ואמנם אומרו אחר כך
כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב וגומר פרש״י והחזון אשר תכתוב הוא
כי עוד חזון למועד שעוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל משם ויפח לקץ ודבור יאמר לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה
ולא יכזב, אם יתמהמה לבוא שיאריך לכם אותו מועד
חכה לו כי בא יבא ולא יאחר אחר השבעים כלום. ויש עוד לפרש אם יתמהמה הנביא לבוא והוא היה ירמיהו. וי״ת כתיבא נביאתא ומפרשא על ספרא דאוריתא תרגם כתוב בחולם כמו כתוב בשורק כבר נרמז בתורה
(ויקרא כו, לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה שבעים שמטות שקלקלו וכנגדן כלו שבעים שנה ע״כ לשון הרב. והראב״ע כתב על הלוחות שהנערים קוראים בהם
כי עוד חזון עוד יקום זה החזון למועד שגזר השם ויפח ואשר ידבר לקץ לא יכזב כמו כל צורריו יפיח בהם
(תהלים י, ה) וטעם זה הקץ קץ מפלת כשדים, והיו אם כן דברי החכם אלה קרובים לפירוש רש״י. והרד״ק פירש שכתוב חזון הוא על ספר ושענינו שיכתוב החזון בספר ברמיזות למען יעמוד ימים רבים ושמלבד זה יבאר על הלוחות שעל הלוחות שהיו בידיהם יבארהו אבל לא בספר כי בו יכתוב ברמיזות ושהוא על דרך מה שאמר לישעיה
(ישעיה ל, ח) כתבה על לוח אותם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון, ודבריו אלה דמיון רוח הם כי בכתוב הזה לא נזכר ספר כי אם לוחות ולא נזכר ברמיזות כי אם בביאור והספר והלוח בכאן אחד הוא אם לא כפי מנהג הארצות לכתוב. ואתה המעיין רואה אם כן שהמפרשים כולם פירשו החזון הזה כולו אחד ועל פקידת בבל, ואין דעתי סובלת זה מטענות. ראשונה מאומרו כתוב חזון ואמר
כי עוד חזון למועד ופשט הכתוב מורה ששני חזיונות נזכרו לא אחד. ושנית שאיך יאמר על גלות בבל
אם יתמהמה חכה לו והנה הם נפקדו אחרי מ״ט שנה לחרבן ירושלם עד רשות מלך פרס לאמר מי בכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל ומה ההתמהמהות והעיכוב אשר ראה בגלות הזה. ושלישית שאיך יקרא לפקידת בבל קץ והנה לא נקרא קץ כי אם לתכלית הגליות וקצם והיא קץ הימים וקץ הפלאות ואחרית הזעם אבל ענין בבל לא נקרא קץ כי אם פקידה אמצעית בין הגלות והגאולה. ורביעית שהנה מצאנו לחכמינו הקדושים ז״ל שדרשו זה הפסוק על הגאולה העתידה לא על פקידת בבל, אמרו בפרק חלק
(סנהדרין צז, ב) תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום
כי עוד חזון למועד ויפח לקץ לא יכזב לא כרבותינו שהיו אומרים עד עידן עדנין ופלג עידן ולא כרבי שמלאי שהיה דורש ותשקמו בדמעות שליש
(תהלים פ, ו) ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ
(חגי ב, ו) מלכות ראשונה שבעים שנה שנייה נ״ב שנה ומלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה, מאי יפח לקץ לא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני תיפח רוחן של מחשבי קיצין שהם אומרים כיון שהגיע קץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר
אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבא ולא יאחר ע״כ. וגם כן דרשו בשוחר טוב
(מדרש תהלים ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות אמר לו הקב״ה לחבקוק כשאמרתי בגלות ראשונה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה
(ירמיה כט, י) לא היו מאמינים ואומרים בנו בתים ושבו
(שם ה) וכיון שנשלמו אותם שבעים שנה כתוב
(דברי הימים ב לו, כג) כה אמר כורש מלך פרס, אף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואלם וכן הוא אומר
(ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי, כששמע חבקוק נפל על פניו ואמר לפניו רבש״ע על תדין אותי מזיד אלא שוגג שנאמר
(להלן ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. הנך רואה בעיניך שהאנשים האלה שלמים הם הבינו שהיה בפסוקים האלה רמז אל גאולתנו העתידה.
ולכן נראה לי לפרש בפסוקים האלה שעם היות שחבקוק התרעם על הצלחת נבוכדנצר שהחריב בית ראשון הנה השם יתברך בתשובתו הודיעו והשפיע עליו שני חזיונות, הראשון לענין נבוכדנצר ומלכות בבל שבמהרה תהיה מפלתו ועם זה ישובו בני יהודה על אדמת קדש, ועל החזון הזה הראשון אמר כתוב חזון ובאר על הלוחות רוצה לומר כתוב ובאר החזון אשר אני דובר אליך לא לבד בספר אבל גם על הלוחות שהנערים מתלמדים לקראת בהם כדי שהחזון הזה יהיה מגולה ומפורסם ומבואר לכל ממפלת בבל ומלכה וזהו למען ירוץ קורא בו, ועוד הודיעו חזון שני שלא שאל עליו הנביא באומרו
כי עוד חזון למועד כאלו אמר ודע לך עוד שאחרי אותו חזון ראשון ממפלת בבל ומפקידת בית שני עוד יש חזון אחר למפלת האומות ולגאולה אחרת והוא למועד קץ כי אותו חזון יפח וידבר לקץ הגלות ואחרית הזעם ולא יכזב ומה שידבר ממנו הוא שיהיה המשכות ארוך מאד עד אותו קץ, ולכן אם יתמהמה הקץ ההוא אתה ישראל חכה לו ולא תתיאש מהגאולה כי הנה עכ״פ אותו קץ ומועד בוא יבוא ולא יאחר, והנה בא יבא אמר על המועד שזכר כי יבא אותו מועד הקצוב לפניו ואז קץ האומות ומפלתם וקץ הגליות ואחרית הזעם לא יאחר כי בבוא אותו מועד במהרה תכלינה כל אלה והוא על דרך אני ה׳ בעתה אחישנה
(ישעיה ס, כב) כי בהגיע עתה ומועדה לא תתאחר הפעולה ההיא אבל במהרה חוסה תצא לפעל. הנה אם כן לא היתה כל תשובת השם יתברך לנביא לבד על תלונתו מענין נבוכדנצר ומלכות הכשדים אבל הודיעו שני חזיונות הראשונה בתשובת מה ששאל ממפלת בבל והכרת זרעו של נבוכדנצר ופקידת בית שני וגם צוה לכתוב ולבאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו והיה זה מפני שממהר האלהים לעשותו ואין הסתר במה שהיתה לימים מעטים, והחזון השני הוא מחרבן אחר יותר גדול ממנו לכלל האומות וקץ הגליות כולם ואחרית הזעם וזה לא צוה שיכתוב על הלוחות ולא שיבארהו למען ירוץ קורא בו לפי שהיה לזמן ארוך וכדי שלא יתיאשו ישראל מהגאולה.
ואולי כיון השם להודיע לנביא שבגלות הארוך הזה בתחילתו יבא איש מתפאר שהוא משיח וגואל כי בזה תתעפל נפשו בזדון והצדיק ירא אלהים לא יאמין בדבריו ועל זה אמר אם יתמהמה קץ הגלות הזה חכה לו, והנה אמרתי זה רוצה לומר אם יתמהמה חכה לפי שבא יבא לא יאחר מי שעופלה בזדון ולא ישרה נפשו בו רומז אל שהעפיל לעלות למדרגת נביא וגם משיח וגם אלוה אבל הצדיק באמונתו יחיה ולא יתפתה אליו, ויהיה לפי זה פסוק הנה עופלה מכלל החזון מגיד מהעתידות מה שיהיה בסוף בית שני בתחלת זה הגלות הארוך. ואפשר לומר עוד שעל שתי החזיונות האלה אמר אם יתמהמה וגומר כי על החזון השני שזכר באחרונה אמר מיד אם יתמהמה חכה לו לרמוז על אורך זמנו, ועל החזון הראשון מענין בבל אמר כי בא יבא לא יאחר כאומר הנה מועד החזון השני הזה ארוך מאד הוא ולכן אף שיתמהמה אל תתיאש וחכה לו על כל פנים אמנם החזון הראשון לא יתמהמה כמוהו כי הוא בוא יבוא ולא יתאחר בזה, וכבר יורה על אמתת מה שפירשתי בשני החזיונות האלה ושאומרו כתוב חזון הוא על פקידת בבל ואומרו כי עוד חזון הוא לעתיד לבוא, מאשר באותו מאמר שזכרתי מפרק חלק ודרשו חכמים ז״ל על קבוץ הגליות הפסוק השני כי עוד חזון למועד ולא דרשו עליו הפסוק הראשון כתב חזון ובאר על הלוחות לפי שהיה מבואר אצלם שהפסוק הראשון נאמר על ענין בבל בלבד והשני נאמר לעתיד לבא, והותרו עם מה שפירשתי בזה בכל אחד מהדרכים השאלה הרביעית והחמישית: ואחרי שהודיע הש״י לנביא בדרך כלל עניני שני החזיונות נתן לו בכל אחד מהם תוספת ביאור כי הנה על הראשון שצוהו שיכתוב אותו על הלוחות ויבאר אותו מענין מפלת בבל אמר: