Chavakkuk 3 – חבקוק ג‏ – Mikraot Gedolot

אֲמָרֵת בָּבֶל שְׁמָעֵית וְזָעוּ מַלְכַיָא מִן קֳדָם דִינָא דִי אִתְדָנוּ מִצְרַיִם לְקַל מִלַיָא אִלֵין צַלָא סִפְּוָתִי אֲחַד זִיעָא לְחַכִּימַיָא וּבְאָתַר דְשָׁרֵיָיא זָעֵית דְשַׁבְקַנִי לְיוֹם עָקָא לְעִדַן אַסְקָא גַלְוַת עַמִי מִנִי יִתְבְּרִינַנִי.

שמעתי ותרגז בטני – ת״י אמרת בבל שמעית וזעו מלכיא מן קדם דינא די אתדנו מצראי.

לקול צללו שפתי – לקול השמועה אחזני רעד עד ששפתי נוקשות זו לזו וקולו נשמע.

צללו – לשון מצילות הסוס (זכריה י״ד:כ׳) טינטיר בלעז.

ותחתי ארגז – במקומי אני מזדעזעת.

אשר אנוח ליום צרה – אשר מנוחתי זאת מוכנת ליום צרה.

לעלות לעם יגודנו – ליום אשר אמר להעלות מתוכו את העם אשר הוא יגודנו עקב לשוב בגדודיו לארצו.

I heard, and my inward parts trembled Jonathan rendered. Said Babylon, "I heard, and the kings trembled before the judgment meted out upon the Egyptians.⁠"

my lips quivered at the sound At the sound of the report, trembling took hold of me until my lips knocked one against the other and their sound was heard.

quivered An expression of "The bells of the horses" (Zekharyah 14:20). Tentir in Old French, to tinkle.

and I quaked in my place In my place, I quake.

that [the time] I would rest is destined for a day of trouble That this tranquility of mine is destined for a day of trouble.

to bring up a people that will troop back For the day that He said to bring up from there the people that He will cause to troop back, to return with its troops to its land.

שמעתי ותרגז בטני – שמעתי שגם עתה תעשה להם ישועה במפלת בבל.

ותרגז בטני – הקב״ה מרגיש בעצמות הנביא להיות אומר על האומה שהיה מתנבא עליה, שכמו שהוא עושה כן יעשו גם הם. וכן הוא אומר ביחזקאל אמור אני מופתכם כאשר עשיתי כן יעשה להם (יחזקאל י״ב:י״א). וכן ישעיה הוא אומר: לבי למואב יזעק (ישעיהו ט״ו:ה׳) ומעיי ככנור יהמו (ישעיהו ט״ז:י״א) שזהו דומה למואב שלבם יזעק ויהמה ככינור.⁠^א וכן כשהוא אומר כאן: ותרגז בטני – זהו מופת לבבל שכמו כן תרגז בטנם.

לקול צללו שפתי – זהו מופת להם, אשר כל שומעו תצלנה שתי אזניו (מלכים ב כ״א:י״ב) אשר יבא להם.

יבוא רקב בעצמיי – זהו מופת להם, שיבוא רקב בעצמותיהם שלא יוכלו לפנות לכאן ולכאן.

ותחתי ארגז – ובמושבותם ירגזו.

אשר אנוח ליום צרה לעלות לעם יגודנו – כשתביא יום צרה לבבל, ואז ינוחו ישראל. וכשיעלו עם י״י מגלות בבל יכרית י״י למלך בבל. וכן הוא אומר ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא כשדאה ודריוש מדאה קביל מלכותא (דניאל ה׳:ל׳ – ו׳:א׳). ואמר לישראל מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ג׳).

יגודנו – כמו גודו אילנא (דניאל ד׳:י״א,כ׳).

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י ברסלאו הושמט ע״י הדומות: ״שזהו דומה... ויהמה ככינור״.

שמעתי ותרגז בטני – בעבור חסרון המאכל.

וטעם לקול – בעבור זה הקול.

צללו שפתי – שתכה זאת את זאת, מגזרת מצלתים.

והזכיר שפתי – כי הפה שער המאכל.

יבוא רקב בעצמי – כי בהפסק המאכל שידשן הבשר, אז^א העצם תרקב.

ותחתי – במקומי בארץ ישראל.

אשר אנוח – שחשבתי שאמצא מנוחה בבוא התבואה, אם יבוא צר.

לעלות לעם יגודנו – גדוד, והנה הדבר הפוך.

א. כן כנראה צ״ל. בכ״י לונדון 24896, וטיקן 75, רומא 80, מונטיפיורי 34: או.

שמעתי – שמעם כשהיו סוערים להפיציני מארצי,

לקול – השמועה נכנסה בי חלחלה ורתת, ששפתי ולחיי היו נוקשות זו לזו, שהקשת שני היה נשמעת.

צללו – כמו מצלתים שמכה המנגן זו בזו.

רקב – מרוב פחד.

ותחתי ארגז אשר – הייתי סבור לנוח ליום צרה שיעלה מלך אשור מעלי אל עם אחר שיגודנו ויצביאנו למלחמה הוא תרהקה מלך כוש וחילו שיצא להחלם אתו ושב לארצו כששמע שמעו אז הייתי סבור לנוח^א מצרתי שהצר לי בכל שערי ותפס כל ערי הבצורות והחריב את כל ארצי.

א. כן בכ״י אוקספורד. ״ליום צרה... הייתי סבור לנוח״ הושמט ע״י הדומות במהדורת פוזננסקי.

שמעתי – אמר הנביא שמעתי בנבואה הצרה שיהיו בה ישראל בעת ההיא ביום בא גוג (יחזקאל ל״ח:י״ח).

ותרגז בטני – לאותה שמועה, ובטני רמז ללב כמו המו מעי לו (ירמיהו ל״א:י״ט) כי ללב יכון לשון הרגז וההמיה והשמחה וההשקט לא לבטן ולמעים אלא לפי שהלב בכללם יפילו לשון הלב עליהם.

לקול צללו שפתי – לקול השמועה הזאת צללו שפתי וצלילת השפתים היא השקת השפתים זו בזו מרוב פחד ורעדה.

יבא רקב בעצמי – אפילו עצמי שהם הדבר הקשה אשר בגוף ירקבו לזאת השמועה.

ותחתי ארגז – במקומי ארגז.

אשר אנוח ליום צרה – אשר הייתי חושב שאנוח בארצי אחר ששבתי מהגלות לארצי והנה נהפכה מנוחתי ליום צרה.

לעלות לעם יגודנו – ויום צרה הוא היום שחשב גוג לעלות לעם ירושלם וישראל ושיגודנו כלומר שיביא עליו גדודי העמים וכן יגודנו והוא יגוד עקב (בראשית מ״ט:י״ט) ענין גדוד ויהיה גוד וגדוד בענין אחד וכמהו רבים או יהיה נח יגודנו תמורת הכפל ועל היום ההוא נאמר לדניאל והיתה עת צרה אשר כמוה לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא וגו׳ (דניאל י״ב:א׳) ואמר ישעיה הנבי׳ לך עמי בא בחדרך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיהו כ״ו:כ׳).

ויונתן תרגם הפסוק כן אמרת בבל שמעית וגו׳.

ולכן: שמעתי ותרגז בטני לקול – זאת השמועה הרעה.

צללו שפתי – כטעם תצילנה {שתי} אזניו (שמואל א ג׳:י״א), כי הכל דפיקת תנועה.

אשר אנוח ליום צרה – קצת אלו הכנויים יאמר הנביא לעצמו כנגד כל ישראל, ופעמים יפרש כי הוא רמז לישראל, כמו שאליו כנוי יגודנו, כי לעם מרמז לנבוכדנצר אשר אליו כל המכוון.

וטעם לעלות – לעלות למלחמה כנגדו, שהוא אוסף גדודים עלינו.

לכן אשר אנוח דבק עם מה שקדם: ותחתי ארגז, כי הנביא מתאונן על סכלות עמנו אשר כולם הוזים שוכבים אוהבי לנום (ישעיהו נ״ו:י׳), וכל הנביאים האריכו בזה.

אבל עתה בגאולה העתידה שמעתי ותרגז בטני לאותה השמועה ובטני שהוא רמז אל הלב כמו המו מעי לו (ירמיה לא, כ) ותורתך בתוך מעי (תהלים מ, ט) שהוא גם כן נאמר על הלב, ולקול אותה שמועה צללו שפתי שהוא הקשת השפתים זו בזו מרוב הפחד, ואפילו עצמי ששם האברים היותר קשים שבגוף ירקבו לזאת השמועה ותחתי ובמקומי שירגז הגוף כולו במקומו, והשמועה היא אשר אנוח ליום צרה לעלות לעם יגודנו רוצה לומר שבמקום שהייתי חושב שאנוח בארצי אחרי שובי מגלות בבל הנה כפי מה ששמעתי מהחזון השני נהפכה מנוחתי ליום צרה לפי שיעלה על ארץ יהודה וירושלם עם יגודנו והוא עם הרומיים מלכות אדום שהחריבה.

ונכון גם כן אצלי לפרש שמעתי ותרגז בטני שהיא השמועה ששמע חבקוק מנבואת שאר נביאים שיעדו מפי השם ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה, יד) ועובדיה (עבדיה א, יח) אמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום, ומיכה (מיכה ד, יג) אמר קומי ודושי בת ציון כי קרנך אשים ברזל ופרסותיך אשים נחושה והדיקות עמים רבים, ולכן כנגד אותה שמועה ששמעו מאת השם אמר חבקוק שמעתי ותרגז בטני, ונתן הטעם למה רעדה אחזתהו באומרו אשר אנוח ליום צרה לעלות לעם יגודנו רוצה לומר איך אפשר שתהיה מנוחת ישראל מצרתם וגלותם נקנית מכח גבורתם כשיעלה הוא להלחם על עם יגודנו והם האומות שהחריבום ומשלו עליהם שנים רבות:

[הנביא מתאר את צערו הגדול על גזירת הגלות, שהיא גדולה מכל גזירה אחרת כגזירת רעב, ומתפלל על ישראל שלא יכלו רובם בחטאם בגלות]:

שמעתי. כל זה במראה הנבואה¹, ותרגז בטני לקול הדיבור²: צללו שפתי. כעופרת במים³, ונאלמו מלהתפלל⁴: יבוא רקב בעצמי. מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן⁵: ותחתי. ובמקומי⁶ עתה שאני בארצי בשלום, ארגז, אצטער ואחרד⁷: וכמו כן במקום ובזמן אשר אנוח, אשר אני עתה בו במנוחה, ליום צרה לעלות לעם יגודנו ארגז⁸, בשביל יום צרה⁹, שאני רואה שיגלו ישראל אל תוך העם הנלחמים בם ושונאיהם שילחמו בם גם בגלות¹⁰:

1. את הצרות שיבואו על ישראל בחורבן בית ראשון ובית שני, וכמו שפירש ׳שמעתי שמעך׳ (פסוק ב).

2. ׳לקול׳ היינו קול דיבור הנבואה שבאה אלי, שגרמה לכך שתרגז בטני.

3. לשה״כ בשמות (טו י) ׳צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים׳, ופירושו, שקעו ועמקו.

4. שהשפתיים נהיו כבדים כעופרת, וצללו כלפי מטה מחמת כובדם, והכוונה שמרוב צער ורוגז לא היה הנביא יכול להתפלל, כאילו נעשה לאלם.

5. לשה״כ בתהלים (קז לט), ופירושו שהרעה והיגון נתעכבו ונעצרו אצלם לבלתי עזוב אותם (ע״פ מצודות שם), וזה גרם לעצמותיו להירקב.

6. כן פירש רש״י ׳ותחתי ארגז - במקומי אני מזדעזע׳, וכן פירש אבע״ז, ׳במקומי, בארץ ישראל׳.

7. אף שעכשיו עדיין לא באו צרות אלה, והנני עומד בשלום ׳תחתי׳, במקומי, ולא גליתי מארצי, בכל זאת כבר עכשיו ׳ארגז׳, שאצטער ואפחד על הצרה העתידה לבוא.

8. תיבת ׳ארגז׳ משמשת פעמיים, כאילו כתוב ׳ותחתי ארגז – ארגז אשר אנוח׳, שצערי ורוגזי הוא הן מבחינת המקום, שאיני נמצא במקום הצרה, כיון שאני נמצא ׳תחתי׳ בארץ ישראל, ובכל זאת ׳ארגז׳, ומבחינת הזמן, שזמן הצרה טרם הגיעה, ואני עדיין נמצא בזמן ׳אשר אנוח׳, שיש לי מנוחה ואין צרות, ובכל זאת ׳ארגז׳ ליום צרה שיבוא.

9. ׳ארגז ליום צרה׳ היינו שארגז עתה ליום צרה שיבוא, ולא שכאשר יבוא ארגז.

10. הסיבה לכך שאני כל כך מצטער כבר מעתה, כי אני רואה בנבואה שעם ישראל יעלה ׳לעם יגודנו׳, לגוי הנלחם בו, מלשון גדוד, שלא זו בלבד שנלחם בו בארצו ויגלה אותו, אלא ימשיך להילחם בו גם בארץ גלותו. והכוונה שהרומיים שהחריבו את בית שני הגלו את ישראל לארצות אדום שהם אויבי ישראל הגדולים ביותר, ולכן במשך כל ימי גלותם יסבלו מרדיפותיהם, ולא כמו בבבל. [וראה בזכריה (ז יד) ׳ואסערם על כל הגויים׳, ומה שפירש רבינו שם שגם כאשר יגלו בין הגויים לא ימצאו אצלם מנוחה, אלא ה׳ עוד יסעיר אותם שם, וכמו שנאמר בתוכחה (דברים כח סה) ׳ובגויים ההם לא תרגיע׳, ואף שבזכריה מדבר בגלות בבל, בדברים לפירוש רבינו שם מדבר בגלות אדום]. ובקידושין (עב:) איתא ׳צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו, רב יהודה אמר, כגון הומניא לפום נהרא׳, ופירש רש״י ׳צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו - צרים שהיו סובבים אותם בארצם, דהיינו עמון ומואב שהצירו להם יותר מן הכל, כדאמרינן בחלק עמון ומואב שכיני בישי דירושלים היו, אותם צוה שיהיו סובבים אותם אף בגלותם׳. ובבמדבר (כד יז) כתב רבינו ׳באדום ומואב תהיה נקמתו ביד ישראל בהיות שתי אלה האומות אויביו מעולם ושבבי בישי׳, וכוונתו למה שאמרו בסנהדרין (צו:) ׳עמון ומואב שיבבי בישי דירושלם הוו׳, כלומר שכנים רעים, ומבואר שלדעת רבינו גם אדום הוא בכלל ׳שיבבי בישי׳, וראה בתהלים (קכט ה) שכתב על ׳שונאי ציון׳ שהכוונה לאדום ועמון ומואב. והם ׳קיני קניזי וקדמוני׳ שעתידים ישראל לרשת את ארצם (וראה מש״כ בזה בפירוש רבינו לישעיה כו יד-טו).

צללו – הלמ״ד בשוא לבדו כמנהגנו.

ותרגז – ענין חרדה.

צללו – ענין תנועת הרעש כמו תצלנה אזניו (ירמיהו י״ט:ג׳).

ותחתי – במקומי.

אנוח – מלשון מנוחה.

יגודנו – מלשון גדודי עם.

שמעתי – הנה שמעתי דבר ובעבורה תחרד בטני ר״ל הלב הנתון בבטן.

לקול – בעבור קול השמועה שפתי מקישות זו בזו מרוב רעד וחרדה.

יבוא רקב – מרוב הצער בא רקבון בעצמותי.

ותחתי – ר״ל בכל מקום עמדי ארגז ואחרד ולא אוכל להסיח מדעתי במקום מן המקומות.

אשר אנוח ליום צרה – ר״ל וזהו דבר השמועה כי שמעתי לאמר אשר אבא אל א״י מקום מנוחתי להיות מעותד שם על יום צרה וחוזר ומפרש לעלות אל העם אשר יבא גדודים הרבה ר״ל כאלו העליה לא״י תהיה אל גדודי גוג להיות נרדף מהם.

שמעתי ותרגז בטני וגו׳ – היינו ששמע גלות בבל כמ״ש מדן נשמע נחרת סוסיו.

לקול צללו שפתי – הוא גלות מדי כמ״ש ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע וגו׳.

יבוא רקב בעצמי – הוא גלות אנטיוכס שגזרו על המצוות, ומצוות נקראו עצמות כמ״ש ותהי עוונותם על עצמותם.

ותחתי ארגז – הוא גלות ראמולוס שהוא היה ראוי להיות תחתי כמ״ש ורב יעבוד צעיר והנה עתה ארגז מפניו והנה אצל בבל וראמולוס אמר תרגז וארגז כי שניהם חרבו בית המקדש.

אשר אנוח ליום צרה – היינו בימי משיח בן יוסף כמ״ש ועת צרה היא וגו׳.

לעלות לעם יגודנו – היא בימי גוג ומגוג היינו שיהיו בורחין מפניו ויעלו מירושלים מפניו.

יגודנו – ענין גדוד, כמו גד גדוד יגודנו, ויל״פ ג״כ שיעלו אל עם שיצא לקראתו בגדודים וילחם עמהם במלחמת גוג ומגוג.

שמעתי שיעור הכתוב שמעתי ותרגז בטני יבא רקב בעצמי ותחתי ארגז לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה – ר״ל כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שא״א שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה, שכל שיגדלו החבלים כן תגדל התקוה כי התשועה קרובה שיולד הולד, וכמ״ש כמו הרה תקרב ללדת תחיל תזעק בחבליה וכו׳ הרינו חלנו כמו ילדנו רוח, שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקוה ובטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה, וז״ש לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה – שאז שפתי האומה יצללו דבור עמוק המצלצל באזנים ומהו הקול? אשר אנוח ליום צרה, שבעת יבא יום צרה אז אנוח מן הגלות, שהצרה היא סימן אל המנוחה והגאולה, לעלות לעם יגודנו – שהצרה היא מוכנת לעלות אל העם אשר יתגודדו גדודים ויתאספו למלחמת גוג ומגוג, עליהם תעלה הצרה ואני אנוח, כ״ז צללו שפתי האומה בעת הצרה ויתנחמו בזה, ועז״א כי שמעתי לקול צללו שפתי ותרגז בטני ויבא רקב בעצמי – שבטני וכל איברי ירגזו מן הקול הזה אשר יצלצל באזניהם שא״א להם להושע רק מתוך צרות גדולות והריגות וחבלי משיח.

לקול – ששמעתי.

צללו – התנועעו שפתי והשמיעו קול רפה, כמו קול כנפי שרץ העוף (הצלצל) בַצֵל תחת האילנות.

ותחתי – במקום שהוכרחתי להתעכב שם, תחת שחפצי היה ללכת להלחם אני בעצמי.

אשר אנוח – שהוכרחתי לשבת במנוחה ביום צרה תחת לעלות ולהלחם בעם שיבוא גדודים גדודים לשללנו (ולפי פירוש זה היה ראוי לנקדו יגוֹדֵנוּ בצירי), או שחפצי היה לעלות ולהתחבר לעם שיגוד אותו (מוסב ללוחץ ישראל הם הכשדים, והעם הם בני פרס ומדי הבאים עם כורש); ושימוש למ״דין אלה זר קצת; אבל שימוש אותיות מש״ה וכל״ב לא נוכל לקבעו בדיוק, וכמעט כל כותב וכותב השתמש בהן בספרי הקדש להוראה מיוחדת לו, לפי מקומו ודורו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון