הבנהרים. הנה ראיתי ששנית את טבע הנצחיים לתשועת ישראל1 בנהרי ארנון2 וירדן3 ובים סוף4, וכל זה לא קרה להם5 לעונש מאתך, אבל לתשועת ישראל6, כי תרכב בם מרכבות ישועה7:
1. כדי להושיע את ישראל מיד רודפיהם, ה׳ שינה את טבעם של נבראים נצחיים שאין דרכם לשנות את טבעם לעולם.
2. ניסים של נחל ארנון נזכרים בבמדבר
(כא יג-יח) בין עונש הנחשים השרפים לבין כיבוש ארצות סיחון ועוג. ופירושו של רבינו כאן מבוסס על פירושו בניסי נחל ארנון, השונה משאר המפרשים, ומפירושו זה עולה שניסי ארנון היו חלק ממלחמת סיחון. וכן כתוב בבמדבר שם ׳משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי, על כן יאמר בספר מלחמת ה׳ את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב׳. וביאר שם רבינו שנחל ארנון עבר בין ארץ מואב לארץ האמורי והפסיק ביניהם, אך ארץ מואב לא נמשך לכל אורך נחל ארנון, אלא בחלק של הנחל היה מצדו האחד ארץ האמורי, ומצידו השני היה מדבר שלא היה שייך לאחד מהם. ובאותו מקום במדבר שהוא מול האמורי ולא היה של ארץ מואב חנו ישראל. וישראל עברו את נחל ארנון מול ארץ סיחון, ואף על פי כן לא יצא סיחון להילחם אתם, אלא כאשר שלחו לבקש לעבור דרך ארצו. ומה שמנע ממנו מלהילחם נגדם, כי ה׳ העמיד אז רוח סערה שגרם לשפיכת נחלים רבים שעיכבו את סיחון מלבוא להילחם עם ישראל, ועל ידי זה כבשו את אותו החלק מארץ סיחון שעברו אליו. וזה ׳את והב בסופה ואת הנחלים ארנון׳, שעל ידי רוח סופה ועל ידי הנחלים שנשפכו מהארנון, יהב – נתן את החלק הזה מארץ סיחון לישראל. ואותו משפך של נחלים שהביא ה׳ לעכב את סיחון מלהילחם עם ישראל נמשך אח״כ אל מקום נמוך יותר כדרך הנחלים, ואחרי שנשפכו נחלים אלו שנוצרו בצמוד לגבול מואב מול עיר ער, נמשכו אל עבר המקום שחנו ישראל מקודם לכן, ששם היה הבאר. וכאשר ראו ישראל שנמשכו הנהרות לכיוון מקום הבאר, הבינו שמקום הזה נמוך יותר, ובאר הוא מקור מים עמוק אשר אינו מעלה את מימיו, אלא דולים ממנו, ונמצא שמקום מי מריבה היה מקום נמוך מאוד, ואילו עכשיו חנו ישראל במקום גבוה, אשר שפך הנחלים לא הגיע לשם כלל, ובכל זאת הבאר שנוצר במי מריבה המשיך לנסוע עם ישראל ועלה אתם אל עבר ארנון הגבוה, ומזה ראו שה׳ נתן כח באותם המים לעלות, נגד טבע המים שדרכם לרדת אל מקום נמוך, ובזה ראו שטבע עצם המים של הבאר לא היו טבעיים, ועל זה שרו ואמרו עלי באר, על שהבאר עולה נגד טבע המים. [ובנוסח מהדו״ק שם השווה רבינו נס זה לקריעת ים סוף, שגם בו ניצבו המים כנד נגד טבעם]. וראה מש״כ רבינו באיוב
(יב כד).
3. בבקיעת נהר הירדן כאשר נכנסו ישראל עם יהושע לארץ, כמבואר ביהושע (פרק ג-ד).
4. שנקרע לפני ישראל ביציאתם ממצרים. וכתב הרד״ק כאן: ׳הבנהרים חרה ה׳, זכר בקיעת הירדן וים סוף, אמר, מה זה היה לנהרים, אם חרה אף ה׳ בהם כשנבקעו, וכפל הכתוב במילות שונות, ואמר ואם בנהרים אפך, אמר, נראה שחרה אף ה׳ בנהרים, שהרי ראינו שהירדן נבקע, וזהו דרך משל ומליצה, וכן אם בים עברתך על בקיעת ים סוף, ולא זכר הניסים על הסדר׳. ולדעת רבינו אין צורך לפרש שהכתוב כפל במילות שונות, שכן ׳הבנהרים׳ הראשון מדבר בניסי נחל ארנון, ולכן כתוב ׳נהרים׳ בלשון רבים, שנחלים רבים נשפכו לעכב את סיחון, וכפירושו שם, [ומה שכינה גם את הירדן ׳נהרים׳, אולי ע״פ מש״כ ביהושע
(ג טז) שהמים נכרתו לשני חלקים, ע״ש], והשני מדבר בבקיעת הירדן, ו׳בים עברתך׳ מדבר בקריעת ים סוף. ובכל אלה עמדו המים נגד טבעם שהוא לרדת אל מקום נמוך, הרי שה׳ שינה את הים והנהרות שהם נבראים נצחיים שלעולם אינם משתנים, כדי להיטיב לישראל. ואברבנאל פירש בדומה לזה, ׳בים׳ על קריעת ים סוף ו׳בנהרים׳ על בקיעת הירדן, וכתב שנזכר הירדן פעמיים כי נעשה שם נס גם בימי אליהו ואלישע.
5. לנהרות.
6. לכן שואל הנביא בלשון תימה, האם בנהרות חרה ה׳, האם בנהרים היה אפו, האם עברתו בים, הרי כל אלה לא היו כדי להעניש לנהרות ולים, אלא להושיע את ישראל.
7. וכן כתב במצודות ׳הבנהרים חרה ה׳, כשקרע המקום את הירדן לפני ישראל, וכי חרה אפו בו להחריב מימיו, בתמיה וכו׳, כי תרכב, אלא שהיתה הסיבה לפי שרכבת על סוסיך במרכבותיך של ישועה להושיע לעמך, ולכן בקעתם ללכת דרך הבקיעה, והוא ענין מליצה לומר שזה נעשה בעבור תשועת ישראל׳. אך נראה שרבינו מפרש ׳כי תרכב בם׳ – בישראל, כאילו ה׳ רוכב על ישראל, ובכך יש להם ישועה, שכן כתב רבינו בפירושו לשיר השירים
(א ט-יא) ׳לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי כמו שקרה לך בהיותך
סוסתי בין
רכבי פרעה, שנגלית שכינתי עליך כאיש מלחמה וניצחת את כולם׳, שעם ישראל נחשב אז כסוסתו של ה׳, כביכול שה׳ רוכב עליו, שה׳ השרה את שכינתו על ישראל, וכתוב בשירת הים
(שמות טו ג) ׳ה׳ איש מלחמה׳, והוא הרוכב על הסוס, שמתגלה על עם ישראל, ובכך ישראל ניצחו את כולם.