
(יד-טו) [שער קג]
והנה לפי שהיה הדרוש הזה נפלא מאד ויתד שכל התורה כלה תלויה עליו הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא מאד וחתם בו תורתו השלימה וצוה שיאמר להם בפירוש ובהערה נפלאה כל הענין ההוא אשר יוציאם מהשבושים העצומים האלו באלו השאלות ושתכתב זאת לדורי דורות כדי שלא תשכח הודעה זה מפי זרעם וזרע זרעם עד עולם ויהיו דבריו אלה אשר העיד בפניהם קרובים אליהם בימים האחרונים ההם אשר בהם יתחדשו הרעות המבהילות המבלבלות דעות האנשים כמו שאמרנו אמנם יהיה ביאור הענין כמו שיבא.
ויאמר י״י אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו והיה הצווי הזה מה שאמר להלן ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ וגו׳. וירא י״י באהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד הענן פתח האהל. והיה הראות הענן ועמידתו פתח האוהל לסבת היות שם יהושע כמו שהיה כשצוה למשה ואהרן ומרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר י״ב:ה׳) והכונה בזה ענין הבדלה ומעלה במדרגות כמו שכתבנו שם והוא שמץ ממה שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם (שמות י״ט:ט׳) ואף כי נביאים הם לא נכנסו במחיצתו אמנם יחופף עליהם כבוד י״י בענן יקרו. אמנם הדבר הראשון שנדבר לשם הוא מה שנתיחד למשה על הענין שאמרנו.
ואצונו ואזרזנו. לא לשון צווי ממש שהרי לא נכתב אחריו שום צווי אבל הזרוז אין צריך לכתבו כי הם דברי׳ בעלמא כמו חזק ואמץ והדומי׳ לו:
ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו וגו׳ עד ועתה כתבו לכם.
לפי שחשב משה שכבר כתב כל מה שהיתה לו לכתוב על ספר התורה, ראה השם יתברך להוסיף עוד שירת האזינו. ואמר לו הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו. והוא אמר לו שלא היה צורך הקריאה לדבר עמו כי אם לצוות את יהושע לפי שהערים הקדוש ברוך הוא עם משה לבלתי הגיד לו שהיתה הקריאה לצוות על שירת האזינו, שלא יתרעם משה רבינו למה יוסיף עוד ביעודים רעים כהנה וכהנה. וכדי שלא ישמט מלכת לקבל הדבור ושלא יתרעם ממנו, אמר לו שהיתה הקריאה כדי לצוות את יהושע. וכאשר הלך שמה באתהו הנבואה על ענין השירה שהיא היתה הכונה האמתית בקריאה ולא לצוות את יהושע, והיה תכלי׳ הדברים ועתה כתבו לכם את השירה הזאת רוצה לומר עוד תכתוב את השירה הזאת על ספר התורה אשר כתבת כי לא שלמה כתיבתו עד הנה.
ומפני זה שיתף עמו יהושע בדבור הזה ולא נעשה אותו צווי עצמו. ואפשר גם כן ששיתף יהושע בדבור הזה לענין הכתיבה כמו שאבאר.
אחר כך אמר הן קרבו ימיך למות – וכבר ידעת שאין מלכות נוגעת בחבירתה [אפילו] כמלוא נימא. לכן קרא את יהושע ואצונו לנגיד על עמי. וילך משה ויקרא לתלמידו ויתיצבו באהל מועד. ואמר הן קרבו ימיך למות. לרמוז למה שאמרו במדרש ימים מתים והצדיקים אינם מתים. מה טעם לפי שחמה זורחת ומברכין יוצר אור יוצר המאורות. אבל הרשעים אפי׳ בחייהם קרויים מתים לפי שאין מברכין יוצר אור ויוצר המאורות. וזהו ואתה חלל רשע. ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו. ומודים ומברכין לשמו ית׳ על כל דבר ודבר. ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות. שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה״ז והעוה״ב. וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה״ז. יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך. ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים. לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם. אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות. ולכן אין משיגים אור העוה״ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו. באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים. וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות. שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם. וזהו יוצר אור כנגד העוה״ז. יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון. אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין. ולכן אמר הן קרבו ימיך למות. אבל הן אין אתה מת. וכן ויקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם. וכן כתבתי שם שאע״פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה. עכ״ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת. ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות. אע״פ שאתה בורח מן המיתה. ימיך קרבו למות בלי בשת ובלי יראה. אחר שהם ימים אמתיים. כמו שאמר באברהם בא בימים האמתיים. כיוצא מן הימים היה לו לומר. וכמו שנאמר ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף שהוא היה בנו האמיתי. כן אמר בכאן קרא את יהושע שהוא בנך האמיתי בן בנו של יוסף. ולהורות על מעלת מרע״ה אמרו במדרש על מלת הן אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בדבר שקלסתיך בו דכתיב הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. אתה קונס עלי מיתה. דכתיב הן קרבו ימיך למות. עד שחזר הקב״ה ואמר לו הנך שוכב עם אבותיך. אין הנך אלא לשון מנוחה שנאמר והנחה למדינות עשה. רמזו בזה מה שאמרו בסתרי התורה שאמר לו הקב״ה למשה אני אלוה בעליונים ויחידו של עולם. ואתה יחיד בתחתונים דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לרמוז כי כמו שמשה קלס להקב״ה במלת הן לה׳ אלהיך. שהם אותיות שאין להם זוג. כך אין להקב״ה זוג. כי הה״א אין לה זוג בעשרות. וכן אות נון אין לה זוג במאות וכו׳. ולכן כמו שאלו האותיות אין להם זוג. כך הוא הקב״ה הוא יחיד בלי זוג. וזהו הן לה׳ אלהיך השמים. וכמו שמשה קלס להקב״ה באלו האותיות שאין להם זוג. כך קלס הקב״ה למשה באותיות שאין להן זוג ואמר הן קרבו ימיך למות. לרמוז שאין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ועכ״ז אמר הקב״ה למשה שאע״פ שאתה אין לך זוג ואני אין לי זוג. קרבו ימיך למות. ואני חי וקיים לעולם. ולקרר דעתו חזר לומר הנך שוכב עם אבותיך. כלומר אע״פ שאתה מת. אתה חי במנוחת עולמים. וזהו שאמרו אין הנך אלא לשון מנוחה:
ומה שאמר קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו ולא מצאנו שהשם צוה לו דבר. ואיך אמר ואצונו. אולי נאמר שפירושו ואצונו לנגיד ולמלך על עמי ישראל. ולכן אמר ויתיצבו באהל מועד שניהם שוים. וכן אמר לכבודו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. אע״פ שהכותב לא היה אלא משה לבדו דכתיב ויכתוב משה את השירה הזאת אמר כתבו לכבוד יהושע. ואולי אע״פ שמשה היה הכותב. יהושע היה מסייעו בתיקון הקלפים. או שהיה מסייעו להגיה כאלו שניהם כותבים ולכן אמר כתבו לכם. ואולי נאמר כי הטעם שאמר ואצונו. לפי שהשם בא לצוות את העם כאומרו וקם העם הזה וזנה וגו׳ ואנכי הסתר אסתיר פני וגו׳. וכן כל הפרשה הוא להזהיר את ישראל על עבודה זרה. ואחר שהזהיר וצוה לישראל. הוא כאלו צוה ליהושע שהוא המנהיג. כי המנהיג הוא שקול ככל העם. והעם שקול כמנהיג. כמו שאמר משה וישלח מלאכים ובמקום אחר כתיב וישלח ישראל מלאכים. ולכן אמר בכאן ואצונו כאלו חוזר אל העם. ורצה השם שיעמדו משה ויהושע לראות באזהרת העם וזהו ואצונו. ואולי נאמר כי צו את יהושע היא כתובה בסוף באומרו ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ. ואע״פ שזה נראה לי דוחק. שכבר נשלם דיבור השם והפסיק בפסוק ויכתוב משה את השירה הזאת. ואח״כ חזר לומר ויצו את יהושע. וירא ה׳ באהל בעמוד ענן. הנה לפי מעלת משה ע״ה שהיה מביט באספקלריא המאירה. לא היה ראוי שיתגלה לו עכשיו בעמוד ענן. וכ״ש עתה שהיה סמוך לפטירתו שהיה דבק יותר אל השם. כדכתיב תוסף רוחם יגועון. ואולי כי הטעם שנראה אליו בעמוד ענן היה בעבור יהושע. כי אחר שאמר והתיצבו באהל מועד. אע״פ שהשם היה מדבר עם משה. יהושע היה שומע קול הנבואה. ולכן נראה בעמוד ענן לפי שהיה מתחיל בנבואה. ובסוף הענין דיבר השם אליו כדכתיב ויצו את יהושע בן נון וגו׳. ויהיה זה כטעם הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. וכן בכאן בעבור שישמע יהושע נראה בעמוד ענן. או שנאמר שהטעם שנראה בעמוד ענן. הוא להורות שהקב״ה כביכול מתעצב אל לבו על מיתת הצדיקים כדכתיב יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. ואמרו שאין הקב״ה גוזר מיתה על הצדיקים עד שישאלו בפיהם. דכתיב ואברככה לפני ה׳ לפני מותי. ואמרו ג״כ איך אומר ליצחק שימות שפשט צוארו על גב המזבח. עד שלזאת הסבה נראה בכאן בעמוד ענן לפי שאמר למעלה הן קרבו ימיך למות. כמי שאומר אני לא הייתי רוצה שתמות. אבל קרבו ימיך למות ושלמו ימיך. והגיע זמנו של יהושע ליטול שררה ולכן קרא ליהושע.
(יד-יח) ויאמר ה׳ אל משה וגו׳, הנך שוכב וגו׳, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם. שאעשה עצמי כאילו אינני שומע בקולם ומשגיח עליהם.
ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. יחשבו בליבם שבעבור שנסתלקה שכינתי קרו לו אלו הרעות רבות למקרי הזמן.
ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. כלומר, הם יחשבו זאת, ולא יהיה כן, כי [אני] משגיח עליהם – אבל מראה את עצמי כישן:
הן קרבו ימיך למות – ברבתי (טו) מסיק אמר משה להקב״ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה׳ אלהיך השמים וגו׳. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א״ל הקב״ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד׳:א׳). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי.
ונ״ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי – גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א״כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק״ו מן הסלע כו׳ וכמו שנאמר (במדבר כ׳:י״ב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע״י הסלע כי ילמדו ממנו ק״ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי״ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.
ד״א לפי שאמרו רז״ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו׳ אמר הקב״ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע״פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ״מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר״ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א״כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי״ז נקנסה עליו מיתה וזה״ש הן קרבו ימיך למות.
ואזרזנו. דאין לומר ציווי ממש, שהרי לא כתיב אחריו שום ציווי:
I shall enthuse them. For one cannot say it means literally a command, as there is no command written afterwards.
הן קרבו ימיך וגו׳ – טעם אומרו הן, להצדיק מאמר משה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשו רז״ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי וכו׳, עד כאן. ובא דבר ה׳ אליו, ואמר הן כדבריך קרבו ימיך. ואומרו קרבו ימיך ולא אמר קרב יומך, על דרך אומרו (בראשית מז כט) ויקרבו ימי וגו׳ ופירשנוהו שם.
עוד ירצה באומרו הן קרבו וגו׳ על זה הדרך, הנה הימים שלך קרבו אצלך, והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט), וכמו שפירשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות.
והתיצבו וגו׳ – כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה, והוא אומרו והתיצבו לשון מינוי ושררה שניהם בהשואה, על דרך שפירשנו בפרשת אתם נצבים (לעיל כט ט). ואומרו ואצונו, לשון מלכות, על דרך אומרו (שמואל א יג יד) (ויצוני) [ויצוהו] ה׳ לנגיד, וכן הוא אומר כי אתה תביא (פסוק כג), ודרשו ז״ל (סנהדרין ח.) (קח) [טול] מקל והך על קדקדם.
הן קרבו ימיך למות, "Behold, your days are drawing near to die, etc.⁠" The reason for the word הן here is to justify Moses' having said that he had reached his 120th birthday on that day. Our sages in Rosh Hashanah 11 mention that by the word היום in verse 2 Moses meant that he reached the age allotted to him. As a result, God's word came to him saying: הן, "you are correct,⁠" the time has come for you to die. The reason God said קרבו ימיך (pl.) instead of saying קרב יומך, "your day has arrived (sing.)" may be understood in the same vein as Genesis 47,29 where we have explained this wording.
Another intention of the Torah for using the expression הן קרבו, may be as follows: "The days which are yours have approached; these days are the ones on which parts of your soul are approaching.⁠" This is the mystical dimension of Psalms 104,29: תוסף רוחם יגועון, "when You take away their breath they will perish.⁠" In my commentary of the Ari Zal on this verse on page 391 of my commentary on Jacob's impending death, I have explained all this in detail. The approach of the different parts of the soul making up the composite of one's soul, spell the imminence of physical death. The verse in Psalms then has to be translated as: "when all the parts of their spirit come together their bodies will die.⁠"
והתיצבו באהל מועד, "and stand both of you in the Tent of Meeting, etc.⁠" This is the first instance where God commands Joshua to display a symbol of his new authority in Moses' presence. God did this by giving both Moses and Joshua simultaneous instructions using the plural התיצבו. We have explained this word as meaning "being appointed" in connection with Deut. 29,12. The word has a similar meaning in Samuel I 13,14 where Samuel tells King Saul ויצוהו ה' לנגיד על עמו, that in His heart God had already appointed someone else as leader of His people. This was some time before God ordered Samuel to anoint one of Yishai's sons as king. God's words to Joshua "for you will bring the children of Israel to the land, etc.⁠" (verse 22) are interpreted in Sanhedrin 8 as another such appointment of Joshua to a position of authority.
ואצונו – כמו שנאמר להלן ויצו את יהושע:
ואצונו{כמו שנאמר להלן (פסוק כ״ג) ויצו את יהושע בן נון (נתיבות השלום).}א
ענין מנוי על שררה (עיין מה שכתבתי במדבר כ״ז:י״ט), וכשאמר ה׳ ליהושע (למטה כ״ג) חזק ואמץ כי אתה תביא וגו׳, הרי מנה והפקיד אותו לנגיד על ישראל.⁠ב
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ב. בכ״י לוצקי 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל שנמחקה בכ״י: ״הראות הענן היה סימן כי ה׳ בחר ביהושע, וזהו צוויו, ואין לפרש ואצוונו על נתינת מצות מה׳ ליהושע, כי זה לא היה מ״ש למטה ויצו את יהושע בן נון, משה צוה לא ה׳, ובדבור ה׳ הנאמר כאן למטה (הנך שכב) לא הוזכר כלל מה יצוה את יהושע.⁠״
ויאמר וגו׳ – משה כבר ראה את שליחותו כמושלמת. הוא כבר אמר את דברי הפרידה שלו לעם וליהושע, שאותו כבר מינה ה׳ ליורשו (במדבר כז, יח), והוא גם מסר את התורה שבכתב לכהנים ולזקנים.
אולם היה זה רצון ה׳ שמעמד מינוי יהושע כיורשו של משה, יתרחש לעיני כל העם, כדי שכולם יראו שהוא נתמנה על ידי ה׳.
בנוסף, היה על משה ללמד את העם שירה לפני מותו, שירה שתצייר בעיני הרוח (״תשור״, עיין פירוש, בראשית מט, כב) את אירועי ההיסטוריה כפועל ה׳, ואת ה׳ בתוך אירועי ההיסטוריה. שירה זו תתווסף לתורה שבכתב ותושם בפי העם. היא תבטיח שישראל תמיד יכיר את מעמדו ואת ייעודו בהיסטוריה האנושית, ואת גורלו המיוחד הבא כתוצאה מכך. הכרה זו שתישאר לעולם תחזיר תמיד את ישראל אל ה׳ ואל ייעודו.
הן – פעלת בתחושה נכונה, הגיע זמנך להיפטר מן העולם הזה. אולם תחילה תקרא ליהושע ״והתיצבו״, עִמדו שם שניכם בציפייה לבואי. השווה שמות לג, כא; לד, ב; במדבר יא, טז; שמות ב, ד ועוד.
ואצונו – ציווי זה מפורש רק בפסוק כג. לפני כן מביא הכתוב את דברי ה׳ שנאמרו למשה במעמד יהושע. השווה את כל סדר המינוי הזה למינוי הדומה של הזקנים לסייע ביד משה (במדבר יא, טז–יז), בייחוד: ״וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם״ (עיין פירוש שם).
באהל מועד – שם ניתן ביטוי לתורה, למסירותנו לתורה, ולשכינת ה׳ בקרבנו התלויה בשני אלה והמעניקה לנו שמירה וברכה. נמצא שניתן כאן ביטוי לכל הדברים ששליחות משה הוקדשה אליהם עד כה, והעומדים להימסר עתה ליורשו לצורך המשך קידומם.
{הערת המוציא לאור: מתחלת פרשת נצבים עד כאן, ה״תורה אור״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל, ו״התורה והמצוה״ נתלקט על פי דרכו. ומכאן עד סוף שירת האזינו, ״התורה והמצוה״ הוא מכתבי יד הגאון ז״ל וה״תורה אור״ הוא מהמלקט.}
[על דרך הפשט:] ויאמר ה׳ אל משה הן קרבו ימיך למות – אינם הימים שימות כי אין אדם מת בימים רבים רק ברגע אחד בצאת נפשו, אלא ענין קריבת הימים למות שנזכר כאן ובהרבה מקומות יכון על הימים שחיה בהם, לפי שימי חיי האדם נחלקים לשנים, הימים אשר עברו והעתידים לבא וכשמת או כשעומד למות יתקרבו הימים זל״ז ויהיו כלם בגדר אחד בעבר:
הן קרבו ימיך למות וגו׳: יש להבין הקדמה זו מה היא נוגעת לציווי ה׳ ליהושע, הלא היה אפשר שיצונו גם מכבר, והיה אפשר גם כן לצוות אחר מות משה1.
אבל מתחילה נבוא למה שאמרו חז״ל בב״ב (עה,א) ׳פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה׳. והביאור ידוע, שכמו אור הלבנה בא רק מכח החמה, כך אור יהושע זורח מאור משה. ולכאורה קשה, הרי יהושע היה נביא כמו כל הנביאים שהשיגו נבואה גם מבלי האצלת אור פני משה.
אלא הענין, דיהושע היה גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע״פ2, ובזה הפרט היה מושפע ממשה שהיה זורח בכח תורה שבכתב3, ובזה אמרו ׳פני משה כפני חמה׳ וכו׳, דכח אור תורה שבכתב שהיה זורח בגבורה על פני משה, נפל על פני יהושע וזרח באור כח התלמוד4, וכדאיתא בכמה מקומות (חולין קכד,א) ׳אילו אמרה יהושע בן נון בפומיה לא צייתינא ליה׳, הרי שהוא היה הראש בזה הכח.
מעתה הדבר מובן5, דכשם שאין הלבנה זורחת אלא בשעה שהחמה נוטה לשקוע, כך לא היה יכול יהושע לזרוח בעוד אור פני משה היה זורח בגבורה. והיינו דאיתא במדרש (בראשית רבה (אלבק) צ״ו): שתי פעמים דיבר יהושע לפני משה וגער בו, הא׳, במעשה העגל6 וכו׳, שנית, בשעה שאמר יהושע ״אדני משה כלאם״ (במדבר יא,כח)7. הודיעו לנו חז״ל כי בעוד זרח אור פני משה לא מצא יהושע ידיו, עד שהחל אור פני משה לשקוע, אז החל לזרוח פני יהושע. וזהו דבר ה׳ ״הן קרבו ימיך למות״ והתחיל אורך לשקוע, כאשר יבואר לפנינו פסוק י״ט, על כן השעה מכוונת להאציל מרוחך עליו8.
{קרא את יהושע: ולא כתיב ׳ליהושע׳ כמו לעיל פסוק ז׳. דשם היה יהושע עומד עם כל ישראל, ומשה קרא לו שיגש אליו, וכיוצא בזה בשמות (יב,כא) ״ויקרא משה לכל זקני ישראל״. אבל כאן משה לבדו היה באהל מועד9, וצוה ה׳ שילך ויקרא את יהושע וישוב עמו10, וכיוצא בזה בשמות (י,ח) ״ויושב את משה וגו׳⁠ ⁠⁠״11}.
קרא את יהושע והתיצבו: דבור ה׳ למשה היה באהל מועד12, וא״כ כך היה להקב״ה לומר ׳קרא את יהושע והתייצב עמך׳, והיה משה שולח אחריו.
אלא רמז הקב״ה למשה שיקרא הוא בעצמו את יהושע13, וכדאיתא בתענית (ז,א) ר׳ חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיהו כא,יד) ״לקראת צמא התיו מים״14, וכתיב (שם נה,א) ״הוי כל צמא לכו למים״15, אם תלמיד הגון הוא ״לקראת צמא התיו מים״ וכו׳. וזהו דבר ה׳ שיקראהו בעצמו16 [וכדאיתא ביבמות (מד,א) ״וקראו״ (לעיל כה,ח)17 – הם ולא שלוחן] ויבואו יחד ויתייצבו באהל מועד.
ואצונו: היה במשמע להזהיר על הנהגת ישראל18 כלשון דכתיב בספר שמות (ו,יג) במשה ואהרן ״ויצום אל בני ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״19. אבל מלשון המקרא להלן פסוק כ״ג ״ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק וגו׳⁠ ⁠⁠״ ולא כתיב ״לאמר״20 כלשון המקרא כמה פעמים, אלא הציווי הוא דבר בפני עצמו והאמירה דבר בפני עצמו21 {וכיוצא בזה ביארנו בבראשית (כח,א) ״ויצוהו ויאמר לו״. ועוד שם (מט,כט)⁠22}. והיינו כמו שכתבתי (ד״ה ״הן קרבו ימיך״) שהיתה כאן הערה מן ה׳ אל יהושע איך לדקדק בקראי ולהעמיד כח תורה שבע״פ23. וכך הפירוש לעיל (כד,ח) ״כאשר צויתים״, ועיין שם ובספר בראשית (ב,טז) ״ויצו ה׳ אלהים על האדם״ וגו׳, עיי״ש24. אלא דשם הוא בענין אחר, דבמה שאמר ״מכל עץ הגן וגו׳⁠ ⁠⁠״ צוה דברי קבלה היינו שבע מצוות, וכאן היה הציווי דבר בפני עצמו לדקדק בקראי ולהעמיד כוח תורה שבע״פ. ״ויאמר חזק ואמץ״ (להלן פסוק כ״ג)⁠25 – בהנהגת ישראל. {והכי תניא בספרי פרשת פינחס ״וצו את יהושע״ (לעיל ג,כח) – צוהו על דברי תלמוד26}.
וילך משה ויהושע: מבואר27 שלא שלח משה אחריו שיבא לאהל מועד, אלא הלך בעצמו ליהושע וקראו והלכו יחדיו לאהל מועד.
1. הרי הציווי הוא מאת ה׳ אל יהושע. אלא א״כ נפרש כהרמב״ן ש״ואצונו״ הכוונה – אמנה אותו, עיי״ש. זאת ועוד! התורה אינה מציינת כאן את תוכן ה״אצונו״ ליהושע, אלא להלן פסוק כ״ג, כאשר עד אז אנו קוראים את מה ש״ויאמר ה׳ אל משה״!
2. משה קיבל תורה (שבע״פ) מסיני ומסר ליהושע... לנביאים...
3. היא אשר הגיעה ׳מפיו של הקב״ה לאזנו של משה׳ (רמב״ן הקדמה לתורה). ובזה שונה חמשה חומשי תורה (׳מבראשית עד לעיני כל ישראל׳ – רמב״ן שם) מכל שאר הטקסטים בנביאים וכתובים.
4. היוצא מתורה שבכתב וקשור אליו בדרכים שונות (כמו י״ג מידות וכדו׳). אם כן, לא על נבואת יהושע קא עסקינן (׳פני משה כפני חמה׳ וכו׳), אלא על ׳התלמוד׳. וכדברי רבינו כתבו גם ה׳פרי צדיק׳ בכמה מקומות, ועיין גם ברמב״ם פרקי הצלחה פרק ב׳, רבינו בחיי פרשת פינחס (במדבר כז,כ), ועוד... (הובא ב׳אמרי חן׳ חלק ג׳ עמוד י״ב ושם בעמוד קי״ט באריכות).
5. ההדגשה ״הן קרבו ימיך למות״.
6. שמות (לב, יז-יח) ״וישמע יהושע... ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. ויאמר אין קול ענות גבורה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואיתא בירושלמי תענית פרק ד הלכה ה׳: אמר לו משה ליהושע, אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא ואינו יודע להבחין בין קול לקול?!
7. ודחה משה את דבריו (״המקנא אתה לי, ומי יתן וגו׳⁠ ⁠⁠״).
8. וזהו ״ואצונו״.
9. רבינו לא ציין מקור לדבריו אלה, והראב״ע כתב מפורש לא כך אלא שמשה היה במחנה באותו זמן.
10. ״את יהושע״ פירושו ״עם יהושע״ – שניהם ישובו לאוהל מועד, וקצת דחוק.
11. שהכוונה שם שהשיבו את משה ואת אהרן יחד עם השרים החשובים שקראו להם.
12. רבינו לא ציין מקור לדבריו אלה, והראב״ע כתב מפורש לא כך אלא שמשה היה במחנה באותו זמן.
13. ולא ע״י שליח.
14. כלומר, יש להביא את המים אל הצמא.
15. הרי שהצמא עצמו חייב ללכת אל המים, הרי סתירה.
16. שמשה הרב בעצמו ילך ויקרא את תלמידו ההגון יהושע.
17. ״וקראו לו זקני עירו״ (בסוגיית יבום).
18. ז״ל הרמב״ן: ויתכן... שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל, כמו שפירשתי (במדבר כז,יט) בפסוק ״וציות אותו לעיניהם״.
19. רש״י שם: צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.
20. המתפרש ׳וכך אמר לו׳.
21. ״חזק ואמץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ שזו אזהרה על הנהגת ישראל, אך ה״ויצו״ אינו קשור לציווי על הנהגת ישראל (וכן ה״ואצונו״ בפסוקנו).
22. ״ויצו אותם ויאמר אלהם״.
23. ולשון ציווי מתפרש תמיד אצל רבינו במשמעות של תורה שבע״פ.
24. לא כתוב ׳ויאמר ה׳ לאדם׳ אלא ״ויצו״ – זו היא תורה שבעל פה... לימדו הקב״ה לאדם שבע מצוות המרומזות בדברים אלה... (עכ״ל).
25. זהו דיבור בפני עצמו על הנהגת בני ישראל.
26. ופירש שם רבינו ב׳עמק הנצי״ב׳: דלא ביאר הפסוק מה יצוהו. אלא מובן שהוא דבר הצריך זירוז יותר, והיינו תורה שבע״פ, שנוחה לישכח ושגגת תלמוד עולה זדון.
27. בד״ה קרא את יהושע.
ואצונו – יש לפרשו לשון מינוי ושררה, וגם לשון צווי כהוראתו הנהיגה, שכן כתוב אחריו (פסוק כ״ג) ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ; ומינוי יהושע לראש ומנהיג סופר לנו כבר בפרשת פינחס (במדבר כ״ח:כ״ג), וא״כ כאן אינו מדבר במינויו רק בצווי ה׳ לו שיחזק ויאמץ; וכן ביהושע (יהושע א׳:ט׳) יש מפרשים הלא צויתיך לשון מינוי, אבל כונת הפסוק הלא צויתיך לאמר חזק ואמץ, והדברים שם מכונים לדברי משה כאן.
(הקדמה) שירת משה (דברים ל״א:י״ד — ל״ב:מ״ז)
עצם השירה של משה רבינו (דברים ל״א:א׳-מ״ג) מסוגרת בדברי פתיחה ודברי סיום, כדרך שמצינו גם בנאום הברית (למעלה כז, ט׳-י׳ בפירושנו). הפתיחה (דברים ל״א:י״ד-ל׳) מודיעה לנו בעיקר את מטרת השירה, ויש בה עוד כמה דברים שיש להם קשר עמה. הסיום (דברים ל״ב:מ״ד-מ״ז) כולל כמה דברי מוסר הקשורים בשירה.
א) דברי פתיחה לשירה (דברים ל״א:י״ד-ל׳)
השי״ת צוה למשה, היות ויום מיתתו התקרב, לבוא עם יהושע אל אהל מועד, ושם ימנה השי״ת את יהושע כממלא מקומו של משה; משה ויהושע הולכים לאהל מועד (פסוק י״ד). שם נתגלה השי״ת בעמוד ענן שעמד בפתח האהל (פסוק ט״ו). השי״ת מודיע למשה רבינו ע״ה, שאחרי מותו יעבוד העם אלהים אחרים ויפר את ברית ה׳ (פסוק ט״ז). הוא יקבל את עונשו, ״רעות רבות וצרות״, ויהא סבור שכבר אין אלהיו בקרבו, אבל באמת לא באו עליו הצרות אלא מפני שעזבו את השי״ת ומפני שעבדו לעבודה זרה (פסוקים י״ז-י״ח). על כן צוה השי״ת לכתוב את השירה הזאת (שבפרק ל״ב), וללמדה את בני ישראל, כדי שבאותה התקופה, בה תתקיים נבואה זו, תהא לעדות בישראל (פסוקים י״ט-כ״א). משה רבינו ע״ה כתב את השירה ולימדה את בני ישראל (פסוק כ״ב).
השי״ת מינה את יהושע לתפקידו והבטיחו שיביא את ישראל לארץ ישראל (פסוק כ״ג). אחרי שכתב משה את כל התורה (יחד עם השירה), צוה ללוים נושאי ארון הברית, להניח את התורה בצד ארון הברית, כעדות בישראל, שהמראתם בה׳ כבר ידועה למשה מתוך נסיון (פסוקים כ״ד-כ״ו). עוד צוה להקהיל את זקני השבטים והשוטרים, כדי לומר בפניהם את הדברים הבאים, בהתחשב עם זה שישחיתו דרכם בעתיד ותקרה אותם רעה על כך (פסוקים כ״ז-כ״ט). אחרי כן אמר משה רבינו ע״ה את השירה דלהלן (פסוק ל׳).
(יד) בבמדבר כ״ז:י״ח והלאה צוה השי״ת למשה, אחרי שהודיע לו שהוא קרוב למות, שימנה את יהושע לתפקידו בנוכחות אלעזר הכהן וכל העדה. וכן עשה משה (שם פסוק כ״ב והלאה). גם למעלה ג׳:כ״ח צוה השי״ת את משה: ״וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו״. עכשו רצה השי״ת בעצמו למנות את יהושע לתפקידו ולאמץ את לבו לכך.
קרבו ימיך למות – רש״י בבראשית מ״ז:כ״ט הביא (מבראשית רבה), שכל מי שלא הגיעו ימיו לימי אבותיו נאמרה בו קריבה למות. פשוטו של מקרא הוא, שכל מקום שההולך למות יש לו עדיין לצוות דברים נחוצים, נאמרה בו קריבה למות. אין כל מקום לראות ביטוי זה כאפייני למקור מסויים, כדעת המבקרים, שהרי מצאנו אותו גם אצל דוד (מלכים א ב׳:א׳).
והתיצבו באהל – בבמדבר י״א:כ״ד צוה השי״ת שהזקנים יעמדו סביב לאהל מועד; כאן נראה שיהושע עמד על ידו של משה רבינו באהל מועד. אמנם דון יצחק אברבנאל מפרש, שיהושע לא עמד על ידו של משה רבינו בשעה שאמר הקב״ה למשה את הדברים דלהלן (פסוקים ט״ז והלאה).
ואצונו – כלומר אמנה אותו לנגיד ומצוה, וכן הוא בבמדבר כ״ז:י״ט, כמו שמואל א י״ג:י״ד, כ״ה:ל׳, שמואל ב ז׳:י״א, ו׳:כ״א. אולי היתה הכוונה שיהושע יתמלא רוח חכמה עכשו, בשעה שהשי״ת דבר עם משה (דברים ל״ד:ט׳), ויקבל מקצת זיוו של משה, כדרך שאירע לשבעים הזקנים, שבשעה שדבר השי״ת עם משה נחה עליהם מקצת מן הרוח שעל משה (במדבר י״א:י״ז,כ״ה). על כן היה דבר השי״ת כאן תחילה אל משה ורק אחרי כן אל יהושע (פסוק כ״ג).
הן קרבו ימיך – ת״ר, חלה חמשה ימים ומת, זו היא מיתת כל אדם, א״ר חנן, מאי קרא, דכתיב הן קרבו ימיך למות, הן – חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, קרבו תרי, ימיך תרי, הא חמשה.⁠1 (מו״ק כ״ח.)
וילך משה ויהושע – תני, אותה שבת של דיו זוגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה.⁠2 (סוטה י״ג:)
1. והתוס׳ העירו דהא לא מצינו שמשה חולה היה, יעו״ש. ולי נראה דהגמרא מפרש הלשון הן קרבו ימיך כאדם שאומר לחבירו הרי אתה רואה בעיניך שכך וכך הדבר, כך אמר לו הקב״ה, הן אתה רואה שקרבו ימיך למות, וזה ע״כ מפני שהיה חולה והרגיש בעצמו כי ימיו ספורים.
2. דיו זוגי הם שני זוגים [מלשון טב למיתב טן דו], והפי׳ כאן דעד אותו היום היה בא אל אהל מועד רק משה בלבד, אבל באותו יום שמת משה בא גם יהושע, ואחרי כי כנודע מת משה בשבת, ולכן ממילא היתה השראת השכינה מקצת היום על משה ומקצת על יהושע, והיינו שבת של דיו זוגים שנטלה רשות מזה, ר״ל רשות השכינה ונתנה לזה.
ספרי דבריםמדרש תנאיםתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וַיֵּרָ֧א יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַֽיַּעֲמֹ֛דא עַמּ֥וּד הֶעָנָ֖ן עַל⁠־פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃
Hashem appeared in the Tent in a pillar of cloud, and the pillar of cloud stood over the door of the Tent.
א. וַֽיַּעֲמֹ֛ד =א (געיה)
• ל=וַיַּעֲמֹ֛ד (אין געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וְאִתְגְּלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמּוּדָא דַּעֲנָנָא וְקָם עַמּוּדָא דַּעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא.
And the Lord was revealed at the tabernacle in the pillar of the cloud, and the pillar of the cloud stood over the door of the tabernacle.
ואתגלי ממרה די״י במשכנה בעמודה דעננה וקם לה עמודה דעננה בתרע משכן זמנה.
ואיתגלי איקר שכינתא די״י במשכנא בעמודא דעננא וקם עמודא דעננא על תרע משכנא ומשה ויהושע קמון מן לבר.
And the glorious Shekinah of the Lord revealed itself at the tabernacle in the pillar of the Cloud, and the pillar of the Cloud stood over the door of the tabernacle, and Mosheh and Jehoshua stood without.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

פתג׳לי אללה פי אלכ׳בא מן עמוד אלגמאם וקף עלי באבה
ואז התגלה ה׳ באוהל מעמוד הענן, ועמד על פתחו.
פס׳: וירא ה׳ באהל בעמוד ענן – לקדש את יהושע:
וירא י״י באהל – הידוע. הטעם: כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל, וזהו הכבוד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

AND THE LORD APPEARED IN THE TENT. The specified tent.⁠1 The meaning of our verse is that the pillar of cloud was at the door of the tent and God was seen inside the tent. This2 is what the glory3 refers to.⁠4
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

1. The tent of meeting mentioned in the previous verse. Hence the word ohel (tent) has a heh ha-yedi'ah prefixed to it.
2. The pillar of cloud.
3. The glory of God.
4. When Scripture speaks of the glory of God appearing in the tent of meeting, the reference is to the pillar of cloud. See Ex. 16:10.
וירא י״י באהל – הטעם: כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל, וזהו הכבוד. על דעת ר׳ אברהם.
ועל דעתי הוא כמו: וירד י״י בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר י״ב:ה׳), וכן והנה כבוד י״י נראה בענן (שמות ט״ז:י׳). והטעם: כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו. והנה למשה נאמר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כ״ה:כ״ב), אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס שם באהל כלל. והנה: ויעמד עמודא הענן על פתח האהל – שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו, והנה הוא באהל.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2 חסר: ״עמוד״.
AND THE ETERNAL APPEARED IN THE TENT IN A PILLAR OF CLOUD. The purport thereof is that the pillar of cloud was over the entrance [of the Tent] and G-d appeared in the Tent — this being the Glory, according to Rabbi Abraham ibn Ezra. In my opinion, this verse is like And the Eternal came down in a pillar of cloud, and stood at the door of the Tent;1 and, behold, the Glory of the Eternal appeared in the cloud.⁠2 And the meaning [of the verse here] is that He wanted to speak with Moses so that Joshua would hear, and He would also charge Joshua there. Now, to Moses it was said, And there I will meet with thee, and I will speak with thee from above the ark-cover3 but Joshua was not of that exalted status [in prophecy] and he was forbidden to enter the Tent altogether. Thus the phrase, and the pillar of cloud stood over the entrance of the Tent4 reverts to explain that the cloud, in which was the Glory, was above the door of the Tent covering it, and accordingly He was in the Tent [as the verse states, And the Eternal appeared in the Tent in a pillar of cloud].
1. Ibid., 12:5.
2. Exodus 16:10.
3. Ibid., 25:22.
4. In (15) before us.
וירא ה׳ באהל בעמוד ענן – כי היה הכבוד בתוך הענן וכח הרחמים בקרבו.
וירא ה' באהל בעמוד הענן, "The Lord appeared in the Tent within the pillar of cloud.⁠" The attribute כבוד was contained within the pillar of cloud, containing within it the essence of the attribute of Mercy.
ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל – כתב הרמב״ן הטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה וצוה את יהושע הוא בעצמו. והנה למשה נאמר ונועדתי לך שם ודברתי עמך מעל הכפורת אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה לו לכנוס באהל כלל ועל כן אמר ויעמוד עמוד הענן פתח האהל לבאר כי היה הענן וכל הכבוד על פתח האהל חופף עליו:
ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל, "the pillar of cloud stood by the entrance to the Tent.⁠" Nachmanides writes that the reason for this was that God wanted to speak to Moses in such a way that Joshua would be able to hear the voice of God. God wanted Joshua to hear, but He also wanted him to know that he had not attained the stature of Moses. Only Moses had ever been told (Exodus 25,22) ונועדתי לך שם ואדבר אתך מעל הכפורת, "I will set My meetings with you there, and I will speak with you from above the lid of the Holy Ark.⁠" Joshua did not have permission to enter the Tabernacle. This is why the Torah writes that on this occasion, in order for Joshua to hear God's voice, the pillar of cloud, signifying the cover within which God's glory was situated, moved from the inner Sanctum where the Holy Ark was located, to the eastern entrance of the Tabernacle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

והנה עמד עמוד הענן פתח האהל וידוע שלא היה למשה הדבור כן, כי הכתוב אומר ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. ונאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו׳ מבין שני הכרובים, לא שיעמוד הענן פתח האהל, אבל היה זה בלי ספק לסבת היות שם יהושע. וכן נאמר בפרש׳ כי תשא והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וגו׳, ונאמר מיד ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. הנה ביאר כי בסבת היות יהושע באהל היה עומד עמוד הענן פתח האהל. וכן מצינו כשצוה ית׳ אל משה אהרן ומרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם וירד ה׳ בעמוד הענן ועמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם וכל זה ענין הבדל ומעלה במדרגות. כי לא רצה יתברך שיהיה יהושע סמוך למשה ובמקומו בעת קבול הנבואה ולא גם כן אהרן ומרים אבל שכמו שנבדלו במדרגותיה׳ בעצמם כך יבדלו במקומותיה׳ ולכן יצאו אהרן ומרים לקבל הדבור מחוץ לאהל ונשאר משה באהל, וההפך ביהושע שבהיותו באהל היה משה רבינו יוצא אל פתח האהל לקבל הדבור באופן שלא יהיו שניהם כאחד לא בנבואה ולא במקום. והותר בזה הספק שמנה עשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויעמד עמוד הענן על פתח האהל – ידוע שלא היה למשה הדיבור כן, כי הכתוב אומר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה כ״ב), אבל היה זה לסבת היות שם יהושע שלא הגיע למדריגת אדון הנביאים בענין קבול הנבואה, וכן מצינו כשצוה ה׳ יתברך אל משה אהרן ומרים צאו שלשתכם, נאמר וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר י״ב ה׳), וכל זה מורה על הבדל המעלה במדריגות הנבואה:
וירא ה׳ – במקום אחר כתוב רק: ״כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״. מסתבר שלשון ״וירא ה׳⁠ ⁠⁠״ האמורה כאן [ולא ״וירא כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״], מציינת את חשיבותה הרבה של השעה.
על פתח האהל – לא הוכרע אם פירושו: ״מעל הפתח״, שהרי המשמעות של ״בפתח״ נאמרת בדרך כלל ללא מילת יחס. אך השווה: ״וְעַל⁠־פְּתָחֵינוּ כָּל⁠־מְגָדִים״ (שיר השירים ז, יד), ״לִשְׁקֹד עַל⁠־דַּלְתֹתַי״ (משלי ח, לד) – שמדוגמאות אלה נראה יותר לפרש את ״על פתח״ במשמעות של ״בפתח״.
ויעמד עמוד הענן על פתח האהל – על ידי כך נעשה גלוי וידוע לכל העם שמשה ויהושע שומעים את דבר ה׳ באוהל מועד.
וירא ה׳ באהל וגו׳: בכל הפרשיות שבתורה כשדיבר ה׳ עם משה היה הענן פרוש על הכרובים בקדש הקדשים, ומשה היה עומד בין בדי ארון במקום הבליטה1, כמו שכתבתי בספר שמות (כו,לג)2, זולת כשדיבר ה׳ עם אהרן ומרים כתיב (במדבר יב,ה) ״וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל, ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם״, וכמו שביארנו שם3. וכן כאן כשרצה להאציל מדבריו למשה על יהושע כמו שהיה בימי שבעים זקנים דכתיב (שם יא,יז) ״וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו׳⁠ ⁠⁠״, משום הכי ׳עמד פתח האהל׳ ודיבר עם משה כל המאמר ״הנך שוכב וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומזה הדבור נאצל רוח ה׳ על יהושע ״ויצו״ עליו ״חזק ואמץ וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כ״ד)⁠4. ומ״מ לא נשתוה אופן הדבור הזה לאופן הדבור שהיה עם אהרן ומרים, דבאהרן ומרים כתיב ״וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל״, משמעו שמתחילה כשירד עמד שם5, מה שאין כן כאן מתחילה התראה למשה באהל6, אלא שאחר כך יצא לפתח האהל7. והיינו8, משום שהיה בא לתכלית השפעת אור תורה שבכתב – שמקומו באהל מועד – על כח תורה שבע״פ9 שהוא מחוץ לאהל.
1. כלומר, היה עומד בקדש (לא בקדש הקדשים) בין שני הבליטות שהיו בפרוכת ע״י הבדים. אך עיין בשמות (כה,כב) ״ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות״, וברש״י שם, שנראה לכאורה דלא כרבינו.
2. על הפסוק ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים״, עיי״ש ברבינו באריכות.
3. ד״ה ויצאו שניהם: יצאו מאהל מועד, דבתחילה נכנסו שלושתם לאהל מועד, כמו שהיה רגיל משה להיות נדבר עמו באהל מועד, אבל הם לא זכו לכך באותה שעה, אלא הענן עמד פתח האהל והם נצטוו לצאת לחוץ ומשה נשאר בפנים.
4. ועיין בדברי הרמב״ן על פסוקנו.
5. בפתח האוהל ולא נכנס כלל אל תוך אוהל מועד.
6. ״וירא ה׳ באהל בעמוד ענן״.
7. ״ויעמוד (אחר כך) עמוד הענן על פתח האהל״.
8. מדוע כאן השתנה הסדר.
9. כמבואר ברבינו באריכות בפסוק הקודם.
ויעמד עמוד הענן על פתח האהל – כי לא עם משה לבדו דבר רק גם עם יהושע, ומתוך הענן היה יוצא הקול, וכן בכל פעם שדבר עם אהרן ומרים, ואולי ג״כ היו נופלים וגלויי עינים, אבל משה היה נכנס בכל עת אל הקדש, וה׳ מדבר לו פה אל פה מבין שני הכרובים (סוף פרשת נשא ובהעלותך).
ויעמוד ... פתח האהל – וכן בבמדבר י״ב:ה׳. כתב הרמב״ן כאן: ״והנה כבוד ה׳ נראה בענן, והטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו; והנה למשה נאמר (שמות כ״ה:כ״ב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת; אבל יהושע לא היה במעלה ההיא, ואסור היה ליכנס באהל כלל״. כלומר, ועל כן עמד הענן אשר בו הכבוד על פתח האהל. השוה גם דברי דון יצחק אברבנאל.
לדעת רש״י והרמב״ן וכל המפרשים שלנו, האהל הנזכר כאן ובבמדבר י״א-י״ב, הוא המשכן הנזכר בשמות כ״ה והלאה. מה שנאמר בשמות ל״ג:ז׳ שהאהל עמד מחוץ למחנה, לא נאמר אלא לגבי אהל מועד זמני, ולדעתו של רש״י לא התקיים אלא משירד משה רבינו מהר סיני עד שעה שהוקם המשכן באחד בניסן (שמות מ׳:י״ז).
אבל מצינו מי שחולק על זה, והוא רבי שמעון בן יוחאי, הובא בספרי זוטא לבמדבר י״ח:ד׳. וזו לשונו: ״הא למדנו שהן שני אהלות, אהל העבודות ואהל הדברות (כלומר דברות הקב״ה אל משה)״ מצינו כמה מדרשים המסכימים עם דעה זאת (השוה את הציטטות אצל הורביץ, ספרי, עמוד 257). המאריך ביותר בזה, הוא מדרש אספה, שהובא ב״ילקוט שמעוני״ חלק א רמז תשלז. וזו לשונו: ״ויעמד אותם סביבות האהל (במדבר י״א:כ״ד), באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו, אהל העבודה ואהל הדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות, שנאמר ושמרו את משמרתי ואת משמרת אהל מועד לכל עבודת הקודש,⁠1 שני אהלים עשו, וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכך אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל, העמידם שלשים בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב (ואחד) [וכל אחד] היה עומד בתוך אמה״. עד כאן לשון המדרש.
אמנם אין לפרש בכוונת המדרש שלא דבר השי״ת עם משה אלא באהל החיצון לבד, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב בשמות כ״ה:כ״ב ועוד פסוקים, המורים על ההיפך. ודאי אין כוונתו אלא לומר, שהאהל ההוא היה מיוחד לדברות לבד, בעוד שהאהל הפנימי היה מיועד בעיקרו כאהל העבודות, אבל עם כל זאת דבר שם השי״ת עם משה, ולא היה רשאי להכנס לשם אלא משה (כמו שכתב הרמב״ן). לפי זה יש לנו לומר, שבפרשה שלנו מדובר באהל הדברות.
אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על המחלוקת הזאת בנוגע לשני אהלי המועד הנזכרים בתורה, ולא רצינו אלא להצביע כאן על השיטה הזאת של המדרשים, שלא הובאה בדברי המפרשים.
1. אין פסוק כזה, ואולי יש כאן טעות סופר והכוונה לבמדבר ג׳:ז׳, או אולי לבמדבר י״ח:ד׳, כמו שהוא בספרי זוטא.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(טז) אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה׀ אַחֲרֵ֣י׀ אֱלֹהֵ֣י נֵכַר⁠־הָאָ֗רֶץב אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא⁠־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת⁠־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃
Hashem said to Moses, "Behold, you shall sleep with your fathers; and this people will rise up, and play the prostitute after the strange gods of the land, where they go to be among them, and will forsake me, and break my covenant which I have made with them.
א. ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ב. נֵכַר⁠־הָאָ֗רֶץ =א (אין געיה)
• ל=נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵיב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָּא הָדֵין וְיִטְעוֹן בָּתַר טָעֲוָת עַמְמֵי אַרְעָא דְּהוּא עָלֵיל לְתַמָּן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַּחְלְתִי וִישַׁנּוֹן יָת קְיָמִי דִּגְזַרִית עִמְּהוֹן.
And the Lord said to Moshe, Behold, you are to sleep with your fathers; and this people will rise up and go astray after the idols of the peoples of the land among whom they are going, and will forsake My fear, and remove (or change) from My covenanta which I have made with them.
a. Hebrew text, "and will violate My covenant,⁠" – vehepher Berithi.
ואמר י״י למשה הא את מתכנש בשלם עם אבהתך וקיימין עמה האיליין וטעיין בתר טעוון נכרייןא דאית בארעא די אינון עללין לתמן ביניהון ושבקין יתיה ומפסין ית קיימי דקיימת עמהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טעוון נכריין״) גם נוסח חילופי: ״טעווייה נוכרייה״.
ואמר י״י למשה הא אנת שכיב בעפרא עם אבהתך ונשמתך תהוי גניזא בגניז חיי עלמא עם אבהתך ויקומון רשיעי עמא הדין ויטעון בתר טעוות עממיא דהינון עללין תמן ביניהון וישבקון דחלתי וישנון ית קיימי די גזרית עימהון.
And the Lord said to Mosheh, Behold, you will lie down in the dust with thy fathers, and thy soul shall be treasured in the treasury of eternal life with thy fathers: but this wicked people will rise up and go astray after the idols of the nations among whom they come, and will forsake My worship, and change My covenant which I have made with them.
וישבקון ויפסון ית קיימיא די קיימית עמהון.
They will forsake, and will profane the statutes I have confirmed with them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה וגו׳
כל זמן שמשה היה קיים שמר ישראל שלא יחטאו
פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךְ שּכֵב עִם אֲבתֶיךְ וְגוֹ׳. בֹּא רְאֵה, כָּל זְמַן שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה קַיָּם בָּעוֹלָם, הָיָה מוֹחֶה בִידֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצְאוּ בְחֵטְא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִשּׁוּם שֶׁמֹּשֶׁה נִמְצָא בֵינֵיהֶם, לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ אוֹתוֹ הַדּוֹר עַד הַדּוֹר שֶׁיָּבא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁיִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹתָם, שֶׁהֵם נִדְבְּקוּ מַה שֶּׁלֹּא נִדְבְּקוּ דוֹרוֹת אֲחֵרִים.
ולא היה כאותו הדור עד דור שיבוא מלך המשיח
שֶׁשָּׁנִינוּ, רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא. אִם הֵם כָּל כָּךְ נִדְבְּקוּ, נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל כָּל שֶׁכֵּן, בְּנֵיהֶם כָּל שֶׁכֵּן, וְהַגְּבָרִים כָּל שֶׁכֵּן, הַסַּנְהֶדְרִין כָּל שֶׁכֵּן, הַנְּשִׂיאִים כָּל שֶׁכֵּן, וְכָל שֶׁכֵּן הַנָּבִיא הָעֶלְיוֹן הַנֶּאֱמָן מֹשֶׁה, שֶׁהוּא עַל הַכֹּל. וְעַתָּה אֵלּוּ סוֹחֲרֵי הַמִּדְבָּר רוֹחֲשִׁים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חָכְמָה, כָּל שֶׁכֵּן חַכְמֵי הַדּוֹר, כָּל שֶׁכֵּן אֵלּו שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְלוֹמְדִים מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם. כָּל שֶׁכֵּן, וְכָל שֶׁכֵּן רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהוּא עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל.
אחרי פטירת משה – וקם העם הזה וזנה, אוי לדור שיסתלק רשב״י
אַחַר שֶׁמֵּת מֹשֶׁה, מַה כָּתוּב? וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה וְגוֹ׳. כָּךְ, אוֹי לָעוֹלָם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁמַּעַיְנוֹת הַחָכְמָה יִסְתַּתְּמוּ מִן הָעוֹלָם, וְיִרְצֶה אָדָם דְּבַר חָכְמָה וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיֹּאמַר, וְכָל הָעוֹלָם טוֹעִים בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בֵינֵיהֶם מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּחָכְמָה.
ואם כל עדת ישראל ישגו ח״ו
עַל אוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב, וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ. וְאִם יִשְׁגּוּ בַתּוֹרָה וְלֹא יֵדְעוּ אֶת דְּרָכֶיהָ, בַּמֶּה זֶה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא מִן שֶׁיּוֹדֵעַ לְגַלּוֹת עֲמֻקּוֹת הַתּוֹרָה וּדְרָכֶיהָ. אוֹי לְאוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁיִּמָּצְאוּ אָז בָּעוֹלָם.
(זהר ויקרא דף כב.)
וַיֹּ֤אמֶר ד׳ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ וגו׳
לא נמצא בעולם כאותו הדור שעמד משה אהרון ומרים
וּבֹא וּרְאֵה, לֹא נִמְצָא דוֹר בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַדּוֹר שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בָּעוֹלָם, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְאִם תֹּאמַר בִּימֵי שְׁלֹמֹה גַּם כָּךְ - לֹא! שֶׁהֲרֵי בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה, וְהַשֶּׁמֶשׁ הִתְכַּנְּסָה. וּבִימֵי מֹשֶׁה הִתְכַּנְּסָה הַלְּבָנָה וְשָׁלַט הַשֶּׁמֶשׁ.
מרים לבנה, משה שמש, אהרון זרוע ימין,
שְׁלֹשָה אַחִים הָיוּ: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךְ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מִרְיָם - לְבָנָה. מֹשֶׁה - שֶׁמֶשׁ. אַהֲרֹן - זְרוֹעַ יָמִין. חוּר - זְרוֹעַ שְׂמֹאל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.
בַּהַתְחָלָה מֵתָה מִרְיָם - הִסְתַּלְּקָה הַלְּבָנָה וְהִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר. אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁמְּקָרֶבֶת תָּמִיד אֶת הַלְּבָנָה בְּאַחֲוָה וּבְשִׂמְחָה, וְעַל זֶה כָּתוּב וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן. אֲחוֹת אַהֲרֹן בְּוַדַּאי, שֶׁהִיא זְרוֹעַ שֶׁמְּקָרְבָהּ בְּאַחְדוּת וּבְאַחֲוָה עִם הַגּוּף.
אַחַר כָּךְ הִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְנֶחְשַׁךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁכָּתוּב וְנֶאֱסַפְתָּ [והאסף] אֶל עַמֶּיךְ גַּם אָתָּה וְגוֹ׳. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם שֶׁנִּמְצְאוּ בָעוֹלָם.
בימי שלמה שלטה הלבנה בתיקוניה ונראתה בעולם
בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה בְתִקּוּנֶיהָ וְנִרְאֲתָה בָעוֹלָם, וְהִתְקַיֵּם שְׁלֹמֹה בְּחָכְמַת הָאוֹר שֶׁלָּהּ וְשָׁלַט בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה יָרְדָה בַּעֲונוֹתָיו, נִפְגַּם יוֹם אַחַר יוֹם, עַד שֶׁנִּמְצָא בְקֶרֶן מַעֲרָבִית וְלֹא יוֹתֵר, וְנִתַּן שֵׁבֶט אֶחָד לִבְנוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נָבִיא הַנֶּאֱמָן.
כשיצאו ישראל ממצרים האיר השמש ולא לבנה
כָּתוּב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְגוֹ׳. פָּסוּק זֶה בֵּאַרְנוּ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁהֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא הַלְּבָנָה. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף וְגוֹ׳. הֲרֵי כָּתוּב וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, בַּמִּדְבָּר, עִם שְׁאָר מֵתֵי מִדְבָּר.
כינוס השמש למקומו להאיר ללבנה
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס הַשֶּׁמֶשׁ, לְאֵיזֶה מָקוֹם הִתְכַּנֵּס? אֶל מְקוֹמוֹ, בִּשְׁבִיל לְהָאִיר לַלְּבָנָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִתְכַּנֵּס, זוֹרֵחַ הוּא שָׁם וַדַּאי. שֶׁהֲרֵי לֹא מוּאֶרֶת הַלְּבָנָה אֶלָּא מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם. אַף עַל גַּב שֶׁתִּתְכַּנֵּס, הִנְּךְ קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה .
מה יתרון לאדם – זה יהושע
כָּךָ הוּא מֹשֶׁה, וְעָלָיו כָּתוּב פָּסוּק זֶה, מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וְגוֹ׳. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹזֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהוֹרִישׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא זָכָה לְהַשְׁלִים לַלְּבָנָה כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי הוּא עָמַל בְּיִשְׂרָאֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, תַּחַת מֹשֶׁה.
אוי לאותה בושה, תחת השמש ולא אור משלו
בּא וּרְאֵה, אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה, מִשּׁוּם שֶׁעָבַד וְלֹא לָקַח מְקוֹמוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא הָיָה לוֹ אוֹר מִשֶּׁלּוֹ, אֶלָּא אוֹר שֶׁהֵאִיר לוֹ.
כל מקום שאמר שלמה תחת השמש זו כונתו
וְאִם כָּךְ מַהוּ שִׁבְחוֹ, הוֹאִיל וְלֹא הִשְׁלִים לְכָאן וּלְכָאן? וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עַל דַּרְגָּתוֹ אָמַר. רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְכֵן כֻּלָּם. וּמִשּׁוּם דַּרְגָּתוֹ אָמַר, וְזֶהוּ סוֹד הַדָּבָר בְּוַדַּאי
(זהר במדבר דף קפא:)
הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה וגו׳
שאול נטל המלכות שעדיין לא הגיע זמן דוד
בֹּא וּרְאֵה, שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ נָטַל מַלְכוּת, מִשּׁוּם שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל דָּוִד לָזֶה, שֶׁהֲרֵי מַלְכוּת הָיְתָה וַדַּאי שֶׁל דָּוִד, וּבָא שָׁאוּל וְלָקַח אוֹתָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל דָּוִד לָרֶשֶׁת אֶת שֶׁלּוֹ, אָז הִתְעוֹרֵר צֶדֶק וְכָנַס אֶת שָׁאוּל בְּחֶטְאוֹ, וְנִדְחָה מִלִּפְנֵי דָוִד, וּבָא דָוִד וְלָקַח אֶת שֶׁלּוֹ.
טעם שלא הסיר הקב״ה שאול מהמלכות קודם שימות
וְלָמָּה לֹא הֵסִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שָׁאוּל מֵהַמַּלְכוּת וְלֹא יָמוּת? אֶלָּא טוֹבָה עָשָׂה עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּנַס אוֹתוֹ בְמַלְכוּת, וְלֹא יִרְאֶה עַבְדּוֹ שׁוֹלֵט עָלָיו וְלוֹקֵחַ מַה שֶּׁהָיָה שֶׁלּוֹ בַּתְּחִלָּה. כָּךְ זֶה. מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁמִּזְדַּוֵּג, שֶׁלֹּא יִדָּחֶה מִלִּפְנֵי אַחֵר.
הראית מימיך שמש עובד ללבנה
כָּתוּב וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי וְגוֹ׳. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲתִרְצֶה לְחַדֵּשׁ עוֹלָם?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁמֶשׁ עוֹבֵד לַלְּבָנָה?! רָאִיתָ מִיָּמֶיךְ שֶׁתִּשְׁלֹט הַלְּבָנָה בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד?!
אֶלָּא - הֵן קָרְבוּ יָמֶיךְ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ. יִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְתִשְׁלֹט הַלְּבָנָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם אַתָּה תִּכָּנֵס לָאָרֶץ, תִּתְכַּנֵּס הַלְּבָנָה מִלְּפָנֶיךְ וְלֹא תִשְׁלֹט. וַדַּאי שֶׁשִּׁלְטוֹן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וְלֹא תִשְׁלֹט בְּעוֹד שֶׁאַתָּה קַיָּם בָּעוֹלָם.
לא מצינו שציוה הקב״ה את יהושע
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳. וּמָה אָמַר? הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳. וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אֶלָּא אֶת מֹשֶׁה. שֶׁאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה כָּל זֶה, שֶׁכָּתוּב וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם.
אף שתשכב עם אבותיך – אתה תמיד קיים להאיר ללבנה
אִם כֵּן, מַהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ? אֶלָּא הַכָּתוּב אָמַר, הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַף עַל גַּב שֶׁתִּשְׁכַּב עִם אֲבוֹתֶיךְ, הֲרֵי אַתָּה תָּמִיד קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁמִּתְכַּנֵּס, לֹא מִתְכַּנֵּס אֶלָּא לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וְאָז מֵאִיר לַלְּבָנָה כְּשֶׁמִּתְכַּנֵּס. וְעַל זֶה הִנְּךְ שּכֵב, לְהָאִיר, וְזֶהוּ וַאֲצַוֶּנּוּ. וְאָז הִתְבַּשֵּׂר יְהוֹשֻׁעַ לִהְיוֹת מוּאָר, וְעַל זֶה כָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ, לְהָאִיר לִיהוֹשֻׁעַ, וְזֶהוּ וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, הַכֹּל כְּדֵי לְהָאִיר.
כִּי אַתָּה תָּבֹא, וְאַחַר כָּךְ תָּבִיא, מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא אֶחָד תָּבֹא, לְבַשֵּׂר לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ וְיִתְקַיֵּם בָּהּ. וְאֶחָד תָּבִיא, לְבַשֵּׂר לוֹ אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל קִיּוּם שֶׁל עַצְמוֹ, וְהִתְבַּשֵּׂר עַל שִׁלְטוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
(זהר דברים דף רפד.)
פקאל אללה אולא למוסי אנך מנצ׳ג׳עה מע אבאיך וסיקום הד׳א אלשעב ויטגא פי תבע מעבודאת אהל אלבלד אלד׳י הו צאיר אלי ת׳ם פימא בינהם ויתרכני ויפסך׳ עהדי אלד׳י עהדתה מעה
ואז אמר ה׳ למשה: אתה שוכב עם אבותיך, ויקום העם הזה ויזנה אחרי עבודת אנשי הארץ אשר הוא בא אליה בקרבם, ויעזוב אותי ויפר את בריתי אשר כרתי עמו.
נכר הארץ – גויי הארץ.
נכר הארץ [THIS PEOPLE WILL … GO ASTRAY AFTER THE GODS OF] נכר הארץ – i.e., [after the gods of] the peoples of the land (Onkelos).
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה – משה שמע יהושע לא שמע.
הנך שוכב עם אבותיך וקם – מלמד שנתבשר בתחיית המתים. הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה. הראה לו גליות ומעלם אשר מעלו.
נכר הארץ – מלמד שהם נקראים אלהי נכר.
אשר הוא בא שמה – כשם שגירשתי מפניהם את יושבי הארץ כך אני עתיד לגרש את אלה מפני מעשיהם.
בקרבו – שלא גרם להם לישראל גלות וטלטול אלא הכנענים שהניחו בקרבם. וכן הוא אומר (יהושע י״ג:י״ג) וישב גשור ומעכה בקרב ישראל עד היום הזה.
ועזבוני – זה יחוד השם.
והפר את בריתי – זה תלמוד תורה. אשר כרתי אתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(טז) וקם העם הזה – לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו,⁠1 כי מה טעם: הזה וזנה.
וטעם וזנה – לצאת מתחת רשותו במחשבתו.
אחרי אלהי נכר הארץ – ידענו כי השם אחד, והשינוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקיבול כפי המקום, על כן כתוב: את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו), על כן אמר יעקב: הסירו את אלהי הנכר (בראשית ל״ה:ב׳). והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין.
והטעם בקרבו – שב אל נכר, כאילו אמר: וזנה אחרי אלהי עם נכר שהםא אלהי הארץ.
והקרוב: כי בקרבו שב אל הארץ, כי ימצא לשון זכר, כמו: ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), נעתם ארץ (ישעיהו ט׳:י״ח), [יחלק {את} הארץ (במדבר כ״ו:נ״ה).]⁠ב2
1. כדעת בבלי סנהדרין צ׳: ש״הנך שכב עם אבתיך וקם״ מהווה מקור לתחיית המתים.
2. השוו ראב״ע במדבר ל״ב:ה׳.
א. כן בכ״י פריס 182, ברסלאו 53. בכ״י פריס: אלהי נכר עם.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(16) AND THIS PEOPLE WILL RISE UP. It is not possible for this to be connected to what precedes it, for what reason is there to say,⁠1 and this people will rise up, and go astray.⁠2
The meaning of ve-zanah (and go astray) is, to leave God's authority3 in one's thought.
AFTER THE FOREIGN GODS OF THE LAND. We know that God is one.⁠4 Change comes from the recepients.⁠5 God does not change His works,⁠6 for they are executed in wisdom. It is part of the service of God to harness one's power to receive spiritual inspiration in accordance with the place.⁠7 Scripture therefore reads, the manner of the God of the land (II Kings 17:26).⁠8 Jacob therefore said,⁠9 Put away the strange gods (Gen. 35:2).⁠10 The place is unlike other places with regard to engaging in sexual intercourse with women whom Scripture deems as being of close flesh.⁠11 The intelligent will understand.⁠12
[AMONG THEM.] Be-kirbo (among them) refers to foreign.⁠13 Scripture, as it were, states, and go astray after the gods of a foreign people,⁠14 who are the gods of the land.⁠15 However, it appears that be-kirbo refers to the word ha-aretz (of the land),⁠16 for the word eretz is found in the masculine.⁠17 Compare, And the land (ha-aretz) was not able to bear (nasa)⁠18 them (Gen. 13:6); the land [is] burnt up (netam19 aretz) (Is. 9:18).
1. At this point.
2. Our verse does not logically follow God's telling Moses that He is going to charge Joshua. Hence verses 16-22 follow what is recorded in verse 23.
3. Literally, to leave God's domain, to believe in another god.
4. God is unchangeable. God remains the same at all times.
5. Of Divine beneficence. According to Ibn Ezra praying to God does not change God's mind. It changes the petitioner. The person changes his fate because he becomes a different person. Thus God's decrees remain unchangeable.
6. The laws of nature, or any of His actions.
7. The Land of Israel. According to Ibn Ezra if a person follows a certain way of life, i.e., following God's commandments, certain things will follow automatically. He also believed that God's influence varies in accordance with the place. Hence certain laws have to be followed in the Land of Israel if the land is to maintain its sanctity and receive the amount of divine influence allotted to it. See Ibn Ezra on Gen. 4:14; 28:16. Also see Ex. 15:17.
8. The reference is to the people whom the king of Assyria brought to Samaria. They wanted to learn the manner of the God of the land because they knew that if they wanted to remain in the Land of Israel, they would have to alter their ways to fit the religious requirements of the land.
9. To his sons.
10. According to Ibn Ezra, Jacob told his sons, "Now that we are in the Land of Israel put away the images which you held on to while you were outside of the Land of Israel.⁠"
11. A person is not allowed to marry a variety of close relatives. Among these are two sisters and an aunt. However, Jacob married two sisters and Amram married his aunt. According to Ibn Ezra they did so because they were outside of the Land of Israel. See Ibn Ezra on Lev. 18:26.
12. That the Land of Israel has special spiritual significance.
13. That is, foreign people. Our verse reads, and go astray after the foreign gods of the land, whither they go to he among them. Ibn Ezra does not believe that Scripture would use the term "among them" when referring to foreign gods, for such gods do not exist, and it is impossible to come among them. Hence his interpretation.
14. The Canaanite nations.
15. In other words, the foreign gods of the land is short for "the foreign people of the gods of the land.⁠"
16. In this case be-kirbo should be translated as "in it" or "into the midst of it" and our verse rendered, and go astray after the foreign gods of the land into the midst of which they enter.
17. Hence the word be-kirbo which is masculine, can refer to eretz. Eretz is usually feminine. Hence Ibn Ezra's comment.
18. Nasa is masculine.
19. Netam is masculine.
הנך שוכב עם אבותיך וקם – והוא מן התיבות שאין להם הכרע (בבלי יומא נ״ב:), דאיכא לפרש הנך שוכב וקם – שאתה עתיד לקום, וזה רמז לתחיית המתים מן התורה.
ופשטיה: וקם העם הזה וזנה, כדמפרש ואזיל.
הנך שוכב עם אבותיך וקם – BEHOLD YOU SHALL SLEEP WITH YOUR FATHERS AND RISE – And this is one of the words whose meaning cannot be decided (Bavli Yoma 52b:5), for it is possible to explain “Behold you shall sleep and rise” – that you will rise in the future, and this is a hint to resurrection of the dead from the Torah.
And its plain meaning: וקם העם הזה וזנה AND THIS NATION WILL RISE AND GO ASTRAY, as it goes on to explain.
אשר הוא בא שמה בקרבו – בקרב הארץ, לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), נעתם ארץ.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
אשר הוא בא שמה בקרבו, "to which it (the nation of Israel) goes to be among them.⁠" The words: בקרב הארץ, are treated as in the masculine mode, just as in Genesis 13,6: ולא נשא אותם הארץ, "and the land could not support (both) of them;⁠" or as in Isaiah 9,18: נעתם ארץ, "the earth was shaken.⁠" [The word ארץ, ארצות, "land, lands,⁠" is treated as a feminine noun in the vast majority of instances when it occurs. Ed.]
אלהי נכר הארץ – גויי הארץ. לשון רבינו שלמה.
ואיננו כן, אבל האלהים שהוא נכר בארץ ההיא, כי השם הנכבד והנורא נקרא אלהי ארץ ישראל, כענין שנאמר: כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו), וכן: וידברו עלא אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט), וכתיב: לא ישבו בארץ י״י (הושע ט׳:ג׳). והזכיר זה ר׳ אברהם, וכבר פירשתיו (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה).
וטעם: אשר הוא בא שמה בקרבו – שהוא בא בקרב עמו ועובדיו. או בקרבו – בקרב הארץ, כמו: ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), נעתם ארץ (ישעיהו ט׳:י״ח), כדברי ר׳ אברהם.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״אל״.
THE GODS OF 'NEICHAR' OF THE LAND — "the gods of the [foreign] peoples of the Land.⁠" This is Rashi's language. But it is not correct.⁠1 Rather, it means "the gods that are foreign to this Land,⁠" for the Glorious Name2 is called the G-d of the Land, similar to what is stated, because they know not the manner of the G-d of the Land.⁠3 Similarly, And they spoke of the G-d of Jerusalem, as concerning the gods of the peoples of the earth4 and it is further written, They shall not dwell in the Eternal's Land.⁠5 Rabbi Abraham ibn Ezra mentioned this [here], and I have already explained it.⁠6
WHITHER HE GOETH TO BE 'B'KIRBO' (AMONG THEM). This means "whither he [the foreign god] goes to be among His people and His servants.⁠" Or b'kirbo may mean "in the midst of the Land,⁠" as in the expressions: and the land was not able to bear them;7 the land burnt up,⁠8 in accordance with the words of Rabbi Abraham ibn Ezra.
1. Ramban understood Rashi's words to mean that the term neichar (foreign) applies to the peoples — "the gods of the foreign peoples.⁠" Ramban contends that the term "foreign" applies to the gods, as will be explained.
2. Above, 28:58.
3. II Kings 17:26.
4. II Chronicles 32:19.
5. Hosea 9:3.
6. See Genesis 24:3 (Vol. I, p. 294); Leviticus 18:25. (Vol. III, pp. 268-275).
7. Genesis 13:6. This verse shows that, although the word aretz (land) is feminine, Scripture sometimes uses it as the subject of a masculine verb, as in this verse, where the verb nasa (able to bear) is used in connection with ha'aretz instead of the feminine verb nasah. Here, too, b'kirbo [literally: "in the midst of him"] is used with reference to "the Land" instead of the feminine b'kirboh.
8. Isaiah 9:18. Here, too, the verb is the masculine ne'tam (burnt up) instead of the feminine ne'tmah.
הנך שוכב עם אבותיך – אמרו במדרש, כשאמר לו הקב״ה למשה הן קרבו ימיך למות א״ל משה רבש״ע בהן קלסתיך שנאמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים בו בלשון אתה קונס עלי מיתה, אמר לו אני אעשה לך לקורת רוח, מיד בא אליו הדבור מאת הש״י ואמר הנך שוכב עם אבותיך, אין לשון הנך אלא קורת רוח.
ובמסכת סנהדרין דרשו, הנך שוכב וקם מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכענין זה דרשו בו (שמות ט״ו:א׳) אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. ובאור מה שאמרו אני אעשה לך קורת רוח לפי דעתי הוא קורת רוח של העוה״ב שיבטיחנו בו, וכענין שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח של העולם הבא מכל חיי העולם, הזה שהרי משה קלסו בהן והקב״ה אמר לו הן קרבו, והקריבה זו אל החיים הנצחיים כי המות סבת החיים ושערי העוה״ב, א״כ אין זה קטרוג ועונש אלא שכר, שהרי המלך הישר לא יחתוך ראש השר שלו בחרב שהביא לו מנחה אך יגמלהו ויתן לו מתנות, וכן הקב״ה גמלהו למשה בכאן כרחמיו וכרוב חסדיו, כך אמר לו אתה קלסתני בהן ואני אומר לך הן קרבו ימיך והנך שהוא קורת רוח לעוה״ב שתהיה נפשך גנוזה תחת כסא הכבוד, וזהו תוספת כ״ף במלת הנך שהוא כסא הכבוד, וכמו שרמזתי בתוספת כ״ף של (ויקרא כ״ז:ב׳) בערכך נפשות לה׳, כי הנפשות אשר לה׳ הן בערך כסא הכבוד. נמצאת למד שאע״פ שהזכיר לו מיתה במלת הן כלל בו החיים האמתיים שהיה מתקרב אליהם, ובשרו בשני מיני החיים, הראשון חיי עולם הנשמות המתקרבים לו לאדם תיכף למיתתו, והשני חיי עולם התחיה שמשם יעתק אל העוה״ב שהוא השכר האחרון ביום השבת הגדול, ושם יזכו ויתעדנו בגוף ובנפש. וזהו שאמר הנך כלפי הנפש בעולם הנשמות שתהיה גנוזה שם בכסא הכבוד, ואמר שוכב וקם כלפי הגוף לזמן תחיית המתים, וזה באור הקורת רוח שאמר לו, וזה מבואר.
אלהי נכר הארץ – יבאר הכתוב כי האלהים נכרים בארץ ה׳, לפי שהיא נחלתו ולא השליט עליה מלאך ושרף או כוכב ומזל ולא שום כח מן הכחות העליונים, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, ואין הכונה בזה שלא יהיו המזלות גורמין לישראל, שהרי אמרו בפירוש מזלו גורם, אבל הענין שישראל אינן מסורין תחת ממשלת המזלות לפי שהכוכבים והמזלות וכל העולם נבראו בשביל צדיקים, וא״כ איך יתמנה השפל על העליון ממנו והעלול על העלה, אמנם הם ממונים על העבודה זרה כי כל כוכב ומזל ממונה על אומה שלו. וכן אמרו בספרי החכמה המפוארה היא חכמת הכוכבים, מזל עקרב לארצות ישמעאל, מזל קשת לפרס, מזל גדי לפלשתים, מזל בתולה או מאזנים לאדום, וזהו שאמר הכתוב (דברים ד׳:י״ט-כ׳) אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה׳, באר כי הקב״ה נתנם לחלקם, לא לחלק ישראל, ולכך לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בענין ע״ז כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעבדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה, והראיה מן הכותיים שלא נענשו בעבדם אותם בארצם עד שבאו לארץ ועבדוה ואז נענשו, שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ו) וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותן כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכך אמר בכאן אלהי נכר הארץ כי האלהים וכחות עבודה זרה כלם הם נכרים בארץ, וכל העובד עבודה זרה הרי הוא כמי שמבקש לגרש המלך מן ההיכל שלו, וזאת היא מעלת ארץ ישראל, והוא סוד הכתוב שנאמר בענין המטר (איוב ה׳:י׳) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, למדך הכתוב כי עקר השגחה בארץ ומשם מתפשטת לשאר מקומות העולם, ולכך אמר בארץ, הנותן, כלומר הוא בעצמו אבל בשאר מקומות שקראו חצות אמר ושולח, ע״י שליח, ומה שקראן חוצות יורה על פנימיות מעלת הארץ, כלומר שהן חוץ מפלטרין של מלך, ודוד ע״ה קראן אהלי רשע, הוא שאמר (תהלים פ״ד) בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע, כלומר בחרתי ישיבת הסף מדור בחוצה לארץ שהם אהלי רשע, וכנגד ירושלים שהיא עיקר הצדק קרא לשאר ארצות אהלי רשע, ופרשה זו בבית ראשון כי שם עבדו ישראל ע״ז.
אשר הוא בא שמה בקרבו – כלומר בקרב הארץ, כי כן מצינו ארץ בלשון זכר (בראשית י״ג:ו׳) ולא נשא אותם הארץ. או ירמוז בקרבו בקרב ההיכל, כמו שדרשו רז״ל עד אימת עד שהכניסו עבודה זרה בהיכל, שנאמר (יחזקאל ח׳:ה׳) סמל הקנאה הזה בבאה.
הנך שוכב עם אבותיך, "here you are going to lie with your fathers, etc.⁠" When Moses had complained that God was using the very instrument to kill him with which he had used to praise the Lord with, God reassured him, calmed him down by assuring him that as opposed to other people who die and whose influence dies with them, his influence would continue to be manifest just as the sun's influence is manifest even after it sets when it shines upon the moon enabling the moon to illuminate the earth with its reflected light.
The verse is used to prove that resurrection is promised in the Torah as the sages in Sanhedrin 90 read the sequence of the words הנך שוכב עם אבותיך וקם as if God were saying: "here you will lie with your fathers and arise.⁠" Similar comments are made about Moses having introduced the famous song after the crossing of the Sea of Reeds with the words אש ישיר instead of אז שר, "then he will sing,⁠" instead of "then he sang" (Exodus 15,1). Concerning the serenity experienced by the souls in the hereafter the sages in Avot 4,22 opined that a single hour of the serenity in that world outweighs all the good experienced in our terrestrial world. If God, as it were, introduced Moses to that world of serenity with the word הן, He did indeed set Moses' mind at rest over the need for him to leave the arena in which he had been so influential. He convinced him that death is the entrance fee one has to pay for attaining that desirable serenity. Considering all this, Moses had no reason to view death as a penalty, on the contrary, he was to view it as an introduction to untold delights. All of this is alluded to in the otherwise extraneous letter ך at the end of the word הנך, seeing Moses had not been accurate (according to the Midrash) in comparing הן and הנך. This final letter was an allusion to the כסא הכבוד, "God's throne of glory in the celestial regions,⁠" the proximity of which Moses would henceforth experience. We have previously mentioned that the inexplicable use of that letter such as in Leviticus chapter 27,2 בערכך נפשות לה', is also an allusion to that כסא הכבוד. All the souls which truly belong to Hashem, לה', are to be found in that celestial region, i.e. are viewed as close to the throne of God's glory in value.
From all of the foregoing you will realise that although God introduced Moses' impending death to him with the word הן, Moses was not correct in complaining that the very instrument he had used to praise the Lord with was now being turned against him.
The fact that the word הן, as distinct from the word הנה, is a plural, indicates that God referred to two kinds of life after death which Moses would attain. The first is the life reserved for the souls while they await the metamorphosis of our universe in the seventh millennium, as we discussed repeatedly; the second is the physical life after the resurrection. Whereas the word הנך may allude to the life of the souls, the words שוכב וקם, "lie down and arise,⁠" are an allusion to this life after the period of the resurrection when both body and soul are reunited.
אלהי נכר הארץ, "after the gods of the foreigners of the land.⁠" The Torah tells us that such gods as had been permitted to the Gentile nations were nonetheless "strangers" in the Holy Land as that land was always under the direct supervision of the Lord, and He had never assigned what goes on there to the supervision of any celestial/planetary forces. This land is God's own "inheritance.⁠" This is also what the sages meant when they said אין מזל לישראל, "the Jewish people are not subject to the horoscopic influences we know as mazal.⁠" They meant that the Jewish people, when in the land of Israel and observing the laws of the Torah, are not subject to such influences. This must be so, as we have a clear statement by these same sages that מזלו גורם, that "his mazal was a causative factor in his fate.⁠" (Yevamot 64, et al) Seeing that the planets, stars, and all other celestial phenomena have been created for the sake of the righteous, how could it possibly be that these same righteous people are suddenly subject to these horoscopic constellations? Each of these horoscopic constellations has been assigned to certain nations, such as the constellation known as scorpion which was assigned to the people of Ishmael, the constellation Sagittarius, the archer, to the people of Persia, etc., etc. This was what the Torah referred to in Deut. 4,19-20 "which He assigned to them, whereas He (personally) took you out of the iron crucible, etc.⁠" Clearly, the supervision of the fates of the other nations by celestial forces has been entrusted to agents of the Lord, i.e. the horoscopic forces, whereas that of the Jewish people is not determined by means of intermediaries. It is noteworthy that nowhere in the Torah does God accuse the Gentile nations of idolatry or describe them as being punished for relating to these forces as gods. Only the Jewish people have been warned again and again not to turn to any form of intermediary, and they are being held responsible for observing this commandment in the strictest possible sense. The only time Gentile nations are described as being punished for the practice of idolatry is if they did so in the Holy Land, the land which God claimed as His share and inheritance. The best proof of this is found in Kings II 17,26 where the prophet tells us about the Kushites who practiced the cults of their fathers after they had been forcibly transplanted to the areas previously inhabited by the Ten Tribes who had been exiled by King Shalmanesser of Assyria.
The reason that the Torah speaks here of אלוהי נכר הארץ, is that these deities are totally alien to the land of Israel, fulfilling neither a function for the local inhabitants nor for the Israelites. All kinds of idolatry is alien to that country, no intermediary force having been assigned to function in that land. Anyone practicing idolatry in that land is seen as if he were trying to expel the king of that country from his palace. This is one of the ways in which the land of Israel is superior to all other countries. This fact is alluded to in the verse in Job 5,10: הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, "Who gives rain to the earth, and sends water over the fields.⁠" This verse teaches that God's benevolent supervision of what goes on earth concentrates on the land of Israel and spreads from there to other parts of the globe. These parts are referred to in the verse in Job as חוצות, "outlying areas.⁠" The manner in which this proliferation has been described is שולח, "dispatches,⁠" whereas the rain which falls in the Holy Land is described in this verses as the result of נתינה, "something given directly.⁠" David refers to the areas described as חוצות in Job as אהלי רשע, "the tents of the wicked.⁠" (Psalms 84,11) The whole verse there reads: "Better one day in Your courts than a thousand anywhere else; I would rather stand on the threshold of God's House than dwell in the tents of wickedness.⁠" When compared to Jerusalem, the city of righteousness, other locations do not qualify for a better description than "tents of wickedness.⁠" Our paragraph refers to the period of the first Temple when idolatry was rampant.
אשר הוא בא שמה בקרבו, "in whose midst it is coming.⁠" the reference is not to the people but to the land. This is not the first time that the word ארץ appears as masculine; we have a similar masculine description of the land of Israel in Genesis 13,6.
It is also possible that the word בקרבו is an allusion to the Sanctuary in the land, which is viewed as being in its center. This would be analogous to a statement by our sages in Petichta Rabbah to Lamentations 22: "How long (did they relentlessly introduce more and more idolatry)? Until they introduced idolatry into the Sanctuary itself.⁠" [The Midrash refers to a verse in Jeremiah 11,6 in which the proliferation of idolatry in the towns of Yehudah is described and the word חוצות describes the innermost part of Jerusalem. It adds a verse from Ezekiel 8,5 describing penetration by idolatry of the Sanctuary itself as the ultimate act of rebellion against the Lord. Ed.]
אלהי נכר הארץ – פירש״י גויי הארץ עכ״ל. בא ללמדנו שאין לפרש אלהי שהוא נכר שאם כן היה לו לכתוב אלהים נכרים שהרי אלהים לשון רבים. כ״פ הר״ר אליקים. ועוד דא״כ הוה לו לכתוב אלוה נכר הארץ כי אין לך אלוה שאינו דבוק כמו האלהי העמים שהוא כמו מאלהים של העמים אף זה כיוצא בו אלהים של נכר הארץ. עד״י ב״א.
וקם העם הזה וזנה – זה א׳ מה׳ פסוקים שאיסי בן יהודה או׳ שאין להם הכרע וסי׳ שאת מחר ארור משוקדים וקם שאת הלא אם תטיב שאת אם שאת אם לא תטיב מחר דכתיב צא הלחם בעמלק מחר או מחר אנכי נצב ארור דכתיב ארור אפם כי עז או עקרו שור ארור משוקדים דכתיב ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה וקם דכתי׳ הנך שוכב עם אבותיך וקם או וקם העם הזה.
וקם העם הזה וזנה – א״ל ההוא מינאה לר״מ אמריתו דחיי שכבי דכתי׳ ויציצו מעיר כעשב הארץ כשהם עומדים ערומים עומדים או בלבושיהם עומדים א״ל ק״ו מחטה ומה חטה שנקברת ערומה עומדת בכמה לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהם עאכ״ו וא״ל קיסר לר״ג אמריתו דחיי שכבי והא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי. א״ל ברתיה שבקיה דאנא אהדר לך א״ל ב׳ יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים וא׳ מן העפר איזה מהם משובח א״ל שיוצר מן המים א״ל מן המים יצר הקב״ה עולמו הכל היה מן המים מן העפר לכ״ש דבי רי״ש תנא ק״ו מזכוכית ומה זכוכית שבריאתו מן הרוח אם נשברו יש להם תקנה ברוחו של הקב״ה לכ״ש וא״ל ההוא מינאה לר׳ אמי אמריתו דחיי שכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א״ל אמשול לך מלה״ד למלך ב״ו שאמר לעבדו לך ובנה לי פלטרין גדולין במקום שאין מים ועפר הלך ובנה לימים נפלו פלטרין כעס המלך עליו ואמר במקום שאין עפר ומים בניתם במקום שיש מים עאכ״ו ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שחציו עפר וחציו בשר למחר נעשה הכל בשר ושמא תאמר לזמן מרובה עלה להר וראה חלזון שהיום אין בו חלז א׳ למחר ירדו גשמים ויתמלא כולו חלזונות וא״ל ההוא מינא לגביהה בן פסיסא וי לכון חייבייא דאמריתון דחיין מיתייא ומה החיים מתים מתים חיים א״ל איהו וי לכון דאמריתון דלא חיין מיתייא השתא ומה מה דלא הוו הוויין דהוויין לא כ״ש א״ל חייבא קרית לי אנא קאימנא ובעיטנא בך ופשיטנא לעקמימותך מינך א״ל אם אתה עושה כן אומן תקרא ושכר הרבה תטול.
אלהי נכר הארץ – פרש״י גויי הארץ. וכתב הרמב״ן ואינו כן אבל אותו אלהים הוא נכר בארץ ההיא כי השם הנכבד יקרא אלהי ישראל כענין שנא׳ לא ידעו את משפט אלהי הארץ:
אלוהי נכר הארץ, "after the gods of the strangers of the land.⁠" According to Rashi these words are a reference to the local deities. Nachmanides writes, that of course, the Torah does not suggest that these gods have any legitimacy in any other country either, but the Torah stresses that in that land they have even less claim to legitimacy, seeing that only the God of Israel has any claim to that, especially in the Israelites' land. These so-called gods are not even familiar with the customs and mores that govern human conduct in that land. (Compare Kings II 7,26)
וקם העם – תגין על הקו״ף, לומר שימאסו בק׳ ברכות. ובבנין של שלמה שהיה היכלו ק׳ אמה.
העם הזה וזנה אחרי – בגימטריא זה הוא מנשה.
אחרי אלהי נכר הארץ – רוצה לומר: אחרי אלהי נכר עם הארץ.
(טז-יז) התועלת החמש עשרה הוא להודיע מין אחר מהעונש זולת המינים הקודמים והוא שיסלק השם יתעלה השגחתו מהמורדים בו ועזבוהו והפרו את בריתו ויהיו נעזבים למקרי הזמן כאמרו והסתרתי פני מהם והיה לאכול והנה לנענש בזה האופן יקרו קצת הצלחות מפני ההשגחה הכוללת אך לעת תמוט רגלם יפלו נפילה עצומה ולזה תמצא למלכי ישראל קצת הצלחות עם עשותם הרע בעיני י״י אך לעת תמוט רגלם נשארו מתי מספר ולא היה נשאר מהם דבר לולי השגחת השם יתעלה על האבות.
(טז) התועלת השמנה עשרה הוא להודיע איך הפליגה התורה להזהיר ישראל מעבוד עבודה זרה עד שכבר נכפלה האזהרה והזירוז בה פעמים רבות כדי לשמור ישראל ממה שנפלו בו מהרע כפי היכולת כי כבר משוער אל השם יתעלה מצד רוע תכונת ישראל שהם מוכנים ליפול בזה הרע ולזה השתדל להצילם מזה לפי מה שאפשר.
(טז-כא) ואמר ויאמר י״י אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו׳ והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו וגו׳ ואנכי הסתר אסתיר וגו׳ ועתה כתבו לכם וגו׳ כי אביאנו וגו׳ והיה כי תמצאנו וגו׳. סדר לפניהם כל הענינים על הדרך שיהיו ואיך תכנס על ידיהם רוח עועים ובלבול הדעת עד שיבאו מצדם לידי כפירה בידיעת י״י ית׳ ובהשגחתו אשר תהיה הרפואה למחלתם קדימת הידיעה הזאת בלי ספק. ולזה אמר כי כאשר יקום העם הזה אחרי מותו ועזבוהו וגו׳. וחרה אפי בהם ומצאום רעות רבות וצרות בזמנים רבים ודורות נמשכים באלו הגליות הנה מתוך אלו התלאות יבאו לומר ולגזור הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. והכוונה שהאלהים אשר חשבו ראשונה או שאמרו עליו הנביאים שהוא יושב בקרבם ורואה ומשגיח בם ומנהיגם נתברר להם בזה שהוא אינו בקרבם ואינו משגיח בענינם כמו שאמרו שאם היה יודע לא ישיגום אלה הענינים הרעים שהשיגום בסוף או הטובים שהיו בראשונה כי למה ישתדל עליהם כל ההשתדלות ההוא העצום אחר שלסוף יתום לריק כחו הגדול אשר עשה עמנו להפליא והוא אינו אלא שנתקיים בלבם לסוף מה שנסתפק מתחלה על ריב בני ישראל ועל נשותם את י״י לאמר היש י״י בקרבנו אם אין והוא גזרתם הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה.
ולזה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים – ירצה שיוסיף הסתר על הסתר תחת רעתם זאת אשר גזרו עליהם להיות לבם פונה אחרי הפקר עבודת אלהים אחרים כי על כן החליטו כי אין אלהים בקרבם והנה זאת תהיה הסבה לגודל עונשם וייסוריהן ואורך הגליות אשר יעמדו בהם עד שיכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ויבאו לידי הכרה שלימה ויבושו מדעותיהם אלה כמו שכתבנו ראשונה.
ולפי שהתרופה החזקה בזה היא קדימת ההודעה כמו שאמרנו אמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ואכל ושבע ודשן ופנה וגו׳. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות אשר לסבתם יבאו לידי קלקול המחשבות ההנה הנפסדות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי – כלומר היום בטרם אביאנו וגו׳ ידעתי את יצרו אשר הוא עושה כל המעשים הרעים בזמנים הנמשכים לכם כאשר אמרתי בלי שום הסתר והעלם ומעתה יתחייב להם תכלית החיוב להודות ולומר כי לא דבר רק הוא ולא נופל במקרה ובזולת כוונה אלא שהמשך הענינים כלם הוא הכרחי להביאם אל סוף שלמותם אשר אין מטבעו להגיע בענין אחר כמו שכתבנו.
1ואולם הכתיבה הזאת עצמה וקדימת ההודעה בה יועילו מאד אל ענין השאלה השנית מהזרות המגיע מחפשיות הבחירה אל קיום הידיעה האלהית כל צדדי האפשר כמו שנזכר. וזה כי כשנשים לב ונראה שהבטול המגיע בשני אלה הענינים מזה לזה אינו נשקל בשקל השווי והדמיון בלי ספק כי באמת הנחת חפשיות הבחירה לא תקיים אמתת הידיעה האלהית באחד משני קצות האפשר אבל תכחישה. אמנם הנחת שלמות הידיעה בזה לא תכחיש החפשיות בבחירה אבל יקיימהו לפי שהנחת הידיעה השלמה אינו רק כח החיוב שמחייב השכל לסלק מחקו יתעלה כל העדר וכל חסרון מהם ומה מהם עלוי בלתי בעל תכלית. וזה עצמו מה שיחייב חיוב הבחירה האנושית ואמתת חפשיותה שאם תאמר שידיעתו זאת מכרחת אותנו בפעולותינו היה חסרון בחק שלמותו להטפל אלינו על ידי נביאיו ולהרבות לפנינו תורה ומצות וליעד שכר ועונש עליהם אחר שאין אנו רשאין לעשות גדולה וקטנה כי אם אשר נתחייב מפי הגזירה מהאל ית׳ ואין דופי ושמצה בחק האלהות גדולים מזה הרי שהיה שלמות הידיעה המונח ראשונה תשובה לענין הבחירה שלא תהיה הנחת החפשיות לענין הידיעה רק סתירה. והנה בזה כבר יצאו שני אלו הענינים מדמיון החלאים ההפכיים שתרופת כל אחד מזיק לחבירו ובאו לכלל דוגמת שני חלאים אשר תרופת אחד מהם יזיק לשני אמנם תרופת השני לא יזיק לראשון אבל תעזור לרפואתו ולא עוד אלא שאי אפשר להתרפאת כי אם בקדימת רפואתו כי בזה העצה הנכונה הוא להשתדל תחלה ברפואה זה אשר כן תארו כמו שאמר הרב רבינו נסים ז״ל בדרשותיו על מאמר אני אמרתי י״י חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מ״א:ה׳) אמנם אנכי ראיתיהו מאד נאות במאמר חנני י״י כי אומלל אני רפאני י״י כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד וגו׳ שובה י״י חלצה נפשי וגו׳ (תהלים ו׳:ה׳) כי חלי הנפש הוא היותר מסוכן ואשר אי אפשר לחלאים אחרים להתרפאת אם לא תוקדם בריאותה ואשר בשלומה יהיה שלום לכל הגוף ולזה אע״פ שהיה יושב וכואב משאר החלאים לא היה מתפלל כי אם על נפשו. ועל הדרך הנכון עצמו רצה האל יתעלה להודיע אותנו על ידי משה עבדו נאמן ביתו אמתת שלמות ידיעתו כי בקיום הנחתו יתחייב לנו להאמין באמתת חפשיות הבחירה על כל פני פנים ואע״פ שיהיה הדבר קשה על השכל האנושי עד שנאמר מה שקיים וקבל הרב המורה ז״ל בשהיא ידיעה סגוליית נפלאה אי אפשר בחק האדם להשיגה כמו שהוא נמנע בחקו להשיג אמתת ידיעתו אחר שידיעתו ית׳ ועצמותו הוא דבר אחד. והוא עצמו שאמרו רבי עקיבא האלהי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה (משנה אבות ג׳) והוא ממש מה שיסדו לנו אדון החכמים באותה פרשת חמורה שאמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וגו׳ וחתם כל אמרת אלוה צרופה וגו׳ אל תוסף דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (משלי ל׳:ו׳) וכבר זכרתי זה בפרשת וירא שער י״ח הנזכר למעלה ויסוד הכל מה שהגיענו מפי משה רבן של נביאים מפי הגבורה מה שאמר ועתה כתבו לכם וגו׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ וגו׳ הודיעם כי הוא יודע את יצרו אשר הוא עושה היום האחרון שיבואו עליו הרעות והעולה אז על מחשבתו מהיום הזה אשר הוא מדבר אליו שהוא בטרם יביאנו אל הארץ אשר נשבע וכאשר יקבלו אמונה זו ויקבעו בה מסמרות מצד היותה מסלקת ממנו יתע׳ כל דופי וחסרון הנה באמת מעתה יבואו להודות על חפשיות הבחירה כי אין שום חסרון כמו היותו מצוה מצות וקובע שכר ועונש לרוב לבלתי הועיל. ועל זה האופן ראיתי אני שהכתיב הקב״ה לעצמו ההתנחמות בדברים באומרו וינחם י״י (בראשית ו׳:ו׳) נחמתי כי עשיתים (בראשית ו׳:ז׳) וכדומה כי ההתנחמות בדבר אם שיורה פשוטו על שנוי הרצון כבר יקיים קדימת הידיעה ושלא נתחדש שם מדע כלל שאם נתחדש לא יפול שם התנחמות שהשנוי שנתחדש יחייב שנוי המעשה מבלי התנחמות והנה בזה גם כן הקפיד הש״י על הדבר אשר הוא העקר כמו שכתבתי זה בסוף בראשית שער י״א אשר זכרנוה. וזה הדרוש הנפלא עדין יתבאר דבר מעמקו בדבריו של משה אדוננו אשר הגיעו לבני ישראל כי שם דקדק ופי׳ הענין יותר במאמר הצור תמים פעלו וגו׳ שחת לו לא בניו מומם וגו׳ כמו שיבא שם בעזרת האל. ועל כל פנים הדרוש הוא נכבד מאד והפירוש הוא נאות ולא נצטרך למה שתקן בו הרמב״ן ז״ל לומר שהודיעם זה מצד מה שכבר חטאו במדבר וגילו יצרם הרע והזונה בפועל על דרך עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ב) וכענין שנאמר מדעתי כי קשה אתה וגו׳ ואגיד לך מאז וגו׳ (ישעיהו מ״ח:ה׳) ואשר כתבנו הוא העקר האמתי בלי ספק.
1. ואולם הכתיבה וכו׳, ר״ל כי ע״כ נכתבה השירה הזאת לעד בבני ישראל, אשר בה הודיע משה להם עפ״י ה׳ ברוח נבואתו, כל אשר יקרה אותם עד אחרית הימים למען השריש עי״ז בקרב לבם לא לבד האמונה בידיעת הי״ת גם כל מעשי בני אדם הבחיריים עד סוף כל הדורות, כי אם גם את האמונה בבחירה החפשית הנתונה ביד כל אדם להרע או להיטיב, כי האמונה בידיעת ה׳ בעצמה מחזקת ומסבבת אותה בקרב לבנו, כי כמו שאנו מחויבים להאמין בידיעת ה׳ את הכל, למען נשלול ונרחיק עי״ז ממנו כל העדר ידיעה שהיא חסרון שלימות, כן אנו מחויבים להאמין גם בבחירת האדם החפשית, כי מבלעדה הלוא ניחס חלילה חסרון שלימות אחר אל הי״ת. והוא כי נתן תורה ומצות לישראל להורות שמה שיעשו או יחדלו מעשות, אף כי שהם מוכרחים ואנוסים כבר אל כל פעולותיהם עפ״י גזרתו הקדומה.
נכר הארץ גויי הארץ. כי מלת נכר איננ׳ תאר למלת אלהי עד שיהיה פירושו אלהי נכריי׳ כי מלת אלהי סמוכ׳ למלת נכר והסמוך חוץ מעצם הנסמך רק פירושו אלהים של נכריי׳ הארץ שהם גויי הארץ ונקרא נכריי הארץ מפני שכבר נגזר עליהם שיגורשו משם:
והנה הדבור אשר בא כאן למשה הוא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. רוצה לומר עם היות אלות הברי׳ אשר שמרו ביני ובין העם בשכר ובעונשי׳ תנאיו׳ אם לא ישמע ואם ישמעו, אני מודיעך שאחרי שתשכב עם אבותיך יתקיימו כלם ולא יפול מכל דבריך ארצה לא בטובות ולא בעונשים והרעות. כי הנה בראשונה יעלה העם הזה במעלה רמה וכבוד וזה קם העם הזה כי יכבשו את הארץ וישבו עליה ויהיו עליונים לכל גויי האדמה. אבל אחרי מעלתם וקימתם וטובתם מרוב כל יבערו ויכשלו והוא אמרו וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי יעשה כאשה רעה וסרת טעם. שבהיותה בעלת בעל לאדם נכבד ואשת איש חיל תזנה עם אדם פחות ונבזה וחדל אישים. וכן תעשה האומה הנבחר׳ דרושה לאלהיה שתזנה עם הפסילי׳ ואחרי אלהי נכר הארץ אז הנה ארץ ישראל לקדושתה היתה מיוחדת להנהגת השם יתברך והוא היה המושל והמנהיג והמשפיע בה ושאר האלוהות היו נכריים בארץ הקדושה ההיא כי לכן נקרא אלהי ישראל. ואמר (מלכים ב ט״ז) כי לא ידעו משפט אלהי הארץ. וכן (דברי הימים ב ל״ב) וידבר על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ וכתיב (פרשת משפטים) לא ישבו בארצך. ויעקב אמר (וישלח) הסירו את אלהי הנכר וגומר שהארץ ההיא היתה מיוחד׳ להנהגת השם. ולכן היו אלהי העמים עעכ״ם אלהים נכרים בארץ וכמו שכתב הרמב״ן.
וזכר שעוד יוסיפו סרה שלא די שיזנו אחרי אלהי נכר הארץ אבל גם יעזבו את השם ולא ישמרו מצותיו ובזה יפרו את בריתו אשר כרת עמם. ובזה יקרה להם כאשה בעלת בעל שר וגדול שתזנה תחת בעלה עם איש נקל ונבזה ולא תסתפק לזנות עמו בהיותו עם בעלה וברשותו אבל גם תצא מביתו ותברח מרשותו והלכה והיתה עם הזונה. כך היו ישראל עבדו אלהים אחרים ועזבו העבודה האלהית ועל זה אמר הנביא (ירמיהו ב׳ י״ד) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים.
ולפי שהשם נתעצב אל משה נאמן ביתו וממלכתו. נראה בעצבון ובעמוד ענן. כאלו הלביש שמים קדרות על משה נביאו. וכמו שאמרו על חרבן הבית ויקרא ה׳ אלהים לבכי ולמספד. עד שאמרו מלך ב״ו אבל מהו עושה. מכבה את הפנסים ותולה שק על פתחו [כן] כתיב ביה אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם. כן נוכל לומר בכאן שבשביל משה יחידו כבה את הפנסים והלביש שמים קדרות ונראה בעמוד ענן. ולכן אמר הנך שוכב עם אבותיך. כלומר הרבה יש לי לידאג על מיתתך. לפי שידעתי כי מיד יסורו ישראל מדרך ה׳. ומי יעמוד לפני להתפלל עליהם ולמסור נפשו עליהם. וזהו וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. ודכוותה בחטא אהרן ומרים נאמר וירד ה׳ בעמוד ענן. לפי שהיה לו לדבר עם אהרן ומרים. וכן לפי שהקב״ה נצטער על חטא אהרן ומרים ועל פורענותם. ירד בעמוד ענן כביכול שנתעצב על חטאתם ועל פורענותם. ובמדרש הזוהר אמרו הנך שוכב עם אבותיך. שאמר לו הקב״ה אע״פ שאתה שוכב עם אבותיך. הנך מצוי וקיים. וזהו הנך. וזה להורות שהוא מצוי בעולם הנפשות והוא חי וקיים. וכן להורות שכל זמן שיהושע חי. משה היה מצוי כאלו לא מת. וזהו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה. והרי כל זמן יהושע לא עבדו ע״ז כאלו היה משה חי וקיים. וזהו הנך מצוי וקיים:
ואמר וזנה אחרי אלהי נכר הארץ – להורות שאלו האלוהות הם נכרים ואחרים לעובדיה צועקין אליהם ואינם עונים. ואעפ״כ ישראל תאותם ורוחם וקרבם לעובדם. וזהו אשר הוא בא שמה בקרבו. שלא היה לו לומר אלא אשר הוא בא שמה. ואחר שתאותם וקרבם עמהם. ועזבני והפר את בריתי. וזה הענין הוא כמו שאמר הנביא אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות וגו׳. וכן בכאן עוזבים אותי ומפירים בריתי לילך אחרי אלהי נכר הארץ. שהם נכרים אפי׳ לעובדיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

נכר הארץ גויי הארץ. אבל אין פירושו ״אלהי נכר הארץ״, שהאלקים אשר עבדו הוא נכר בארץ, כי אלקי ישראל הוא אלקי הארץ, וכל שאר אלהות הוא נכר בארץ, וכן פירש אותו הרמב״ן. דאם כן, מאי בא לומר שהוא נכר בארץ. בשלמא אי פירוש ״נכר הארץ״ ׳גויי הארץ׳, יאמר לך הכתוב שיהיו נמשכים אחר גויי הארץ עד שיעבדו אלקיהם. אבל אלקים שהוא נכר בארץ, מאי בא לומר בזה. ועוד, שאחריו כתיב ״אשר אתה בא בקרבו״, ואם פירוש ״אלהי נכר הארץ״ העבודה זרה שהוא ״אלהי נכר״ בארץ, הוי למכתב אחריו ׳אשר אתה בא בקרבה׳, אבל מדכתיב ״בקרבו״, בודאי על הגוי נזכר ב״נכר הארץ״:
הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וגו׳ – רז״ל (סנהדרין צ:) למדו מכאן סמך לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם ולימוד זה תמוה מאד כי מי לא ידע בכל אלה שמאמר וקם סמוך אל העם וזנה. ונ״ל שדרשו מן יתור מלת וקם כי הל״ל וזנה העם מהו וקם, אלא כך פירושו שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כ״ג:כ״ו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז.) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו שלא יבא לידי חטא ואם לא למדו כראוי יאמרו או לרבו של זה שכך למדו ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר. וזהו שנאמר הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר אין שטן ואין פגע רע ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים כי ע״י קלקול מעשיהם הרי הם קמים עליך לכך נאמר וקם העם הזה וזנה וגו׳ כי ע״י שיזנו אחר ע״ז הרי הם קמים עליך, ואם כן מכאן ראיה לת״ה מן התורה שאם לא יחיו המתים אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש ויהיה מה שיהיה אחרי מותו ואיך אמר שע״י שיזנו אחר ע״ז יקומו עליו, אלא ודאי שיש תחיית המתים וגוף השלמים עודנו באבו לא נקטף מכל וכל ויודע ומרגיש כל הנעשה ע״כ יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע״ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך כי הל״ל הנך מת אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע״י שיזהירם עוד על ע״ז.
ויאמר דהנך שכב: אין בו פיסקא.
וְקָם: חד מן פסוקי׳ דלית להון הכרע, כדאית׳ בסנהדרי׳1 ריש פ׳ חלק, ומה שכתוב בפי׳ רש״י2 שם דהיינו אחד משלשה מקראות שאין להם הכרע, נ״ל להגיה מחמשה, כמ״ש3 בסוף משפטים, וביאורם כאן במסורת4. והנני מודיע לכל קורא שבעל המסורת שם במנין זה פסוק ובני יעקב5 באו מן השדה כשמעם, ולא טוב עשה, שזהו מה שהוסיף ר׳ תנחומא בירושלמי6 פ׳ אין מעמידין, מלבד החמשה פסוקי׳ דאמרי׳ התם (ומייתי להו נמי ביומא7 פ׳ הוציאו לו), והכי איתא במדרש חזית8 על פסוק כי טובי׳ דודיך מיין, וילקוט9 פ׳ בראשית רמז ל״ז, ומכילתא10 <וילמדנו11> סוף פ׳ בשלח. וראוי לשים במקומו ארור אפם12 כי עז. ואין צורך לשנות הסימן בלשון תרגום, דכולהו שבטייא נינהו. ואין לומר דבעל המסורת אזיל בתר גירסת ב״ר13 פ׳ פ׳ דלא חשיב איסי בן יהודה אלא ארבע מקראות שאין להם הכרע, ור׳ תנחומא מוסיף חדא ובני יעקב וגו׳, דהתם בב״ר לא חשיב מחר14, ובעל המסורת לא חשיב ארור. ונ״ל דלא ניחא ליה לבעל המסורת למינקט קרא דארור, משום דפשיטא ליה שהוא דבק לאפם כי עז, ולא לעִקְרוּ שור ארור, כיון דהוא רישיה דקרא, וליכא למימר דבעי לאפסוקי קרא בארור, דהא קיימא לן כל קרא דלא פסקיה עזרא15 לא פסקינן ליה, כדמוכח בפ׳ אין בין המודר16. ובעל יפה תואר17 כי היכי דלא תיקשי אגדתא אאגדתא תריץ דתרי תנאי נינהו ואליבא דאיסי בן יהודה, דלחד תנא לא מספקא ליה במחר.
נֵֽכַר⁠־הארץ: במקף. [נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ].
נֵֽכַר: הנ״ל, מלעיל, והכ״ף בפתח, לפי שהוא סמוך ענין, ואעפ״כ לא נשתנה הצירי לשוא. עיין במכלול18 (דף ר׳) ובמכלל יופי19. <ועיין מ"ש במאמ' המאריך20 בתירוץ חקירה א׳.> [נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ].
1. בסנהדרי׳: צ ע״ב.
2. רש״י: שם, ד״ה דילמא וקם.
3. כמ״ש: מ״ש שמ׳ כד ה (׳ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמי׳ לה׳ פרים׳).
4. במסורת: מ״ג-ד על אתר.
5. ובני יעקב: בר׳ לד ז.
6. בירושלמי: עבודה זרה פ״ב ה״ח, מא ע״ג.
7. ביומא: יומא נב ע״א-ע״ב.
8. במדרש חזית: שיר השירים רבה, פרשה א ב2 א.
9. וילקוט: בראשית ד, רמז לז.
10. ומכילתא: בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה א, ד״ה מחר.
11. וילמדנו: תנחומא בשלח סי׳ כו, צב ע״ב.
12. ארור אפם: בר׳ מט ז.
13. ב״ר: פרשה פ ו.
14. מחר: שמ׳ יז ט.
15. כל קרא דלא פסקיה עזרא: אפשר שהתכוון נורצי למאמר ׳כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה׳ (מגילה כב ע״א ותענית כז ע״ב).
16. אין בין המודר: נדרים לז ע״ב.
17. ובעל יפה תואר: על ב״ר פרשה פ ה, תמח ע״ד, ד״ה ארבעה.
18. במכלול: קמו ע״ב.
19. ובמכלל יופי: על אתר, מ ע״ד.
20. במאמ׳ המאריך: בצר, הנוספות, עמ׳ 102-99.
גויי הארץ. לאפוקי שתפרש שנכר קאי אאלהי, וכאלו אמר אלהי של נכרי ארץ. וכי תימא הכי נמי, אם כן הל״ל לאלהים נכרים, דלא מצינו אלהי דבוק עם מלה שאחריו. וזה יוכיח, אלהי אברהם וגו׳ (בראשית ל״א:מ״ב) דפי׳ אלהי של אברהם, ואין אלהי דבוק למלה שלאחריו. ועוד דאם אלהים דבוק למלה של נכר, א״כ מלת הארץ אין נופל עליו. [מצאתי בשם מהרי״ץ]: וכי תימא מאי טעמא קרוי גויי הארץ נכר הארץ. י״ל בעבור שהם כנכרים נחשבים בארץ, שאין הארץ שלהם, שכבר נגזר עליהם שיגרשו משם:
The [non-Jewish] nations of the land: [Rashi writes this] so that you should not explain [erroneously] that the word neichar [foreign] refers to their gods. Rather It is as if it said the gods of the foreigners of the land. For if you say that it means foreign gods, it should have said to foreign gods. For we never find the word gods [elohei] modified [i.e., connected] by the word which follows it. The proof-text for this is God of Avraham [Elohei Avraham], etc. (Bereishis 31:42) which means God of Avraham, and the word god is not connected to the word which follows it. Furthermore, if the word gods' was modified by the word foreign it would not have used the phrase of the land. [I found this in the name of Maharitz]. If you ask, what is the reason that the nations of the land are called the strangers of the land,⁠" one can answer that they are considered foreigners in that land, because the land was not theirs, for it had already been decreed that they would be expelled from there.
(טז-יח) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו׳. עד כי פנה אל אלהים אחרים – יש לדקדק בדברים האלה:
א׳ על אמרו וזנה אחרי אלהי נכר הארץ מהו הזנות הזה ומה בקשתו להבין אמרי בינה האם לא יתכן אם אמר בפירוש ויעבוד אלהי נכר הארץ כמשמעו ולא יבקש לפתרו בלשון זנות?
ב׳ בלשון אלהי נכר הארץ מדוע ייחד העבירה באלהי נכר הארץ ההיא ואם לא יהיה אלהי הארץ האם יהיה מותר לזנות אחריו? ומה יכריחם אל הזנות לפי שהוא אלוה הארץ יותר מאם היה אל נכר מארץ אחרת?
ג׳ אשר הוא בא שמה בקרבו שאלו רצונו בארץ אשר ישראל בא שמה לשבת בה מדוע בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר ולא כתב אשר אני נותן להם?
ד׳ בהתודות ישראל חטאתם לאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו׳ יראה מזה שמודים על פשעם וחטאתם הגידו לא כחדו ואם כן יקשה היאך הי״ת עוד יסתיר פניו מהם אחר שחזרו בתשובה ומודה ועוזב ירוחם?
ה׳ על אשר כינה שם הי״ת עליו ואמר על כי אין אלהי בקרבי ולא על כי אין ה׳ בקרבי או על כי אין אלהים בקרבי מבלתי שיפרט אלהי ובכפל הנראה בדברים כי הנה כתב בפסוקים האלה ביום ההוא שלשה פעמים לאין צורך וחרה אפי ביום ההוא ואמר ביום ההוא אסתיר פני ביום ההוא? גם ואנכי הסתר אסתיר סתירות שתים? וכן על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים כל אלו כפל ודברי מותר?
ז׳ בטעם הסתר פנים שאמר על כל הרעה אשר עשה וגו׳ וכבר נזכר למעלה מה היה עון יעקב שנאמר וקם העם הזה וזנה?
ח׳ כי פנה אל אלהים אחרים ולא אמר כי עבד אלהים אחרים הנה בזה ראינו שלא יפרש חטאם עבודת אלילים בפירוש אלא יתפוש בלשון זנות ופנייה אליהם?
צריך לשום לב על הדבר. תשובתן כאשר נשגיח בדברי חז״ל [על] (שופטים ח׳) וישימו להם [בעל] ברית (לאלהיהם) [לאלהים] זה [בעל] זבוב (בעל) [אלהי] עקרון. מלמד שכל אחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו ובפרק רבי עקיבא דייקו התוספות מדכתיב ברית דמשמע שכרתו לה ברית להיות כל שעה אצלם. זה דרך ונימוס כל האומות מימי קדם הביאו אלוה בידם עשוהו כתבנית איש כתפארת אדם וכמו כן ברומי ובכל הארצות בזמן שהיו ישראל בשלוה על ארצם כל אחד ואחד היה לו אלוה לעצמו בענין שכל איש ואיש ישים מגמתו ומאוויו אל אלוה פרטי מהמון האלילים יניחנו בביתו ובחדר משכיתו לשמרו מכל צרה קראום אלילים פֵינָאטִי ובסורם מעליו יאמינו שיסור מהם כל טוב. לכן רבה שנאת לבן וירב ביעקב (בראשית ל״א) למה גנבת את אלהי בחשבו סימן רע לביתו ולמשפחתו. אולם הי״ת להזהיר ישראל ולהבדילם מן העמים צוה שלא ישתמשו בשום תמונה וצורה ולכן אמר למשה עבדו עתה בדברו הנה ידעתי כי בשכון ישראל בארץ כנען ויראו מעשה הגוים ההם כל איש יראתו בחיקו ובקרבו הוא יושב יזנו גם המה אחריהם. ולא שיעבדום לאלילים אלא שיהיה לבם נוטה למנהגם כי כן דרך הזונים באמרם גם אנו רצוננו לראות את מלכנו ירצה שייטב בעיניהם נימוס והרגל הגוים להציב להם ציון. ולהעמיד שכינת דמות האלוה בתוכם זהו שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ הרצון שילכו אחריהם ויתאוו תאוה למנהגם אשר הוא בא שמה בקרבו כלומר שאלהי נכר הארץ ההיא הוא מונח בתוך כיסם ותמיד בקרב הארץ הוא יושב לא כאלהינו אלהים חיים ומלך עולם אש אוכלה קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. ובזה מעלה אני עליהם כאלו עזבוני והפרו את בריתי שכרתי אתם שלא להסתכל בתמונה וצורה לכרות ברית לצורות להיות כל שעה אצלם כבעל זבוב. ולפי שהרהור עבודה זרה הקב״ה מצרפה למעשה דכתיב (יחזקאל י״ד) למען תפוש את ישראל בלבם כדאמרי בקדושין על כן מיד ביום ההוא וחרה אפי והסתרתי פני מהם והיה לאכול אע״פ שביום ההוא באשר הם שם לא חטאו אלא במחשבה. והנה ישראל לא ישימו על לב לומר מדוע אירע לי כך אין זה כ״א מרוע מחשבותי מחשבות און שאמרתי איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם מונח בתוכם מי יתן ואעשה כן גם אני על כן באה אלינו את הצרה הזאת. הנה הוא לא כן ידמה אלא עוד טומאתו בו לחשוב שבאו הרעות על כי אין אלהיו בקרבו פי׳ על כי אין דמות האלוה לו בתוך ביתו כדרך הגוים להצילו מרעתו. הלא על כי אין אלהי בקרבי בביתי ובחומותי מצאוני הרעות האלה. ואמר ביום ההוא גם בזה להודיענו רוע לבבו כי אף ברגע הצרות לא ישוב ממחשבתו הרעה באופן שאף ביום ההוא ירשע ויפשע באמונתו הנפסדת ככלב שב על קיאו. הלכך ראוי שהי״ת יכפל צרותיו וענשו והסתר יסתיר פניו ממנו שתי פעמים. כי שתים רעות עשה ישראל אחת לחשוב תועה על ה׳ ולבקש התמונות לחברתו והשנית כי פנה אל אלהים אחרים וכאשר באו הצרות עליו לא פנה אל עונו אלא אל אלהים אחרים ירצה שחשב שבאו לו על חסרון תמונת האלוה שלא היה בחיקו ובקרבו. גם הי״ת ילך עמו בקרי ותחת כי אהב הצורות ואיוה אותם למושב לו בתוך ביתו הוא הסתר יסתיר פניו ממנו מכל וכל באופן כי ישכח מפיו ולא יראנו גם בשכל ובמאמר העיון:
וקם העם הזה וגו׳ – קשה וכי קימה היא לו והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלהי נכר. ואולי שיכוון לומר על דרך אומרו (להלן לב טו) וישמן ישורון ויבעט, והוא אומרו וקם העם, פירוש היתה לו קימה בעולם בירושת הארץ, ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט וזנה אחרי וגו׳. וכן אמר בסמוך (פסוק יט) כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳ כי אביאנו וגו׳ ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו׳, הרי שהקדים שבע ודשן לופנה, כמו כן במה שלפנינו הקדים לומר וקם ואחר כך וזנה.
עוד ירצה, כי לא הדור ההוא עצמו יזנה אחרי אלהי נכר, אלא הדור שיקום ממנו, וכן הוא אומר בספר שופטים (ב ח יב) וימת יהושע וגו׳, וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר וגו׳ ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳ ויעבדו את הבעלים וגו׳ מאלהי העמים אשר סביבותיהם, והוא אומרו וקם וגו׳ וזנה וגו׳ אשר הוא בא שמה בקרבו.
וקם העם הזה וזנו אחרי אלוהי נכר, "and this nation will arise and stray after idols, etc.⁠" How can Moses describe such a deviation as a קימה, "a rising,⁠" instead of as a ירידה, "a descent, a degradation?⁠" Perhaps we may relate the description וקמו to 32,15 where Moses described the Israelites as first waxing fat and as a result "kicking.⁠" Up until that point Israel had been referred to as "Yeshurun.⁠" At this point Moses pointedly speaks about העם, the common people rising. The coarsening of the Jewish people was due to their material blessing which God had showered upon the nation deserving of the distinctive appellation "Yeshurun.⁠"
Another meaning of the verse is that not only the generation Moses describes in our verse will worship idols but also the following generation. We find in Judges 2,11 that after the death of Joshua and his generation, the Israelites began to worship the Baal. This is what God had predicted in our verse when He said to Moses that after he would die this people would rise and stray after alien gods.
וזנה – הונח על האשה הבוגדת בבעלה ונותנת את אהבתה לבלתי ראוי, והושאל על העוזב את השם ועובד האלילים:
אלהי נכר הארץ – אין נכר תואר לאלהי, כי אין הסמוך תואר לנסמך, אבל יחסר המתואר, כאילו אמר אחרי אלהי עם נכר, שהוא עם הארץ, ולשון נכר מתורגם [Barbaro] שגם הוא הנחתו הראשונה על אדם נכרי, והושאל על איש רע המזג ובעל המדות המגונות:
בקרבו – שב על נכר, בקרב העם הנכר:
נכר אין ענינו עם נכרי, אבל הוא דבק עם אלהי (אלהי הנכר של אותה הארץ)⁠א ובאה מלת נכר מדובקת במקף על דרך בית תפלתי {ישעיה נ״ו:ד׳} שענינו בית תפלה שלי, שאעפ״י שהיחס הוא לבית ולא לתפלה, הנה הוא מדובק למלת תפלה, וכן חלב כליות חטה {דברים ל״ב:י״ד}. ומלת בקרבו חוזרת לעם הארץ, יושב הארץ אעפ״י שלא נזכר.
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״נכר – איננו שם התאר, אבל הוא שם מופשט שישוב לשם התאר כשיהיה שם אחר נסמך עליו, וכן כאן אלהי נכר של הארץ.⁠״
ויאמר וגו׳ וקם – הוא לא יעשה כן בסתר, בבושת פנים. אלא יחשיב זאת לדבר מוצדק, שאפשר לעשותו בגלוי, ללא כל נקיפות מצפון.
אלהי נכר הארץ – ״נכר״ – עיין פירוש, בראשית לה, ב.
הוא סבור שהאלילים הנעבדים על ידי יושבי הארץ הם חלק מן הארץ, ואין אדם רשאי להזניח את עבודתם אם רצונו להצליח בארץ ולמצוא בה הגנה. אולם האמת היא שהם זרים (״נכר״) לארץ, ויש לסלקם מן הארץ שהיא ארץ ישראל, ארץ תורת ה׳.
בקרבו – מאחר ש״ארץ״ באה בדרך כלל בלשון נקבה, הרי ש״בקרבו״ יכול להיות מוסב רק על ״נכר״.
הוא סבור שאדם הבא אל הארץ הזאת מוצא עצמו בתוך תוכה של מערכת שלטון האלים המקומיים, ולכן הוא מתחיל לנטות אל ״אלהי הנכר״ האלה. בתחילה הוא אינו מנתק בגלוי את הקשר שלו עם ה׳. הוא ממשיך להביא אל ה׳ במקדש את הקרבנות המצווים עליו, ואולי גם ממשיך לשמור כמה מצוות של תורתו. אולם בה בעת הוא גם עובדים לאלוהי הארץ על הבמות.
אך לאמיתו של דבר – ועזבני: בכך הוא עוזב את ה׳. והפר את בריתי: ולבסוף הוא יפר את הברית עם התורה שנתחייב בה על ידי בריתו עם ה׳. עוד לפני כניסתו לארץ אמר לו ה׳ שקיומו את הברית הזאת יקבע אם יקבל עזרתו וברכתו בארץ (השווה לעיל כח, סט; כט, ח).
במסכת סנהדרין (צ:) אומרים חז״ל שתיבת ״וקם״ נקראת גם עם האמור לפניה: ״הנך שכב עם אבתיך וקם״. לפיכך הם מוצאים כאן רמז לתחיית המתים מן התורה.
במסכת יומא (נב.–:) אומרים חז״ל שפסוק זה הוא אחד מ״חמש מקראות שאין להן הכרע״, היינו שאין הכרע אם התיבה נקראת עם האמור לפניה או לאחריה (זאת, אם נתעלם מטעמי המקרא; עיין ריטב״א שם). מקראות אלה הם: ״שאת״ (בראשית ד, ז), ״משוקדים״ (שמות כה, לד), ״מחר״ (שם יז, ט), ״ארור״ (בראשית מט, ז), ״וקם״ (כאן).
לדעת התוספות, השאלה היא האם התיבה נקראת רק עם האמור לפניה או רק עם האמור לאחריה, אך לא – כמו למשל הפסוק בויקרא (כה, לז) – אם היא מתייחסת גם לאמור לפניה וגם לאמור לאחריה.
שיטה זו, המובאת בתוספות בכמה מקומות, מעוררת קשיים ניכרים. שכן אפילו אם נתעלם מטעמי המקרא, אפשר לפרש לפי שיטה זו רק בשמות (יז, ו; כה, לד). בשני מקומות אלה ניתן לומר שאחד משני הפירושים הוא הנכון: או זה או זה. אולם בבראשית (ד, ז), מבנה המשפט מונע ניתוק של התיבה מהאמור לפניה. ושם בהמשך (מט, ז), ובפסוקנו, אי אפשר לנתק את התיבה מהתיבות שלאחריה. אם נקרא ״וקם״ (בפסוקנו) רק עם האמור לפניו, ישאר ״העם הזה״ ללא נשוא.
לפיכך, מתקבל על הדעת לפרש ״אין להן הכרע״ כדלהלן: השאלה היא האם התיבה מחוברת רק לאחד מן המשפטים, או לשניהם. בפסוקנו השאלה היא האם יש לקרוא את תיבת ״וקם״ רק עם התיבות שלאחריה: ״וקם העם הזה״, או שיש לקרוא אותה גם עם התיבות שלפניה: ״הנך שכב עם אבתיך וקם, וקם העם הזה״. ואכן נראה שגם ר׳ יהושע ור׳ שמעון בן יוחאי (סנהדרין צ:) מפרשים את ״וקם״ כמוסב על ״הנך שכב״ ועל ״העם הזה״: ״מניין שהקב״ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות? שנאמר ׳הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה׳⁠ ⁠⁠״. התורת חיים, והמהרש״א בחידושי אגדות, מפרשים מאמר זה במובן זה, שלא כדעת התוספות.
(מכל מקום אנו מרשים לעצמנו להעיר שר׳ יהושע ור׳ אלעזר המודעי חולקים על דעת איסי בן יהודה גם לגבי האמור בשמות [יז, ט]; עיין מכילתא שם. לפיכך ייתכן שיש מחלוקת גם לגבי שאר המקומות, ועל פי זה תיושב הקושייה שהעלו התוספות ישנים ביומא [נב: ד״ה וקם].)
הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וגו׳:
ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו׳. הנה הסרים ממצות ה׳ הם שני מינים. א) היודע שהוא עברה וסר מתאות לבו שהיצר מסיתו לחטוא, אבל הוא יודע בנפשו כי חטא על הנפש, והאיש הזה כשרואה איזה עונש שהענישו ה׳ תכף נותן אל לבו לשוב, אבל יש שלוקח את השכל לסיוע לו ומתחיל לעשות פרושים אחרים בתורה, כמו שנמצאו כת מינים באומתנו בדור הזה האומרים שעיקר כוונת התורה זוך הלב והמצפון והאמונה, ואין נ״מ כלל אם יעשה המ״ע בפועל, למשל התפילין והשבת להעיד על מציאות ה׳ ויכלתו, ודי אם מאמין כן בלב שלם אז א״צ למעשה בפועל, וחוטאים כאלה אין להם תקנה כלל כי גם כשהשם מענישם אין שמים על לבם לשוב כלל, אחר שלפ״ד הם צדיקים גמורים: והנה החוטא ממין הראשון אם הגיע בחטאיו עד שיעבוד ע״ז בהכרח כי עזב ה׳ והפר בריתו תחלה ואח״כ עובד ע״ז, אבל החוטא ממין השני יוכל לעבוד גם ע״ז ומ״מ ידמה כי צדיק הוא בעיני ה׳, כי לדעתו אין נ״מ במעשה כלל אם יעבוד ע״ז במעשיו שהעיקר הוא אצלו המחשבה, וז״ש הנך שוכב עם אבותיך וקם כת כזה אשר יזנה תחלה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, שיעבוד ע״ז מצד שהוא בא בקרב הארץ ולא ישנה במעשה ממנהג הארץ כי אין נ״מ אצלו במעשה, ואח״כ ילך מדחי אל דחי עד שיעבירנו לגמרי ויפר את בריתו זה יהיה אצלו סוף המרי שלו (על דרך הפלפול):
ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו׳ – בסנהדרין (דף צ ע״ב) שאלו רומיים את ריב״ח מנין שהקב״ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, א״ל תרווייהו מן המקרא הזה, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, וא״ל דלמא וקם העם הזה וזנה. א״ל נקוט מיהא פלגא בידייכו שהקב״ה יודע מה שעתיד להיות, וזו תימא דשאלו לו שתים ועדיין לא השיב רק על אחת מהם. ונראה עפמ״ש בסנהדרין שם, מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים פירש״י הלא לא נכנס לארץ ולא לקח תרומה כי לא נתחייבו בתרומות ומעשרות עד שנכנסו לארץ מכאן לתה״מ מה״ת ועתידים לתת לו תרומה לעתיד, ומזה נבין השאלה, שהרומיים ידעו שיש ללמוד מכאן תחה״מ אך זה דוקא אחר שידעינן שהקב״ה יודע עתידות, וא״כ בודאי ידע שאהרן לא יכנס לארץ, וע״כ מ״ש שיתנו תרומה לאהרן היינו לעתיד. אבל שאלו על שניהם כאחד דמנין שהקב״ה יודע עתידות וי״ל דאינו יודע עתידות וא״כ לא מוכח ג״כ תחה״מ מפסוק זה דהא פסוק זה של ונתתם תרומת ה׳ לאהרן נאמר קודם חטא מי מריבה, ואז היה עדיין אהרן מוכן שיכנס לארץ, ועז״א שיתנו לו תרומה ועפ״ז לא הוצרך להוכיח להם רק שהקב״ה יודע עתידות וממילא נפשטה גם השאלה של תחה״מ דהא ידע שסופו שלא יכנס לארץ ע״י חטא מי מריבה, וע״כ קאי הפסוק על לעתיד:
[על דרך הפשט:] ויאמר ה׳ אל משה הנך שכב עם אבותיך – כי בעודו חי היה בכחו שכל עת שחטאו ישראל עמד משה בפרץ להעניש החוטאים ויתר העם להחזיר בתשובה כמו שהיה בחטא העגל, ויאמר עברו משער לשער והרגו איש וגו׳, וגם בעון פעור ענש את החוטאים, אבל אחר שימות לא יהיה מי שיוכל לעשות כן (וממשה עד אליהו לא נמצא כהכח הזה שאליהו הרג ג״כ את נביאי הבעל והחזיר כל העם בתשובה עד שאמרו ה׳ הוא האלהים, ויתכן שרמז לו שאחר הסתלקותו יהיה שוה עם האבות שאברהם לא עצר כח להחזיר את לוט בתשובה וכן יצחק את עשו) וז״ש הנך שוכב עם אבותיך וממלא מקומך לא יהיה בו הכח הזה ולכן וקם העם הזה כשתהיה להם תקומה בארץ כמ״ש להלן ואכל ושבע ודשן ואח״כ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ שיהיה לבם נוטה לע״ג: אשר הוא בא שמה בקרבו. הוא נתינת טעם שבשביל שלא יקיימו דבר ה׳ להוריש את הגוים רק יבואו בקרבם ולכן ילמדו מעשיהם: ועזבני. שיחדלו מעבודתי בשב ואל תעשה ואח״כ: והפר את בריתי. שיעברו בקום ועשה:
וקם העם הזה וזנה וגו׳: וכל הענין עד סוף פסוק כ״א, נראה עיקר המאמר נשנה שתי פעמים1, וזה פלא. וגם יש שינויים, דבמקרא שאנו עומדים כתיב ״וזנה״ ובפסוק כ׳ כתיב ״ופנה״, ועוד הרבה שינויים כאשר יבואר לפנינו.
אבל יש לדעת דזו הפרשה היא מאמר נבואי על שני זמנים שעבדו ישראל עבודה זרה בשני אופנים, הא׳, בימי השופטים עד שמואל הנביא, והב׳, בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים.
ולהסביר הבדל העניינים יש להסביר על-פי משל אשה הזונה אחר בעלה, שהרי ישראל נמשלו לאשה בכל מקום בנביאים, ובגמרא יומא (נד,א) ׳משל לכלה׳ וכו׳2, ועוד הרבה. והנה, יש אשה אוהבת את בעלה ורוצה שגם הוא יאהבנה ויתן לה כל צרכה, אלא שמחמת שהיתה רגילה עם נואפים וסריקין, והזהירה שלא תסיח דעת מלהיות נזהרת מהם, והיא לא נזהרה כל כך ונמשכה אחריהם וזנתה במקרה, ו׳הרבה חברים רעים עושים׳, והבעל מקנא הרבה על זה ומרחיק עצמו ממנה וגם מושך פרנסתה ממנה, וזה גורם לה להיות מוספת לזנות ולהתקרב לאחרים שלא ברצונה האמיתי, אלא מחמת שבעלה מתרחק ממנה וכסבורה שבעלה שונאה בתכלית ואינו רוצה להיות עוד עמה, וא״כ היא מוכרחת ליקח את זרים. ובאמת, אילו היה לה דעת היתה מבקשת את בעלה שימחול לה על זנות הראשון שזנתה במקרה מחמת חברים רעים שלא נשמרה מהם. אבל היא לא כן עשתה, אלא כל שבעלה מתרחק ממנה היא מוספת לזנות ואומרת שבעלה גורם לזה.
כך היה בימי השופטים, שתחילת עבודה זרה היתה משום שהיו בקרב הגוים שבעה עממין, ולא נזהרו במה שהתרה יהושע בהם ״ועתה הסירו את אלהי הנכר וגו׳⁠ ⁠⁠״ (יהושע כד,כג), כמו שכתבתי לעיל (ל,טו), והיתה עבודה זרה זו בתורת זנות3, והקב״ה הרחיק עצמו מהם – ״ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם״ (שמואל א ג,א)4, ומזה הגיעו לעבודה זרה אפילו שאינם משבעה עממין.
אבל בימי מלכי ישראל ויהודה אחר בנין הבית, היה הענין דומה לאשה שבעלה רודף אחריה באהבה יתירה, והיא מרוב שלוה אינה רוצה לסבול דרכיו וזהירות יתירה שמטיל עליה, ומבקשת דרכים שישנאה בעלה ויגרשה, וכסבורה שאם תנשא לאחר יהיה טוב לה בלי זהירות כל כך שעליה לפני בעל זה, על כן היא עושה תועבות כאלה שלא היתה ראויה לכך לפי חין ערכה ושכלה, אלא הכל כדי שימאסנה בעלה ויפליג דעתו ממנה. ובעלה עדיין רודף אחריה, עד שאח״כ באמת אינו יכול לסבול עוד וקוצף עליה ומרחיקה מביתו בתכלית הריחוק, ומשגת כמה צרות, אז בושה לשוב לבעלה וכסבורה שלא ישוב עוד לקחתה אחר שהרבתה מעשים שימאסנה.
כך, היו ישראל ברוב שלוה5, ורוח הקודש היתה לרוב, אפילו בימי אחאב, כידוע6, אבל המה עבדו עבודה זרה ושארי תועבות כדי להכעיסו למען ירחיק הקב״ה שכינתו מהם, שקשה היה עליהם להיות נזהרים בתורה ובמצוות שהטיל עליהם, וחשבו שכאשר יפליג הקב״ה שכינתו מהם אז תהיה פרנסתם ע״י מלכת השמים7 כמו כל האומות, עד אשר קצף ה׳ עליהם והרחיקם. והיו מדמים שאי אפשר לקוות עוד שישגיח ה׳ עליהם, וכדכתיב בספר ירמיה (ב,לא) ״מדוע אמרו עמי רדנו״8, וכמו שביארנו מזה בספר ויקרא (כו,לו) ואילך.
ועתה נשוב לסדר המקרא:⁠9
וזנה: תחילת עבודה זרה10 היתה במקרה בתורת ׳זנות׳, והסיבה לזה – ״אחרי אלהי נכר הארץ״ וכפירוש רש״י ׳גויי הארץ׳11. ומפרש עוד ״אשר הוא בא שמה בקרבו״ באשר ישראל יושב עמו12. ודייק המקרא עוד ״שמה״ – דגם ישיבת ארץ ישראל גרמה לזה, כדאיתא במדרש שיר השירים על הפסוק (ה,ג) ״רחצתי את רגלי איככה אטנפם״, שאמרה כנסת ישראל שאותו המקום משיאני לעבודה זרה13, על כן נכשלו ד׳הרבה שכנים עושים׳ והמקום גורם.
ועזבני: מלהיות כרוך ודבוק באהבתי, כמו שהזהירום משה ויהושע שיטו את לבבכם, כמו שכתבתי לעיל, כי אז לא היו נפתים אחר ״אלהי נכר הארץ״, אבל המה ״עזבוני״.
והפר את בריתי אשר כרתי אתו:⁠14 ״כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תתוצו וגו׳⁠ ⁠⁠״, כדכתיב לעיל (ז,ה) ובפרשת ראה (יב,ג)15. אבל לא רצו להפר את הברית בשלימות שלא יהא הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם, אלא הפרו את אשר הבטיחו להקב״ה16. {וכל אלה טעמים וסיבות שגרם להם ׳לזנות׳17, משום שהוא ״בא שמה״ בארץ ישראל ו״בקרבו״. ומשום שמתחילה ״עזבני״, וגם ״הפר את בריתי״, משום הכי הגיעו ׳לזנות׳ אחר עבודה זרה. ולפי דברינו מדוייק סדר המקרא דכתיב תחילה ״וזנה אחרי אלהי וגו׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ ״והפר את בריתי״, והיה ראוי לכתוב תחילה ׳והפר את בריתי וזנה׳ וגו׳ כדכתיב לעיל (כט, כד-כה) ״על אשר עזבו את ברית וגו׳ וילכו ויעבדו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ולדברינו הוא טעם היאך ״זנה״, משום ש״הפר את בריתי״ שהוא אינו עבודה זרה ממש, אלא דברים המשמרים מעבודה זרה, ובשביל שלא שמרו את עצמם, הגיעו לידי זנות עבודה זרה ממש18}.
1. (פסוקנו) ״וזנה אחרי אלהי נכר הארץ... ועזבוני והפר את בריתי״, (פסוק כ׳) ״ופנה אל אלהים אחרים... והפר את בריתי״.
2. משל לכלה, שכל זמן שהיא בבית אביה (בתקופת אירוסיה) צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה (אחרי נישואיה) אינה צנועה מבעלה.
3. כלומר מעשה חד פעמי, ללא רצון להתרחק כליל מאתו יתברך.
4. רש״י: ״היה יקר״ – היה מנוע. רד״ק: שלא היו נביאים בישראל.
5. בתקופת מלכות יהודה וישראל.
6. שעובדיה החביא מאה נביאים במערה מפני איזבל, שלא תהרגם.
7. השמש.
8. רש״י: נבדלנו ממך, כמו ׳הרודה פת מן התנור׳ (המלבי״ם מפרש מלשון ׳ירדנו׳).
9. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
10. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
11. ׳אחרי אלהי גויי הארץ׳.
12. ולכן הושפעו מהם לעבוד ע״ז.
13. ״רחצתי את רגלי״ – מטנוף של עבודה זרה. יודעת הייתי שאבק אותו המקום משיאני לעבודה זרה (עכ״ל). רבינו מפרש כי ״אותו מקום׳ הוא ארץ ישראל, בעוד הרד״ל מפרש כי מוסב על בבל ועל מצרים. יצויין כי בכמה מקומות העיר רבינו על הקשר בין קדושת ארץ ישראל ובין הנטיה דוקא שם לעבודה זרה.
14. על איזו ברית מדובר כאן.
15. ״ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם״...
16. להרוס את מקום עבודת כוכבים והמזבחות וכו׳ למען לא ידבקו בהם. כלומר, לא שמרו על ההרחקה מכל קשר עם עבודה זרה.
17. כמעשה ׳זנות׳, כלומר, בדרך ארעית בלבד.
18. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
הנך שוכב עם אבותיך וקם. רבותינו מנו פסוק זה בכלל הכתובים שאין להם הכרע, ויותר מזה אמרו בפי״א דסנהדרין מכאן לתח״המ מן התורה. — וראה כמה עתיקים דבריהם שהשומרונים אמרו שמשה למד את בני ישראל מציאות גיהנם כשאמר כי אש קדחה באפי ותיקד וגו׳ (בטופ׳אן אל נור (מבול של אש) ויום אלנקמה ואלמכפ׳אה עיין מה שפירשתי על פסוק זה וגם השמרונים לראיה) ועוד הודיעם שיקום על איתנו באחרית הימים וזה מפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם. — והעד שמפסוק זה הוציאוהו, ולא מאני אמית ואחיה הנדרש גם הוא על תח״המ בסנהדרין, שהרי הוסיפו השומרונים שיעד להם משה המועד אשר יישוב אליהם, הרי כי על משה בפרט אמרו (עיין כרמי שומרון. 59)
ויאמר וגו׳ – לפני מינויו של יהושע מדבר השי״ת בנוכחותו של יהושע את הדברים האלה אל משה, מפני שמכללם משמע שהחוב מוטל על המנהיג העתיד למנוע בכל עוז את עזיבת ה׳ ולהשתדל בכל כחו לקיים את העם בנאמנותו כלפי השי״ת ותורתו, כמו שעלה הדבר באמת בידי יהושע כל ימי חייו ועוד לימי הזקנים שלאחריו (יהושע כ״ד:ל״א, שופטים ב׳:ז׳).
שוכב עם אבותיך – שם נרדף עם ״מת״, בין אם המת נקבר אצל אבותיו ובין לא (השוה רש״י לבראשית מ״ז:ל׳).
וקם וגו׳ – לשון התעוררות לקראת הדבר. ביומא נב אמרו חכמינו ז״ל, שזה אחד מחמשת המקראות שאין להם הכרע, כלומר שאין הכרעה בדבר אם יש לצרף את התיבה למשפט הקודם או למשפט שלאחריו. בסנהדרין צ׳: אמרו, שמכאן לתחיית המתים מן התורה, כיון שמצרפים תיבת וקם לרישא דקרא, היינו ״הנך שוכב עם אבותיך וקם״, כלומר ותקום. השוה את פירושו של רש״ר הירש לפסוק לא, המסביר איך כלול בגילוי עתידם של ישראל המתחיל בפסוק ט״ז רמז לתחיית המתים. בנוגע לחמשת המקראות שאין להם הכרע יש גירסאות שונות בירושלמי ובמדרשים שונים, השוה דבריו של רבי ידידיה שלמה מנורצי ב״מנחת שי״ כאן.
וזנה וגו׳ – חוסר הנאמנות של ישראל לשי״ת מושווה לרוב עם זנות. השוה הושע ג׳:א׳ ועוד.
אלהי נכר הארץ – לרמב״ן אותם אלהים אחרים מכונים נכרים בארץ ישראל, כי השגחת השי״ת נתונה לארץ זו במיוחד (דברים י״א:י״ב), ועל כן הוא נקרא ״אלהי הארץ״ (מלכים ב י״ז:כ״ו) ו״אלהי ירושלים״ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט). גם הארץ נקראת ״ארץ ה׳⁠ ⁠⁠״ (הושע ט׳:ג׳) מטעם זה. השוה את ההסברה הארוכה על כך בפירוש הרמב״ן לויקרא י״ח:כ״ה.
אשר הוא בא שמה – עיקר כניסתן של ישראל לארץ היא על מנת לגרש את האומות העובדות עבודה זרה (ויקרא כ׳:כ״ב והלאה).
בקרבו – לדברי הראב״ע והרמב״ן תיבה זאת מתייחסת אל הארץ, כי מצינו לפעמים ש״ארץ״ משמש בלשון זכר, כגון בראשית י״ג:ו׳, ישעיהו ט׳:י״ח.
ועזבני – כ״ח:כ׳.
והפר את בריתי – פסוק כ; ויקרא כ״ו:ט״ו.
וזנה אחרי אלהי נכר כו׳ בא שמה בקרבו – יעוי׳ ראב״ע. ופשוט, דהמכוון על חתון עם העו״ג וכמו שאמר מלאכי ובעל בת אל נכר, ובסנהדרין פ״ב כאלו מתחתן עם עו״ג, וכן מספר הכתוב בשופטים ק׳ ג׳ ויקחו בנותיהם להם לנשים, יעוי״ש.
וקם – תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שבתורה שאין להם הכרע.⁠1 (יומא נ״ב:)
וקם וגו׳ – שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניא, מניין שהקב״ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו, תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה. אמרו לי׳, ודילמא וקם העם הזה וזנה, אמר להם, נקוטו מיהא פלגא בידייכו שיודע מה שעתיד להיות.⁠2 (סנהדרין צ׳:)
1. פירש״י דאפשר לקרות הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, כבדרשה הסמוכה, או וקם העם הזה וזנה, עכ״ל. ונראה דאין הכונה לסבב כל המלה וקם לשוכב עם אבותיך, דא״כ אין המשך לענין הבא אחריו אלא הכונה שנשדי המלה וקם לפניו ולאחריו, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, ומצינו כהאי גונא ביומא ל״א ב׳ בפסוק דפ׳ אחרי ופשט ורחץ ולבש, דרשינן ופשט ורחץ, ורחץ ולבש, וכן בב״מ ס״א א׳ את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, דרשינן את כספך לא תתן בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, וכן בע״ז כ׳ א׳ לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דרשינן לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וכן בזבחים כ״ד א׳ ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן דרשינן ולקח באצבעו, באצבעו ונתן, ועיין בתוס׳ כאן שנראה שלא כדעתנו דעתם, ויש לעיין בזה. ועיין בראב״ע, ואף שסתם דבריו בכ״ז קשים הם כעשן לעינים. ומה שהכריח לחז״ל לדרוש כן בכל אלה המקומות, בודאי היה להם איזה דיוק בהלשון או בהנקוד וטעמים, וכאן י״ל פשוט דדייקו חז״ל דאם לא רמז לו הקב״ה בכאן תחה״מ א״כ לאיזו מטרה ותכלית ספר לו מה שיעשה העם אחרי מותו כי הלא לבד שאין בידו להושיע אך הלא גם יצטער מזה, ובלי תוחלת ותקוה לתקן הדבר, אבל אם רמז לו תחה״מ, הודיעו שלא ייאש ממה שיזנו שזה היה יודע גם משה כמו שאמר ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון ורמז לו שיש תקנה בתחה״מ.
2. עיין מש״כ בדרשה הקודמת, וכפי הנראה לא קבלו הדרשה דהמלה וקם נדרש לפניו ולאחריו, וכמש״כ שם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יז) וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם⁠־הַ֠ה֠וּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶאֱכֹ֔לא וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּי⁠־אֵ֤יןב אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃
Then my anger shall be kindled against them on that day, and I will forsake them, and I will hide my face from them, and they shall be devoured, and many evils and troubles shall come on them; so that they will say on that day, 'Haven't these evils come on us because our God is not among us?'
א. לֶאֱכֹ֔ל =א (אין געיה)
• ל=לֶֽאֱכֹ֔ל (געיה)
ב. כִּי⁠־אֵ֤ין =א (אין געיה)
• ל=כִּֽי⁠־אֵ֤ין (געיה), אבל ברויאר לא סימן במהדורתו שהכ״ף ראויה לגעיה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְיִתְקַף רוּגְזִי בְהוֹן בְּעִדָּנָא הַהוּא וַאֲרַחֵיקִנּוּן וַאֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִנְּהוֹן וִיהוֹן לְמִבַּז וִיעָרְעָן יָתְהוֹן בִּישָׁן סַגִּיאָן וְעָקָן וְיֵימַר בְּעִדָּנָא הַהוּא הֲלָא מִדְּלֵית שְׁכִינַת אֱלָהִי בֵּינַי עָרְעַנִי בִּישָׁתָא הָאִלֵּין.
And my anger will be kindled against them at that time, and I will drive them afar off, and remove My Shekinaha from them to consume them,⁠b and many evils and troubles shall befall them. And they will say in that day, Is it not because the Shekinah of my God is not among me, that these evils have befallen me?
a. Samaritan Version, "My favour.⁠"
b. Other copies, "to cast them away.⁠"
ויתקוף רוגזי בהון ביומא ההוא ואשבוק יתהון ואהפוךא אפי רעותי מנהון ויהווייןב למזון ויארעון יתהון בישן סגין ועקין וייאמרון ביומה ההוא הלא על די לית איקר שכינתה די״י שרייה בינינן ארען יתן בישתה האליין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואהפוך״) גם נוסח חילופי: ״{ואה}⁠פך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהוויין״) גם נוסח חילופי: ״ויהוון״.
ויתקוף רוגזי בהון ביומא ההוא ואירחיקינון ואסלק שכינתי מנהון ויהון לביזה ויארע⁠(ו){ן} יתהון בישן סגיען ועקן ויימרון בעידנא ההיא בשבועה מטול דלית שכינת אלקי שריא במיצעי אירעוני בישתא האילין.
Then My anger will be kindled against them in that day, and I shall abhor them, and remove My Shekinah from them, and they will become a prey, and many evils and troubles shall befall them. And they will say at that time, with adjuration, Is it not because the Shekinah of my God dwelleth not among me, that all these evils have befallen me?
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וְגוֹ׳ – אָמַר רַב כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים אֵינוֹ מֵהֶם וְכוּ׳, אָמְרוּ לֵיה רַבָּנָן לְרָבָא מַר לָאו בְּהֶסְתֵּר פָּנִים אִיתֵיהּ וְלֹא בִּוְהָיָה לֶאֱכֹל אִיתֵיהּ אָמַר לְהוּ מִי יַדְעִיתוּ כַמָּה מַשְׁדַרְנָא בְּצִנְעָא לְבֵי שְׁבוּר מַלְכָּא, אֲפִילוּ הָכִי יַהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵיְנַיְיהוּ, [אַדְהָכִי שָׁדוּר דְבֵי] שְׁבוּר מַלְכָּא וְאַגַרְבוּהָ וְהַיְנוּ דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי.
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא – אָמַר רַבִּי אַחָא יוֹם אֶחָד הָיָה חֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּ עָשׂוּ תְּשׁוּבָה (פֵּרְשׁוּ) [פִּשְּׁרָן]. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִינוּן עָבְדִין וְאַנְתְּ עָבְדִת, אִינוּן עָבְדִין וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי, וְאַנְתְּ עָבְדִית וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בְּבָבֶל. וַעֲזַבְתִּים בְּמָדַי. וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם בְּיָוָן. וְהָיָה לֶאֱכֹל בֶּאֱדוֹם, עַל שֵׁם (דניאל ז׳:ז׳) ״אָכְלָה וּמַדְּקָה ושְאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה״. וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, אֵלּוּ מֵאָה חָסֵר שְׁתַּיִם תּוֹכֵחוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הַלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת, אִלּוּ הֲוָה בְּגַבִּי לָא הַוְיָה אֲתָא לִי, וְצִיּוֹן אוֹמֶרֶת עֲזָבַנִי שְׁכָחַנִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי״ וְגוֹ׳.
וישתד גצ׳בי עליהם פי ד׳לך אלזמאן פאתרכהם ואחג׳ב רחמתי ענהם פיצירון מאכלא ותציבהם שרור כת׳ירה ושדאיד פיקולון פי ד׳לך אלין אלא אן ממא ליס נור רבי מעי אצאבתני אלבלאיא
ויתחזק כעסי עליהם בזמן ההוא ואעזוב אותם ואסתיר את רחמי מהם, ויהיו למאכל, ותמצאנה אותם רעות רבות וצרות, ואז יאמרו: הלא על כי אין אור אלוהי עמי פגעו בי הצרות.
וחרה אפי – ויחזק כעסי. וכן בלשון ערבי, וגוזרים אותו מאומרם: חרה השמש והאש, כשיחזק חומם. (ספר השרשים ״חרף״)
והסתרתי פני מהם – כמיא שאיני רואה בצרתם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, דפוס רומא: ״כמו״.
והסתרתי פני AND I WILL HIDE MY FACE FROM THEM – as though I do not see their distress.
פס׳: וחרה אפי בו ביום ההוא – זה יום חרבן הבית.
ועזבתים – כענין שנאמר (ירמיהו י״ב:ז׳) עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי.
והסתרתי פני מהם והיה לאכול – תחת אשר אמרתי להם (דברים ט״ו:ו׳-ז׳) ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו.
ועתה והיה לאכול – ומצאוהו רעות רבות וצרות. מגיעות צרות זו לזו כעין זיבורא ועקרבא דהאי צריך חמימי והאי צריך קרירי.
ואמר ביום ההוא – זה יום אורך הגלות.
הלא על כי אין אלהי בקרבי – וכן גדעון אומר למלאך (שופטים ו׳:י״ג) בי אדני ויש ה׳ עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו וגו׳. רבותינו אמרו כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם. שנאמר והסתרתי פני מהם. כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם. שנאמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(יז) ועזבתים – כלם.
והיה – כל אחד.
לאכול – לאויב.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(17) AND I WILL FORSAKE THEM. All of them.
AND THEY SHALL BE.⁠1 Each one of them shall be food for the enemy.⁠2
1. Hebrew, ve-hayah (literally, and he shall be).
2. Hence the combination of the plural and the singular.
והסתרתי פני מהם – זהו דרך חיבה, כאדם שחטא לו בנו ואמר לרבו להלקותו, והוא אינו יכול לראות במכות בנו, מפני שמרחם עליו, ומסתיר פניו.
רעות רבות וצרות – רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא (בבלי חגיגה ה׳.). שמים צוננין יפין למי שעקצו זיבורא, וחמין לעקרבא, וחילופא סכנתא. ואם עקצו אותו זיבורא ועקרבא, ירא לבא בצונן להרפא מן הזיבורא מפני שהוא סכנא לעקיצת העקרב, ולא בחמין – מפני עקיצת זיבורא, ואינו יודע מה לעשות. וכן צרות ישראל בגלות: כשגוי מיצר לו ירא לקבול עליו פן ישנאנו, ואם לא יקבול – ירגיל לעשות לו כך.
הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה – על שחטאתי, וגרמתי שנסתלקה שכינה ממני, באו עלי הצרות.
והסתרתי פני מהם – AND I WILL HIDE MY FACE FROM THEM – This is a way of affection, like a person whose son sinned against him and he told his master to lash him, and he is unable to look at the lashes of his son, since he has mercy on him, and he hides his face.
רעות רבות וצרות – MANY EVILS AND TROUBLES – Evils that make trouble one for the other, like hornets and scorpions (Bavli Chagigah 5a:16). For cold water is effective for one stung by a hornet, and hot water for a scorpion, and the reverse is dangerous. And if a hornet and a scorpion sting him, he will fear to go into cold water to heal from the hornet because it is a danger to the scorpion bite, and [he will] not [go] into the hot water – due to the hornet sting, and he does not know what to do. And thus are the troubles of Israel in exile: when a nation oppresses him he fears to complain against it lest they hate him, and if he does not complain – they become accustomed to doing this to him.
הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה – HAVEN’T THESE EVILS COME UPON US BECAUSE OUR GOD IS NOT WITH US? – Since I sinned, and I caused the divine providence to depart from me, these troubles came upon me.
והסתרתי פני מהם – זו היא דרך חבה כאדם שחטא לו בנו ואומר להלקותו שלא בפניו מתוך שאוהבו.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
והסתרתי פני מהם, "I will hide My face from them.⁠" This is evidence of God's fondness of the Jewish people, His acting like a father who while forced to discipline his son cannot bring himself to watch the pain he is inflicting upon him.
והסתרתי פני מהם – דרך חבה כמי שמצוה לרבו של בנו להכותו על שחטא לאביו והוא הולך לו וא״י לראות במכות בנו מפני שרחמיו עליו ומסתיר פניו מהם, ג״ן.
רעות רבות וצרות – דרשו רז״ל שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא וכו׳ שהמועיל לזה מזיק לזה, וכן בעונותינו בדורותינו אלה שהנכרי מיצר ומייסר לישראל ואם יקבול עליו לשוטר או מושל מתיירא פן ישנאהו ויהרגהו, ואם לא יקבול מתיירא שמא ירגיל לעשות לו כך, הרי הרעות צרות זו לזו, ג״ן.
וטעם: ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – איננו וידוי גמור כענין: והתודו את עונם (ויקרא כ״ו:מ׳), אבל הוא הרהור בחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.
AND THEY WILL SAY IN THAT DAY: ARE NOT THESE EVILS COME UPON US BECAUSE OUR G-D IS NOT AMONG US? This is not a total confession like [the confession in the verse] And they shall confess their iniquity,⁠1 but it is a reflection and a regret. They will feel sorry for their iniquity and recognize that they are guilty.
1. Leviticus 26:40.
והסתרתי פני מהם והיה לאכול – דרשו רז״ל במסכת חגיגה, כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם וכל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם, אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתיה ולא בוהיה לאכול איתיה, אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא לבי שבור מלכא, אפילו הכי יהבי ביה רבנן עינייהו, שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו, היינו דתניא רשב״ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני.
על כי אין אלהי בקרבי – הכתוב הזה יורה שלא חרב המקדש ולא גלו בית יהודה עד שנסתלקה שכינה, וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ס״ח:י״ט) עלית למרום, ואחר כך שבית שבי.
ויש לך להשכיל מלת בקרבי בפירושה ובמספרה. ונראה לי כי בכל מקום שנמצא בתורה לשון בקרבך או בקרבו או בקרב יש שם על כל פנים התעוררות על מדת הדין, ואב לכולן (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, וכן כתוב (בראשית מ״ח:ט״ז) וידגו לרוב בקרב הארץ, ותחלת הפסוק (שם י״ב) המלאך הגואל אותי מכל רע, וכן במכות מצרים (שמות י׳:א׳) למען שתי אותותי אלה בקרבו, וכתוב בהן (שם ח) כי אני ה׳ בקרב הארץ, וכן (דברים ט״ו:י״א) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי העוני מחלק מדת הדין, וכן (שם י״ג) ובערת הרע מקרבך, וזהו אי אפשר אלא ע״י הדין, וכן (שם ו) כי אל קנא ה׳ אלהיך בקרבך, וכן (שם ז) כי ה׳ אלהיך בקרבך, וכן (שם כ״ג) כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכן תמצאם כלם אם תשכיל בהם.
והסתרתי פני מהם והיה לאכול, "and I will hide My face from them and they will become prey.⁠" Our sages in Chagigah 5 have said: "anyone who does not experience an eclipse of God's face does not belong to them (the Jewish people), whereas anyone who is not subject to becoming prey is also not one of the Jews.⁠" [This confirms the special relationship between God and His people Israel. Ed.] When hearing this statement, the other Rabbis said to Rava (the Rabbi quoting it) "you yourself have experienced neither a hiding of the Lord's face nor have you become prey !⁠" Rava answered: "do you have any idea how much I pay in bribes to King Shevor, (the local authority) in order not to become a victim of this verse in the Torah?⁠" [he meant that the need to pay these bribes proves that he was subject to the curse, hence a Jew.] Even after this reply, the Rabbis looked at Rava suspiciously. In the interval, the king sent emissaries and incarcerated Rava. This proves that Rabbi Shimon ben Gamliel was correct when he said that whenever the sages look at someone suspiciously or worse, the "someone" will either die or become poor.
על כי אין אלוהי בקרבי, "because my God is not in my midst;⁠" this verse teaches that the Temple was not destroyed and the people of Yehudah were not exiled until the Shechinah had withdrawn from them. This is also what David said in Psalms 68,19: "You rose to the high regions.⁠" Subsequently, David continues with: "You had made prisoners.⁠"
You have to appreciate that the meaning of the word בקרבי is derived from קרב, "battle;⁠" its numerical value is the same as that of שדי, i.e. 314. In other words, when this attribute of God withdrew the Jewish people lost the battle.
I believe that wherever we find the word בקרב or similar in the Torah there is an allusion in that word to the "awakening" of the attribute of Justice. The root of all this is to be found in Exodus 23,21 כי שמי בקרבו, "for My name is within it" [the angel representing the attribute of Justice]. Other examples are: Genesis 48,16 וידגו לרוב בקרב הארץ, "may they proliferate abundantly like fish, in the midst of the land.⁠" The beginning of that verse referred to the המלאך הגואל אותי מכל רע, "the angel who has redeemed me from all harmful influences,⁠" a clear reference to the attribute of Justice. Other verses in which the word בקרב is clearly indicative of an association with the attribute of Justice are: Exodus 10,1 למען שתי אותותי אלה בקרבו, as well as Exodus 8,18: כי אני ה' בקרב הארץ, or Deut. 15,11: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, "there will not cease to be someone who is destitute in the midst of the land.⁠" The author extends the list; [I will omit further examples in the interest of brevity. Ed.]
והיה לאכול – פירש״י ת״א ויהא למנבז ולפי דבריו לשון כליון הוא כמו כי תאכלנו האש הגדולה שבפ׳ ואתחנן ומ״מ ק׳ לי הלשון קצר דהיה לו לכתוב והיה לאכול כי לשון לאכול משמע שיאכל העם דבר אחר ופתרונו שיהא העם נאכל ואין לומר שהוא על דרך מעות לא יוכל לתקון שהוא כמו להתקן שהרי יש לפרש שם שהמקר׳ קצר הוא מעות לא יוכל המתקן לתקון כמו שפירש״י בפ׳ בא גבי ולא יוכל לראות את הארץ. אבל הכא אין לומר דהעקרא חסר הוא ופתרונו והיה האוכל לאכול דאם כן לא יתכן לומר אחריו ומצאוהו רעות רבות וגם אין הלשון משמע כן. עד״י ב״א.
והסתרתי פני מהם – זו דרך חבה כאדם שחטא לו בנו. ואמר לרבו להלקותו והוא אינו יכול לראות מכת בנו מסתיר פניו מפני שרחמיו עליו.
ומצאוהו רעות – שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבתא שמים צוננין יפין למי שנשכו זיבורא. וחמין לעקרבתא וחילופו סכנה. ואם עקצוהו זיבורא ועקרבתא יחד ירא ליכנס לא בחמין ולא בצונן לפי שמה שטוב לזה קשה לזה כמו כן הצרות של ישראל. כגון כשהגוי מיצר לו ירא לקבול לפניו פן ישנאהו ואם לא יקבול עליו ירגיל לעשות כך.
והסתרתי פני מהם – זהו דרך חבה כאדם שחטא לו בנו ואומר לרבו להלקותו והוא אינו יכול לראות בצרת בנו שרחמיו עליו ומסתיר פניו שלא יראה בהכאת בנו.
רעות רבות וצרות – רעות שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא שמים צוננין מעלי לעקיצת דבורים ומים חמים לעקיצת עקרב וחלופא סכנתא מי שעקצו זיבורא ועקרבא אינו יודע מה לעשות שמה שמועיל לזה מזיק לזה וכך הן צרותיהן של ישראל בגלות כשהעכו״ם מיצר לו ירא לצעוק עליו פן ישניאהו ואם לא יצעק עליו ירגיל להיות מיצר לו.
על כי אין אלהי בקרבי – שגרמתי לו לסלק שכינתו ממני באו עלי וגו׳.
והסתרתי פנח מהם, "I will hide My face from them.⁠" This is an expression of G–d's fondness for the Jewish people, it expresses His grief at what befalls them, just as that of a father who instructs a servant to administer punishment to his wayward son. He cannot bear to do it himself, or to have to watch it being administered.
רעות רבות וצרות, "many evils and troubles.⁠" These are evils, which in turn will cause them many troubles. The Talmud in tractate Avodah Zarah folio 28, gives examples of this when describing changes in climate resulting in an abundance of harmful insects which in turn will sting people, etc. People who suffer these stings do not know how to counteract and neutralise the pain resulting from them. This is a metaphor for hostility encountered by Jewish people when in exile. When the gentiles hit them they are afraid even to cry out so that the gentiles will not hate them even more. If they fail to cry out they have to learn to live with the pain.
על כי אין אלוהי בקרבי, "on account of my G–d no longer being in my midst.⁠" The Israelites are aware that they have driven G–d's presence out of their midst, as a result of which they have become the victims of all these phenomena. [but they have not drawn the right conclusions from that, i.e. to repent. Ed.
והסתרתי פני מהם – זהו דרך חבה כאדם שחטא לו בנו ואמר לרבו להלקותו כדי שלא יראה בהכאת בנו מדברי הרמב״ן.
ומצאוהו צרות רבות ורעות – שנעשות צרות זו לזו זיבורא ועקרבא שמים צוננין מועילין לעקיצת זיבורא ומים חמין לעקיצת עקרב וחילופא סכנתא ומי שעוקצו זיבורתא ועקרבתא אינו יודע מה לעשות שירא ליכנס בחמין מפני עקיצת זיבורא ולא בצונן מפני עקיצת עקרב וכן צרותם של ישראל בגלות כשהגוי מיצר לו ירא לזעוק עליו שמא ישנא אותו ואם לא יזעוק עליו ירגיל להיות מיצר לו כל שעה.
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – כתב הרמב״ן אינו וידוי גמור כענין והתודו את עונם אבל הוא הרהור בחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם:
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי, "the nation will say on that day: 'is it not because my God is not in my midst, etc.?'" Nachmanides writes that this is an incomplete confession, as compared to Leviticus However, it is a partial awareness of remorse being called for. They have finally become aware that they must somehow be at fault.
והסתרתי פני מהם והיה לאכול – סופי תיבות בגימטריא: המן. וזהו שדרשו בחולין, ואנכי הסתר אסתיר, רמז לאסתר.
ומצאהו – חסר וי״ו, לומר ששה פעמים גלו. ג׳ ע״י סנחריב. וג׳ ע״י נבוזראדן.
הרעות האלה – בגימטריא ארבע גליות.
והסתרתי פני מהם והיה לאכול – רוצה לומר: שאסלק השגחתי מהם ויהיה מוכן לכליון ומצאוהו מפני זה רעות רבות וצרות שלא היו דבקות בו בהיות השגחתי בהם והנה זה הייעוד הוא היותר קשה מכל הייעודים הקודמים כי שאר הייעודים הרעים הם על דרך ההשגחה לתוכחת ואולם זה הוא על דרך העזיבה וסור ההשגחה הפרטית בכללות ואמר שאף על פי שישוב ישראל ויכירו כי מפני סור השגחת השם יתעלה מהם קרה להם זה וישובו אל י״י הנה יסתיר השם יתעלה פניו מהם בעבור הרע שעשו לעבוד עבודה זרה וזה דבר ידמה שהיה תכף מות יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו שעבדו ישראל עבודה זרה ונתנם ביד שוסיהם ותמצא בקצתם שכאשר צעקו אל י״י קצרה רצונו משמוע צעקתם בעבור עמל ישראל שפנו אליו והוא מה שהלכו אחרי אלהים אחרים שעניינם הוא עמל ואון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והסתרתי פני כמו שאיני רואה בצרתם. פירש הסתרת פני הב״ה היא העדר השגחתו ונקר׳ הסתר פלי׳ מפני שכל מי שאין פניו רואו׳ זה הדבר אינו משגיח בו וזהו מה שכיון הרב באמרו כמו שאיני רואה בצרתם:
(יז-יח) וזכר כאן שיחרה אף ה׳ וימדדם מדה כנגד מדה אם כנגד העזיבה שעזבו ה׳ אמר ועזבתים והסתרתי פני מהם רוצה לומר גם אני אעזוב אותם ולא אשגיח עליהם. והיעוד הזה קשה מכל היעודים כי הנה בכל אלות הברית לא תמצא הסתרת פנים ולא עזיבה כי אם עונשים השגחיים וכאן תגמול עזיבתם יעד בעזיבתו אותם ובהסתר פנים מהם.
ואם נגד מה שזנו אחרי אלהי נכר הארץ אמר והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. רוצה לומר הם זנו אחרי האלהות ההם לתכלי׳ שיצליחו בקניניהם וכמו שאמרו הנשים הארורות (ירמיהו מ״ד) ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל, ולכן יהיה בהפך שיהיו לאכול כי כל העמים יאכלו אותם וירדו בהם ועם אויביהם בהיותם בהסתר פנים. ולא תחשוב שיהיו נעזבים למקרה ואילי ימצאום טובות ואולי ימצאום רעות כדרך הדברים המקריים. לא יהי׳ כן אבל על כל פנים ימצאום רעות רבות וצרות.
והסבה המחייבת שבהיות׳ בהסתר פנים נעזבי׳ למקרה יביאם רעות וצרות ולא טובה היא אצלי בשני פנים:
האחד לפי שישראל היו בכל עניניהם מושגחים ולכן לא היו זריזים במעשי׳ ומשכילי׳ בתחבולות בדרכים מלאכותיים לעשות לעצמיה׳ לפי שהכל היה להם מפאת ההשגחה ועליה היו בטוחים תמיד. ובסורה עתה מעליהם לא ידעו ולא יבינו להנצל מהרעות כפי השכל והתבונה ובתחבולות לא יעשו להם מלחמה, כי לא נסו ללכת באלה. ולכן בסור מהם ההשגחה וההנהגה השכלית וימצאום רעות רבות וצרות, מה שאינו כן לשאר העמים שלהיותם בלתי מושגחים נשתלמו במלאכה מה שחסר אליהם מההשגחה. ולכן ידעו להנצל ממקרי׳ הרעים מה שלא ידעו ישראל.
והב׳ לפי שהאומות יש להם שרים למעלה שמליצים עליה טובה והצלה כענין שנאמר בדניאל (סימן י׳) שר מלכות יון שר מלכות פרס. וישראל לא היה להם שר ומזל בשמי׳ כי אם השם ית׳. ולכן בבא אליה׳ חרון אפו והסתרת פניו ימצאום רעות רבות וצרו׳, לפי ששרי מעלה כלם יקטרגו עליה׳ ויליצו עליהם רעות. ולא יהיה עליהם סתרה מהשם ית׳, כאשר היתה בסוד אלוה עלי אהליה׳ ולא משר ומזל אחר כי אינם מהנהגתו ולכן ירדפום הרעות:
ואפשר לפרש גם כן שיעדם בהסתר פנים ועזיבה לענין הטובות וההצלתו׳ והשמירה מהפגעים שלא ישמרם ולא יגן עליהם. ושעם כל זה לא תסור מהם ההשגחה לרעה ולא לטובה רוצה לומר שתמיד ישגיח עליהם השם ית׳ להעניש׳ ככל אלות הברית. והוא אמרו ועזבתי׳ והסתרתי פני מהם שהוא לענין הטובות וההצלחות והשמירה, והיו לאכול ומצאום רעות רבו׳ וצרות שזה יהיה בהשגחה שמשגיח בהם לרעה. וזהו הפי׳ האמתי בפסוק הזה מסכים לפשוטי הכתובי׳.
ואמנם אמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני וגו׳. כבר ראית מה שכתב בו הרמב״ן ז״ל שאינו וידוי גמור כענין (פרשת בחקותי) והתודו את עונם אבל הוא הרהור בחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם, ולכן השם יתעלה לא יענישם כל כך כי עם היות שהסתר יסתיר פניו מהם. הנה לא זכר שימצאום צרות כמו שאמר בראשונה כך שיהיו בהסתר פני הגאולה. והוא פי׳ נכון כי הנה למעלה זכר בעונש שני הדרכי׳ בהסתר׳ פנים לענין הטובות והמצא׳ הצרות והרעות ועתה אחרי וידויים זה יבטלו מהם הצרו׳ והרעות וישארו בהסתר הפנים בלבד.
ואחרים מחכמי דורנו זה פירשו בזה פי׳ שני והוא שהם אמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, רוצה לומר שלעבר מפא׳ ההשגחה באו אותן הרעות. ולפי שהם לא תלו ענשיהם בהשגחה כי אם למקרה היה מעונם שלא הועיל וידויים וזהו ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. והוא על דרך מה שאמר בתוכחות הראשונו׳ שבת״כ ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמ׳ קרי. ולפי שיקשה נגד הפי׳ הנאה הזה אמרו כי פנה אל אלהים אחרי׳, הלצתי אני בעדו שיהיה זה על דרך ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו׳. שהודה לו בהקדמתו שכחו עשה לו את החיל ההוא אבל ביאר שנותן הכח היה ה׳, וכן הענין בכאן הם אמרו שכל רעותיהם היו מפאת העדר ההשגחה והסתרת פני ה׳ מהם. והוא ית׳ ישיבם אמת הוא שאני הסתר אסתיר פני מהם ויהיו נעדרי׳ מהשגחה כמו שאמרו, אבל זה לא היה כי אם לפי שפנה אל אלהי׳ אחרים וימשך שהעבודה זרה היתה סבת הרעות באמת.
וגם אני שמעתי מפרשים בזה פי׳ שלישי שאמר׳ הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה היו ודויים שבעבור שלא היו דבקים ואדוקי׳ באלהיה׳ אלהי נכר הארץ אשר עבדו, לכן ימצאום הרעות ההם לפי שעבדו העבודה זרה שלא כראוי בשלמותה. לכן אמר אחרי הוידוי הזה ואנכי הסתר אסתיר פני ר״ל יהיה הסתר׳ הפני׳ מהם כפול מבראשונה בעבור כי בוידוי זה פנה אל אלהים אחרים. ועליהם אמר הלא על כי אין אלהי בקרבי. וגם הפירוש הזה אם נודה שיאמר אלהי סתם על העבודה זרה נאה הוא ומתישב.
ולי נראה בפירושו ענין רביעי יותר נכון ואמתי אצלי בכתובים. והוא ששתים רעות עשה עמי האחד עבדם אלהים אחרים והב׳ עזיבת העבודה האלהית כמו שאמר וזנה אחרי אלהי נכר וגו׳ ועזבני והפר את בריתי ועל שניה׳ אמר כמו שפירשתי וחרה אפי בהם ועזבתי׳. ועתה יאמר שישראל יאמרו בלבם בחרטת׳ שהפשע היה על שעזבו את השם יתברך לא על שעבדו העבודה זרה כי אם שלא עבדו גם כן השם עמה בשותפו׳ ועזבוהו. ועל זה אמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כאלו היתה כונתם שאם לא היו עוזבים העבודה האלהית לא ימצאום הרעות ואף על פי שיהיו עם זה עובדי עבודה זרה. ואם כן עשו תשובה ממה שעזבו השם יתברך, אבל לא משקץ העבודה זרה אשר בידם. ולכן אמר השם ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא כי פנה אל אלהים אחרים. רצה לומר שבזה יוסיפו לחטא בחשבם שהיה חפץ להש״י בעבודתם אותו בשותפות עם העבודה זרה אבל הוא יסתיר פניו מהם כפלי כפלי׳ מההסתר הראשון לא בעבור שעזבוהו כי כבר נתחרטו על זה, כי אם בעבור שפנה אל אלהים אחרים, שהיה העבודה זרה שבידיה׳ שלא עשו תשובה ממנה:
הרי לך בזה ד׳ פירושי׳ כאחד טובים וישרי׳ למוצאי דעת ולא שיערו באחד מהם המפרשי׳ אשר אתנו.
והותרה בזה הספקו׳ ט׳ וי׳:
ואמר וחרה אפי בו ביום ההוא. לרמוז שהשם רצה שישובו מחטאתם. ולכן חרה אפו בהם מיד בעת חטאתם. בענין שיזכרו וישובו אל ה׳ ולא ישליכו אחרי גום חטאתם. כי זה חסד אלהי שעושה עם ישראל לפקוד עליהם חטאתם מיד. כאומרו רק אתכם ידעתי וכו׳. ואמר שלמה בתפלתו יהי ה׳ אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו במדבר. שיהיה פוקד עליהם מיד עונותיהם. בענין שלא ישכחוהו. ולפי שנראה זה דבר זר. אמר ויהיו דברי אלה קרובים אל ה׳ אלהינו לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. כלומר כל שאלתי ובקשתי שיהיו דברי קרובים אל ה׳. ולא ישכח להביא ייסורים על עמו דבר יום ביומו. כי זה חסד גדול שעושה עמהם. כאומרו ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש העושה הרע כמעשהו. מיד בלי איחור ושכחה. ולכן אמר וחרה אפי בו ביום ההוא מיד. ואם לאו ועזבתים והסתרתי פני מהם זמן רב. ואח״כ אפרע מהם הכל. ובזה ומצאוהו רעות רבות וצרות. לפי שהם חייבים לי מזמן רב:
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – הרצון בזה שהקב״ה היה עושה זה לטובתם כדי שלא יכבד המשא עליהם. והמה דברו עליו כזבים. והיו אומרים על כי אין אלוה בקרבי מצאוני הרעות האלה. והיה להפך שהשם היה בקרבם. ולכן היה פוקד עליהם עונותיהם מיד ביום ההוא כאומרו דבר יום ביומו. ואחר שהם אין רוצים בזה. אנכי הסתר אסתיר פני מהם. פעם אחר פעם על כל הרעה אשר עשה. ואמר ביום ההוא. כלומר בשביל היום ההוא שחטאו בו. והנה בזה הפי׳ לא יקשה מה שמקשים. איך אחר שעשו וגמרו תשובה הלא על כי אין אלהי בקרבי. חזר לומר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם:
או שיאמר וחרה אפי בו ביום ההוא וכו׳ – שסיפר שלשה דברים של עונש כנגד שלשה דברים שעשו. האחד וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. והשני ועזבני. והשלישי והפר את בריתי. כי אם היו עובדים ע״ז ולא היו עוזבים את ה׳ לא היה כ״כ רע. וכן אם עזבוהו ולא היה להם ברית כרות עם השם באלה ושבועה לא היה כ״כ רע. אבל הפרו בריתי שכרתי אתם. וכנגד השלישי שהיא הע״ז אמר וחרה אפי בהם. וכמו שאמר כל זמן שע״ז בעולם חרון אף בעולם. וכנגד ועזבני אמר ועזבתים. וכנגד הפרת ברית אמר והסתרתי פני מהם. וכל זה מדה כנגד מדה. בענין שבזה ישובו אל ה׳. כי זה חסד גדול מהשם למדוד מדה כנגד מדה. בענין שיאמר האדם צדיק הוא וצדיק דינו. כי בזה חטאתי ובזה בא לי העונש. וזהו ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מדה כנגד מדה. בענין שבזה יכיר חטאתו. וכמו שפירשתי למעלה בפסוק וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך. בענין שכשתשוב לחקור בלבבך מה שאתה עשית לא תקרה תגר. ובמאמר שהמע״ה כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים. ולכן לא תחוש ולא תשמע עבדך מקללך. בענין שהשם מעניש אותם מדה כנגד מדה בשלשה דברים שחטאו. והיה ראוי להם להצדיק עליהם הדין. והמה דברו כזבים ואמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי בא לי כל זה. ולכן ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. ועזבתים למקרה ופגע על כל הרעה אשר עשה:
או שיאמר ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי – שזה רמז על שורש פורה ראש ולענה. שיש להם שורש רע בקרבם לחשוב. כי כל הדברים הולכים אחר המחשבה ולא אחר המעשה. וכמו שפירשתי למעלה. ולכן בכאן חזרו לשרשם הרע לומר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. ולא בשביל המעשים. לזה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה. ולא בשביל המחשבה. לפי שעיקר. התורה תלויה במעשה כמו שפירשתי למעלה. וכמו שאמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אבל אם אינו מביא לידי מעשה אינו גדול:
או שיאמר שהם עשו תשובה ואמר כל אחד אני מכיר בחטאי. כי לפי שאין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה – לומר שאע״פ שהיו אומרים חטאנו בפה לבם לא כן יחשוב. כאומרו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. ואחר שהם הכירו זה. אסתיר פני של זעם מהם על כל אשר עשה. אע״פ שפנה לאלהים אחרים שהוא עון חמור. וזה כי פנה אל אלהים אחרים. כמו כי עם קשה עורף הוא:
או שיאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו׳ – לרמוז שאע״פ שהיו חוזרים בתשובה. ראוי להסתיר פני מהם. אחר שהתשובה לא היתה שלימה אלא מתוך צרה. כאומרו ה׳ בצר פקדנוך וגו׳. ואפי׳ במלך בו״ד זה הדבר מגונה כאומרו מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. כ״ש במלך מה״מ הקב״ה. לכן אמר בכאן ומצאוהו רעות רבות וצרות. וכשיראו אלו הצרות. ואמר ביום ההוא שהוא יום הצרות הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואולי אחר שיצאו מהצרה ישובו לקלקולם כמו שנזכר בפרעה ובנבוכדנצר. לז״א ואנכי הסתר אסתיר פני מהם עד שישובו בתשובה שלימה. והפירוש שלמעלה הסמוך לזה נראה פירוש נאה ומתקבל:
או שיאמר ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי – לפי שלמעלה אמר כי שתים או ג׳ רעות עשו. הא׳ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. והשני ועזבני. והשלישי והפר את בריתי. והם עשו וידוי ואמרו כי כל הרעה הבאה להם. לא היה אלא על שעזבו השם ולא היה בקרבם. כאומרם הלא על כי אין אלהי בקרבי. ולכן אמר השם כי זה שקר. כי אם עזבוהו ולא ידרשוהו. אם לא בחרו לעבוד עבודה זרה ולזנות אחרי אלהי נכר הארץ. לא היה כל כך רע והשם היה מוחל להם. אבל אחר שזנו אחרי הבלי הנכר. היה רוצה להענישם. ולא על שעזבוהו. וז״ש ואנכי הסתר אסתיר פני מהם על כל הרעה אשר עשה כי פנה אחרי אלהים אחרים:
ועזבתים – ביד מחריבי הבית שיגברו עליהם.
והסתרתי פני מהם – אעלים עיני חמלתי מהם כבלתי רואה בצרתם.
על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות – בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו, ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה.
ועזבתים, to the various nations who will overpower them.
והסתרתי פני מהם, after they will have fallen under the control of the gentile nations who will abuse them and oppress them I will ignore my natural sense of pity, and make believe as if I were unaware of their plight.
על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות, all of this has befallen me because God has abandoned me. Seeing that they feel abandoned, they will not bother to pray to Me, nor will they do teshuvah, considering such prayer futile, wasted.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ומצאוהו רעות רבות וצרות – במס׳ חגיגה (ה) ר׳ יוחנן כי מטי להאי קרא (ל״א:כ״א) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות בכי, אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. מאי וצרות אמר רב שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא ושמואל אמר זה הממציא לעני מעות בשעת דחקו, רצה לומר לא קודם, אמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. רש״י פירש ששמואל קאי על הפסוק שדרש למעלה אם טוב ואם רע (קהלת י״ב:י״ד), ור״ת הקשה על דבריו למה הפסיק בדברי רבי יוחנן אלא ודאי ששמואל קאי על דברי רבי יוחנן וכן משמע גם בילקוט (לא תתקמא) שמביא דברי שמואל על פסוק והיה כי תמצאן אותו.
ויש לספק בדברי ר׳ יוחנן שאמר, עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וכי הקב״ה הוא הממציא הרעות הלא מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג׳:ל״ח). אלא הרעה באה מעצמה ע״י הסתרת פניו ית׳ כמ״ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול. והיינו ממילא יהיה לאכול ואין זה קרוי ממציא, גם יש לספק והלא כבר כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות. ולמה לא בכה רבי יוחנן בקראו פסוק זה הנכתב קודם פסוק והיה כי תמצאן אותו. כי מדקאמר כי מטא להאי קרא משמע שקרא הפרשה מתחילה, הן אמת שנוכל לומר שדקדק מלשון והיה המורה על הודאי כמ״ש (דברים כ״א:י״ד) והיה אם לא חפצת בה, פירש רש״י מגיד הכתוב שסופה לשנאותה, ופירש מוהר״ר נתן שדקדק רש״י מלשון והיה שמשמע שכך יהיה בודאי, כך והיה כי תמצאן מורה שודאי ימצאוהו אבל למעלה לא נאמר כ״א והיה לאכול אבל בומצאוהו רעות רבות וצרות זו לזו לא הזכיר לשון והיה כאילו הדבר בספק אם ימצאוהו או לא.
ודברי שמואל תמוהים מאד, לפרש פסוק זה על המלוה לעני בשעת דחקו כאילו כל התוכחות לא יחזירוהו למוטב כי אם צרה זו שילוה לו בשעת דחקו ולא קודם לכן וכאילו זה מחייב לו לאמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ויהי רצון שלא תהיה על ישראל צרה גדולה מזו ואיך תכלול הפרשה תוך עונשים גדולים ונוראים ענין המלוה לעני בשעת דחקו זה הדבר שימאן השכל לקבלו כלל, ועוד צריך יישוב הדבר שנתקשו בו המפרשים כי מהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא הלא עיקר ע״ז בלב הוא כי כל דבר התלוי באמונה שרשו ומקורו בלב כי מטעם זה נאמר בע״ז (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם. וזה שאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי הודה בפה מלא כי כל אלהי העמים אלילים וכפר בע״ז ומה יש לו עוד צדקה לזעוק פני המלך ה׳ (שמואל ב י״ט:כ״ט) ואיך כפל ענשו אחר הוידוי ואמר ואנכי הסתר אסתיר. וי״א שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה וכי פנה לשון אע״פ, לומר שאפילו מן רעה גדולה זו יסתיר ה׳ פניו כמ״ש (תהלים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳.
ואומר אני לפרש דברי ר׳ יוחנן כלפי הערבות, שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה עד שכל יחיד חטא רבים נשא וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, על כן בכה עליו רבי יוחנן כי מטא להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות כי מלת אותו נראה שהוא מיותר כי הל״ל והיה כי ימצאוהו רעות רבות. כמ״ש למעלה ומצאוהו רעות רבות. אלא שבמלת אותו הראה באצבע על היחיד שישא עליו הרעות דהיינו העבירות של כיתות רבות כמ״ש (ישעיהו נ״ג:י״ב) והוא חטא רבים נשא. ומה שנקט רבות לפי שכל חוטא תש כחו כנקבה כדרך שאמר משה התשתם כחי כנקבה כמו שפירש״י פר׳ ואתחנן (ה׳:כ״ד) בפסוק ואת תדבר אלינו.
ואמר וצרות, לפי שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם כ״כ, ואדרבה מועיל כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב מיראת הערבות, כי אין התוכחה מצויה כ״א מן האוהב לנאהב כמ״ש (משלי ג׳:י״ב) כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. וכן נסמכה מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י״ט:י״ז) למצות ואהבת לרעך כמוך (שם י״ט:י״ח). כי אין התוכחה מצויה כ״א בזמן שאוהבים זה לזה אבל בזמן שאין שלום במעגלותם אז לא די שאינו מוכיחו אלא אדרבה שמח במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעונו. ואת״ל שהמצא ימצא איזו איש שלם שיוכיח גם את שונאו, הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו כי הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוין לטובתו, וא״כ הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם והם כצרות זו לזו כזיבורא ועקרבא, כי מה שנראה טוב וישר בעיני זה נראה רע בעיני חבירו וכן להפך עד שלעולם אינן בהסכמה אחת מה שזה אוסר זה מתיר.
ע״כ ר׳ יוחנן כי מטי להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות – דקדק ממלת אותו שביחיד מדבר ואפילו היחיד ישא רעות רבות, הרעות שעשו רשעים שנמשלו לנקיבות רבות, וסיבה לכל זה הוא וצרות שכל ישראל נעשה כל אחד כצרה לחבירו כזיבורא ועקרבא ואינן בהסכמה אחת לעולם כי אילו היו בהסכמה אחת לא היה נמשך נזק מן הערבות, ע״כ בכי רבי יוחנן ואומר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות ומטיל עליו שיסבול הוא עון רבים בזמן שכולם כצרות זו לזו, וכי יש לו תקנה, ודאי אין לו תקנה כלל בזה האופן וכמ״ש ורדף אתכם קול עלה נדף. כמו שבארנו בפר׳ בחוקותי (כ״ו:ל״ו) שמדבר מזה הענין שכל אחד מישראל נרדף מן ישראל חבירו על כן נאמר מיד וכשלו איש באחיו (כ״ו:ל״ז) ואמרו רז״ל (סנהדרין כז.) בעון אחיו, זש״ה ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. כי אילו היה אלהי בקרבי בלבבי ובמחשבתי והיה כל אחד אומר דעתו לש״ש בהתאסף ראשי עם יחד. אז לא היו מחולקין כי התכלית האמיתי מאחדם. אמנם לפי שלא היה דעתו לש״ש רק שמבחוץ היה כל אחד מראה את עצמו כאילו דעתו לשם ה׳ כדרך הצבועים החנפים, אבל בקרבי לא היה אלהי אלא כל אחד היה דורש תועלת עצמו או לקנטר את שונאו ע״כ יצא משפט מעוקל כי לעולם לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שאינו לש״ש.
ולפי זה אין וידוי זה וידוי החטא של ע״ז, כי החטא ישאר קיים עכ״פ אך שהוא מודה שאין כונת תוכו לשמים עוד היום, כי לא אמר על כי לא היה אלהי בקרבי משמע שרוצה לשוב מן אותו דרך מעוקל אלא על כי אין אלהי בקרבי עוד היום ואז הוא גרוע ממה שהיה כי יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, ע״כ כפל ההסתר ואמר על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים ואין פניה אלא בלב כמ״ש ואם יפנה לבבך (דברים ל׳:י״ז), ור״ל מבחוץ היה מראה עצמו כשר כאילו כונתו לשמים ובקרבו פנה אל אלהים אחרים וכונות זרות, אשר ע״כ לא היו לעולם בהסכמה אחת ולא נתברר האמת אצלם לעולם.
אך מדקאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא – נ״ל על דרך שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים (חלק א׳ מאמר פ״ג) על מאמר רז״ל (בר״ר ל״ח:ו׳) אפילו בזמן שישראל עובדים ע״ז ושלום ביניהם הנח לו שנאמר (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו אמנם כשחלק לבם עתה יאשמו (שם י׳:ב׳) לפי שבזמן ששלום ביניהם אז ודאי יתוכחו ביניהם כל עובדי הע״ז ההיא ויתברר מתוך הויכוח ההוא ששקר נחלו עובדיה, וע״כ הנח לו שהקב״ה מאריך להם אפו כדי שמעצמם יבינו כי כל מעשיהם תוהו. אבל בזמן שחלק לבם של העובדים ואין שלום במעגלותם אף אם ישאו ויתנו בדבר לעולם לא יתברר האמת בין אנשים המתוכחים בדבר ולבם חלק זה מזה כי דעת כל אחד לסתור דברי חבירו, ע״כ נאמר עתה יאשמו, תיכף ומיד כי למה יתן להם ארכא בחנם. ע״כ נאמר גם כאן וחרה אפי בו ביום ההוא. תיכף באותו יום שיתחילו לעבדה לפי שפרשה זו מדברת בזמן שישראל כצרות זו לזו ואינן בהסכמה אחת ע״כ עתה יאשמו בלא הרחבת זמן, וכן מורה הוידוי על כי אין אלהי בקרבי בדרך שנתבאר למעלה שמודה שמעולם לא אמר דעתו לש״ש בפה ולב שוה כי אם בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיהו ט׳:ז׳) ע״כ נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא תיכף כמ״ש עתה יאשמו והוא רמז נכון מאד.
ושמואל אמר שפרשה זו מאשמת את ישראל לאמר, כי זה דרכם כסל למו שאינן עושין תשובה לעולם כ״א אחר ההכרח, כי בזמן שהיסורין מורכבים על כתיפיו אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה׳ כמבואר פר׳ בחוקותי (כ״ז:ב׳) בסמיכות כי יפליא לנדור נדר לפרשת התוכחה, כי גם רז״ל חלקו בין עושין תשובה מאהבה לעושים מיראה כדאיתא במס׳ יומא (פו:) אר״ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר (הושע י״ד:ב׳) שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך. עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והאר״ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל ל״ג:י״ט) ובשוב רשע מרשעתו וגו׳ עליהם הוא יחיה. פירש״י על כל מה שעשה אפילו על העבירות, לא קשיא הא מאהבה הא מיראה. ועדיין הדבר צריך ביאור לפרש משמעות הפסוקים, כי אע״פ שפירש״י עד ה׳ אלהיך עד דלא יתעבד סניגוריא לקטיגוריא, הרי מיראה מחמת מדת הדין, שלא יעשה מן ה׳ מדת רחמים לאלהיך מדת הדין, מ״מ כי כשלת לשון עבר אינו מתישב שהרי עכשיו ע״י התשובה נעשה עון למכשול.
ונ״ל שכונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה, כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו וכל אוהב מתקרב אל אהובו לכך נאמר שובה ישראל עד ה׳ אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו וע״ז ארז״ל (פסחים נ: עיי״ש) כתיב (תהלים נ״ד:י״א) כי גדול עד שמים חסדך. וכתיב (שם ק״ח:ה׳) כי גדול מעל שמים חסדך. הא בעושים מאהבה כו׳ ר״ל כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו ית׳ ואין חבורו כ״א עד שמים ולא עד בכלל ע״כ גם החסד הוא עד שמים אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו ית׳ על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה זה״ש כי כשלת בעוניך, ר״ל לשעבר כשעשית תשובה מיראה לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין כי כבר כשלת בעוניך שנעשה מן העון המזידי מכשול שוגגי ואם כן רושם המכשול נשאר בך ולא היית מנוקה מכל וכל מן העון שהרי נעשה ממנו שוגג ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה׳ מאהבה דהיינו מעל שמים אז תהיה מנוקה מכל וכל ואין אתה צריך אפילו לקרבן כי אם אל וידוי דברים זהו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. אליו ממש, אמרו אליו כל תשא עון. שמכל וכל תשא עון לא לחצאין כדרך השב מיראה שאין עונו מנושא כולו אלא לחצאין לעשות מן המזיד שוגג, אמנם ע״י שתשוב מאהבה אז אמרו כל תשא עון מכל וכל תשא עון שיהיה כמצוה דבר המנושא וגבה מאד, לא כמו שנאמר (מיכה ז׳:י״ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם. אלא העון יהיה מנושא, וקח טוב. שיקחו הקדוש ברוך הוא אליו כדבר טוב כאילו היה העון זכות דבר טוב ואז לא תצטרך גם לקרבן, זהו שאמר ונשלמה פרים שפתינו. אמנם ביחזקאל (ל״ג:י״ד) כתיב ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו׳ חיו יחיה. ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות דהיינו מיראה.
אמנם אחר כך אמר ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו מעצמו כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו אז עליהם הוא יחיה כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד.
ומה שנאמר (שם י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו וגו׳, ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה לפי שמדבר בשב מיראה שהרי נאמר שם (י״ח:כ״ח) ויראה וישב וגו׳. ומלת ויראה הוא לשון ראייה והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (י״ח:ל׳) שובו והשיבו וגו׳ ולא יהיה לכם למכשול עון. כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כ״א להציל את עצמו ואינו מבקש להשיב אחרים אבל השב מאהבה משיב גם אחרים כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, לכך נאמר שובו והשיבו ואז לא יהיה לכם למכשול עון אלא תהיו מנוקים מכל וכל ולא ישאר רושם המכשול, נראה מזה שהשב מיראה גרוע מן השב מאהבה, אבל השב אחר ההכרח שכבר באו יסורין עליו הוא גרוע יותר כי בסור המכריח ישוב לסורו. כמ״ש בפרעה (שמות ח׳:י״א) וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וכמ״ש (שם י׳:ג׳) עד מתי מאנת לענות מפני. ר״ל לא מחמת יסורין כי אם מפני, ההכנעה שבאה ע״י היסורין אינה כלום כי אחר שיעברו היסורין אתה חוזר לסורך, כך כל תשובה הנעשית מתוך הכרח היסורין אינה כלום כי כעבור סופה וסערה אז ישוב לקדמותו, כמו שנאמר (ישעיהו כ״ח:כ״ד) הכל היום יחרוש החורש וכל המשל ההוא נאמר על זה הענין.
וזה״ש ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה הנה בשני תיבות אלו, ביום ההוא, חתם כל הענין כי מיעט בהם הן הימים הקודמים, הן הימים המאוחרים, כי קודם שמצאוהו רעות רבות וצרות פשיטא שלא היה נותן אל לבו מעצמו לשוב אל ה׳, אלא אפילו אחר שמצאוהו הרעות ההם מ״מ אינו מתודה כ״א ביום ההוא שהצרות צרורות על שכמו אבל לא ביום המחרת כי מיד למחרתו כעבור סופה וסערת ה׳ חימה אז תיכף יחזור לסורו, לפיכך ואנכי הסתר אסתיר פני גם ביום ההוא אפילו ביום שמתוודה אסתיר פני, ויותר מהמה ממה שהסתרתי פני לשעבר כ״א בכפלים פי שנים הסתר אסתיר פני כי ראה הצרות צרורות באמתחתו ואעפ״כ אין לבו שלם עם ה׳, כי יודע ה׳ שהיום יאמר בהכנעה, כגונב דעת עליונה ולמחר יחזור לסורו. וז״ש שמואל זה המלוה לעני בשעת דחקו, ובשעת דחקו אינו קאי על דוחק שיש לעני אלא על דוחקו של המלוה, כי זהו המלוה שאינו מלוה לעני כלום כי אם בשעת דחקו של הנותן שהצרות דוחקים אותו ליתן צדקה מממונו וכאשר יעבור הדוחק ההוא אז לבו חזק ואמיץ כבראשונה. ונקט מצוה אחת דהיינו הצדקה שבנוהג שבעולם שנודרים בעת צרתם ואחר הצרה מתחרטין ואינן נותנין כלום, והוא הדין לשאר מצות שאינן נעשין כ״א בשעה שההכרח מורכב על כתיפו ועל צד הרמז ירמוז לכל מצות התורה שהם כמו הלוואה וצדקה אל הילד מסכן דהיינו היצר הטוב כמו שאמר הלל שהלך לגמול חסד להאי אכסנאי כו׳ (ויק״ר ל״ד:ג׳).
ואמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא – לעללא היינו זמן הזול בזמן שהזול בעולם וזהו ממש שעת השלוה כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם כי הא בהא תליא כמ״ש (תהלים קמ״ז:י״ד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא דהיינו התבואה שכיחא בעולם באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא הן לפירש״י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפי ר״ת שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל הכל מדבר בזמן ההכרח ואין זה תשובה שלימה, גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה שכופין אותו בב״ד על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות כי אין מציאתם כי אם בזמן שההכרח מצוי ובסור המכריח ישוב לסורו, לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. במלת ועתה חתם כל הענין לומר עתה תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם עד אשר לא יבואו ימי הרעה כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה׳ תשובה שלימה לא על צד ההכרח.
ובחיבורי הקטן אורח לחיים פירשנו כל פרשה זו בדרך אחר, שפני הנזכרים כאן הם פנים של זעם כמו ושמתי פני באיש ההוא (ויקרא כ״ה) ואמר שאחר הוידוי השלם הזה יסתיר ה׳ פני זעמו ע״כ כפל ההסתר כי מדה טובה כפולה, על כל הרעה וגו׳. רבותא נקט אע״פ שעשה רעה אחת הכוללת כל הרעות כי המודה בע״ז ככופר בכל התורה (ספרי שלח ט״ו:כ״ב) לכך נאמר על כל הרעה, אף על כל הרעה הגדולה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים מ״מ הסתר אסתיר פנים של כעס ממנו והכל שרי ומחיל אחר הוידוי השלם, ובאמרו ואמר ביום ההוא וגו׳ בארנו שם שפסוק זה כולל כל יסודי התשובה לשכנו תדרשו ושם תמצאו כל הענין מבואר.
וְחָרָה אַפִי: בשטה אחת, כמ״ש1 בפ׳ משפטים, <ופ' ואתחנן על וחרה אף.>
והסתרתי פָֿנַי: הפ״א רפה. [פָנַי].
1. כמ״ש: מ״ש שמ׳ כב כג (׳וחרה אפי׳); דב׳ ז ד (׳וחרה אף׳).
כמו שאיני רואה בצרתם. פי׳ הסתרת פנים הוא העדר השגחתו, כי מי שאינו רואה דבר אין משגיח בו:
As if I do not notice their suffering. This means that hiding His face is removing His Providence, for one who does not see something does not watch over it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז) וחרה אפי בו ביום ההיא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול – יקשה השינוי מלשון יחיד ללשון רבים וחרה אפי בו ועזבתים וגו׳ והיה לאכול? אלא לפי שאמרו חז״ל שאין השכינה שורה אלא על רבבות אלפי ישראל ובזמן שהיחיד חוטא הכריע את כל העולם כלו לכף חובה וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. ואלו הקב״ה לא הסיר שכינתו מן הרבים לא היה היחיד נענש בחטאו כי עדיין שכינת ה׳ על הקהל ההוא אשר היחיד שוכן לשבטיו על כן איש אחד יחטא וגורם לשכינה שתסתלק מישראל הרבים להענישו בעונו. הנה עתה ידבר ביחיד הפושע וחרה אפי בו ביום ההוא ואצטרך לסלק שכינתי מן הרבים כדי להענישו ועזבתים והסתרתי פני מן הרבים עד שהיחיד יקבל ענשו והיה לאכול וגו׳:
ועזבתים וגו׳ והסתרתי פני וגו׳ – הכוונה כי אם יתן ה׳ דעתו לדעת הצרות אשר יבואו עליהם, יהמו רחמיו ויסלק חרון אפו, לזה הוא מודיע כי יסתיר פניו, ובזה ימצאוהו צרות רבות.
ואומרו ואמר ביום וגו׳ – פירוש שישערו בדעתם לרוב הצרה שרואין שאין זה אלא לצד הסתרת פני מהם, והוא אומרו הלא, פירוש ודאי שעל שאין אלהי בקרבי מצאוני וגו׳ שאם היה בקרבי לא היו כל כך צרות באין עלינו, וצא ולמד שאמר הנביא (שופטים י טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, כביכול.
ועזבתים והסתרתי פני מהם, "and I will abandon them and hide My face from them, etc.⁠" The meaning is that if God were to allow Himself to dwell on the troubles which will befall His people, His mercy would be stirred and He would banish His anger. This is why He informs the people in advance that if they were to turn to idols, He, God, would turn His face away from them so as not to be tempted to show them compassion.
ואמר ביום ההוא, "and the people of Israel will say on that day, etc.⁠" They will be intelligent enough to conclude that all the troubles which suddenly overtook them must be due to God having deliberately left their midst. Had God not abandoned them it would be impossible that He would tolerate such treatment of His people. Compare what the prophet said in Judges 10,11. We gain the impression from there that God Himself had become fed up with the sufferings His people had to endure.
והסתרתי פני מהם – אסתיר השגחתי מהם ולא אעשה למענם אותות ומופתים שעל ידם יוודע לעין כל כי אני ה׳ אלהיהם, והוא הפך מה שנאמר בברכות והתהלכתי בתוככם, אבל כשיחטאו לא יהיו עיני ולבי עוד אליהם, אלא אעזוב אותם למקרי העולם:
והיה לאכל – לכל מבקשי נפשם, כי כן משפט העם הזה, כאשר יסלק השם ממנו השגחתו הפרטית ויעלים ממנו עין חמלתו, מיד והיה לאכול, כי צריו רבים:
ואמר ביום ההוא הלא על כי – איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם, ושכל צרותם באו להם בעבור העבירות שבידם:
אין אלהי בקרבי – איננו פועל נפלאות בקרבי כמו בשנים קדמוניות, והוא כדרך כי אתה ה׳ בקרב העם הזה (במדבר י״ד י״ד):
רעות רבות וצרות – המפרש וצרות שם דבר לעצמו, ומתרגם (פיעלע אונגליקספאְללע אונד דראנגזאלע) הוא טועה, שא״כ ה״ל ליכתב רעות וצרות רבות, לכן רבות וצרות שניהם תוארים אל המכות שימצאום, רעות רבות בכמותן וצרות באיכותן, דוגמת מכות גדולות ונאמנות, וחלאים רעים ונאמנים (לעיל כ״ח), ששניהם תוארים אל המכות ואל החלאים, ולכן יתורגם (פיעלע אונד ווידערזעטצליכע איבעל), וככה הבינוהו רז״ל באמרם (חגיגה ה׳) מאי רעות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא מי שנשכו זיבורא ועקרבא ביחד אין רפואה למכתו, שרפואה לנשיכה זו קשה לנשיכה זו, וע״ש פירש״י ובערוך ערך זבורא (רוו״ה).
והסתרתי – כמו ויסתר משה פניו {שמות ג׳:ו׳}.
הלא על כי אין אלהי בקרבי – מתרעמים עליו שאינו משגיח עליהם, והוא משיב כי הסתרת פניו אינה אלא מפני רוע מעלליהם, וזה עיקר כוונת השירה, ולפיכך אמר מיד ועתה כתבו לכם וגו׳ {דברים ל״א:י״ט}.
(יז-יח) וחרה וגו׳ ועזבתים – אעזוב אותם לדאוג לעצמם. והסתרתי וגו׳: אסיר מהם את השגחתי המיוחדת; והיה לאכל: ממילא הם ייפלו טרף לעמים האחרים. ומשנעזב ישראל לדאוג לעצמו, תבוא מפלתו המדינית כתוצאה טבעית מחולשתו. קיום ישראל והצלחתו ההיסטורית הם מלאכת כוחו העל⁠־טבעי של ה׳.
ואמר ביום ההוא וגו׳ אין אלקי בקרבי – השווה לעיל ז, כא: ״לא תערץ מפניהם כי ה׳ אלקיך בקרבך אל גדול ונורא״.
לא נאמר: ״הלא על אשר עזבתי אלקי ועל אשר את הרע בעיניו עשיתי״, אלא: ״על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה״. העם תולה את אסונו לא בשינוי בהתנהגותו שלו אלא בשינוי בהנהגת ה׳. למרות חטאיו סבור עדיין העם שהוא זכאי לקרוא לה׳ ״אלקי״. הוא סבור שה׳, שהבטיח לו הגנה וסיוע מפני העמים, אינו שומר עוד את הבטחתו ואיננו נוהג עמו כ״אלקיו״, שאם לא כן, העם לא היה סובל עתה כה רבות. ישראל סבור שיש לו זכות להאשים את ה׳, ושוכח לתלות את האשמה בעצמו; הוא שוכח לחקור מדוע ה׳ איננו נוהג עמו עוד כ״אלקיו״. הוא שוכח ש –
ואנכי הסתר אסתיר פני וגו׳ – ישראל שוכח שה׳ הסיר ממנו את השגחתו המיוחדת משום שעשה רע ופנה אל אלוהים אחרים: ״על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים״! הוא עזב את ה׳; ולפיכך ה׳ עזב אותו. ה׳ הוא אלוקי ישראל רק כל עוד ישראל הוא עַם ה׳, וכעַם ה׳ הוא חייב להשתעבד לה׳ לבדו בכל הווייתו ורצונו על ידי עשיית רצון ה׳. הקשר המיוחד של ה׳ עִם ישראל דורש – יותר מאשר בכל תחום אנושי עלי אדמות – את המחויבות המיוחדת והמוחלטת של ישראל אל ה׳ בשמיעה בקולו ובנאמנות אליו (השווה פירוש, שמות לג, ה). כל תרעומתו של ישראל היא חסרת בסיס. ה׳ נמצא בקרבו, ולעולם לא יבטל את הקשר המיוחד שלו לישראל. אולם דווקא משום שה׳ בקרבו, הוא לא יתן לישראל לחטוא מבלי להיענש על כך, אלא ישלח לו צרות כעונש על חטאיו. ובחטאים אלה ייפול ישראל רק מהמדרגה הנדרשת ממנו על פי הקשר המיוחד שלו עם ה׳, וישקע לרמתם המוסרית של שאר העמים, אך לא למטה הימנה: ״רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל⁠־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל⁠־עֲוֹנֹתֵיכֶם״ (עמוס ג, ב).
וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם – ר״ל רק הסתר פנים לבד:
ומצאהו ממילא רעות רבות וצרות. ועפ״ז יוכיחו ישראל אחר שמצאו אותם צרות רבות ואין משגיח עליהם מכלל שאין אלהים שופטים בארץ, אבל אדרבא היה להם להוכיח בהפך ממה שהסתיר פנים ע״י עונותם הרי שיש שופט. ז״ש:
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה – ויוכיחו מזה שאין השגחה, אדרבא הלא:
(יז-יח) וחרה אפי בו ביום ההוא – ר״ל כי החוטא ממין השני אין השם עוזבו תכף לגמרי רק תחלה מסתיר פניו ממנו ומוסר אותו אל מקרי הזמן ואחר שעדיין יש תקוה שע״י היסורין ישוב בתשובה, וכשרואה שאינו שב אז עוזבו לגמרי, אבל החוטא הזה שאין לו תקנה כלל, יחרה אפי עלי תכף ביום ההוא:
ועזבתים תחלה לגמרי, ואח״כ אסתיר פני מהם והיו תחת המקרה וממילא והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות:
ואמר ביום ההוא וגו׳ – אומר ה׳ הלא ידעתי כי ע״י הרעות וצרות שיבאו עליו לא יתן לב לשוב עד המכהו רק יאמר בהפך שודאי לא הענישו ה׳ על המעשה שעבד ע״ז רק על מצפוני לבבו, וז״ש ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי בקרב מחשבתי ומצפוני לבבי לכן מצאוני הרעות האלה, אבל באמת טעה בזה כי לא על המחשבה אני מענישו רק ואנכי אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה בפועל כי פנה אל אלהים אחרים בפועל:
[על דרך הפשט:] וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים – למקרי הזמן וכשתבא עליהם רעה ויתחילו לצעוק אלי כמו שהורגלו, אז והסתרתי פני מהם שלא אשמע צעקתם: והיה לאכל כשירגישו האויבים שהסתרתי פני מהם ממילא יהיה לאכול שיתגרו בהם האויבים (עד״ה ויתנם ביד גוים וימשל בם שונאיהם): ומצאהו רעות רבות בכמות וצרות באיכות: ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי שסלק שכינתו מהם, אבל באמת רק: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא – וגו׳ שאני שוכן בתוכם רק שהחזרתי פני (ואם יכנעו לבם באמת אפנה אליהם): כי פנה אל אלהים אחרים – עד״ה (יחזקאל ח טז) ואחוריהם אל היכל ה׳ ופניהם קדמה והמה משתחוים נגד השמש. לכן עשיתי כמדתם והחזרתי גם אני פני מהם:
וחרה אפי בו ביום ההוא: בזמן ש׳זנו׳1, ״ועזבתים״ – למקרה בלי השגחה לטובה ובלי רוח הקודש2.
והסתרתי פני מהם והיה לאכול: כמו שכתוב בספר שופטים (ב,טו) ״בכל אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה כאשר דבר ה׳⁠ ⁠⁠״. וכתיב בעזיבה והסתר פנים בלשון רבים3, כי לא היו הכל שוין בזה, אלא כל אחד לפי ערכו היה בעזיבה והסתר פנים ממה שהיה ראוי להיות, וכל שיש הבדל – כתוב בלשון רבים, כמו שכתבתי בכמה מקומות4.
ואמר ביום ההוא: בעת ההוא יהיו חושבים.
הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה: בשביל שהקב״ה מסתיר פנים ממנו ומראה בזה אשר לא חפץ בנו בעל כרחנו מוכרחים אנחנו לעבוד עבודה זרה5. על כן כתיב (שופטים ג,יב) ״ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע וגו׳⁠ ⁠⁠״, והוא בשביל שלא היה בכל השנים הללו6 אור הנבואה ורוח הקודש.
1. כאן הפסוקים עוסקים בתקופת השופטים, עד פסוק כ׳, ומפסוק כ׳ עוברים הפסוקים לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל.
2. ״ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם״ (שמואל א ג,א), כפי שהביא רבינו לעיל.
3. ״ועזבתים והסתרתי פני מהם״, לעומת הרישא ״וחרה אפי בו״ ובסיפא ״ואמר״.
4. לאורך כל חומש דברים.
5. כמשל האשה הראשונה (שזינתה על דרך מקרה) שהוזכרה ברבינו בתחילת פסוק ט״ז.
6. של תקופת השופטים.
ועזבתים והסתרתי פני – בהסתירי פני מהם יראה כאלו עזבתים, אבל לא תהיה כונתי לעזבם, רק להטות לבם אלי שנית; וזה ג״כ פשט פסוק ״ואני הסתר וגו׳⁠ ⁠⁠״ שאח״כ; כשאעזבם ישובו אלי מיד, אבל לא אשמע תפלתם עד שירצו עונם, מפני שהרבו לחטוא בפנותם אחרי אלהים אחרים.
הלא על כי אין וגו׳. אפשר שירמוז לתשובה שישובו ישראל עד ה׳ אלהיהם כמ״ש ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳, או יתכן שפירוש הלא וגו׳ כלומר הלא מחסרון מקדש ה׳ וארון העדות בינינו באה אלינו את כל הצרה הזאת, ואלו היה המקדש וארון קיימים לא נמצא בנו עון בכל תועבותינו, והאמונה הזאת הרעה היתה מפורסמת בישראל בימי רשעתם ועליה צווח הנביא, הגנב רצח ונאף וגו׳ ובאתם אל הבית הזה וגו׳ ואמרתם נצלנו, ועליה אמר היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה, ואל זה ישקיף אמרם ולא יאמרו עוד ארון ה׳ וגו׳ ולא יזכר ולא יפקד וגו׳ כי זה היה כל טעותם להנצל מכל עונש הראוי להם בזכות המקדש והקרבנות, וזה יהיה בידך מפתח להכנס בו בפנימיות כמה מליצות בדברי הנביאים — והביאני לפרש כזאת בפסוק זה מה שמצאתי במיכה (ג׳ י״א) ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה וגו׳ ועל ה׳ ישענו לאמר הלא ה׳ בקרבנו לא תבוא עלינו רעה, ואין ספק שאין כוונתו על אהבת ה׳ והשגחתו לטובה רק על המצא ביניהם המקדש, וכן כאן, הלא על כי אין אלהי כלומר על כי אין המקדש בתוכנו שהיה מגין עלינו באופן סגולי מבלי פנות לזכותנו או לחובתינו על כן מצאוני וגו׳, וכן מצינו שנקרא הארון אלהים אלה הם האלהים המכים וגו׳.
ביום ההוא – כלומר באותו זמן.
ועזבתים – מדה כנגד מדה כשם שהם עזבו את ה׳. כך השי״ת יעזוב אותם ח״ו.
והסתרתי פני – כלומר אסלק את השגחתי המיוחדת. הרי זה ההיפך מ״ופניתי אליכם״ (ויקרא כ״ו:ט׳), השוה את פירושי שם.
והיה לאכול – כלומר הם יכלו אותו. השוה את פירושי למעלה ז׳:ט״ז.
רעות רבות וצרות – רגילים לפרש ״צרות״ כשם דבר, דברים רעים וצער. אבל יותר נראים דברי רבי יעקב צבי מקלנבורג, המפרש ״צרות״ כתואר ״לרעות״. כלומר רעות שהן רבות בכמותן וגם מצירות מאד באיכותן. השוה למעלה כ״ח:נ״ט: ״מכות גדולות ונאמנות״; וכן פירשו בתלמוד חגיגה ה׳.
הלא על כי וגו׳ – העם יטען כלפי מעלה שלא קיים השי״ת הבטחתו ח״ו (דברים ז׳:כ״א). כן פירשו שד״ל ורש״ר הירש. אבל לאמיתו של דבר לא פנה השי״ת מישראל אלא מפני שישראל פנו ממנו. ה״רעות״ באו עליהם בשביל ה״רעה״ שהם עשו. השי״ת הסתיר פניו ואינו מקיים הבטחת ״ופניתי אליכם״, כיון שישראל גם הם ״פנה אל אלהים אחרים״.
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני כו׳ – נתקשו רבים בזה דאמאי לא מועיל התשובה. ונתבונן דשם תשובה כפי מה שמורה שמה איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצוה מצווה ועומד לבלי לעבור על מצות השי״ת, וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו ס״ד, הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא, ועיין ספרי סוף שלח בזה [וכן כתב רבינו בפירוש המשנה לנזיר פ״ו במשנה דנזיר שהיה שותה יין הרבה, יעו״ש דברים נמרצים]. אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצות פרטית הוא שאם חטא ועוזב את חטאו מצוה להתודות ולהגיד לפני השי״ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה, וכן הוא לשון רבינו בהלכות תשובה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו [פירוש לבלי לחטוא מחמת הצווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם ראשון קודם שחטא בין מ״ע בין מל״ת] חייב להתודות לפני השי״ת שנאמר כו׳ והתודו כו׳, ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ה׳ הוא נכלל בהודוי, יעו״ש, וכן בא אחריו החנוך וביאר דבריו, אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה זולת הצוויים שכבר נצטוו עליהן. וז״ב.
אולם יש מדת התשובה אשר תתכן כי תתחדש רק אחרי שכבר עבר עליה, וזהו הוא כפי מה שביאר רבינו פ״ד משמונה פרקיו, כי כמו שהחולה יתרפא בדברים מרים היפך טבעו כדי להעמיד טבעו ומזגו ע״ד הממוצע אחרי התגברה בו בסבת האחרון הצד הנוטה, כן החולה שכבר חטא צריך להתנהג ולהטות לדרך ההפכי, כמו מי שגברה עליו תאותו יפרוש עצמו גם מן המותר, וכמו שאמרו ז״ל בירושלמי שהיה דוד מקשט לפלגשיו בכל יום ואמר ליצרו הנה תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתעב לך דבר המותר, והתבונן בלשון חייך כי הכוונה המרכזית הוא הדרך הממוצע והמסרס עובר בל״ת, והמונע מנשואין עובר בעשה, ובל״ת אם יש לו אשה, ולא לתוהו בראה, רק כיון שפרץ הגבול צריך לרפאות אותו בדבר ההפכי כדי שיתקיים על הדרך המוכרח המכוון בבריאה מהבורא יתברך, וזה קיומו וזה חייך, והבינהו, ובאופן הזה נקרא תשובה שיעמיד כחות נפשו בקצה ההפכי נגד מה שעשה בחטאו ובעברו על המצוה, וכן כתב רבינו בריש הלכות דיעות, אמנם יש עבירות שאין שייך זה הגדר בתשובה והוא עו״ג אשר אין בה דבר המותר, שאינה כמו שאר מצות שיעבור ואל יהרג ובעו״ג יהרג ואל יעבור ולא הותרה מכללה כעריות ורציחה (תו״כ פ״א) וכן גר תושב שקבל עליו שלא לעבד עו״ג, ונביא בכל מצות שבתורה אם עוקר לשעה שומעין לו לבד עו״ג, ומחשבה כמעשה, ובמכלתא יתרו כל כך רדף הקב״ה אחר יצר הרע שלא ליתן פתחון פה למצוא לו מקום אמתלא של היתר [ומפני זה נראה דאסקו להלכה בסוטה על גאוה לא מינה ולא מקצתה כמוש״כ רבינו בפרקיו על משנה דמאד מאד הוי שפל רוח, משום דבפ׳ עקב פן תאכל ושבעת כו׳ ורם לבבך ושכחת כו׳ והיה אם שכח תשכח והלכת אחרי א״א ועבדתם, הרי דהגאוה מביא אל הע״ז אשר אין לה מקום אמתלא של היתר, לכן צריך להתרחק עד קצה האחרון לשפלות]. והנה מצות התשובה מעלתה שמדבקת את השב אל השם יתברך כמוש״כ שובה ישראל עד ה׳ אלהיך [לשון רבינו בהלכות תשובה], והנה אם עזב האדם את חטאו באופן שבארנו הנה עשה פרט ועיקר מהתשובה, שגודר את עצמו ולקח סמי מרפא להטות את עצמו לקצה האחרון המהופך מאשר התגבר עליו בחטאו, רק שחסר עוד דבר, הוא להתודות שחטא ומבקש סליחה, אבל בכ״ז פועל עליו התשובה ממעלות שיש לתשובה שמדבקת אל השי״ת, והוא כשני דברים המתירין שמעלין זה בלא זה, וכדאמר בפרק מצות חליצה דף ק״ד, דמשו״ה בכבשים המקדשים את הלחם נתקדש ע״י שחיטה בלא זריקה רק שקדוש ואינו קדוש גמור יעו״ש, וכן ברקיקה פועל במקצת יעו״ש, כן הכא כיון שהתחיל לעשות מפעל בפעולות התשובה, משיג ממעלות התשובה והוא הדביקות בה׳ יתברך שמו, משא״כ בע״ז שאין עזיבת החטא ממצות התשובה, רק מעצם הצווי של השי״ת שלא לעבוד ע״ז, וגר תושב מצווה על זה, א״כ בעזיבת החטא הלא לא פעלו מאומה מפעולות התשובה, א״כ עיקר התשובה הוא הודוי והבקשה שימחול השי״ת על חטאו, וכמו שאמרו בכריתות דף ז׳ שבין דאמר יכפר עלי חטאתי דמכיר שחטא ומבקש סליחה, א״כ בעזיבת החטא לא עשה מפעולות התשובה כ״ז שלא ביקש סליחה ומכיר שחטא ובוש מבוראו יתברך אין קונה ממעלות התשובה ואינו מדובק אל השי״ת, לכן אמר כאן הנך שוכב עם אבותיך כו׳ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר בריתי, זה כל העבירות שבתורה וחרה אפי כו׳ ואמר כו׳ הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני כו׳, פירוש עזיבת החטא שישוב לשמוע לקול ה׳, אבל לא יתודה שחטא ולא יבקש מהשם שיסלח לו, לכן כתיב בלשון נסתר ולא בלשון נוכח הלא כי אין אתה אל׳ כו׳, ואז על כל העבירות אשר נכללו בכלל ועזבני והפר את בריתי לא אזכור לו שהתחיל לעשות מפעולות התשובה, והוא להטות עצמו להצד השני מהקצוות אשר מצד המצוה [בלא החטא וצורך לתשובה], אבל על ע״ז הלא זה אינו מצד התשובה, לכן הסתר אסתיר את פני [שתהיה ההשגחה בדרך הסתר פנים בהעלם כחולדה הדרה בעיקרי בתים לא בהתגלות ודביקות להשי״ת] על כל הרעה אשר עשה כל פנה אל אלהים אחרים, שזה אינו נחשב בדרך תשובה רק שישוב לאמר שחטא ולבקש סליחה.
והנה על עזיבת החטא הלא גלוי לכל כי הוא עוזב חטאו ופורש עצמו מן דבר המותר, וכמו דוד שמנע עצמו מן הפלגשים ומן אבישג, אבל על הודוי והבקשה למי גלוי הלא לפני השי״ת לבדו, כי הוא לבדו בוחן כליות ולב, ולכן אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך, שהוא עצמו יעיד עליך שהנך שב, כי כשלת בעוניך, שחטאך היה ע״ז, שבעזיבת החטא עדיין לא החילות מפעולות התשובה שהאדם צריך לרחק עצמו מע״ז עד קצה שבקצה האחרון ולהרחיקה לגמרי מגבולו לשרש ולעקר, ולכן מה תשובתך קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, הוא הודוי ובקשה לסליחה אמרו אליו [בנוכח, כי השם בעצמו מקבל שבים] כל תשא עון וקח טוב כו׳ אשור לא יושיענו ולא נאמר עוד אלהינו, הוא מהודוי שיקבל על עצמו לבלי לחטוא עוד. ועיין בפירוש הרמב״ן בזה.
או יאמר, כי האדם צריך לידע, שהיסורים הבאים מהשם הם בהכאה מכוונת כאב המכה בנו, ואינו כמו אדון שמסתיר פניו מעבדו וממילא באין עליו יסורים בלתי השגחת שומרו, אבל המה אומרים שהוא הסתיר פניו שאינו מביט עליהם, ובאמת הסתרת פנים, הוא שאינו מביט הישראל מהשם שאינו רואה השגחתו להטיב, ולכן אינו תשובה גמורה כמוש״ב הקדמונים, לכן אמר הושע שובה ישראל כי כשלת בעוניך כו׳, שהמכשולים הרבים מכוונים מאת השי״ת, קחו כו׳ ושובו, פירוש שישובו ברעיונם כל המכשולים שפגעום וכל העונשים הוא אל ה׳, שיבינו שהם באים מאתו במכוון ואז ארפא משובתם, שירפא ה׳ חולי עמו בכלל ובפרט אוהבם נדבה. אמן.
והסתרתי פני מהם – אמר רב, כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם.⁠1 (חגיגה ה׳.)
רעות רבות וצרות – מאי רעות וצרות, אמר רב, רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.⁠2 (חגיגה ה׳.)
1. ר״ל אינו מזרע ישראל דבזמן הגלות רגילין ישראל להיות בצרות וגזירות ושעבודים, ואפשר לומר דמדייק דרש זה מדפתח הכתוב בלשון רבים והסתרתי פני מהם וסיים בלשון יחיד והיה לאכול, ולכן דריש כמו וכל אחד מהם יהיה לאכול וכו׳.
2. כלומר היכי דנשכיה זבורא ועקרבא נעשות ע״י רפואתן צרות זו לזו, משום דרפואה שעושין לנשיכת זבורא קשה לנשיכת עקרבא וכן להיפך, וכמ״ש בע״ז כ״ח ב׳ חמימי לעקרבא קרירי לזיבורא וחלופא סכנתא. והנה מפרש צרות לא שם דבר אלא תואר לשם רעות וכמו התואר רבות, ור״ל רעות שהן רבות וגם מצירות זל״ז וכמש״כ, ונראה דניחא ליה לדרוש כן ולא סתם דצרות שם דבר הוא כמו רעות, משום דא״כ הול״ל רעות וצרות רבות, ומדהפסיק באמצע במלת רבות משמע ליה דכמו המלה רבות כן המלה צרות שתיהן תוארים הן להרעות.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יח) וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כׇּל⁠־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל⁠־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃
I will surely hide my face on that day for all the evil which they shall have worked, in that they have turned to other gods.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימהעודהכל
וַאֲנָא סַלָּקָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִי מִנְּהוֹן בְּעִדָּנָא הַהוּא עַל כָּל בִּשְׁתָּא דַּעֲבַדוּ אֲרֵי אִתְפְּנִיאוּ בָּתַר טָעֲוָת עַמְמַיָּא.
But I will remove My Shekinah from them at that time on account of the evils they had done; for they will have turned away after the idols of the nations.
ואנה בממרי מטמרה אטמר אפי רעותי ביומ׳ ההוא על כל בישתה די עבדו די סטון בתר טעוון אחרניין.
ואנא מסלקא אסלק שכינתי מנהון בעידנא ההיא עד דיתמקמקון ויקבלון פורענות חוביהון על כל בישתא דעבדו ארום אתפנייו בתר טעוות עממייא.
But I will indeed remove My Shekinah from them at that time, until they have dwindled away, to receive the punishment of their sins for all the evil they have wrought, because they turned themselves after the idols of the nations.
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהִסְתַּרְתִּי פָּנַי מֵהֶם בַּחֲלוֹם אֲדַבֵּר בּוֹ.
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה בַּגְּבִירָה שֶׁמַּבֶּטֶת בְּסָרִיס אֶחָד. אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵינִי מְקַנֵּא בְּסָרִיס שֶׁאַתְּ מַבֶּטֶת בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁאַתְּ גּוֹרֶמֶת לִי לְהַחֲזִיר פָּנַי מִמֵּךְ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֵינִי מְקַנֵּא בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּכֶם, וְאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם גּוֹרְמִין לִי לְהַחֲזִיר פָּנַי מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי״ מִפְּנֵי מָה, ״כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״.
ומע ד׳לך אנא מקים עלי חג׳ב רחמתי פי ד׳לך אלזמאן ענה בסבב אלשר אלד׳י צנעה אד׳ ולא אלי מעבודאת אכ׳ר
ועם זאת אני אמשיך בהסתרת רחמי ממנו בזמן ההוא בגלל הרעה אשר עשה כאשר פנה אל אלוהים אחרים.
פס׳: ואנכי הסתר אסתיר פני מהם1הרי אלף שלש מאות ושלשים ושש מנין הסת״ר אסתי״ר שנה. למעלה ממה שאמר דגיאל (דניאל י״ב:י״ב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה.
פני ביום ההוא – אין יום שאין קשה מחבירו.
על כל הרעה אשר עשה – כי לא על חנם בא עליהם.
כי פנה אל אלהים אחרים – הוא שגרם:
1. הרי אלף וכו׳. המחבר כחב כאן קץ לימי המשיח בשנת קס״ד לאלף הששי. ובעוה״ר כבר עבר עדן ועדנים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(יח) וטעם הסתר אסתיר – שאם יקראו אלי לא אענם. והמשל כאדם שלא יראה ולא ידע מה נעשה.
הסתר – שם הפועל, וכן מנהג לשון הקדש לדבר בכפל, ובעלי הדקדוק יבינו.]⁠א
כי פנה – היא הרעה הגדולה, כאשר פירשתי (ראב״ע דברים כ״ח:י״ג), שאין למעלה ממנה.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(18) [AND I WILL SURELY HIDE.] The meaning of And I will surely hide is, if they call Me, I will not answer. Scripture compares God to a person who does not see or know what is happening. It is the custom of Scripture to employ two verbs.⁠1 Those who know grammar understand this.⁠2
IN THAT THEY ARE TURNED. This,⁠3 as I previously explained,⁠4 is the great evil. There is no evil which tops it.
1. Our verse reads, haster astir (I will surely hide). Literally, hide, I will hide.
2. That it is biblical style to employ an infinitive followed by a conjugated verb.
3. Idol worship.
4. See Ibn Ezra on verse 16.
ואנכי {הסתר}א אסתיר פני – שלא לשמוע ממני,⁠ב כמו שלא רצו לשמוע מצותי ותוכחתי. וזה רמז לקץ הכתוב בדניאל, דכתיב: אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשיםג וחמשה (דניאל י״ב:י״ב). ו״הסתרד אסתיר״ בגימטריא אלף שלש מאות ושלשים ושש, והכי קאמר: אשרי המחכה לסוף אלף שלש מאות ושלשים וחמש, שהוא תחלת אלף שלש מאות שלשים ושש. אי נמי: א׳ של אסתיר אינה אלא לשימוש בעלמא, ואינה מן המניין, והוו להו אלף שלש מאות ול״ה. הרי שנרמז קץ של ביאת המשיח בוהיה כי תבא, כדפרישית בקרא: כאשר שש וגו׳ (ר״י בכור שור דברים כ״ח:ס״ג) וכאן רמז הזמן האחר, שבו ישראל יהיו כובשין כל העולם. ולכך כתיב בו: אשרי.
ור׳ עובדיהה ז״ל פירש: מועדו מועדים וחצי (דניאל י״ב:ז׳) מועדז לזה הזמן האחרון, ופירש: ״מועד״ הראשון – זמן, כמו שפירשתי אני בוהיה כי תבא (ר״י בכור שור דברים כ״ח:ס״ג), ו״מועדים״: האחדח – משיצאו ממצרים עד שנבנה הבית, והם ארבע מאות ושמונים. והשיני כמו שעמד, והם ארבע מאות ועשר, ואין שני הזמנים שוין, ושניהם שמונה מאות ותשעים. ״וחצי מועד״ – חצי שני מועדים הללו, דהיינו ארבע מאות ארבעים וחמש, צרפיהו עם שמונה מאות ותשעים, הרי אלף שלש מאות ושלשים וחמש.
ונראה לי שזה הקץ נרמז באלפ״א בי״ת דתשר״ק צפע״ס נמל״ך: תשר״ק הן אלף, וצפע״ס ג׳ מאות, והוא: י׳ שנים אחר ביאת המשיח שיבא לאלף מאתים ותשעים, ואז יהא נמל״ך – ויחשב מלך. יטח״ז הם שלשים וארבע, הרי אלף שלש מאות שלושים וארבע, והיינו: אשרי המחכה {וגו׳} לימים אלף ג׳ מאות שלשים וחמש⁠{ה} (דניאל י״ב:י״ב), כלומר: לתחילת שנת חמש, דהיינו אלף ג׳ מאות ול״ד. והדר: והד״ג ב״אט – והדג בא לויתן לעשות סעודה לצדיקים.
א. ההשלמה מהפסוק ומופיע בספר הג״ן.
ב. בספר הג״ן: שלא לשמוע את תפילתו.
ג. בכ״י מינכן 52: ושלשים. בכ״י מינכן 52 גם נוסף: ושש.
ד. בכ״י מינכן 52: והסתיר.
ה. בכ״י מינכן 52: עובדיא.
ו. כן בכ״י מינכן 52 גם כאן וגם בדברים כ״ח:ס״ג, וכן בספר הג״ן ובהדר זקנים. בפסוק בדניאל: ״למועד״.
ז. מלת ״מועד״ אינה מופיעה בנוסח המקרא שלנו אך היא מופיעה בכ״י מינכן 52 גם כאן וגם בדברים כ״ח:ס״ג (שם: ״המועד״), וכן בספר הג״ן ובהדר זקנים.
ח. בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: האחר.
ט. בספר הג״ן נוסף כאן: התענוג בא כמו כי באדג וכמו הליוסטין ובאדג טורי שעשה הפייט בארקע ורקיעא. אי נמי:
ואנכי {הסתר}⁠י אסתיר פני – I WILL {SURELY} HIDE MY FACE – To not hear from Me, just as they did not want to listen to My commandments and My rebuke. And this is a hint to the End that is written in Daniel, as it is written: “Happy is he that waits, and comes to the one thousand three hundred and thirty-five days” (Daniel 12:12). And the numerical value of [the letters of] “I will surely hide My face” is one thousand, three hundred and thirty-six, and it [the verse] says as follows: Happy is the one who waits for the end of one thousand, three hundred and thirty-five, for that is the beginning of one thousand, three hundred and thirty six. Or, alternatively: the “א” of “I will hide” [which has a numerical value of one] is only for regular usage, and is not part of the count, and there are one thousand, three hundred and thirty-five. Behold that the ultimate coming of Messiah is hinted at in “Vehayah Ki Tavo”, as it states in the text: “that as He rejoiced” (R״Y Bekhor Shor Devarim 28:63), and here it hints to the other time, when Israel will conquer the entire world. And therefore it is written by it: “Happy.”
And R. Ovadiah of blessed memory explained: “{for} a time, times, and a half” (Daniel 12:7) time, [to refer] to this latter time, and he explained: The first "time" – is [simply] a time, like I explained in Vehayah Ki Tavo (R״Y Bekhor Shor Devarim 28:63), and “times”: the one – from when they left Egypt until the Temple was built, which is four hundred and eighty [years], and the second – like it stood, which is four hundred and ten [years], and the two times are not equal, and together make eight hundred and ninety. “And half a time” – half of these two times, which is four hundred and forty five, join it with the eight hundred and ninety, and behold it is one thousand, three hundred and thirty five.
And it appears to me that this End is hinted at with the alphabet [if one takes the numerical value of the letters of the alphabet in reverse, divided into words, as follows:] “תשרק,” “צפעס,” “נמלך”: “תשרק” [400+300+200+100] is a thousand, and “צפעס” [90+80+70+60] is three hundred, which is ten years after the coming of the Messiah who will come at one thousand, two hundred and ninety, and then he will be “נמלך” [crowned] – and considered king. “יטחז” [10+9+8+7] is thirty four, which amounts to one thousand, three hundred, and thirty-four, and we have: “Happy is the one who waits {etc.} to the one thousand three hundred and thirty-five days” (Daniel 12:12), meaning to say: to the beginning of year five, which is one thousand, three hundred and thirty-four. And returning [to the reversed alphabet]:והד"ג ב"א (meaning: the fish comes) – And the fish comes, Leviathan, to make a feast for the righteous.
ואנכי הסת״ר אסתי״ר – בגימט׳ אלף ושלש מאות שלשים וששה, זהו אשרי המחכה ויגיע לימים אלף וגו׳, כלומר שיכלו כל אלה ויבא בן דוד בתחלת ל״ו, שההסתר פנים יהי׳ במנין הסת״ר אסתי״ר, ואמר דניאל אשרי המחכה ויגיע לכשיעברו שנים האלה, או אשרי קאי אשנת ל״ה עצמה שבה בא יבא במהרה בימינו, וא׳ של אסתיר הוא שימוש ואינה מן המנין וא״כ גם מספר הסתר אסתיר מכוון לזה, הרי רמז הקץ כאן וגם בכי תבא כדלעיל, ורבינו בכור שור אמר דנראה לו שהקץ הזה הוא רמוז בתשר״ק צפע״ס וכו׳, תשר״ק הוא אלף, צפע״ס הרי שלש מאות והוא י׳ שנים אחר ביאת משיח שהוא לאלף ר״ץ כדלעיל. ואז יהי׳ משיח כבר נמלך, זהו נמל״ך, יטח״ז הוא ל״ד, הרי אלף ושל״ד מכוון עם פסוק אשרי המחכה וגו׳, שכשיעברו אלף ושל״ד אז בשנת של״ה והד״ג ב״א, כלומר התענוג בא, וכמו הלאסטון ובאדג, שפי׳ לשון תענוג, א״נ ר״ל שהלויתן בא אז לעשות סעודה לצדיקים, ג״ן.
וטעם: ואנכי הסתר אסתיר פני – פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרב חסדי השם שיעזרם ויצילם, שכבר כפרו בעבודה זרה, וכענין שנאמר: הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיהו ב׳:ל״ה). ולכך אמר: כי על כל הרעה הגדולה שעשה לבטוח בעבודה זרה יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות (דברים ל״א:י״ז), רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת:⁠א ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו׳ (ויקרא כ״ו:מ״ד), עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנזכר למעלה: ושבת עד י״י אלהיך וגו׳ (דברים ל׳:ב׳).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״פני רחמיו״.
AND I WILL SURELY HIDE MY FACE IN THAT DAY. The meaning thereof is that [He will hide His face] on a different occasion [for it was already stated in (17), and I will hide My face from them]. Since the Israelites already reflected in their hearts that they sinned against G-d, and that these evils came upon them because their G-d was not among them, it would have been fitting — according to the exceeding mercies of G-d — that He help them and rescue them because they had already denied the idols. This is similar to what is stated, Behold, I will enter into judgment with thee, because thou sayest: 'I have not sinned,'1 [indicating that the very denial of wrongdoing is a grievous sin, but here the admission of sin should have caused G-d to help them]. Therefore he [Moses] states that, because of the great evil that they did in trusting idols, He will again hide His face from them — not like the first hiding of His face when He hid the face of His mercies and many evils and troubles came upon them2 — but that only the face of redemption will be hidden and they will abide by the promise of the face of His mercies. [This is the promise of] And yet for all that, when they are in the land of their enemies, I will not reject them, neither will I abhor them etc.⁠3 [They will not be shown the face of redemption] until they add to the aforementioned regret real confession and perfect repentance, as is stated above, and thou shalt return unto the Eternal thy G-d etc.⁠4
1. Jeremiah 2:35.
2. (17).
3. Leviticus 26:44.
4. Above, 30:2.
ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא – כבר הזכיר למעלה והסתרתי פני מהם והוא הסתר פנים של גלות בבל, ועתה יחזור הסתר פנים פעם אחרת ובלשון כפול, למען הודיעך כי לא יהיה ההסתר הזה זמן מועט כראשון אך יהיו זמן רב בהסתר פנים, וירמוז לגלותנו זה שאנחנו עומדים בו בהסתר פנים כפול. אמנם יש לנו נחמה ממקום אחר שאנחנו עומדין בו בהבטחת (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, הכתוב הזה יגלה לנו זמן ההסתר והוא מנין הסת״ר אסתי״ר, ומספרו אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והוא דבר דניאל בחתימת חזיונו (דניאל י״ב:י״ב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי אז יכלה עונש הסתר פנים, ורמז לך הכתוב כי זמן גדול כזה יעמוד ההסתר.
ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, "as for Me, I will most certainly hide My face on that day.⁠" God had already mentioned earlier (verse 17) that He would hide His face. On that occasion it referred to the exile in Babylon. Now, when He describes this "hiding" of His face in even stronger terms, it refers to the present exile under the Romans. The repetition of the word "hiding" is a warning that this second exile will be much longer than the first. On the other hand, what the Torah writes also contains a message of consolation in Leviticus 26,44 that God will not forsake us even when we are in exile, i.e. "the land of their enemies.⁠"
This verse reveals to us something about the length of this exile we find ourselves in. The combined numerical value of the words הסתר אסתיר is 1336. This appears to correspond to a vision in Daniel 12,12 according to which the redemption would come after 1335 years. [According to this, an opportune time for the final redemption was the year 1405 or 1406, which could have happened during the period the author wrote this, but we ultimately did not merit it then. Ed.]
ואנכי הסתר אסתיר פני – שלא אשמע תפלתו.
על כל הרעה אשר עשה. פ״ה בדניאל אשרי המחכה ויגיע לקץ אלף ושלש מאות ושלשים וחמש. וגימ׳ דהסתר אסתיר שהוא תחלת אלף ושלש מאות ול״ו. אי נמי אלף של אסתר אינו מן המנין והוו אלף ושלש מאות ול״ה הרי שנרמז קץ משיח בפ׳ תבא כדפי׳. וכאן רמז הזמן האחד שיהיו כל ישראל כובשין העולם בו ולכך כתיב אשרי המחכה. וה״ר עובדיה פי׳ מועד מועדים וחצי מועד לאותו זמן האחרון. ופי׳ מועד ראשון זמן כדפי׳ בפ׳ כי תבא ומועדים האחרים משיצאו ממצרים עד שנבנה הבית והם ת״ף והב׳ כמו שעמד הבית והם ת״י. ואין שני המועדים שוים. ושניהם עולים למנין ח׳ מאות וצ׳. וחצי מועד. חצי שני מועדים הללו דהיינו תמ״ה צרף אותם תת״ץ. הרי אלף ושלש מאות ול״ה ונר׳ להרב בכור שור שקץ זה נרמז באלפא ביתא של תשר״ק. תשר״ק הם אלף. צפע״ס הם שלש מאות והוא עשרה שנים אחר ביאת משיח שיבוא לאלף ור״ץ ואז יהיה נמל״ך יחשב למלך. יטח״ז הם ל״ד. הרי אלף ושלש מאות ול״ד והיינו דכתיב אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושלש מאות ושלשים (דניאל י״ב:י״ב) וארבע. כלומר לתחלת שנת חמשת דהיינו לאלף ושלש מאות ול״ד. ואז והד״ג ב״א. כלומר התענוג בא כמו באדג וכמו הליוסט״ן ובאדג כוורי א״נ והדג בא זה הלויתן לעשות סעודה לצדיקים.
ואנכי הסתר אסתיר – מכאן לאסתר מן התורה כלו׳ בימי אסתר אסתיר פני מהם ויבקש המן לאבדם.
ואנכי הסתר אסתיר, "and I will hide Myself even further;⁠" our sages derive from this line that the Purim story i.e. the scroll of Esther and Mordechai are of Biblical authority1 i.e. that even during periods of exile when we do not feel the presence of G–d around us, He nonetheless watches over us and intervenes in our fates decisively when we are under attack.⁠2
1. [Esther's real name having been Hadass, Ed.]
2. [Although His name does not even appear in that scroll, Haman did not succeed in killing a single Jew. Ed.]
ואנכי הסתר אסתיר פני מהם – מכאן לאסתר מן התורה כלו׳ בימי אסתר אסתיר פני מהם שיבקש המן לאבדם.
ואנכי הסתר אסתיר פני – מהם פעם אחרת כי בעבור שהרהרו בלבם כי חטאו ועל כי אין אלהים בקרבם מצאום הרעות היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם כיון שכפרו בע״ז ולכך אמר:
על כל הרעה אשר עשה – לבטוח בע״ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתיר פנים הראשון פני רחמיו וימצאום צרות רבות ורעות רק שיהיו במסתיר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביה׳ לא מאסתים וגו׳. עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה כמו שנזכר למעלה ושבת עד ה׳ אלהיך:
ואנכי הסתר אסתיר פני, "but I will increasingly hide My presence, etc.⁠" God will hide His face once more, as He had done in verse 17. This is remarkable, as we would have thought that now that the people had attributed their misfortunes to God withdrawing from them, God should respond by showering them with His loving kindness seeing that they had at least acknowledged the impotence of any other deities. The Torah explains why this is not the next scenario by writing:
על כל הרעה אשר עשה, "on account of all the evil this people have committed.⁠" By having put their faith in idols, God had withdrawn His face from them in the first place, as a result of which many misfortunes had befallen them. Now, He must still withdraw His face from them, but not as absolutely as He had done the first, time; this time the withdrawal is only to the extent that the redeemer does not yet come and they will return to their homeland. However, in the meantime, until they confess their guilt completely and show remorse, they will still continue their existence in the Diaspora, without, however, being hounded from one place to another and being exposed to all manner of demeaning insults and degradations. The redemption will not come until the repentance described in 30,2 has become reality.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואנכי הסתר אסתיר פני – מהם, לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם, כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם, כאמרם ז״ל: בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם. אבל אסתיר פני מהצילם על כל הרעה אשר עשה – הוא לעצמו.
כי פנה אל אלהים אחרים – כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו, הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה, אבל פונים להמלט באמצעות עובדי אלהים אחרים.
ואנכי הסתר אסתיר פני מהם, not as they thought that I was no longer in their midst; wherever they are My presence is with them, as our sages said in Megillah 29 “wherever the Jewish people have been exiled God’s presence accompanies them. However, it does not manifest itself by saving them from their oppressor.”
על כל הרעה אשר עשה, Israel had done harm to itself, not God.
כי פנה אל אלוהים אחרים, while being beset by all of their problems, instead of turning to Me in prayer, supplication and remorse, they chose to pray to idols instead.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

<אשר עָשָה: עיין מ״ש1 במלכי׳ א׳ י״ח.> [עשה].
1. מ״ש: מ״ש מל״א יח כו (׳אשר עשה׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ואנכי הסתר אסתיר – קשה למה יסתיר פניו אחרי שהתודו את חטאתם ואמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי, ואם נותן הכתוב טעם למה שעבר עד עתה שהסתיר פניו מהם, זה אינו צריך לאומרו כי רואה אני שהטעם שהסתיר הוא לפי שזנו אחרי אלהי נכר כמו שאמר למעלה. עוד יש להעיר בפסוק למה כפל הסתר אסתיר. עוד צריך לדעת למה האריך לשון לומר על כל הרעה וחזר לפרש כי פנה.
אכן הכתוב בא לתת טעם להסתרת פנים, כי יאמר האומר ח״ו שה׳ לא שפט בצדק ח״ו משפט זה, כי אמר הנביא (ישעיהו כז ח) בסאסאה בשלחה וגו׳, ואמרו רבותינו ז״ל (סוטה ח:) במדה שאדם מודד בה מודדין לו והוא ישפוט בצדק אל אמונה ואין עול.
והנה בהסתרת פני ה׳ מהם, יכול להיות שיהיו נפרעים על חטאתם יותר משיעור הראוי להם לפי עונשם, כי אין השופט חפץ לדעת את אשר יבא עליהם מהצרות והרעות, ואין זה משפט צדק ח״ו, ואולי כי זה כלול במאמר שאומרים הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו׳.
ובא הכתוב להשיב תשובה נכונה ואמר ואנכי הסתר, פירוש הסתרה זו יש לי בדין שאסתיר פני מהם, ולזה כפל הסתר אסתיר ביום ההוא, פירוש ביום שזנה אחרי אלהי נכר, ואמר הטעם על כל הרעה אשר וגו׳, פירוש על דרך אומרם ז״ל (ספרי ראה יא כה) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו שטעם ההסתרה הוא על כל הרעה אשר עשה, ומה הוא כי פנה אל אלהים אחרים. ומעתה הגם שיבואו עליו כל הצרות שבעולם מחמת הסתרת פנים, ראוי הוא לזה כשם שהוא עשה כל הרעה, יבואו עליו כל הצרות, וכך שורת הדין נותנת.
ודע כי אין צרה ואין רעה בעולם שאינה כנגד עבירה אחת, כי ה׳ יסד יסורין כנגד כל החטאים, כדרך שקבע שכר כנגד כל מעשה הטוב, וכיון שכן אדם שעבר על כל התורה כולה, או על עבודה זרה ששקולה ככל התורה, עונש הוא לבא עליו כל עונשין שבעולם, ולזה הסתיר ה׳ פניו מהם.
ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, "But I will surely hide My face on that day, etc.⁠" The difficulty in this verse is that God is portrayed as hiding His face after the Israelites have already confessed their sins, and have acknowledged that their troubles were due to God having turned His back on them. If all our verse wanted to do was to provide us with the reason why what happened so far had occurred, there is no need for this. We already know that God turned His face away as a result of the Israelites flirting with local deities! Moreover, why did Moses repeat the mention of God hiding His face, i.e. הסתר אסתיר? Another thing which is puzzling is why Moses used such a long-winded expression as על כל הרעה, followed by כי פנה אל אלוהים אחרים.
The fact is that our verse does want to provide a reason for God's turning away His face. Someone might say that God had not judged the Israelites fairly, God forbid, for the prophet Isaiah said in Isaiah 27,8: "assailing them with unchained fury.⁠" Sanhedrin 100 states that "man will be measured by the yardstick he himself applied in measuring others.⁠"
God will certainly apply fair yardsticks when judging the Israelites. At first glance it might appear as if turning His face away from the Israelites results in their being punished over and above what they deserve, as the Judge deliberately ignores what happens to them. Perhaps this is what our verse means when writing "is it not (only) because my God is not in my midst that all these troubles have found me?⁠"
To ward off such an interpretation of the previous verse, the Torah writes: ואנכי הסתר אסתיר פנים, "and I am surely going to turn away My face;⁠" I am legally entitled to turn away My face from them. This is why God had to repeat the word. ביום ההוא, "on that day.⁠" On the day they stray after alien gods. The reason the Torah wrote על כל הרעה אשר עשה, is "on account of all the evil it (Israel) has done.⁠" This is best understood in light of Chulin 5 that "anyone who admits that idols are independent powers has in fact denied the entire Torah.⁠" God explains that as soon as the people turned to idols they had in effect turned away from the whole of the Torah, i.e. from God. As a result, even if as a result of God's turning His face away from them the Israelites would be afflicted with all the curses of the world this would be no different than measuring them with the yardstick by which they themselves had measured others..
Remember that just as the blessings and rewards God has promised are meant for the performance of a string of commandments, etc., so curses and punishments are administered in respect of a string of violations of God's commandments. As a result, if someone either transgressed all the commandments bar idolatry, or only committed idolatry, he is deserving of all the punishments as commission of idolatry is considered as equal to committing all other violations. No wonder then that God hid His face from His people.
ואנכי הסתר אסתיר – אעפ״י שהכירו את חטאם, לא אחוש להם ולא אגאלם בחרטה לבדה, כי רעה גדולה עשו בלכתם אחרי אלהים אחרים, עד אשר ישובו אלי בתשובה גמורה:
ואנכי הסתר – כ׳ רע״פ כבר צוחו ע״ז, אם הם מודים ואומרים הלא על כי אין אלהי וגו׳ שהוא החלק העיקרי בתשובה, איך בשכר זה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו׳, ויראה במה שיש לדייק, אמרו הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ולא אמר ממי תהיה הסתירה זו, כי לעיל אמר והסתרתי פני מהם שפי׳ ההסתרה תהיה מהם, אבל כאן סתם לדבר, לכן נראה שהכתוב פי׳ ההסתרה ממי יסתיר, ומובנו הוא ממש להפך, והכוונה כי אעפ״י שבעבור פשעיהם יסתיר פניו מהם וימצאוהו רעות רבות וצרות, ומפני צוק העתים כי יצר לו אז יתעורר להכיר אשמיו ומרדו, ויודה ויאמר כן ביום ההוא ולא קודם הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומהראוי היה שלא תועיל לו תשובה זו, כיון שהיא שלא בעתה, ומחמת ההכרח, אלא שישארו רעותיו ופשעיו בעבודתו הנכרי בתקפם וחזקם לפניו ית׳ להתמיד בעונשם, מ״מ אמר ית׳ אני אעשה כענין מאמר המשורר הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה, שהסתר פני׳ מחטאי׳ שהיא ממש מחוי העונות שמעביר מכנגד פניו ולא יביט עוד בהם, כן אנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה, תהיה ההסתרה על הרעה שעשו, שלא אראה ברעתם שעשו בפנותם לאלהי׳ אחרים, ולא יזכרו עוד אותם העונות כאלו לא היו, כי תועיל להם תשובתם זו, ולא תשוב ריקם. ול״נ שהוא מחובר עם מקרא שלפניו, וטעמו ביום ההוא יכירו וידעו שמצאוהו הרעות האלה בשביל שאין אלקים בקרבו שמסולק מהם השגחות ה׳, גם זאת יכירו וידעו אז שבדין אני מתנהג עמהם בהסתרת פנים, על אשר עשו את הרע לפנות אל אלהי׳ אחרים (איך מוס מיין אנטליטץ פערבערגען); והמפרשים הבינו מקרא זה למאמר ה׳, לכן נתקשו איך יבא עונש אחרי שמודים על פשעם שהוא עיקר הוודוי כמ״ש לעיל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא – דוקא לא מקודם שהשגחתי עליהם והטעם שהסתרתי עתה הוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ולכן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואנכי הסתר אסתיר1 וגו׳: אוסיף להסתיר פנים הרבה. ״על כל הרעה אשר עשה״ על מה שהם מוסיפים לעשות הרע2, כך אני מוסיף להסתיר פנים3.
כי פנה אל אלהים אחרים: כי כל כך עבירה גוררת עבירה עד שהגיעו לעבודה זרה שאינו מ״אלהי נכר הארץ״4, אלא כלל ״אלהים אחרים״, כמו שאחר כך עבדו ״את הבעלים... ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון״ (שופטים י,ו)5, וכל זה היה אחר אשר נגררו לעבודה זרה מ״נכר הארץ״ והקב״ה הסתיר פנים מהם.
1. והרי כבר ״והסתרתי פני מהם״, ועיין ברמב״ן.
2. מפרש ״כל״ כהוספה על הקודם, ולא ריבוי באשר הוא.
3. כפי שהסביר רבינו לעיל (פסוק ט״ז) במשל האשה שזינתה (על דרך מקרה), שכשבעלה נוטש אותה היא ממשיכה לזנות, וזה גורם שהוא מוסיף להתרחק.
4. שמוזכר בפסוק ט״ז.
5. שאינם משבעת עממין שבא״י.
הסתר אסתיר – שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז לאסתר מן התורה בניין, אמר להו, ואנכי הסתר אסתיר.⁠1 (חולין קל״ט:)
אסתיר פני וגו׳ – אמר רבא, אמר הקב״ה, אע״פ שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו.⁠2 (חגיגה ה׳:)
אסתיר פני וגו׳ – רבי יעקב בשם רבי אחא אמר, מאי דכתיב (ישעיהו ח׳) וחכיתי לה׳ המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו, אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב״ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, וקויתי לו – שאמר לו בסיני (פ׳ כ״א) כי לא תשכח מפי זרעו.⁠3 (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב)
1. כמה פירושים ובאורים ורמזים נאמרו בבאור אגדה זו. ולי נראה פשוט עפ״י הדרשה הבאה והסתרתי פני מהם ביום ההוא, אמר הקב״ה, אעפ״י שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו, ופירש״י ביום ההוא קדייק, ביום ולא בלילה, שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר, עכ״ל. ור״ל דכשעתידה לבא איזו גזירה וצרה חלילה מראה הקב״ה את הדבר למי שראוי בחלום הלילה כדי שיתפלל ויתבטל הגזירה. והנה איתא במדרשים על הפסיק באסתר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, מאין ידע – בעל החלום הגיד לו [והובא בפירש״י שם], וזהו ששאלו, אסתר מן התורה מניין, כלומר ענין אסתר ומקריה, שיודיע הקב״ה דבר גזירה בחלום כדי שיתפללו, איפה רמוז בתורה, והשיב רב מתנה, ואנכי הסתר אסתיר, וצ״ל וגומר, שסמך על יתר לשון הפסוק ביום ההוא, ועפ״י הדרשה על אותו הלשון בחלום אדבר בו, וכמש״כ, ויען כי עיקר המגילה נקראת ע״ש אסתר, לכן תלו השאלה על שמה, ואף רב מתנה כיון להשיבם בערך לשון נופל על לשון הסתר אסתיר, ודו״ק.
2. פירש״י ביום ההוא דייק, ביום ולא בלילה שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר, עכ״ל, ועיין מש״כ בדרשה הקודמת.
3. הלשון בסיני לאו דוקא אלא כלומר, בתורה, וכהאי גונא כתבנו לעיל בפ׳ נצבים בפסוק את אשר ישנו פה, יעו״ש, ואת הפ׳ וקויתי לה׳ אמר ישעיהו הנביא בעת שהשתדל ועשה כל הפעולות ללמד תורה שבטל אחז, כנודע.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בתורה תמימההכל
 
(יט) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת⁠־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖לא שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּֽהְיֶה⁠־לִּ֜יב הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Now therefore write this song for yourselves, and teach it to the Children of Israel; put it in their mouths, that this song may be a witness for Me against the Children of Israel.
א. אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל =א (געיה)
• ל=אֶת⁠־בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל (אין געיה)
ב. תִּֽהְיֶה⁠־לִּ֜י =א (געיה)
• ל=תִּהְיֶה⁠־לִּ֜י (אין געיה)
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וּכְעַן כְּתוּבוּ לְכוֹן יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא1 הָדָא וְאַלְּפַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁוְיַהּ בְּפוּמְּהוֹן בְּדִיל דִּתְהֵי קֳדָמַי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
1. כן הוא תרגום ״שיר/שירה״ בכל מקום.
And now, write for you this hymn, and teach it to the children of Israel; put it upon their lips, that this hymn may be a witness for Me against the children of Israel.
וכדון כתבו לכון ית שבח שירתה הדה ואלף יתה ית בני ישראלא ושוי יתה בפמהון מן בגלל דתהוויב לי שבח שירתה הדה לסהדו בבני ישראלג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דתהווי״) גם נוסח חילופי: ״די תיהווי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בבני ישראל״) גם נוסח חילופי: ״בבנוי דיש׳⁠ ⁠⁠״.
וכדון כתובו לכון ית תושבחתא הדא ואלפ⁠(א){ה} ית בני ישראל שווייה בפומהון בדיל דתיהי תושבחתא הדא קדמיי לסהיד בבני ישראל.
And now, write you this hymn, and teach the children of Israel; put it upon their lips, that this hymn may be before them, for a witness against the children of Israel.
אָמַר רָבָא אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְאָדָם סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״, (כָּתוּב בְּרֶמֶז תתקי״ד). וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כָּתוּב בְּרֶמֶז ש״ז).
שִׂימָהּ בְּפִיהֶם – אָמַר רַב חִסְדָּא אֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין, אַל תִּקְרִי ׳שִׂימָהּ׳ אֶלָּא ׳סִימָנָהּ׳, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ (ירמיהו ל״א:כ״א) ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים״, עֲשׂוּ צִיּוּנִים לַתּוֹרָה, וּכְתִיב ״וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״ רַ״א אָמַר מֵהָכָא, (משלי ז׳:ד׳) ״אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אַתְּ וּמוֹדָע לַבִּינָה תִּקְרָא״, עֲשֵׂה (מוֹדִיעִין) [מוּדָעִים] לַתּוֹרָה.
ואלאן פאכתבו לכם הד׳ה אלתסבחה ולקנהא בני אסראייל חתי תסתמליהא מן אפואההם לכי תכון לי שאהדא עליהם
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ושנן1 אותה לבני ישראל, עד שיהיה אפשר לחזור עליה מפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעדה עליהם.
1. תרגום ״ולמדה״ בפועל ״לקנ״ משמעותו הבסיסית היא הקניית ידע מעמיק, וכולל גם משמעות של שינון, וכן של הנחלת הידע מדור לדור.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – שירה זאת אחת משמונה עשר הדברים שנזכרה בהם הכתיבה:
ראשון בהם, עשרת הדברים – פעמיים;
והשני, ״ואלה המשפטים״;
והשלישי, ״כתב לך את הדברים האלה״ (שמות ל״ד:כ״ז);
והרביעי, ״האזינו״, כמו שנאמר ״כתבו לכם״;
והחמישי ״וכתבת על האבנים״ (דברים כ״ז:ח׳);
והששי, כל התורה – ״ויכתב משה הזאת״ (דברים ל״א:ט׳);
והשביעי, והשמיני, והתשיעי, והעשירי, מצות תפלין, והם ארבעה לוחות יכתב בהם ארבע פרשיות: ״קדש לי״ (שמות י״ג:ב׳-י׳), ״והיה כי יביאך״ (שמות י״ג:י״א-ט״ז), ״שמע ישראל״ (דברים ו׳:ד׳-ט׳), ״והיה אם שמע תשמעו״ (דברים י״א:י״ג-כ״א); ובמזוזה שתי הפרשיות האחרונות האלה;
והאחד {עשר}, ״ויכתב יהושע את הדברים״ (יהושע כ״ד:כ״ו);
והשנים עשר, ״משפט המלוכה ויכתב בספר״ (שמואל א י׳:כ״ה);
והשלשה עשר, הנקמה במי שיבטח בזולת ה׳ ״עתה בוא כתבה על לוח״ (ישעיהו ל׳:ח׳);
והארבעה עשר, קדום רעת המתגאים המתיהרים ככתוב ״כתב חזון ובאר על הלוחות״ (חבקוק ב׳:ב׳);
והחמשה עשר, צורת הבית השלישי, ככתוב ״וכתב בעיניהם״ (יחזקאל מ״ג:י״א);
והששה עשר, צורת בית ראשון: ״הכל נכתב מיד ה׳ עלי השכיל״ (דברי הימים א כ״ח:י״ט);
והשבעה עשר, פגיעת היסורים בעם {ו}⁠בגוים עמהם, ככתוב ״קח לך מגלת ספר וכתבת אליה״ (ירמיהו ל״ו:ב׳);
והשמונה עשר, הודעת שיבתם בבית שני: ״כתב לך את הדברים האלה {...} הנה ימים באים נאום {ה׳} ושבתי את שבות (ירמיהו ל׳:ב׳-ג׳).
אלה אשר שם להם לב המתרגם. ולא הזכיר ״ויכתב מרדכי את הדברים האלה״ (אסתר ט׳:כ׳), ואולי בחקירה יימצאו עוד. ואולי יוכיח כי הכתיבות האחרות המובאות, מצווים בהן, אז ייאמר לו כי ״ויכתב יהושע״ איננו מצווה בה בפסוק, והביא אותה אתן.
את השירה – האזינו השמים (דברים ל״ב:א׳), עד: וכפר אדמתו עמו (דברים ל״ב:מ״ג).
את השירה הזאת [NOW THEREFORE WRITE YOU] THIS SONG – i.e. the text "Give ear, O you heavens", till "and make expiation for his ground, and his people" (Devarim 32:1–43).
פס׳: ועתה כתבו לכם את השירה – אמר רבא אע״פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב לו לשמו.
ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם – שתהא מושמת היא בפיהם ומסודרת.
למען תהיה לי השירה הזאת לעד – כמה עדים עמדו להם לישראל השמים והארץ הם עדים. שנא׳ (דברים ל׳:י״ט) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. הנביאים הם עדים. 1שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ג) (ואעידה בם) ביד כל נביא וחוזה. והם עצמם עדים שנא׳ (יהושע כ״ד:כ״ב) עדים אתם בכם. הקב״ה עד בהם שנאמר (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד. השירה עדה בישראל שנאמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל:
1. שנאמר ויעד ה׳ וכו׳. ביד כל נביא וכל חוזה כצ״ל:
השירה – סידור דברים קרוי שירה.
הזאת – פרשת האזינו שמעידה עליהם פורענות לכשיעברו על המצות, ויבינו כי בחטאותם לקו.
1השירה THIS POEM: A “poem” means words that have been arranged [with a specific structure].⁠2
הזאת THIS [POEM WILL BE MY WITNESS AGAINST THE PEOPLE OF ISRAEL]: [The phrase “this poem” is referring to] the Torah portion Ha’azinu.⁠3 [It serves as a witness in that] it testifies about the misfortune that will befall them if they do not observe the commandments. Then they will understand [when the punishment comes later] that the reason that they are suffering is because of their sins.⁠4
1. There is no way of telling whether Rashbam’s two comments here are better attached to the phrase השירה הזאת in vs. 19 or to the same phrase in vs. 30 (or to both).
2. Rashbam provides a fascinating definition of what makes a piece of writing “poetry.” Poetry is defined by structure.
See Amira Meir’s article, “Siddur devarim qaruy shirah: parshanuto shel Rashbam leshirat ha-Torah,” Bet Miqra 42 (1997), 34-44. See especially p. 44, where she notes that Rashbam made many comments that constitute structural analysis of poetry – paying particular attention to the phenomenon of parallelism – but, she says, he paid no attention to other elements of poems, such as rhythm, the use of metaphors, anthropomorphisms or rhyme.
3. So also Rashi. Rashbam presumably means to say what Rashi defines more precisely: that the reference is to the poem found in Deuteronomy 32:1-43, which makes up almost all of the Torah portion Ha’azinu.
4. Rashbam is explaining what it means for a poem to be a witness. So also Rashi ad vs. 21.
In a previous comment (ad 4:26), Rashbam explained that calling the heavens and the earth as witnesses means calling on them to be instruments of punishment. See note 14 there, and see also commentary below to 32:1. Here Rashbam explains the idea of a poem as a witness. His explanation should be seen as the simple meaning of vss. 20-21 below, “When I bring them to the land ... and they turn to other gods and serve them ... and many evils and troubles befall them, then this poem shall confront them as a witness.” See also Rashbam’s commentary below to 32:4.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(יט) כתבו לכם – מצוה שיכתוב אותה משה, גם כל מבין יכתוב.
ולמדה את בני ישראל – הטעמים הקשים שיבארם להם.
שימה בפיהם – שידעוה [על פה, והוא פי׳]⁠א בגרסא.⁠ב
ומלות למדה ושימה זרות, כי המשפט להיותם ה״א ולמדה קמוץ, ותחת הדל״ת פתח קטן.⁠1
(יט-כ) לעד בבניג ישראל – דבק בטעם עם: כי אביאנו (דברים ל״א:כ׳).
גם יתכן להיות מובדל, בעבור וענתהד (דברים ל״א:כ״א), כטעם: לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), כאילו השירה עונה לאשר יאמרו: למה מצאתנו כזאת.
1. כלומר: סגול.
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״ פריס 176, פרנקפורט 150 ועוד עדי נוסח. בכ״י פריס 177: הגרסא.
ג. בכ״י פריס 177: לב׳.
ד. בכ״י פריס 177: ענתה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(19) NOW…WRITE THIS. A commandment that Moses, and all who know how to write,⁠1 should write it.
AND TEACH THOU IT. Explain to them the difficult meanings.
PUT IT IN THEIR MOUTHS. That they should be able to recite it orally.⁠2
The words ve-lammedah (and teach thou it) and also simah (put it) are irregular, for grammatically the heh of ve-lammedah should have been vocalized with a kamatz and the lamed with a segol.⁠3
(19-20) A WITNESS…AGAINST THE CHILDREN OF ISRAEL. This meaning of our verse is tied to For when I shall have brought them (v. 20).⁠4 It is also possible that our verse is independent,⁠5 because Scripture states, ve-anetah (that…shall testify) (v. 21).⁠6 Ve-anetah (that…shall testify) is similar to ta'aneh (bear)⁠7 in thou shalt not bear…against thy neighbor (Ex. 20:12). The song, as it were, will testify before those who ask, "Why did all this happen to us?⁠"8
1. Kitvu (write) is in the plural. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Literally, that they should be proficient in it.
3. Our word should have read ve-lamdeha rather than ve-lammedah. Similarly simah should have read simeha.
4. Our verse and the next one form one unit. The verses are to be read as follows: Now…write ye this song…that this song may be a witness for Me against the children of Israel (v. 19), For when I shall have brought them into the land… The song that is being discussed in these verses is the song in the following chapter.
5. In other words, our verse is not tied to the verse that follows.
6. In this case, verse 20 opens a new thought and is tied to verse 21. The verses are to be read: For when I shall have brought them into the land…(v. 20) that this song shall testify before them (v. 21).
7. That is, testify. In other words, ve-anetah does not mean will answer but rather will testify.
8. The song will explain to all why what occurred came to pass.
כתבו לכם את השירה הזאת – שיתוף יהושע עם משה רבו.
שימה בפיהם – שתהא תדירה וסדורה בפיהם, כמו {על} פי אבשלום היתה שומה מיום ענותו {את} תמר אחותו (שמואל ב י״ג:ל״ב).
למען תהיה לי השירה הזאת לעד – כשיהיו בגלות, תעיד שאני עמדתי בשבועתי והם פשעו.
כתבו לכם את השירה הזאת – WRITE THIS SONG FOR YOURSELVES – A collaboration between Yehoshua and Moshe his master.
שימה בפיהם – PUT IT IN THEIR MOUTHS – That it shall be regular, and arranged in their mouths, like: “For this has been determined by the mouth of Absalom from the day that he forced his sister Tamar” (Shemuel II 13:32).
למען תהיה לי השירה הזאת לעד – THAT THIS SONG MAY BE A WITNESS FOR ME – When they shall be in exile, it will testify that I stood by My oath and that they transgressed.
ולמדה את בני ישראל – ליהושע אומר הקב״ה כך.
ולמדה את בני ישראל, "and teach it to the Children of Israel!⁠" God is speaking in this way to Joshua. [Seeing that Moses will no longer be around, as he is dying on this day, it is clear that these words must have been addressed to his successor. Ed.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – על דרך הפשט: למשה ויהושע, שניהם יצוה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה. והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה, וזה טעם: ויכתוב משה (דברים ל״א:כ״ב).
ולמדה את בני ישראל – למשה שהוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף: הוא והושע בן נון (דברים ל״ב:מ״ד).
וטעם: השירה הזאת – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראנה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה.
AND NOW WRITE YE THIS SONG. In line with the plain meaning of Scripture, He commands both Moses and Joshua to write it for He wanted to make Joshua His prophet during Moses' lifetime. Now, Moses wrote it while Joshua stood by him, read it, and saw [it completed], this being the sense of the verse, So Moses wrote this Song the same day, and taught it the children of Israel.⁠1 It refers to Moses who was the principal [in the writing of the Song] for it was from him that they would hear it and learn it, although Joshua, too, taught it with him, as it is stated at the conclusion [of the chapter] he [i.e., Moses], and Hoshea, the son of Nun.⁠2
Now, the meaning of the expression this Song is "the Song that I will now tell you,⁠" this being 'Ha'azinu' (Give ear).⁠3 It is called Song because Israel would recite it with song and psalm.⁠4 It was also written [in the Torah] in the style of a song, since songs are written with interruptions [empty spaces] indicating the places of chanting.
1. Further, (22).
2. Further, 32:44.
3. Ibid., Verses 1-43.
4. At the Divine Service in the Sanctuary, a section of the Song of Ha'azinu was chanted each Sabbath during the Service of the Additional Offering. The cycle of the Song was completed every six weeks. Therefore, the six divisions (Aliyoth) in the reading of this Song in the Synagogue on the Sabbath of Ha'azinu, follow the same divisions as sung in the Sanctuary (Rosh Hashanah 31a).
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – כתב הרמב״ן דרך הפשט ציוה למשה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה וזה טעם ויכתוב שמה וילמדה את בני ישראל שמשה הוא העקר כי ממנו שמעו ולמדו וגם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף הוא ויהושע בן נון. ופי׳ השירה הזאת על האזינו שאומר למטה וקורא אותה שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשירה ובזמרה וכן נכתבה כשירה כי השירים כותבין בהם הפסק במקום הנעימה:
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, "and now write down for yourselves this song;⁠" Nachmanides writes that the plain meaning is that God commanded this to Moses while Joshua heard God's instructions, and read what Moses wrote down. This is the meaning of verse 22 where Moses is reported as writing all this down and teaching the people the contents of that "song.⁠" Joshua joined in teaching the people, as we know from The "song" that is referred to is the first section of Parshat Haazinu. The reason that this portion is called שירה, song, or poem, is that since time immemorial the Jewish people recite it as such.
ולמדה את בני ישראל – כגי׳ הן תורה בכתב.
שימה בפיהם – בגימטריא זה תלמוד.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם – כבר נתבאר אחר זה שהשירה היא דבר התורה בכללם עד תומם שנאמר ויכתוב משה את השירה ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם וזה מעיר שהשירה הזאת רצה בו כל דברי התורה בכללם וגם השירה עמהם והנה ירה שזה הוא ענין התורה בכללה שנאמר לקוח את ספר התורה הזאת ושמתם אותו מצד ארון ברית י״י וכן תמצא אחר זה שאמר הקהילו אלי את ראשי שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה וזה דבר אינו ראוי שיאמר על דברי השירה לבדם והנה אמר גם כן וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם ואמר בסוף ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכונה במה שאמר כתבו לכם את השירה הזאת היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם עם שהוא מן השקר שתדקדק התורה בלמוד השירה הזאת לכל ישראל ובכתיבתה יותר מדקדוקה בזה בשאר הדברים היותר הכרחיים אשר בתורה ולזה היתה הצואה הזאת שיכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו והשירה עמו בדרך שלא יחסר ממנו דבר מהדברים בספר התורה והנה צוה משה שילמדה לבני ישראל רוצה לומר: לבאר את מצוותיה ועניניה בדרך שתהיה שומה וסגורה בפיהם. ואם אמר אומר שהצואה היתה בזה בשירה לבד הנה יתבאר מזה בקל וחומר שכל שכן שיחוייב זה בשאר דברי התורה.
התועלת השש עשרה הוא במצוות והוא מה שצוה השם יתעלה לישראל שיכתבו להם את השירה והנה נכלל בזה כתיבת כל התורה והשירה עמה כמו שביארנו ולפי שצוה ללמוד השירה לכל ישראל שתהיה שגורה בפיהם למדנו שצריך שילמדוה והדברים קל וחומר כמו שזכרנו והנה התועלת המגיע מזאת המצוה הוא כדי שיהגה כל אחד מישראל בתורה כאשר ימצא לו כי יובן זה לו יותר מפני היות לו התורה בביתו ויהיה זה סבה אל התפשט ידיעת התורה באומה ושלא תעדר התורה מהם בעת מהעתים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳ עד סוף הסדר.
כונת המאמר שלהיו׳ הדבר הזה מעותד ויודע העתידו׳ מגיד מראשי׳ אחרי׳ לכן היה מצוה שיעשו מזה מאמר באופן שירה והיא שיר׳ האזינו שיזכור. ותהיה השירה במתכונתה כי השירה יכתבוה בהפסק במקומו׳ שתעמוד בהם הנעימה כמו שכתב הרמב״ן ושישוררו אותם בזמר ונעימו׳ כשירים שהיו משוררי׳ האנשים בנעימותיה׳. וגם נקרא׳ שירה מגזרת (פרשת בלק) אשורנו ולא קרוב, להיותה הגדת העתידות לא איום ולא דבר נאמר בתנאי כתוכחו׳ ואלות הברי׳. הנה אם כן נקרא׳ שירה מג׳ בחינו׳ מאת כונתו וכתיבתה ומנעימותה וזמירה ומהבטחתה והגדתה העתיד.
והתבאר מה רצה הקדוש ברוך הוא בשיר׳ הזא׳ בהיו׳ שכללי הדברים שבאו כבר נזכרו בתוכחו׳ ואלות הברי׳ שהיה זה לב׳ סבות:
הא׳ להיות אלות הברית תנאיות. אם תשמע ואם לא תשמע ויחשוב חושב שהיו כן לאיימם ולזרזם, והשירה הזאת אין בה תנאי כי אם הגדת מה שיהיה בהכרחא משבעה שנים לשבעה שנים מפי המלך במועד שנת השמטה. אמנם השירה הזאת תהיה שגורה בפי כל אדם.
והותר בזה הספק הי״א:
ולכן צוה למשה וליהושע שיכתבו את השירה הזאת ואין הכונה ששניהם יכתבו אותה על ספר תור׳ אלהי׳ כי בספר התורה חלילה שיכתוב יהושע אפילו אות אחד. אבל צוה אלהים שיכתבו מהשירה הזאת טופסים רבים לתת אותה לכל אדם כדי שכל איש ואשה ידענה וישגרנה בפיו ויזמר׳ תודה. ואולי שלזה שתף יהושע בדבור הזה כדי לצוותו שיעזור בכתיב׳ השירו׳ האלה הרבו׳ למשה רבו כדי שלא תכבד עליו הכתיבה כלה ביום מותו. וזהו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת רוצה לומר מיד עתה תכתבו את השירה הזאת פעמים הרבה. אמנם בענין הלמוד אמר בלשון יחיד ולמדה את בני ישראל כנגד משה שילמדה להם בהבנתה וידיעתה כראוי.
ואמר עוד שימה בפיהם ולשיר ולנגן אותה בנועם.
והותר בזה הספק הי״ב:
ונתן הסבה בשירה הזאת באמרו למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. רוצ׳ לומר שימצא בפי בני ישראל ולא יצטרכו לבקש ספר התורה אבל בפיהם תמצא השירה הזאת והיא תהיה לעד בבני ישראל למה שיקרום באחרית הימים.
א. בדפוסים יש כאן הערה: ״חסר כאן והב׳ הוא כי אלות הברית היו נקראים״.
ואמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – כלומר התיקון לכל זה היא התורה. ולכן ועתה מיד כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. בענין שבה ימצאו כל הדברים העתידים לבא עליהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בהם. כי אביאנו אל הארץ כאשר נשבעתי. והם יהיו כפויי טובה. ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. כנגד וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. ונאצוני כנגד ועזבני. והפר את בריתי כנגד והפר את בריתי אשר כרתי אתו. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות כנגד מה שאמר למעלה ומצאוהו רעות רבות וצרות. וא״כ למה נשנית זאת הפרשה. והרצון אצלי בזה שהשם הגיע לסוף מעשיהם. וידע כי באחרית הימים תלך זאת האומה מדחי אל דחי ומרעה אל רעה. ומיד כשיראו צרתם. יאמרו הלא כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ויכירו עונם. ואחר כך יצאו מרעה אל רעה יותר גדולה. והוא שיפנו אל אלהים אחרים ויכעיסוהו ויפרו בריתו. אע״פ שימצאום רעות רבות וצרות לא יכירו חטאתם ולא יודו על פשעיהם. לא מתוך צרה ולא מתוך רווחה. ולכן אמר שלזה צריך שיכתבו השירה הזאת וענתה השירה הזאת לפניו לעד. בענין שהשירה עצמה תתרה בהם ועל דעתם ואע״פ שהם לא ישובו מעצמם. וזהו חסד גדול מהשם שאע״פ שלא ירצו. ישובו אל השם ויהיה מלכם על כרחם. כאומרו אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. וזהו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. וזאת הבטחה גדולה לישראל. כמאמרם ז״ל וכמאמר הנביא לא ימושו מפיך. וכל זה אני אומר לפי שאני ידעתי את יצרו אשר הוא עושה. היום בטרם אביאנו אל הארץ. ומה יעשה אחר שאביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש.
(יט-כב) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל עד שתהיה שומה בפיהם, למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל.
כי אביאנו וגו׳, והיה כי תמצאן אותו וגו׳, וענתה השירה הזאת וגו׳ כי ידעתי את יצרו וגו׳, ויכתוב משה וגו׳. ובזאת השירה מעיד ה׳ יתברך ברוך שמו הגדול איך שהם יעשו זאת – והוא בצדקו יעשה זאת – והם אחר כך ישובו לעשות זאת – ודינו יכריח שימצא להם זאת – וכן עד תומם.
ובפרשה הבאה בעה״ו נראה מה יהיו עדותיה. וכן עד סוף הפרשה בפשטן של כתובים:
לְמַעַן: אין בלמ״ד געיא. [לְמַ֨עַן].
ועתה כתבו וגו׳ – אומרו ועתה, הגם שלא היה משה מתעכב לעשות מאמר ה׳ תיכף ומיד, נתכוון לזרזו לכתוב תיכף ומיד קודם צוותו את יהושע את האמור בסמוך דכתיב (לעיל פסוק יד) קרא את יהושע, שהגם שהועד היה לצוות יהושע דכתיב קרא את יהושע וגו׳ ואצונו, אף על פי כן חפץ ה׳ להקדים הכתיבה של השירה ולימודה.
וכן תמצא שאמר הכתוב (פסוק כב) ויכתוב משה את השירה וגו׳ וילמדה וגו׳ ואחר כך אמר ויצו את יהושע וגו׳, שהוא הקדוש ברוך הוא צוה את יהושע וחזקו להביא את ישראל, ומן הראוי היה לו לגמור כל מאמר יתברך אשר יצוה, ואחר כך יקיימו מצותיו לכתוב השירה וללמדה, אלא הטעם הוא לפי שה׳ צוה לכתוב וללמד תיכף וזריזות זו לא בא אלא שלא לעכב עד שיצווה את יהושע.
ולמדה וגו׳ שימה בפיהם וגו׳ – שלש מצות צוה ה׳. אחת, לכתוב. שנית, ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי השירה. שלישית, לשימה בפיהם לידע קריאתה.
ושלשתן עשה משה, דכתיב ויכתוב משה את השירה. ב׳ וילמדה את בני ישראל. ג׳ וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת, פירוש קרא אותה בגירסא להם בדרך שידעו לאומרה כדרך שאמרה להם, והוא אומרו שימה בפיהם.
ועתה כתבו, "And now write, etc.⁠" God says to Moses: "and now,⁠" although Moses could not delay by a single day seeing he was going to die on this day. God meant for Moses to write this down before he would command Joshua what is written in verse 23. Although the instruction to call Joshua and to give him certain instructions had preceded the command to record this song, God wanted the song to be recorded first.
You will find that Moses complied with these instructions as we find in verse 22 that he wrote down the song and taught it to the Israelites. Only in the verse following did God give His instructions to Joshua to bring the Israelites across the Jordan, to be strong, etc. Normally, we would have expected God to complete all His various instructions and only then to write down this song (Haazinu) and to teach it to the people. Seeing that God did not want the normal procedure to be followed, He wrote the word ועתה, "and now.⁠"
ולמדה, שימה בפיהם, "and teach it and place it in their mouths.⁠" God commanded three separate commandments here. 1) To write down the song; 2) to teach it to the children of Israel so that they would understand it. [as one has to teach any poem. Ed.] 3) To "place it in their mouths,⁠" i.e. to teach them how to read it correctly.
Moses carried out all three instructions as the Torah recorded (verse 23) "Moses wrote the song. 2) He taught it to the children of Israel. 3) Moses said in the hearing of the entire congregation the words of the song (verse 30).⁠" He read it to them in such a way that they would know how to read it properly in the future. This is the meaning of the words שימה בפיהם.
לעדשירה נקבה, והיה לו לומר ׳לעדה׳. גם זה יורה שגם הגדת העד שקרוי בלשון חכמים ׳עדות׳, קרוי ׳עד׳ בכתוב. כמו שמבואר כבר (הרכסים לבקעה שמות כ״ה:ט״ו).
ועתה כתבו לכם – אין הכונה שמשה ויהושע שניהם יכתבו אותה על ספר תורת האלהים, אלא ענינו שיעשו מהשירה הזאת טופסים רבים לתת אותם לכל אדם, כדי שכל איש ואשה ידענה וישגרנה בפיו, וכן מצינו אח״כ שמשה לבדו כתב אותה בספר התורה:
את השירה הזאת – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, וקראה שירה כי ישראל ישוררו אותה תמיד בשיר וזמרה, וכן נכתבה על מקצב שירי, בהצמדת הדלתות, עם ההפסק במקומות הנעימה:
ולמדה – שיבאר להם הטעמים הקשים שבה:
שימה בפיהם – שתהיה השירה שגורה בפיהם:
לעד בבני ישראל – כמו שאמר להלן וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי השירה תעיד בישראל שכך הגדתי להם מראש וכך התריתי בם על כל המוצאות אותם:
את השירה – פירש״י האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, וכן פי׳ הרמב״ן, והרמב״ם בחבורו רי׳ הלכות ס״ת כתב, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס״ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ע״כ. וכ״כ בסה״מ שלו, וכ״כ בעל ס׳ החינוך, והוא מאמרם (סנהדרין כ״א) מצוה לכתוב ס״ת לעצמו שנא׳ ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וז״ל הרלב״ג כבר נתבאר אח״ז שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה, שנאמר ויכתב משה את השירה, ויהי ככלת משה לכתוב את ד״הת הזאת על ספר עד תומם, וזה מעיד שהשירה הזאת רצה בו כל דברי התורה בכללה וגם השירה עמה, והנה יורה שזה הוא ענין התורה בכללה, שנאמר לקח את ספר התורה הזאת ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳, וכן תמצא אח״ז שאמר הקהילו אלי ראשי שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה, וזה דבר אינו ראוי שיאמר על דברי השירה לבדה, והנה אמר ג״כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם, ואמר בסוף ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכוונ׳ במ״ש כתבו לכם את השירה הזאת היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם, עד שהוא מן הרחוק שתדקדק התורה בלמוד השירה הזאת לכל ישראל, ובכתיבתה יותר מדקדוקה בזה בשאר הדברים הכרחיים אשר בתורה, ולזה היתה הצואה הזאת שיכתוב כל אחד ס״ת לעצמו והשירה עמו בדרך שלא יחסר ממנו דבר מהדברים בספר התורה, והנה צוה משה שילמדה לבנ״י ר״ל לבאר את מצותי׳ ועניני׳ בדרך שתהיה שומה וסגורה בפיהם, עכ״ד. ואנכי בער ולא אדע מה נתחבטו כ״כ להמציא חיוב כתיבת ס״ת כולה, כי אחרי שאמר שדבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הנה גילתה לנו התורה כי תכלית המכוון בכתיבת השירה הזאת היא לזכרון האזהרה לשמירת קיום מצות התורה, וא״כ א״צ עוד להזהיר בפירוש על כתיבת התורה עצמה, דומה לרופא המוסר לחולה גליון רשום עליו סמי רפואתו (רעצעפט), ויזהירנו באזהרה גדולה לאמר דע לך שבמניעת שתייתך הסמים אלו כפסע בינך ובין המות, לכן אני מזהירך לכתוב לך אזהרה זו כשיהיה לזכרון תמיד לנגד עיניך כי חייך תלויים לך מנגד במניעת שתיית הסמים, והנה אף שלא הזהירו בביאור אל שמירת הגליון להזכיר סמי הרפואה עצמם, הוא מובן מעצמו מגודל זהירותו על זכרון שמיעת האזהרה, כי אין תועלת בכתיבת האזהרה לבדה בלתי זכרון סמי הרפואות עצמן, ככה אין תועלת בכתיבת זכרון השירה לבדה בלתי זכרון התורה עצמה עם מצותיה, אמנם לכל זה אין אנו נצרכים רק לדעת המפרשים מלת שירה כפשוטה שירת האזינו, אמנם ל״נ שבמלת שירה עצמה המובן בו לא שירת האזינו בלבד כ״א את כל דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, כי גם בשאר מקומות מצאנו לרז״ל שדעתם לקרוא את כל התורה בשם שירה, אמרו (חולין קל״ג) מעדה בגד ביום קרה וגו׳ ושר בשירים על לב רע (משלי כ״ה), פשטי׳ דקרא במאי כתיבי בשונה לתלמיד שאינו הגון האומר דברי התורה למי שאינו יודע להבין בהם וכפירש״י ע״פ זה (ובדברי הגר״א שם דברים נאים על הצטרפות שלשה חלקי המקרא עד״ז ע״ש), וכן אמר ר״ל (חגיגה י״ב וע״א ג׳) יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירו עמי מ״ט יומם יצוה ה׳ משום דבלילה שירו עמי שעסקתי בתורה בלילה; ואין זה דבר תימה לכנות את התורה בשם שירה, כי שם שיר שהוראתו שירה וזמרה, אם שיר נגוני (געזאנג) אם שיר דבורי (ליעד), אלה שני המינים נקראו כל אחד שיר המסתעף משם ישר, שהוראתו הישר והשווי, כי השיר הנגוני לכשיהי׳ מקובל ונעי׳ למקבלי׳ צריך שיהי׳ בו העתק׳ ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני, בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהי׳ פגם וחריץ ושליבת היבבות האחרות זו עם זו הן בערך העלי׳ והן בירידה; וכן דבור השירי הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושירי׳ משולבות זו בזו ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסלה העולה בית השמע, כמבואר היטב בדברי הרבי שלמה פאפענהיים, ששם שיר הוא מסתעף משם ישר על שם היושר והשווי שבהם, הנה לפ״ז יסוד האמיתי נכון לכנות את התורה בשם שירה, כי התורה בכללה נקראת ג״כ ספר הישר (יהושע יו״ד) הלא היא כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳) דתרגומם ספרא דאורייתא. והמצות בכללן נקראו ישרים ככתוב פקודי ה׳ ישרים; ודאמרי׳ (בע״א דכ״ה) דספר בראשית ומשנה תורה נקראו ספר הישר, יראה דלאו לאפוקי אינך חומשי תורה בזה, וכולן נקראו ספר הישר, ולזה חל ג״כ שם שירה על כל חמשה חומשי תורה. ובמהדורא קדמאה כתבנו בדרך אחרת לאמת דעת רבותינו בזה לקרוא את התורה בשם שירה.
שימה בפיהם – מכאן ארז״ל (עירובין נ״ד) שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שתהא סדורה בפיהם, יצא להם זה מדאמר קרא לשון שימה ולא לשון נתינה, כענין שנאמר (דברים י״ח) ונתתי דברי בפיו, אבל לפי ההבדל שבין לשון נתינה ושימה, שלשון שימה ישמש כשיהי׳ שם איזה סדר מחוייב ונאות אל הדבר, משא״כ לשון נתינה כמבואר בפקודי; וכן בצו על מה דאמר קרא ושמו אצל המזבח ארז״ל בת״כ ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר, הוא ג״כ מלשון שימה דאמר קרא אשר יורה על סדור הראוי וכשכ״ש, וכן אלה המשפטים אשר תשים ת״א תסדר, לכן פרשוהו גם כאן לשון סדור. ותו איתא התם בעירובין אמר ר״ח אין התורה נקנית אלא בסימנים שנאמר שימה בפיהם אל תקרא שימה אלא סימנה. כבר עוררנו בכמה מקומות על לשון אמרם א״ת כך אלא כך, שהמכוון בו שנוי המובן (ומצאתי בשם בעל יבין שמועה בכללי הש״ס שכתב בשם תוס׳ דכשיאמרו חכמי התלמוד על לשון המשנה אל תתני כך אלא כך, אין כוונתם להגי׳ אלא לפרש, ע׳ בקול הרמז פי״ג דזבחים מ״ד), וכן כאן אין כוונת רבותינו להחליף השי״ן בסמ״ך ולהוסיף אות נו״ן כ״א לפרש מלת שימה לשון סימן, אשר ענינו ציון ואות, אם להכיר דבר מבין דברים הדומים, או לרשום ולציין גבול בדבר אחד (בעצייכנען, בעגרענצען), כי גם בשם סימן עיקר שרשו שתי אותיות הראשונות סם, כמאמר רבותינו בריש ב״ר, וסיימו אותם ועמדו חכמים גדולים בישראל. שפי׳ ענין סימן, וכן תשלום הדבר ובואו עד גבולו הראוי נקרא סיום, כאמרם (ב״מ ע״ז) לא סיימוה קמי׳, וכן בלשון ערבי לשון אות וסימן נקרא שימה שי״ן שמאלית ובלא אות נו״ן, לכן פירשו נם כאן לשון שימה לענין אות וסימן. וכ״א (במועד קטן) רמז לציון קברות מנין אמר רבינא ושם דרך אראנו ולא אמרו אל תקרי, ואמרו על מקרא (תהלים ק״ה) שמו בהם דברי אותותיו שהיו המכות נרשמות בהן בגופן, וכן וישם ה׳ לקין אות תיב״ע וישם ורשם.
לעד – הל״ל לעדה כי שירה לשון נקבה. וזה יורה שגם הגדת העד הנקרא בלשון חכמים עדות קרוי בלשון מקרא עד, וכבר הוזכר מזה למעלה (רל״ש).
ועתה וגו׳ – היה זה רצון ה׳ שתמיד תהיה תשובה בהישג יד לתרעומתם של ישראל. כל אימת שרעות רבות וצרות פוקדות את ישראל, ומתוך תחושת העדר השגחתו המיוחדת המגינה של ה׳ הוא מתלונן: ״הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה״, צריכה להיות בידו תשובת ה׳, אשר מפנה את תשומת לבו לסיבה האמיתית לצרותיו. לשם כך ״כתבו לכם את השירה הזאת״, כדי ששירה זו תשמש כעד עבור ה׳, ותפריך כל תלונה כזו מצד ישראל על ידי טענתו הנגדית של ה׳: ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל״. כל השירה הזאת אינה אלא תשובה לתרעומת הבוקעת ועולה בעת צרה: ״הלא על כי אין אלקי בקרבי״ וגו׳.
נאמר כאן שתכלית כתיבת השירה היא ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל״, ומדייקים מכאן חז״ל (נדרים לח.) שמצוות ״כתבו לכם את השירה הזאת״ אינה נוהגת רק בשירה עצמה, אלא היא מורה לנו לכתוב את כל התורה כולה, אשר השירה חותמת את דבריה. שכן כפי שביאר הר״ן (שם), ״ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא״; אם הציווי מתייחס לשירה בלבד איזו עדות יש כאן? השירה רק מוודאת את ההכרה הכללית, שעלייתנו וירידתנו תלויות בקיומנו את התפקיד שה׳ קבע לנו. אך מה כולל תפקיד זה, זאת אפשר ללמוד רק על ידי ידיעת כל התורה כולה.
ואכן, האמור כאן על השירה אמור בפסוק כו על כל התורה שבכתב: ״לקח את ספר התורה הזה וגו׳ והיה שם בך לעד״; ומהציווי ״ועתה כתבו לכם את השירה״ לומדים חז״ל (סנהדרין כא:), ש״אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצווה לכתוב משלו שנאמר ׳ועתה כתבו לכם את השירה׳⁠ ⁠⁠״.
ההלכה האומרת שכל התורה כלולה במצווה זו אף על פי שלשון המצווה מדברת רק על השירה, נתבארה על ידי הרמב״ם (הלכות ספר תורה ז, ו) כך: ״לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות״ (עיין פירוש, פסוק כו. אך על ביאור זה עיין שו״ת שאגת אריה סי׳ לד; תשובה מאהבה חלק א׳ תש׳ סז, קכו, קכח, וחלק ב׳ [תש׳ שפו] הלכות ספר תורה על יו״ד סי׳ ער).
ההלכות העיקריות של כתיבת ספר תורה כבר נידונו בפירושנו לעיל ו, ט, בקשר לתפילין ומזוזות (עיין שם).
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל – שמן השירה הזאת ילמדו הכלל הגדול הזה כי השם מעניש אותם ע״י הסתרת פנים לבד: למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואמר שנית:
ועתה כתבו לכם וגו׳ – נראה לבארו במשל מלך שפדה עבד אחד מבית הסהר וישימהו נאמן על אוצרותיו, והמלך ידע כי העבד היה גנב תחלה, וידע את טבעו שא״א לו להמיר את טבעו ובודאי ברבות הימים יגנוב גם מאוצרות המלך ויתחייב מיתה, והמלך מאשר לא רצה להמיתו כתב בפנקסו לזכרון איך שיודע שהעבד ששמהו על אוצרותיו היה גנב תחלה ואוהב לגנוב בטבעו, והנה מי שראה זה בפנקס המלך סבר שהמלך כתב זה להיות להתראה אל העבד שאם יגנוב יהיה ענשו כפול, אבל באמת היה זה להתראה אל המלך שאם יגנוב לא יענישו כלל אחר שידע שהעבד הוא גנב בטבעו ומ״מ בחר בו הנה סבר וקבל, וז״ש הנה ידעתי היום כי תחטאו בעתיד ולכן ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כי תהיה לטובתכם:
ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם – ר״ל היא תהיה בפיהם לאמתלא ותירוץ על חטאתם בל יענשו, ועז״א למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. היא תעיד ותתרה עלי בל אענשם, וז״ש לי דייקא:
[על דרך הפשט:] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת – שתהיה השירה כתובה ביד כל אחד: ולמדה את בני ישראל. גם הבנים הקטנים: שימה בפיהם שידעו בעל פה שתהיה השירה הזאת כשיר לאומי: למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כבר כתבנו שאחת מתועלת העדות הוא שיהיו מתרים בהרוצה לעבור ושיודיעוהו את העונש וכן השירה הזאת תהיה לעד ותזהיר אותם מלחטוא וגם תודיעם העונש:
ועתה כתבו לכם:⁠1 לפי הפשט 2 מזהיר למשה3 שיכתוב את השירה הזאת בספר התורה וילמדה את בני ישראל. דלא ככל פרשיות שבתורה שמתחילה דיבר משה בע״פ לישראל כמו ששמע מפי הקב״ה, ואח״כ כתב4, אבל שירת האזינו הזהירו ה׳ שיכתוב ויגמור התורה5 וללמד את בני ישראל מתוך הכתב, כדין תורה שבכתב בזמן הזה6. וכן עשה משה כמבואר להלן פסוק כ״ב ״ויכתוב משה וגו׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ ״וילמדה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומשום הכי נהג בה משה כדין שאנו עושים לברך על התורה כשמלמדים מתוך הכתב וברבים, כדאיתא בירושלמי ברכות (פ״ו, ה״א) ׳מה תורה (ברבים) טעון ברכה׳. וכך עשה משה, כדכתיב (להלן לב,ג) ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוהינו״, וכדאיתא בברכות (כא,א)7, והרי לא נהג משה הכי עד כה8.
והטעם9, היינו משום שעד כה היה באופן ש׳השכינה מדברת מתוך גרונו׳10, והוא דרך ניסי שאין טעון ברכה, וכמו לענין פרנסה לא התפלל במדבר, מחמת שהיה הכל בדרך נס, כמו שכתבתי בספר במדבר (כ,יג)11, כך לא בירך על התורה בשעה שהיתה דרך נס. מה שאין כן שירת האזינו היתה הקריאה מתוך הכתב ושלא בדרך נס,⁠12 משום הכי היתה טעונה ברכה. והיינו דכתיב להלן (לב,מד) ״ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון״, ולכאורה קשה היכן נצטוה יהושע בכך? אלא ודאי לא נצטוה אלא משה, ורק מחמת שלא היה הולך עוד קולו על כל ישראל13, משום שלא היה בדרך נס, היה נצרך יהושע לסייעו בדבר. ומשום הכי כתיב שם ״הושע״14, באשר לא היה קורא מדעת עצמו וכמצוה מפי ה׳, אלא בשליחות משה, וכמו שהיה אז תלמידו והיה נקרא ״הושע״. כל זה הגיע למשה רבינו בשירת האזינו, והוא משום שהחל אורו לכהות עד שהגיע לפני מותו ממש15, התגבר האור ואמר פרשת ״וזאת הברכה״ בעל-פה16, באותו כח שהיה תמיד, כדרך נר הכבה שמתלקח בשעת הכיבוי באותו זוהר שהיה תחילה.
כל זה ביארנו פשט הכתוב ״ועתה כתבו״ דמדבר עם משה. אבל א״כ קשה לשון ״כתבו״ בלשון רבים.
והרמב״ן כתב דקאי על משה ויהושע17, ונסתייע מדכתיב בשעת הלימוד18 ״הוא והושע בן נון״19. ובמחילת כבודו דבריו תמוהים, דא״כ יותר היה לכתוב ׳ולמדו20 את בני ישראל׳, והכתיבה היתה דוקא בעצמו כמבואר להלן (פסוק כ״ב) ״ויכתוב משה וגו׳⁠ ⁠⁠״. אלא העיקר כמו שכתבתי21, וכאן לא דיבר ה׳ עדיין עם יהושע כלל, וקרוב לומר שיהושע לא שמע כל אותו הדיבור שהיה עם משה. וא״כ עלינו לפרש לשון ״כתבו״22 דהיינו דאיתא בסנהדרין (כא,ב) דמכאן מוכח דמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר תורה שנאמר ״ועתה כתבו לכם וגו׳⁠ ⁠⁠״23. וכבר ביארנו דדרך משנה תורה לכלול שתי כוונות באזהרה אחת.
והנה, מדכתיב ״את השירה הזאת״ היה במשמע שכמו הציווי למשה לא היה כאן אלא בשירת האזינו, כך מצוה לכל ישראל אינו אלא השירה.
[והרמב״ם ריש הלכות ס״ת (ז,א) כתב ׳כלומר כתבו לכם ספר תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות׳. וקשה טובא, דילמא יש מצוה מיוחדת בכתיבת השירה, כמו פרשיות של תפילין ומזוזות. ותו קשה, הא מחלוקת אמוראי היא בגיטין (ס,א)24. ויותר תמוה, מדאיתא בנדרים (לח,א) ׳אמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו25, שנאמר ״כתב לך״ ״פסל לך״, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך׳, פירוש, לימוד התורה לא ניתן אלא למשה ולזרעו, ולישראל לא ניתן אלא מעשה המצוות. ומקשה, הא כתיב ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״26, ודחי – ׳השירה לחודה׳27. ומקשה תו מסיפיה דקרא ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל״28. וצריך לומר דנוסחת הרמב״ם היתה ׳כתיבה לחודה׳29. ומקשה ״למען תהיה לי וגו׳⁠ ⁠⁠״].
אכן30 למדנו מסוגיא זו31 עיקר הענין, דסיפא דהאי קרא32 מוכיח על פירוש המצוה ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״ – שהוא כל הספר תורה. ומתפרש ״השירה הזאת״ בשני אופנים, על משה רבינו כמשמעו – ״השירה הזאת״, ולכל ישראל הפירוש – התורה כולה33.
ויש להבין הוכחת הגמרא מסיפיה דקרא דקאי על כל התורה. ועיין פירוש הרא״ש ור״ן34. ולי נראה, דמשום דמיירי הני קראי בנבואה דימי שפוט השופטים35, שלא הגיעו לעבודה זרה משום רוב שובע ועונג, וא״כ לא נזכרה גאולתם בשירת האזינו, שהרי שמה מבואר (לב,טו) ״וישמן ישורון ויבעט וגו׳⁠ ⁠⁠״, וזה היה בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים דכתיב בסמוך (פסוק כ׳) ״ואכל ושבע ודשן״, ועל זה הדור36 כתיב שם הגאולה כמבואר שם פסוקים לה-לו. אלא על כרחך פירוש זה העד37 היינו כל התורה, שמבואר בכמה קראי שיהיה בית הבחירה, כמו שכתבתי בספר שמות (כג,כ) ״ולהביאך אל המקום אשר הכינותי״38 (ועיין שם בפירושי שהוא הר המוריה), ובספר בראשית39 מבואר דהר המוריה הוא ההר אשר ה׳ יראה (וכן ״וקמת ועלית״ (לעיל יז,ח) לא נתקיים עד בנין בית המקדש), ועוד הרבה קראי. ומזה היה לישראל לעד גם בימי שפוט השופטים שיגאלו מצרותיהם ועוד יהיה להם מלך בישראל, ואח״כ יבנה בית הבחירה על מכונו, ועל זה כתיב ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל״. ומזה למדנו פירוש ״השירה״ כל התורה כולה. ומזה למדנו פירוש רישא דקרא ״כתבו לכם את השירה הזאת״ דקאי על התורה. וממילא למדנו שהתורה נקראת שירה. וטעם הדבר מבואר בקדמת העמק אות ג׳ 40.
ולמדה41 את בני ישראל: קאי על משה ביחוד.
שימה בפיהם: את הביאור, וכדאיתא בעירובין (נד,ב) בפסוק (שמות כא,א) ״אשר תשים״42. {וכן הוא במגילת תענית פרק ג׳: ״שימה בפיהם״ – אלו הלכות}.
למען וגו׳: קאי על כל התורה43. ומשום הכי כתיב עוד הפעם ״למען תהיה לי השירה הזאת״, ומה מקרא חסר ״למען תהיה לי לעד בבני ישראל״, אלא כמו שכתבתי {דלא קאי ״למען וגו׳⁠ ⁠⁠״ על ״ולמדה וגו׳⁠ ⁠⁠״ דלקמיה44, אלא על ״כתבו לכם את השירה הזאת״45. והכי מבואר להלן (פסוקים כ״ו וכ״ח) דהכתיבה היתה לעד, באשר תעמוד לימים רבים, אבל הלימוד שמשה היה למד עתה, אינו לעד, אלא בשביל התראה. והכי פירוש המקרא ״כתבו לכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ לשני תכליות, חדא, ״ולמדה וגו׳⁠ ⁠⁠״, שנית, ״למען וגו׳⁠ ⁠⁠״, חדא למשה וחדא לכל ישראל}.
{למען תהיה לי... לעד בבני ישראל: לשון ״לעד״ הוא לשון הוכחה, שמתחילה לא משנאה ח״ו הרחקתי רוחי מהם בימי שפוט השופטים, אלא מראש ״ידעתי״ (פסוק כ״א) כי עוד אשפוך רוח אהבה עליהם בבנין בית המקדש}.
1. חז״ל (בסנהדרין כא,ב) למדו מכאן בדרך הדרש: אמר רבה, אע״פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״. רבינו יבאר ע״ד הפשט.
2. בעקבות רש״י על-אתר: את השירה הזאת ״האזינו השמים״ עד ״וכפר אדמתו עמו״.
3. ולא ליהושע, ועיין להלן.
4. באשר לכולי עלמא קדמה תורה שבעל פה (׳כלליה דקדוקיה ופרטיה מסיני׳) לתורה שבכתב (׳מגילה מגילה׳ או ׳חתומה׳).
5. יגמור את כתיבת ספר התורה הראשון עם שירת האזינו ופרשת וזאת הברכה (להלן פסוק כ״ד ״עד תומם״).
6. שאנו קוראים קודם את הפסוק ואח״כ מבארים אותו על פי תורה שבעל פה, וזאת בהיפוך ממה שהיה התהליך ההיסטורי של מתן תורה.
7. אמר רב יהודה, מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוהינו״.
8. כי עד כה תהליך הלימוד היה קודם ׳בעל פה׳ ורק אח״כ ׳בכתב׳.
9. לכך שעד כה היה התהליך של ׳בעל פה׳ הקודם ל׳בכתב׳.
10. על פי מאמר הזוהר (פינחס רל״ב) ׳שכינתיה מדבר על פומיה דמשה׳ (ואין כל מקור בש״ס לנוסח המאמר שהביא רבינו השגור על פי כולם).
11. בהרחב דבר.
12. ועיין בספר ׳אמרי חן׳ חלק ג׳ עמוד קנ״ח באריכות גדולה בענין ׳חידושו הנורא של רבינו הנצי״ב זצללה״ה דשירת האזינו לא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו׳, עיין שם מכתב תשובה להגר״ש קאמינצקי שליט״א. (כדאי כשנגיה פעם אחרונה לעיין שם היטב) וכן ב׳אמרי חן׳ אדום חלק ב׳ עמ׳ שי״ב.
13. בדרך של ״והאלהים יעננו בקול״, כאשר ״יעננו״ מתפרש כהפעיל של ׳ענה׳, וכל לשון ׳עניה׳ לשון הרמת קול. כלומר, הקב״ה הגביר את קולו של משה (ועיין לעיל פסוק א׳).
14. עיי״ש ברש״י ובחזקוני.
15. כשאז כשהגיע לפני מותו ממש התגבר האור...
16. תחילה, ורק אח״כ קיבל את ההכתבה מהקב״ה.
17. כלומר, גם יהושע נצטוה.
18. להלן (לב,מד) ״וידבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון״.
19. ז״ל הרמב״ן בפסוקנו: ע״ד הפשט, למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה. והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה. וזה טעם (פסוק כ״ב) ״ויכתוב משה... וילמדה את בני ישראל״, למשה שהוא העיקר... כי גם יהושע היה מלמד עמו, כמו שאמר בסוף (להלן לב,מד) ״הוא והושע בן נון״. וז״ל הרשב״ם שם להלן ד״ה הוא והושע בן נון: שהרי לשניהם צוה הקב״ה, כדכתיב (לעיל פסוק י״ד) ״קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד ואצונו וגו׳⁠ ⁠⁠״. והחזקוני הביא גם את פסוקנו וגם את פסוק י״ד לראיה שיהושע נצטוה.
20. ולא בלשון יחיד ״ולמדה״ אשר לכאורה מוסב רק על משה. (ועיין היטב ב׳אמרי חן׳ חלק ג׳ עמ׳ נ״ה) כשנגיע כדאי לעיין בפנים...
21. שציוה רק למשה לכתוב את השירה הזאת.
22. בלשון רבים.
23. חז״ל (בסנהדרין כא,ב) למדו מכאן בדרך הדרש: אמר רבה, אע״פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״. רבינו יבאר ע״ד הפשט.
24. אם התורה נכתבה לראשונה ׳מגילה מגילה׳ (כלומר, פרשיות פרשיות), או ׳חתומה׳ (כלומר, הכל בבת אחת בסוף ארבעים שנה, עיין שם ברש״י).
25. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. ועליו הכתוב אומר (משלי כב,ט) ״טוב עין הוא יבורך״.
26. ״ולמדה את בני ישראל״, הרי שיש ללמד לבני ישראל גם תורה.
27. ולכאורה לפי הרמב״ם לא ניתן לומר ׳השירה לחודה׳ כי פירוש הפסוק הוא ׳כתבו לכם ספר תורה שיש בו שירה זו׳.
28. ר״נ: ואי שירה לבדה קאמר, מאי סהדותא איכא. רא״ש: ואם לא ניתן להם תורה אלא זו השירה, על מה תעיד. (ומכאן למסקנת הגמרא ׳אלא לפילפולא בעלמא׳ – הוא אשר היה ייחודי למשה, ואותו מסר בטובת העין שלו אל בני ישראל).
29. כלומר, מפסוק זה ניתן ללמוד על חיוב כתיבת ספר תורה, אך לא על חיוב לימוד תורה.
30. לא ע״פ הרמב״ם, אלא ע״פ המשמעות הפשוטה.
31. דנדרים (לב,א).
32. ״למען תהיה לי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
33. כדרכו של ׳משנה תורה׳.
34. ר״נ: ואי שירה לבדה קאמר, מאי סהדותא איכא. רא״ש: ואם לא ניתן להם תורה אלא זו השירה, על מה תעיד. (ומכאן למסקנת הגמרא ׳אלא לפילפולא בעלמא׳ – הוא אשר היה ייחודי למשה, ואותו מסר בטובת העין שלו אל בני ישראל).
35. כפי שכתב רבינו לעיל פסוק ט״ז.
36. של מלכי יהודה וישראל.
37. ״השירה הזאת... למען תהיה לי השירה הזאת לעד״.
38. וזה לשון רבינו: גם בזה יפה כתב הרמב״ן שהוא בית המקדש, אבל מכל מקום... מדבר במקום הר המוריה שהכין ה׳ מעת בריאת שמים וארץ...
39. עיין פירוש רבינו בבראשית כב,ב. כד,נא. כו,ב. וכן בהרחב דבר יט,כז.
40. הקדמת רבינו לחומש בראשית, עיי״ש, והבאנו כאן מקצת דבריו: והנה בנדרים (לח,א) העלו בפירוש המקרא ״כתבו לכם את השירה הזאת״ שהיא כל התורה, והביאו ראיה מסיפיה דקרא ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד״. הא מיהא יש להבין היאך נקראת כל התורה ״שירה״ והרי לא נכתבה בלשון שירה! אלא על כרחך יש לה טבע וסגולת השירה, שהיא דיבור בלשון מליצה.
41. לשון יחיד אחרי ״כתבו״ לשון רבים.
42. ומנין (שחייב אדם לשנות לתלמידו) עד שתהא סדורה בפיו, שנאמר ״שימה בפיהם״, ומנין שחייב להראות לו פנים, שנאמר ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״.
43. כמבואר בהרחבה ברבינו בקטעים הקודמים.
44. כלומר הסמוך אליו בפסוק.
45. ברישא של הפסוק.
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו׳. חז״ל פירשו השירה הזאת על התורה, ולא לחנם, כאשר נודע ממנהג האומות הקדמוניות ומכללם אנשי רומי שראשית דתיהם הנודעים בשם י״ב לוחות היו מחוברים דרך שיר, ומזה ציצירו המליץ כשרצה לחקוק להם דתות החל בחרוזים, ומזה נולד כמו שהעיר המליץ הנזכר שנערי רומי היו הולכים הלוך ושרור חקי המלכות, כמו שסיפר אליאנו שהיו עושים נערי יון באי קריטא, ויעיד על זה החוקר הגדול Vico שהביא ראיה משני שמות רומי ויוני שכל א׳ מורה ביחד על הדת והשיר והם Nomoi בל׳ יוני ו CARMINA בל׳ רומי, וז״ל Che con tali sorta di verso fossero state concepute le prime Leggi vi sono due storie due voci Nomoi che significa e Leggi e Canti appo i Greci, e Carmina che significarono appo i Latini e versi e formole sovrane di Leggi. Vieo 330. וממין השיר הלז הוא מה שיספר אפלאטון על דתי המצריים שהיו שירים מקודשים לאליל איזיס, וגם מה שיספר פלוטארקו על דתי האספרטנים עם מעמי יון שנתן להם מחוקקם ליקורגו חקי משפט בשיר ומליצה — והשלישית מה שמצאנו כתוב אצל הסופר מאסימוס מאי צור שכפי אמונתם יובי האליל הגדול שלהם מסר למינוס מחוקקם משפטים ותורות בשיר ומליצה, ואת אחרונים הוא מה שיגיד הסופר סויירא שעם אטינא עיר גדולה של חכמים וסופרים בארץ יון והנזכרת בתלמוד, קבלו דתם ממחוקקם דראקוני בלשון שיר ומליצה — וזאת היתה לדעתי לגדולי הפילוסופים לדקדק בכל כחם בשמירת הזמר הקדמון מבלי תוספת או מגרעת עד שעשו מזה חובה לשופטים לשקוד על שמירת הנעימות מבלי שיוכל איש לשלוח בהם ידו ונקה — שמע נא דברי אפלטון השמרו לכם שלא לחדש מאומה בנעימות, כי החדוש הלז רב הנזק וההפסד ויפה אמרו, ואני כמוהם שאי אפשר לשלוח יד בחקי הנעימה מבלי שיתרועע בנין כל התורות כלם, ועל השופטים לעשות מהמוסיקא עפל ובחן ומגדל עז לשמורת הנימוס Plat. Rep. Lib. lV. — וכל אלה ראיות ורמזים נכוחים למבין, שעל צור החלמיש תקעו יסודותם חז״ל כשאמרו שהתורה נקראת שירה והתנהגו בדרך ישר לא יכשלו בה לבאר הוראת המלות על פי מנהגים והרעיונות המושלות מאז מקדם — ואין כאן מקום לבאר איככה יצדק סמך הפסוק הלז המדבר כפי הנראה מפשוטו על שירת האזינו בלבד, רק מצאנו ראינו כי אין מלת שירה חדשה בארץ, להורות על דתות וחקי המדינה ואין המצאה זו פורחת באויר, וראיתי ג״כ בפסוק ויהי שירו חמשה ואלף שדרשו שהיה נותן חמשה ואלף טעמים על כל מצוה ומצוה ואין ספק שדברו בסגנון אחד עם מ״ש על פ׳ כתבו לכם את השירה הזאת, ושניהם ממקור אחד הם נובעים. — ואולי קרוב ונראה שפירוש זה היה נגד פניהם כשאמרו זמירות היו לי חקיך אתה קראת לד״ת זמירות וכו׳ וכן מהמנהג לשורר נימוסי המדינה אצל גויי הארץ קרה להם לחז״ל לאסור כיוצא בו בארץ העברים באומרם כל העשה פסוק כמין זמר וקורא אותו בבית המשתאות וכו׳, ואל מטרה זו עצמה ישקיף אומרם על התורה שנקראת משל הקדמוני בפ׳ כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע, וכן דרשו (ערובין כ״א) אזן וחקר ותקן משלים הרבה על המצות והגזרות שחדש שלמה בערובין ונט״י וזאת היתה לנוצרים להדמות אלינו בשם זה כי אחד מהקדמונים שלהם בדור ב׳ לחשבונם קלימינטי מאלכסנדריא, קרא לבריתם החדשה שיר חדש שהחזיר הבהמות לבני אדם ומגמת אומרו אל מה שהיו מספרים העכ״ום על אורפיאו מחוקקם הראשון שהחזיר הפראים לחיים המדיניים על ידי שירותיו — ונשתמש במליצה מתיישבת ומקובלת אצל הגוים והיהודים שבזמנו — ועיין בזהר שקורא החכמה העתידה לימות המשיח שיר חדש, וגם בזה נגנבו מליצות המקובלים מזולתינו. — וחוץ מהנזכרים שפרסמו דתם דרך שיר הנה סופר על פריאנדרו Periandro נגש קורינטו שכתב חקי המלכות בדרך שיר. Aristot. Polit. ed. Paris. Lib. V. Note 35 ואריסטוטליס עצמו יגיד על סולון ותורותיו שהיו דרך שיר. Aristot. ibid. p. 185 — וכבר נתפרסם משירי אורפיאו הקדמון ואמרו עליו שהיה כונס ומושך לבן של החיות בשירותיו ורצו בזה שאסף הפראים הדומים לחיות, והביאם אל החיים המדיניים על פי תורותיו המלומדות בדרך שיר. מצינו אם כן, בישראל ובאדם שהתורות יכנו אותם בשם שירה — והפלא על בעל בוצר עוללות שידע והודה בזה ולא פירש כמונו שכתב כן היה המנהג אצל הקדמונים אם בא לפרסם דבר גדול כמו חוקים ומשפטים וקורות העתים בתוך העם, ויעשו על זה מליצה ושיר לנגן אותו למען יהיו שגורים בפי כל, וכן עשה פיתאגורא עם תלמידיו שכל חקירותיו כתב להם בשירים מיוחדים ע״כ. — וכמו שסדור המדיני שהם התורות נק׳ שירה כן הסדור האלהי שהם חקי הטבע נק׳ שירה, וזה ג״כ בישראל ובאדם, בישראל פרקי שירה, וכן וקרא זה אל זה ות״י ומקבלין דין מן דין, וע״פי זה אני רגיל לפרש, השמים יענו את הארץ והארץ תענה את יזרעאל, ואל כוונה זו אמרו מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור וכו׳, כי הוא שליח צבור לכל ברואי מעלה ומטה שהוא קורא ומקרא ואחרים עונים, וכן הבריאה נקרא בתנ״ך קריאה והדברים עתיקים. ובדברי המקובלים בס׳ חל״א ז״ל השר אינו יכול להשפיע כלל עד שיאמר תחלה שירה ועל ידי אותה שירה יקבל מזונותיו וחיותו להשפיע על התחתונים, וז״ס פרקי שירה ע״כ — ובאומות כבר נודע מפיטאגורא ואימפידוכלי הקרוב לו (ועליו אמר ר״ש בן פלקירא שהיה לרב ומורה בפילוסופיא לר״ש בן גבירול ולדעתי לא כוון יפה, אלא שרשב״ג מחמת הדמותו למקובלים שלהם ערך ודמות מה לפיטאגורא ואימפידוכלי נדמה אצלו לתלמיד אימפידוכלי ואינו אלא תלמיד הקבלה) וזה הערך וההתדמות בין סדור והרכבת העולם לסדור והרכבת התורה עד ששניהם נקראו ע״ד משל, שירה, מצאנוהו בס׳ הזהר במאמר יקר (ח״א קל״ד ע״א) דהא כמה דבר נש אתפליג לשייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא וכו׳ וכו׳ וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין קיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא.
וקרוב לענין זה ראיתי להזכיר מה שהיו קוראים קדמוני הפילוסופים לחכמות בכלל בשם מוסיקא — שיר או נגון — ועל הכל, משם שירה המיוחס לתורה שבכתב, נוכל ללמוד שהתורה היתה קרואה בנגון ושהטעמים הם יותר קדמונים מאשר קצת חשבו, ואין כאן מקום להאריך בראיות על הדבר הזה, רק אומר בקוצר מלין, א׳ שהמאמר הנזכר יעיד על זה באומרם כל העושה פסוק כמין זמר וכו׳ שאם לא היה המנהג לשורר ולזמר הכתובים לא יתכן להזהיר על כן כאשר יבין המשכיל, והוא בעצמו המנהג שהיה פשוט אצל גויי הארץ לשורר נימוסיהם ותורות גדוליהם בבית המשתאות — ב׳ אומרם בפ״ד דמגלה (ל״ב) א״ר שפטיה אמר רבי יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וגו׳ ופירש״י נעימה כגון טעמי המקרא ומלבד שהמאמר כצורתו עד ממהר על זה עוד, אעירך, א׳ כי נעימה וטעם שניהם ענין אחד במלות שונות — ב׳ ויקר הוא שחכמי הנגון מצאו אצל הנוצרים הקדמונים סימני הנגון לא ידעו שחרם, והיו קוראים להם ניאומי Neomi ועל פיהם היו משוררים תפלותיהם, וכפי הנשמע אצלי מפי בקי לא יכלו להשיג ולהערות את מקורם, ואצלי קרוב ונראה כי מאתנו למדו הנוצרים ונשאר מהם זכר בספריהם כמו שנשאר בספרנו ובא זה ולמד על זה -ומהראיות המוכיחות שמזמן חז״ל היו נודעים טעמי המקרא אזכיר מה שכתוב בספרי די״ט א׳ — מנין לשיר מן התורה ר״ח בן אחי רבי יהושע אין צריך שהרי כבר נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מכאן רמז לשיר מן התורה ע״כ, והשיר הזה הוא שיר העבודה בבי״המק, רק מה שצריך להעיר על ענינינו היא הראיה עצמה כי מנין לו לר״ח ב״א ר״י מפסוק זה רמז לשיר לולי שנאמר שלדעתו עשרת הדברות בנעימה נתנו לאות ולמופת על כל התורה כלה?
וריש כל אסוון למחלת הדור הזה האומר כי אין עקר לטעמים בדברי חז״ל הוא המאמר דברכות פ״ט מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל אמר רבא מפני שהתורה נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו — רבב״ח אמר מפני שהיא קרובה לפה, ורשב״ל אמר מפני שקושר בה תפלין ר״ג בר יצחק אמר מפני שמראה בה טעמי תורה, כתנאי ר״א אומר מפני שאוכל בה, ר״י אומר מפני שכותב בה ונעיר על זה
א׳ מפני שמראה בה טעמי תורה — שתי הבנות יתכנו במאמר זה — הא׳ יהיה פירושו שמראה בתנועת ידו הימנית סימני הנגינה, וזה כפי אשר העיד רש״י ז״ל בפירושו שראה נוהגים ״הקוראים הבאים מארץ ישראל״ ולפי פי׳ זה הרוחנו שכבר היו סימנים מיוחדים לכל נגינה ונגינה על ידי רשמים וציורים שהיו רושמים באויר, וזאת אשר דבר רש״י מוליך ידו לפי טעם הנגינה — או יהיה פירושו שמראה ביד ימינו על הספר טעמי התורה וסימני הנגינה הכתובים על התיבות ולפי זה היינו מרויחים שכבר מזמן רנב״י היו סימני הנגינה כתובים, וכנראה לדעת זו נתקרב רש״י כשכתב ״טעמי תורה, ונגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים בין בנקוד על ספר בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה״ ולדעתי בא לבאר שתי ההבנות שיסבול שם טעמי תורה כלומר בין הנגינה עצמה וז״ש הגבהת קול וכו׳ בין הסימנים הכתובים על ספר וז״ש בין בנקוד על ספר — ויש לזה הפירוש קושי גדול, והוא נראה לעין שאם אמת נכון שכוונת רנב״י על הטעמים הכתובים ורצונו לומר שהוא מראה אותם על הספר בימינו, מה נשתנו הטעמים ומה יתרונם על התיבות, והאותיות, והפסוקים, הכתובים שגם הם מראה אותם בימינו על ספר? — והזרות יתחזק מדברי התלמוד עצמו היא ההוספה היקרה שמוסיף והולך כתנאי כלומר המחלוקת שנחלקו בו האמוראים הללו תלוי במחלוקת קדום שנהיה בין התנאים כדרך כל כתנאי שבתלמוד, וכשנרדפה לדעת מה יאמרו התנאים נמצא ר״א אומר מפני שאוכל בה וזה חוזר לדעת רבב״ח שאמר מפני שהיא קרובה לפה — ורבי יהושע אומר מפני שכותב בה ולמי הדברים מגיעים? או לרבא שאמר מפני שהתורה נתנה בימין או לרשב״ל שקושר בה תפלין — רק דעת ר״ן בר יצחק שמראה בה טעמי תורה מצאנוה אצל ר״ע שאמר ככה מפני שמראה בה טעמי תורה בדברים אחדים. — ובאמת שהקושי שהקשינו בראשונה אין בו כדי סתירה כי נקט טעמי תורה יותר מהאותיות והתיבות, כי האותיות והתיבות הם כתובים על הסדר ועין התינוק או הקורא מתהלכת במישרים לא יטה ימין ושמאל לא יעלה ולא ירד, לא כן בסימני הנגינה הנתנים למעלה או למטה או מן הצד, צריכים לימוד והשכלת הרב והמלמד עד שיקנה התלמיד טביעות עין להרגיש מעצמו איה מקומם.
לכל הפחות רואים אנחנו מתברר בירור גמור אם מדברי הגמ׳ ואם מפירוש רש״י כי בזמן האמוראים היו סימנים מיוחדים לכל נגיעה ונגיעה בפ״ע, פשטא, ודרגא, ושופר מהופך, יקראום בפירוש טעמי תורה, ויראו אותם וירמזו עליהם או ע״י כתיבה כמ״ש רש״י בין בנקוד על ספר. — או על ידי תנועות היד לפי טעם הנגינה כאשר דבר רש״י בפירוש.
והחלוקה הראשונה, ר״ל שיהיה בנקוד על ספר תוסף תת כחה, רק אם נביט ללשון יקר של רש״י במס׳ סנהדרין דק״א על מה שנאמר שם ״ת״ר הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר״ וכו׳ וכו׳, וע״ז כתב רש״י ועושה אותו וכו׳ שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועושה אותה וכו׳..... אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו, והנה אין ספק, כי לדעת רש״י כבר מזמן הברייתא היה נגון ידוע מתוקן ומקובל אצל הקוראים על שיר השירים, לא יסורו ממנו, ומהו זה אם לא הטעמים? ולא די זה, אלא שאני אומר עוד שלדעת רש״י (מזה הלשון) כבר היו הסימנים כתובים שכתב ״בנגינה אחרת שאינו נקוד בה״ ולאומר שרש״י על זמנו ידבר, צא תאמר לו, שאין זה מדרך מפרש ליחס אל הקדמונים רעיונות שלא יתכנו רק כפי מנהגי דור אחרון, וכ״ש שאין זה מדרך רש״י המדקדק בפירושו תכלית הדקדוק, וכ״ש וק״ו כהצטרף מ״ש במס׳ ברכות על טעמי תורה בין בנקוד על ספר ובא זה ולמד על זה.
ומעתה אם נרצה לקבל כי חכמי טבריה היו ממציאי הטעמים, לא נוכל להבינהו רק באופן זה, היינו, שמימי קדם קדמתה מזמן התלמודיים היו סימני הנגינה ידועים אצלם, אם לא בכתיבה, לפחות על ידי תנועות ורשומים שהיו עושים באויר, דרך משל תחת שירשמו נקודה מרובעת על התיבה שיש לה רביע, היו רומזים באצבעם נקודה באויר דרך עליה ותחת שיכתבו שני קוין לרמוז על שני גרישין היו רושמים אותם באויר ממעלה למטה זה בצד זה — וחוץ מדברי הגמרא שלא יסבלו לכל הפחות, רק פירוש זה, לנו עדות ברורה מדברי רש״י והוא כי אין ספק שבימי רש״י כבר נתחדשו הטעמים או סימני הנגינה בכתיבה על ספר ובדיו לכל הדעות, כי חכמי טבריה קדמו לו באין ספק, ואם כן ישאל השואל למה להם לקוראים הבאים מארץ ישראל להוליך ידם לפי טעם הנגינה כאלו אין להם סימן פשוט יותר ומובן על נקלה, והם הטעמים הכתובים שכבר נמצאו בפעל בימי רש״י והבאים מא״י שראה בצרפת? — לולא (והוא הקרוב אצלי) שהמנהג הזה לרמוז על הטעמים ברשמים אויריים בתנועת הידים לפי טעם הנגינה הוא היה המנהג הקדום והראשון, שנסמכו עליו לחסרון טעמים כתובים, וכשבאו חכמי טבריה והחזירו הטעמים הללו כצורתן ממש להיות נכתבים על ספר, עדיין לא נתבטל תכף ומיד המנהג הראשון, כי זה טבע כל מנהג כשיתחדש איזה אופן קל ובטוח ממני שלא ליפסק תכף ומיד, אבל עדיין ממשמש והולך במעלה פחותה ואצל אנשים מעטים עד שהולך ומתמעט יום יום, עד בלתי השאיר לו שריד. — וזה נמשך זמן רב אי מעט לפי קדמות המנהג שנתבטל, ופרסומו, וכן קרה למנהגי הקדמונים להוליך ולהביא בידם לרמוז על הטעמים שאפילו אחר שנכתבו על ספר, עדיין לא שקעה שמשו של המנהג הראשון עד עבור כמה שנים, ואולי דורות.
וחוץ מהשערה זו איני רואה איזה הדרך נלך לבאר שתי תמיהות הנראות לעין בענין זה, הראשונה שאם הטעמים ע״י נקוד והטעמים ע״י תנועת היד נולדו תאומים ברחם אחד ובזמן אחד, תרתי למה לי כמו שכבר רמזנו? והשנית כיצד קרה שהמנהג הזה להורות על הטעמים ע״י תנועות לא השאיר זכר אחריו ועקבותיו לא נודעו, שאם כדברינו, כן היה ראוי להיות מאחר שלא היה כי אם שריד ופליט מהמנהג הקדום ורשומו הנכר בדורות אחרונים, וברבות הימים גם הוא נתבטל — רק לפי המנגדים לא ידענו ולא נוכל לדעת כיצד מנהג חדש נעקר לגמרי סמוך ללידתו כעוללים לא ראו אור.
ורק ע״י השערתנו נוכל להבין, כיצד מאחר שאין ספק כי התנאים והאמוראים היו קוראים כתבי הקדש בנעימה וזמרה, לא ימציאו איזה סימן יורה על השתנות הנעימה והזמרה, וביותר כי לא דבר רק הוא ועשוי לתכלית יופי ותפארת הקריאה לבד, כי הטעמים נחוצים ומוכרחים להבנת המקרא, ועל ידם, תשתנה הוראת הכתוב על נקלה — ואיך היו מלמדים לילדיהם לקרות התורה בנעימה לולי היה להם אות יורו על ידו כל מקום שיצטרך רביע או שופר מהופך או דרגא וכו׳, וביותר לא יאומן שלא תפסו דרך זה אחר שהרשו עצמם לכתוב קבלותיהם על ספר. — ויותר ויותר תתקיים השערתינו במה שמצאנו פעמים רבות רבותינו מספרים ע״י תנועת הידים והאצבעות עיין (ברכות מ״ו וחגיגה ה׳) ואע״פי שעם הפרסיים, היו מספרים כבר מצאנו להם ג״כ שהיו מדברים זה עם זה ע״י תנועות כאומרם בגמ׳ אחוי ליה ר״פ, ועיין במוסף הערוך שפי׳ אחוי כמו אחזי ואין נראה לי רק הוא ל׳ ספור כמו יחוה דעת. — ומאחר שבאה מצוה לידינו לדבר על ענין הטעמים, עוד נוסיף דברות שתים על אודות הנקודות.
הנה הרב החוקר שי״ר נר״ו בספרו המפואר ערך מלין הביא מבכורות ראיותיו ומחלביהן לתקוע יתד במקום נאמן אצלו. דהיינו התחדשות הנקודות אחר רבותינו ז״ל, ובכללן אתה מוצא שהביא לנו ראיה ממדרש שיר השירים וזה תארו ״תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. — תורי זהב זה התורה, נקודות הכסף רבי אבא בר כהנא אמר אלו האותיות, ר׳ אחא אמר אלו התיבות, ד״א תורי זהב זה הכתב, נקודות הכסף זה הסרגול — תורי זהב אלו הכתובים, נקודות הכסף זה ש״הש מלה חתומה ומלה מסיימה ע״כ. — ועל זה כתב ״מי גבר מבין ולא יוכיח מזה שאלו היו יודעים מנקודות שלנו איך בין הדרשות על נקודות הכסף שהם התיבות, או האותיות, או הסרגול, לא היו אומרים הדרש הקרוב יותר שהם הנקודות ממש שהם אצל האותיות? ע״כ. ולדעתי הגם שיש בדבריו אלה כמראה דמות טענה, לא כן אחר הדרישה והחקירה האמתית וזה מב׳ פנים, האחד, כי הנה בערך ארקל החוקר עצמו מדי דברו על המליצה קשת ההבנה המובלעת תוך המאמר הלז והיא שלמד ארקולאון בדעתו של הקדוש ב״ה פירש מלת ארקלאון מלשון רומי Oraculum, ובזה ביאר הענין בז״הל ור״ל תורי זהב היא התורה שלמד משה על פי הדבור היוצא בפקודת ה״ית בלי שום תמונת אות רק בדעתו של הקב״ה — ואח״ז נקודות הכסף הן תמונת האותיות שנתלבש בהן הדבור — והרואה יראה שכפי הבנה זו אין מקום להפלא למה לא בא זכרון הנקודות באמצע כי כל תכלית המאמר הוא לחלק בין התורה הנלמדת בדעתו של הקב״ה, לתורה הנכתבת בספר ובדיו, ומעתה אין מקום לחלק רק בין דעתו של הקב״ה שהוא התורה הרוחנית, והאותיות או התיבות שהם עקר הכתיבה — ובאמת ששם נקודה יאות יותר לנקודות שלנו ממה שיאות לאותיות ולתיבות רק הענין אלצם לבעלי המדרש לפרש כן כמו שכתבנו, ואל תתמה על החפץ איך לא בא חכם אחר ודרש נקודות הכסף על הנקודות — כי גדולה מזו בוא ואראך שאין מי שיכחיש שנמצאו בזמן התלמודיים אם לא הנקודות שלנו, נקודות אחרות קרובות להם עד מאד, ואשר להם יאות שם נקודות הכסף יותר מהאותיות, והם הקוצין, והתגין, וחטוטרת חיתין, והנקודות הנתונות על איזה תיבות ומליצות שלמות כמו לנו ולבנינו וכיוצא בו לרוב מאד, ובכל זאת לא נזכרו ולא נפקדו במדרש הזה על נקודות הכסף הגם שהשם ראוי להן ביתר שאת. — הא אין לך לומר אלא חדא מתרתי, האחת שבאומרו האותיות והתיבות כלל בזה כל רושם כתוב וכל סימן המבטא דהיינו אותיות עם כל התלוי בהן פרטיהן ודקדוקיהן הפך תורי זהב שהיא התורה הנלמד בדעתו של הקב״ה מבלי סיוע כתיבה, וזה פירוש נכון ומתקבל על הלב — או כלך לדרך אחרת מדרך שהלך בה הרב החוקר בביאור המאמר, והוא שכל הדרושים האלה על פסוק תורי זהב וכו׳ מיוסדים על חלוקה אחת השוה בכלם דהיינו חלוק בין החלק הכתוב — והחלק החלק והפנוי מהכתיבה בספרי הקדש, ונבדלו הדעות רק על הדבר אשר אליו יתיחס גם הראשון גם השני, כי לדעת הראשון התורה בכללה היא הנרמזת בתורי זהב והאותיות או התיבות להיות רושמים על הגויל או על הקלף ומגבילים מקום החלק לצורות משונות עגולים או מרובעים וכיוצא להן בשם יקרא נקודות הכסף שמראים בספר תורה מחשוף הלבן כמראה הכסף, והוא הקף גויל תנאי הכרחי לכתיבת ספר תורה. — ומה שיוכיח שכן הוא שכל הדרושים הבאים אחר כך בדרך זה הם הולכים, ד״א תורי זהב זה הכתב, עם נקודת הכסף זה הסרגול — הרי הכתב דהיינו החלק השחור מקביל אל השורה הלבנה שמהלכת תחת הכתב והוא הסרגול וכן פירש ויפה פירש היפה קול, עיין דעת החכם צונץ וראבי״ה (ראבי״ה די״ד ע״ב) — ומסיים, תורי זהב אלו הכתובים נקודות הכסף זה ש״הש מלה חתומה ומלה מסיימה. — ועקר הכוונה שהיה בין פסוק לפסוק מקום חלק ופנוי כמו שהורה בזה בסמוך הרב החוקר לסברת הרב״י וכתב או שבהפסקה היו מסתפקים קצת בהשארת הנייר חלק ולבן.
ולפי האמת אין אנו צריכים לכל זה, כי הנקודות והטעמים בכלל. תושבע״פ הם, וספר תורה שינקד או יבואו בו סימני הנגינה פסול — ואם כן מה מקום להתפלא, אם מדי דברם על ספר תורה לא יזכירו הטעמים והנקודות? — ולמה לא נתפלא על שלא הזכירו המשניות וההלכות והמסכתות? — וכנגד זה מצינו פעמים שידרשו פסוק מש״הש כמו ששים המה מלכות על המשניות והמסכתות — ולא יעלו על דל שפתיהם התורה והנביאים או הכתובים לא כלן ולא מקצתן — האם מפני זה נכחיש מציאותן? והאמת שהכל לפי המקום והנושא אשר נדברו בו, ועת לדבר ועל לחשות ככל אשר יהיה רוח הענין ללכת, ולהיות שכוונת כל הדרושים במקום הזה הוא למצוא בפסוק רמז על חלקי פתורה בנתינתה — לא יתכן אצלם להכניס זכר הנקודות באמצע, ואלו נזכרו היה נחשב להם לגנאי כי לא בקראו נקודות אלא על שם כתיבתן וצורתן לא על שם מציאותן ותשמישן ותכליתן, כי להיותם מחוברים מנקודות נקראו נקודות, ואיך ישים המדרש בפי שלמה המלך, שם, שלא יאות לנקודות רק אחרי כתיבתן ומפאת כתיבתן היינו דוקא לזמן חכמי התלמוד או סמוך להם? ואחר כל אלה מי לא יתמה בראותו שלשת הגבורים מתקוטטים על מציאה זו, וכאלו היא סגלת מלכים וכלי חמדה, ובאמת איננה רק בגד עדים! והם החכמים צונץ, לוצאטו, וראפאפורט, וכל אחד מהם קורא איש חסדו לאמר כי לו יאתה תהלה והוא הרואה הראשון שאמר ברקאי! ולדעתי עלה מאור הלבנה ודימו שהוא עמוד השחר.
ודעת זאת מחדוש הנקודות לא הניחה להחוקר הנז׳ להוקיר ולכבד כאשר יאות המאמר דמס׳ סופרים פ״ג ה״ז ספר שפסקו ושנקדו ראשי פסוקים אל יקרא בו ע״כ, ולא אדבר על מה שדחה אותו מעיקרא מסבת הזמן המאוחר שנתחבר בו מס׳ סופרים היינו זמן הגאונים ולא נתור כעת רק אחר הבנתו — ובאמת שגם בלי השמטת הבן יוחאי ממליצת ראשי פסוקים (שגיאה שלא נמלט ממנה גם המחבר כאשר ראינו במאמר אכתי בפזיזותייכו קיימיתו) נראה קרוב שאין כוונת מס׳ סופרים רק על הנקודות ממש וכל דחיות המחבר לא יעצרו כח לבטל ההוראה הפשוטה הזאת ומההבנה שרצה להכניס במקום פירושנו, נובין ונדון כי אי אפשר זולתו כי באמת לא ראיתי פירוש דחיק ואתי מרחיק, כזה אשר בחר בו הרב החוקר שפירש על כפל מליצת שפסקו ושנקדו שהיה להם ציוני הפסקה וציוני התחלה בכל חרוז מהשירים ואלו על ציוני הפסקה כבר יש לו במה לתלות והוא המאמר דש״הש מלה חתומה ומלה מסיימה — רק ציוני התחלה מה מקורם ומה טיבם? לא שמענום בלתי היום, ואינם לשום תועלת כי מההפסקה תובן ההתחלה ומה צורך לסימן אחר? והמחבר מרגיש בכבדות הפירוש הזה, והוא פונה כה וכה לראות היעמדו דבריו ואו או קתני — או שבהפסקה היו משתמשים קצת בהשארת נייר לבן (וזה טוב) ואצל ראשי פסוקים היו עושים ציון — וזה מנין לך ולמה ולאיזה תכלית אחר כי מחשוף הלבן מורה על סוף הפ׳ שלפניו ותחלת שלאחריו, ועוד מוסיף או שפסקו ושנקדו מוסבים שניהם על ראשי פסוקים ור״ל שחלקו כל פ׳ מחבירו ע״י נייר לבן או ע״י נקודות וממילא היו נכרים מקום ראשי פסוקים, הלזה יקרא פסוק ונקוד ראשי פסוקים? ועוד שפסוק על ראשי פסוקים הוא מאמר סותר את עצמו כי לא יאמר פסוק כי אם על מקום הסיום לא על ההתחלה כלל — ועוד שאם פסוק ונקוד דבר אחד הם שתי סימנים ושתי לשונות על ענין אחד למה לי? וכל זה קבל על עצמו החוקר הנז׳ באהבה וברצון בשמחה ובששון, לבעבור השליך מעליו משא ראשי פסוקים, שלא יכול שאת לפי פירוש הרב״י והבן יוחאי כי לא ידע לפרנס ראשי פסוקים כפי פירוש נקוד על הנקודות ממש, ואצלי הכוונה מבוארת ונקט בעל המאמר דבר והפכו, היינו ספר שפסקו כלומר שחלק בין כל פסוק ופסוק אם במקום חלק, ואם בנקודות בסופן וזה עקר לשון פסוק, דבר הנמשך והולך, עד איזה שיעור ואח״כ עומד שם. — והוסיף ״ושנקדו ראשי פסוקים״ נקודות ממש וזה לתועלת הקריאה כי ע״י הנקודות הנתנות בראש הפסוק יוכל איש להמשיך הקריאה כהוגן גם מבלי שינקד כל הפסוק כלו כי יקנה קצת ידיעה מהבנת הכתוב ויגיע עד תכליתו מבלי טעות.
גם לא ירחק ממך שיהיה פירוש נקדו שכתב סימני הנגינה בראש הפסוק כדי שיוכל להוסיף הקורא מאליו ומעצמו — שהרי מצינו שרש״י (ברכות פ״ט) כתב על הטעמים טעמי מקרא של תורה בין בנקוד על ספר וכו׳, הרי שקרא לטעמים בלשון נקוד. וכן בסנהדרין כתב בנגינה אחרת שאינו נקוד בה (עיי״ל) — והנה בכתבי זאת לא ידעתי שאין זו השערה גרידא, וכמעט הוא פירוש מוכרח ממאמר הדומה לו במס׳ שבת (דף י״ב ע״ב) על המשנה דקתני באמת אמרו החזן רואה היכן תנוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא והאמרת החזן רואה מאי לאו לקרות? לא לסדר ראשי פרשיותיו, וכן אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו, וכלה פרשה לא, מתיבי רבן שמעון בן גמליאל אומר התינוקות של בית רבן היו מסדרים פרשיות וקורין לאור הנר? אי בעית אימא ראשי פרשיותיו ואב״א שאני תנוקות, פירש״י ראשי פרשיות ומריצו בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכלה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודיה וטעמיה בלחש — הראיתיך בעיניך שראשי פרשיות היו קורין להריץ בפיהן כל המשך הפרשה בנקודיה וטעמיה, ומה יתרון לראשי פרשיות אם לא היו עליהן נקודות וטעמים להמשיך הקריאה בכל הפרשה?- ואם יוכל הדוחה לדחות ולומר שהחזן רואה ראשי פרשיות אע״פי שאין בהם שום רושם נקודה וטעם, רק הוא נזכר בקריאת ראשי פסוקים הטעם והנקודה הראויות להם, הגם שאין זה מתיישב על לשון המשנה, בכל זאת אין איש אשר יזיד לומר, כי התנוקות של בית רבן היו מסדרים ראשי פרשיות על הספר להרגיל הקריאה אם לא היו על ראשי פרשיות איזה סימן או נקוד יורה על הטעם או על הנגינה, שאם לא כן לא יאומן כלל כי התנוקות יהיו כל כך בקיאים בקריאת המקראות עד שידעו ראשי פסוקים ומהם יבואו להמשיך הקריאה, ואם המלמדים הם שמורים להם ראשי פסוקים מה צורך לסדר אותם על הספר? ואיך יתכן שלא יורו להם כ״א על מלות מעוטות ואחר שהתחילו הכתוב לא יסיימוהו אם לא שנאמר כי ראשי הפרשיות והם ראשי פסוקים היו מנוקדים ומוטעמים בכתב ועליהם הוא שרמז מס׳ סופרים ספר תורה שפסקו ושנקרו ראשי פסוקים שלו וזה לתכלית שהורו עליו במס׳ שבת רוצה לומר כדי שהחזן או התנוקות יסדרו פרשיותיהם לעת הצורך ובא זה ולמד על זה.
ועתה חדשות אני מגיד כי בארץ רוסיא חכם הקראים רבי אברהם פירקאוויטיש מכר לממלכה אסיפת ספרים וכתבי יד לרוב מאד ובכללם קצת תנ״ך ישנים למעלה מכל אשר נודע מהם עד עתה בכל אוצרות ספרים, ועליהם אני קורא בעלי המגיד כדברים האלה לאמר, הפראפסור בברלין ענה חלקו באומרו כי לפי איזה כתבי יד אלה נראה ברור כי הנקוד שלהם המשונה מהנקוד הנותר לנו מידי בעלי המסורה, היה נתפשט לפנים בכל הישיבות ובתי מדדש בבבל הקדומה, אך במשך הזמן נאבד מבין העברים ויעלה בתהו וכי בבית פירקאוויטיש יהיו לנו לעזר גדול בדבר פתרון השאלה הנכבדה הזאת. (שנה ז׳ ע׳ י״ד ד׳ ק״ח) ולא זו בלבד, אלא שמקרוב התחילו השלוחים האנגליים שואלים ודורשים אחר אחינו בני ישראל שבארץ סינא, ומצאו ב Kae-fung מעט מזער ונער יכתבם, שפלים ומדולדלים, ולהם בית הכנסת כמעט חרבה, וספרי תורות ובימה כמנהג גליות ישראל, ואם בקצת שנוי, ומצאו להם גם כן חומשים כתבי יד, והעתיקו מהם קצת פרשיות לדוגמא, והביאו אותם לעיר המלוכה לנדן ושם נדפסו בהוויתן בצביונם ומראיתן, ואני ראיתים ביד כהן אחד נוצרי אנגלי, ואשתומם על המראה כשראיתי בהם נקודות וטעמים מעט משונים משלנו, ושקדתי על הספר שהדפיסו על הדבר הזה The jews at Kae-fung-foo (Shangae 1851). וראיתי כל הדעות שוות לומר, שקודם חרבן בית שני, או סמוך לו מלאחריו, נתישבו שם היהודים, ואחר אותו זמן סגר עליהם קיסר שינא, אין יוצא ואין בא.
ואחר כל האמור לא נתפלא עוד אם יוכיחו נגד פנינו כי בספר הזהר נמצא זכר לנקודות גם לטעמים ואין מזה ראיה שהספר בדוי ואחרון, וחוץ מזה כבר הורה גבר בעל ס׳ ראבי״ה כי כפי האמת אין זכרון לנקודות ולטעמים בספר הזהר, וכל מה שבא דומה לזה בספר ההוא הכל מהוספות אחרונות, עיין הערה ד׳ להשגה כ״ח.
כתבו לכם – הראב״ע מפרש שמצוה זאת מוטלת על כל אחד מישראל, כל מבין לכתוב. אבל הרמב״ן רוצה לומר ש״על דרך הפשט למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה, כי השי״ת רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה״. אם כן משה היה עיקר בדבר זה, על כן אמר הכתוב ״ויכתוב משה״ (פסוק כ״ב).
את השירה הזאת – רבותינו למדו מכאן בתלמוד סנהדרין כ״א:, שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב לו ספר תורה. וכן פסקו כל הפוסקים. וזו לשון הרמב״ם (הלכות ספר תורה פרק ז, הלכה א׳): ״מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו״.
אמנם כיון שלמעלה פסוק ט׳ כבר נאמר שמשה רבינו כתב את התורה, משמע גם שכאן צוה השי״ת להוסיף אל התורה הכתובה כבר עוד את השירה הזאת. וכן מה שנאמר להלן בפסוק כ״ב, גם כן פירושו שמשה הוסיף את השירה אל התורה. אלא מפני שנאמר כאן ״כתבו״ בלשון רבים, דרשו רבותינו חכמי התלמוד, שמצות הכתיבה לא נאמרה למשה רבינו לבדו, אלא לכל ישראל, כי יהושע בתור ממלא מקומו של משה הוא גם נציג העם. אבל אין לומר שלא נתחייבו ישראל לכתוב אלא את השירה לבד.
תפקיד השירה הוא להיות לעד בבני ישראל, ולהלן בפסוק כ״ו מוכח שכל התורה כולה היא עד, יחד עם השירה, ואם כן צריך לומר שהתורה והשירה הם דבר אחד, ואין לכתוב אחד בלי השני.
שימה בפיהם – כלומר תהא שגורה בפיהם בעל פה.
כתבו לכם – אמר רבה, אעפ״י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה1. (סנהדרין כ״א:)
ולמדה וגו׳ – תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר ולמדה את בני ישראל.⁠2 (עירובין נ״ד:)
שימה בפיהם – תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר שימה בפיהם.⁠3 (שם שם)
שימה בפיהם – אמר רב חסדא, אין התורה נקנית אלא בסימנים, שנאמר שימה בפיהם, אל תקרא שימה אלא סימנה4. (שם שם)
1. המפרשים פרשו בטעם הדרשה לכם – משלכם, כמו בעלמא, אבל באמת אין סברא כלל שירושת אבות לא יהיה נקרא משלכם, והלא בודאי היורש אתרוג יוצא בו, אף דבעינן ביה משלכם, ומאי שנא ס״ת.

אבל י״ל דכונה אחרת במצוה זו, והיינו שבדיוק אמרו חז״ל מצוה לכתוב ולא לקנות, משום דמעיקר המצוה הוא שיתרבו הספרים בעולם, מפני שע״י זה יגדיל תורה, וכמ״ש בב״ב י״ד א׳ כתב ר׳ אמי ד׳ מאה ס״ת, כדי שיתפשטו בעולם, ועיין ב״מ פ״ה ב׳, והנה כ״ז בכותב ס״ת, מתרבה ס״ת בעולם, משא״כ בקונה, הספר כבר ישנו בעולם. ומובן הדבר שבאתרוג לא שייך זה, דהתם המצוה היא רק הלקיחה ולא הרבוי ודו״ק.

והנה יתבאר לפי״ז דאע״פ דקיי״ל שגם הקונה ס״ת יוצא ידי מצות כתיבת ס״ת, אם מגיה בו דבר [עי׳ יו״ד סי׳ ע״ר], אך זה הוא רק בקונה מסופר סת״ם הכותב למכירה, משא״כ הקונה מבעה״ב אינו מקיים מצוה זו בתכליתה.

וכן יתחייב לפי״ז במש״כ הפוסקים [שם] דבזה״ז יוצאים עצות כתיבת ס״ת גם בקנין חומשים, דזה הוא רק בקונה ממדפיס, משא״כ בקונה מבעה״ב, וכמבואר.

והנה אינו מבואר איפה מרומז חיוב כתיבת כל התורה בלשון את השירה, אשר לפי הפשטות קאי על שירת האזינו, והרמב״ם בפ״ז ה״א מס״ת כתב וז״ל, מ״ע על כל איש ואיש לכתוב ס״ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו. שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, עכ״ל. והנה מש״כ לפי שאין כותבין פרשיות אין ספק שבא להוציא בזה שלא נפרש דכונת הכתוב לכתוב רק את שירת האזינו ותו לא, על זה אומר דא״א לפרש כן, משום דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות וא״כ איך יכתוב פרשת האזינו לבד, וכן פרשו המפרשים בדעתו, ועיין בטור יו״ד סי׳ ע״ר.

אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כונת הקב״ה שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבין פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן ולא שמענו מעולם נדנוד איסור מאיסור כתיבת התורה פרשיות והיינו טעמא, כיון דמפורש צותה התורה לכותבם כמו שהם, וה״נ כן, וצע״ג.

ומה שנראה לומר בזה עפ״י המבואר בגיטין ס׳ א׳ ולפנינו בסמוך פסוק כ״ז דהתורה מגילה מגילה נתנה, כלומר כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ועוד פרשה היה כותבה עד שלבסוף ארבעים שנה כבר היו מוכנים כל הפרשיות, ולכן עתה כשבא לכתוב שירת האזינו ועם זה הודיעו הקב״ה שקרבו ימיו הוסיף לומר ועתה, כלומר עתה שכבר נגמרו כל פרשיות התורה, כתבו עוד, כלומר השלימו את שירת האזינו וכבר תהיה התורה בשלמותה ולמדה [את התורה] את בני ישראל, ולפי״ז ממילא מבואר שמעיקר המצוה לכתוב את כל התורה, ודו״ק.
2. מוסב על מ״ש מקודם ראב״ע שחייב אדם ללמד לתלמידו ארבע פעמים ויליף בסמך לדבר יעו״ש, על זה אמר ר״ע דלא כן הוא, אלא דאין קצבה לדבר וחייב ללמדו עד שידע מה שלמד, דהכי כתיב ולמדה את בני ישראל והכא בודאי הכונה שידעו מה שילמדו דהלא תכלית הלמוד הוא קיום המצות ובהכרח לידע מה שילמדו כדי שידעו מה שיעשו, ולכן אין גבול וקצבה לדבר אלא אפילו מאה פעמים וכמ״ש בחגיגה ע׳ ב׳ אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד, ואמרו תנא מיני׳ ארבעים זמני, וכן אמרו בגמרא כאן ר׳ פרידא הו״ל תלמידא דהוי תנא ליה ארבע מאה זימני.
3. כך משמע ליה לשון שימה שתהא סדורה, שיהא כל ענין מסודר במקומו ושעתו וכמו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומסדר והולך ענין ענין לבדו, וכן הפי׳ שימו לחם (פ׳ מקץ) שענינו עריכת וסידור השולחן וכדומה, וכאן עוד יותר מוכרח פי׳ זה, דאל״ה לא שייך בפיהם דהלא בדבר רוחני לא שייך שימה בפה, אבל כשהדבר ברור ומסודר אז יונח התואר בפה כמו פה מפיק מרגלית, פה קדוש, וכדומה.
4. כבר כתבנו בכ״מ בחיבורינו ומהם בספר זה בר״פ דברים מדרכי ותכונת חז״ל לעשות ציונים וסימנים ורמזים ואסמכתות בתורה לדינים ידועים ומקובלים, וטעם הדבר משום דבימיהם היו לומדים בע״פ משום דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב [ובזה״ז הותר מפני קוצר הדעות], לכן עשו ציונים וסימנים בתורה לזכור אותה ההלכה, כי כן הוא מטבע הזכרון כשיש איזה רמז וסימן לדבר זוכרים יותר את תכלית הענין הרמוז והמסומן, וזהו כונת מז״ל בכ״מ באמרם אל תקרא כך אלא כך, ואין כונתם בזה להוציא הקריאה מפשטה, אלא לעשות בקריאה זו סימן לדבר, וכה אמרו בשבת ק״ד א׳ עשה סימנים בתורה, ובעירובין כ״א ב׳ אמרו ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמרי׳ בסימנים, ופירש״י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, וכן לשון הדרשה שלפנינו אין התורה נקנית אלא בסימנים, ובירושלמי שבת פי״ט ה״א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופרשו המפרשים כל תורה שאין לה ענין ודוגמא וסימן ממקום אחר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, וכה מצינו כמה דינים וענינים שונים שסמכום חז״ל בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ׳ ב׳, כתובות ע״ב ב׳, ב״מ פ״ו א׳, קי״ז א׳, ע״ז ח׳ א׳, ט׳ א׳ וב׳, כ״ט א׳, ל״ט א׳, חולין מ״ז ב׳, נדה מ״ה ב׳.

וכאן מסמיך זה גופא, מניין לנו לעשות סימנים בתורה לתכלית זו, ואמר כי הלשון שימה משמע כן, וג״כ ע״ד אל תקרא, כלומר אל תקרא שימה אלא סימנה, והיינו כי גם המלה סימן היא עברית כמש״כ בישעיה כ״ח ושעורה נסמן, וידוע דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות לפעמים, וס׳ וש׳ ממוצא אחד הן, ואות האחרונה מהשורש נופלת כרגיל בכ״מ, ומה שראו לנכון לתלות ענין זה בלשון זה הוא ג״כ משום דקשה להו באור הלשון שימה בפיהם עפ״י פשוטו שלא יונח בכלל פעל שימה על ענין רוחני ואצילי כמש״כ, ודו״ק.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כ) {ששי / שביעי במחוברות} כִּֽי⁠־אֲבִיאֶ֜נּוּא אֶֽל⁠־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל⁠־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת⁠־בְּרִיתִֽי׃
For when I shall have brought them into the land which I swore to their fathers, flowing with milk and honey, and they shall have eaten and filled themselves, and grown fat; then will they turn to other gods, and serve them, and despise me, and break my covenant.
א. כִּֽי⁠־אֲבִיאֶ֜נּוּ =א (געיה)
• ל?=כִּי⁠־אֲבִיאֶ֜נּוּ (דותן לא סימן געיה, ובכתי״ל נראה שדותן צודק למרות שהמקום מטושטש).
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
אֲרֵי אַעֵילִנּוּן לְאַרְעָא דְּקַיֵּימִית לַאֲבָהָתְהוֹן עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִסְבְּעוּן וְיִתְפַּנְּקוּן וְיִתְפְּנוֹן בָּתַר טָעֲוָת עַמְמַיָּא וְיִפְלְחוּן לְהוֹן וְיַרְגְּזוּן קֳדָמַי וִישַׁנּוֹן יָת קְיָמִי.
For when they will have entered into the land which I promised to their fathers, (a land) producing milk and honey, and they have eaten and been satisfied, and have become luxurious, they will turn away after the idols of the nations, and serve them, and provoke to anger before Me, and change from My covenant.
ארום אעיל יתהון לארעא די קיימת לאבהתהון ארע דעבדה פרין טבין נקיין כחלבה וחליין וטעימין כדבשה וייאכלון וישבעון ויתפרנקון ויסטון בתר טעוון אחרניין ויפלחון קדמיהון וירגיזו קדמי וישבקו יתי ויפסון ית קיימי.
ארום אעילינון לארעא דקיימית לאבהתהון עבדא חלב ודבש וייכלון וישבעון וידהנון ויתפנון לטעוות עממיא ויפלחונון וירגזון קדמיי דישנון ית קיימי.
For I will bring them into the land which I promised to their fathers, (a land) producing milk and honey, and they will eat and be satisfied: but (after that they have) waxen fat they will turn away to the idols of the Gentiles and worship them; so will they provoke Me to anger, and abolish My covenant.
כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו – אֵין אָדָם מוֹרֵד אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה, (כָּתוּב בְּרֶמֶז תתס״ה). וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן, (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשפ״ח).
אד׳ אדכ׳להם אלי אלבלד אלד׳י קסמת לאבאיהם והו יפיץ׳ לבנא ועסלא פיאכל קומהם וישבע ויסמן ת׳ם יולי אלי מעבודאת אכ׳ר פיעבדהא וירפצ׳ני ויפסך׳ עהדי
כאשר אביאם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם, והיא זבת חלב ודבש, ויאכל עמם וישבע וישמן, ואז יפנה אל אלוהים אחרים ויעבדם וימאס בי ויפר את בריתי.
ונאצוני – והכעסוני, וכן כל לשון ניאוץ – לשון כעס.⁠א
א. ד״ה ״ונאצוני״ מופיע במקומות שונים בעדי נוסח השונים. הוא קודם לד״ה ״את השירה״ בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, פריס 154, פריס 158, פריס 159, דפוס רומא. הוא מופיע לפני ד״ה ״והסתרתי״ בכ״י מינכן 5, ליידן 1, ויימר 652, פריס 155. הוא חסר לגמרי בכ״י ברלין 1221.
ונאצוני – means AND THEY WILL PROVOKE ME TO ANGER. So, too, every form of the root נאץ denotes anger.
פס׳: כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים – היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישיה.
ונאצוני והפר את בריתי – עד שיכפרו בעיקר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

שאכל ושבע ודשן – ומתוך כך נתייהר, ולא רצה לקבל עול מצותי, אלא פנה אל האלילים אחרים למלאות תאותו, וגלה באשמתו, ואני בדין עשיתי.
That אכל ושבע ודשן – THEY ATE AND WERE SATIATED AND GREW FAT – And due to this, they became arrogant, and did not want to accept the yoke of My commandments, but rather they TURNED TO the FOREIGN idols to fulfill their desire, and were exiled in their guilt, and I did this justly.
ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים – זה יורה כי הפרשה כלה בבית ראשון, כי שם (שמנו עשתו) [שבענו ושתו] גם (עברו דברי רע) [עבדו עבודה זרה], ושם עבדו הבעלים, וזהו שאמר ועבדום ונאצוני והפר את בריתי.
ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהים אחרים, "and will eat, be sated, and grow fat, and turn to strange gods.⁠" This demonstrates that this paragraph speaks about conditions during the first Temple. During that era the Israelites ate, and grew fat and also practiced idolatry. They primarily served idols known as Baalim. This is the meaning of ועבדום ונאצוני והפר את בריתי, "and they will serve them and provoke Me and breach My covenant.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וזכר העדות אשר יעשה באמרו כי אביאנו אל האדמה וגו׳. רוצ׳ לומר תעיד השירה הזאת ראשונה שאביא את ישראל אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ושתהיה ארץ זבת חלב ודבש. ושיאכלו וישבעו, כי לא יהיו האנשים חסרי התבואות והטובות שיאכלו ולא ישבעו כי הם יאכלו לשבעה. וגם לא תהיה האכילה והשבע כדרך האנשים הרשים והעניים שישבעו ממאכל פחות אבל יהיה מאכלם דשן וזהו העדות הראשון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

כי אביאנו – תחלה זכר הטובות שיתקיימו בהם, הביאה אל הארץ ורבוי מופלג בכל מיני טובות, כאמרו, ואכל ושבע ודשן, ואח״כ זכר הרעות, כי מרוב הטובה יבעט ויכשל, כדרך וישמן ישורון ויבעט:
ונאצוני – יכעיסוני:
אלהים אחרים – שאינן אלוהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם. ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו (רש״י בפ׳ יתרו) ותרגומו (דיא פערגאֶטטערטען אנדרער), ולשון זה יותר ברור, כי גם אם נתרגמנו כמ״ש שם ביתרו (אנדרער גאֶטטער) עדיין יש בו מן הדופי. ובזה לשון יתרו שאמר גדול ה׳ מכל האלהים ואמרו גם המשורר (תהלים קל״ה), נכון על פשטי׳ (מעהר אלס אלל דיא פערגאֶטטערטען) ואין צורך לדחוקים. עמש״ש ביתרו, ובפ׳ בא י״ב.
ונאצוני – פירש״י והכעיסוני וכן כל ניאוץ לשון כעס, ויותר נכון לפרשו לשון מיאוס ובזיון (פער- אכטען) כמו נאצו כל תוכחתי. כמ״ש בשלח לך י״ד י״א.
(כ-כא) כי אביאנו וגו׳ והיה וגו׳ – שני הפסוקים מצטרפים למשפט אחד. כבר נאמר בפסוקים טז–יח שהבגידה ותוצאותיה עתידות להתרחש. כאן נאמר איזו השפעה תוכל להיות לשירה במקרה כזה. כאשר יגיע העתיד הצפוי מראש, אזי ״וענתה״ וגו׳.
ואכל ושבע ודשן מגלה גם את הגורמים אשר יביאו לידי הבגידה, למרות התורה והשירה. התורה והשירה יכולות לרפא את פצעי הבגידה, אך אין לאל ידן למנוע אותה. סיבת הבגידה היא השפע החומרי הבא מרוב טובה. אורח החיים הרוחני והמוסרי שעל ידו מקדשת התורה גם את הגופניות החושנית של האדם, איננו עולה בקנה אחד עם חושניות שופעת שכל כולה סיפוק תאוות. חושניות כזאת נמשכת לעבודת אלילים – לכתות האליליות שלוחות הרסן המעריצות את החושניות – שלעומתה נראית שמחת החיים שאותה מוצאים בברית עם ה׳ כדבר חסר ערך (״ונאצוני״ [עיין במדבר יד, יא ופירוש שם]). כך יפר ישראל את ברית ה׳.
תיבות ״ואכל ושבע ודשן ופנה״ מתארות את הסלע שעליו התנפצה כמה פעמים נאמנותו של ישראל, ולפיכך גם אושרו. שכן זהו התפקיד המוטל על ישראל: להיות נאמן לה׳ ולתורתו גם בתוך תוכו של השפע ורוב הטוב. אולם מילוי תפקיד זה הוא, גם היום, עדיין חזון לעתיד, חזון שיקוים כאשר נהיה בשלים לגאולתנו האחרונה. או אז יבואו אלינו הפריחה והשפע מבלי לסכן את נאמנותנו לה׳ ולתורתו, ומתוך שפע הברכות יצוץ ויתגלה רק קיום מלא יותר של התפקידים שהתורה קבעה לנו, שכן שום הגבלה לא תעכב או תצמצם את מילוי תפקידינו. לכן בהבטחה על גאולה אחרונה זו (לעיל ל, ח–י), לאחר שהכתוב מתאר את שפע הברכה (פסוק ט) שתחזור בעקבות שיבתנו לתורה (פסוק ח), מזכיר הכתוב שיבה נמרצת עוד יותר אל התורה (פסוק י). שיבה זו לא תהיה נתונה בסכנה עקב העושר והפריחה שיחזרו לישראל, אלא אדרבה, תהיה משופרת ומושלמת יותר.
והיה כי תמצאן אתו – כאשר, כתוצאה מבגידתו, יהיה ישראל נתון בסבל ובייסורים רבים, המצֵרים את התאווה שאינה יודעת שָׂבעה ומשיבים את האדם לעצמו (– זהו פירוש ״וצרות״ פשוטו כמשמעו; שכן לפי טעמי המקרא, ״וצרות״ בפסוק הזה הוא שם תואר), תשפיע לבסוף התורה הנישאת על כנפי השירה את ההשפעה הרצויה על האומה. או אז, בהשפעת השירה הזאת, לא יאשים עוד ישראל את ״אלקיו״ בגורלו (פסוק יז); אלא כל הנאמר בשירה הזאת יאשים אותו בשם ה׳, וישיב אותו להבנה נכונה של גורלו, וכתוצאה מכך ישוב ישראל אל ה׳ ואל חובתו.
כי לא תשכח מפי זרעו – תיבות ״ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים״ מגלות את הצד החשוך שבהופעתו ההיסטורית של ישראל, ואת הסלע שעליו תתנפץ הצלחת האומה. ולאידך גיסא, תיבות ״כי לא תשכח מפי זרעו״ מגלות את סוד קיומו הנצחי של ישראל בדברי ימי העמים, ומבארות מדוע ישראל יוכל בסופו של דבר למלא את ייעודו.
אף אם יגיע בנפילתו לדיוטה התחתונה, גם אם ישקע לתהומות עקב חטאיו, נכס אחד יישאר עִמו בכל תהפוכות גורלו, וילווה אותו בנתיבים החשוכים ביותר של ייסוריו. נכס זה הוא התורה. ואפילו אם יפנה עורף לכל התורה, עדיין תהיה לישראל שירת התורה, שבה ימצא את דבר ה׳ המעיד לפניו על ייעודו ושליחותו, והמבאר לו – על יסוד ייעודו ושליחותו – את אשר עלה בגורלו.
ניצוץ אלוקי זה שלא ניתן לכבותו, יהיה מספיק כדי להשיב את רוח ישראל אל התורה פעם אחר פעם, ולעורר את העם בהתלהבות ללקחים ולתפקידים האמורים בתורה. כך ישמור ניצוץ אלוקי זה על ערנות נשמת החיים, שלא תניח לעם זה למות; שתחזק אותו לעמוד בפני כל לחץ מבחוץ; ושבעיצומה של כל צרה, תאפשר לישראל לשמור על צלילות ראייתו, שלוותו, לבו הרחום וידו הפתוחה – התכונות שקיימו את ישראל זמן כה רב, כדי שיוכל למלא את תפקידו ההיסטורי על פי ייעודו הייחודי.
״כי לא תשכח מפי זרעו״ הוא הבטחה שישראל לעולם לא ישכח לחלוטין את ייעודו ושליחותו; שהוא יישאר עד סוף כל הדורות ״עַם הספר״, עַם כתבי הקודש; שיוסיף להתקיים בקרב ישראל ניצוץ רוחני הנשמר על ידי ה׳ בעצמו, שעל ידו יזכה ישראל פעם אחר פעם לתחייה רוחנית.
כאשר אנו מתבוננים בתוכן השירה, החל מפסוק טז, המגלה את עתידו הקרוב כמו גם הרחוק של ישראל, רואים אנו שהרמז לתחיית המתים (עיין פירוש פסוק טז) קשור בקשר הדוק לתוכן זה. מותו הגופני של אדם פרטי איננו מיתה עולמית. נראה אמנם כאילו הגוף מת, ולעולם לא יקום שוב. אולם נשאר ממנו דבר שאיננו נתון לתהליך הריקבון, דבר שממנו תחוֹלל קריאתו העתידה של ה׳ את פלא תחיית המתים. דבר זה נכון גם בנוגע לעם היהודי. כל דרכי השאול שבהן הוא פוסע, רק נראות כמובילות אל מותו הסופי בין האומות. ״אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר״ (שיר השירים ה, ב), הוא נראה כמי שישן את שנת המוות, אך לבו נשאר ער. אפילו אם התפורר לחלקיקים הפזורים לארבע כנפות הארץ, אפילו התנתק זמנית מייעודו הנשגב – יש יסוד רוחני אחד שלא יאבד ממנו לעולם, יסוד אחד ש״לא תשכח מפי זרעו״: ״ספר הספרים״ יישאר קניינו הנצחי, והרוח המדברת אליו מתוך ספר זה תפעם בו כשירת הנודד בתחנות נדודיו: ״זְמִירוֹת הָיוּ⁠־לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי״ (תהילים קיט, נד). היא תהיה שיר הכיסופים שלו בלילות ייסורי גלותו: ״וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״ (שם מב, ט), עד שיבוא יום וכוח שירתו יעורר את כל הרוחות הרדומות, יחַיה את כל הנפשות המתות, כך שהם יאמצו אל לבם את האמת העתיקה, בעוז רוח רענן. או אז יקום ״עם הספר״ מקבר העבר ויחדש נעוריו כימי קדם. ״וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו״.
כי ידעתי את יצרו – המחשבות, הרעיונות ומשאלות⁠־הלב שאדם יוצר בדעתו, מרצונו החופשי, הופכים לאחר מכן למדריכי מעשיו (עיין פירוש, בראשית ח, כא).
בארבעים שנות מסעותיו הראה כבר העם את הכיוון שאליו יפנה, לטוב ולמוטב, על פי תכונותיו הפנימיות. קשה לרכוש את לבו שיישאר בקביעות בדרך הישרה, אך גם בתהומות ירידתו הוא שומר על קשר עם הטוב, וקשר זה ישיב אותו למעלתו הקודמת. גם ״כי פנה אל אלהים אחרים״ (פסוק יח) וגם ״לא תשכח מפי זרעו״ ניכרים כבר בבהירות. הרי לנו תכלית השירה.
כי אביאנו אל האדמה וגו׳ ואכל וגו׳ ופנה וגו׳:
כי ידעתי אשר עת אשר אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו, והיא ארץ זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן מרוב טוב, ואח״כ ופנה אל אלהים אחרים וא״כ העונש שלהם ראוי להיות כפול שמשלמים רעה תחת טובה, וגם יחטאו בחטא שממין השני הנ״ל שתחלה יעבוד אלהים אחרים ואח״כ והפר את בריתי כנ״ל:
[על דרך הפשט:] כי אביאנו – יבאר תוכן דברי השירה שהוא: כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו כמבואר בשירת האזינו (יא) כנשר יעיר קנו וגו׳ עד ישאהו על אברתו, זבת חלב ודבש (שם יג) ירכבהו על במתי ארץ וגו׳ עד תשתה חמר, ואכל ושבע ודשן (שם טו) וישמן ישורון וגו׳ שמנת עבית כשית, ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני והפר את בריתי (שם) ויטוש אלוה עשהו וגו׳ עד ותשכח אל מחללך:
כי אביאנו1 וגו׳: אח״כ הודיע הקב״ה מה שיהיה אחר שיבנה בית המקדש, ויסודות הארץ של שבעה אומות יהיה כלה ונעקר מן הארץ, ולא יהיה עוד פיתוי מאומות העולם שיעבדו עבודה זרה2. אבל מ״מ חטאו מחמת שהיתה ארץ ״זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן״, וביקשו מתוך הרחבה להפטר מעבודת ה׳ הנדרשת לזהירות הרבה3. על כן מתחילה:
ופנה אל אלהים אחרים ועבדום: ראו כי טוב יותר לקבל עבודה מעבודה זרה שאינו נצרך לזהירות כל כך4.
ונאצוני: הכעיסוני5, השתדלו להרחיק את השכינה מישראל6. ומשום הכי העמיד מנשה צלם בהיכל7, ואחאב העמיד עבודת כוכבים על כל תלם8, גם הרגו נביאי ה׳9, ואחז חתם בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שלא יהיו גדיים לומדי תורה. והכל כדי שתסתלק השכינה מישראל. עיין בבראשית רבה (מב,ג)⁠10 וכמה מקומות.
והפר את בריתי: לגמרי, שבקשו שהקב״ה לא ישגיח עליהם כלל, ויהא רק ע״פ השגחת ׳מלכת שמים׳ שהיא השמש11. משום הכי לא כתיב כאן ׳אשר כרתי אתו׳12, דכאן ביקשו להפר כל הברית והתחברות שיש להקב״ה עם ישראל, שהוא ״בריתי יומם ולילה״.
1. כאן עובר הפסוק לתאר את תקופת מלכי יהודה וישראל הרשעים, כפי שהאריך רבינו בדבריו בפסוק ט״ז.
2. כפי שהיה בתקופת השופטים, וכפי שתיארו הכתובים לעיל (פסוקים טז-יח).
3. וכפי שהאריך בזה רבינו בפסוק ט״ז.
4. וזה פירוש הפנייה (״ופנה״), כלומר, חיפוש תחליף לשמירת תורה ומצוות הנדרשת כדי לקבל את השגחת ה׳ לטובה.
5. רש״י בעקבות אונקלוס – ״וירגזון קדמי״, כלומר, פעולה מכוונת מצדם לסילוק שכינה.
6. וכפי שהאריך בזה רבינו בפסוק ט״ז.
7. סנהדרין (קג,ב).
8. שם (קב,ב).
9. איזבל אשת אחאב הרגה את כל נביאי ה׳ למעט מאה נביאים שהחביא עובדיה במערה, ואליהו הנביא. ובחז״ל מובא שמנשה הרג את ישעיה הנביא.
10. למה נקרא שמו ״אחז״ – שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות... אם אין תלמידים – אין חכמים, אם אין חכמים – אין זקנים... אם אין גדיים – אין תיישים, אם אין תיישים – אין צאן, ואם אין צאן – אין רועה. אם אין רועה – אין עולם...
11. וכפי שהאריך בזה רבינו בפסוק ט״ז.
12. כפי שנכתב לעיל בפסוק ט״ז.
כי אביאנו – כאן מפרש הכתוב מתי הוא הזמן שהשירה תהא עד בבני ישראל ומה היא העדות שתעיד. הכתוב מתאר בקצרה את המצב שיביא את ישראל לידי עזיבת ה׳. הארץ הטובה, שהיא זבת חלב ודבש, שמתוך כך על נקלה נמשך האדם אחרי תאוותיו, ״ואכל ושבע ודשן״. הרי אלה הם הדברים שהשירה מפרטת אותם יותר באורך (השוה ל״ב:י״ב-ט״ו).
ופנה אל... את בריתי – השוה דברי השירה ל״ב:ט״ו-י״ח. כמו שבויקרא כ״ו:י״ד והלאה מתאר הכתוב את עזיבת ה׳ ותורתו בהדרגות, כך גם כאן. תחילה פונים הם אל אלהים אחרים, ועדיין אינם עוזבים לגמרי את ה׳ ואת תורתו; אחרי כן ״ונאצוני״, הם עוזבים את מצוות התורה, ויש בזה ניאוץ כלפי מעלה; לבסוף הם עוזבים את השי״ת לגמרי (השוה את פירושנו לויקרא כ״ו:ט״ו).
ושבע ודשן ופנה – היינו דאמרי אינשי מלי כריסי, זני בישי.⁠1 (ברכות ל״ב.)
1. מלוי הכרס גורם לטאים רעים, כלומר אדם השבע ביותר בתפנוקים ובתענוגים בא לידי חטא ובעיטה וכמש״כ בפ׳ עקב פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וגו׳ ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו׳ ורם לבבך ושכחת את ה׳, וכן בפ׳ האזינו וישמן ישורן ויבעט, ועיין מש״כ ר״פ דברים בפ׳ ודי זהב.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כא) וְ֠הָיָ֠ה כִּי⁠־תִמְצֶ֨אןָא אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת⁠־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּֽעְתִּיב׃
It shall happen, when many evils and troubles have come on them, that this song shall testify before them as a witness; for it shall not be forgotten out of the mouths of their seed. For I know their inclination which they develop this day, before I have brought them into the land which I swore.⁠"
א. כִּי⁠־תִמְצֶ֨אןָ =א (אין געיה)
• ל=כִּֽי⁠־תִמְצֶ֨אןָ (געיה); דותן העיר על ספק לגבי ״כִּֽי⁠־״, אבל לא ברור מה כוונתו (בגעיה ברורה למרות הטשטוש במקום).
ב. נִשְׁבַּֽעְתִּי =א,ש,ק3[צוין פָּתַח],ל9 ובן⁠־אשר בספר החילופים (פתח באות ב)
• ל,ל1[וצוין חילוף],ש1,ל3=נִשְׁבָּֽעְתִּי (בקמץ) ובן⁠־נפתלי בחילופים, ומ״ג דפוס ונציה וכמו כן בדפוסים וקורן. בכתי״א יש כתם שנראה אולי כמחיקה של נקודת הקמ״ץ.
• הערת ברויאר ע״פ ייבין, כתר, א.4.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעָן יָתְהוֹן בִּישָׁן סַגִּיאָן וְעָקָן וְתָתִיב תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָמוֹהִי לְסָהִיד אֲרֵי לָא תִתְנְשֵׁי מִפֹּם בְּנֵיהוֹן אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי יִצְרְהוֹן דְּאִנּוּן עָבְדִין יוֹמָא דֵין עַד לָא אַעֵילִנּוּן לְאַרְעָא דְּקַיֵּימִית.
And when many evils and troubles have fallen on them, this song shall answer against them, for it will not be forgotten from the mouth of their children, because their imagination which they will do is manifest before Me this day, while (as yet) I have not brought them into the land which I have promised.
ויהוי ארום יארען יתהון בישן סגין ועקין ותענה שבח שירתה הדה קדמיי לסהדו ארום לא תנשה מן פםא זרעיית בניהון ארום גלי קדמי יצרהון בישה דאינון עבדין יומא הדיןב קדם עד לא אעל יתהון לארעא די קיימת.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן פם״) גם נוסח חילופי: ״מפום״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ויהי ארום יערען יתהון בישן סגיען ועקן ותסהיד תושבחתא הדא קדמיהון לסהדו ארום גלי קדמי דלא תתנשי מפום בניהון ארום גלי קדמי ית יצרהון בישא דהינון עבדין יומנא עד לא אעילינון לארעא דקיימית.
And when these many evils and troubles shall come upon them, then will this hymn bear witness to them for a testimony; for it is revealed before Me that it will not be forgotten on the lips of their children: for their evil disposition to which they are yielding today, even before I bring you into the promised land, is known to Me.
רַבִּי יוֹחָנָן כִּי מָטֵי לְהַאי קְרָא בָּכֵי וְהָיָה כִּי תִּמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מַמְצִיא לוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ, מַאי צָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרוֹת זֶה לָזֶה כְּגוֹן זִבּוּרָא וְעַקְרַבָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַמַּמְצִיא מָעוֹת לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.
פאד׳א אצאבתהם בלאיא כת׳ירה ושדאיד חצ׳רת הד׳ה אלתסבחה בשאהד עליה אד׳ יג׳ב אלא תנסא מן אפואה נסלהם לאני עאלם בכ׳אטרה מן אליום מן קבל אן אדכ׳לה אלי אלבלד אלד׳י קסמת לה
וכאשר יפגעו בהם צרות רבות וקשות, תעמוד השירה הזאת לעדה עליהם, כי צריל שלא תישכח מפי זרעם, כי אני יודע את יצרו מהיום, לפני שאכניסו אל הארץ אשר נשבעתי לו.
וענתה השירה הזאת לפניו לעד – שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאותא אותה.⁠ב
כי לא תשכח מפי זרעו – הרי זו אבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״מוצאות״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165: ״אותו״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״אותם״.
וענתה השירה הזאת לפניו לעד [AND IT SHALL COME TO PASS …] THAT THIS SONG SHALL TESTIFY – that in it I had warned them concerning all the things that had befallen them.
כי לא תשכח מפי זרעו FOR IT SHALL NOT BE FORGOTTEN OUT OF THE MOUTHS OF THEIR SEED – This is an assurance to Israel that the Torah in which this song is contained will never be entirely forgotten by their descendants (Shabbat 138b).
פס׳: והיה כי תמצאן אותו – עתידות הנה למצוא אותו. וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. זו הבטחה טובה לישראל כי אין תורה משתכחת מהם. כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו. כל שכן משיבוא ויאכל וישבע. היינו דאמרי אינשי בוצינא מכניה ידיע. וכן אמר שלמה (משלי כ״ב:ו׳) חנוך לנער על פי דרכו. ואומר (שם כ) גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כא) לפניו – כמו: לנגדו. והטעם: שלא יזוז העד ממנו רק יהיה עמו תמיד.
כי ידעתי את יצרוא – כי אילו לא הייתי יודע את העתידות, כבר ידעתי מה שעשו עד היום.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150 חסרה מלת: יצרו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(21) BEFORE THEM. Le-fanav means before them. It means that the witness will not be removed from before them but shall always be with them.⁠1
FOR I KNOW THEIR IMAGINATION. For even if I did not know the future,⁠2 I know what they have done until this day.⁠3
1. Israel shall always have a copy of the song with them.
2. Supernaturally.
3. And on this basis can surmise how they will act in the future.
כי לא תשכח מפי זרעו – בכאן הבטיחם שלא תשכח התורה מישראל.
כי לא תשכח מפי זרעו – FOR IT SHALL NOT BE FORGOTTEN OUT OF THE MOUTHS OF THEIR SEED – With this, He promised them that the Torah shall not be forgotten from Israel.
וענתה השירה הזאת – כאילו השירה עונה לאותם שיאמרו למה מצאתנו כל זאת.⁠1
לפניו – נגדו.⁠2
כי לא תשכח מפי זרעו – אף על פי שיש בה כמה תוכחות יש בסופה נחמות.
1. שאוב מאבן עזרא דברים ל״א:י״ט. השוו ללשון הפסוק בשופטים ו׳:י״ג.
2. שאוב מאבן עזרא.
וענתה השירה הזאת, "and this song shall testify before them as a witness;⁠" we must imagine this as if the "song" will reply to those who say "why have all these disasters befallen us?⁠"
לפניו, "in response to this;⁠"
כי לא תשכח מפי זרעו, "it shall not be forgotten from the mouth of their offspring;⁠" although there are many chastisements, eventually this will end in words of comfort.
וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום – כטעם: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב), שהיא הידיעה בפועל, כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח. ואם לא חטא ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפעל, לא היה הגון שיעיד בהם שירה לאמר גלוי לפני שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות רבות כזה וכזה, אבל היה הראוי שיתן להם התורה ביעדיהא סתם: אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳). אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה, יגיד להם כל הקורות אותם, כענין שאמר: מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך (ישעיהו מ״ח:ד׳-ה׳).
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״בידיעה״.
FOR I KNOW THEIR INCLINATION WHICH THEY HAVE SHOWN THIS DAY. The meaning thereof is like the expression, for now I know that thou art a G-d-fearing man,⁠1 which is knowledge become actualized, for knowledge of the future is knowledge in potential.⁠2 Now, if Israel had not sinned in the wilderness and the recognition of his temperament had not been actualized, it would have been inappropriate for him to testify against them in the Song, saying that it is known to Him that you will sin and therefore I call [heaven and earth] to witness that many evils and troubles3 like such and such will come upon you. Instead it would have been proper that He give them the Torah with unspecified foreknowledge: If ye be willing and obedient, ye shall eat the good of the Land; but if ye refuse and rebel, ye shall be devoured with the sword.⁠4 But now, that their bad temperament and their straying heart5 had become known to them as well, He told them all that would occur to them. This is similar to what is said, Because I knew that thou art obstinate, and thy neck is an iron sinew etc., therefore I have declared to thee from of old; before it came to pass I announced it to thee.⁠6
1. Genesis 22:12.
2. See Ramban ibid., (Vol. I, p. 279).
3. (17).
4. Isaiah 1:19-20.
5. Ezekiel 6:9.
6. Isaiah 48:4-5.
והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד – היא שירת האזינו הסמוכה, כי שם מדבר מן גלות החל הזה הנדחים ונפוצים.
כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום – יאמר ממה שהוא עושה היום ידעתי את יצרו שהוא עתיד לעבוד ע״ז, ולכך כשתמצאן אותו הצרות תעיד לפניו השירה הזאת הכתובה בתורה, כי לא תשכח התורה מפי זרעו, ויהיו העדים קיימין לעולם. ואמר כי ידעתי את יצרו, כלשון הכתוב (תהלים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.
ונראה לי מתוך לשון הכתוב שהוא רומז שיבוא זמן שתשתכח התורה והוא בזמן בטול יצה״ר שהוא זמן התחיה שעתידה תורה שתתבטל באותו זמן חוץ מפורים, וזהו שאמר כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו, כלומר כל זמן שידעתי את יצרו, והוא כשיתבטל יצרו תשכח. וכן אמרו רז״ל עתידה תורה שתשתכח מישראל, וזה יהיה בזמן התחיה ולא בימות המשיח ח״ו, שהרי אמרו רז״ל אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד, אבל קיום התורה לנו ולבנינו עד עולם כל זמן שהעוה״ז הגופני נוהג בנהוג זה, אבל לתחיית המתים עתיד שישתנה לטוב וינהוג נהוג אחר, ושם אמרו שתשכח תורה מישראל.
וכן אמרו עוד בפירוש במדרש משלי (משלי ט׳:ב׳) טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה, זו אסתר שזמנה להמן ועשתה לו משתה, אף ערכה שלחנה, ערכה לה שלחן בעוה״ז ובעוה״ב, שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר ט׳:כ״ח) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.
והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד; "it will be when many evils and distresses come upon it, then this song shall speak up before it as a witness.⁠" This is a reference to the song at the beginning of Parshat Haazinu. There the Torah speaks in detail about the ones who have been cast out.
כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, "for it will not be forgotten from the mouth of its offspring; for I know its inclination, what it does today.⁠" Moses says that he can draw conclusions from Israel's behavior in his own time when the people suffer from an inclination to practice idolatry. It is likely therefore that they will put their inclination into practice in the future. This is why, when the penalties described here, i.e. the sufferings, will occur, they will find that they have all been foretold in the Torah. The reason they will find this out is that the Torah will not be forgotten among their offspring (despite their committing all these sins). The witnesses in the song in the Torah in which heaven and earth are called on will endure and give their testimony.
The reason Moses was allowed to say such words as "for I know its inclination,⁠" [in a negative connotation, and God did not punish him for slandering the people as He had done in Exodus when he had said they would not believe him (Exodus 4,1), Ed.] is that God Himself had described the people in these terms in Psalms 103,14 where the psalmist says "for He knows our inclinations.⁠" Midrash Tehillim on this verse states; "woe to the dough of which the baker himself says that it is defective.⁠"
It seems to me that the wording of the Torah does suggest that there would come a time when the Torah would indeed be forgotten by the people. The time in question is when, in the future, the evil urge will be annulled, as distinct from the messianic era during which, as we pointed out previously, (Shabbat 138) "business will be as usual,⁠" all the commandments of the Torah remaining applicable. As long as this present universe continues, Torah will continue as the guideline for the Jewish people to live by. The period when Torah will be "forgotten" will be during the period of the resurrection. In other words, as long as the people have the same inclination as now, i.e. they are burdened with the evil urge, Torah will not be forgotten by them. Once they are free from the evil urge there is no need to remember Torah. At that time the only holiday which will still be celebrated will be that of Purim, (seeing that it came about as a reward for the Israelites who had done תשובה).
The foregoing is based on a Midrash Mishlei 9, where the sages comment on the verse in Proverbs 9,2: טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שלחנה, "she has slaughtered the meat, mixed her wine, she has also set her table.⁠" The sages understand these words as describing the time when Queen Esther prepared the meal for the King and Haman. The words: "she also prepared her table,⁠" which appear superfluous, mean that she prepared for the life in the hereafter as well as for that on earth when she took those fateful steps. The emphasis on this meal, i.e. a festive meal, is an allusion to the time in the future when all the festivals and their festive meals will be abolished, although the festive meal on Purim will not be abolished. This is the meaning of the words at the end of Megillat Esther 9,28: "and these days of Purim will not disappear and their memory (what occasioned them) will not be forgotten by the Jews or their offspring.⁠"
כי ידעתי את יצרו – כי אף אם לא ידעתי העתידות כבר ידעתי מה שעשו עד היום:
כי ידעתי את יצרו, "for I am familiar with its basic inclination;⁠" even if I did not possess knowledge of future events, I could draw valid conclusions of how they would behave, based on the past performance of this people.
כי ידעתי את יצרו – הטעם אני יודע ורואה היום את יצרו הרע כל שכן מה יעשה אחר היותו על במותי ארץ וישמן ויבעט.
כי לא תשכח מפי זרעו – למדנו מזה שלא תשתכח תורה מישראל בעת מהעתים.
התועלת השבע עשרה הוא להודיע כי לא יקרה בעת מהעיתים שתשכח התורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו וזה יורה עוד על נצחיות התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וענתה השירה הזאת לפניו לעד שהתרתי בו בתוכ׳ על כל המוצאות אותם. פירש אין העדות של השירה הזאת על עדות השמים והארץ שהם עדים שיעידו איך התרה בהם בכל זאת אבל השירה הזאת כתוב בה בפי׳ שהתר׳ בהם באמרו הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליה׳ ואני אקניא׳ בלא עם בגוי נבל אכעיסם אספה עלימו רעות חצי אכלה בם וגו׳ ולמח׳ כשיכחישו ההתרה ויאמרו לא התר׳ בנו על אלה הרעות וקראו השירה הזאת שכתוב בה בפי׳ ההתראה שהתרה בם על כל אלו הרעות ואז יוכחשו על מה שאמרו שלא התרה בהם על אלו הצרות וזהו שרמז הרב בלשונו באמרו שהתרתי בו בתוכ׳:
ותעיד עוד על ענשם שיקבלו והוא אמרו והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו׳ וענתה השירה הזאת לעד. רוצ׳ לומר שהשירה ודבריה שתהיה שגורה בפיהם היא תעיד שכל זה יעד עליהם משה רבינו ביום מותו. והודיעו יתב׳ שלא יחשוב שתהי׳ הפעולה הזא׳ לבטלה ושכח׳ את השירה כמו שיעשה ההמון בשירי׳, שאחרי עבור עליהם הימים אחרים מהיעודים ישליכו אותם אחרי גום. כי הנה השירה הזאת בהשגחת השם לא תשכח מפי זרעו עם היות היעוד הזה לשני׳ רבות ולזמן ארוך.
והנה לא זכר כאן ענין הגאולה העתידה הנרמזת בשירה לפי שהיתה הכונה להפחידם שלא יחטאו. ולכן עם היות שבאה בה הגאולה העתידה לא זכר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר אותה אליהם עתה בראשונה גם כי ענין העדות לא היה מתיחס אל הגאולה כי אם אל הצרו׳ הבאו׳ עליהם שהיו במשפט ובצדק. וכמו שאמר והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד. כי על זה היה העדות לא על הגאולה ולכן לא זכרה.
והותר בזה הספק הי״ג:
ואמנם במה שאמר עוד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו וגו׳, רצה יתברך לסלק הספק אשר יספקו בו רבים מהחכמי׳. והוא שבהיו׳ הידיעה האלהים תלויה בעתיד יתחייב שיהיו אם כן כדברים מחוייבי׳ ומוכרחים כי בהיותו יתברך יודע אותם יחוייב שיהיו על כל פנים כי לא איש אל ויכזב ולא יהיו אם כן נמשכי׳ מהבחירה. ולכן אמר שההודעה הזא׳ אינה ממה שתכריח א׳ משני קצוות האפשר, כי הם תמיד באדם בבחירתו ויצרו.
ואמנם השם ידע את יצר לב בני ישראל כי היום הזה בטרם יבא אל הארץ ידע מה שיהי׳ אחרי כן באורך הזמנים. וזהו כי ידעתי את יצרו רוצה לומר יצר ובחירה חפשיית בלי ספק ימצא בו, כי יצר הוא שם נרדף לרצון ולבחירה לפי שהאדם יוצר אותו ברצון וכמו שאמר וכל יצר מחשבו׳ לבו. ואמר שבאותו היצר ידיעתו מקפת בו, בהיותו יצר ודבר אפשריי בעצמו. ומעתה היום הזה בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ידעתי וגלוי לפני מה שיעשה אחרי כן בהיות׳ שמה.
ולפי זה הפירוש לא יאמר שהיה זה קל וחומר שעשה הקדוש ברוך הוא מיצרם שהוא להם עתה קודם הכנסם לארץ למה שיהיה להם אחרי בואם שמה כדברי המפרשי׳. כי לא תהיה הידיעה אם כן הכרחי׳ קיימת אבל הוא הגדת העתיד בלי ספק.
כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום – שאינם מצפים להכנס לארץ כדי לעבדני בה, כמו שהוא המכוון מאתי, כאמרו ״ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חקיו״ (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה). אבל מצפים אותה להשביע נפשם המתאוה, וימשך מזה כל הרע שנבא באמרו ״וישמן ישרון ויבעט״ (דברים ל״ב:ט״ו).
כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, for I, God, know its nature, its character; they do not look forward to taking over the land of the Canaanites in order to serve Me, as I wanted them to and hoped they would do. (compare Psalms 105,44-45 “He gave them the lands of nations; they inherited the wealth of peoples; in order to observe His statutes and His teachings, and observe His laws.”) Instead they look forward to gratify their own cravings as a result of which their excess wealth will be the cause of their decline and corruption, as per 32,15 “Yeshurun waxed fate and kicked, etc.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וְ֠הָיָה: אין ביו״ד תלשא. [וְ֠הָיָה].
<וְ֠עָנְתָה: אין בתי״ו תלשא.> [וְ֠עָנְתָה].
אשר נִשְבָֽעְתִי: דבסוף פסוק, בכל הספרים הבי״ת בקמץ, אך בחילופי׳1 נראה שזהו לבן נפתלי, אבל לבן אשר בפתח, וכן מצאתי בנסחא כ״י מדוייקת בפתח, וכתו׳ בחוץ, ואית דקר׳ נשבָעתי.⁠א [נִשְׁבָּֽעְתִּי].
1. בחילופי׳: חילופים-ד.
א. לפי הדיבור-המתחיל נראה שנורצי העדיף את הנוסח בקמץ המקוים ׳בכל הספרים׳. כלשונו, על נוסח ב״א שהוא בפתח.
שהתריתי בו בתוכה כו׳. ואין לכם פתחון פה לומר אילו היינו יודעים בכל אלו הרעות לא היינו עוברים על מצות השם, ואז יקראו את השירה הזאת שכתוב בה בפירוש ההתראה שהתרה בם על כל הרעות:
הרי זו הבטחה לישראל כו׳. ר״ל הרי עינינו רואות שהלבבות מתמעטות, ומאי זה דכתיב כי לא תשכח וגו׳:
That I have warned them, in it, etc. And you have no excuse to say that if we had known of all these bad punishments we would not have transgressed Hashem's commandments. For then they will read this song which has written in it explicitly the warning that He warned them of all these bad things [if they transgress Hashem's commandments].
This is a guarantee to Yisroel, etc. He means to say that our eyes see that the hearts are diminishing [from Torah knowledge], so why is it written, For it shall never be forgotten, etc.?
(כא-כט) כי ידעתי וגו׳ וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה׳ – כי אין הפורענות ממהרת לבוא ואין נעשה פתגם הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע. והטעם שלא יתבטל רשות האדם כאשר אמרנו פעמים ובפרט בפרשה הקודמת. לכן אמר משה ידעתי שאם תשחיתו דרכיכם יקרא לכם הרעה לא תכף אלא לאחר זמן באחרית הימים וזה יסבב שתאמינו שאין שכר ועונש ועוד תוסיפו סרה ותעשו הרע בעיני ה׳ וגו׳:
ד״א להבין אמרי בינה למה כפל באמרו כי תעשו את הרע אחרי שכבר אמר השחת תשחיתון וגו׳? ואיך ידע משה שישחיתו ויפרו דרכם? נכון ומקובל להודיע כוונת הפסוק המורה לנו {ג} ידיעת ה׳ העתידות אשר לא תכריח האדם כמו שאמרנו בפסוק (ריש נח) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. וכדברי קהלת (ג׳) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו הנה הוא כמתמיה ושואל אם כל אשר יעשה ה׳ יהיה לעולם ואין להוסיף או לגרוע ממנו הנה האדם מוכרח במעשיו ואם כן למה האלהים עשה שייראו מלפניו ויצוה לירא ממנו ולעשות מצותיו וה׳ שואל מעמנו ליראה אותו? אם אנו מוכרחים בפעולותינו! ואמנם אין הדבר כן אלא הכל יעשה האלהים בלתי הדבר התלוי בבחירת האדם ובה לא יעשה ה׳ האלהים דבר כי אם לידע ולראות כאלו הוא לפניו. לדמיון האיש גבוה מעל גבוה השומר ורואה מה יעשו בשפלה וידע כל פועל הולך ושב יבין שהעור ההולך שפי לבדו יפול בשוחה עמוקה היא לפניו על אם הדרך ועם כל זה לא יחייבנו הרואה לילך בדרכו ונפל שמה. ק״ו לידיעת הבורא ביתר שאת ויתר עז לידיעתנו יראה שהאיש יפעול בבחירתו כך כאילו היא תמונה לנגד עיני ה׳ ולא יחטיא מבלי שיכריח הפעולה. וכאשר הלוך ילך סוס ופרד אין הבין לבדו ביער מלא אריות ודובים ידע המסתכל בבירור שטרוף יטרף ולא יחייבנו בראייתו זאת לילך שמה בשיני האריות. כן הדבר הזה לא יקרא מחוייב הפועל שיפעול מה שידע ה׳ שיעשה. כי אמנם ידיעת ה׳ אחת היא בין בעבר בין לעתיד וכאשר הארכנו בפרשת שלח [וכאשר] ידיעת האדם בפעולה שכבר עברה לא תכריח להיות הפעולה כך וכך הואיל וכבר נעשית טרם ידיעתו וגם להיותה כבר נפעלת לא תחייב ידיעת האדם. ככה בהי״ת לא יכריח בידיעתו העתידות להיות הפעולה כאשר הוא. וזה בעיני דבר מבואר כצאת השמש בגבורתו. ונפלאתי למאד על רוב החכמים המתפלספים שלמים וכן רבים מבני העברים ישוטטו לבקש תשובה ולמצוא דברי חפץ על דבר אין בו נפתל ועקש עד שקצתם הניחו הדבר בצריך עיון ואמרו שאין ידיעתו כידיעתנו. ובשגם זה הוא מענה נכבד אל מול פני ה׳. הוא חסרון בחוק האומר ועושה עצמו כאילו לא ידע לצייר בנפשו הקל שבקלים מדרכי ה׳.
{ד} והנה מה טוב ומה נעים לעזוב החקירה בדבר מלחקור ולדקדק ולחפש באמתחות שערי בינה להודות אח״כ ולומר אני שמעתי ולא אבין ונלאיתי להשיג. וקצתם עוד יוסיפו לדאבה בדבר אסור לשומעו ושמאילו באמונה כוזבת לאמר שהי״ת אינו יוד מה שעתיד האדם לפעול ברשותו. והשתוממתי אחזתני השבץ על מהרי״א אשכנזי אשר רוב דבריו אמת וצדק בתכלית האמונה. איך בזה קצץ בנטיעות המושכלות והעלה בידו חרס נשבר וציץ נובל ובחלק מעשה אבות (פרק כ״א) לא ראיתי כהנה בכל דבריו לרוע. ולהמלט משחיתות המינות ראה והתקין ויקו למשפט והנה משפח בחשבו חסרון בהי״ת שיפנה אל מחשבות האדם כי המה הבל מלבד אל השלם לבדו כאשר יראה הרואה בספרו.
{ה} ואולם מבואר הביטול בדבריו אלה גם באזני מי שלא נצנצה בו אלא קצת רוח שכל. כי מלבד כל הנאמר בתורה ובדברי חז״ל מראשית עד אחרית יורו וילמדו ההפך בפירוש ויגיד לנו שעיני הי״ת פקוחות על כל דרכי בני אדם צופה ומביט עד סוף כל הדורות. יהיו א״כ מלעיבים במלאכי אלהים ובכל הנביאים שנתנבאו על העתיד על הגוים ועל הממלכות גם אשר בשמו לא קראו וגם על פרטי אם כן לאפם נחשבו בעיניו לא יהיה הדבר ולא יקום באשר לא ידעו ה׳ ולא יוכל להודיעו אל עבדיו הנביאים. ואשר ידבר הנביא בשם ה׳ גם בקריאת השמות הלא המה מקרה בהחלט ברשות בני אדם אין מעשה בהם אם לצדק ואם לרשע. ככתוב (ישעיהו ז׳) הנה העלמה הרה (מלכים א י״ג) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך וגו׳ ועדיין לא נולד מנשה והיה אפשר שחזקיהו לא ירצה ברשותו להוליד ושדברי ישעיהו לא יכריחוהו לישא אשה בחליו. גם ברשות איש יהיה צדיק או רשע וחוטא כתוב (בראשית י״ו) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו וכתוב (שמואל ב י״ב) הנני מקים עליך רעה מביתך וגו׳ (בראשית י״ז) ואת בריתי אקים את יצחק (שמואל ב ז׳) והקימותי את זרעך אחריך וגו׳ (שם) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן. וחלומות יוסף ואחיו שמכרוהו למצרים ברשותם ואין מכריחם סבבו שירד מצרימה למלוך והיה אפשר שלא ימכרוהו בהיות בידם הרשות למכרו או להרגו הכה מחוייב שהי״ת ידע שימכרוהו. וככה בדוד נאמר (שמואל א כ״ג) היסגירוני בעלי קעילה [וגו׳] ויאמר ה׳ יסגירו ורבו כאלה במקרא. ואיככה יברח מן הכתוב מבשר ואומר (בראשית ט״ו) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה והנה האמורי היה לו רשות שלא לחטוא עד שלא יהיה שלם עונו באותו דור. וכבר גם הרב עצמו פירש שם שלא נתמלאה סאתו כדברי רש״י. וכשאמר (לעיל ל׳) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ ושב ה׳ אלהיך את שבותך הודיעם שישובו בתשובה ושיגאלם וכל זה דבר הרשות וכל התורה והנבואות בסגנון זה ומה שיעד בענין התולדה וזאת מסובבת מיצר לב האדם ואין מכריחו כאשר בישר לאברהם (בראשית י״ז) ולאשת מנוח (שופטים י״ג) (ולבן הצרפית) [ולשונמית] (מלכים ב ד׳) וכל אלו ודומיהם אם לא נזדווגו לנשותיהם או נשותיהם להם כי כל אלו פעולות הבחירה לא יתקיים מאמר ה׳! וראוי בהכרח לומר שהי״ת ידע מה שיעשו ברשותם ושיזדקקו לנשותיהם עד שתהרינה. וכן כל כיוצא בזה מן הדברים והיעודים שבתורה. עוד אשאל איככה נוכל להאמין שהי״ת יוכל לידע אבל אינו רוצה לידע {ו} כי אם הידיעה בדבר חסרון שלמות בהי״ת תהיה חסרון אף אם תוכל להיות בו! כאשר אמרו במחקר שאם הי״ת ירצה לברוא אלוה אחר כמוהו או למות וכיוצא מן הדברים שא״א לאומרם ולא יהיה גנאי ודופי לרוממותו מבואר שלא יוכל לעשותם לא בלבד שאינו רוצה עד שנאמר שלא יאבה למות או לברוא אלוה אבל אם יחפוץ יוכל. כי מה שהוא מתנגד לחוקו וחסרון בכבודו בפועל יהיה כזה והותר גם בכח. כאשר אין התנגדות לדבר שהוא בכח שיוכל להיות בפועל. אע״פ שלא ידענו מה נחשוב היות חסרון בו ית׳. כי המדות הפחותות לערכנו אינם דופי לערכו. והקנאה והגאות ודומיהם הנה מדות מגונות לבשר ודם מ״מ הי״ת מתואר גאה ורם אל קנא קנוא ונוקם. כי לא ידענו דרכי ה׳. ולכן אין לשלול ממנו דבר מן הדברים בפשיטות וסייג לחכמה שתיקה בדבר הזה. ובשגם חשב הרב גנות בהי״ת שיפנה אל ידיעת העתידות יהיה אליו לעג וקלס שיוכל לידעם. ולא עוד אלא שתהיה זה סכלות גמורה להאמין גם באדם עצמו. הואיל ומאמר הזה לא יפול אלא בגדר הפעולה שהיא חוץ לאדם שיוכל לפעול ולהוציא אל הפועל מה שמקדם היה בו בכח. אמנם בידיעה שהיא בשכל כאשר יוכל איש לידע הדבר היא היא הידיעה עצמה ק״ו למלך הקב״ה {ז} שידיעתו היא עצמותו ואינה בשכלו אלא בו איך יאמר אומר שיש בו יתברך ידיעה אבל אינו יודע או אינו רוצה לידע כי הכל אחד אם לא תתן מום ותפלה בידיעתו ותאמר שאין ידיעתו כוללת כאשר יחסר ממנה איזה פרטי! וכשתעיין עיון היטב בדבריו תבין שלא לבד גזר אומר שהקב״ה לא ירצה לידע אלא שאינו כדאי להביט כלל בעתידות ושאינו צופה אלא מתוך חקירת המעשים שעברו ושעוברים בהווה. ותהיה אם כן חקירה כזאת ידיעה מן המאוחרות כידיעת האדם שאינה שלימה. כי איך יוכל ה׳ לדין על דרכי איש לעתיד ממה שעשה לשעבר הלא יתנחם צדיק מצדקו ועשה עול וישוב הרשע מרשעתו? ועל חלומותיו ועל דבריו היה מן הראוי שמעולם הרשע לא ישוב מדרכו הרעה והצדיק לא יוכל להרשיע. דבר שהשכל והמציאות יכחישנו! {ח} וגם אם תהיה ידיעת העתיד חסרון בכבוד ה׳ וביקרו לידע ולהסתכל בפרטים מה שיעשו לעתיד לבוא יהיה יותר חסרון שלימות בו להסתכל בפרטים שעברו ושעוברים הואיל ולפחות ידיעת העתיד נכבדת מידיעת העבר כי זו מן המאוחר וזו מן הקודם כידוע. ואם יוכל לדעת העתידות של איש השלם מי ימנענו לדעת קורות הרשע והבינוני? אם לא מבלתי יכולת ולהג הרבה יגיעת רוח שיעמול להתפשט בכל! אולם מה שאמר (בראשית כ״ב) והאלהים נסה את אברהם ומאמרים אחרים אשר ליישבם הוכרח לברוח אל הדעת. המשובשת הלזו. לדעתי הדברים מבוארים. כאשר נדע שלא נאמרה בתורה מלת נסה להורות נסיון לבד אלא גם כן יסורין למרק חטאים כמו שנאמר (שמות כ׳) לבעבור נסות אתכם בא האלהים ולבעבור תהיה יראתו על פניכם שפירושו להפחידם בקולות וברקים. ויותר מפורש באיוב (ט׳) אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג שאין שייך בי לשון נסיון אלא שילעג לצרת הנקיים ולעינויים ולחצם. וכן כתוב בזה הלשון (לעיל ז׳) המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה רצונו למכות מצרים וכן אמר (שם ח׳) למאן ענותך ולמען נסותך כפל הענין במלות שונות וכן כל וינסו אותי (במדבר י״ד), לא תנסו את ה׳ אלהיכם (לעיל ו׳), שהוא לשון צער וענוי כביכול כלפי מעלה כאלו מצערים אותו בחטאם.
{ט} גם הנסיון עצמו אף אם נפרשנו כמאמרם יעשנו הי״ת לא לדעת אם יעמוד הצדיק בו כי כבר הכל גלוי וידוע לפניו אלא להוסיף זכות המנוסה ולהראות העמים כי ישרים דרכי ה׳ ושבחר באברהם ובזרעו במשפט ולא במשוא פנים כדברי לוטיר״ו. כי אלו לא נסה אותו כבר יהיה להם פתחון פה לומר שאברהם אמנם דבק בה׳ על כי השפיע עליו טוב חן וחסד. אך אם באו עליו רעות רבות וצרות הלא יתנחם ושב מצדקתו ועשה עול ויטיח דברים כלפי מעלה. על כן ציוהו בזביחת בנו היחיד בשתי ידיו שהוא הפועל היותר אכזרי והמאביל ברוח האב החומל והרחמן. ועמד בנסיון כי כן ידע ה׳ שיעשה. ממנו ראו וכן תמהו כל יושבי תבל והצדיקו אהבת ה׳ עליו שבחר בזרעו מכל האומות. ותדע זה בפירוש באיוב אשר אמת משל היה ללמדנו הדבר הזה. באמור ה׳ אל השטן (איוב ב׳) הנו בידך כאשר ידע ה׳ שיתקיים עם כל הרעה בצדקו וזהו אמרו (שם) אך את נפשו שמור כלומר עם כל זה שמור וראה את רוחו וכליותיו כי עדיין יעמדו בצדק וביושר לפני. כי אם לא יהיה גלוי אליו ית׳ שצדיקים אתו מכח הצרות והיסורין לא יהיו תוהים על הראשונות יהיה הנסיון עיוות הדין גמור ושופט כל הארץ לא יעשה משפט! כאשר מן הדין אין אדם נתפש על צערו ויהיה אם כן הנסיון להמעיט צדקת המנוסה וזכיותיו! אולם כאשר ידע שעדיין יעמוד ולא יחזור מאמונתו קיים במאמרו ובצדקתו אינם אלא רחמים. כי יתגדל ויתרומם זכות הצדיק ואורו יופיע תמונה לדורות כמו שאמרנו בריש פרשת שלח לך. הלא תראה מה שאמרו חז״ל [על] (יחזקאל ט׳) וממקדשי תחלו גלוי לפני שאם מיחו לא היו מקבלים והשיבה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי? זהו מאמר המלמד לאדם דעת שהקב״ה צופה ומביט ראה שלא היו שומעים הדור הרע ההוא אלו היה ביניהם מוכיח. ועל זה לא ציוה להוכיחם שלא יכבד עונם. וגם ברחמיו בקש להציל המקודשים משחת מהטעם שאמרנו אלא שהדין דין אמת שהיה להם להוכיח בלי צווי כי כן מוטל עליהם. אם בנסיון דור המדבר הוכרח הי״ת כדי שיראו כל באי עולם שאמת משפטו לבחור באומה אשר ברוב ענוויה ואנחתה בדרך לא סלולה ולא זרועה אין לחם ואין מים ברעב וצמא ובחוסר כל לא נטתה מאחרי ה׳ שנאמר (ירמיהו ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ועוד טעם אחר {י} א״א לאדם להשיג הטוב טרם יעברו עליו יגונים ואנחות כאשר הבאנו בפרשת יתרו. ושעבוד מצרים וגלות החל הזה יוכיחו. כדי שיהיה הדור הגון מצודק וזכאי לקבל הטוב. כאשר קודם עלות השחר יבוא חשך ויחשיך ממה שהיה. וטרם בוא הקיץ יתקרר האויר. גם כן בדור המדבר הוצרכו להתברר ולהתלבן ארבעים שנה בצרות צרורות על שכמם על שכיוונו לבם למקום וזכו לירש את הארץ. ועל זה נאמר (לעיל ח׳) למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ומה שנא׳ בשופטים (ב׳) גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה׳ וגו׳ הפירוש בעיני מבואר כאשר כתבתי בפרשת מסעי. שיהושע בהסכמת ה׳ עזב הגוים ההם לבלתי הורישם כדי שגם דור אחרון יזכה במצות ה׳ אשר צוה להוריש את העמים ואלו הוריש כלם יהושע לא ישאר אל האחרונים מקום לקיים מצוה זו. וכן הכתובים שמה (ג׳) קורים והולכים לתומם ויהיו לנסות בם את ישראל וגו׳ ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני וגו׳ כלומר והם לא עשו כן אלא נתחתנו בהם וישבו בקרבם. ועוד יש לפרש למען נסות בם את ישראל שיהיה להם מורא מן הגוים אשר סביבותיהם ולא יבעטו בה׳ ואם יפשעו יהיו לשבט אפו וימסרם בידם עד כי ישובו אליו. כי כן קרה להם בימי השופטים. וגם זה מרחמי ה׳ שלא לכלותם במגפה. כאשר בחר דוד (שמואל ב כ״ד, דברי הימים א כ״א) שלא רצה לימסר ביד אויב והיה לרעתו. ולא יעזרו הרב מה שהביא מתפלת דוד המלך ע״ה (תהלים קל״ט) חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע סרעפי. באמרו שזאת היתה תפלת שוא ובלתי צריכה אם היתה ידיעת ה׳ מקפת בכל קורותיו העתידות למה יגרע מכל האדם אשר על פני האדמה? אלא שהתפלל שיעשה לו לפנים משורת הדין כאשר לכל צדיק גמור שיפנה לדעת מעשיו ואין אלו אלא דברי רוח כי נצטרך לומר שדוד חשב עצמו צדיק גמור ולא כסתה כלימה פניו לאמרו פנים בפנים לפני ה׳! והערתו אינה קושיא כי כן המנהג בכתובים לבקש מעת ה׳ מה שכבר עשה ועושה בכל יום (שמואל ב י״ו) אולי יראה ה׳ בעיני (מלכים ב י״ט, ישעי׳ ל״ז) אולי ישמע ה׳ אלהיך ואין ספק שכבר ראה ושמע. ואין צורך להאריך בזה גם אשר הביא למשען לו מן הפרשה הזאת שאמר כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי. ובחר להוציא מזה שהי״ת לא ידע שהיה להם לחטוא אלא מכח הקושיא כי ידעתי את יצרו. גם זה הבל. כי אם כן יכחיש שהי״ת ידע עתידות הרבים ושל כל האומה וזה מתנגד לכל הכתוב בתורה ודבר שאין הדעת סובלתו. ועוד שאם כי ידעתי את יצרו הוא טעם למה שאמר וקם העם הזה וזנה למה לא כתבו אחריו מיד והפסיק בנתים בפסוקים עד שאמר כתבו לכם את השירה וגו׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו וגו׳? ותשוב ותדע שלא אמר כי ידעתי את יצרו ואת רוע לבבו גם מה שאמר אשר הוא עושה והיה לו לומר לפי דבריו כי ידעתי את יצרו הרע אשר היום בלבבו? אולם באמרו אשר הוא עושה ולא הגיד כדת מה לעשות אין פירוש הדברים כאשר חשב. אלא לדעתי אין זה טעם למה ידע שיחטאו אלא למה נכתבה השירה לעד. והטעם {יא} כי איש יזכור תמיד מה שיצטוה בסבר פנים יפות בזמן אשר יצפה איזה תשלום גמול או שכר על הדבר המצווה. לא כן ביום רעה ועונש כי לא יזכור בימי החושך המאמר והציווי וישכחהו וכחלום יעוף מזכירתו. על כן עתה ראוי להשים בפי העם השירה ביום שידובר בו לתת להם את ארץ כנען והנם על אם הדרך לבוא שמה לרשתה עתה יקבלו צווי הדברים בלב שמח ובנפש חפצה ולא תשכח מפי זרעו הואיל ואני ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום לקבלם באהבה על כי עתה הוא בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ושכרם לפניהם ואלו אחר שהבאתים לא היו מקבלים ולא זוכרים אותה בודאי. לפיכך שימה בפיהם מיד ולא תאחר לאחר שינחלו את הארץ.
{יב} ומה שהובא בתורה כמנגד אל דברינו באמרו (בראשית ו׳) וינחם ה׳ כי עשה את האדם (שמואל א ט״ו) נחמתי כי המלכתי ודומיהם אין הכונה בהם חדוש הרצון אחר התחדש בו ידיעה ממה שלא ידע קודם. כי נאמין א״כ בפעולותיו הטעות והשגגה ולא תהיה פתיות גדולה מזו בשכלנו! אלא יהיה מאמר פעולת ה׳ כפי השתנות פעולות האדם. ולא יקרא שנוי בהשגת הפועל כאשר המשפט להשנות הפעולה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והנה לך משל בזה למלך ייטיב לעבדיו לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ומשכורתם שלימה לזה מרכבות סוסים ולזה נחלת שדה וכרם כפי אשר ישרתוהו בכחם לחת להם תגמול מעשי ידיהם. והנה לימים חטאו לו קצתם במרד ובמעל ויצטרך לאסוף אותם אל משמר יצוה ויתלו קצתם על העץ ויסקלו קצתם באבנים. אין ספק שאיש נכרי אורח מידי עברו שמה ולא ידע המאורעות יחשוב המלך מקלי הדעת והפכפך בראותו שאתמול הגדיל איש ממשרתיו והיום ימיתנו היום ירוממנו ומחר ייסרנו. וכאשר יספרו לו כי זה שהרים אתמול עבדו בלב שלם ואח״כ המיתו כי קשר עליו קשר. באמת יאמר כי הדין דין אמת והמלך שפט בצדק ואין העול מצדו אלא מצד המקבלים כפי הראוי למעשיהם. כן הקב״ה יתהלך במשפט בדין האדם באשר הוא שם וייטיב לתשלום צדקתו. וכאשר יחטא לו ראוי להנחם מלתת לו עוד מן הטוב ולהענישו על פשעו. ולא יצטרך מפני זה שהי״ת לא ידע מה שיקרה לאיש ההוא ושלימים יפשע נגדו. אמנם אין ראוי שהי״ת ימנע הטוב להולכים בתמים על כי למחר יחטאו:
הנה סרו בזה כל תלונות מהרי״א אשכנזי. ואשר כתבתי לא להסתער עליו ולקנתרו בדברים ויהיה כבוד תורתו במקומו מונח. לולי כי קנאת ה׳ צבאות תעשה זאת. וראה ראיתי חובה לעצמי להגיד כי אין אדם צדיק בארץ אשר יאמר טוב ולא יחטיא את לשונו וברוח שפתיו לא יפרוץ פרץ.
{יג} כי לא תצא שגגה אלא מלפני הכותב ואויל מחריש לא יטעה בלשונו. אבל אשמים אנחנו אם לא נשתדל להזהיר כי יאשם לאחת מאלה ורבים לא נשיב מעון ואם ככה, מה טוב הואיל משה באר את התורה הזאת באמרו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו׳. ואמנם ידיעתו זאת לא תכריח מעשיכם אלא צופה ומשגיח כאלו תעשו את הרע בעיני ה׳ עתה בעיניו ובפניו והוא לא יפעול דבר אע״פ שיראנו קודם הפעולה:
וענתה לפניו – המתרגמו: תעיד נגדו (ווידער אירן צייגען), טעה, שלא אמר ׳וענתה בו׳ אלא לפניו. שאין זה דבר השירה להרשיעם ולחייבם, כי אם להראות להם שכך וכך התרה בהם, וכך הגיע אליהם, וידעו לשום אל לבם, ואין זה עדות לחייבם, ולכך אמר לפניו.
רעות רבות וצרות – ולא זכר כאן הגאולה העתידה הנרמזת בסוף השירה לפי שלא יפול ענין העדות על הגאולה, כי אם על הצרות תעיד השירה שיהיו במשפט ובצדק:
לפניו – כעד העומד תמיד לנגדו ומעיד בו:
כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום – אם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל, לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר גלוי לפני שתחטאו ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה, אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה יגיד להם כל הקורות אותם, בענין שנאמר מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך (ישעיה מ״ח ד׳), והכלל כי הידיעה האלהית בעתיד לא תבטל הבחירה החפשית, כי לא תכריח את רצון האדם כלל, אבל אילו הודיע הקב״ה את ישראל את הידוע לו בעתיד, כבר היתה בחירתם בטילה, כי דבר אלהים לא ישוב ריקם, והיה מכריע ומכריח את רצונם לעשות כאשר דבר ה׳, לכך לא התרה בהם כי אם מתוך מעשיהם הנודעים גם להם, וזהו אשר הוא עושה היום:
וענתה לפניו – אין נכון לתרגמו כמו תעיד נגדו (ווידער איהן צייגען) שלא אמר וענתה בו אלא לפניו, כי אין זה דבר השירה להרשיעם ולחייבם כ״א להראות להם שכך וכך התרה בם וכך הגיע אליהם וידעו לשום אל לבם, ואין זה עדות לחייבם לכן אמר לפניו (רל״ש).
וענתה השירה הזאת לפניו לעד – אין וענתה לפניו כמו וענתה בו. כי ענה בפלוני ענינו להעיד על חטאתו לפני אחרים, כגון לפני השופטים, אבל השירה תעיד לפניו, להזכירו כי בחטאתו נענש, ושכבר התרה בו האל שאם יעשה כך יקרה לו כך, ומתוך כך תהיה לו השירה לעד, לפי עקר הוראת המלה שהוא: מזכיר, מזהיר ומַתְרֶה, כמו העד העיד בנו האיש {בראשית מ״ג:ג׳}, כי אתה העדות בנו לאמר {שמות י״ט:כ״ג}; ושרש עהד בלשון סורי כשרש זכר בעברי.
כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום – היום בטרם אביאנו ידעתי את יצרו אשר הוא עושה, ידעתי מה שיצרו עתיד לעשות. אבל משה כשדבר אל העם אמר הענין דרך אמדן הדעת ולא דרך ידיעה מוחלטת, לבלתי יאמרו כבר נגזר עלינו שנחטא. וכן בעלי הטעמים נתנו רביע על יצרו, להדביק היום עם עושה, ולהפרידו מן ידעתי: ולפירושי היו מלות ידעתי את יצרו ראויות לקדמא ואזלא.⁠א
א. בכ״י לוצקי 673(א), 673(ב) מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״ואין לומר מתוך מה שהוא עושה היום אני יודע יצרו, שא״כ היל״ל מאשר הוא עושה, לא את יצרו אשר הוא עושה. מלבד שאין המאמר דרך כבוד כלפי מעלה. אבל משה כשדבר אל העם אמר ק״ו, הן בעודני, כדי שלא יאמרו א״כ כבר נגזר עלינו שנחטא, אבל ה׳ למשה ביאר ידיעתו מה שעתיד להיות לא כידיעת בשר ודם מן ההֹוֶה אל העתיד, אלא ידיעה פשוטה אלהית.⁠״
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

וענתה השירה הזאת לפניו לעד – שע״י השירה ידעו תכף וירגישו כי הסתרת פנים הוא ע״י עונותיהם, ואמר אח״כ:
והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות – ר״ל אם יהיו ראוים עפ״י מדתם להענש שתבואנה עליהם רעות רבות וצרות, אז וענתה השירה הזאת לפניו לעד הם יקחו השירה לעצמם לעד לזכות השירה (אשר לא תשכח מפי זרעו) תעיד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה ידעתי היום גם בטרם אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי, ובזה לא אוכל להענישם אחר שידעתי וקבלתי:
[על דרך הפשט:] והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות – יבאר שלא ישמעו לדברי השירה ולהתראתה שלא יחטאו. אבל כי תמצאן הרעות אז וענתה השירה הזאת. כבר כתבנו ששרש ענה יבא על הקריאה בהרמת קול, וז״ש וענתה השירה שאז יצלצלו דברי השירה באזניהם כמו שענתה בקול רם אליהם: כי לא תשכח מפי זרעו הוא מאמר המוסגר שאף אחר שיחטאו ויבואו עליהם הרעות עכ״ז לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי, יסיר השאלה מה תועלת תגיע מזה שיכנסו דברי השירה באזניהם אחרי שכבר עברו ונענשו, לכן יאמר שהתועלת תהי׳ שיתברר להם שה׳ יודע מראשית אחרית. אף בדבר שהבחירה בידם ומכ״ש מה שבידו להענישם אם לא ישובו וסוף סוף יבואו לתשובה, ושעור הכתוב כך: כי ידעתי ומה היא הידיעה: את יצרו הדרך שיבחר בו: אשר הוא עשה אז באחרית הימים, ומתי היתה הידיעה: היום בטרם אביאנו אל הארץ ויתכן לפרש שהסביר להם שלא יאמרו אחרי שה׳ הודיע ע״י נאמן ביתו שיחטאו הלא הם כמוכרחים, לכן יבאר להם שידיעתו הוא שיבחרו כן ולו תהיה בחירתם שלא לחטוא היתה ידיעתו שלא יחטאו. וכשם שידיעתו בהוה אינה מכרחת את האדם לחטוא ככה ידיעתו בעתיד אינה מכרחת, כי ה׳ בורא הזמן והוא למעלה מן הזמן והעתיד אצלו כמו ההוה, וז״ש כי ידעתי את יצרו בעתיד אשר (כאלו כתוב כאשר) הוא עושה היום וגו׳ בהוה כנ״ל:
והיה כי תמצאן1 וגו׳: כאן לא כתיב כמו לעיל (פסוק י״ז) ״ומצאוהו רעות וגו׳⁠ ⁠⁠״. דשם הודיע ה׳ שאע״ג שלא יהיו מכעיסים, ורק כ׳זונים׳ אחר עבודת כוכבים2, אבל לא יבקשו הסתרת פני ה׳, והיתה סלקא דעתי שלא יגיע להם כל הקללות, על כן הודיע ה׳ שמ״מ ״ומצאוהו רעות רבות וצרות״3. מה שאין כן בדור הזה4 שעשו להכעיס, והרי כבר כתיב על זה התוכחה הראשונה (ויקרא כו,טו) ״ואם בחוקותי תמאסו וגו׳ להפרכם את בריתי״, ולא בא הכתוב להודיע כי יגיע להם כך, אלא כאשר יגיעו להם רעות וגו׳5.
וענתה השירה הזאת לפניו לעד: לא כתיב ׳לי לעד׳6. שגם המה7 יודעים שבשביל רשעתם אני מענישם, ולא בשביל איזו שנאה ועלילה. אלא להיפך, תבוא השירה לעד שבכל זה הכעס שהכעיסו, מ״מ ׳עם ה׳⁠ ⁠׳ המה, והוא משגיח עליהם ולבסוף יגאלם8. וזה היה צורך גדול להודיע כמו שכתבתי באורך בספר ויקרא (שם). ותעיד השירה ״לפניו״ – שלא יסיחו דעתם ממני.
כי לא תשכח מפי זרעו: לא תאמר מה תועיל השירה אחרי שיגיעו למדרגה זו שיעשו להכעיס וימנעו תורה מישראל כמו שעשה אחז9, וא״כ לא ידעו מזה העד גם כן10. על זה הבטיח ה׳ ״כי לא תשכח״11.
ומפרש הכתוב על מה תעיד12:
כי ידעתי את יצרו וגו׳: והרי ידעתי13 מתחילה, גם ״בטרם אביאנו״, שיהיה כן, ומ״מ על מנת כן הנני מכניסם14. ואם-כן אחר כך כשהגיעו לכך, מ״מ יגיעו גם כן לידי גאולה. או הכי פירושו, כי כמו ש״ידעתי את יצרו וגו׳⁠ ⁠⁠״ ונתקיים לאמת ברור15, כך הוא לעד אמת מה שכתוב בשירה לבסוף הגאולה העתידה16. והיינו דברי רבי עקיבא שלהי מסכת מכות (כד,ב) כשם שנתקיימה נבואה זו כך תתקיים נבואה זו17.
1. משמעותו כאשר יגיעו הצרות, כלומר, ברור שיגיעו ואין צורך להודיע על כך.
2. וזה היה בתקופת השופטים, וכנ״ל בפסוק י״ז.
3. כך שבעצם ״הרעות הצרות״ יש משום חידוש – בדור השופטים.
4. דור מלכי יהודה וישראל הרשעים.
5. מפרש ״כי״ = כאשר, כי זה בודאי יקרה, השאלה היא רק של זמן.
6. כפי שנזכר בפסוק י״ט.
7. דור מלכי יהודה וישראל הרשעים.
8. ״בטרם אביאנו אל הארץ״.
9. למה נקרא שמו ״אחז״ – שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות... אם אין תלמידים – אין חכמים, אם אין חכמים – אין זקנים... אם אין גדיים – אין תיישים, אם אין תיישים – אין צאן, ואם אין צאן – אין רועה. אם אין רועה – אין עולם...
10. כי לא למדו (ואפילו לא קראו) את התורה.
11. עיין רש״י על-אתר.
12. ״השירה הזאת לפניו לעד״.
13. מפרש ״ידעתי״ כעבר מוקדם (כמו ״והאדם ידע את חוה אשתו״ – ורש״י שם).
14. ״אביאנו״ יתקיים על כל פנים.
15. ״ופנה אל אלהים אחרים וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכן (פסוק כ״ט) ״כי ידעתי... כי תעשו את הרע בעיני ה׳ להכעיסו במעשה ידיכם״.
16. פרשת ״כי ידין ה׳ עמו״ (פסוק ל״ז) בסוף שירת האזינו.
17. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק... אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה (״לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וגו׳⁠ ⁠⁠״) בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת (״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים״). בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
וענתה השירה וגו׳ – השירים היו נכבדים בעיני בני ישראל כמו שהעירותי כבר במקומות הרבה, וזה שבחם כי יֵרָאֶה כי עם בינות הוא; וא״כ בלמדם השירה המפוארה הזאת בע״פ לא יטו מאחרי אלהיהם לנצח, כי השירה הזאת תזכירם כי כל צרותם באו עליהם מחמת עזבם עבודת ה׳.
ידעתי את יצרו – ממה שאני רואהו עושה היום, ותיבות ״אשר הוא וגו׳⁠ ⁠⁠״ הן ביאור לקודם להן.
והיה כי... צרות – כמו למעלה פסוק יז.
וענתה... לעד – כאן לא נאמר ״לעדה״ כרגיל אצל שם דבר ממין נקיבה (בראשית ל״א:נ״ב), כי השירה מעידה על המאורעות העתידים בדברים ברורים נחשבת כעדות גמורה, והרי זו לשון עדות (השוה את פירושנו למעלה י״ט:ט״ז-כ״א).
כי לא תשכח מפי זרעו – הרי זה מאמר מוסגר, ומה שנאמר בסוף ״כי ידעתי״, היא העדות שהשירה מעידה עליו, כלומר השירה מעידה שהשי״ת ידע את יצרם מהיום, לפני שהביאם לארץ.
יצרו – כמו ״יצר לבו״, דהיינו מה שלבו יוצר. יפה אמר רש״ר הירש: ״היעוד ״כי לא תשכח מפי זרעו״ מבטיח שלעולם לא יגיע ישראל לאבדן תפקידו לגמרי, לשכחה מוחלטת של שליחותו, אלא ישארו עד אחרית הימים עם התורה וישאר בתוכו תמיד עקרון רוחני שמור ע״י השי״ת, שמתוכו תופעל תדיר החיאתו הרוחנית״. מכאן אנו מבינים מפני מה הקפידה התורה כל כך שהשירה תעיד שהשי״ת ידע מתחילה שישראל יעזבו את התורה, אף לפני שהביאם אל הארץ. כיון שאף על פי כן נתן לישראל את הארץ שנשבע לאבותיהם, הרי יוכלו לראות בזה הבטחה, שבסופו של דבר ישובו לעלות מנפילתם ותתקיים גם ההבטחה לעתיד שנאמרה בסוף השירה (דברים ל״א:ל״ו-מ״ג). השוה גם ישעיהו מ״ח:ד׳ והלאה.
כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה – פירוש בעניני ע״ז אשר בהם מחשבה כמעשה כדאמר סוף פ״ק דקדושין, ולכן אמר אשר הוא עושה.
והיה וגו׳ – רבי יוחנן כי מטי להאי קרא הוי בכי, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, אמר, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, וכי תקנה יש לו.⁠1 (חגיגה ה׳.)
כי לא תשכח – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה בישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים (עמוס ח׳) ישוטטו לבקש דבר ה׳ ולא ימצאו – שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.⁠2 (שבת קל״ח:)
1. מפרש צרות לא שם דבר אלא תואר לשם רעות וכמו התואר רבות, ובזה תקנתן יותר קשה, וכבר כתבנו בבאור פי׳ זה לעיל בפ׳ י״ז יעו״ש וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל בפ׳ תבא בפ׳ והפלא ה׳ את מכותך (כ״ח נ״ט)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כב) וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
So Moses wrote this song the same day, and taught it to the Children of Israel.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר׳ בחיירלב״גאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וּכְתַב מֹשֶׁה יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַלְּפַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
And Moshe wrote this hymn on that day, and taught it to the children of Israel.
וכתב משה ית שבח שירתה הדה ביומא ההוא ואלף יתה ית בניא ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ית בני״) גם נוסח חילופי: ״לבני״.
וכתב משה ית תושבחתא הדא ואלפ⁠(א){ה} ית בני ישראל.
And Mosheh wrote this hymn, and taught the children of Israel.
פכתב מוסי הד׳ה אלתסבחה פי ד׳לך אליום ועלמהא בני אסראיל
וכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא ולימד אותה את בני ישראל.
פס׳: ויכתב משה את השירה הזאת1וכך היה דרך במקדש שהיו (ישראל) אומרים שירה זו בשבתות בששה שבתות וסימן הזי״ו ל״ך כדרך שהיו קורין אותן במקדש כך קורין בבתי כנסיות:
1. וכן היה דרך במקדש שהיו לוים אומרים שירה כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כב) ביום ההוא – שלא אחר הדבר. ויתכן, שהיה יום מותו, ואחר מכתב דבר התורה, כי השירה כתב עמה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(22) THE SAME DAY. Moses did not tarry in doing this thing.⁠1 It is possible that this took place on the day he died, which was after writing the words of the Torah, for Moses wrote the song with it.
1. In committing the song to writing.
ויכתוב משה את השירה הזאת – היא שירת האזינו.
ביום ההוא – אפשר שיהיה יום מותו כי לא אחר הדבר. ומלת ויצו את יהושע בן נון תחזור להקב״ה, וזהו שאמר נשבעתי, וכן אמר ואנכי אהיה עמך, והוא באור למה שהבטיח יתעלה (לעיל פסוק י״ד) ואצונו.
...
(כב-כד) ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא – יתכן שהשאר היה נכתב קודם ולמדו לישראל באמרו והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו. ולזה לא הוצרך כי אם לכתוב השירה וללמדה לישראל. ולזה אמר ויהי ככלות משה.
או היה זה על דרך שאר המופתים שנשלם לו כתיבת כל התורה ביום ההוא.
והנה אמר ויכתוב משה את השירה הזאת להגיד שכתב אותה על ספר התורה. ואין ספק שגם כן כתבה יהושע לתתה לשבטים כמו שצוה עליו.
ואמנם הכתוב זכר וספר ענין משה שהוא היה העקר כי הוא כתבה והוא למדה לבני ישראל והלמוד בכאן כולל לידיעה והבנה וגם כן לזמר. והנה לא אמר לכל בני ישראל לפי שעדיין לא נקבצו כמו שיתקבצו אחרי כן אבל אמר שמיד כתבה ולמדה לקצת בני ישראל שנמצאו אצלו.
ולפי שזאת השירה עיקר התורה ותועלת לישראל בעת צרתם. ואמר השם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בעת הזאת. כתב בכאן ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל. קודם צוואת יהושע. דכתיב ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ ואנכי אהיה עמך. אע״פ שמן הראוי היה שישלים השם דיבורו וצוואת יהושע ואח״כ יאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וגו׳. ויסמוך לו ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת וגו׳. אבל נכנס פסוק ויכתוב משה את השירה הזאת בנתים לסבה שזכרנו. שאם לא כן איני יודע למה נכנס פסוק זה בכאן קודם צוואת יהושע. אם זאת הצוואה של ויצו את יהושע היא מה שאמר למעלה ואצונו. לכן נראה לי שפי׳ ואצונו הוא כמו שפירשתי למעלה. ואצונו לנגיד על עמי. ובכאן פירש הדבר יותר ואמר ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ אתה כי תביא את בני ישראל אל הארץ. לפי שאתה נגיד ומצוה לאמים. וכבר כתבתי לך שד״ת רשות במקום אחד ועשירות במקום אחר ומה שחסר זה גלה זה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויכתב משה – שכתב גם את השירה בספר התורה אשר נתן לכהנים, כדרך שפירשתי לעיל פסוק ט״ז:
ויכתב – כנראה בעזרת יהושע, ועל כל פנים במעמדו. מקומו של פסוק זה מוכיח, שכתיבת התורה והוראתה לישראל במעמד יהושע או בעזרתו היו חלק בלתי נפרד ממינויו של יהושע. כבר הערנו שגם מינוי הזקנים נעשה בדומה לכך על ידי דיבור אל משה במעמדם (עיין במדבר יא, טז–יז). הדיבור שנמסר כאן למשה (פסוקים טז–כא) כולל את הרעיונות החשובים ביותר שיורשו של משה חייב לזכור.
הדיבור הראה ליהושע את הסכנות המוסריות שיעמדו בפני עמו. המאבק בסכנות אלה יהיה נחוץ אף יותר מכיבוש הארץ וחלוקתה, משום שהן הכיבוש והן הארץ ייהפכו לחסרי משמעות אם ישראל יפסח על שני הסעיפים בנאמנותו לה׳ ולתורתו.
הדיבור הראה לו שלימוד התורה – קידום ידיעת התורה והבנתה בקרב העם – הוא האמצעי החשוב ביותר, למעשה האמצעי היחיד, לשמור על נאמנות ישראל לתורה ולהשיב את ישראל לנאמנות זו לאחר כל כישלון. ולא רק שחייבים לקדם את ידיעת המצוות והבנתן, אלא שחייבים ללמד את השירה, חייבים לשמור ולחזק את רוחן של מצוות אלה, את ההכרה החיה של מעמדו הייחודי ושל ייעודו הנשגב של ישראל בקרב האנושות, ייעוד שייצא לפועל על ידי מצוות אלה. שמירת מכשיר רוחני זה וחיזוקו, רכישת לבם של כל שכבות העם וחינוכם לידיעת התורה וחכמתה, צריכים להיות העניין הראשון שעל יהושע לתת עליו את הדעת.
אך מעל הכל, דיבור זה הראה ליהושע את הדרישה הנדרשת מכל מנהיג בישראל: לעולם לא להרתע מפני רוח הזמן, ולעולם לא להיכנע לשום תקופה של בגידה בה׳ ונטייה מדרכי תורתו. עליו להישאר מיושב בדעתו ולעמוד איתן בכל הזמנים, תוך שהוא מניף ברמה, מתוך הכרה ובכובד ראש, את דגל התורה שהופקד בידיו על ידי ה׳; בידיעה שלעולם אין זה מתפקידו להוריד מרמתה של תורת ה׳ ולהתאימה לחולשת הדעת שאולי תהיה נפוצה בקרב העם בזמן מן הזמנים. שכן מעל ומעבר לכל תקופה של מבוכה, התורה תמיד מחכה לדור הבא, בתקווה שהוא ישוב בנאמנות אל ה׳ ואל תורתו. מנהיגי כל דור ודור מחויבים לשמור על התורה בשלמותה, כדי להעביר את אמיתתה לדור הבא. הם חייבים לנטוע אותה בלבבות הפתוחים לקבלה באותה שעה – בין רבים בין מעטים – ולשמר אותה למען דורות העתיד, מתוך אמונה שלמה ״כי לא תשכח מפי זרעו״.
ויכתב משה וגו׳ וילמדה וגו׳ – מהאמור בשמות (כד, ג–ד; לד, לא–לב) מוכח שהמצוות שנמסרו לעם ביד משה, נאמרו לו תחילה בעל פה ורק לאחר מכן נוסחו בכתב. לב לבן של המצוות הוא התורה שבעל פה, ובפירושנו לשמות (כא, א) ניסינו לעמוד על הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
שונה הדבר בשירה, שבה המשורר חוזה בעיני רוחו (עיין לעיל פירוש פסוק יד) את מעשי ה׳. השירה נמסרת בשלמותה בכתב, וכאן הכתיבה קודמת להוראה שבעל פה, שמטרתה להקנות הבנה נכונה של השירה.
[על דרך הפשט:] ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא – שכתבה בעצמו, וגם בני ישראל כתבו עפ״י צוויו:
וילמדה את בני ישראל – עד שתהיה שגורה בפיהם כנ״ל:
ויכתוב משה וגו׳ וילמדה את בני ישראל: עיקר הלימוד כתוב להלן (פסוק ל׳) ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם״, וזה היה אחר שנגמרה כתיבת הספר תורה עד תומם (פסוק כ״ד), ואז היה אפשר להקהיל את העם ולומר השירה בברכה, כמו שאמר (להלן לב,ג) ״כי שם ה׳ אקרא״1, אבל בספר תורה חסר אי אפשר לברך, וא״כ לא היה יכול משה מיד להקהיל קודם שהודיעו הקב״ה כל פרשת ״וזאת הברכה״ וגמר כתיבת ס״ת עד ״לעיני כל ישראל״, כדאיתא בב״ב (טו,א)2. וא״כ יש להבין מקרא זה שאנו עומדים, מהו ״וילמדה את בני ישראל״. אלא כמו שכתב הרמב״ן ז״ל (פסוק כ״ד), דמתחילה למדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם3. ונראה להוסיף שהכתוב מודיע זריזות משה, דעיקר מקרא זה אינו במקומו, כי ראוי היה לכתוב אחר ״אשר נשבעתי״4 – ״ויצו את יהושע וגו׳⁠ ⁠⁠״5, שהרי כל הפרשה מיירי בדבר ה׳ למשה וליהושע6. אלא הכתוב מספר אשר תיכף כשכלה הדבור עם משה ועדיין היתה השכינה באהל מועד ומדברת עם יהושע (פסוק כ״ג), הוא משה רבינו סילק עצמו משם ונזדרז למצות הכתיבה7.
וילמדה את בני ישראל: עוד טרם הגיע למצות קריאת השירה לכל ישראל (פסוק ל׳), לימד הביאור להרבה אנשים8, כדי שיבינו וישכילו מיד אחר שיקרא בתורה לכולם. ועשה כן ביחוד בפרשה זו, באשר לא היה עוד קולו של משה משמיע לכל ישראל9 כמו שהיה בשעת מתן תורה והלאה, שאמר ה׳ אז (שמות יט,יט) ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״10, על כן כדי שלא יטעו בפירוש המקרא11, הקדים ללמד לכמה אנשים, והמה יעמדו תיכף ומיד ללמדה ולבארה לכל ישראל. וכן עשה בפרשה שקודם מתן תורה, כמו שכתבתי בספר שמות (יט,ו), עיי״ש12.
1. ״הבו גודל לאלהינו״, משם למדו חז״ל (ברכות מח,א) את דין ברכת התורה לפני הקריאה-הלימוד, עיין בדברי רבינו לעיל פסוק י״ט.
2. בענין שמונת הפסוקים האחרונים של התורה (׳ומי כתבם׳): אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב (להלן פסוק כ״ו) ״לקוח את ספר התורה הזה״? אלא עד כאן הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע.
3. ד״ה ויהי ככלות משה לכתוב: ... ויתכן כי אחרי שכתב השירה ולימדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה (את השירה) בספר תורה, וציוה את הכהנים ״לקוח את ספר התורה״ (פסוק כ״ו) לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה, כי היא ״שם לעד״... ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם, כי כן נאמר בסוף ״ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם״ (להלן לב,מד), והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם...
4. סוף פסוק כ״א.
5. תחילת פסוק כ״ג.
6. כך שפסוק כ״ב הוא מעין מאמר מוסגר בין סוף פסוק כ״א ותחילת פסוק כ״ג, ושואל רבינו מה זה בא ללמד – הרי זהו מקרא שלא במקומו.
7. ומהו ״וילמדה את בני ישראל״, ממשיך רבינו בקטע הסמוך.
8. הם ״בני ישראל״ לעומת ״באזני כל קהל ישראל״ שבפסוק ל׳.
9. כפי שביאר רבינו לעיל בפסוק י״ט.
10. ועיין ביארנו בזה לעיל הערה 173.
11. שהרי לא כולם יצליחו לשמוע אותו ברווח.
12. ד״ה אלה הדברים (אשר תדבר אל בני ישראל).
ויכתב משה - מאמר מוסגר, לפי שויצו את יהושע שבפסוק שאחריו חוזר אל האל שכן כתוב ואני אהיה עמך.
כבר כתבו כמה מן המפרשים, שדבר זה לא עשה משה אלא יותר מאוחר, אחר שצוה השי״ת את יהושע בפסוק כג. אלא שהסמיך הכתוב כתיבת התורה על ידי משה לצווי השי״ת לכתוב את התורה. ויש לנו לתת עוד טעם מפני מה לא איחר הכתוב את הפסוק הזה עד לפני פסוק כד, המדבר על כתיבת כל התורה על ידי משה. כוונת הכתוב לחלק בין כתיבת התורה לכתיבת השירה. לפני שנכתבה התורה לימד משה רבינו אותה לישראל בעל פה. בכמה מקומות הזכיר משה רבינו את לימוד התורה, השוה למשל ד׳:א׳,ה׳, ה׳:א׳, ו׳:א׳. אחרי הלימוד באה הכתיבה (דברים ל״א:ט׳). לא כן השירה, שתחילה כתבה משה ואחרי כן לימדה את בני ישראל, שכן צוהו השי״ת (פסוק י״ט).
התורה מיועדת לשמירה קפדנית ולביצוע מעשי מידי. בכך העיקר הוא הלמוד וההוראה שבעל פה. אלא שצוה השי״ת גם לכותבה, כדי שלא תשתכח מהדורות הבאים, בעוד שבשביל הדור הנוכחי וגם בשביל הדור הסמוך היה די בלימוד בעל פה. לא כן השירה. עיקר תפקידה היה לעתיד, להיות לעד בשם ה׳, כאשר יארעו המאורעות הרעים. על כן היתה כתיבתה עיקר. אלא שצוה השי״ת גם ללמדה בעל פה, כדי להתרות בעם ולמנוע את הרע שבעתיד עד כמה שאפשר.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר׳ בחיירלב״גאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(כג) וַיְצַ֞ו אֶת⁠־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן⁠־נ֗וּן וַיֹּ֘אמֶר֮ חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒א כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶהְיֶ֥הב עִמָּֽךְ׃
He commissioned Joshua the son of Nun, and said, "Be strong and courageous; for you shall bring the Children of Israel into the land which I swore to them, and I will be with you.⁠"
א. וֶאֱמָץ֒ =א (אין געיה)
• ל=וֶֽאֱמָץ֒ (געיה)
ב. אֶהְיֶ֥ה =א (אין געיה)
• ל=אֶֽהְיֶ֥ה (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וּפַקֵּיד יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וַאֲמַר תְּקַף וְעֵילַם אֲרֵי אַתְּ תַּעֵיל יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְּסַעֲדָךְ.
And he commanded Jehoshua bar Nun, and said, Be strong, and of good courage; for you shalt bring the sons of Israel into the land which I have promised to them, and His Word shall be your helper.
ופקד ית יהושע בר נון ואמר אתוקף וא⁠[ז]⁠דרז ארום את תעיל ית בני ישראל לארעא די קיימת להון ואנה בממרי אהוי בסעדך.
ופקיד ית יהושע בר נון ואמר אתוקף ואתחייל ארום אנת תעיל ית בני ישראל לארעא דקיימית להון ומימרי יהי בסעדך.
And He commanded Jehoshua bar Nun, saying: Be strong and of good courage; for you art to bring the sons of Israel into the land I have promised to them, and My Word shall be thy Helper.
ת׳ם אסתכ׳לף יהושע בן נון פקאל לה אשדד ותאיד לאנך תדכ׳ל בני אסראייל אלי אלבלד אלד׳י קסמת להם ואנא אכון מעך
ואז מינה את יהושע בן נון לממלא מקומו ואמר לו: חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ שנשבעתי להם ואני אהיה עמך.
ויצו את יהושע בן נון – מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש: אל הארץ אשר נשבעתי להם.
ויצו את יהושע בן נון AND HE COMMANDED YEHOSHUA THE SON OF NUN – This has to be connected with v. 14 above, and it refers to the Shechinah (to God; "He commanded" means "God commanded"), as it distinctly states here "[for you shall bring the children of Israel] into the land which "I" swore unto them, [and "I" will be with you]".
פס׳: ויצו את יהושע כי אתה תביא – ברשותך יהו יוצאים ובאים.
ואנכי אהיה עמך – מיכן שהקב״ה אמר ליהושע כי אתה תביא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

ויצו את יהושע – הקב״ה, אלעיל קאי.
ויצו את יהושע – HE COMMANDED YEHOSHUA – The Blessed Holy One, referring back to the above.
ויצו את יהושע – הקב״ה ציוהו ואריש פר׳ קאי.⁠1
כי אתה תביא – כיון שלא היו ישראל שם לא הוצרך לחלוק להם כבוד כמו למעלה לפיכך אמר כי אתה תביא את בני ישראל.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויצו את יהושע, "He commanded Joshua;⁠" The Lord commanded him (not Moses) These words refer to verse 14 in our chapter.
אתה תביא כי, "for you are going to bring;⁠" seeing that the people were not present at the time when God said these words to Joshua, God did not have to pay them a special compliment, as Moses had done in verse 7.
ויצו את יהושע בן נון – מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש: אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. לשון רבינו שלמה. ויפה פירש.
ועל דעת ר׳ אברהם (אבן עזרא דברים ל״א:י״ד-כ״ד): ויצו את יהושע – משה במצות השם. ועל כן אמר: אשר נשבעתי להם, וכן מצינו שאמר משה: ונתתי מטר ארצכם בעתו, ונתתי עשב בשדך (דברים י״א:י״ד-ט״ו), וכן: למען תדעוא כי אני י״י אלהיכם (דברים כ״ט:ה׳), וכן: ישלח י״י בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (דברים כ״ח:כ׳). וכבר דברתי בהם (רמב״ן דברים ה׳:י״א).
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בכמה כ״י של המקרא: ״תדעון״.
AND HE COMMANDED JOSHUA THE SON OF NUN. "This [pronoun 'He'] refers to the Divine Presence [mentioned] above1 as it is explained [here], into the Land which I swore unto them; and I will be with thee.⁠" This is Rashi's language. He has explained it well. And in the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra:⁠2 "And he commanded Joshua — that is, Moses [commanded] by order of G-d, and therefore he said, into the Land which I swore unto them.⁠" Similarly we find that Moses said, And I will give the rain of your Land in its season.⁠3 So also, And I will give grass in thy fields for thy cattle.⁠4 Likewise, that ye might know that I am the Eternal your G-d.⁠5 And so also, The Eternal will send upon thee the scantiness etc. because of the evil doings, whereby thou hast forsaken Me.⁠6 I have already discussed this.⁠7
1. I.e., (14): And the Eternal said unto Moses …
2. Found in Ibn Ezra on (15).
3. Above, 11:14.
4. Ibid., (15).
5. Above, 29:5.
6. Above, 28:20.
7. See above, 5:12.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ויצו את יהושע בן נון ויאמר אליו חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל וגו׳ – אחר שגמר הדבור האחרון שדבר לו לצורך ישראל לדבר אותם מה שיכלול כל השירה אשר לפנינו נעתק לציווי יהושע וזירוזו אשר צוה לקרוא אותו שמה שיהיה במעמד ההוא עם רבו ואמר לו חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל כרועה עדרו ירעה ומוציא ומביא אותם על פי דעתו ועצתו וכמו שאמרו חז״ל (סנהדרין ח׳.) טול מקל והך על קדקדם. ומה שאמר ליה משה כי אתה תבוא את בני ישראל ותרגם אנקלוס אתה תיעול עם עמא הדין ואמרם ז״ל (שם ופסיקתא פ׳ וילך) זקנים שבדור עמך טול מהם עצה לא יחלוק על זה המאמר שהכוונה שיזרזנו משה על האופן ההוא והקדוש ברוך הוא על זה והוא בשכלו ישמע דבר שניהם ויפשיר ההנהגה. משל לתינוק אשר לפני המלמד שאביו מצוה לייסרו בשוטים ואמו תצוה לחמול עליו והמלמד המשכיל יפשיר ביניהם ליסרו אך במשפט.
ויצו את יהושע בן נון מוסב למעלה כלפי שכינה. דכתיב לעיל ויאמר י״י אל משה הנך שוכב וגו׳ ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע לא עם ויכתוב משה את השירה כי לא היה הוא המצוה שא״כ אל הארץ אשר נשבעתי להם אשר נשבע להם מבעי ליה דכן האי ואנכי אהיה עמך והוא יהיה עמך מיבעי ליה כי משה מת ואיך יהיה עמו:
ואמנם אמרו אחר זה ויצו את יהושע חוזר לשם יתב׳ שאחרי שצוה למשה מה שנתיחד אליו מהשירה צוה את יהושע בפני משה על חזקו והבטיחו שיהיה בעזרו תמיד. וכמו שאמר למשה כי אהיה עמך כן אמר ליהושע בפניו שאמרו חכמינו ז״ל בסנהדרין פ״ק (דף מ׳) טול מקל והך על קדקדם. ולהיותם דברי האלהים אמר אלא הארץ אשר נשבעתי להם וכן פירשו ז״ל.
א. כן בפסוק. בדפוסים: ״על״.
ויצו את יהושע – האל יתברך מנה אז את יהושע לנגיד, כמו ״צויתי שופטים״ (שמואל ב ז׳:י״א), ״וצוך לנגיד״ (שמואל א כ״ה:ל׳), ודומיהם.
ויצו את יהושע, at that time God appointed Joshua to be the leader. The expression ויצו used here has been used elsewhere to describe someone’s appointment, such as in Samuel I 25,30 וצוך לנגיד, “He appointed you as leader,” or Samuel II 7,11 צויתי שופטים, “I appointed judges.” There are more such examples in Scripture.
מוסב למעלה כלפי שכינה. דאין לפרש על משה הסמוך ״ויכתוב משה״ (פסוק כב), דהא כתיב אחריו ״אשר נשבעתי״, ומשה לא נשבע. ומה שהפסיק בפסוק ״ויכתוב משה״, מפני כי דיבר בשירה ״וענתה השירה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כא), קאמר כי זאת השירה כתב משה, ״וענתה השירה וגו׳⁠ ⁠⁠״ על ידי שהיא כתובה, וחזר ואומר ״ויצו את יהושע״:
מוסב למעלה כו׳. כלומר דקאי אדלעיל (פסוק טז) ויאמר ה׳ אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגו׳, ואחר שסיים דבריו עם משה צוה את יהושע. אבל אינו דבוק עם ויכתוב משה וגו׳, שא״כ שמשה היה המצוה, הל״ל אשר נשבע להם, ולא אשר נשבעתי להם. אבל לא יכול רש״י להוכיח מדכתיב ואנכי אהיה עמך, והוא יהיה עמך מבעיא ליה כיון שמשה היה המצוה, די״ל דפירושו הוא ואנכי אהיה עמך, כלומר זכותי יהיה עמך, משום הכי מוכרח רש״י להוכיח מאשר נשבעתי. אבל אי לאו דכתיב אשר נשבעתי היינו מפרשים האי כי אתה תביא כלפי משה, שמשה צוה ליהושע, והאי דקאמר לעיל כי אתה תבוא וכו׳ היינו דרך עצה בעלמא, משום הכי הוכיח רש״י דמוסב כלפי שכינה ממלת אשר נשבעתי:
This reverts to the text above, etc. That is, it refers back to above (v. 16), Hashem said to Moshe, 'You are about to die, etc.' and after He concluded His words with Moshe, He commanded Yehoshua. But it is not connected to [v. 22] Moshe wrote, etc. for if so, that Moshe is the one commanding, it should have said That He swore to them and not That I swore to them. But Rashi was unable to prove this from the words, And I shall be with you which should have been written as And He shall be with you if Moshe was the one giving the commandment, because one could explain that I will be with you means my merit will be with you. Therefore Rashi was forced to prove this point from [the verse] that I swore. But were it not written, that I swore, we would have explained that [the words] For you will bring refers to Moshe, that Moshe is commanding Yehoshua. And the reason that he said above [v. 7] That you will enter, etc. is merely as advice. Therefore Rashi proves that it refers to the Divine Presence from the word That I swore.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויצו את יהושע – מוסב למעלה כלפי שכינה, כלומר שהשם צוה את יהושע חזק ואמץ, והבטיחו להיות עמו, שהרי על כן אמר למשה קרא את יהושע:
ויצו את יהושע – האל ית׳ מנה אז את יהושע לנגיד, כמו צויתי שופטים וצוך לנגיד ודומיהם (רע״ס).
ויצו וגו׳ – הפסוקים הקודמים הזכירו את מה שנאמר למשה ונעשה על ידי משה במעמד יהושע. על ידי דברים ומעשים אלה הונח היסוד למינוי יהושע, ומכאן ואילך הוא נצטווה ישירות מפי ה׳.
כי אתה תביא את בני ישראל – משה אמר בציוויו ליהושע: ״כי אתה תבוא את העם״ (פסוק ז), ובכך דרש מיהושע לפעול יחד עם העם ועם הזקנים – ״אתה והזקנים שבדור״. לעומת זאת, ה׳ הדגיש בציוויו ליהושע שהמנהיגות העליונה של הדור בכל זמן מן הזמנים צריכה להיות בידי איש אחד בלבד, שכן הכלל הוא: ״דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרִין לדור״. לפיכך נאמר כאן: ״כי אתה תביא״ וגו׳ (סנהדרין ח.).
ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך – ובתחלה אמר חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. השנוי תבוא תביא, העם הזה בני ישראל, נשבעתי לאבותם נשבעתי להם. נראה כי משה דבר אליו אם לא יהיו ישראל שלמים ולא יקבלו מרות של יהושע ולכן קראם העם הדיוטות, ואמר נשבעתי לאבותם כי אז אין ראוים מעצמם לירש את הארץ, ומ״מ אל תרפה ידיו ותבוא עמם בעצתם ולא תנהוג מרות עליהם, וה׳ ידע כי ישראל יהיו שלמים ויקבלו מלכות יהושע וע״ז קראם בני ישראל, ואמר נשבעתי להם שראוים מעצמם, ועז״א כי אתה תביא:
[על דרך הפשט:] וצו את יהושע – יחזור לתחלת הפרשה שאמר קרא את יהושע וגו׳ ואצונו, והפסיק בענין השירה מפני שכל עיקר שקרא את יהושע הוא שלא ירפו ידיו ע״י שאמר למשה שיחטאו ויענישם, לכן חזק אותו שלא יהיה בימיו, ואחרי שדבר בענין השירה אמר ג״כ מה שכתב משה ולמדה אף שהיה אחר שצוה ליהושע. ועתה חוזר אל הצווי ויאמר לו ג׳ דברים: א) שלא יירא שמא יגרום החטא ולא יבוא להארץ וה׳ יקיים שבועתו שנשבע להאבות ע״י שיביא דור אחר מפני שבעת אשר נשבע שלא להביא דור יוצאי מצרים אז אמר וטפכם (שהם הדור הזה) וגו׳ והבאתי אותם, וכוון אז שבועתו גם על זה וא״כ בהכרח שיביא דוקא את הדור הזה. ב) אמר לו שבמדרגה אחת שהוא לקיים שבועתו אל הדור הזה יוכל להיות הוא המביא כי השבועה היתה אל הדור הזה ע״י שליח ויוכל לקיים שבועתו ג״כ ע״י שליח. ג) הוסיף לו ה׳ שיהיה עמו בזכות עצמו, כי משה אמר לו רק שה׳ ההולך לפניך הוא יהיה עמך שכוון אל שאמר לכל ישראל שה׳ עובר לפניך יהושע הוא עובר לפניך שמובן שה׳ יעבור גם לפני יהושע, וכשיעבור לפני העם ולפניו אז יהיה ה׳ עמו ועתה הבטיחו שיהיה עמו אף כשלא יעבור לפני העם, וכה יתפרש: חזק ואמץ. שלא תירא שמא יחטאו ולא תביאם, רק כי אתה תביא את בני ישראל וגו׳. שהוא הדור הזה וגם שתהיה אתה המביא, מפני אשר נשבעתי להם. לכן בהכרח שהדור הזה יבוא אל הארץ וגם תוכל להיות אתה המביא, וגם: ואנכי אהיה עמך. מצד עצמך כנ״ל:
ויצו: הקב״ה1. ״ויאמר״ עיין לעיל פסוק י״ד2.
{כי אתה תביא: נכלל בזה הלשון שתי הכוונות שפירש משה (לעיל פסוק ז׳), גם במלחמה, וגם במה שתביא את ישראל, היינו, להנחילם, צריך חיזוק לנגדם, כמו שכתבתי לעיל פסוק ז׳3}.
ואנכי אהיה עמך: נכלל בזה בין בעת טובה תהיה השגחתו עמו, בין בעת רעה כשיהיו ראוים לעונש, יהיה שומע תפלתו וקרוב אליו, וכמו שכתבתי לעיל בפסוק ח׳ (ד״ה הוא יהיה עמך).
1. בעקבות רש״י: מוסב למעלה כלפי שכינה כמו שמפורש ״אל הארץ אשר נשבעתי להם״.
2. בד״ה ואצונו, מדוע לא נאמר כאן ״לאמר״ אלא ״ויאמר״, עיי״ש.
3. ׳יש בזה שתי כוונות כדרך משנה תורה׳.
ויצו – הראב״ע מפרש, שבפסוק זה משה הוא נושא המשפט, כמו בפסוק הקודם, אלא שהוא מדבר בשם ה׳ בלשון שהשי״ת דבר, כמו למעלה י״א:י״ד והלאה. אבל מוטב לפרש כדברי הרמב״ן, שנושא המשפט הוא ה׳. כי פסוק כ״ג הוא המשך לפסוק כא, ופסוק כ״ב אינו אלא מאמר מוסגר.⁠1
כי אתה תביא – השוה את פירושנו למעלה לפסוק ז.
אשר נשבעתי להם – לשון קצרה, במקום ״אשר נשבעתי לאבותם לתת להם״ שנאמר למעלה בפסוק ז.
ואנכי אהיה עמך – אותה הבטחה הבטיח השי״ת למשה רבינו ע״ה בתחילת שליחותו (שמות ג׳:י״ב).
1. אמר המעתיק: הרב המחבר בתרגומו הגרמני כאן מתרגם ״ויצו״ לשון מינוי וכמו שהסביר למעלה בפסוק יד.
כי אתה תביא – הובא לעיל בפסוק ז׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כד) וַיְהִ֣י׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה⁠־הַזֹּ֖את עַל⁠־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
It happened, when Moses had finished writing the words of this law in a book, until they were finished,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וַהֲוָה כַּד שֵׁיצִי מֹשֶׁה לְמִכְתַב יָת פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא עַד דִּשְׁלִימוּ.
And it was, when Moshe had finished to write the words of this law upon a book until they were completed,
והוה כד אשלם משה למכתב יתא מילי אורייתה הדה בגו ספר עד זמן די אשלם יתהון.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״כל״.
והוה כדי פסק משה למכתוב ית פיתגמי אורייתא הדא על גוילא עד די אשלימינון.
And when Mosheh had finished to write the words of this law upon parchmenta to complete them,
a. Gevila, which signifies also "freestone.⁠"
והוה כיון דאשלם משה למכתוב ית מללי שבח אורייתא הדא עד זמן דחסלו.
When Mosheh had completed to write the glorious words of this law until they werefinished,
ת׳ם למא פרג מוסי מן כתב ג׳מיע כלאם הד׳ה אללתוריה פי ספר אלי אן כמלת
ואז כאשר סיים משה לכתוב את כל דברי התורה הזאת בספר עד שנשלמו,
פס׳: ויהי ככלות משה לכתוב על ספר עד תומם1זה ספר התורה:
1. וה ספר התורה. היינו שכתב כל התורה גם פרשת האזינו וזאת הברכה. וכן פי׳ הספורנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כד) עד תמם – דבק עם: דברי.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 14]

(24) UNTIL THEY WERE FINISHED. This is connected to the words.⁠1
1. Hence the plural "they were finished.⁠"
ויהי ככלות משה לכתוב {את דברי} התורה – המצות קורא התורה, שהוא לשון יסוד והוראה.
ויהי ככלות משה לכתוב {את דברי} התורה – IT HAPPENED WHEN MOSHE HAD FINISHED WRITING {THE WORDS} OF THE TORAH – It calls the commandments “the Torah,” which is a term of foundation and instruction.
(כד-כח) וטעם: ויהי ככלות משה לכתוב – כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (דברים ל״א:ט׳), ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל (דברים ל״א:כ״ב) בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ויהי ככלותו לכתוב הכל בספר התורה, אז צוה את הכהנים: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית י״י אלהיכם – שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע. וזה טעם: ויהי ככלות משה לכתוב עד תומם. ועל כן אמר ר׳ אברהם (אבן עזרא דברים ל״א:א׳): כי וזאת הברכה מוקדמת, ומקומה למעלה כאשר נאמר: וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל (דברים ל״א:א׳).
ויתכן כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל (דברים ל״א:כ״ב) איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה הזה, וצוה את הכהנים: לקוח את ספר התורה הזה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד.
ואמרא להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם, כי כן נאמר בסוף: ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם (דברים ל״ב:מ״ד), והנה עשו הכהנים כן, והקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני העם והכהנים. ואז אמר לו השם יתברך: עלה אל הר העברים (דברים ל״ב:מ״ט), ונתחייב לעשות כן מיד, ועמד וברך אותם: וזאת הברכה, ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים, ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם, ונתנוב הספר שלם מצד ארון הברית. והנה הכל כסדר האמור בתורה.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ויאמר״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ונתן״.
(24-28) AND IT CAME TO PASS, WHEN MOSES HAD FINISHED WRITING [THE WORDS OF THIS LAW]. The meaning thereof is that, at first, he wrote the Law and delivered it unto the priests as is stated above,⁠1 but he did not tell them where they were to put it. Afterwards he was commanded concerning this Song — he wrote it and taught it the children of Israel2 that same day, and thus added it to the Law. And it came to pass, when Moses had finished writing everything in the Book of the Law, then he commanded the priests, Take this Book of the Law, and put it by the side of the ark of the covenant of the Eternal your G-d,⁠3 meaning that it should remain in the ark at the side [of the Tablets], for henceforth they would not even touch it to add [thereto] or to diminish [from it]. This is the sense of the verse, And it came to pass, when Moses had finished writing [the words of this Law in a book] until they were completed. Therefore Rabbi Abraham ibn Ezra commented that [Seder] V'zoth Habrachah4 was [written] earlier, and its proper place is above as it is stated And Moses went and spoke these words unto all Israel.⁠5
It is possible that after he wrote the Song and taught it the children of Israel6 one by one according to their tribes as he had them brought before him to the House of Learning, he wrote it in the Book of the Law and commanded the priests Take this Book of the Law,⁠7 meaning that the Song too, should remain in the ark with the Law, for it is part of the Law since it is there as a testimony. Then Moses told them to assemble before him again — all the elders of the tribes and the officers8 — and that the people should join them, for so it is stated at the end, And Moses came and spoke all the words of this Song in the ears of the people.⁠9 Now the priests did so and they assembled the entire people before him and he called heaven and earth to witness against them in assembly10 in the hearing of the priests and all the people. Then G-d, blessed be He, told him Get thee up into this mountain of Abarim.⁠11 This he was bound to do immediately, and so he stood up and blessed them: 'V'zoth Habrachah' (And this is the blessing).⁠12 He then wrote it at the end of the book which he gave to the priests. Then the priests did as he commanded them — they placed the complete book by the side of the ark of the covenant.⁠13 Thus everything took place in the order stated in the Torah.⁠14
1. Above, (9).
2. (22).
3. (26).
4. Further, Chapter 33.
5. Above, (1). Ibn Ezra holds that at the time when he informed them of his impending death, he also blessed them, as recorded in Seder V'zoth Habrachah.
6. (22).
7. (26).
8. See further, (28).
9. Further, 32:44.
10. Thus in addition to teaching the Song to the individual tribes, he now taught it again in an assembly of the entire people.
11. Ibid., (49).
12. Ibid., 33:1.
13. In accordance with Ramban's interpretation at the beginning of the verse that the Law was placed "in the ark at the side [of the Tablets]" the language here too must mean: "[inside] by the side of the ark of the covenant.⁠" This is the opinion of Rabbi Meir (Baba Bathra 14a).
14. See a similar approach of Ramban in Leviticus 8:2 (Vol. III, p. 91-93).
ויהי ככלות משה לכתוב – כתב הרמב״ן כי מתחלה כתב התורה ונתנה לכהנים כאשר אמר למעלה ולא אמר להם אנא יניחו אותה ואחרי כן נצטווה בשירה ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום והנה הוסיף אותה על התורה ויהי ככלותו לכתוב הכל בספר התורה אז ציוה לכהנים לקוח את ספר התורה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלהיכם שיהא מונח בארון כי מעתה לא יגעו בו כלל לא להוסיף ולא לגרוע וזה טעם ויהי ככלות וגו׳ עד תומם. ועל כן אמר ר׳ אברהם כי וזאת הברכה מוקדמת למקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה שאז הלך אל כל שבט להודיעם שהוא מת ולחזק לבם בדברי יהושע ואז ברכם. ויתכן כי אחרי שכתב השירה ולמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש כתבה בספר התורה וציוה הכהנים לקוח את ספר התורה הזה לומר שגם השירה הזאת תהיה מונחת בארון עם התורה כי היה שם לעד ואמר שיקהילו אליו מיד כל זקני השבטים והשוטרים והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף ויבא וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם והנה עשו הכהנים כן ויקהילו אליו כל העם ואז אמר לו השם עלה אל הר העברים ואז נתחייב לעשות כן מיד ועמד ובירך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהני׳ ואז עשו הכהנים מה שציוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית והנה הכל כסדר האמור בתורה:
ויהי ככלות משה לכתוב, "When Moses had finished writing, etc.;⁠" according to Nachmanides, Moses first wrote a Torah scroll which he handed to the priests as mentioned earlier, (verse 9) at which time he had not yet told them where to deposit that scroll. Following that, he had been commanded to commit the "song" to parchment, and he wrote it down and taught it to the Children of Israel on that very same day. He then added that section to the Torah scroll he had written previously. Having completed this, he issued the order to the priests to deposit the whole Torah scroll inside the Holy Ark next two the two Tablets with the Ten Commandments. From that moment on, neither the Tablets nor that Torah scroll were touched again, so as to preserve the text inviolate, no one being able to claim that anything had either been added or erased. This is why Ibn Ezra says that the last portion in our scrolls of the Torah, the portion known as וזאת הברכה, must have been written before the song portion in האזינו, immediately after the verse in our portion in which Moses announces that God had told him that the period of his leadership of the people was drawing to an end. When he took his leave from the people he also blessed them after announcing that he was about to die.
Alternatively, it is possible that he went around to the people after he had completed writing the song in haazinu and took that opportunity to familiarize the people with it, each tribe separately. In that event, this song too would have been placed inside the Holy Ark, next to the original Torah scroll and the two Tablets. The "song" would serve as the witness that Moses had spoken about in This would correspond to 32,44 where Moses is reported as reading out the song before the assembled people, flanked by Joshua. The priests had assembled the people for that purpose. Immediately after that ceremony God told Moses (32,49) to ascend Mount Nebo in preparation for his departure from this world. Moses immediately complied with that order and began to dispense his final blessings to the various tribes. Having done so, he also committed these blessings to writing as an appendix to the Torah that he had already given to the priests in order for them to deposit it as a complete book next to the Tablets in the Holy Ark. If this had indeed been the procedure, it would correspond to the order in which matters are recorded in our version of the Torah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כד-כז) ויהי ככלות משה וגו׳ ויצו משה וגו׳. לקוח את ספר התורה וגו׳ והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם י״י ואף כי אחרי מותי. לדעתי שכוון בזה בחכמת בוראו לענין נפלא והוא במה שתלה ענין הידיעה הזאת בעצמו ושהיה כן מצד מה שמכיר הן בעודנו חי ומתורת סברא וטעמא לומר שאם אמר להם כן מפאת הידיעה האלהית היה להם כמוכרח שיהיה הכל כפי מה שגזרה ידיעתו והרי יהיו כמוכרחים במעשים כמו שאמרנו. אמנם למד זה ממה שאמר להם האל יתע׳ ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו׳ וענתה השירה הזאת וגו׳ כי לא יבאר להם רק מה שהוא בכלל השירה ההיא.
ולפי שבזה הוסיף על מה שכבר היה כתוב בתורה הוצרך לומר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. רצה בזה שמשה רבינו מלבד השירה שכתב לשבטים, הנה כתב על ספר התורה הדבור הזה שדבר לו השם יתברך והשירה שהיא שירת האזינו. ובאמרו עד תמם רמז שלא לבד כתב ג׳ החלקים הראשונים, ר״ל מירוש׳ הארץ וחטא העם וענשם אבל שכתב אחריה גם כן הגאולה העתידה כמו שנאמרה לו בסוף השירה. והיה גם כן באמרו עד תמם שכתב עוד פרש׳ וזאת הברכה שרא׳ לכתבה אחרי השירה כמו שיבא. ועל כל זה אמר ויהי ככלו׳ משה לכתוב את כל דברי התורה הזאת על ספר עד תמם.
ואמר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת לרמוז שאע״פ שכתב השירה הזאת ללמדה את בני ישראל אינה נקראת תורה אלא אם היא שלימה. ולכן כלה לכתוב את התורה הזאת על השירה שכתב בראשונה. וזהו ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר. כלומר בענין שיקרא ספר ולא יחסר בו אפילו קוצו של יו״ד. וזהו לפי הפשט. כי לפי מדרש ז״ל השירה נאמרה על כל התורה. כאומרם חייב אדם לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת:
ואמר עד תומם – לרמוז כי הדברים הקדושים מעצמם נעשים מבלי יד אדם. כאומרו ויכולו השמים והארץ כי מעצמם נעשו. כאומר בדבר ה׳ שמים נעשו. וכן אמר והבית בהבנותו כאשר בנוהו לא כתיב אלא בהבנותו שמעצמו נבנה. וכן ותכל כל עבודת אהל מועד שמעצמה נגמרה העבודה. ולכן אמר בכאן עד תומם. להורות שמעצמם נגמרו כל הדברים. לפי שהיא עבודת הקדש. ואולי אמר זה לפי שרז״ל אמרו כי בשבעה באדר כתב משה ספר התורה ונתנה אל הכהנים בני לוי. ואז נתרעמו בני ישראל ואמרו אתה משליט את בני שבטך על התורה ולמחר יאמרו שאין לנו חלק בתורת האל. ועל זה אמר ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת עד היום הזה. וכשראה משה כך כתב באותו יום י״ב ס״ת ונתן לכל שבט ספר אחד. ולפי שזה היה דבר פלא. כי איך אפשר שיכתוב משה שנים עשר ספרי תורה ביום אחד. לזה אמר עד תומם. כלומר אל תתמה על זה כי הדברים הקדושים מעצמם נעשים. וזהו עד תומם כאלו מעצמם נשלמו ולא ביד אדם:
על ספר עד תמם – עם פרשת האזינו ופרשת וזאת הברכה.
על ספר עד תומם, together with the portions Haazinu and Vezot ha’brachah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ויהי ככלות משה וגו׳ עד תמם – שכתב גם השירה בספר התורה וגם הצווי על כתיבתה, וגם הכתוב הזה עצמו ויהי ככלות משה וכו׳, וגם הדבור האחרון עלה אל הר העברים וגו׳ (לקמן ל״ב מ״ט). ופרשת וזאת הברכה וסיפור מיתתו, ובדרך כלל כל מה שיש לפנינו היום מבראשית עד לעיני כל ישראל, הכל כתב משה קודם מותו שעל זה יורה מליצת עד תומם, ואעפ״י שיש בין הדברים האלה גם מה שקרה אחר הכתיבה כגון נתינת ספר התורה ללוים, וגם סיפור מיתתו וקבורתו, עכ״ז כתב משה את הדברים האלה קודם הוייתן כפי מה שאמר לו הקב״ה לכתוב (עיין בהקדמת הרמב״ן על התורה), והטעם כדי שיהיה ספר התורה מושלם כשנתן אותו ללוים, ולא יגעו בו עוד כלל לא להוסיף ולא לגרוע:
עד תומם – שנשלמו המצות כי כתב בו גם מצות הקהל אחר שלקחו מידם.
עד תמם – על ידי שהוסיף גם את השירה.
[על דרך הפשט:] ויהי ככלות משה לכתב – לבד שלמדם השירה עד שהיתה שגורה בפיהם כתב גם השירה בספר התורה שהזכיר לעיל שנתנה להכהנים, ועתה לקח הספר והוסיף בו השירה הזאת:
עד תומם: שהודיע הקב״ה אותו עד ״לעיני כל ישראל״1.
1. הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב (בבא בתרא טו,א).
עד תמם – ר״ל אף מה שכתוב בתורה אחר פסוק זה.
כאן מדובר בסיום כל התורה כולה יחד עם השירה, ולדברי הראב״ע וספורנו אף עם פרשת וזאת הברכה. הרמב״ן מפרש, שמתחילה כתב משה את התורה כמו שנאמר בפסוק ט, ומסר אותה לכהנים, בלי צווי מיוחד היכן להניחה. אחרי כן צוה השי״ת את משה לכתוב את השירה, וללמדה את בני ישראל, והוא קיים אותה מצוה מיד. הוא הוסיף גם את השירה לתורה, אחרי שלימד אותה ליחידים מכל שבט ושבט. הוא צוה לכהנים לשים את התורה, שנוספה בה כעת גם השירה, בצד ארון הברית, כדי שתהא שם לעד.
עוד אמר משה לכהנים, שיקהילו אליו את כל זקני השבטים ואת השוטרים ועמהם את כל העם (פסוק ל׳), כדי שיעיד בהם את השמים ואת הארץ. הכהנים עשו כן ומשה אמר את השירה לפני קהל גדול. אחרי כן צוה השי״ת את משה לעלות אל הר העברים. אחרי כן בירך משה את העם (פרק ל״ג), כתב את הברכה ההיא בסוף התורה, שנתן לכהנים, ורק אחרי כן קיימו הכהנים את המצווה להניח את התורה בצד ארון הברית. הרמב״ן אינו מזכיר שמשה כתב גם ״ויעל משה״. כפי הנראה הוא מסכים בזה עם הראב״ע (השוה להלן בפירושנו ל״ד:א׳).⁠1
1. לצערנו לא נדפס הפירוש לפרק זה (המל״ד).
לקח וגו׳ – א״ר יוחנן, תורה מגילה מגילה נתנה,⁠1 ואע״פ דכתיב לקח את ספר התורה הזה – ההוא לבתר דאדבק.⁠2 (גיטין ס׳.)
מצד ארון – מצדו ולא בתוכו.⁠3 (ב״ב י״ד.)
1. כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חברן בגידין ותפרן, ועיין מש״כ לעיל בפסוק י״ט בדרשה כתבו לכם.
2. ר״ל אעפ״י דהלשון את ספר התורה משמע ספר אחד ולא הרבה ספרים ומגילות, אך לאחר שנדבקו ונתחברו המגילות כולם נעשו ספר אחד. ועיין מש״כ השייך לזה לעיל בפ׳ תצא בפסוק ספר כריתות (דברים כ״ד:א׳) אות כ״ד.
3. ופליגי ר׳ יהודה ור׳ מאיר בסדר הנוח זה, לדעת ר״י היה דף בולט מן הארון לחוץ ושם היה מונח ולדעת ר״מ הי׳ מונח מצד הלוחות בתוך הארון, ושניהם מדייקי הלשון מצד ארון ולא בתוך ארון.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כה) {שביעי} וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת⁠־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛יא אֲר֥וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃
that Moses commanded the Levites, who bore the ark of the covenant of Hashem, saying,
א. נֹ֥שְׂאֵ֛י =א,ל (מרכא בתיבת תביר)
• דפוסים וקורן=נֹֽשְׂאֵ֛י (געיה).
• דותן ציין מרכא וכך נראה בכתי״ל.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וּפַקֵּיד מֹשֶׁה יָת לֵיוָאֵי נָטְלֵי אֲרוֹן קְיָמָא דַּייָ לְמֵימַר.
that Moshe commanded the Levites who bare the Ark of the Covenant of the Lord, saying,
ופקד משה ית ליוויי טעני ארון קיימה די״י למימר.
ופקיד משה ית ליואי נטלי ארון קיימא די״י למימר.
he commanded the Levites who bare the ark of the Lord's covenant, saying:
אמר אללאואניין חאמלי צנדוק עהד אלרב וקאל להם
ציווה את הלויים נושאי ארון ברית ה׳ ואמר להם:
פס׳: ויצו משה את הלוים – שהלוים היו שכיני שכינה:
ויצו משה את הלוים – דרך קצרה, כאילו אמר: הלוים הנזכרים שהם הכהנים (דברים ל״א:ט׳), ולא כל הלוים, כי אינם נוגעין בארון.
וטעם נושאי ארון ברית י״י – בצווי, וכן רבים.
THAT MOSES COMMANDED THE LEVITES. Scripture is being brief.⁠1 Our verse, as it were, says, the earlier-mentioned Levites who are kohanim, but not all the Levites, for they do not touch the ark.⁠2
[THAT BORE THE ARK OF THE CONVENT OF THE LORD.] By command. There are many such instances.
1. The Levites is short for the kohanim, the Levites.
2. Ibn Ezra's interpretation of that bore the ark of the covenant of the Lord.
את הלוים נושאי ארון ברית י״י – שהיו נושאים תדיר את הארון, וצוה היכן ישימו אותו. אבל לעיל (דברים ל״א:ט׳): דיבר על שעה שעברו את הירדן, שנשאוהו הכהנים, ולהם נתנה להורות, וללוים – לתת לו מקום לנשאו תדיר.
את הלוים נושאי ארון ברית י"י – THE LEVITES WHO BORE THE ARK OF THE COVENANT OF HASHEM – who regularly carried the ark; and he commanded where they should place it. But above (Devarim 31:9), he spoke about the time when they were to cross the Jordan River, when the priests carried it; and it was given to them to teach, and to the Levites – to give it a place to be carried regularly.
ויצו משה את הלוים – הנזכרים במ״א שהם כהנים ואין לומר לוים ממש שהרי אינם נוגעין בארון.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ויצו משה את הלוים, "Moses ordered the Levites, etc.⁠" these are the Levites who had been mentioned in verse 9 as the "priests, who were the sons of the Levites;⁠" Moses was not addressing the tribe of the Levites here. After all, the Levites at large were not charged with touching the Holy Ark, much less carrying it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

(כה-כו) והנה צוה לקחת את ספר התורה הזאת ולשים אותו מצד ארון ברית י״י להורות שכולו היה מפי הגבורה כמו שהיו עשרת הדברים אשר בארון מפי הגבורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

(כה-כו) ואמרו ויצו משה את הלויים נושאי ארון המקדשא לקוח את ספר התורה הזה וגו׳. ר״ל שצוה ללויים אותם שהיו נושאים את הארון ולא לכהנים כמו שזכר למעלה, כי שם צוה על למוד התורה וכאן על שמירתם וגניזתה. ולכן היתה צוואתו ללויים נושאי הארון שיקחו ספר התורה עם השירה ושאר הדברים שנזכרו אחריה עד לעיני כל ישראל שהיו כבר נכתבים עליו וישימו אותו מצד ארון ברית ה׳. והיה זה מפני השירה שנתוספה בו לעדות שלכן ראוי שישימו שמירה רבה על ספר השם ולכן הפקיד ספר התורה ביד הלויים נושאי הארון כדי שישימו אותו בצד הארון באופן שיהיה שם העדות ההוא בשמיר׳ רבה ולא יזייף אדם אותו. וגם לא יוכל אדם בספרים שהיו בידי השבטים וביד הכהנים לשקר בהם דבר, כי יהיה לעד אותו ספר התורה שהיה מונח בארון מצד אחד. וראה היה שיושם ספר התורה בצד הארון כי לפי שהיו בו לוחות הברית שהם אוצר התור׳ וכוללים לכל מצותי׳ היה ראוי שתדבק התור׳ האלהית ללוחות והם אליה כמו שידבק הכלל לפרטיות.
א. כן בדפוסים. בפסוק: ״ארון ברית י״י״.
ואמר שצוה ללוים שיקחו את ספר התורה הזה – לרמוז שספר תורה אחר היה שם. ושישימו אותו מצד ארון ברית ה׳ ויהיה שם לעד על בני ישראל כשיעברו על דברי התורה. ואם באולי אפשר שישראל יעברו על התורה ויאבדו ספרי תורתם. שיהיה ספר התורה הזה שמור ביד הלוים לעד לעולם להיות להם לעד. ולזה צוה שישימו אותו מצד ארון ברית ה׳ להיות גנוז ושמור. ולכן נקראו הלוים שומרי התורה. דכתיב כי שמרו אמרתיך כנגד המצות. ובריתך ינצורו על שמירת הספר. וא״ת למה צריך כל זאת השמירה וההתראה. כי אני ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה שאתם חוטאים היום בפני. ומה תעשו אחרי מותי. ולכן הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

את הלוים נשאי ארון – ולא הזכיר הכהנים כמו שזכרם למעלה, כי שם צוה על לימוד התורה וכאן על שמירתה:
ויצו משה וגו׳ – עיין פירוש, פסוק ט.
ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה׳. לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ והיה שם בך לעד, אדון הנביאים ידע כי יקומו בדורות הבאים הרבה כתות ממינים ואפיקורסים אשר ירצו להפיל יסודי התורה ומשם יפרדו לכמה ראשים, יש יכחישו תורה שבע״פ ויש יעפילו להגיה את התורה כמו שנמצא מינים בזמנינו שהעיזו לאמר שהתורה נפלו בה טעותים חלילה, ויש מעיזים לאמר שנתנה לפי העת והמקום ורשות בכל דור להוסיף ולשנות לפי מצב הדור, לכן אמר תקחו את ס״ת ותניחו אותה אצל הארון בבית קה״ק ששם אין אדם נכנס אלא כ״ג ביוה״כ, וא״כ אין נכנס שם אדם שיאמרו שהוא זייף דבר, וגם לא יוכלו לאמר שנתנה לפי העת והמקום כי הניחה חתומה ושלמה אצל הארון בל יוסיפו ובל יגרעו בה בשום זמן מן הזמנים, וז״ש והיה שם בך לעד, שם דוקא במקום זה יהיה לעד לדורות הבאים:
[על דרך הפשט:] ויצו משה את הלוים וגו׳ לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ והיה שם בך לעד – שגם בצד הארון תהיה לעד לחזק הדבר: כי אנכי ידעתי את מריך וגו׳ הוא נתינת טעם למה שכתבה בספר. ומה שאומר:
{ויצו משה: הזהיר את הלויים בזירוז1, באשר בזה המאמר אמר (פסוק כ״ח) ״הקהילו אלי״, היינו לקרא בפה כל הזקנים והשוטרים, משום הכי היה נצרך לזירוז}.
את הלוים נושאי ארון וגו׳: כמשמעו2 – הלוים שנתייחדו לשאת עד כה את הארון3. ולמד מעניינו, דכתיב בסמוך ״מצד ארון ברית וגו׳⁠ ⁠⁠״4.
ומשום הכי לא כתיב ״הכהנים״5, ואע״ג דמסתמא היה המשים6 אלעזר שהוא העוסק גם בתחילת המשא, מ״מ נמסר הדבר7 ללוים עד בוא השעה שיניח אלעזר8 ״בצד הארון״. {ויותר נכון לפרש גם כאן9 ״נושאי ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ היינו היותר גדולים בתורה שנקראת ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״. והא דלא כתיב כאן ׳הכהנים׳10, כי ענין הדיבור היה לשום את התורה מצד הארון שעשה בצלאל, שהוא נקרא (פסוק כ״ו) ״ארון ברית ה׳ אלהיכם״ באשר הכרובים שעליו מורים על ההשגחה העליונה על ישראל, על כן היה מייחד הדבור עם הלויים גדולי תורה}.
1. ׳אין צו אלא לשון זרוז׳ (רש״י ריש פרשת צו).
2. בניגוד למשמעות ״הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל פסוק ט׳), שם פירש רבינו שהכוונה לכהנים תלמידי חכמים שנושאים את כח התלמוד, כאן פירושו כמשמעו.
3. ו״הארון״ כאן כמשמעו.
4. מוכח א״כ שהארון כמשמעו, שציום לשים את ספר התורה מצדו.
5. כדלעיל פסוק ט׳ ״הכהנים בני לוי״.
6. את ספר התורה מצד ארון ברית ה׳.
7. עצם משא ארון ברית ה׳ (אחרי שבני אהרן הכהנים עסקו בפירוק הארון והכרובים – במדבר שם פסוק ה׳).
8. את ״ספר התורה״.
9. כפי שפירש רבינו לעיל בפסוק ט׳.
10. כדלעיל פסוק ט׳ ״הכהנים בני לוי״.
את הלוים – לדעת הראב״ע והרמב״ן מתכוון הכתוב כאן לאותם הלוים שנזכרו למעלה (בפסוק ט׳), דהיינו הכהנים, שהרי הלוים לא היו רשאים לנגוע בארון (במדבר ד׳:ט״ו). השוה את פירושנו למעלה כז, ט׳-י׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כו) לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָיָה⁠־שָׁ֥םא בְּךָ֖ לְעֵֽד׃
"Take this book of the law, and put it by the side of the ark of the covenant of Hashem your God, that it may be there for a witness against you.
א. וְהָיָה⁠־שָׁ֥ם =א (אין געיה)
• ל=וְהָֽיָה⁠־שָׁ֥ם (געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
למשמרת לפני העדות – שמות ט״ז:ל״ג-ל״ד, במדבר י״ז:כ״ה
סַבוּ יָת סִפְרָא דְּאוֹרָיְתָא הָדֵין וּתְשַׁוּוֹן יָתֵיהּ מִסְּטַר אֲרוֹן קְיָמָא דַּייָ אֱלָהֲכוֹן וִיהֵי תַמָּן בָּךְ לְסָהִיד.
Take this book of the law, and put it in the side of the Ark of the Covenant of the Lord, and it shall be there for a witness against you.
סבו ית ספר אוריתה הדיןא ותשוון יתה מן סטר ארון קיימה די״י אלהכון ויהוי תמן לכוןב לסחד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״הדה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לכון״) גם נוסח חילופי: ״בכון״.
סבו ית סיפרא דאורייתא הדא ותשוון יתיה בקופסא מן צטר ימינא דארון קיימא די״י אלקכון ויהי תמן בכון לסהיד.
Take the book of this law, and put it into a chest on the right side of the ark of the covenant of the Lord your God, that it may be for a testament to you.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה, תּוֹרָה מְגִלָּה מְגִלָּה נִתְּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ׳:ח׳) ״אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָּאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר״, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה״, וְאִידָךְ נַמִּי הָכְתִיב ״לָקֹחַ״, הַהוּא לִבְתַר דְּאִידְבַּק. וְאִידָךְ נַמִּי הָכְתִיב ״בִּמְגִלַּת סֵפֶר״ הַהוּא דְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִיקְרֵי מְגִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר ״(רָאִיתִי) [וָאֶרְאֶה] וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה״.
לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית⁠־ד׳ אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה⁠־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד
לעד ודאי
לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְגוֹ׳. הֲרֵי בֵּאַרְנוּ הַדְּבָרִים. אֱלֹהֵיכֶם. אֱלֹהֶיךְ. אֵל. אֱלֹהֵינוּ. שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא? אַדְמַת קֹדֶשׁ וַדַּאי, שֶׁהַיְנוּ אֶרֶץ הַחַיִּים. אֶרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, עָלָיו וַדַּאי, הַיְנוּ בַּתְּחִלָּה, וְכָל שֶׁכֵּן לְאַחַר כָּךְ. לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב וְהָיָה שָׁם בְּךְ לְעֵד, לְעֵד וַדַּאי, שֶׁיָּעִיד עֵדוּת.
(זהר דברים דף רפד:)
כ׳ד׳ו הד׳א אלספר אלתוראה וצירוה אלי ג׳אנב צנדוק עהד אללה רבכם יכון ת׳ם עליך שאהדא
קחו את ספר התורה הזה ושימו אותו לצד ארון עדות ה׳ אלוהיכם והיה שם בך לעד.
לקוח – כמו: זכור (שמות כ׳:ז׳), שמור (דברים ה׳:י״א), הלוך (שמואל ב כ״ד:י״ב).
מצד ארון ברית י״י – נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (בבלי ב״ב י״ד:). יש מהם אומרים: דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים: מצד הלוחות היה מונח בתוך ארון.
לקח – The grammatical form and its meaning are the same as in (Shemot 20:8) זכור; (Devarim 5:12) שמור; (Yirmeyahu 2:2) הלוך.
מצד ארון ברית י"י [TAKE THIS BOOK OF THE LAW AND PUT IT] AT THE SIDE OF THE ARK OF THE COVENANT OF HASHEM – The sages of Israel differ about it (the meaning of the phrase "at the side of the Ark") in Treatise Bava Batra 14a. Some of them say: A board projected from the Ark outside it and there it (the song) lay, while others say that it lay at the side of the Tablets within the Ark.
פס׳: לקוח את ספר התורה הזה – שהיו לוקחין אותו.
ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ – מיכן אמרו דף היה יוצא מן הארון שעליו ספר התורה מונח. ויש אומרים מצדו מתוכו היה מונח שהיו שני הלוחות ביחד והתורה מצד אחד בתוך הארון:
והיה שם בך לעד – עם כל ישראל ידבר, והכהנים בכללם, כאשר דבר לישראל עם הראובני והגדים לבדם, כמו שפירשתי (ראב״ע דברים ג׳:י״ח).
IT MAY BE THERE FOR A WITNESS AGAINST THEE. Moses speaks to all of Israel. The kohanim are included when he speaks to Israel. However, when Moses addressed the Reubenites and the Gadites he spoke to them alone, as I previously explained.⁠1
1. See Deut. 3:18.
והיה {שם} בךא לעד – כשתגלו, יראו כל העולם שהעיד הקב״ה בכם, ועמד עמכם באמונתו, ואתם פשעתם.
א. בכ״י מינכן 52: בכם.
והיה {שם} בך לעד – THAT IT MAY BE {THERE} FOR A WITNESS AGAINST YOU – When you shall be exiled, the entire world shall see that the Blessed Holy One testified against you, and He stood by you in His faithfulness, but you transgressed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלהיכם – שיהיה מונח בארון מן הצד. ובא לומר שגם השירה הזאת תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה, כי היא שם לעד.
ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם, "you are to place it on the side of the Ark of the Covenant with the Lord your God.⁠" It was to be placed inside the Ark, on the side of the Tablets. The verse refers to the text of the song in Haazinu. It should be deposited there next to the Torah scroll seeing that its text was part of the Torah. It was to remain there permanently.
לקוח את ספר התורה – מדרש באותו יום של שבעה באדר קודם פטירת משה רבינו כתב י״ג ספרי תורה לשנים עשר שבטים וקרא לכל שבט ושבט והוכיחן והזהירן על התורה ועל המצות אנשים בפני עצמן ונשים בפני עצמן ואמר להם הזהרו כלכם בספר התורה הזה שאני נותן לכם לשמור ולעשות וספר תורה אחד לקח והניחו לצד ארון הברית שנא׳ לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳. וי״א שירד גבריאל ונטל את התורה מידו של משה והעלה אותה לב״ד הגדול שבשמים הרי להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה שנא׳ צדקת ה׳ עשה וגו׳ ולא עוד אלא שצדיקים שבמרום קורין בו בשני ובחמישי ובשבתות ובראשי חדשים וימים טובים בפ״ק דב״ב פליגי ר׳ מאיר ור׳ יהודה חד אמר שהספר תורה היה מונח בארון וחד אמר מצדו וכו׳ כדאיתא התם.
לקח את ספר התורה הזה, "take this book of the Torah!⁠" according to a Midrash, on this date, the seventh day of the month of Adar, Moses personally wrote 13 Torah scrolls one each for the twelve tribes. He read out of each one before each of the tribes passages of warning, exhorting them to observe the Torah meticulously. He read to the men and women separately, warning them to treasure their Torah scroll and protect it from all hazards. Moses took the thirteenth Torah scroll and deposited it in the Holy Ark next to the second set of Tablets. This interpretation is based on the text of this verse, which appears portray him as instructing the priests to do so,⁠1 Other commentators suggest that the archangel Gavriel descended from the heavenly regions and took the thirteenth Torah scroll back with him to those regions. The reason for this was to acquaint the residents of those regions with the greatness of Moses. This exegesis is based on Deuteronomy 33,21: צדקת ה' עשה ומשפט עם ישראל, "He executed the righteousness of the Lord and His ordinances with Israel.⁠" Not only this, but the righteous in those regions read from this Torah scroll every Monday and Thursday, every Sabbath and on every New Moon and the festivals. In the first chapter of the tractate Baba batra, folio 14 there is reported a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehudah, about whether the Torah scroll was deposited inside the Holy Ark or next to it.
1. [as being "only" a Levite he had no access to the Holy Ark inside the tabernacle. Ed.]
לקוח את ספר התורה – מדרש באותו יום של ז׳ באדר קודם פטירת משה רבינו כתב י״ג ס״ת י״ב לי״ב שבטים וקרא לכל שבט ושבט והוכיחו ולכל א׳ הזהיר על התורה ועל המצות אנשים בפ״ע ואמר להם הזהרו כלכם בספר התורה הזה שאני נותן לכם לשמור ולעשות וס״ת א׳ הניח סמוך לארון הברית שנא׳ לקוח את ס״ת הזה מצד הארון ברית ה׳ אלהיכם ויש אומרים שירד גבריאל ונטל את התורה מידו של משה והעלה למרום לב״ד הגדול שבשמים כדי להודיע צדקתו של משה בפמלייא של מעלה שנא׳ צדקת ה׳ עשה ולא עוד אלא שנשמתן של צדיקים קורין בו בב׳ ובה׳ ובשבת ובי״ט ובר״ח עכ״ל הרמב״ן ז״ל. ובפ״ק דב״ב פליגי בה ר״מ ור׳ יהודה ח״א ס״ת היה מונח בארון וח״א מצדו דתניא ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת ששה טפחים והלוחות ארכן ועביין ג׳ מונחות רחבן כנגד ארכו של ארון והלוחות אוכלות בארון י״ב נשתיירו שם שני טפחים שבהם ס״ת מונח שנא׳ אין בארון רק ב׳ לוחות ואין הוי מיעוט ורק הוי מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ספר המונח בארון ארון לארכו יצא ונכנס ארון לרוחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שני טפחים כדי שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר באמה בת חמשה טפחים הלוחות ארכן ששה ורוחבן ועביין ג׳ ומונחות רחבן לאורך הארון כמה לוחות אוכלות בארון נשתייר שם טפח מחצה צא מהם חצי טפח אצבע לכותל נשתייר שם טפח שבו עומדין שנא׳ אפריון עשה לו עמודיו עשה כסף וארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח בצדו ועליו ס״ת שנאמר לקוח את ספר התורה ושמת אותו מצד ארון ברית ה׳ מצדו היה ולא מתוכו ומה אני מקיים אין בארון רק לקיים שברי לוחות שמונחים בארון ור׳ מאיר נפקא ליה מדכתיב בפ׳ עקב על הלוחות הראשונים ושמתם בארון מלמד שהלוחות ושברי הלוחות מונחים בארון ור״י נפקא ליה שא״ל הקב״ה יישר כחך ששברת ור״מ מיבעי ליה מקמיה ארגז ס״ת היכא דהוה יתיב דפא הוה נפיק ויתיב עילויה ס״ת ור״מ האי מצד ארון מאי עביד ליה מיבעי ליה דמנח ליה בצד ולא מנח ליה לוחות ולעולם בגויה בארון ומצדו ור״מ עמודים היכא הוו קיימי מאבראי עכ״ל הרמב״ן ז״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

לקוח כמו זכור שמור הלוך. שהם לשון הווה לא לשון צווי אף כאן לקוח לשון הווה עליכם לקחת את ספר התורה הזה לשים אותו מצד הארון להיות לך לעד כל הימים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

והיה שם בך לעד – יעיד שידעתי שתעזבו את תורת האל יתברך, ושבשביל זה הוצרכתי לשים ספר תורה אחד במקום שלא יכנס שם אדם זולתי כהן גדול אחת בשנה. ויעיד זה הספר שכל מה שימצא כתוב בספר התורה, שימצאו ביד צדיקי הדור, הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני, בלי תוספת וחסרון, ובזה לא יולד ספק לכם עליהם.
אמנם הספר שמצא חלקיהו נראה שהיה הספר שנתן משה אל ״הכהנים נושאי ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ שהזכר למעלה (פסוק ט׳), שהיה פרשת המלך בלבד, ובו כתב יהושע הברית שחדש עם ישראל בשכם, שקבלו עליהם בו לעבוד את האל יתעלה ״באמת ובתמים״, שהוא בעיון ובמעשה. וכשקרא בו יאשיהו, וראה שרחקו מכל זה, חרד ודרש את ה׳ על זאת (מלכים ב כ״ב:י״ג).
והיה שם בך לעד, the written Torah, reposing in the Holy Ark is witness that I have predicted and warned against your abandoning God and His Torah. This is why I arranged for this testimony to be preserved in a place accessible even to the High Priest only once a year on the Day of Atonement. This original copy of the written Torah will, if need be, prove that all that is written in all the Torah scrolls later and accessible to all the people all the time was a true copy of the Torah Moses had received from God at Mount Sinai. It will serve as proof that the Torah scrolls in circulation among the Torah scholars and the righteous people who commissioned copies for their private libraries, are all true to the original and do not contain additions or omissions.
It would appear, however, that the Torah scroll found by the High Priest Chilkiyah (Kings II 22,8) was the very one which Moses had handed over to the priests who carried the Ark across the river Jordan which we referred to earlier. It contained only the passage dealing with the legislation pertaining to the king. It was this scroll in which Joshua wrote (added) the renewal of God’s covenant with the people which took place at Shechem. This was the record of Israel’s renewed undertaking to serve the Lord. Compare Kings II 22,13 where King Yoshiyahu refers to this scroll containing matters not contained in Moses’ original Torah scroll, as Joshua had written part of this scroll after the covenant’s renewal in Shechem. The King had become painfully aware how far the people had strayed from their solemn undertaking.
כמו זכור שמור הלוך. שהם לשון הוה ולא לשון ציווי, כלומר עליהם לקחת את ס״ת הזה ולשום אותה מצד הארון, להיות לעד כל הימים:
Like remember, keep, going. Which are forms of the present tense, rather than an imperative. It is as if he said to them [it is your responsibility] to take this Seifer Torah and to place it at the side of the Ark, as an eternal witness.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מצד ארון ברית ה׳ – נחלקו בו חכמי ישראל, יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון:
לקח וגו׳ – כבר הזכרנו (פירוש לעיל פסוק י) שלפי האמור בדברים רבה (ט, ט), משה לפני מותו לא כתב רק את ספר⁠־התורה הזה שנועד להישמר בקודש הקודשים, אלא נתן לכל שבט ושבט ספר תורה אחד שנכתב בעצם כתב ידו. במקום אחר עמדנו על המשתמע מכאן: כל התורה כולה כבר הייתה ידועה לעם במשך ארבעים שנה כתורה שבעל פה – לפני שניתנה לו כתורה שבכתב.
במסכת גיטין (ס.) מביאים חז״ל את האמור כאן, ״לקח את ספר התורה הזה״, ובהקשר לפסוק זה הם דנים בשאלה אם ״תורה מגילה ניתנה״ או ״חתומה ניתנה״. שאלה זו איננה נוגעת כלל לעובדה שהדגשנו לעיל. מכל השקלא וטריא של סוגיית הגמרא מוכח – וזו גם דעת המפרשים – שהשאלה שם איננה כיצד התורה שבכתב ניתנה לעם, אלא כיצד נכתבה על ידי משה, האם ״מגילה מגילה״ – הווי אומר שכל הלכה נכתבה מיד לאחר שנתגלתה לו – או ״חתומה״, כספר שלם אשר פרשיותיו מסודרות לפי נושא וכתובות כמקשה אחת. עיין תוספות ומפרשי התוספות שם. (רק על שמונה פרשיות אומר רש״י: ״נאמרו ונכתבו ונמסרו״.)
על פי האמור לעיל, תיבת ״ניתנה״ (בגיטין שם) מתייחסת לשימת ספר התורה בתוך הארון שבקודש הקודשים או לצדו (עיין ירושלמי סוטה ח, ג בסופו, ומראה הפנים ד״ה על דעתיה דר״מ).
{לשון המחבר:} ועוד אפשר, וזה נלע״ד עיקר, שלשון נתינה כאן אינו מיד משה לישראל אלא מהקב״ה למשה, דומיא דלשון מתן תורה. ולפי שמשה לא כתב התורה מפי עצמו אלא מפי הקב״ה יקרא אליו והוא כותב על ספר בדיו, על כן כתיבה כזו נתינה קרו לה, כלומר נתינת התורה בכתב. תדע דרק מכתיבה מיירי התם דאי לא כן אלא נתינה דווקא קאמר, אדבעי אליבא דמאן דאמר חתומה ניתנה, או דלמא כיון דלא אפשר כתבינן דלא הוי אלא היתר דרבנן משום עת לעשות וגו׳, לימא או דלמא כיון דרק ניתנה חתומה והכתיבה היתה מגלה מגלה, כתבינן, דהוי היתר אפי׳ דאורי׳. וכן היכא מוכח מקרא במגילת ספר כתב עלי דמגלה מגלה ניתנה, דלמא משום הכי נקראת תורה מגלה כיון דנכתבה מגלה מגלה אעפ״י דניתנה חתומה. אלא ודאי כל נתינה בסוגיא זו כתיבה היא כנ״ל.
מצד ארון וגו׳ – לדעת ר׳ מאיר במסכת בבא בתרא (יד.) יש לשים אותו בתוך הארון, לצד הלוחות. בירושלמי (סוטה ח, ג) אומרים חז״ל שה״עדוּת״ הנזכרת בשמות (כה, כא) כוללת, לדעת ר׳ מאיר, גם את ספר התורה; וכן הוא אומר גם כאן: יש לשים את ספר התורה שם כדי להיות עד בישראל. אולם ר׳ יהודה (בבא בתרא יד.) מפרש על פי לשון הכתוב כאן, שספר התורה לא הושם בתוך הארון אלא על לוח בולט בצדו של הארון.
לקוח1 את ספר התורה: ולא אמר ׳קחו׳2, כי באמת עדיין לא הגיעה השעה לכך, שהרי היה נצרך לקרוא השירה בספר תורה ברבים3, אלא אמר עתה שתגיע השעה להניח בצד הארון4. ועיקר המאמר היה לצורך ענין הדיבור (פסוק כ״ח) ״הקהילו אלי״ כמו שיבואר.
מצד ארון ברית ה׳: כבר ביארנו בספר במדבר (י,לג)5 ע״פ הברייתא, שלוחות השניות לא נקראו ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״, אלא, או לוחות הראשונות שנשברו, או ספר תורה6. והבאנו שם מחלוקת תנאי ר׳ יהודה בן לקיש ורבנן, אי היה בארון שעשה בצלאל בכל משך המדבר גם הלוחות שנשברו7, או גם הספר תורה8. והנה, לרבנן שהיו הלוחות שנשברו באותו ארון, ומשום הכי נקרא ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״, ניחא בפשיטות9. אבל לריב״ל דסבירא ליה דשברי לוחות היו בארון בפני עצמו, ולא נקרא ארון של בצלאל ״ארון ברית״ אלא משום ספר תורה היינו פרשיות של תורה10, א״כ אין מדויק לשון ״מצד ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״, שהרי לא נקרא הכי אלא משום הספר תורה, וא״כ איך אפשר לומר על הס״ת שיניח ״מצד ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״11.
אבל נראה, דריב״ל מודה דאחר הליכת המדבר12 הניחו שברי לוחות בארון שעשה בצלאל, אלא סבירא ליה דכמו במדבר הלכו שברי לוחות בארון בפני עצמן, כך היה תמיד שבשעת מלחמה נטלו השברי לוחות מזה הארון והניחום בארון השני ונשאוהו למלחמה, אבל אחר המלחמה הניחום בארון שבקדש הקדשים. והיינו דאיתא במסכת ב״ב סוף פ״א (יד,ב) דשברי לוחות היו בארון שבקדשי הקדשים13, והוכיחו מקרא דשלמה המלך14. ולא כתוספות עירובין (סג,ב)15 דלמ״ד שני ארונות היו, צריך לומר שהניחו השברי לוחות (בארון) בימי שלמה בבנין הבית, וסבירא ליה דמאז והלאה מודה ריב״ל שלא באו למלחמה16. וזהו דוחק. והרמב״ן בפרשת עקב (י,א) הוכיח מזה דסוגיית התלמוד דבבא בתרא דלא כריב״ל. ולדברינו אין שום קושיא, דודאי כולי עלמא מודי בזה17, אלא דלריב״ל היתה המצוה18 ליטלם למלחמה, ולצורך מצוה רשאים ליכנס לקדש הקדשים, כמו שכתבו התוספות בב״ב (יד,א)19. מעתה שפיר נקרא אז20 הארון שעשה בצלאל ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ מחמת שהיו מונחים בו21 שברי הלוחות.
והיה שם בך לעד: כל התורה22 שהשירה בכללה. וכמו שהשירה לעד23, ממילא כל התורה ״לעד״.
ואמר בלשון יחיד ״בך״, ואע״ג שהחל בלשון רבים ״ושמתם״, היינו משום שבשעה שמדבר עם האומה בכלל מכנה אותה בלשון יחיד, אבל כשמדברים עם הרבה אנשים בשעה שאינו נוגע לשליחות הכלל, הרי הם רבים24, וכך כתב הגר״א ז״ל בספר אדרת אליהו 25. ומשום הכי, הציווי ״ושמתם״ לא בא מחמת שליחות של ישראל, משום הכי דיבר בלשון רבים, אבל בדברו ״והיה שם בך״ הכוונה שמדבר עם הלוים בשם כל ישראל, משום הכי אמר בלשון יחיד. ועיין בסמוך.
1. רש״י: כמו ״זכור, שמור, הלוך״, וכוונתו שזהו בנין המקור, שאינו מוגבל לזמן מסוים (השוה ״זכור את יום השבת״ – ׳זכרהו תמיד׳ – רש״י).
2. ציווי ובלשון רבים.
3. כמוזכר להלן בפסוק ל׳.
4. לכן לא כתוב בלשון ציווי שמשמעותו – מיידית.
5. בהרחב דבר.
6. (בסוף דבריו) וזה לשונו: אלא ברור לחז״ל (דעת רבינו נגד המפרשים של רש״י ועוד בסוגיא) שלא נקרא ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ (על) לוחות השניות, שהרי לא נכרתה ברית עליהם מחדש, ולא נקרא ״ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ אלא או לוחות ראשונות שנכרתה עליהם ברית בראשונה, או על התורה שנכרתה עליה ברית עם משה אחר העגל, כדכתיב (שמות לד,כז) ״כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״.
7. בנוסף ללוחות השניים, ולא היה ארון נוסף עבור הלוחות שנשברו – דעת רבנן.
8. (וזה לשונו) ירושלמי שקלים פרק ו׳ הלכה א׳: תני, רבי יהודה בן לקיש (ריב״ל) אומר, שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו, ואחד שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו (כמובן, בנוסף ללוחות השניים) היה מונח באהל מועד, הדא הוא דכתיב (במדבר יד,מו) ״וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה״. וזה שהיו שברי לוחות נתונים בו, היה שנכנס ויוצא עמהם. ורבנן אמרי, ארון אחד היה, ופעם אחת יצא בימי עלי – ונשבה.
9. מדוע אותו ארון נקרא אצלנו ״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ – שהצטוו לשים בצדו את הס״ת.
10. היינו ׳מגילה מגילה׳, שהרי בזמן המדבר עוד לא היה ׳ספר תורה׳.
11. כאשר ספר התורה הוא העושה את הארון ל״ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״!
12. מתחילת שנת הארבעים שהחלו ללכת לכיוון ארץ ישראל.
13. עיין שם שברור לגמרא שלכולי עלמא שברי לוחות היו בארון שבקדש הקדשים, והגמרא רק דנה מהיכן ילמד רבי מאיר את זה, כשלרבי יהודה לומדים זאת ממקרא דשלמה המלך, ולר״מ לומדים זאת מלעיל (י,ב) ״אשר שברת ושמתם בארון״. טוען רבינו, אם כך, קשה לומר שריב״ל בירושלמי יחלוק על סתמא דגמרא דבבלי.
14. מלכים א, ח-ט ״אין בארון רק שני לוחות אבנים, אשר הניח שם משה בחורב, אשר כרת ה׳ עם בני ישראל בצאתם ממצרים״. ״אין... רק״ – מיעוט אחר מיעוט – לרבות.
15. ד״ה כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה.
16. ... ואפילו למאן דדריש מ״אשר שברת ושמתם בארון״ – היינו, בבנין הבית שהיתה מונחת עדי עד...
17. ששברי הלוחות היו בארון שעשה בצלאל, בקדש הקדשים.
18. ׳מצוה׳ דייקא.
19. ד״ה שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק: ואם תאמר, והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון כי אסור ליכנס לבית קודש הקדשים... יש לומר, דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים... (עכ״ל), כלומר, מותר להכנס לקודש הקדשים כדי להוציא ספר תורה משם אם זה לצורך, והרי אין צורך גדול מאשר עזרת השכינה במלחמה על ידי נוכחות הארון!
20. עוד לפני שהכניסו לתוכו את ספר התורה.
21. מתחילת שנת הארבעים שהחלו ללכת לכיוון ארץ ישראל.
22. כי מדובר על ״ספר התורה״ ולא על ״השירה״.
23. פסוק י״ט ״למען תהיה לי השירה הזאת לעד״ (עיין שם בפירוש רבינו).
24. כלומר, כתוב בלשון רבים.
25. לעיל בפרשת נצבים (כט,יח) רבינו הביא את שיטת הגר״א הזאת פעמים רבות לאורך כל פירושו.
ושמתם אותו וגו׳ והיה שם בך לעד. קרוב להאמין כי ספר תורה שמצא חלקיה בבית ה׳, היה ספר תורה שכתבו משה ולהיות שמתחלת נתינתו נתן לתכלית זה להיות לעד נגד מרים וערפם הקשה של ישראל כמ״ש והיה שם בך לעד, על כן חרדו עליו כל החרדה ההיא, וזה דעת יוסף לרומיים והיא עדות יקרה לכל באי עולם שהרי יוסף קדמון הוא ומכת הפרושים היה, וקבלת אבותיו היה מעלה על ספר, וכן כתב בקדמוניות Antiq. Lib. X. Cap. V. Ce grand pretre trouva les livres saints que avaient ete laisse par Moise et que l' on conservait dans le Temple. וידוע מ״ש רבותינו שפתחו הספר ומצאו לפניהם כתוב פסוק יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת וגו׳, ואם תזכה תבחין שבכלל דברי יוסף דבריהם שכן כתב עוד Parceque ajouta-t-il il avait sujet de craindre que par punition.... il ne fut chasse de son pays avee tout son peuple pour etre mene dans une terre lointaine. האין זה כמעט הפסוק מתורגם כצורתו? וכבר במקומות רבים העירותי על הדמיונות הרבות שיש ללקט בין דברי יוסף הכהן לדברי קבלת רבותינו, והגם שרמזנו על קצת מהם לא חסרנו אלא ככלב הלוקק מן הים, ועתה אני מוסיף שכהנה וכהנה יש ללמוד מידידיה אלכסנדרי ושניהם עדים כשרים, נאמנים, ויקרים, שקבלת הפרושים היא קבלת האומה וכבר בהוייתה היתה גם קודם לפרסומה וחלילה להם לבדות הדברים מלבם, ואני חוזר ומבקש ממשכילי עמנו שיתנו לבם להעריך זה לזה בכל חלקי דבריהם הנוגעים זה לזה, ייראו נפלאות לאשר ולקיים אמתות תורה שבע״פ, ואם בעל היכולת והחיים יתן לנו היכולת והחיים לבוא עד תכלית המלאכות הרבות אשר לפנינו, עוד נטפל בזה בע״ה במאמר מיוחד, וזה שלפנינו כאחד מהם, וכיוצא בו מצינו בדבר הקינה על יאשיה שכן כתוב ויקונן ירמיהו על יאשיה ודעת רבותינו ידוע שהיא מגלת איכה שנאמר בה רוח אפינו משיח ה׳ ולא כן דעת קצת פשטנים, ועתה בוא וראה עדות יוסף הכהן הקדמון שכתב. Et le prophete Jeremie fit a sa louange des vers funebres qu' on a eneore aujourd' hui. Lib. X. cap. Vll הרי שכתב שקינת ירמיהו על יאשיה עדיין היתה ידועה בזמנו, ולא יתכן זה על שום חבור או קינה נפרדת כי מעולם לא ידענו כזאת בישראל, ולא שמענו שיהיה דבר זה בימות יוסף, אלא מוכרח אתה לומר שעל מגלת איכה ידבר, וכן דקדק בלשונו שכתב des vers funebres קצת חרוזי הספד המורים באצבע על הפסוקים המדברים על יאשיהו.
והיה שם בך לעד כי אנכי ידעתי. על ידי פסוק זה אורו עינינו להבין הדבר הקשה שמצינו בספר מלכים על ספר תורה שמצא חלקיה בבית ה׳ כמ״ש למעלה, ורבים טעו ואמרו שלא היה ס״ת נודע קודם המעשה ההוא, ובזה כשלו ונלכדו הפוקרים להכחיש שיהיה ספר התורה הזה שלם בתורתו כאשר יצא מידי אביר יעקב מרע״ה, ולא שתו אל לבם כי ממקום שבאו יש להרים קרן תורתינו כי הן לו יהי שלא היה ס״ת נודע, כיצד היו מתנהגים בענין הדת והמשפטים והקרבנות? על כרחינו לומר שהיו הכללים מקובלים באומה ונמסרים מזה לזה ואם לא היתה קבלה בעולם, וגם ספר התורה לא היה נודע כיצד ישוער במשך כמה דורות גוי שלם בלא תורה ובלא מצוה? והאמת שהיה ס״ת נודע, ואם חרדו כל החרדה ההיא על ספר התורה שמצא חלקיה שני טעמים בדבר, האחד שאותו ס״ת היה בעצמו ספר התורה הזה שכתבו משה, ונתן אותו ללויים וא״ת מה יתרון לס״ת הזה יותר מאחרים, הרי אומר בפירוש בפסוק שלפנינו לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו׳ והיה שם בך לעד כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני וגו׳, הרי לך בפירוש שס״ת זה שכתבו משה לתכלית זה נכתב ונתן בארון להיות לעד נגד המרי והערף הקשה של ישראל וכלומר בעודי חי הייתי אני מעיד בכם בפי ומתרה בכם, עכשיו שאני מת מי יעיד בכם תחתי? הרי כאן ס״ת זה שיעיד בכם. — על כן רגזו וחלו חלקיה ואנשיו כשמצאו הספר ההוא כי הוא כאלו משה עצמו עומד וצוות כנגדם — ואחר שבאנו לבלל זה בוא וראה עוצם דקדוק חכמינו בדרשותם גם על פי פשטן של כתובים שהרי בא לשון עדות על שירת האזינו כמ״ש ואעידה בם את השמים ואת הארץ, ואין ספק שעל שירת האזינו הכוונה כמ״ש האזינו השמים וגו׳, וכנגד זה נקרא ס״ת כלו עד ולהעיד נכתב ונתן כמ״ש והיה שם בך לעד, ולמה נקרא עד? אין לך לומר אלא מפני השירה שנכתבה בו, שהיא עקר ההתראה והעדות, ובזה צדקו באומרם על כתבו לכם את השירה הזאת, שמכאן רמז לחיוב כתיבת ס״ת כי הס״ת נקרא כלו על שם השירה הכתובה בו כמו שנקרא עד על שם ההתראה והעדות והיא השירה שנכתבה בו, ועיין עוד מה שכתבתי על כתבו לכם את השירה הזאת.
לקוח – מקור במקום צווי, כמו למעלה ט״ו:ב׳.
מצד ארון וגו׳ – בבבא בתרא י״ד. נחלקו רבותינו היכן הונחה התורה. לדברי רבי מאיר היתה מונחת בתוך הארון; לדברי רבי יהודה מבחוץ על דף בולט. לדברי תרגום יונתן הניחו את התורה בקופסה מן הצד. גם בשמואל א ו׳:ח׳,י״א,ט״ו, נזכר ארגז שמצד ארון הברית.
והיה שם בך לעד – יש לעיין אם הכוונה לאותה עדות של השירה (כנזכר בפסוק כ״א), או שמא הכוונה שהתורה תהא עדות נוספת נגד ישראל אם יעזבו את מצוותיה ויביאו לידי חרון אף ה׳. במלכים ב כ״ב:י״ג,ט״ז, משמע יותר כסברא השניה.
לקוח את ספר התורה הזה וכו׳ בך לעד – הנה הוא לעד על המוקיר את ספר התורה ומחשב דבריו ומאמין בו, אבל כי יעזבו השם ויעבדו אלהי נכר הארץ, איך יעיד הספר תורה בעוד שהוא ילעג עליה, לכן אמר אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה כו׳ בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה׳, שאף שממרים הייתם בכל זה עם ה׳, דבוקים אל ה׳, וכמו בעגל שצוה להרוג איש באחיו ולא מיחו בני ישראל, ובפעור הוקיעו אותם וכל ישראל שתקו (לבר זמרי), ואף כי אחרי מותי בודאי אף שתמרו את פי ה׳, אך דבר ה׳ ואהבת תורתו יהיה בכם, כי כל הדתות הבדויות בעת היה המחוקק חי שחקו לעגו לו ואחרי מותם נתקדשו בשקרים רבים ובתועבות, לא כן דת הישראלי, אשר בחיי משה עמד בעצם תקפו, ולכן אמר הכתוב הן בעודני חי כו׳ אף כי אחרי מותי בודאי תהיו עם ה׳, לכן יהיה בך הספר לעד, וכן מצאנו בדורו של אחאב שעבדו עגלי זהב של ירבעם ואעפ״כ היו מכבדין את התורה כמבואר בסנהדרין דף ק״ב, כנ״ל ע״ד צחות.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״באם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כז) כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת⁠־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת⁠־עׇרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי⁠־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃
For I know your rebellion, and your stiff neck; behold, while I am yet alive with you this day, you have been rebellious against Hashem; and how much more after my death?
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
אֲרֵי אֲנָא יְדַעְנָא יָת סָרְבָנוּתָךְ וְיָת קְדָלָךְ קַשְׁיָא הָא עַד דַּאֲנָא קַיָּים עִמְּכוֹן יוֹמָא דֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוֹן קֳדָם יְיָ וְאַף בָּתַר דַּאֲמוּת.
For I know your rebelliousness, and the stiffness of your neck: behold, while I am alive with you this day, you have rebelled against the Lord; but (how much) also after that I am dead?
ארום הא אנה כען ידעת ית תורעמנותכון וית קדלכון קשייא הא עד דאנה בחיין עמכון יומא הדיןא מסרבין הויתון בתר ממרה די״י ולהודב ארום בתר מתותי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולהוד״) גם נוסח חילופי: ״ולחוד״.
ארום גלי קדמיי ית סורהבנותכון וית קדלכון קשיא הא עד זמן דאנא בחיים ביניכון יומא דין מסרהבין הויתון קדם י״י ואוף כל דכן בתר דאימות.
For your rebellion is revealed before me, and the obduracy of your neck. Behold, while I am yet alive among you today ye are rebellious before the Lord; but how much more when I am dead!
על אחת כמה וכמה בתר דאימות.
How much more when I am dead!
הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ק״נ).
לאני עאלם כ׳לאפך וצעובה רקבתך הוד׳א ואנאא פי אלחיוה מעכם אליום לם תזלו מכ׳אלפין ללה פכיף בעד מותי
א. הוד׳א ואנא] הא אנא ד׳א א
כי אני יודע את מריך ואת קשיות עורפך, הן בעודי חי עמכם היום לא חדלתם מלהמרות את ה׳, וכל שכן אחרי מותי.
פס׳: כי אנכי ידעתי את מריך – במצרים.
ואת ערפך – בארץ.
הקשה – בגולה.
הן בעודני חי עמכם – מלמד שהיו מתביישין ממשה יותר מכל נביא וחוזה. אף כי אחרי מותי:
(כז-כט) ואף כי אחרי מותי – גם כי ידעתי אחרי מותי (דברים ל״א:כ״ט), כי כן אמר לי השם: וקם העם הזה אחר שתשכב עם אבותיך (דברים ל״א:ט״ז). וזהו: אחרי מותי.
(27-29) AND HOW MUCH MORE AFTER MY DEATH. In addition, I know that after my death…1 for God told me, and this people will rise up, and go astray (v. 16) after you sleep with your fathers. This is what after my death refers to.⁠2
1. You will rebel. According to Ibn Ezra, ve-af ki achare moti (and how much more after my death) means, and how much more after my death will you rebel.
2. After my death you will rebel.
כי אנכי ידעתי – יודע אני שאתם צריכים עדות, מתוך שאתם עתידים לעבור על מצות הקב״ה.
וערפך {ה}⁠קשה – לכופו לקבל עול שמים.
כי אנכי ידעתי – FOR I KNOW – I know that you need testimony, since in the future you will violate the commandments of the Blessed Holy One.
ערפך {ה}⁠קשה – and YOUR STIFF NECK – To force it to accept the yoke of heaven.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

ואף כי אחרי מותי – כ״י שנים אחרי מותי. יהושע פרנס את ישראל כ״ח שנה וב׳ שנים האריכו הזקנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

(כז-ל) ואמנם אמרו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו׳ טמון בו עניין. והוא שהשיר׳ הזאת לא אמרה משה רבינו בשם האל ית׳ לכללות ישראל עם היותה מאתו יתברך, אבל אמרה מעצמו כאלו הוא חברה וסדרה במתכונת׳ וזמירתה. והיה זה לפי שישראל לא יאמרו מאחר שהקב״ה מגיד שיהי׳ זה, הרי הדבר ברור לפניו ואין לנו עוד בו בחירה כי אנו מוכרחים במעשינו, הנה בעבור זה לא אמרה לכל העם כי אם בלשון עצמו. וכבר צוהו הש״י שיעשה כן באמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו׳, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו׳. ר״ל שמשה יעש׳ השיר׳ הזאת כאלו הוא מעצמו קודם מיתתו יגיד העתיד כאדם הרואה בעת הפרד נפשו מגופו מה יהיה באחרית הימים, לא שיאמר שהש״י עשה. כי על כן לא אמר בה וידבר ה׳ אל משה לאמר ולא אמר דבר אל בני ישראל לפי שלא יאמר אותה בשם האל כי אם בשמו׳ וכאלו הוא סדרה וחברה. וזהו ועתה כתבו לכם את השיר׳ הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם שכל זה יאמר ויעשה משה כאילו מעצמו התעורר אליו ולא במצות האל. ולכן אמר בסוף דבריו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה׳ ואף כי אחרי מותי. כאילו יאמר שהוא משכלו ואומד דעתו כפי מה שראה מענינם במדבר היה מגיד זה ושלמד אותו מק״ו, שאם בהיותו חי מלמדם להועיל, המרו אמרי אל, ואף כי יעשו זה אחרי מותו. ולא גלה שאמרו מפאת הודיע׳ האלהית, ולכן היו דברי השירה האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כאילו היה משה המדבר מעצמו ולא אמר כמו שאמר ישעיהו (סי׳ א׳) שמעו שמים והאזינו ארץ כי ה׳ דבר. וכבר כתבתי בפירושי לספר ישעיהו בפרשת (שם ה׳) אשירה נא לידידי שהשירה תמיד היתה מפעל הנביא ואינה מפעל הש״י, שלכן צוה למשה שיכתוב הוא שירת האזינו כאלו הוא מעצמו חברה וסדרה.
וזהו אמרו ללויים שעמהם היה מדבר הקהילו אלי את זקני שבטיכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו׳, שמורה שהיה מתרה בהם מעצמו לא בשם האל יתברך, והותר בזה הספק הי״ד:
ולהיות הזקנים והשוטרים מנהיגים את העם היה אומר אליהם מה שיאות ויתיחס אל כלל העם וזהו ואעידה בם כי השחת תשחיתון כי זה אשר אמר לזקנים ולשוטרים, אמרו בשם הקהל כלו.
וזה שאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם. כי באמרו אותם באזני הזקנים, היה כאלו אמרם באזני כל קהל ישראל, להיותם הם ראשיהם וזקניהם, גם כי הזקנים והשוטרים כלם שצוה להקהיל אותם קרא הכתוב קהל ישראל ולכן לא קראם עם ולא אמר את כל קהל ישראל.
ואמר עד תמם להגיד שלא לבד אמר הרעות שבשירה, כי אם הנחמה ואחרית הזעם הנזכר בה. וכלל גם כן באמרו עד תמם, שאחרי שאמר באזניהם דברי השירה, אמר מיד אחריהם לנחמם ולדבר על לבם פרשת וזאת הברכה, כדי ליפטר מהם בברכו את השבטי׳ בשם הש״י וספור מיתתו ומנוי יהושע. ואל זה כלו כוון באמרו פה עד תמם, והותר בזה הספק הט״ו:
נשלם סדר וילך
ואמר כי אנכי ידעתי – לרמוז שזה לא היה במאמר השם שגלה לו דבר זה. אלא הוא מצד ידיעתו היה יודע ומכיר רוע מזגם שהיו קשה עורף. ואמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ. לרמוז שאע״פ שאמר למעלה והיה שם בך לעד. שהתורה תתרה ותעיד בהם. עם כל זה היה צריך לחזור ולהעיד בהם שמים וארץ שהם קיימים. כי אולי הלוים ג״כ יאבדו ספר התורה. או יאבד מהם או יגנז. כשיבואו עליהם הגליות העתידות. ולכן חזר לומר ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמרו למה אתה צריך התראת התורה והתראת שמים וארץ. לפי שידעתי שאחרי מותי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלהים אחרים וקראת אתכם הרעה. לכן צריך ששמים וארץ יתנו עידיהם ויצדקו. ואמר כי ידעתי. לרמוז שאע״פ שהשם אמר לו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. לא רצה לומר להם מאמר השם. בענין שלא יאמרו שהיו מוכרחים לחטוא. אחר שאמר וקם העם הזה וזנה. לזה אמר כי ידעתי. כלומר בידיעתי אני משיג זה. ולכן אני רוצה להתרות בכם פעם שנייה:
אֶֽת⁠־מריך: במאריך ומקף. [אֶֽת⁠־מֶרְיְךָ֔].
הֱיִתֶם: ביו״ד א׳ לבד בכל הספרי׳, וכן הוא בהעתק הללי, ובמסורת1. וכ״כ הרמ״ה2 ז״ל, והייתם, הייתם, כולהו׳ באורית׳ בתרין יו״דין כתי׳, בר מן א׳ חס׳ חד יו״ד, וסי׳ ממרי׳ הֱיִתֶם3 עם ה׳, דפ׳ וילך. [הֱיִתֶם].
1. ובמסורת: מסורה צדית של ד על אתר (׳היתם ב׳ חס׳ והיתם גם אתם דשמואל׳).
2. הרמ״ה: הי״ה.
3. ממרי׳ הֱיִתֶם: פסוקנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

הן בעודני חי עמכם – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרוים חיים, והוא אומרו בעודני חי עמכם, פירוש בעוד שהחיים שלי עמכם, הא למדת שאחרי כן הוא חי גם כן אלא שאינו עמהם.
ואומרו היום – רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום.
ואומרו הייתם – לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט:).
הן בעודני חי עמכם, "Behold even while I am still alive amongst you, etc.⁠" This again reminds us of what the Talmud stated in Berachot 18 that the righteous are called alive even after their bodies have died. When Moses mentions the words: "here when I am still alive amongst you," he did not imply that he would soon die, but that he would live in a different region of the universe, one which could not be described as עמכם, "amongst you.⁠"
The Torah writes היום, "today,⁠" i.e. Moses hinting that the "amongst you" he spoke of refers only to the balance of the day on which he was addressing them. The plain meaning of the verse is that the word היום means עד היום, "until today.⁠"
The reason that Moses referred to the people's acts of rebellion in the past tense, i.e. הייתם, was in case they had already repented of their sins at that very hour. We have been taught in Kidushin 49 that if someone betrothes a woman on the understanding that he (the groom) is a totally righteous person, and we are aware that until very shortly prior to that moment he was a thoroughly wicked person, the lady in question has to consider herself as betrothed as we assume the groom had resolved to become a perfect בעל תשובה at the time he asked her to accept the token of her betrothal to him.
הן בעודני – לא מכח ק״ו זה היה יודע מרע״ה שישחיתו אחרי מותו, כדרך בן אדם שיתבונן במה שעבר ויגיד באומד שכלו מה שעתיד להיות, שהרי אדון הנביאים היה יודע זאת בדרך נבואה, כי השם אמר לו ואכל ושבע ודשן ופנה וכו׳, אולם רצה להראות עצמו כאילו מאומד דעתו אמר להם כן, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר, מאחר שהקב״ה מגיד שיהיה זה בלי ספק, הרי אנו מוכרחים במעשינו:
ממרים היתם עם ה׳ – וכן גם לעיל ט, ז,כד. כפי שאמרנו שם, מי שאיננו שומע בקולו של אחר קרוי ״ממרה בו״ או ״ממרה אותו״. אולם ״עִם ה׳⁠ ⁠⁠״ איננו מורה על התנגדות לה׳, אלא על קשר אתו, ו״ממרים היתם עם ה׳⁠ ⁠⁠״ מבטא את שני הצדדים של אופי ישראל, אשר תוארו לעיל על ידי ״ופנה״ וגו׳ ו״ולא תשכח״ וגו׳. במשך כל ימי מנהיגותו של משה, העם כבר הראה שני צדדים אלה של אופיו. נאמנותם מעולם לא הייתה מוחלטת, ובגידתם אף היא מעולם לא הייתה שלמה. בעת שהיו ״עִם ה׳⁠ ⁠⁠״, תמיד היו ״ממרים״ בבחינה מסוימת, וגם כ״ממרים״ הם נשארו ״עִם ה׳⁠ ⁠⁠״ בבחינה אחת. כפי שאמרנו לעיל, זהו שורש כל הרעה של נדודי ישראל ומקור נחמתם במשך כל הדורות.
כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה – אומר הנה ישראל עזים באומות כמ״ש חז״ל וזה להם מעלה וחסרון, מעלה שעי״כ האיש הישראלי נקל לו למסור את נפשו על מוקד האש ולא ימיר דתו בדת אחרת, אבל חסרון ג״כ כשאין הדור זכאי והמינות מתרבה, הנה להמיר דתם אין רוצים אבל רוצים כ״כ לפרוק עול, רוצה להיות יהודי ואעפ״כ יהיה מותר לו לחלל שבתות בפרהסיא ולאכול נבלות וטרפות ולעבור על כל התורה, ואיך יהיה זה, הנה הם לוקחים דרך זה לעצמם, לעשות באורים זרים בתורה ולאמר שהמצות נתנו לפי העת והמקום וכדומה, וז״ש כי מצד מריך תרצו לחטוא, ומצד ערפך הקשה תרצו להשאר בדת יהודית:
הן בעודני חי עמכם היום – יאמר הלא הורה זאת הנסיון כי ראינו שהתחילו עדת קרח לחלוק על מצות התורה בעוד משה חי כמו שחלק עליו בטלית שכולה תכלת וכדומה, ואעפ״כ לא חלק לאמר שרוצה לצאת מכלל ישראל רק דמה בדעתו שאעפ״כ קדוש יאמר לו, ואמר כי כל העדה כלם קדושים, וז״ש הלא בעודני חי שאז לא היה פתחון פה לאמר שבדורות הבאים חלו בה ידי זרים בהתורה ושנו אותה, וגם בעודני עמכם שאז אין פתחון פה להכחיש פרושה של התורה, כי הלא הנותן אותה עמהם ואומר כי כן קבלה, וגם היום שא״א לומר שנתנה רק לזמן הזה ולא לדורות הבאים, כי היום הוא בזמן הזה ואעפ״כ ממרים היתם. ולא שהמריתם לצאת מכלל ישראל רק עם ה׳. שנתתם עוד למריכם אמתלא שאתם עושים בזה רצון ה׳ ושאתם צדיקים, ואף כי אחרי מותי שתוכלו להמרות בשלשה הדרכים הרעים הנ״ל. ולכן:
את מריך: הוא הנעשה בכוונה שלא כדעת המצוה1.
ואת ערפך הקשה: הוא חטא הבא מחמת הטבע, שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם, שהוא באחורי הראש2, כמו שכתב הראב״ע פרשת יתרו3, משום הכי מכונה בלשון ״קשי עורף״, וכמו שכתבתי בספר שמות (לג,ג)4. והקדים משה שני דברים אלו שהביאום5 לידי עבודה זרה להכעיס, וכמו שכתבתי לעיל (ל,טו. לא,טז) דארץ ישראל גרמה לעבודה זרה מצד הטבע, וכ״ש בעת שהיו מעורבים עם ז׳ אומות6. ומשה רבינו הזהירם בשביל זה להטות את הלב לאהבה ודבקות7, והמה מרו את דברי קדשו ולא הכניסו עצמם במעלה עליונה זו. אמנם זה לבד לא היה רע כל כך8, אבל מזה נגררו אחר הטבע הקשה9 שהוא קשיות עורף שהיו רדופים אחר עבודה זרה, ומזה באו לידי עבודה זרה להכעיס.
הן בעודני חי עמכם היום: והיה נוח להיות דבוק בה׳ ולישא משא חסידות ואהבת ה׳, מצד שהיה הקב״ה משרה שכינתו בגלוי, וחלה רוח הקודש בנקל על מי שרצה להתבודד ולשאוף רוח הקודש. מכל-מקום:
ממרים הייתם עם ה׳: לא רציתם להשתעבד תחת הנהגה עליונה זו. וזו היתה עיקר שליחות המרגלים, כמו שכתבתי בפרשת שלח (במדבר יג,ב). ופירוש ״עם ה׳״10 – אע״ג שהייתם ״עם ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא עלה על הדעת לעבוד עבודה זרה ח״ו, אבל מ״מ ״ממרים הייתם״ שלא להתנהג במעלה עליונה זו, כרצון ה׳ שתהיו מתנהגים במדבר בזה האופן דוקא.
ואף כי אחרי מותי: שלא תהיה קרבת ה׳ עמכם בשפע יתירה, וקשה מאד להרגיל הדעת לאהבת ה׳ ודביקות כפי ההכרח לפי השעה, כמו שכתבתי.
ואמר ״הייתם״ בלשון רבים11, שלא היה המרי בהסכמת האומה בכללה, אלא רבים היו12.
1. כלומר מתוך מרי ומרד – להכעיס.
2. שהוא העורף.
3. הביאו רבינו בכמה מקומות לאורך פירושו, כמו שמות (לב,ט), וכן לעיל (י,טז) ולהלן (לג,כ) ועוד.
4. על הפסוק ״כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה״.
5. בתקופת שפוט השופטים, וכנ״ל.
6. ולא קיימו את מצות ה׳ להשמיד את שבעת האומות.
7. שרק מצב כזה יוכל להבטיח שלא יגיעו בסופו של דבר לעבודה זרה.
8. כי גם שמירת תורה ומצוות לאו מילתא זוטרתא היא.
9. בצירוף עם הטבע הקשה של ארץ ישראל המושך לעבודה זרה.
10. היה לו לומר ״את ה׳⁠ ⁠⁠״.
11. כשתחילת הפסוק בלשון יחיד ״את מריך ואת ערפך הקשה״.
12. כפי שהביא רבינו (לעיל פסוק כ״ו) בד״ה והיה שם בך לעד את שיטת הגר״א בענין זה.
כי אנכי ידעתי את מריך וגו׳. התורה ורבותינו יעידו על זה, ר״ל היות ישראל קשי האמונה וחזקי המצח וכמו שיאמרו היום מסתפקים Seeptiques וכל הקורות אותנו יעידו על זה, ומה שיש להעיר כי מדה זו היתה צריכה ומועילה מאד לבחירתנו ולהיותנו עם סגולה, וזה לבעבור לא נשתקע בעבודות הגוים ובתועבותיהם ולא נהיה פתאים מאמינים לכל דבר, כי קשה היה באותו זמן לסור ממנה וכל שכן להתקומם נגדה ולרדוף אותה עד חרמה, וטוב שיחסרו קצת באמונה הראויה ממה שיוסיפו לטעות על נקלה אחר הכוזבת. — והיה מהחכמה האלהית לבחור בעם שעל ידי תכונתו יהיה קרוב לריוח ורחוק מן ההפסד, ולפעול כל זאת לא היה ראוי עם רך הלבב ונוטה להאמין על נקלה, וקרוב לזה דברי רבותינו שאמרו לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהם עזים — וחכם מחכמי הגוים Lenz אמר בזמנינו ״אומר אני כי היהודים יש להם יתרון מרה על כל שאר בני אדם״. Je erois que les Juifs en general ont plus de fiel que les autres hommes — ואם בכל זאת פעמים הלכו אחר ההבל ויהבלו, אם לא היה טבעם החזק וקשי ערפם לא היו נמלטים ממנו — ומצאתי נעתק בזכרונותי לשון לא ידעתי מקורו, וכה אמר ״ישראל נוחלי דת האמת בני יעקב איש אמת כלו זרע אמת, נוח להם ולסבול עול גלות ומה שיגיעם מהאמין בדבר עד אשר יחקרו חקירה רבה אחר חקירה להסיר כל סיג מהדברים הנאמרים להם אפילו שיראה להם שהוא אות או מופת, והעד הנאמן.... ענין משה עם ישראל שהיו פרוכי עבודה קשה ונצטוה משה לבשרם ועם כל זאת אמר והן לא יאמינו לי והוצרך לכמה אותות, וזה אות אמת על עמנו עם ה׳ שלא יתפתו בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה עכ״ל — וזאת היתה הסבה שעד שלא הכתה שרש אמונת היחוד בלבם היו עם פוסח על שתי הסעיפים את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, ועל זה צעק מרה אליהו עד מתי אתם פוסחים, ורבותינו אמרו אי אתה יכול לעמוד על אופיא של אומה מתבקשים לעגל ונותנים מתבקשים לבי״המק ונותנים — וטבעם זה החזק כצור החלמיש הוא שעמד להם אחר הגלות לסבול כמה צרות רבות ורעות וגליות וטלטולים לכבוד ה׳ ואמונתו — ואינו רחוק ששתיקת תורה שבכתב מכמה אמונות יקרות כהשארות וכתחיה וכו׳, תהיה מחסרון הכנה בשומעים להאמין בהפנות ההנה חוץ מהטעם שרמזנו עליו פעמים כי הלמודים ההמה היו בכל מקום ובכל זמן ובכל דת ואמונה מסורים מפה לאזן, ולא בכתב, והעד המסתרים שבארץ יון שעליהם ירמוז ציצירו המליץ היותם מלמדים למחונכים lnities להאמין בהשארות הנפש.
אנכי ידעתי – משה רבינו מדבר כאן מתוך הנסיון. השוה למעלה ט׳:ו׳ והלאה.
ואף כי אחרי מותי – השוה שמואל א כ״ג:ג׳, יחזקאל ט״ו:ה׳, משלי י״א:ל״א. השוה את העשרה קל וחומר שבמקרא המנויים בבראשית רבה צ״ב:ז׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(כח) {מפטיר} הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת⁠־כׇּל⁠־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאׇזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת⁠־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃
Assemble to me all the elders of your tribes, and your officers, that I may speak these words in their ears, and call heaven and earth to witness against them.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
כְּנוּשׁוּ לְוָתִי יָת כָּל סָבֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן וַאֲמַלֵּיל קֳדָמֵיהוֹן יָת פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין וְאַסְהֵיד בְּהוֹן יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא.
Gather to me all the elders of your tribes, and your officers, and I will speak these words before you, and will call the heavens and earth to witness:
כנשו לוותי ית כל חכימי שבטיכון דייניכון וסרכיכון ואמלל במשמעהון ית פתגמיא האליין ואסהד בהון ית שמיא וית ארעא.
כנושו לוותי ית כל חכימי שיבטיכון וסרכיכון ואימליל במשמעהון ית כל פיתגמייא האילין ואסהיד בהון ית שמיא וית ארעא.
Gather together to me all the sages of your tribes and your officers, and I will speak all these words in their hearing, and will call heaven and earth to bear witness against them.
הַקְהִילוּ אֵלַי – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשכ״ד).⁠א
א. בדפוסים מופיע כאן קטע שמופיע לעיל על פסוק י״ט.
ג׳וקו אלי ג׳מיע שיוך׳ אסבאטכם וערפאיכם חתי אכלמכם בהד׳א אלכלאם ואשהד עליהם אלסמאות ואלארץ׳
הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם כדי שאדבר עמהם את הדברים האלה ואעיד עליהם את השמים ואת הארץ.
הקהילו אלי – ולא תקעא אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר: עשה לך חצוצרות (במדבר י׳:ב׳). ולא השליט יהושע עליהם,⁠ב ואף בחייו נגנזו ביום מותו,⁠ג לקיים מה שנאמר: אין שלטון ביום המות (קהלת ח׳:ח׳).
ואעידה בם את השמים וגו׳ – ואם תאמר: הרי כבר העיד למעלה: העדותי בכם וגו׳ (דברים ל׳:י״ט)דלישראל אמר,⁠ה אבל לשמים וארץ לא אמר. עכשיו בא לומר: האזינו השמים וגו׳ (דברים ל״ב:א׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״תקע״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״בחייו של משה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. המלים ״ביום מותו״ חסרות בכ״י מינכן 5. בכ״י ליידן 1, ויימר 652: ״יום מותו״. בכ״י ברלין 1221: ״לפני מותו״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, פריס 154: ״קודם יום מותו״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״התם״.
ה. כך תוקן בין השיטין בכ״י לייפציג 1, וכן בכ״י אחרים. במקור בכ״י לייפציג 1: ״העיד״, ונוספו סימני מחיקה.
הקהילו אלי ASSEMBLE UNTO ME [ALL THE ELDERS OF YOUR TRIBE] – They did not, however, blow the trumpets that day to call the congregation together [as is prescribed in Bemidbar 10:3], because it states "Make for you [two trumpets of silver]" (Bemidbar 10:2) (which Rashi explains to mean that no one should use them except himself), and he had not empowered Yehoshua to use them. Indeed they were hidden away even during his (Moshe) lifetime – on the day of his death, thus fulfilling the words of the text, "There is no authority on the day of death" (Kohelet 8:8) (cf. Tanchuma Vayechi 2 on ויחי and Tanchuma Beha'alotcha 10 on בהעלתך).
ואעידה בם את השמים ואת הארץ I WILL CALL THE HEAVEN AND THE EARTH AS WITNESSES AGAINST THEM – But if you ask, "Behold he has already above (Devarim 30:19) called heaven and earth as witnesses: "I call [the heaven and the earth] as witnesses this day against you etc.⁠"?! Then I reply: There he said this to the Israelites (he told them that He would do this), but now he intends to say "Give ear, O you heavens, [and I will speak; and hear earth] etc.⁠" (Devarim 32:1), thus calling them as witnesses.
פס׳: הקהילו אלי – שאין אני בוש מאחד מכם. את הדברים האלה זו השירה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

הקהילו אלי – לפי הפשט: על ידי חצוצרות. אבל רבותינו אמרו (תנחומא בהעלתך י׳): שכבר נגנזו כי החצוצרות לא היו ראוים להקהיל אלא במדבר, שהיו כולם במחנה האחת, אבל משנתפזרו ישראל לעריהם, לא יועילו חצוצרות להקהיל.
ואעידה בם את השמים ואת הארץ – הוא היה סיפור דברים שסיפר וסידר באלה הדברים איך היה.
הקהילו אלי – ASSEMBLE TO ME – According to the plain meaning: via the trumpets. But our Rabbis said (Tanchuma Beha'alotekha 10): that they were already stashed away, because the trumpets were only suitable to gather [the people] in the wilderness, when everyone was in one camp, but once Israel spread out to their cities, the trumpets were not effective for gathering.
ואעידה בם את השמים ואת הארץ – AND CALL HEAVEN AND EARTH TO WITNESS AGAINST THEM – This was the recounting of the matters which he told and arranged in Eleh HaDevarim how it transpired.
ואעידה בם את השמים ואת הארץ – זהו מעשה ממש ולעיל שאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל׳:י״ט) אינו רק ספור דברים.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
ואעידה בם את השמים ואת הארץ, "and I will appoint as witnesses against them Heaven and Earth.⁠" It is a historical fact that during the life time of Joshua and the elders of his time who survived him, the Jewish people remained absolutely loyal to God and His Torah. (Joshua 24,31)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

הקהילו אלי – ולא תקע היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, שכן כתוב (במדבר י׳:ב׳) עשה לך שתי חצוצרות כסף, ולא נשתמש בהן יהושע אבל נגנזו בחייו של משה, לקיים מה שנאמר (קהלת ח׳:ח׳) ואין שלטון ביום המות, שהרי תקיעת החצוצרות הוא סימן למלכות ושולטנות
ואעידה בם את השמים ואת הארץ – יאמר זה על פסוק האזינו השמים ותשמע הארץ שהוא עתיד להזכיר מיד, ועתה העיד עליהם בסוף דבריו את השמים ואת הארץ כמי שמחתים העדים בסוף השטר על הדברים והתנאים שהתנו בינו ובין חברו, וכן אמר למעלה העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי הכל ענין אחד וכל הפרשיות כלן ביום אחד נאמרו. והנה משפט ספר תורה להיות ואעידה בראש הדף, כי הוא תשלום הסימן בי״ה שמ״ו, וכבר הזכרתי טעם הדבר בסדר בשלח (שמות י״ד) במלת הבאים, והוא״ו הזאת רמז לוא״ו שבשם הגדול, והוא השמים שהזכיר שהוא מכלל העדים, והבן זה.
הקהילו אלי, "Assemble to me, etc.⁠" According to Tanchuma Vayechi 2, on this day Moses did not blow in the trumpets to assemble the people (elders) as was customary, and as Moses had been commanded to do in Numbers 10,2. The trumpets were for the exclusive use of Moses; they were never used by Joshua, but buried during the lifetime of Moses. This was in order to fulfill the statement of Kohelet 8,5 that on the day of one's death one does not have authority. Seeing this was the day Moses was to die, he did not employ symbols of his authority. Blowing the shofar or the trumpets was a symbol of the authority wielded by the one who blew them or had them blown.
ואעידה בכם את השמים ואת הארץ, "so that I may call upon heaven and earth as witness against you.⁠" Concerning this introductory statement, Moses continued with the words: האזינו השמים וגו' in chapter 32, 1. At this point he merely pointed out that heaven and earth would put their seal on his words at the end of the song in Haazinu. He invited heaven and earth to be present so that at the end of Haazinu they would be in a position to "sign" the document, much as witnesses to documents prepared in court are present during the preparation of the document so that they know what they are signatories to. He had made a similar statement earlier in 30,19. All of these passages were written on the same day. We have a halachah (Maimonides Hilchot Sefer Torah 7,3) that the words ואעידה, etc., have to be written at the top of the column in which the chapter commencing with the song האזינו השמים ואדברה commences. This would be the concluding letter (acronym) of the two words (בי'ה שמ'ו), which are scattered throughout the Torah as letters which have to be written at the top of a column, i.e. the first letter of a verse respectively. Compare Genesis 49,8, Exodus 14,28; Exodus 34,11; Numbers 24,5, and our verse here commencing with the letter ו in the word ואעידה. I have already referred to this in Parshat Beshalach 14,28 in connection with the word הבאים. The letter ו in the word ואעידה is an allusion to the same letter in the tetragram. It is symbolic of the "heaven" which Moses said he is calling as witness.
והנה צוה להקהיל אליו כל הזקנים והשוטרים להגיד להם את כל דברי התורה ולהבין אותה להם והם ילמדו לישראל הנה זה ביאור מה שצריך לבאר מזאת הפרשה.
(כח-כט) אמנם הענין הראשון יהיה מיוחד ליחידי סגלה שבהם ולזה אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך וגו׳ וקראת אתכם הרעה וגו׳ כי תעשו את הרע וגו׳. והנה בזה לא נתן טעם אל הידיעה לומר הן בעודני חי וגו׳ אמר ידעתי בידיעה מוחלטת שאין בהם ספק לפי מה שאמר לו האל יתעלה כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום וגו׳ כי זה מה שיכול לומר אותו אל הזקנים ואל השוטרים כמו שאמרנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ואדברה באזניכם את הדברים האלה – דברי שירת האזינו.
ואעידה בם את השמים ואת הארץ – כאמרו ״האזינו השמים״ וכו׳ (ל״ב:א׳).
ואדברה באזניהם את הדברים האלה, the words of poetry contained in the portion Haazinu.
ואעידה בם את השמים ואת הארץ, just as we read in the opening words of that poem in 32,1.
בְֿאָזְנֵיהֶם: הבי״ת רפה. [בְאָזְנֵיהֶם].
וְאָעִידָה: ואעידה, בתחלת הדף בס״ת, ו׳ בי״ה שמ״ו, ואעידה, אחרי, הדרך, באחרית, להכעיסו, קהל, הלין שתא דרי די לעילא מן שירתא <פי' ו' שטין שלפניה כדין ספר תורה,> וכ״כ הרמב״ם1 ז״ל, ואחריהם שיטה פנויה, ואחריה השירה, ואין חולק בזה.⁠א
1. הרמב״ם: הל׳ ספר תורה פ״ז ה״י.
א. מאחר שבכל אחת משש השורות הללו נכללות רק 8-7 תיבות, הן מולאו בכתר ארם צובה באמצעות סימנים שונים שהוכנסו לרווחים שבין התיבות. פתרון כזה אינו אפשרי בספר תורה, שהרי סימנים בין התיבות פוסלים את ספר התורה. הבעיה ההלכתית הזו נידונה בידי ש״ז הבלין, ׳ספר תורה שכתב לעצמו רבנו נסים מגירונדי׳. עלי ספר יב (תשמ״ו), עמ׳ 24, 27. ראה גם, באריכות, פנקובר, עדות חדשה, הערה 51, עמ׳ 25-24, ושם רשימת חיבורי שו״ת שעסקו בשאלה זו. מסתבר שהרמב״ם כתב את שש השורות שלפני השירה ברווח מכל צד. ומכל מקום, לשיטת נורצי המכריע לכתוב את שירת האזינו בשבעים שיטות, אין בעיה ברוחב השורות שלפני השירה.
ולא תקעו אותו היום בחצוצרות כו׳. ר״ל אמאי לא כתיב שיתקעו כמו דכתיב פרשת בהעלותך (במדבר י׳:ב׳) כשיקהיל אותם:
ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו כו׳. פי׳ את״ל יהושע לא השליט עליהם מ״מ ה״ל לתקוע, שהרי משה עדיין היה קיים. ל״פ ואף בחייו כו׳, כלומר בשלמא אם היה יהושע שולט בהם אחרי מות משה היו תוקעים בהם אף באותו יום שמת משה, אבל מדלא השליט יהושע אחרי מות משה, דין הוא שיגנזו באותו יום שמת משה, ולא ינהג בהם משה שררה ביום המיתה, לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות, כלומר אין שררה הנוהגת באדם כל ימיו נוהגת ביום מותו. ואין להקשות ולמה נגנזו, אף אם לא יגנזו לא יתקעו בהן. וי״ל דגם זה היה שררה, שאף שהיו בעין לא השליט בהם יהושע, ולכן נגנזו. וכן מצינו בדוד המלך עליו השלום בכל מקום שמזכירו הזכירו דוד המלך, ובאותו יום שמת כתיב (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, מהאי טעמא אין שלטון וכו׳:
They did not sound the trumpets on that day, etc. [Rashi] wishes to explain why it is not written, They should sound [the trumpets], as it is written in Parshas Beha'aloscha (Bamidbar 10:2) when he gathered them.
And even during his lifetime they were concealed before the day he died, etc. This means that if you were to say that Yehoshua had no control over them, nevertheless he should have blown them, for Moshe was still alive! Therefore Rashi explains that even in his lifetime, etc. In other words, it is understandable if Yehoshua would have control over them after Moshe's death, they would have blown them even on the day that Moshe died. However, since Yehoshua did not have control over them after Moshe's death, it is proper that they be concealed on the day that Moshe died, and Moshe would not use his authority over them on the day of his death to fulfill the verse which states, There is no dominion on the day of death (Koheles 8:8). In other words, the authority that a person has had all his life does not remain on the day of his death. One cannot ask Why were they concealed? Even if they had not been concealed, the [people] would not have blown them. One can answer that even this would be a display of authority, that even though they were still there, Yehoshua was not permitted to use them, and therefore they were concealed. Similarly we find regarding King David of blessed memory, in every place he is mentioned he is referred to as King David. Yet on the day he died it is written, And the days of David drew near to die" (I Melochim 2:1), for this same reason, [because] there is no dominion on the day of death, etc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

כל זקני שבטיכם ושטריכם – והם יקהילו אלי כל העדה, כי בפני כולם אמר השירה, שנאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל:
ואעידה בם וגו׳ – עיין פירוש לעיל ל, יט.
הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם וגו׳ ואדברה באזניהם את הדברים האלה – שיאמר אח״כ שהוא השירה:
ואעידה בם את השמים – כמ״ש האזינו השמים, ובאר הטעם כי בעת שחיה משה היה ענשם השגחיי, אבל אח״כ יהיה ע״י הסתרת פנים ולזה צריך להודיעם זה, וז״ש:
הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה למען תהיה בקבלת התורה כלם שוגגים כי לא הוסיפו דבר בתורת ה׳ וגם ואעידה בם את השמים ואת הארץ שכ״ז שיעמדו השמים על הארץ כן תעמוד תורת ה׳ בשלמותה ולא תשתנה בשום דור ובשום מקום:
[על דרך הפשט:] הקהילו אלי וגו׳ ואדברה באזניהם את הדברים האלה – שאומר להם בעצמי דברי השירה וגם ואעידה בם בפועל את השמים ואת הארץ:
הקהילו אלי: פירש רש״י בשם המדרש (בראשית רבה צו,ג. תנחומא ויחי ב׳) דלא תקעו אותו היום בחצוצרות, משום שנגנזו בחייו של משה, לקיים מה שנאמר (קהלת ח,ח) ״ואין שלטון ביום המות״. ולכאורה אינו מובן, הרי אמר ״הקהילו אלי את כל זקני וגו׳⁠ ⁠⁠״ שהם תלמידי חכמים שבדור, והחצוצרות לא היו אלא או לתקוע באחת ויבואו רק הנשיאים1, או בשתים ויקהלו כל הקהל2, וא״כ היה ההכרח להקהיל ע״י שלוחים3.
אבל באמת היתה גם כאן המצוה שיבואו כל הקהל, וכמו שכתוב (פסוק ל׳) ״וידבר משה באזני כל קהל ישראל״. והא דקאמר משה ״הקהילו אלי את כל זקני״, לא היה אלא לזרזם לבוא לשמוע תוכחה, ויהיו כל ישראל נגררים אחריהם4 [ויבואר לפנינו (דברים לב,א) שייחד משה רבינו כאן לקרוא הזקנים בשם ״שמים״, והמון ישראל בשם ״ארץ״].
והנה, מה שיישב המדרש5 שנגנזו החצוצרות, גם כן אינו כמשמעו, שהרי נדרשים היו לעבודת המשכן6. אלא הכוונה היא כמו שכתבתי בספר במדבר (י,ט) שאי אפשר להריע בחצוצרות אלא במקום שיש שם7 ה׳8. ועד כה היה הארון של עץ9 באהל משה ושם היו פרשיות של תורה10, משום הכי היה אפשר להשתמש בחצוצרות. אבל באותו יום מסר הכל ליד הלויים להניחם לארון שבקדש הקדשים11, כדאיתא בפרק א׳ דב״ב (טו,א), ושוב לא היה אפשר להשתמש בחצוצרות12. והיינו שהקדים לומר ללוים ״לקוח וגו׳⁠ ⁠⁠״ ומחמת זה ״הקהילו אלי13 וגו׳⁠ ⁠⁠״. ועל זה נאמר ״אין שלטון ביום המות״, משום שמסר כל שלטי גבורתו14 של משה לפני מותו ללויים.
{הקהילו אלי: עד כאן היה מצוה את הלוים לשמור את התורה במקום משומר מאד, היינו ״מצד ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כ״ו), כדי שיעמוד לימים רבים בדור שפוט השופטים15, ויהיה שם לעד כי ישתנה לטוב אחר כך. עתה ציוה להקהיל כדי לקרוא לפניהם ולהתרות על זמן שבית המקדש קיים, כמו שכתבתי לעיל (פסוק י״ט)}.
{באזניהם: שהמה יטו אוזן להבין את הדברים16}.
ואעידה בם: אינו מלשון ׳עדות׳17 כמו לשון (לעיל ד,כו) ״העידותי בכם היום וגו׳⁠ ⁠⁠״18, אלא מלשון ׳התראה׳, כמו (בראשית מג,ג) ״העד העיד בנו האיש לאמר וגו׳⁠ ⁠⁠״19, וכן (תהלים ג,ז) ״שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך״, ולהלן (לב,מו) ״אשר אנכי מעיד בכם היום״. ומשום שמנהג העדים להתרות20, חל על התראה לשון ׳עדות׳ – שאתנהג עמך כפעולת עדים. ועיקר הכוונה שהוסיף משה לומר, דמלבד שבאה השירה לעד, עוד באה בזה להתרות השמים והארץ21 שלא ישפיעו שום ברכה אם לא ע״פ דבר ה׳ והשגחתו הפרטית. שלא כמו שסבורים ישראל22 שאם יסלק ה׳ שכינתו והשגחתו מארץ ישראל יהיה הטבע שולט שם לטובה כמו בכל אפסי תבל, ולעולם השמים יתנו מטר והארץ תתן טל, וישפיעו יבולם, על זה התרה השמים והארץ. ובשירה יבואר (להלן לב,א) דבשם ״שמים וארץ״ נכללו כל המשפיעים והמושפעים, ובזה23 נכללה גם השפעה רוחנית. והזהיר גדולי ישראל24 שישפיעו תורה ומוסר, ואת המון ישראל שיבואו לשמוע דבר ה׳.
1. במדבר פרק י׳ פסוק ד׳.
2. שם פסוק ג׳.
3. ולא על ידי חצוצרות, כך שמעיקרא דדינא ליכא קושיא. יש לציין שרש״י כתב כאן ׳להקהיל את הקהל׳, ועיין בהמשך.
4. וכעין זה ברמב״ן על פסוקים כד-כו: ואמר להם שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עמהם, כי כן נאמר בסוף (לב,מד) ״ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם״.
5. והובא בדברי רש״י לפסוקנו.
6. כמבואר בבמדבר (י,י) ״וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם״, כל זה בנוסף על (שם פסוקים ב-ח) ״מקרא העדה... נשיאים ונסיעת המחנות״, ועבודת המשכן עדין המשיכה.
7. סגו״ל תחת השי״ן.
8. ותנאי זה מתקיים כשיש שם הארון או הציץ.
9. שהוזכר לעיל (י,א) שם הושמו הלוחות השניים.
10. כי הלוחות השניים הועברו מארון זה לארון שעמד בקדש הקדשים, אלא שמו שם את הפרשיות שכתב משה מידי פעם (למ״ד ׳מגילה מגילה ניתנה׳) שהיה להן דין של תורה (ולא ספר תורה), וכאשר חוברו כולן יחד בסוף חייו היה להן דין ״ספר תורה״.
11. כפי שמוזכר בפסוק כ״ו.
12. לא כ״כ ברור, שהרי הארון שבמשכן נמצא ובו הלוחות השניים (ושברי לוחות), א״כ מתקיים התנאי של הארון או הציץ.
13. על ידי שליחים ללא עזרת החצוצרות.
14. היא כתיבתה של התורה כולה מפיו של הקב״ה.
15. כפי שכתב רבינו בפסוק כ״ו ובפסוק ט״ז.
16. עיין להלן פסוק ל׳.
17. אך מרש״י בפסוקנו לא משמע כך, עיי״ש היטב.
18. ״את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון״, רש״י שם: הנני מזמינם להיות עדים שהתריתי בכם. (וכן לעיל (ל,יט) ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ״, רש״י: ... יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת).
19. רש״י שם: לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים. וכן ״העידותי בכם״ (לעיל ל,יט – וצ״ע לכאורה מרש״י שם), ״רד העד בעם״ (שמות יט,כא).
20. שהרי התראה נאמרת בדרך כלל ע״י עדים, והשוה לדברי רש״י שהבאנו בהערה הקודמת.
21. הנשוא של ״ואעידה״ (אזהיר) היא השמים והארץ (ולא בנ״י), וזאת ביחס אל בני ישראל (״בם״).
22. וכפי שהאריך בזה רבינו לעיל פסוק ט״ז.
23. בהשפעה הזאת.
24. ״כל זקני שבטיכם ושוטריכם״.
זקני שבטיכם ושוטריכם – השוה כ״ט:ט׳.
ואעידה... הארץ – השוה את פירושנו למעלה ד׳:כ״ו.
הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם – הנה מדבר אל נושאי ארון ה׳ ואמר זקני שבטיכם דר״ל זקני של כל השבטים, והיה לו לומר ושוטריהם, שוטרים של כל השבטים, ומשמעות הכתוב כאילו אמר זקני שבטים וזקני שוטרים, וזה לא יתכן, אמנם מה מדויק הפסוק עפ״י מה שאמרו ז״ל ביבמות דף פ״ו, בתחילה לא היו מעמידין שוטרים אלא מן הלוים, לכן אמר ושוטריכם, היינו השוטרים של הלוים, שכל השוטרים היו לוים.
וברש״י ולא תקעו היום בחצוצרות כו׳ לקיים מה שנאמר ואין שלטון כו׳, והוא מדרש פ׳ ויחי. ונראה משום שכל ימי משה הי׳ עמוד הענן, או שהלך לפניהם, או שהי׳ חונה על המשכן, ומסע הענן היה עפ״י משה שאמר קומה ה׳ שובה כו׳ ותקעו בחצוצרות, וכמו שמבואר בפ׳ בהעלותך בספרי ורש״י, וא״כ הענן שהיה כבוד השי״ת היה נוסע עפ״י חצוצרות ועפ״י משה, וכיון שמת משה ונפסק הענן כמבואר פ״ק דתענית, הוכרח לגנוז גם החצוצרות שהם היו כמצוים על הענן ואינו מן הכבוד שישאר אצלם החצוצרות המצוים על הענן, ואולי היו מקדישים אותם ועושים אותם לאלוה, לכן הוכרחו לגנוז, ולמען שלא יאמרו ישראל כי אילו היה משה חי היה הענן וחצוצרות, לכן נגנזו בעודו בחייו להראות לישראל כי לא במשה תלוי רק להזמן שהיה צריך היה, וכעת שאין צורך להם גם בעוד משה חי נגנזו החצוצרות. ודו״ק בזה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כט) כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי⁠־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָרָעָה֙א בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי⁠־תַעֲשׂ֤וּ אֶת⁠־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם׃
For I know that after my death you will utterly corrupt yourselves, and turn aside from the way which I have commanded you. And evil will happen to you in the latter days because you will do that which is evil in the sight of Hashem, to provoke him to anger through the work of your hands.⁠"
א. הָרָעָה֙ =א (אין געיה)
• ל=הָֽרָעָה֙ (בגעיה ימנית)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
אֲרֵי יְדַעְנָא בָּתַר דַּאֲמוּת אֲרֵי חַבָּלָא תְחַבְּלוּן וְתִסְטוֹן מִן אוֹרְחָא דְּפַקֵּידִית יָתְכוֹן וּתְעָרַע יָתְכוֹן בִּשְׁתָא בְּסוֹף יוֹמַיָּא אֲרֵי תַעְבְּדוּן יָת דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָּזָא קֳדָמוֹהִי בְּעוּבָדֵי יְדֵיכוֹן.
for I know that after I am dead you will corrupt yourselves, and decline from the way which I have commanded you, and that evil will befall you at the end of the days; for you will do evil before the Lord to provoke Him to anger by the works of your hands.
ארום ידע אנה בתר מיתותי ארום מחבלה תחבלון ותסטון מן ארחה די פקדת יתכון ותארע יתכון בישתהא בסוף עקב יומייא ארום תעבדון מה דלא שפר ותקן קדם י״י למכעסה יתיה בעבד ידיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בישתה״) גם נוסח חילופי: ״בישיה״.
ארום חכימית דמן בתר דאימות ארום חבלא תחבלון עובדיכון ותטעון מן אורחא דפקידית יתכון ותארע יתכון בישתא בסוף יומייא ארום תעבדון דביש קדם י״י לארגזא קדמוי.
For I know that after my death corrupting you will corrupt your works, and go astray from the way I have commanded you, and that evil will befall you in the end, because you will do what is wrong before the Lord in provoking Him to anger.
כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי⁠־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי⁠־תַעֲשׂ֤וּ אֶת⁠־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם
אותו היום – שנחרבה ביהמ״ק ונפלו ישראל בגלות
דָּבָר אַחֵר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל - זֶהוּ הַיּוֹם שֶׁנִּקְרָא יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנָפְלוּ יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת. וּמִשּׁוּם הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, הַיּוֹם הַהוּא נִמְשַׁךְ וְהִתְגַּדֵּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם מוֹשְׁכִים אֶת אוֹתוֹ הַיּוֹם.
השקו הצאן בד״ת
הַשְׁקוּ הַצֹּאן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֲרֵי בִּזְכוּת הַתּוֹרָה יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת.
תשובתן של ישראל
וּמַה יִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים? וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל שְׁאָר הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים, וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, וִיבַטְּלוּ אוֹתוֹ הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁשּׁוֹלֵט עַל פִּי הַבְּאֵר, וְנִמְצֵאת אוֹתָהּ הַבְּאֵר עִמָּנוּ בַּגָּלוּת. וּכְשֶׁמִּתְגַּלָּה הַבְּאֵר הַזּוֹ וְאוֹתָהּ הָאֶבֶן לֹא שׁוֹלֶטֶת עָלֶיהָ, מִיָּד וְהִשְׁקִינוּ הַצּאן.
ועתיד הקב״ה להחזיר את ישראל לא״י
וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסוֹף הַיָּמִים לְהַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּלְכַנֵּס אוֹתָם מִן הַגָּלוּת. וּמִי הֵם סוֹף הַיָּמִים? אוֹתָהּ שֶׁהִיא אַחֲרִית הַיָּמִים. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הַזּוֹ יִשְׂרָאֵל סָבְלוּ אֶת הַגָּלוּת.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בַּצַּר לְךְ וּמְצָאוּךְ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים,
ענין אחרית הימים
וְכָתוּב וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים דַּוְקָא, וְזוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת. וְעִם אַחֲרִית הַיָּמִים הַזּוֹ קִבְּלוּ עֹנֶשׁ בַּגָּלוּת, וּבָזוֹ יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקָמוֹת לְיִשְׂרָאֵל תָּמִיד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךְ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וּבְכָל מָקוֹם זֹּאת הִיא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לַהֲשִׁיבָהּ לִמְקוֹמָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ וְגוֹ׳, וְזֶהוּ יוֹם.
כשנטה הצל להיכנס
וּמִשֶּׁהִתְחִיל הָצֵּל לְהֵעָשׂוֹת בְּרֵאשִׁית הַיּוֹם הָאַחֵר, הָיָה כְּמוֹ בִּזְמַן שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְנָטָה הַצֵּל לְהִכָּנֵס. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. יוֹם וָצֵל הוּא סוֹף הַגָּלוּת,
שיעור הצל ששה קמצים וחצי וגודל
וְהַשִּׁעוּר שֶׁל הַצֵּל הַזֶּה שִׁשָּׁה קְמָצִים וָחֵצִי, וְגוּדָל שֶׁל מִדָּה שֶׁל אָדָם, גֶּבֶר בֵּין גְּבָרִים. וְהַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַסּוֹד הַזֶּה שֶׁבֵּין הַחֲבֵרִים, שֶׁכָּתוּב כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ - בַּגָּלוּת, וְלֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ, לְהַשְׁרוֹת אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵי אָרֶץ.
אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ, וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ מִי שֶׁלֹּא רוֹאֶה אוֹתוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן כְּשֶׁיְּבַקֵּשׁ הָאַרְיֵה הַגָּדוֹל לְהִתְחַבֵּר עִם נְקֵבָתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּזְדַּוְּגוּ יַחַד. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה כָּתוּב, אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא וְגוֹ׳.
(זהר דברים דף ער)
פאני עאלם אנכם בעד מותי סתפסדון ותזולון ען אלטריק אלד׳י אמרתכם בהא פיואפיכם אלבלא פי אכ׳ר הד׳ה אלאיאם אד׳א תצנעון אלשר בין ידי אללה לתגיט׳וה בעמל ידיכם
כי אני יודע שאחרי מותי תשחיתון ותסורו מן הדרך אשר ציויתי אתכם בה, ותקרה לכם הרעה באחרית הימים כאשר תעשו את הרע בעיני ה׳ כדי להכעיסו במעשה ידיכם.
כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגומ׳ – והלא כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר: ויעבדו העם את י״י כל ימי יהושע (שופטים ב׳:ז׳). מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, וכל זמן שיהושע חי, נראה למשה כאילו הוא חי.
(סיום) חסלת אתם נצבים.
אחרי מותי כי השחת תשחתון [FOR I KNOW THAT] AFTER MY DEATH YOU WILL UTTERLY CORRUPT YOURSELVES – But, you see, as a matter of fact, that all the days of Yehoshua they did not corrupt themselves, for it states, "And the people served Hashem all the days of Yehoshua" (Shofetim 2:7)?! (How, then, could Moshe say that they would corrupt themselves after his death, by which he evidently meant immediately after his death, cf. v. 16)? But we may derive from here that one's pupil should be as dear to him as his own self: – it appeared to Moshe that so long as Yehoshua would live it would be as though he himself would be living (he thus alluded by the words "after my death" to a period after Yehoshua's death).
(Conclusion) The end of [Parashat] Atem Nitzavim.
פס׳: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון – עד לאין די.
וסרתם מן הדרך – מזידים.
אשר צויתי אתכם – בהרבה מקומות.
וקראת אתכם הרעה באחרית הימים – יש אחרית לימים רחוקים ויש אחרית לימים קרובים. כי תעשו את הרע בעיני ה׳ להכעיסו במעשה ידיכם. זה עבודה זרה מלמד שאין הכעס רב יותר מע״ז שכל המודה בה כופר בכל התורה. וכן ירמיהו אומר (ירמיהו ב׳:י״ג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים וגו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

(כט) וקראת – כמו: וחטאת עמך (שמות ה׳:ט״ז), ושם פרשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ה׳:ט״ז).
(סיום) נשלמה פרשת אתם נצבים.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

(29) [BEFALL YOU.] The meaning of ve-karata (and…will befall you) is similar to ve-chatat (but the fault is) in but the fault is in thine people (Ex. 5:15).⁠1 It is explained there.⁠2
1. Both words are perfects which become imperfects because of the conversive vav.
2. See Ibn Ezra on Ex. 5:16 (Vol. 2, p. 123).
אחרי מותי כי השחת תשחיתון – לא בסמוך אלא לאחר זמן, דאחרי מופלג, כי: כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע עבדו את י״י (יהושע כ״ד:ל״א).
אחרי מותי כי השחת תשחיתון – AFTER MY DEATH YOU WILL UTTERLY CORRUPT YOURSELVES – Not soon [after my death], but rather after a while, for the word "אחרי" (after) signifies a distant time, because: “all the days of Joshua and all the days of the elders that outlived Joshua” they served Hashem (Yehoshua 24:31).
אחרי מותי – מופלג שהרי כל ימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו עבדו הם את הקב״ה (יהושע כ״ד:ל״א).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
_
אחרי מותי כי השחת תשחיתון – לא מצינו שהשחיתו ישראל כל ימי יהושע, שכן כתוב (יהושע כ״ד:ל״א) ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אלא מכאן דרשו רז״ל שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, וכל זמן שהיה יהושע חי נראה לו למשה כאלו הוא חי. והשחתה זו היא עבודה זרה, וכן להכעיסו במעשה ידיכם ירמוז לע״ז שבבית ראשון כי כן הודיענו הקב״ה בפירוש, והוא ידע זה ברוח הקודש.
אחרי מותי כי השחת תשחתון, "after my death, that you will become very corrupt, etc.⁠" History shows that during all of the years when Joshua was in charge of the people they did not become corrupt but remained loyal to the Torah. This fact is specifically attested to near the end of the Book of Joshua (Joshua 24,31) "the people served Hashem all the days of Joshua as well as during all of the days of the elders who lived longer than Joshua.⁠" Our sages (Temurah 28) derive from this verse that a teacher treasures his disciple as much as he treasures his own body,⁠" (loves himself) seeing that as long as Joshua was alive, Moses had the feeling that he himself was still alive. The corruption Moses speaks of here is the practice of idolatry. This is also what he had in mind when he said: "to anger Him with your handiwork.⁠" Moses had a prophetic vision of the idolatry which would be practiced during the period of the first Temple.
הרעה באחרית הימים – ר״ת עולה בגימטריא גוג.
וקראת – ד׳. וקראת אתכם הרעה. וקראת שמו ישמעאל. וקראת שמו עמנואל. וקראת ישועה חומותיך. כשתקרה אתכם הרעה, וקראת. שמע אל, שתתפלל לאל שישמע אליך, ושיהיה עמנו אל, ותשוב אליו בתשובה, אז וקראת ישועה חומותיך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כח]

כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי. ולפיכך כנה מיתתו של יהושע שהוא מיתתו של משה וכתב כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון במקו׳ שיאמ׳ כי ידעתי אחרי מות יהושע כי השחת תשחיתון:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

כי ידעתי – אגיד באותה השירה ואעיד בכם שידעתי שתעשו באופן שתקרה לכם הרעה. כדי שלא תיחסו העתיד אל המקרה, אבל תיחסוהו אל מה שהשחתם, ותתנו לב לשוב, כעין ״ואגיד לך מאז, בטרם תבוא השמעתיך, פן תאמר עצבי עשם״ (ישעיה מ״ח:ה׳).
כי ידעתי, in the course of that song (poem) I will reveal that I know how you will act so that the evil, if and when it befalls you, will not be perceived as “bad luck,” as coincidence, but can be traced back to my warnings. Once you realise and admit hat you had become guilty of a corrupt way of life, you will repent and turn to God in sincere remorse. Compare Isaiah 48,5 ואגיד לך מאז, בטרם תבוא השמעתיך, פן תאמר עצבי אשם, “Therefore I told you long beforehand, announced things to you before they happened, that you might not say: “my idol caused them.”
כל זמן שיהושע חי כו׳. מקשין (ראו חזקוני), מנא לן, דהא כל מקום שנאמר ״אחרי״ מופלג, כמו שפירש (רש״י) בפרשת ראה (לעיל יא, ל) ובפרשת לך לך (בראשית טו, א), ואם כן יש לפרש שפיר מופלג. דכאן לא נוכל לומר רק סמוך, דכיון שבא הכתוב לסמוך אותו, יש לסמוך אותו בסמוך, ולא במופלג. והיה לו לכתוב ׳אחר מות יהושע׳, שהרי הכתוב בא לומר כיון שלא יהיה להם מוכיח מיד יהיו משחיתים, לכך היה לו לכתוב ׳אחר מות יהושע׳. ועיין בפרשת (חיי שרה) [וירא] (גו״א בראשית פכ״ב אות יז) ובפרשת ראה (לעיל פי״א אות לה), ושם מבואר:
את⁠־הָרַע֙: אין בה״א מאריך. [אֶת⁠־הָרַע֙].
שכל זמן שיהושע חי היה נראה כו׳. ולפיכך כינה מיתתו של יהושע שהוא מיתתו של משה, וכתב אחרי מותי במקום אחרי מות יהושע:
For so long as Yehoshua was alive it appeared, etc. Therefore he described the death of Yehoshua as Moshe's death, and wrote, After my death instead of, After the death of Yehoshua.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון – שעורו כי ידעתי עתה כי השחת תשחיתון אחרי מותי:
כי תעשו – כאשר תעשו:
כי ידעתי אחרי מותי – אגיד באותה שירה ואעיד בכם, שידעתי שתעשו באופן שתקרה לכם הרעה, כדי שלא תיחסו העתיד אל המקרה, אבל תיחסו אל מה שהשחתם ותתנו לב לשוב, כענין ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשה (רע״ס). וטעם כי השחת כאשר תשחיתו אז וקראת. ור״ל כעת ידעתי אם אחר מותי תשחיתון אז יקרה.
במעשה ידיכם – הם האלילים (Clericus).
כי ידעתי וגו׳ – מיד לאחר מותי תתחיל ההשחתה בקרבכם, ותסורו מן הדרך שנצטוויתם ללכת בה, ואחר כך, בזמנים מאוחרים יותר, כאשר תתמלא סאתכם, תבוא עליכם הרעה, משום שתרחיקו לכת כל כך עד שתמרו את פי ה׳ כעיקרון.
אין דבר המעיד על מוצאה האלוקי של שליחות משה כמו ההודאה וההכרה הסוקרות את העבר וחוזות את העתיד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפסוקים אלה (כז–כט). אילו הייתה תורת משה פרי רוחו שלו, לא היה כסיל גדול יותר בעולם מאשר ״זה משה האיש״! מנקודת מבט אנושית, לא תיתכן איוולת גדולה יותר מאשר לתת מצוות המנוגדות כל כך והסותרות כל כך את הלכי רוחו ונטיותיו של העם שאליו נועדו. הניגוד הוא כה גדול עד שהמחוקק עצמו יודע היטב שבמשך מאות השנים הבאות, העם עדיין לא יתאים עצמו אל התורה, והתורה עדיין תהיה בלתי מתאימה לעם! הערבים שמשה ממנה למען השגת מטרתו אינם אלא השמים והארץ, והאמצעי להשגתה אינו אלא ספר התורה עצמו, הלימודים שלעולם לא ימושו מפי העם: ״כי לא תשכח מפי זרעו״!
אם נביט עכשיו לאחור על אלפי השנה שעברו על העם הזה ועל ״תורת משה״, נראה במו עינינו שכל דבר התקיים במרוצת הימים. בסופו של דבר, דווקא בזמנים של ייסורים קשים, דבקה אומה זו בעמקי נפשה בתורה הזאת, עד שלמען התורה מסרה נפשה למות על קידוש השם באופן שאין לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. תורה זו נעשתה ל״כנפי נשרים״ עליהם נשאה השגחת ה׳ את ישראל – מעל לכל הניסיונות ובלב לבו של עולם אשר יש לו להציע רק איבה ובוז, ניכור וקלקול – כדי שיגיע לרוח חדשה ולכוחות חיים מחודשים.
בה בעת הפכה התורה למקור של אור ואמת לכל העולם; למעיין שממנו שתו, ועדיין ממשיכות לשתות, כל האומות שבתוכם הפיץ ה׳ את ישראל על בגידתו. עד עצם היום הזה נשארה התורה עץ החיים, אשר שתילים ממנו ניטעו על ידי בניו הפזורים בשדות העתיד של העמים והמדינות. זרעי עץ זה, זרעי שלום ואמת, מצמיחים ישועה לכל המין האנושי, וכל העולם – ביודעין ובלא יודעין – קוצר את פריו כדי להחיות את נפשו. נמצא ש״ישראל״ של הצלחה ופריחה אכן נעשה ל״יזרעאל״ של הגולה (השווה הושע א, ד).
כתוצאה מכך, התממשה האימרה השגורה של ההיסטוריה היהודית – ״וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם״ (תהילים קו, לה) – בשני מובנים, שכן במבט לאחור עולה המחשבה שה׳ בחר בעם הזה דווקא משום אופיו הכפול: מצד אחד, ״ממרים היתם עם ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כז), ״ופנה אל אלהים אחרים״ (פסוק כ); ומצד שני, ״לא תשכח מפי זרעו״ (פסוק כא). שתי נטיות אלה עושות את ישראל לכלי מתאים ביותר לקיום מטרות ה׳ לאנושות. אפילו על הבוגדים אי אפשר לומר שלא פעלו מאומה כשלוחים המשרתים את מטרות ה׳. שכן למרות חטאיו, נשא עמו העם היהודי לגָלות ניצוצות היכולים להתפשט וזרעים היכולים לנבוט בקרב כל המין האנושי.
כל הקורא את דברי הסיום של משה (פסוקים כז–כט) וסוקר בעין רוחו את דברי ימיה של אומה זו ושל ספר זה, איננו יכול שלא להכיר בכך, שדווקא מכאן ראיה שלא ייתכן שהתורה היא מעשה ידי משה האיש, אלא רק תורת ה׳, שמשה לא היה אלא שליחו, ודווקא משום כך העם ותורתו הם ״אצבע אלקים״ המורה את הדרך לאנושות כולה.
כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון – ר״ל אם תשחיתון אחרי מותי לא יהיה עוד כמו שהיה בחיי שבא לכם העונש תכף ומיד בהשגחה, רק וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. שלא יגיע לכם העונש עד אחרית הימים לעת תמוט רגלם, ומצד זה בקל שתכשלו לכפור בהשגחה ובעונש ה׳ עד כי תעשו את הרע בעיני ה׳ להכעיסו במעשה ידיכם. לזה:
[על דרך הפשט:] כי ידעתי אשר אחרי מותי – כי (ר״ל אם) השחת תשחתון וגו׳ וקראת אתכם הרעה, כי תעשו את הרע בעיני ה׳. הוא באור על מה שאמר כי השחת תשחיתון כי הוא ההשחתה כי תעשו את הרע לכן תשמרו מזה ותבא אליכם ברכת טוב:
{כי ידעתי: לעיל פסוק כ״ז אמר ״כי אנכי ידעתי״, רצונו, ״אנכי״ באשר הנני, רואה ״את מריך ואת ערפך הקשה״ שלא להיות דבקים בה׳ ולילך1 נגד הטבע. וזו היתה ידיעה על דור ״שפוט השופטים״2. ולזה היתה התועלת של ספר התורה שציוה ללויים לקבל מיד משה3. וכאן מדבר על ענין של השירה שהוא מדבר על דור שבית המקדש קיים שביקשו שיסלק ה׳ שכינתו מהם4, וזה לא ראה משה בעיניו כי יגיעו ישראל לזה הדרך, אבל ״ידעתי״ פירוש – הנני מבין5}.
{אחרי מותי כי השחת תשחיתון: לפי הפירוש שישחיתו אחרי מותו6 היה לו לומר בהיפך ׳כי ידעתי כי השחת תשחיתון אחרי מותי׳. אלא נכלל בזה כוונה אחרת, שהוא מבין מ״מותי״ כי כך יהא. והיינו, ממה שרצה הקב״ה שימות עתה, שהעונש ממי מריבה לא היה אלא שלא יביא את בני ישראל לארץ, אבל מדוע מיהר מיתתו ולא ישאר בעבר הירדן. אלא משום שאם היה משה חי עם בני ראובן ובני גד לא היו חוטאים ולא גולים תחילה ולא חרבה הארץ, כמו שכתבתי לעיל (ג,יב), אבל הקב״ה סיבב שיהיה כך. וזה אומרו ״כי ידעתי אחרי מותי״ – לפי מותי עתה, הנני מבין ויודע ״כי השחת וגו׳⁠ ⁠⁠״}.
כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם: להטות לבבכם לאהבה את ה׳7, ומשום זה8 ״וקראת אתכם הרעה״ – הרעה של עבודה זרה, או ״הרעה״ הוא העונש שיגיע לכם ממניעת המטר וכדומה. המה יקראו אתכם ״באחרית הימים״9 היינו בסוף אותה תקופה10, וכמו שכתבתי בספר בראשית (מט,א)11.
כי תעשו את הרע בעיני ה׳ להכעיסו במעשה ידיכם: אם נפרש12 ״הרעה״ של עבודה זרה הבא מצד הטבע13, הפירוש כאן שעבודה זרה זו תגרום להביא לידי להכעיס14, מצד עבירה גוררת עבירה. ואם נפרש ״הרעה״ של העונש, הפירוש, שזה העונש יגרום שיהיה קשה עליהם לקבל השגחת ה׳, על כן ירצו לעשות להכעיס, כדי שיסלק ה׳ השגחתו לגמרי ויהיה טוב להם15. וכמו שאמרו בימי ירמיה (מד,יח) ״ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל״. על כן הנני מתרה השמים והארץ16, שתדעו מזה שאין תוחלת ותקוה להפטר מהשגחת ה׳, ובעל כרחכם אתם מחוייבים להשתעבד לתורתו ועבודתו, כדי שתהיה השגחה לטובה.
1. ושלא לילך נגד הטבע, שזו היא הדרגה של אהבה ודביקות.
2. וכנ״ל בפסוק ט״ז באריכות.
3. ואת האתחלתא של תהליך זה כבר ראה משה בעצמו בתקופה זאת בחייו, ולכן ״אנכי״.
4. וכנ״ל בפסוק ט״ז באריכות.
5. ועל מצב כזה אי אפשר לומר בודאות – ״אנכי״.
6. וכך נראה מהדבור המתחיל של רש״י.
7. כמבואר באריכות ברבינו לעיל.
8. יגיעו לבירא עמיקתא – עד לעבודה זרה ועד בכלל.
9. אין הכוונה אחרית ימי עולם, ימות המשיח (שהרי אז לא יקרה רעה).
10. של מלכי ישראל.
11. ד״ה ואגידה לכם: ... אלא משמעות ״אחרית הימים״ הוא סוף התקופה שהמדבר (יעקב, משה וכדו׳) עומד בו (עיין שם שלדעת רבינו ״אחרית הימים״ אצל יעקב היא תקופת השופטים, ואילו ״אחרית הימים״ של משה רבינו היא תקופת מלכות דוד ושלמה. ובשניהם אין הכוונה לתקופת הגאולה השלימה).
12. בקטע הקודם.
13. דהיינו התוצאה ׳הטבעית׳ מזה שסרו מאהבת ה׳ ודביקות בו.
14. כלומר, תעודד אותם לעשות מעשים ׳להכעיס׳.
15. וכפי שהאריך רבינו לעיל פסוק ט״ז.
16. על פי פירוש רבינו (פסוק כ״ח) ללשון ״ואעידה בם את השמים ואת הארץ״ כלשון אזהרה.
אחרי מותי – הוא קביעת הזמן של ההשחתה שנאמרה ב״השחת תשחיתון״ והקדימה הכתוב, והעבירה ממשפט הנושא למשפט הראשי, כדרך שמצינו למעלה י״ג:י״ג, עיין שם בפירושנו.
תשחיתון – כלומר עשיית צורות עבודה זרה, כמו ד׳:ט״ז.
וסרתם מן הדרך – כמו שנאמר בעשיית העגל (ט׳:י״ב).
וקראת – גזניוס-קאוטש 74.
באחרית הימים(דברים ד׳:ל׳). בתקופה מאוחרת, כאשר יגמר דינכם.
כי תעשו... להכעיסו – כמו למעלה ד׳:כ״ה.
במעשה ידיכם – הם צורות עבודה זרה, ד׳:כ״ח.
כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וכו׳ – אף שנאמר ויעבדו את ה׳ כל ימי יהושע והזקנים כו׳, שתלמידו חשוב כעצמו. ובסדר עולם שיהושע חי כ״ח שנה והזקנים פחות משנתיים, וזה כי משה נחשב לתרומת העולם ואילו היה בעין יפה משתא אלפי דהוי עלמא היה חי ק״ן שנה זה אחד מארבעים כדאיתא באדרת אליהו, לכן כל השלשים שנה נחשב כאילו משה חי, והבן.
הפטרה: הושע פרק יד (ב)
בהפטרה: שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך – אמרו ביומא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. הענין כי להעבירה צריך הצלחה, כי באמת חלול השם שבא מן העבירה קשה כפלים יותר מן העבירה, והעד הנאמן ע״ז מאמר ר׳ אלעי בחגיגה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים כו׳, ולכן אמרו שהחמירה התורה בגנב מבגזלן כי לא חס על כבוד קונו, ומפני בשר ודם היה ירא ומפני השם לא היה ירא והוא מבזה כבוד השי״ת, ולכן לא יתכן אם הוא מודה בקנס פטור כי לא נמצא בעדים ואין כאן חלול השם כי לא היה במעמד אנשים, וכן לפי ערך האנשים הרואים ולפי הרגשת הדבר ופעולתו אצל הרואים, וכמש״א כי קדוש השם בפני עשרה מישראל וכן חלול השם בפני עשרה וכיו״ב לפי ערך. והנה העבירה עצמה עושה אותה במכוון להנאת העושה ולרצונו ולזדון לבבו, לא כן חלול השם אשר אינו מכוון כלל אצל העושה רק תלוי בפעולת הדבר אצל זולתו, ואין מקיפין בחלול השם אחד שוגג ואחד מזיד (פ״ק דקדושין), כי כאשר נהרג האדם בשוגג, מצוה ביד גואל הדם להרגו, דהא האיש נרצח, כן הדבר בחלול השם שכבוד הש״י נקלה אצל ההמון, ויש שני אנשים עברו עבירה אחת זה נתפייס עם קונו וזה לא נתפייס, כי זה עבר ולא ראו אנשים אשר פעל אצלם חלול השם, ומזה נסבה חלול השם, ולכן בעבירות דוד, עבירה דהסתה, כן עבירה דבת שבע לא היה חה״ש, כי מי ראה, ולכן הקפיד על יואב, וכמוש״א ואשר עשה לי יואב, שהראה מכתבו כי הוא גרם שיהיה חה״ש, לא כן עבירה דשאול שעבר על דברי הנביא בפרהסיא היה קיקלון לנביא השם וכבוד הש״י הוקל בעיני ההמון, וזה שדברנו כי לעבירה צריך הצלחה שלא יהא חה״ש, וע״ז אמרו גברא דמרא סייעיה, ולכן אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך, כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, והנה על הכל יש שופטים וגבוה מעל גבוה כו׳ ומימינים ומשמאילים, ופעמים מטים לכף זכות מחמת איזה זכות, אבל בעון מרד הנוגע בכבוד המלך, אז כולם מחייבים, כי מי יוכל למחול על כבוד המלך בלעדי המלך בעצמו יוכל למחול אחרי הבכי והרחמים, ולכן אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך, פירוש שעד ה׳ בעצמו יגיע התשובה, כי מי יוכל למחול חוץ ממנו, כי כשלת בעוניך, כי היה לך העדר הצלחה, כי מלבד מכוון חטאך היה חלול השם גדול מאד ורק ה׳ ברחמיו רב חסד ומרבה לסלוח. ובירושלמי ריש סנהדרין אמרו אף הקב״ה אינו דן יחידי שנאמר וכל צבא השמים עומדים כו׳ וכשהוא חותם אינו חותם אלא ביחיד שנאמר ואגיד לך את הרשום בכתב אמת. והנה כל ימי תשובה שמלך יושב על כסא וצבא השמים עומדים עליו יכול להועיל רק על עבירות שאין בהם חלול השם שוקלין זכויות כנגד עבירות, אבל על חה״ש ע״ז אמרו אם יכופר לכם העון עד תמותון ב״י, כי אין יוהכ״פ מכפר (סוף יומא), ורק בעת החתימה שהשי״ת דן יחידי אז הוא שעת הכושר שהשי״ת יסלח מרוב טובו אחרי גודל הבכי והחרטה, כי אם הוא ימחול על חלול כבודו מי יאמר אליו, לכן בנעילה סדרו הפסוקים למה תמותו, השיבו וחיו כי לא תחפץ במות כו׳ וכיו״ב, כי הכל על עון חלול השי״ת, וזה הרשום בכתב אמת, כי יש מחשבה לתשובה ויש תחילת התנוצצות המחשבה אשר באמת לבבינו אטום, ורק להתוכן עלילות ובוחן כליות נגלה כי יש תחילת התנוצצות טהרה אשר אם יקרה איזה דבר טוב לאיזה ענין יולד מחשבה טהורה או גם פעולה טובה מן שעה זו, וע״ז נאמר כי אתה לבדך בוחן כליות ולב כי מחשבה שבלב גם מלאכים יודעים, ובשבת אמר הכותב ש״ש אינו חייב רק משום רושם, שזה סימן אם יוצרך הקרש לחבירו כי אין זה כתב, לכן בכתב אמת אצל השי״ת לבד גם רשום, היינו גם תחילת הטהרה אשר באמצעות הענינים אולי יוצלח גם הוא. והבן.
הפטרה: הושע פרק יד (ב)
שובה ישראל עד ה׳ אלהיך – בנוהג שבעולם אדם המבזה כו׳, אבל הקב״ה כו׳ עשה תשובה ביני לבינך ואני מקבלך, ילקוט. נראה דבסוף יומא אמר כתוב מכסה פשעיו לא יצליח וכתוב אשרי כו׳ כסוי חטאה ל״ק כאן בעבירות שבין אדם לחברו כו׳, והוא דלחברו עושה צער בבזותו ברבים לכן מפייסו ברבים, ולהשי״ת אם חטאת מה תפעל לו, לכן די בינו לבין עצמו. וזה כל זמן שאין חלול השי״ת, אבל במקום שיש חלול השי״ת הוא עבירה שבין אדם לחברו שאצל אחרים מתחלל כבודו ונעשה כבודו כחולין חלילה והוא מחטיא את אחרים בזה, לכן בזה צריך לפרסם חטאו ברבים ולהודיע כי הוא מבקש מחילה מהשי״ת, לכן יואל אמר קראו עצרה אספו עם קדשו קהל, שישובו ויזעקו לה׳ ברבים ובפרסום משום שהיה חלול השם בעונם כמו שאמר למה יאמרו בעמים איה אלהיהם כו׳, אולם הושע אמר כי חלול השי״ת אינו כי כל באי עולם יכירו כי נואלו בית ישראל באשר הלכו אחרי עצבי הגוים כי כשלת בעוניך והשם יתברך עשה דין בהם, לכן אמר שדי אם לא יפרסמו חטאם ברוב שאון והמולה רק שישובו בינם לבין השי״ת בעצמו, וזה שאמר בנצבים ואמרו כל הגוים כו׳ כו׳ ויחר אף ה׳ כו׳ ויתשם ה׳ שאז לא יהיה חלול השם שהגוים יכירו שהשי״ת עשה דין בהם ובארץ על המרותם אותו ועבדו עו״ג, לכן כי יבואו עליך כל הדברים האלה כו׳ והשבות אל לבבך ושבת עד ה׳ אלהיך, הוא שישובו בינם לבין השי״ת בעצמם, עד ה׳ בעצמו, ועזיבת החטא זה ושמעת בקולו ויתקבל תשובתם ושב ה׳ אלהיך כו׳.
יומא סוף מכילתין גדולה תשובה שזדונות נעשו שגגות שנאמר כי כשלת כו׳ קרי ליה מכשול כו׳ נעשו כזכויות ל״ק כאן מאהבה כאן מיראה. יתכן ההסבר, דבאמת בכל נדרים בעינין חרטה דמעיקרא על מה שנדר, אבל חרטה דהשתא לא מועיל, יעוין ר״ן נדרים כ״א ע״ב. אמנם בשו״ת המיוחסות סימן רנ״ה כתב דזה דוקא בדברים שאינו רוצה בהם ונודר מהם, אבל בנוטל בקנס או עבור אחרים שהכריחוהו לנדור כמו אשה בגבית כתובה וכיו״ב סגי בחרטה דהשתא, ולפ״ז נראה דביראת העונש הוי כחרטה דהשתא, ולא מהני רק לעשות אותה כשגגות, וטעמא דהנפש של הישראלי הוא זך מאד חלק ה׳ מן השמים ואינו רוצה לעבור עבירה, רק החומר מכריחו וכמוש״כ רמב״ם בהלכות גירושין, וכשהוא שב מיראה והוי חרטה דהשתא, לגבי החומר נשאר החטא, אבל לגבי הנפש הוא השכל כיון שלא רצה בהעבירה, והוי כמו שהכריח אותו החומר, לכן סגי ליה בחרטה דהשתא, דהוא אינו רוצה בהעבירה רק בכדי להשקיט תאות החומרי, ולכן נשאר העבירה חומריות בלא השכל והוי כשוגג שהוא עבירה בחומר בלא רצון ומושכל הנפש. דו״ק. ונראה דזה דוקא בהפרט לא בכלל, שכלל הישראלי מקושר גם חומריותם להשי״ת במסירת נפש וע״ז היה השבועה שהשביעם משה שבכללות תהא האומה קשורה להשי״ת, רק שאברים אחדים מהאומה יכלו להתדלדל, ויש אברים המדולדלים שהן מעלים ארוכה שבמעט התעוררות יחזרו להכלל, וכיון שגם כלליות חומר של ישראל מקושר להשי״ת ורק סבות חוציות מכריחות אותן לעשות עברות לסור מהשי״ת, לדידהו גם להחומר סגי בחרטה דהשתא, היינו תשובה מיראת העונש, ולכן אמרו אליו כל תשא עון, היינו שלכלליות האומה תשא כל העון שלא ישתייר אפילו שוגג, וקח טוב פירוש חשבוהו כזכיות שהנשקע בעבירות קשה לו לעשות מצוה, ובכ״ז עושה והמה מכשירי מצוה וכמצוה דמו.
מדרש, וישב ראובן ששב לשקו ולתעניתו כו׳ לא היה אדם שחטא לפני כו׳ ופתחת בתשובה חייך כו׳ פותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל כו׳. הבאור דבדת הישראלי יש נמוסים והמה כמעט כל המצות שבין אדם לחברו, וחקים הם כמעט רוב מצות שבין אדם למקום, לכן על מצות שבין אדם לחברו צריך שירצה חברו, אמנם אף שהשיב הגזלה ופייס חברו, בכ״ז גם המושכלות המה המשפטים סבת חטאם מה שהאדם מתרחק מהתורה ונתרחק מהמקום ב״ה ונעשה השכל שלו מוטעה, וגם המשפטים המושגים מהשכל יעות ויעשה שוד ורצח כמו שרואים אנו במוחש היום, לכן ראובן שבלבל יצועי אביו וחטא בכבוד אביו, שזה מצד המושכלות ועשה ע״ז תשובת המשקל שהציל את יוסף אעפ״י שהפסיד על ידו הבכורה, וכמו שאמרה ראו מה בין בני לבן חמי כו׳ והכל כדי שלא יצער אביו, בכ״ז הבין סבת חטאו מה שהיה בדברים שבינו למקום ברחוק, זה גרם לו שבלבל יצועי אביו, ולכן פתח בתשובה תחילה על ההתחלה סבת החטא, ולכן שב לשקו ולתעניתו שהוא תשובה בינו לבין קונו, וכן הושע אמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך, בעון שאתה חוטא נגד האומה עצמה היינו זה נגד זה, הסבה לזה מה שהורחקת מה׳ אלהיך, ולכן קחו עמכם דברים, היינו שירצו אחד לחברו ויפייסו זה לזה ואח״כ ושובו אל ה׳ שהסבה שחטאתם זה לזה הוא מה שחטאתם למקום, ולכן נשחתו ונתקלקלו הרגשותיכם בהמושכלות. והבן.
קח טוב – הוא דברי הנביא לישראל שיקח טוב כן מפרש בילקוט, וכן אשר בך ירוחם יתום הוא דברי הנביא להאומה שירחמו על היתום, לכן אמר השי״ת ארפא משובתם כו׳ כי שב אפי ממני, שחרון אף לא נזכר בתורה רק בעו״ג ובאלמנה ויתום לא תענון, וכיון שמזה שבו שב אפי ממנו והבא לטהר מסייעין אותו ויזכו לתשובה גמורה. ויעוין מורה פרק ל״ו מח״א, והבן. והנה ערבות הוא רק על המזיד לא יתכן על השוגג, לכן אמר יכבוש עונותינו שעל העון חושב הנביא שהוא עצמו בכלל הערבות וירא מלדבר להשי״ת בנוכח, אכן על החטא אינו ערב ומדבר בנוכח להשי״ת ותשליך במצולות ים כל חטאתם.
שבת דף י׳ ע״א רבא שדי גילמיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה כו׳ כי איכא צערא בעלמא שדי כו׳. רבא לטעמו אזיל דסבר בר״ה דף י״ז כמאן מצלינין האידנא אקצירי כר׳ יוסי דאדם נידון בכל יום, לכן אמר כעבדא קמי מריה. והנה הגמרא מייתי ראיה מקרא דועשית משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו דאדם נידון בכל יום, וקצ״ע דאמר לקמן דצבור תשובה מקרעת כל השנה אף אחר גמ״ד, ומלך הוא כצבור, וא״כ שייך בהא דין כל יום ומאי ראיה ליחיד. וכן אמר בירושלמי דר״ה שם.
כי הנה עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו – הכוונה, כי לשפוט איש פרטי ויחידי אינו דומה מי שהוא במקום צדיקים למקום רשעים, וכן הזמנים אינו דומה, כי הרבה נתפעל האדם מהליכות זולתו והרגשת התבל בצדק ומשפט, עד כי ברבות הימים גם האדם אינו מרגיש על אשר עשו מסילות בלבבו לאט לאט ארחות תבל ודברת בני האדם כמוש״א אבנים שחקו מים, ורק לתוכן עלילות לו יאתה לחקור כליות ולב וסבות ומצעדי גבר אשר הביאו להרע, והדבר מורגש בלבב כל איש משכיל, לכן אמר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי ב״א בכלל הליכות הזמן והמקום כשתבוא במשפט לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כי לא תדין האדם הפרטי רק בהשקיף על כל דרכי בני האדם בכלל בערך הזמן והמקום.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנתווסף למלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ל) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאׇזְנֵי֙ כׇּל⁠־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑אתא עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
Moses spoke in the ears of all the assembly of Israel the words of this song, until they were finished.
א. אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את =א,ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (מרכא וטפחא ואתנחתא)
• דפוסים וקורן=אֶת⁠־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את (טפחא ומונח ואתנחתא)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שימלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה קֳדָם כָּל קְהָלָא דְּיִשְׂרָאֵל יָת פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא עַד דִּשְׁלִימוּ.
And Moshe spoke before all the congregation of Israel the words of this hymn, until he had finished it.
ומלל משה במשמעהון דכל קהלה דישראל ית מלי שירתה הדה עד זמן דאשלם יתהון.
ומליל משה במשמע כל קהלא דישראל ית פיתגמי שבחתא הדא עד די שלימו.
And Mosheh spoke in the hearing of all the congregation of Israel the words of this hymn until they were ended.
ת׳ם כלמהם מוסי בג׳מיע כלאם הד׳ה אלתסבחה אלי אן כמלת.
אחר כך דיבר עמהם משה את כל דברי השירה הזאת עד שנשלמה.
פס׳: וידבר משה באזני כל קהל ישראל – דברי תוכחות 1דבר להם שני פעמים חד לכתיבה וחד לקריאה לא נותר דבר אחד שלא אמר להם כדי לחזקם בתורת אל חי וקים:
1. דיבר להם שני פעמים. שגם בהאזינו אחר השירה כתיב ג״כ ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת וזה חד לכתיבה שכתבה בתוך התורה. וחד לקריאה שהגיד להם בע״פ:
את דברי השירה – האזינו, כי שם כתב איך הספיק להם צרכם במדבר ובארץ ישראל, ואיך חטאו וגלו, ואיך עתידין ליגאל בימות המשיח.
(סיום) חסלת וילך משה.
את דברי השירה – THE WORDS OF THE SONG – Ha'azinu, because there he wrote how He provided sufficiently for their needs in the wilderness and in the land of Israel, and how they sinned and were exiled, and how in the future they shall be redeemed in the days of the Messiah.
(Conclusion) Conclusion of Vayelekh Moshe.
את דברי השירה הזאת – פר׳ האזינו לפי שמזכיר בה שספק צרכיהם במדבר ובא״י ואיך חטאו וגלו ועתידין להגאל.⁠1
שלימא סדרא דפרשת וילך
1. שאוב מר״י בכור שור.
את דברי השירה הזאת, "the words of this song;⁠" this is a reference to the next portion, Haazinu, the major part of which consists of Moses' parting song/poem to his nation. The subject is that God had provided for them in the desert as well as in the land of Israel, and how in spite of this they would forsake Him and be exiled, until eventually they would be redeemed from exile.
את דברי השירה הזאת – זה האזינו פי׳ שם כתוב איך שהספיק צרכיהם במדבר ובא״י ושחטאו ושגלו, ושעתידין הם להגאל ב״ב לימות המשיח.
את דברי השירה הזאת עד תמם – היא שירת האזינו הסמוכה מיד. ומה שקראה שירה לפי שישראל אומרין אותה תמיד בשירה וזמרה, ועוד שהיא כתובה בדרך שירה. ודרשו רז״ל בספרי, גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר, ויש בה לעוה״ז ויש בה לעוה״ב.
ובמדרש תנחומא, מפני מה כל שירה האמורה לשעבר הוא בלשון נקבה ושירה האמורה לעתיד בלשון זכר, לומר לך מה נקבה מתעברת וחוזרת ומתעברת כן בגאולה לשעבר נגאלין וחוזרין וגולין, אבל לעתיד משיהיו נגאלין שוב אינן גולין לעולם, ולפיכך אמורה בלשון זכר, שנאמר (ישעיהו כ״ו:א׳) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל, וכתיב (תהלים צ״ח:א׳) שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.
את דברי השירה הזאת עד תומם, "the words of this song until their conclusion.⁠" This is a reference to the song Haazinu which commences with the next verse. Seeing that Moses referred to his speech as a שירה, "song or poem,⁠" this is the reason that it must always be written and read in the manner one writes and reads a poem.
Our sages in the Sifri Haazinu 333 state that some of the greatness of a שירה is that it deals not only with the past and the present but also deals with aspects of the future, the world to come. Tanchuma asks why the שירה which is in the past tense is completely in the feminine gender, whereas the parts referring to the future have been written in the masculine gender? The answer given is that just as a woman who becomes pregnant and gives birth normally repeats the process again and again, so past redemptions and salvations of the Jewish people resulted in renewed exiles. Not so with the redemption of the future which will be absolute, final, not to be followed by any further exiles. This is why the prophet uses the masculine term שיר instead of the feminine term שירה, when he speaks of the future. Compare Isaiah 26,1: ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל, "on that day, this song shall be sung in the land of Yehudah; "ours is a mighty city; He makes victory our inner and outer wall.⁠" Another verse conveying a similar message is found in Psalms 98,1: שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרועו קדשו, "Sing to the Lord, a new song, for He has worked wonders; His right hand, His holy arm has won Him victory.⁠"
את דברי השירה – כמו האזינו כי שם כתב שהספיק להם צרכיהם במדבר ובא״י. ואיך חטאו וגלו ואיך עתידים ליגאל לימות המשיח. שמע שאמ׳ משה ליהושוע בשעת פטירתו כלום יש לך ספקות הלכות ואודיעם לך א״ל והלא כתבת ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וכו׳ (שמות ל״ג:י״א) שהייתי תמיד אצלך. מיד וימת משה ואז נתעלמו מן יהושע שלש מאות הלכות ובקש הקב״ה להחזירם על ידו. אמר הקב״ה משה עבדי מת (יהושע א׳:ב׳) לא אגלה לך שום דבר מצוה עד שבא עתניאל בן קנז והחזירם לו ואני אומר מכאן שכל מי שממית עצמו על דברי תורה הקב״ה מחזיק לו כאלו שומע מסיני שהרי עתניאל בן קנז החזירם יען שהמית עצמו על דברי תורה כדמפרש התם שהיו בני דורו עוסקים בתורה ושוכבים ששה וששה בטלית אחד מתוך עוני.
אמנם אל צורך השירה אמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם.
והנה אחר כל זה נעתק לכתוב השירה הזאת השירה הנפלאה הכוללת כל הענינים מתחלה ועד סוף ואמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ואמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל – לרמוז שדברי השירה הזאת עמקו ויש בה דברים נסתרים. והיה צריך לאומרם לאזניהם ולא לפניהם. ואמר את דברי השירה הזאת עד תומם. להורות ג״כ שדברי השירה היו דברים נסתרים. והיא כלל כל התורה כולה. ובה כלולים כל דברי הנביאים כולם. וכל מה שעתיד לבא על ישראל בגלותם ובגאולתם. עד שכמעט נראה דבר פלא איך היה אפשר שמרע״ה ישלים השירה הזאת ויגידה ויעריכה. לזה אמר עד תומם. כלומר שהדברים נשלמו מצד עצמם מצד קדושתם. כמו שאמרנו למעלה בכתיבה שאמר גם כן עד תומם:
את דברי השירה הזאת עד תמם – עם פרשת ״כי ידין״ (ל״ב:ו׳) ו״כי אשא״ (שם מ׳), אף על פי שאינם מכלל דברי ההעדה.
את דברי השירה הזאת עד תומם, including 32,36 כי ידין and כי אשא in 32,40, although those verses are not strictly speaking, part of Moses’ warning and testimony.
עד תֻמָם: בסוף שטה.
וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם:
באזני כל קהל ישראל: שיכנסו הדברים באזניהם וישמעו הכל את דברי השירה. ועיין עוד להלן (לב,מד) מה שכתבתי שם.
כל קהל וגו׳ – כל זקני השבטים, כלו׳ כל השופטים והשוטרים הנקהלים אליו.
את דברי השירה – וכן נקראת השירה למעלה בפסוק כח: ״הדברים האלה״, לעומת הפסוקים יט וכב, ששם נקראת ״השירה הזאת״. בפסוקים יט וכב מדבר הכתוב על השירה הכתובה, על כן מספיק הביטוי ״שירה״, אבל בשעת דיבור השירה משמשת הלשון ״דברי השיר״ או ״הדברים״; וכן להלן ל״ב:מ״ד-מ״ו. וכן מצינו בשמואל ב (שמואל ב כ״ב:א׳): ״וידבר דוד... את דברי השירה״.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שימלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144