Chavakkuk 1 – חבקוק א‏ – Mikraot Gedolot

בְּכֵן עַל דְרָמַת רוּחֵיהּ עֲלוֹהִי עֲדָא מִמַלְכוּתֵיהּ וְחַב עַל דְאַסְגֵי יְקָרָא לְטַעֲוָתֵיהּ.

אז חלף רוח – אז בראותו דרכו צלחה רוח חולפת ועוברת עליו רוח אשמה ומהו הרוח זה כחו לאלוהו הכח הזה הוא נותן לאלוהו. ואמר אלהי עשה לי כל החיל הזה.

Then a spirit goes further Then, when they see their way prospering, a spirit of guilt goes further and passes over them. Now what is the spirit? this strength they attribute to their god This strength they attribute to their god, and they say, "My god acquired all this wealth for me.⁠" Says the prophet, "Now, You, why should You remain silent to all this?⁠"

אז חלף רוח ויעבור ואשם – מרוב כבוד שיהיה לו יעבור עליו ויאשם עצמו ויאמר זו כוחו לאלוהו – שמאת עבודה זרה שלו יש לו כח זה, ולא מאת הקב״ה.

אז חלף – כמו רוח בכל מקום. ועוד יעשה אשמה גדולה שיאמר זו כחו לאלוהו לא לשם. והזכיר לאלוהו – לשון יחיד, דרך קלון, או הוא מנהג הלשון, לומר: כל איש כרצונו אלוהו או אלהיו, כי נהוג הוא.

אז – בהנתן ממשלה גדולה כזו לנבוכדנצר מלך בבל על כל העולם.

חלף ויעבור רוח – האדם מרוב הפחד ורוגז לב.

ואשם – ויתחייבו החומסים והעושקים שאתה קובל עליהם.

זו כחו לאלהיו^א – ונראה מה כחם יפה על אלוה שעובדים ואותי עזבו, כי לא יוכל להיעזר באלהיו.

א. כן בכ״י כאן ולהלן בפסוק ט״ז. בנוסחאות שלנו: לאלהו.

אז חלף – אז בראותו הצלחתו חלף ויעבר רוחו יותר מן המדה ומתגאה ברוחו מאד.

ואשם – ועוד אשם בדבר אחר שאמר זו כחו לאלהו שאמר כי אלהו שהוא פסלו נתן לו זה הכח שמנצח כל העמים ואמר הנביא אלהו לשון יחיד דרך קלון כן דעת קצת המפרשים ואין צריך שהרי מצאנו אלוה לשון יחיד כי מי אלוה מבלעדי י״י (תהלים י״ח:ל״ב) הלא אלוה גבה שמים (איוב כ״ב:י״ב) וזולתו.

ויונתן תרגם בכן על דרמת רוחיה עלוהי עדא ממלכותיה וחב על דאסגי יקרא לטעותיה.

זו כחו – זה יצא מכחו, כלומר שאמר: זו כחו לאלהו.

וזכר שנבוכדנצר בראותו הצלחותיו היה מתגאה וחלף רוח ממה שהיה כמו שנאמר בשאול (שמואל א י, ו) ונהפכת לאיש אחר מפני שההמלכה לאדם שלא היה מקוה אותה יחליף את רוחו ותכונותיו, כן אמר שזה הרשע אז חלף רוחו כי בראות עצמו בכל כך ממשלה כאלו נעשה אדם אחר ויעבר חקו, ומלבד זה היה אשם לפי שהיה מיחס זה כח לאלוהו ונצחונו וגבורותיו והצלחתו היה מיחס אותם לאלהיו ולא היה עולה על רוחו שמאת הש״י היתה הסיבה לכל הצלחותיו.

אז חלף רוח. בכח המדמה שלו¹, ויעבור אל הכוח השכלי², ובכן אשם וחטא³, כי אז ייחס זו כוחו לאלוהו, שישגיח עליו בפרט לרוב מעלתו⁴:

1. כח הדמיון, כלומר, עברה מחשבה בדמיונו.

2. כח הדמיון, שהוא בגוף האדם, מוביל לנשמתו-שכלו תמונות, ושכלו מפשיט את אותן התמונות מן הגשמיות עד שהופכים להיות מושכל וחלק מהשכל (ראה מה שכתב רבינו בבראשית א כז, שמות כה ח-ט, ושם כה כ). ובספרו אור עמים (פרק ׳הנפש׳) ביאר רבינו שֶׁשֵּׂכֶל האדם הוא רוחני, ולכן מצד עצמו אינו יכול לטעות ולחטוא, אך כיון שכח הדמיון פועל על ידי חושיו הגשמיים של האדם, השכל יכול לטעות מחמת התמונות המעוותות ששידר לו כח הדמיון, נמצא שעל ידי ש׳חלף רוח׳ בדמיונו, ׳ויעבור׳ משם לשכלו, לכן ׳ואשם׳. וכאשר רואה העם הכשדי את הצלחתו, עוברת מחשבה בדמיונו, והוא מתבונן בזה בשכלו.

3. בהתבוננות זו הוא חוטא.

4. מתוך התבוננותו מי גרם לו ניצחון זה, הוא מייחס את זה לאלוהו, שהגוי הכשדי חוטא בכך שהוא מייחס את כוחו לאלוה שלו, שחושב שאלוהו משגיח דווקא עליו בפרטות, מרוב מעלתו, ואילו על ישראל אינו משגיח. [מצינו לרוב בפירושי רבינו שה׳ נקרא ׳אלוה׳ של מישהו כאשר הוא משגיח עליו בפרטות (ראה בראשית יז ז, שמות ו ז, שם כ א, דברים ו ד, שם כו יז, תהלים קיח כח), וכאן היה נראה שרבינו מפרש ׳אלוהו׳ – קודש, שמתוך הצלחתו חושב שה׳ משגיח דווקא עליו ולא על ישראל, אך ראה להלן (פסוק טז) שמבואר שהוא מייחס את הכל לעבודה זרה שלו, והוא הנקרא כאן ׳אלוהו׳ שהכשדי חושב שהוא משגיח עליו במיוחד מרוב מעלתו].

חלף – ענין תמורה.

רוח – ענין דעה ומחשבה.

ואשם – ענין רשע.

אז חלף רוח – בראות עצמו בכ״כ ממשלה מחליף דעתו ויעבור מן האמת ויאשם באמרו זו הכח הנתון בו מיוחס לאלהיו כי העכו״ם שלו השליטו ולא ה׳ פעל כל זאת כי יודע הוא בעצמו שלא ישרו מעשיו בעיני ה׳.

אז חלף רוח ויעבר ואשם – רצה לומר גם להמלכים הבאים עמו בברית האהבה, ופתאם היתה רוח אחרת עמו להחליף האהבה אל השנאה. וז״ש אז חלף, ויעבר רצה לומר שעובר ברית שכרת עמו. ולא עוד אלא שמאשים את שכנגדו כאלו שכנגדו עבר הברית זהו ואשם.

זו כחו לאלהו – רצה לומר זו כח השוא שנוהג עצמו עם מלכים בשר ודם, זו כחו שנוהג לאלהו גם כן כמ״ש ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת. וחשב הכתוב כאן מה שחטא במחשבה ובמעשה ובדבור: חלף רוח היינו במחשבה, ויעבר היינו במעשה, ואשם היינו בדבור.

חלף רוח ויעבר – חלף הוא דרך עראי, ועבר הוא בקביעות (ישעיהו ח׳ ח׳) ורוח כולל כל ציורי כחות הנפש רוח גאוה, חמה, אכזריות, וכדומה.

זו כחו מיוחס לאלהו – ויל״פ שמצייר ברוחו שכחו הוא אלהיו שלו, שכחו כח אלהות, נעלה מן הטבע.

אז חלף רוח – הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח״כ יעבור הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב זו כחו לאלהו – שיחשוב שע״ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע״ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע״י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע״ז, כמ״ש (דניאל ה׳) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו׳ ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי״ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר״ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי׳ הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה׳ על שלות הרשע, וה׳ יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע״י שחלף רוח ואשם.

אז – כשהגיע עד רום קשת גדולתו, חלף רוח ויעבר – כלו׳ פתאם כרוח חולפת עוברת כן עבר גם הוא; ואשם סבל עונש ועילולי אשמתו.

זו כחו לאלהו – כמו זו לעגם (הושע ז׳:ט״ז) לשון זכר; כ״כ קטן כחו זה שהוא מיחס להשגחת אלהיו עליו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון