אתנן זונה – איזה הוא אתנן זונה, האומר לזונה הי לך טלה זו בשכרך, וכן האומר לחבירו הי לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי.
1 (תמורה כ״ט.)
אתנן זונה – אמר רב, אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא, זונה כתיב והא לאו זונה היא
2.
(תמורה כ״ט:)
אתנן זונה – נתנה היא לו אתנן מותר, מאי טעמא, זונָה כתיב ולא זונֶה.
3 (תמורה כ״ט:)
ומחיר כלב – איזה הוא מחיר כלב, האומר לחבירו הילך טלה זו תחת כלב זה, וכן שני שותפים שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב, זה שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר
4.
(תמורה ל׳.)
ומחיר כלב – אמר ליה רבא מפרזקי לרב אשי, מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, אמר ליה, לא נשמט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב.
5 (תמורה ל׳:)
בית ה׳ – בין תלוש בין מחובר.
6 (ע״ז מ״ו:)
בית ה׳ – לרבות את הרקועין, וכדר׳ יוסי ב״ר יהודה, דאמר, נתן לה זהב אין עושין אותן רקועין אפילו אחורי בית הכפורת
7.
(תמורה ל׳:)
לכל נדר – לרבות את הבמה9 (ספרי).
לכל נדר – נדר – להוציא את הנדור, לפיכך נתן לה מקודשין הרי אלו מותרין.
10 (תמורה ל׳:)
כי תועבת – יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה חייב, נאמר כאן תועבה ונאמר להלן (פ׳ שופטים) תועבה, מה להא בזובח אף כאן בזובח11 (ספרי).
כי תועבת ה׳ – יכול אפילו שכר פקיעתה יהיה אסור, ת״ל כי תועבת ה׳.12 (שם)
גם שניהם – מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין, שנאמר גם שניהם – ולא ארבעה.
13 (יבמות נ״ט:)
גם שניהם – אתנן הכלב ומחיר הזונה הרי אלו מותרין, שנאמר שנים ולא ארבעה.
14 (תמורה ל׳.)
גם שניהם – האתנן ומחיר ולדותיהם מותרין, שנאמר הם ולא ולדותיהם.
15 (תמורה ל׳.)
גם שניהם – נתן לה באתננה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין מותר, דכתיב הם ולא שנוייהם.
16 (תמורה ל׳:)
1. איירי בעבד עברי שאין לו אשה ישראלית דאז אסור לרבו למסור לו שפחה כנענית, אבל בעבד כנעני או בעבד עברי שיש לו מכבר אשה ישראלית מותר בשפחה, כמבואר לפנינו בר״פ משפטים ובפ׳ ראה.
2. לכאורה אם נפרש השם זונה כל שהיא מופקרת לזנות, קשה הלא כל העריות אינן מופקרות לזנות בכלל, ומה נשתנו מנדה, ואם נפרש זונה כל שביאתה ביאה אסורה קשה הלא גם ביאת נדה אסורה, והכתוב כללה בין יתר העריות, בפ׳ אחרי וקדושים, ומה נשתנה דינה מכל העריות, ולכן נראה דזונה נקראת זו כל שנשואיה לו באיסור, ולכן כל העריות שאין קדושין תופסין בהן נקראות זונה, משא״כ נדה קיי״ל שהקדושין תופסין בה כמבואר לפנינו ס״פ מצורע לכן לא נקראת זונה.
ונראה ראיה לפירוש זה מדברי הרמב״ם פי״ח ה״א מאס״ב וז״ל, איזו היא זונה [הפסולה לכהן] כל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו, והבא על הנדה לא נעשית זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, עכ״ל. והרי זה ממש כמש״כ, והה״מ שם חתר למצוא מקור לדבריו, ועפ״י מה שבארנו הנה מקור דבריו – גמרא מפורשת.
ואל תשיב על סברא זו ממ״ש בגמרא כאן, אמר אביי, זונה כותית, אתננה אסור דכתיב כאן תועבה וכתיב התם (ס״פ אחרי) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה״נ אין קדושין תופסין בה, זונה ישראלית אתננה מותר דקדושין תופסין בה, ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור, וקיי״ל כרבא, ולכאורה משמע דכאן אין עיקר הטעם והסברא מהא דקדושין תופסין או אין תופסין אחרי דלא קיי״ל כאביי, אך באמת זה אינו, דטעמא דרבא הוא מסברא אחרת משום דילפינן מזונה כותית כמבואר בגמרא, אבל אין זה נוגע לסתירת הסברא שכתבנו, ודו״ק.
והנה דבר פשוט הוא דאתנן פנויה מותר, משום דלא קיי״ל כר״א דס״ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, וכיון דאינה זונה מותר אחרי דזונה כתיב, ולפי״ז אחרי דסתם פנויות נדות הן יש להעיר ל״ל לומר חוץ מאשתו נדה ולא סתם חוץ מאתנן נדה, וי״ל.
3. כלומר זונה בקמ״ץ מורה על נקבה וכמו כי רועה היא (פ׳ ויצא), ועיין בתוי״ט פ״ה ע״ח דטהרות.
4. ר״ל אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה וכלב כנגד העשרה טלאים שנטל חבירו, העשרה טלאים שכנגד התשעה וכלב כולם אסורים משום מחיר כלב והט׳ שעם הכלב מותרים. ובגמרא פריך למה כנגד הכלב כולם אסורים ניפק לי׳ חד להדי כלבא והנך לשתרו מטעם ברירה [וצ״ל דמקשה למ״ד בדאורייתא יש ברירה] ועיין בתוס׳ בכורות נ״ו ב׳, ומשני הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו שאין באותן שכנגדו טלה שוה דמי הכלב, דהשתא שייכא דמי הכלב בכולהו, כגון שאותן שכנגדן שוין כל אחד דינר דהוי י׳ דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל אחד דינר חסר מעה, דהיינו ט׳ דינרים פחות ט׳ מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות, נמצא באותן עשר שכנגד התשעה וכלב יש בה תשעה שבכל אחד מהן יש בו מעה מחיר כלב והעשירי כולו מחיר כלב.
והנה לא נתבאר בגמרא עיקר הטעם מפסול חליפי כלב, והמפרשים כתבו משום דמגונה הוא, אבל אין זה מספיק, כי המעט חיות מגונות בעולם, אבל האמת נראה טעם הדבר משום דמטבע הכלב להיות שטוף בזימה, ומהאי טעמא אמרו
(ב״מ ע״א.) ארמלתא לא תגדל כלבא משום חשדא, ולכן העושה חליפין בכלב יש בזה חשד שהוא לזנות ולמש״ז, ולכן טעם איסור אתנן זונה ומחיר כלב סברא אחת להן, דמאיסי להקרבה משום גנות של זנות, ומדוייק לשון הכתוב כי תועבת ה׳ גם שניהם כמו תעוב אחד לשניהן, ודו״ק.
5. ר״ל שאם נרבעה אשה לבהמה לא נפסלה לכהונה. והנה אין הפירוש מבואר ברחבה לפי נוסחא זו, וביבמות נ״ט ב׳ בא ענין דרשה זו בלשון אחר, מנה״מ דאמור רבנן אין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנאמר גם שניהם שנים ולא ארבעה, ע״כ. והבאור הוא דאתנן כלב פירושו שאומר לזונה הרי לך טלה זו והבעלי לכלבי, ומחיר זונה שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה מותרים למזבח, ואם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוי ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה, אתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם, ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא, וממילא אין אשה זו נקראת זונה לכל דבר, וכפי הנראה גם לפי גירסתנו שהבאנו הפירוש הוא כמו שכתבנו אלא שאין הלשון מבורר, ואמנם לשון אינו מבורר בסדר קדשים חזון נפרץ הוא כנודע.
6. בגמרא הלשון אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש לא שנא מחובר, ונראה דסמך אסוף הפסוק דכתיב בית ה׳ ודריש שאפילו נתן לה בית באתנן אסור להקדישו לצורך בדק הבית, וכן מבואר בסוף הסוגיא, דעיקר הלמוד מן בית ה׳ עיי״ש. ורש״י כתב בזה״ל, אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה׳ דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש וכו׳, עכ״ל. ואין לשון זה מבורר אצלי, דפתח בהלמוד מן בית ה׳ וסיים בהא דכתיב אתנן סתמא, וגם בגמרא מבואר מפורש דהלמוד למחובר הוא מן בית ה׳.
7. נראה דר״ל דאשמעינן דלא רק להקרבה למזבח אסור אתנן ומחיר אלא גם לבדק הבית אסור, וזה מדייק מלשון בית ה׳ דמיותר הוא, דדי היה לכתוב לא תביא אתנן ומחיר לכל נדר אלא מורה זה הלשון דכל שהוא לבית ה׳ אסור, ומה שתפס רקועין שהוא צפוי למזבח פשוט שתפס ענין שאין בו שנוי, כגון שנותן לה זהב ומאותו זהב עושין צפוי, אבל אם ע״י שינוי לא עדיף בדק הבית מקדשי מזבח שמותרים ע״י שינוי כגון חטין ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן כפי שיובא בסמוך.
ורש״י בע״ז מ״ו ב׳ פירש דטעם האיסור ברקועין הוא משום נוי, ומבואר דכל שאינו לנוי מותר, אבל לפי מש״כ אין הטעם כלל משום נוי אלא בכלל כמו קדשי מזבח שאינו כבוד המקום להשתמש בדבר מאוס כזה, וא״כ אין נ״מ בין דבר שהוא לנוי או לא.
וגם יש להעיר קצת על פירש״י מהא דאיתא בע״ז י״ז א׳ שאל מין אחד את ר״א, כתיב לא תביא אתנן זונה וכו׳ מהו לעשות ממנו בה״כ לכה״ג ולא השיב לו דבר, ואם היה הטעם משום נוי פשיטא שאין שייך בזה נוי, אלא כפי מש״כ דבכלל אסור בדק הבית כקדשי מזבח, ומבעי אם גם זה הוי בדק הבית או לא [ואיירי שם בכה״ג שמפרישין אותו לפני יוהכ״פ ללשכת פרהדרין ושם מתקנין לו כל צרכיו].
ועיין ברמב״ם פ״ד הי״ח מאסמ״ז וז״ל, אתנן ומחיר מותרין לבדק הבית שהרי הם משתנין, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועים לבית, עכ״ל. ותמה המג״א בסי׳ קנ״ג ס״ק מ״ז על מ״ש שהרי הם משתנין, דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין, עכ״ל. ולא קשה מידי, דפשוט הדבר מש״כ הרמב״ם שהרי הם משתנין הכוונה כשהם משתנין, וסתם חפצים כשמשמשין אותן לבדק הבית משתנים בעשייתם, וזהו מ״ש שהרי הם משתנין, אבל באמת בלא שינוי אסורים, וכמו שסיים בדבריו, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועין לבית, ודו״ק. וע״ע באו״ח סי׳ קנ״ג סכ״א.
8. שאם נתן לה באתנן עופות כגון יונים אסורין לקרבן, והרבותא בזה, דהו״א כיון דאין מום פוסל בעופות (פ׳ אמור) כך אתנן אינו פוסל בהו קמ״ל מן לכל נדר לרבות את העוף יען כי גם עוף בא בנדר.
9. דגם בבמות פסול אתנן לקרבן, וענין הבמות נתבאר לפנינו בפ׳ ראה
(י״ב ט׳).
10. בגמרא פריך ל״ל קרא למעוטי תיפק לי׳ דלאו ממוני׳ הוא ואין לו רשות ליתן לה, ומשני דאצטריך לאשמעינן דאפילו בהפריש טלה לפסחו ואח״כ המנה זונה על הפסח בשכר שתזנה לו, דסד״א דמכיון שיכול להמנות אחרים על פסחו והמעות שיקבל מהם עבור זה הם חולין גמורים דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן א״כ הפסח שלו הוא ויכול לאוסרו באתנן, קמ״ל דאפ״ה שרי מדכתיב לכל נדר פרט לכל הנדור כבר.
11. בפ׳ שופטים י״ז א׳ כתיב לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כי תועבת ה׳ הוא, ומפורש כתיב לא תזבח.
12. שכר פקיעתה הוא שנותן לה טלה בשכר שמפקיעה ומבטלה ממלאכה ולא שכר ביאה אין שם אתנן חל עליו, דאין זה בכלל תועבה ועיין בתמורה כ״ט ב׳ ובכ״מ פ״ד ה״ט מאסמ״ז.
13. נתבאר לעיל אות צ״ב וצ״ג ועוד יתבאר באות הבא.
14. אתנן הכלב הוא האומר לזונה הי לך עלה זה והבעלי לכלבי, ומחיר זונה הוא שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה, ור״ל שאם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוו ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה ואתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם שהוא לשון מיותר דהו״מ לומר תועבת ה׳ הם, ובא להורות שנים ולא ארבעה. וטעם הדבר מהיתר אתנן כלב הוא משום דאין זנות לבהמה כפי שנתבאר למעלה.
15. דמדכתיב גם שניהם דרשינן כאלו כתיב שנים הם דהו״ל מעוט.
16. כמש״כ באות הקודם ותרתי ש״מ הם ולא ולדותיהם [בדרשה הקודמת] הם ולא שנוייהם, והוא הדין בנתן לה מעות וקנתה קרבן מותר, כיון דלא נקרב גוף האתנן, ובב״ק ס״ה ב׳ חקר בשנוי דממילא אי הוי שנוי או לא, כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, וס״ל לר׳ אלעאי שם דהוי שנוי ובברייתא שם מבואר דלא הוי שנוי, ומפרש בגמרא דר׳ אלעאי אתא כבית הלל דהם ולא שנוייהם וברייתא אתיא כב״ש גם לרבות שנוייהם, ואחרי דאנן קיי״ל כב״ה ממילא גם שנוי דממילא נקרא שנוי, וצ״ע דלא נזכר מכל זה בסוגיא כאן וגם לא ברמב״ם פ״ד הט״ו מאסורי מזבח, בעוד שלענין גניבה פסק כן בפ״א וב׳ מגניבה, וצ״ל דלענין אתנן הוי יותר רבותא שנוי שבידים כגון חטים ועשאתן סולת דאעפ״י שהשנוי נעשה על ידה ובא מכחה הו״א דכיון דמגונה היא אין נ״מ גם אם שינתן קמ״ל דבכ״ז מותר, ולפי״ז שוב לא אצטריך לאשמעינן בשנוי דממילא דכש״כ הוא דמאליו נעשה השנוי ולא על ידה.
לא יקח – אין לו בה ליקוחין, ואין קידושין תופסין לוא בה.