השאלות: (א – ג) הסתירה ממ״ש שבשנת שלש למלכות יהויקים בא נ״נ ירושלים ונבוכדנצר לא מלך עד שנת ד׳ ליהויקים? (התבאר בפירוש על ספר מלכים), למה כפל שהביאם בית אלהיו ושנתן הכלים בית אוצר אלהיו?, ולמה כפל מבני ישראל ומזרע המלוכה?.

בשנת שלש – חשבון זה סותר למ״ש בירמיה (ירמיהו כ״ה:א׳) בשנה הרביעית ליהויקים היא השנה הראשונה לנבוכדנצר, ע״כ פי׳ חז״ל בשנת שלוש למרדו, והראב״ע פי׳ בסוף שלש שהיא שנת ארבע ליהויקים, וי״ל שיהויקים מלך באדר ומנו לו בניסן שנה אחת כמ״ש בר״ה (בבלי ר״ה ב׳) שמלכי ישראל מניסן מנינן ואם מלך בכ״ט באדר כיון שהגיע יום א׳ בניסן עלתה לו שנה והכשדים מנו אותה לשנה הראשונה, ויש עוד פי׳ בזה וכבר כתבתי בזה בפי׳ מלכים, ולפי פי׳ הראב״ע ספר כי תכף במלוך נבוכדנצר בא לירושלים והגם שבימי צדקיהו נתארכו ימי המצור ימים רבים, עתה,

נתן ה׳ בידו את יהויקים – תיכף ע״י השגחת ה׳, ולא תאמר שיהויקים יצא מעצמו אליו דרך שלום, כי הלא לקח עמו מקצת כלי בית האלהים ואם היה יוצא אליו מעצמו לא היה מוליכו שבי לבבל ולא היה לוקח כלי הבית, שזה נגד חקי המלכים, שלא יעשו כן רק למי שלוחם נגדם ביד חזקה ונכבש בכח, ומבואר שהיה ע״י כיבוש ובהשגחת ה׳, אולם נבוכדנצר לא הכיר כי הוא מעשי ידי ה׳ ותלה נצחונו בע״א, כמ״ש אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, ויבא את יהויקים עם הכלים ארץ שנער בית אלהיו להודות לע״א, ואת הכלים לא לקח לאוצר המלכות רק נתנם לאוצר אלהיו, וזה הקדמה אל העונש שבא אח״כ על בית נבוכדנצר בסבת הכלים האלה, בימי בן בנו.

ויאמר המלך – צוה להביא ילדים בין מן ההמון, שעז״א מבני ישראל – ובין מן הגדולים מזרע המלוכה ומן השרים – כי באשר רצה שיעמדו לפניו יחלק לכ״א עבודה כפי יחוסו, שמזרע המלוכה יעמדו בבית המלך ומבני השרים יעמדו להיות שרים אח״ז ביהודה נכנעים תחתיו ויודעים נימוסי הכשדים ולשונם, וההמון יהיו למשרתיו בענינים קלים יותר, וגם מפני שנבוכדנצר היה חכם ונבון כמ״ש וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך, שהוא עצמו היה מנסה את החכמים, והיו לו חכמים במלכותו מכל המדינות להתנהג ע״פ עצתם, ונודע לו מחכמת היהודים שהיו חכמים ביותר מפני השכינה והנבואה שהיה ביניהם, וכנזכר מחכמתם הרבה במדרש איכה רבתי, לכן צוה להביא ילדים מן היהודים למען יהיה לו חכמתם לעינים.

השאלות:

מה רצה בהכפלת דבריו משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע, מה ההבדל ביניהם?.

ילדים – צוה שהילדים יהיו שלמי החומר ושלמי הצורה, לענין שלמות החומר אמר אשר אין בהם כל מאום – שלא יהיה בהם שום חסרון בגופם, ויש הבדל בין מום ובין מאום – שהמום הוא חסרון גדול כמו המומים הפוסלים בכהנים, ומאום משותף עם מאומה שלא ימצא בהם שום דבר שהוא גנאי, ואמרו חז״ל אפילו ריבדא דכוסילתא, וכולל גם טוב התואר, שהוא בנין הגוף בסדר נכון וערך מסודר המעלה חן, וטובי מראה, שיהיו יפה עינים וטוב רואי, וגם כולל יופי הצבע לא לבן ביותר שהוא סימן עצלות ולא שחור, רק אדמוני לבן, ולענין שלימות הצורה אמר ומשכילים בכל חכמה – ומבואר אצלינו שיש הבדל בין חכמה ובין דעת, שדעת הם דברים המושגים בחושים או ע״י מושכלות ראשונות, שאפשר בהם ידיעה ברורה, כמו חכמת הטבע וההנדסה והרפואה, וחכמה היא בהנהגה בין טוב לרע, שהם דברים שלא יושגו במופתי הדעת ולא ע״י כח הבינה שלא מצאנו בשום מקום שיאמר בינו חכמה, אבל יושגו ע״י השכל שהוא כח חד העובר בדברים שהם למעלה מן הבינה והדעת כמ״ש בספר משלי. ויודעי דעת ומביני מדע – יש הבדל בין דעת ובין מדע, דברים פרטיים שמשיגים על ידי החושים והבחינה נקראים דעת, וכלל המדע אשר התקבצה ע״י יודעים שונים ותהי לשטה כללית ולימוד ערוך בכל מיני הידיעות, למשל למודים של חכמת הטבע או הרפואה בכללה כמו שהיא ערוכה בכל ושמורה כשטה מיוחדת מוסכמת מן החכמים נקרא, מדע, ומי שיכולים להוציא מכללי המדע דבר מתוך דבר ולהקיש דבר לדבר בכח התבונה נקראים, מביני מדע, ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך, התנה עוד שיוכל להפיק מהם רצון להיות ממשרתיו וחכמיו הנצבים לפניו, וע״ז התנה ג״כ שיהיה בהם שתי הכנות, א] הכנה החומריית, שיהיו חזקים ומוצקים בכחם הפנימי לעמוד בהיכל המלך, שצריך שיהיו חזקי הכח לעמוד על רגליהם, וכמ״ש חז״ל שיהיו אונסים א״ע מן השחוק ומן השינה ושיעמידו א״ע כשיצטרכו לנקביהם, ב] וללמדם ספר – שיהיה בהם הכנה לקבל למוד ספר ולשון, שע״ז צריך שיהיה לו כח הזכרון ללמד לשון במהרה, ויש הלמד הלשון ולא הכתב לקרא בספר, ולז״א ספר ולשון כשדים – והיה אצלם לשון ארמי שהיה לשון ההמון, ולכן כשדים היה לשון החכמים המדברים דבור מליצי בחכמה, וידוע שאל המליצה והדבור הנשגב צריך כח נפשי מיוחד וחוזק כח הדמיון, ועז״א וללמדם בוי״ו.

וימן להם – ספר איך השגיח המלך על הילדים האלה בתכלית, א] שהוא עצמו הכין את הצורך למזונותם, ב] שהיה מפת בג המלך – ממה שהוא אוכל על שלחן מלכים, כי המאכלות הדקות והיינות המבושמים מרחיבים הדעת וייטיבו המזג ויזקקו את המוח, וחמרי וריחני פקחים, ג] שהזמין להם דבר יום ביומו – כי מאכלי המלך היו משתנים בכל יום לפי מהות היום והזמן, לפי הנהגת הרופאים המשגיחים על בריאת גופו שישתנו המאכלים לפי הקור והחום והמזג, ובאופן זה השגיחו גם על הילדים, ד] שהרחיב להם הזמן לגדלם שנים שלש – שזה מספיק ללמדם, כמ״ש חז״ל שכל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה במשנתו שלש שנים אינו רואה סימן ברכה לעולם, והיה כל ההכנה הזאת כדי שמקצת מן הילדים והם אלה שיצליחו בלמודם, יעמדו לפני המלך ועמו במלאכתו ישבו, וכמו שהיה המנהג אצל מלך מצרים ומלך תוגרמא לאסוף ילדים רבים מבני הנוצרים ולגדלם והראוים מהם יעמדו לפניו.

ויהי בהם – באשר לקח ילדים רבים היו ביניהם ארבעה מבני יהודה – ר״ל מזרע היחוס מבית דוד, שיחוס המלוכה היה ליהודה גבר באחיו, [נגד מה שההמון נקרא בשם בני ישראל], וכבר התבאר בדברי חז״ל שדניאל היה מזרע ב״ד, וכמ״ש הרי״א באורך דלא כהרלב״ג.

השאלות:

למה לא שם שמות רק לאלה הילדים הארבעה?.

וישם להם שר הסריסים שמות – לא שינה שמות שאר הילדים, כי רק את אלה שנכנסו בעבודת המלך לגדולה היה הדרך לשנות שמם, כמו ששינה נבוכדנצר שם צדקיהו, וזאת שנית שלדניאל נתן שם בלטשצר שהוא שם אלהי נבוכדנצר, כי הכיר מעלתו תיכף וראה בו ענין אלהי, וכמ״ש (דניאל ד׳:ה׳) די שמיה בלטשצר כשם אלהי, ולקמן (דניאל ה׳:י״ב) די מלכא שם שמיה בלטשאצר, מבואר שהיה זה בפקודת המלך וע״י שראה בו יתרון הכשר חכמה, משא״כ לחמו״ע קרא שמות אחרים לא ע״ש ע״א, ולכן,

השאלות: (ח – טו) למה לא בקש דניאל תיכף מן המלצר?, ולמה לא אמרו לשר הסריסים שינסה אותם וכמו שאמרו אל המלצר?, ומה זה שבקש אשר לא יתגאל, שבקשה כזאת באין ספק יעלה חמת מלך מלכי מות כשיאמר כי שולחן המלך מגואל הוא ונבזה אכלו?, ומז״ש שה׳ נתן אותו לחסד ולרחמים והלא לא מלא בקשתו?.

וישם דניאל על לבו – שדניאל חשב כי ייחד אותו לע״א וירצה להעבירו על דת ושגם המאכלים והיין שיחד לו יהיו מזבחי מתים ויין נסיכם, [ובאמת יש מפרשים שפי׳ שם פת בג פת הנקרב לע״א], ויבקש משר הסריסים – באשר חשב זאת להעברה על דת ושהמלך יקפיד שיאכלו דוקא מפת הזה ואם יסרב יהיה כמורד, החליט בדעתו למסור נפשו ע״ז כדין אם מתכוין להעבירו על דת, ולכן בבקשו משר הסריסים לא אמר לו אמתלאות וטעמים אחרים, רק אמר בפירוש אשר לא יתגאל – הודיע לו שלפי דתו הוא לחם מגואל ושהוא אינו רוצה להתגאל, והגם שהיה עי״ז בסכנה עצומה לא הכחיד האמת, וזאת לא עשה רק דניאל לבד שראה שיחד אותו לע״א, לא רעיו, ולכן לא בקש רק הוא לבדו.

ויתן האלהים – והיה מהשגחת ה׳ ששם אותו לחסד, למחול לו עונו זה אשר בנפשו דבר, וגם לרחמים כי ראה מצוקת נפשו מצד דתו, ורחם עליו והמו מעיו לו, עד שמלבד שלא הענישו דבר אתו דברים רכים.

ויאמר שר הסריסים – התנצל שהוא אינו יכול לעשות זאת מפני יראת המלך, ובאר להם שאם יגלה בקשתם למלך ירא אני את אדוני המלך אשר מנה את מאכלכם, אחר שהוא עצמו הזמין את מאכלכם על אופן זה. אם יודע לו שאינכם רוצים בפת בגו היא מרידה במלך, ואם אעלים דבר מן המלך מתירא אני מצד אחר, אשר למה יראה את פניכם זועפים – שבעת יראה אתכם ואת יתר הילדים, ישאל לאמר למה יראה את פניכם זועפים וזה יכיר על ידי הילדים האחרים אחר שהם כגילכם – שהם דומים לכם בשנים ובגידול ובמזון ולמה פניכם זועפים נגדם, וע״י שאלה זאת ירגיש בדבר וחיבתם את ראשי למלך – וגם יל״פ שדניאל בקש רק שלא יתגאל ורצה מאכלים אחרים טובים תמורתם שנעשו בהכשר, ובזה אין חשש שיראה את פניהם זועפים רק חשש מרד, ועז״א ירא אני את המלך, ואם יתן להם זרעונים משולחן המלך אין חשש מרד, אחר שהם משולחן המלך, אבל עז״א למה יראה את פניכם זועפים.

ויאמר דניאל – הנה לא הציע בקשתו תיכף אל המלצר שהיה תחת שר הסריסים, כי ירא שיתודע זה לשר הסריסים שהוא בחן המאכל בכל עת, רק אחר שכבר הציע שאלתו לפני השר הגדול, ומצא חסד לפניו, ידע שיעלים עין ממעשה המלצר, שהוא לא יתחייב ע״י מעשה המלצר, וע״כ הציע שאלתו אל המלצר, ואליו לא גלה כלל כוונתו שאינו רוצה להתגאל, רק אמר לו.

(יב-יג) נס נא את עבדיך – כאלו אמר שלהשיג התכלית שיהיו יפה תואר ובריאי בשר ישיג יותר על ידי המאכלים הפשוטים מעל ידי המאכלים המעודנים שמולידים חלאים רבים ונאמנים, ולאוהבי חיי הפרישות והעיון יעזרו יותר המאכלים הפשוטים בין לזכות מוחם בין לבריאת גופם, ושיודע לו זה ע״י נסיון שינסם ימים עשרה, וכבר זכר מהרי״א בשם הרופאים שהמזונות הרעים יוכר היזקם בהזנת האדם עד עשרה ימים, שאז יורגש היזקם בקלסתר פנים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וישמע להם – והיה מהשגחת ה׳ כי שמע להם לנסות אותם, ובזה לא היה לו סכנה כי ידע שלא יראה אותם המלך עד מלאת הזמן, והם לא בקשו רק עשרה ימים, ואם יראה שהמזונות פועלים היזק ימנע מלתת להם זרעונים, והמלצר לא ידע שהמלך מקפיד דוקא שיאכלו פת בגו, וחשב שהמלך רוצה רק שיהיו בריאי בשר, ואם ישיג זה ממאכלות הפשוטים לא עבר על מצות המלך ולכן שמע להם.

ומקצת – והיה מהשגחת ה׳ שהיה מראיהם טוב וגם היו בריאי בשר, שזה חוץ לטבע כי הזרעונים לא ישמינו את הגוף כבשר ויין.

ויהי המלצר – שהיה לו ריוח מזה, שתחת הזרעונים שנתן להם היה נושא פת בגם, ובזה ספר קדושת דניאל וחבריו שעזבו המעדנים אשר היו רגילים בהם מנוער ובחרו בזרעונים, ומרוב קדושתם ופרישתם אכלו בשמחה וטוב לב עד שהיו בריאי בשר, וביחוד קדושת דניאל שמסר נפשו על דבר זה כי היה לו סכנה מזה, והודיע איך היה השגחת ה׳ חופף עליהם כפי הכנתם.

והילדים – כפי הכנתם כן חל עליהם השפע האלהית, שהילדים ארבעתם שהושוו בפרישות ממאכלות אסורות, כן הושוו במדע והשכל יותר על הילדים שהתגאלו מפת בג המלך, ודניאל שעלה עליהם במסירת נפש זכה לרוח אלהים קדושים. מדע והשכל – שיעורו, מדע בכל ספר והשכל בכל חכמה – שמדע נופל על דברים המושגים ע״י החוש או במופתי הדעת, וזה בכל ספר מספרי המדע השמושית, כמו חכמת הטבע והרפואה וכדומה, אבל בחכמה שייך יותר לשון השכל, כמ״ש בפי׳ משלי שהחכמה לא תושג ע״י מופתי הדעת רק על ידי השכל, שהוא כח חד להשכיל עניני חכמה, ודניאל הבין בכל חזון וחלומות – ר״ל כי יש פותרי חלומות ע״י תגבורת כח המשער והם לא יבינו כל, רק מקצת חלומות, אבל דניאל הבין ע״י שפע רוח הקודש ועי״כ הבין בכולם מבלי הבדל, ולא רק מקצת החלום רק כולו בשלימות, שזה היה מעלת יוסף ודניאל ודומיהם שצפו ברוח אלהים, והחלום הוא בלא מחזה, והחזיון יראה איזה מחזה, כמו הצלם של נבוכדנצר ודומיהם, והחזון יהיה גם בהקיץ בגבור המדמה.

ולמקצת הימים – ר״ל בקצה וסוף השלש שנים, שכבר הוקצב מאת המלך להביאם בכלות הג׳ שנים, ויביאם.

וידבר – אז דבר עם כל הילדים לבחנם, ולא נמצא מכולם כדניאל, ולכן נשארו עומדים בהיכלו.

וכל דבר – אחר שעמדו לפניו, והיו משריו ויועציו, בכל דבר שהזדמן שהוצרך המלך לשאול דבר חכמת בינה מחכמיו, וקבץ את כל החרטומים והאשפים לשמוע מה בפיהם ודניאל חנניה מישאל ועזריה בתוכם, מצא תמיד שלהם עשר ידות בחכמה על כל חכמיו.

ויהי דניאל – עד עת ההיא עמד בחצר המלכים, כי אחר שהושלך לגוב האריות התפטר מן עבודתו וקבע מושבו בשושן, כמ״ש הרי״א בשם היוסיפון.