וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה – טעם ״וירא״ כמו ״וירא אלהים כי טוב״,1 כי הוא לבדו רואה באמת, ומבין בין טוב לרע, והוא ראה כי נשחתה הארץ כלה. כי ״ותשחת״ עתיד מהופך יורה על הזמנים שבהן הגיעה להשחת הגמור. ועתה יספר על הזמן שראה אלהים כי נשחתה ואינה ראויה עוד לרחמים, כדרך ״כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו״,2 שאיננו על הכח להתיצב כנגדו, אבל הוא על ההשחת הגמור הגורמת בטול הצורה. ושעל כן נחשבו לפניו כאפס ותהו וחדלו להיות ראוים לחמלה. וכמו שסמך ״הפסל נסך חרש״3 וגו׳ וזה תכלית ההשחת שבוטחים בעץ ואבן, וכמו שאמרנו למעלה. והחקירה הזאת רחבה, אבל אין טוב להאריך עליה פה. ועל כן כשראה אלהים כי הארץ נשחתה גזר עליה הכליון.
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ – פירש מה שאמר ״ותשחת הארץ״, ״כי השחית כל בשר את דרכו״, והן הדרכים שדעתו של כל אדם מכריעתן, כמו החמס, דם ורצח, ולקחת נשות זולתו בחזקה, שרעות אלה ודומיהן כמעט נטועות בשקול הדעת. והם ברוב אולתם השחיתו דרכיהם, כדרך הרשעים הגמורים שבאחריתן יאהבו את הרע ויאמרו ״טוב הוא״. כדרך ״על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו״4, שבהיות רחמים כאלו נטועות בטבע כל אדם, הנוהג להפך יאמר [עליו] ששחת רחמיו. וכן ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית״.5 כי הגזלה [היא] נגד שקול הדעת, וכל שכן לגזול אביו ואמו שחייב במוראם ובכבודם. ויש גוזל למצוא הון ויצרו תוקפו. אבל גוזל מאביו ואמו ואומר אין רע, זהו חבר לאיש משחית. וכל זמן שעושים מתאוה בלי הֶשׁחֵת, השם מרחם יכאיב ויחבש. אבל כשעושים בהשחת הדעת, יעשו הרעות הגדולות ויפֵרו דרך החיים אשר אהב ה׳, ואשר נטע בלב כל אדם, ואין עוד תקוה, ואז אין עוד מקום לרחמים. ועל זה אמר שהשחית כל בשר את דרכו הנטועה בו מאת השם, אפילו דברים שאין היצר מתאוה להן עד שיבוא האדם לכלל השחת הצורה. והם השחיתו הכל, וכאמרו ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״.
ומה שאמרו בתלמוד סנהדרין6 עבוד ה זרה וגילוי עריות דכתיב ׳ותשחת הארץ׳ ותנא ר׳ ישמעאל כל מקום שנאמר ׳השחתה׳ אינו אלא דבר ערוה דכתיב ׳כי השחית כל בשר את דרכו׳, ועבודת אלילים דכתיב ׳פן תשחיתון׳, אין כונתם שאין [מלת] ״דרכו״ רק דבר ערוה, אבל לפי שמצינו בדור המבול ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״ ידענו שחטאו בגילוי עריות. ואם זה מדרכי האדם, וכדפירש רש״י ז״ל גילוי עריות כדכתיב ׳דרך גבר בעלמה׳. ודור המבול בערוה קלקלו כדכתיב ׳ויקחו להם נשים׳ וגו׳ שהיו נזקקין לנשי ריעיהם. ואלה השתים ע״ז וג״ע עיקר השחת הנפש, ואי אפשר שיהיה האדם ׳איש משחית׳ כל זמן שהוא נקי משתים אלו. וסוף סוף גם הם ז״ל יודו שבכל דרך ודרך יש השחת, והדרכים [הם] רבים וכמו שבארנו שמצאנוהו על הרחמים ועל הגזלה וכן בכל דבר.
כל בשר – אפילו בהמה וחיה ועוף נזקקין לשאינן מינן, מפירוש רש״י ז״ל. [ולהלן פסוק י״ג] ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם״. [כתב רמב״ן7] ״לא מפני כלם אלא מפני מקצתן,8 או שלא שמרו גם בזה תולדתם, והיתה כל בהמה טורפת, וכל עוף דורס והנה גם הם עושים חמס״, מפירוש הרמב״ן ז״ל. ולפי ששתיהן אינן בתולדת הבעלי-חיים, צריכין אנו לומר שבעלי-החיים קודם המבול היו עדיין כל אחד כפי נפשו בשלמות יותר ממה שהן עתה, וכמו שקללת האדם לא באה אליו פתאום, כנראה מחיי האנשים שבדורות ההם, כך היה לבעלי-החיים. ויותר [נראה] כפי הפשט מה שאמרו בפרק חלק9 מלמד שהרביעו10 בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. ואם תאמר בהמה מה חטאה? תירצו, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם! עכשיו שחטא אדם בהמה וחיה למה? אבל ״השחית כל בשר״ נופל על הרצון שעשו מאליהן. ויש לומר שברשעתם כפו את הבהמה והחיה לעשות כן פעמים רבות, עד שהרגילום ועשו אחרי כן מאליהן. וכמו שעד היום יוכל האדם להרגיל מקצת הבעלי-חיים לעשות מעשים שאינן בתולדתן, וכן לענין החמס הרגילום עליו. והפשט אמר רמב״ן ז״ל ״כל בשר״ זה כל אדם, ולמטה יפרש ״כל בשר אשר בו רוח חיים״,11 ״ומכל החי מכל בשר״, כל חי בגוף. אבל כאן ״כל בשר״ כל האדם, וכן ״יבא כל בשר להשתחוות לפני״,12 וכן ״ובשר כי יהיה בעורו״.13 ויפה דִבֶּר.
1. בראשית א, י.
2. ישעיה מ, יז.
3. שם מ, יט.
4. עמוס א, יא.
5. משלי כח, כד.
6. נז, א.
7. על פסוק יב.
8. פירש בעל הטורים: כי לא שייך ״חמס״ אצל בהמות וחיות. לכן רש״י רק אומר שנשחתו בעלי-החיים להזקק לשאינם מינם. וזהו ״לא שמרו תולדתם״. אבל ממשיך רמב״ן שההשחתה היא שטורפים ודורסים מינים אחרים, וזהו חמס.
10. בני אדם הרביעו את בעלי-החיים.
11. והם בעלי-חיים.
12. ישעיה סו, כג.
13. ויקרא יג, יח.