וכן פירשו אם יגע טמא נפש שהכנף נגע במת, וכן בירושלמי בפרק אמרו (ירושלמי סוטה ה׳:ב׳) שתי שאלות שאלם חגי הנביא אחת השיבו לו כראוי ואחת השיבו לו שלא כראוי. האמנם סגנון הפרשה ודברי הנביא בה מוכיחים שלא צוה השם לנביא שישאל את הכהנים דברי טומאה וטהרה שמא שכחו הלכותיהם בגלות כי הנה תורת השם היתה בפיהם ולא היו חוטאים בסכלות הדינים כי אם ביצר הרע ולתגבורת התאוה, ואם בא לשאול מהם תורה למה לא שאל מאתם דבר ממעשה הקרבנות שהיו מיוסדים לכהנים או משרשי התורה ועיקריה באמונות או מן המשפטים בין דם לדם בין ריב לריב בין נגע לנגע ושאל אותם בלבד על הדבר הזה, ועוד כי הנה בבואם אל הארץ בעלותם מבבל בנו המזבח והיו מקריבים שם קרבנות תשעה עשר שנה קודם בנין הבית ולמה זה לא שאלם כל השנים כך מעת שהחלו להקריב קרבנות, ועוד למה זה עשה להם שתי שאלות בלבד לאחת השיבוהו לו ולשנית יטמא ואם היה שבאחת מהן השיבו שלא כהוגן איך לא הוכיחם על זה כי הנה אמרו כן העם הזה וכן הגוי הזה לא יורה שטעו בתשובתם אבל בהפך שהיה הדבר כדבריהם, ועוד למה בשאלה הראשונה אמר היקדש ובשנית אמר היטמא בלשונות מתחלפות אם היה הענין אחד.

ומפני זה כולו אחשוב אני עם היות דברי חכמים ז״ל דברי אלהים חיים בענין הדין ושהם ראו לפרש ענין הדין הזה בנבואה הזאת שהנה לא כיוון הנביא ולא צוהו השם בשאלות האלה מפאת עצמם כי אם לעשות מזה משל לענין בנין הבית כמו שמפרש הנביא בדברים, והיה זה לפי שהכהנים בעבור היות להם מזבח וקרבנות תמידין כסדרן מוספין כהלכתן לא היו מוכיחים את העם על התעצלם לבנין הבית, ומפני כן צוה השם לנביא שישאל מהם תורה בדבר ילמדו ממנו ענין התוכחה שהיה רוצה לעשות להם באמרו הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ואחשוב שלא אמר בשר קדש על נבלה וטרפה או מגע שרץ וכל דבר טומאה כי אם על בשר הקדש שנתקדש לגבוה וקרב על המזבח ושאל מאתם האם בעבור שהיה אותו הבשר קדש אם בהיותו בכנף בגדו שאינו ראוי לקדש ונגע האיש בכנפו הזה אל הלחם או אל הנזיד שהוא התבשיל המבושל או אל היין ואל השמן ואל כל מאכל אחר היקדש ר״ל היקדש היין והשמן או התבשיל והלחם מפני שנוגע בו הכנף שהיה בו בשר קדש, והכהנים ענו והשיבו לא ר״ל שאין כח בקדש לקדש מה שאינו קדש על ידי מגע אמצעי, ועוד שאלם שאלה שנית הפך הראשונה שהראשונה היתה אם בשר קדש יקדש דבר אחר בנגעם בו על ידי אמצעי והשנית היא מענין הטומאה אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ר״ל אם יגע האיש שנגע במת שהוא טמא נפש בכל אחד מכל אלה אשר זכר כלומר לחם או נזיד יין ושמן וכל מאכל היטמא כיון שהמת עצמו לא נגע באותה מאכל או משקה כ״א על ידי אמצעי, ויענו הכהנים ויאמרו יטמא כי הנה הטמא נפש בנגעו בכל מאכל מטמא אותו.