ויולד נח – נח היה בן חמש מאות שנה כשהוליד בנים. כל אבותיו וגם בני דורו הקימו את משפחתם בגיל הרבה יותר מוקדם. מסתבר מאד שבתחילה היה נח ירא לישא אשה ולהקים משפחה, משום שלא האמין שיוכל לבנות בית על יסודות הטהרה, ולגדל בנים שיהיו צדיקים ותמימים בדור של חמס והשחתת דרך. רק לאחר שעברו עשרים שנה מגזירת ״קץ כל בשר״ [פסוק יג], ולאחר שנח חינך את עצמו במשך חמש מאות שנה להתהלך את ה׳ ללא אשה ומשפחה משלו, רק אז התאזר בעוז להיות אב לבנים. יש להעיר, שהכתוב כאן חוזר ומזכיר את שם ״נח״, כאילו אומר, שנח ביקש לקיים את ייעודו ולהיות ראוי לשם ״נח״ [עיין פירוש לעיל ה, כט], ולכן עשה את הצעד הזה.
שלשה בנים – האנושות החדשה משתלשלת משלשה אבות. אם נתבונן היטב בשמותיהם של השלשה, נמצא בהם רמזים להבדלי האופי ביניהם. ודבר זה אמור לתת לנו תקוה ונחמה רבה: על אף שהגזעים והקבוצות באנושות שונים זה מזה – הרי השוני היה קיים עוד לפני המבול, ובעצת ה׳ הוא ניצל מהמבול. מכאן למדנו, שתכניתו של הקב״ה היא להביא את האנושות לגמר תכליתה למרות השינויים הגדולים הקיימים בין אומה לאומה, ואולי דווקא על ידי קשר הגומלין שיהיה בין האומות השונות, שכן הן ״שם״, הן ״חם״, והן ״יפת״, כולם ניצלו בתיבה.
נתבונן עתה בשמות אלה, המגלים לנו שלשה סוגים שונים של אישיות, המיוצגים בבניו של ״איש צדיק תמים״.
שֵם – הכינוי המיוחד, והמושג, של כל עצם שהוא. החכמה הראשונה של אדם הייתה – ולמעשה היא כך עד היום הזה – יכולתו של האדם לקרוא שמות. כלומר, לבטא במילים את מושג הדבר, ובכך לקבוע לו את ״מקומו הרוחני״. קריאת שֵׁם לדבר קובעת לו את ה״שָׁם״ שלו, את מקומו. נמצא ש״שֵׁם״ מורה על פעילות שכלית או רוחנית של הבחנה, ביטוי או ״קריאת שם״ למושגים או רעיונות.
חָם נגזר משורש ״חמם״, שקרוב ל״אמם״, ״המם״ ו״עמם״. ״אמם״ הוא שורש ״אֵם״ ו״אִם״. ה״אֵם״ נושאת בקרבה את התנאים הנצרכים לקיום הוולד, ו״אִם״ היא תיבת תנאי. נמצא שמשמעות ״אמם״ היא: התנאים הנצרכים לדבר אחד חבויים בדבר שני. ״המם״: תסיסה וסערה, הגורמת לפתח את מה שעדיין בלתי מפותח, ולהוציא לפועל את מה שעדיין רק בכח. התוצאה מכך היא אחת מהשתיים: א. ״חמם״: החומר ניצת ונשרף בחומו ולא נוצר ממנו דבר חדש. ב. ״עמם״: החומר מגיע לכלל צורה חדשה, ו״עמו״ נולד דבר חדש.
מכל מקום, ״חם״ מציין סערת חושים לוהטת.
יֶפֶת נגזר משורש ״יפת״, הקרוב ל״פתה״. משמעותו הבסיסית היא להיות פתוח. ובהרחבה: ״פתי״, מי שפתוח להאמין לכל דבר, וכל רושם חיצוני גובר עליו. ״מופת״: גילוי שמתגבר על הדעת וגורם בה לשינוי. ״יפת״ קרוב ל״יפה״, שהרי היופי מעורר את הלב.
מכל מקום, ״שֵׁם״ מציין את היכולות הרוחניות והשכליות, ״חָם״ את סערת החושים הלוהטת, ו״יֶפֶת״ את הרגשות והדמיון, הנמשכים אחר היופי.
יתכן ש״יפת״ נגזר משורש ״יפה״; כדרך ש״צֶפֶת״ (כיסוי ראש העמוד, בדברי הימים ב׳ ג, טו) נגזר מ״צפה״, ו״דֶלֶת״ מ״דלה״: להכניס פנימה ולשפוך לחוץ. ה״דלת״ היא המוצא לבית; והנכנס והיוצא צריך לעבור דרך הדלת.
נמצא שיש כאן שלוש בחינות, הכוללות ביחד את כל חייו הפנימיים של האדם. באישיות בריאה ושלמה כמו נח, כל שלושת הבחינות משועבדות ליסוד יותר נעלה. השכל מתעלה על ידי מידת ״התהלך את האלקים״, תאוות החושים על ידי מידת ״תמים״, והרצונות והשאיפות על ידי מידת ״צדיק״.
אם באנו לדבר על כל אחד מן הבנים בנפרד, שם הוא הוגה הדעות, חם – בעל תאוות החושים, ויפת – בעל חוש היופי. תפקידו של שם – להתהלך את האלקים; תפקידו של חם – להיות תמים; ותפקידו של יפת – להיות צדיק, היינו, להיות מודרך על ידי אידיאל הטוב ולא אידיאל היופי. אמנם מידת היופי של יפת מונעת את תאוות החושים מלהפוך לגסוּת, על ידי הנהגת סדר ומידה של נימוסים והליכות. אך קנה מידה זה למדידת מעשי אדם, לעולם לא יהיה אלא קנה מידה סובייקטיבי.
בהמשך נראה בצורה ישירה את ההבדלים באופי אבותיהן של האומות החדשות. אך הזכרנו הבדלים אלה כבר כאן, להדגיש שההבדלים הלאומיים – העתידים להתגלות מאוחר יותר – אין לראותם כירידה וקלקול הדורות שבאו אחר כך, אלא הם הוכנסו במחשבה תחילה לתוך התיבה. לכן, כשנראה בתולדות העמים, שלאומות שונות ישנם טבעים שונים – אומות שניתנו להן יכולות שכליות או רגשות מעודנים, בצד אומות הנשלטות על ידי תאוות חושים לוהטת – אל לנו לאבד תקווה בשל כך מעתיד האנושות. עלינו להאמין באמונה שלמה, שכל הגזעים השונים של האנושות, נבראו עבור מטרה נעלה אנושית אחת, והם מתקדמים לקראת ייעוד אחד. ״כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״
(ישעיהו יא, ט).