Bereshit 31 – בראשית לא‏ – Mikraot Gedolot

[מה] ¹ויברח, ר׳ אליעזר אומר ברח יעקב לבוא אל לבן וברח לצאת מפני לבן, ברח לבוא אל לבן מנין שנאמר ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ברח מפני לבן מנין שנאמר [ויברח הוא וכל אשר לו.] (פרקי דרבי אליעזר פל״א)

[מו] ²ויקם ויעבר את הנהר, מה הוא ויקם קם על שפת הנהר עד שעבר כל רכושו. (אור האפלה כת״י)

[מז] ³וישם את פניו הר הגלעד, בקש להמלט אל ההר כדי שלא ידביקו לבן בדרך. (מעין גנים כת״י)

1. לפנינו בפרקי דרבי אליעזר הגירסא ברח מפני לבן מנין שנאמר ויוגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב. והגירסא הנ״ל הוא במדרש הגדול וכ״נ. וכ״ה בכת״י אור האפלה ויברח בבריחה הלך יעקב אל לבן ובבריחה הלך ממנו. ובלקח טוב ויברח הוא וכל אשר לו, כל הצדיקים ברחו והומלטו והצליחו, ונתנו מקום לשעה, ולא עמדו לפני השעה. ראה לעיל פכ״ז אות קצח. (ונשמט שם בהבאור דברי הפדר״א סוף פכ״ט יעקב ברח ונמלט שנאמר ויברח יעקב שדה ארם. ובפי׳ הרד״ל מביא מילקוט יהושע ומנוה״מ סי׳ פ. הגי׳ שנאמר קום ברח לך) ובפדר״א פל״ו מביא על הפסוק ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב ולמה ברח שאמר לו הקב״ה יעקב איני יכול לשכון שכינתי עליך בחוצה לארץ אלא שוב אל ארץ אבותיך וגו׳. ראה לעיל אות ח.

2. בשכל טוב ויקם קימה היתה לו. ובתיב״ע ועבר ית פרת. ובמדרש הגדול ויעבר את הנהר זה ארם נהרים. ראה בת״י לעיל כד. י. ארם דעל פרת נהריים. וברש״י ארם נהרים בין שתי נהרות יושבת.

3. במדרש הגדול הר הגלעד זה עבר הירדן. ועי׳ תיב״ע ביומי יפתח דמן גלעד. ובכ״י רמזי התורה לר״י את פניו הר הגלעד, כנגד ארץ ישראל, ונקרא בית המקדש על שם (ירמיה כב, כ.) גלעד אתה לי ראש הלבנון גיל, עד, שמחתן לעד, וזהו גלעד.

וַאֲזַל הוּא וְכָל דְּלֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְּגִלְעָד.

He went with all that he possessed. He set out and crossed the Euphrates, setting out in the direction of Mount Gilad.

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד

וַאֲזַל הוּא וְכָל דְּלֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְגִלְעָד

סילוק בריחה לשמירת כבוד האבות

״ברח״ מתורגם בדרך כלל בפועל ״ערק״ כגון: ״וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ״ (בראשית טז ו) ״וַעֲרָקַת מִן קֳדָמַהָא״, ״וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה״ (שמות ב טו) ״וַעֲרַק מֹשֶׁה״. אבל בריחת יעקב מתורגמת בפועל ״אזל״, לשון הליכה, כבפסוקנו: ״וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ״ – ״וַאֲזַל הוּא״, וכן עוד: ״כי בֹרֵחַ הוא״ (כ) ״אֲרֵי אָזֵיל הוּא״, ״כִּי בָרַח יַעֲקֹב״ (כב) ״אֲרֵי אֲזַל יַעֲקֹב״. וכן בדברי לבן: ״לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ״ (כז) ״לְמָא טְמַרְתָּא לְמֵיזַל״.

יש שסברו שהשינוי בא לכבוד יעקב, כי השימוש בפועל ״ערק״ עלול להעמיד את יעקב כחשוד בפעולה שאינה כשרה, מה שאין כן בהגר ובמשה הבורחים מפני סכנות וודאיות ואצלם תרגם ״ערק״ לשון ניסה כמו: ״אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״ (במדבר לה כו) ״דַּעֲרַק לְתַמָּן״. מטעם זה תרגם גם את עצת רבקה: ״וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי״ (בראשית כז מג) ״וְקוּם אִיזֵיל לָךְ״, וגם ״וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם״ (שמות יד ה) ״אֲרֵי אֲזַל עַמָּא״, שלא יישמע כאילו נמלט יעקב או אבותינו ממצרים בדרך רמייה.⁠¹ על פי תפיסה זו בתרגום ״ברח״ חורג אונקלוס משימוש ב״ערק״ משום כבוד האבות. ואולם במקרה זה נראה כי הצדק עם ״באורי אונקלוס״ ו״מרפא לשון״ שאינם רואים כאן כל סטייה, שכן השוני התרגומי מיוסד על הבחנה סגנונית: רק ״בריחה מפני״ מתורגמת בפועל ״ערק״, אבל בריחה סתם מתורגמת ב״אזל״.⁠² ואמנם גם אצל יעקב תרגם להלן ״בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ״ (בראשית לה א) ״בְּמִעַרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אֲחוּךְ״.

ב. ״אֶת הַנָּהָר״ – ״יָת פְּרָת״, התבאר לעיל ״אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם״ (בראשית כד י) ״לַאֲרָם דְּעַל פְּרָת״.

1. ״אוהב גר״, נתיב ה; ״נתינה לגר״ כאן. והשווה יוב״ע: ״ויברח יעקב שדה ארם״ (הושע יב יג) ״אבוכון יעקב אזל״.

2. לדעת ״באורי אונקלוס״ ״בריחה מפני״ מציינת מנוסה מחמת סכנה, כהגר וכמשה: ״ותענה שרי ותברח מפניה״ – ״וערקת״; ״ויברח משה מפני פרעה״ – ״וערק״. לכן גם: ״ועשה שם מזבח לה׳ הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך״ (בראשית לה א) – ״במערקך מן קדם עשו אחוך״. ואולם ״בריחה אל״, המציינת את מקום היעד ועיקרה הוא הליכה אל מקום מסוים, תרגומה ״אזל״. לכן ״וקום ברח לך אל לבן אחי״ – ״וקום איזיל לך״. וכן בבלעם: ״⁠ ⁠׳ועתה ברח לך אל מקומך״ (במדבר כד יא) ״וכען אזיל לך״. גם יציאת מצרים עיקרה היה ביעד ההליכה: ״שלח את עמי ויחגו לי במדבר״ (שמות ה א), ולא בריחה מפני פרעה, לכן תרגם: ״ויגד למלך מצרים כי ברח העם״ – ״ארי אזל עמא״. בדומה לדבריו, כתב גם ״מרפא לשון״ לפסוק ״וקום ברח לך״ (בראשית כז מג): ״כל לשון בריחה אינו לשון ניסה ודאי, אא״כ מפורש מפני מי הוא בורח. אבל כל לשון בריחה שהיא מרצון עצמו, אינה לשון ניסה, אלא לשון הליכה״.

וערק הוא וכל מה די^א לה וקם ועבר ית נהרא ושוי ית אפוי לטור גלעדה.⁠^ב

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״גלעדה״) נוסח אחר: ״ארום חמא ברוח קודשא דתמן עתיד למיהוי ש⁠(ה){יז}⁠ב⁠(י){ו}⁠תא לישראל ביומי יפתח דמן גלעד״.

ואזל הוא עם כל דיליה וקם ועבר ית פרת ושוי ית אנפוי למיסוק לטוורא דגלעד ארום חמא ברוח קודשא דתמן עתיד למיהוי שיזבותא לבנוי ביומי יפתח דמן גלעד.

And he went, he with all that he had. And he arose and crossed the Pherat, and set his face to ascend toward the mountain of Gilead; because he saw by the Holy Spirit that from thence would be deliverance for his sons, in the days of Jephtach, who was of Gilead.

ויברח הוא וכל אשר לו – ר׳ אליעזר אומר ברח יעקב לבא אל לבן, שנאמר ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב י״ג), וברח לצאת מפני לבן שנאמר ויברח הוא וכל אשר לו. ויקם ויעבר את הנהר, קימה היתה לו כשברח. את הנהר זה פרת, והוא מגבול בין ארץ (אדום) [ארם] לארץ כנען. וישם את פניו הר הגלעד, שם פניו בתפלה נגד הקב״ה היושב ברומו של עולם שלפניו גלויות כל נסתרות וכל מעשי בני אדם והוא עתיד להעיד בהם, כד״א היודע ועד (ירמיה כ״ט כ״ג) ואומר והייתי עד ממהר (מלאכי ג׳ ה) והיה מתפלל יעקב לפני הב״ה שיצילנו מלבן, שלפניו היה גלוי איך פעל עמו באמונה והוא מרמה בו כל הימים.

(כג-כד)

ויקח את (כל) אחיו – לקחן בדברים, אמר להם אין אתם יודעים כל עת שעמד יעקב נתברכנו במים, ועתה ברח, לכו ונחזירהו, ואם לאו נצטרך למים שלכך שמעו לו והלכו עמו. מהו אחיו גבורים כיוצא בו, רמאים כיוצא בו. וירדוף אחריו בהליכתו לבית לבן נרדף, שנאמר על רדפו בחרב אחיו (עמוס א׳ י״א), ובחזירתו נרדף שנאמר וירדוף אחריו. אמר הב״ה הואיל ויעקב נרדף ואינו רודף לפיכך איני אוהב אלא יעקב שנאמר ואהב את יעקב (מלאכי א׳ ג׳), הה״ד והאלהים יבקש את (ה)⁠נרדף(קהלת ג׳ ט״ו). וידבק אותו, בקש להורגו כד״א ותדבק ידו אל החרב (ש״ב כ״ג י׳), ואומר פן תדבקני הרעה (בראשית י״ט י״ט), אלא שהחשיך הקב״ה את העולם והזריחו עליו הה״ד ויבא האלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. אל לבן הארמי, תנא ג׳ שמות נקראו לו, בעור, כושן רשעתים, לבן הארמי. בעור, שבא על בעיר, כושן רשעתים, שעשה שתי רשעיות, א׳ בימי יעקב וא׳ בימי שפוט השופטים, ומה שמו לבן הארמי שמו. א״ר יצחק למה נקרא שמו לבן הארמי, שהיה מלובן ברמאות. מטוב עד רע, א״ר יוחנן כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיק, הה״ד מטוב עד רע, רע ניחא אלא טוב מ״ט, מכאן שטובתם רעה היא, למה, שהיה מזכיר לו שם ע״ז.

פאנצרף הו וג֗מיע מאלה וקאם ועבר אלפראת וג֗על קצדה ג֗בל ג֗רש.

ופנה ללכת, הוא וכל אשר לו, וקם ועבר את הפרת, ושם את מגמתו אל הר גלעד.

ויברח הוא וכל אשר לו – כל הצדיקים ברחו והומלטו והצליחו. ונתנו מקום לשעה ולא עמדו לפני השעה.

ויברח הוא וכל אשר לו – כל הצדיקים שברחו הצליחו, שנתנו מקום לשעה, ולא עמדו לפני השעה:

וכל אשר לו – שלא השאיר משלו אחריו כלום:

ויקם – קימה היתה לו:

ויעבר את הנהר – זה פרת שהוא בין ארם ובין ארץ ישראל:

וישם את פניו הר הגלעד – כלומר כיוון פניו ללכת להר הגלעד, ודומה לדבר בן אדם שים פניך אל ירושלים (יחזקאל כא ז), וכתיב אנה פניך מועדות (שם שם כא), כלומר מועדות ללכת:

ויברח – את הנהר – הוא פרת, כתרגומו.

ויברח...את הנהר, the river Euphrates.

ויעבר את הנהר – הוא נהר פרת כמו שביאר אונקלוס¹.

והר הגלעד ב׳אלשאם׳ (=ארצות המזרח)², {כי} ארץ הגלעד היא כיבוש משה רבינו ע״ה³.

1. קנח. וכ״ה שיטת תרגומו של אונקלוס בכל ׳נהר׳ סתם שבמקרא, דוק ותשכח. ואולי סבר או קיבל שנהר סתם הוא ניהו ׳הנהר הגדול נהר פרת׳, השוה פי׳ המהר״ל ב׳גור אריה׳ לשמות (כג:לא) שביאר כן בדעת רש״י שם. [אבל יש שטרחו לבאר בקצתן למה תירגם פרת, ראה לדוגמא ביאורו השנון של הגר״ח קנייבסקי ב׳טעמא דקרא׳ לבמדבר (כד:ו)].

2. קנט. בדפו״ר העתיק המהדיר: ׳בארץ ישראל׳, וכמו שרגילים אמנם לתרגמו (ראה מילונו של פרופ׳ י׳ בלאו בערכו עמ׳ 322, וכן במילונו של פרופ׳ מ״ע פרידמן עמ׳ 874), אבל נראה שבמקרה דנן אי״ז מדוקדק שכן הר הגלעד הוא ארץ הגלעד, והוא בעבר הירדן כמו שממשיך רבנו לבאר, ולא בארץ ישראל. ובאמת רואים אנו שבמובנו הרחב ׳אלשאם׳ כולל כל אזור סוריה ואר״י והלבנון שממזרח ים התיכון ועד בבל, השוה לשון הרמב״ם בתשובתו (מהד׳ בלאו ח״א סי׳ קלד): ׳לא ימכן פי שי מן בלאד אלעראק כלהא, ולא פי בלאד אלשאם, ולא פי בלאד אלגרב אלמשהורהֿ, ולא דיאר מצר, ואנמא ימכן ד׳לך פי בלאד אלימן ואלחבשהֿ׳ (=וזה דבר שאינו אפשרי בשום מקום בארץ בבל כולה, ולא בארץ סוריא (הערת בלאו: וארץ ישראל בכלל), ולא בארצות המערב הידועות, ולא בארץ מצרים, אבל זה אפשר בארץ תימן וכוש), וראה עוד כעי״ז בלשון השואל בשו״ת הרמב״ם (מהד׳ בלאו, ח״ב סי׳ קסב). ארצות אלו מהוות כל חבל תחום המושב שמסביב הים התיכון, ולכי תדקדק בזה תראה ש׳אלשאם׳ כולל כל מה שבין בבל לים התיכון [והפנני הר״י זייבלד נר״ו למאמר אחד ב׳קתדרה׳ (גליון 11 עמ׳ 192–193) ששם נתבאר שהיו כמה מובנים במשך הדורות לביטוי זה בערבית, במובנו המצומצם ׳אלשאם׳ הוא דמשק שבסוריה, ובמובנו הרחב כולל כל איזור ארץ ישראל סוריה ומצרים]. וזה לך האות שלא התכוון רבנו באומרו ׳אלשאם׳ לארץ ישראל, שכן בכל מקום שהוא מתכוון לארץ ישראל הוא כותב כן בלה״ק אף במקור הערבי [כדלעיל פר׳ תולדות (כה:כג, כו:ב) ולהלן פר׳ וישלח (לג:יז, לו:ב), ופר׳ ויחי (מט:יג,יד), וכן בפר׳ בשלח (שמות טו:יג,יז,יח) ומשפטים (כג:כ)]. אמנם יש עוד מקומות שמשתמש רבנו בשם ׳אלשאם׳ [כמו להלן פר׳ מקץ (מא:נו), ושם (מד:ב), ובפר׳ משפטים (כג:לא)], אבל בכולם, כמו זה שבכאן, יש רגלים לדבר שלא התכוון רבנו דוקא לארץ ישראל, ועמש״כ בהערות במקומות אלו.

3. קס. נראה שלדעת רבנו ׳הר הגלעד׳ אין פירושו ההר ששמו גלעד, אלא פירושו ההר שבארץ גלעד, ולכן פשיט״ל לרבנו שהר זה הוא בארץ הגלעד שכבש מרע״ה. וא״נ יתכן שמזהה רבינו ׳הר הגלעד׳ עם ׳ארץ הגלעד׳ אשר היא בעבר הירדן וניתנה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי כמתואר בספר במדבר (פרק לב). וכן מתבאר לכאורה מלשון הכתוב בדברים (ג:יב-יג): ׳וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי, ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה׳. וראה כיוצ״ב בתחילת פרשת וישלח שלדעת רבנו (שנמשך אחר דעת רס״ג ורב שמואל בן חפני) ׳הר שעיר׳ הוא ניהו ׳ארץ שעיר׳.

ויברח – מלת ה״בריחה״ בכל מקום תורה על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף, וזה מדאגת היזק עתיד, אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה או מפני רודף יקרא ״ניסה״.

ויברח, usually the word בריחה, flight, means that someone departs without being pursued. The flight is inspired by fear of damage and harm not imminent. When the word ניסה is used to describe flight, this describes people fleeing from pursuers, out of fear from immediate damage and harm.

ויברח הוא וכל אשר לו – הכתוב יעיד שברח יעקב מדאגה מה שיקרנו אם יתמהמה עוד עם לבן. גם נשיו גם עבדיו ורועיו כולם ברחו, כי ראו את אשר לבן ובניו עושים. וידעו כולם כי לא טוב שבת עמהם יחדו, והנה לכת כולם ״בריחה״.

ויקם ויעבר את הנהר – נראה שנסע תחלה עד נהר פרת שצריך לעבור הנוסע מארץ קדם לארץ ישראל ושם הניח מחנהו מטרדת הדרך. ואחר שנחו קם ועבר את הנהר.

וישם את פניו הר הגלעד – כל הולך הולך לפנים ואל המקום שרוצה ללכת ישים את פניו. והגיד שכיוֵן ללכת למסעיו מן הנהר עד מול הר הגלעד ושם ינוח עם מחנהו שנית. שכן מנהג הולכי דרכים¹ עם נשים וטף, שילכו יומים או שלשה ואחר כך ינוחו יום או יומים {ואולי ספר שבעברו את הנהר, ותקע אהלו מעבר לנהר, לא היה [חונה] בהר הגלעד אלא שם את פניו הר הגלעד שבמקום שחנה יכול לראות הר הגלעד}.

1. הלכו אז ברגל.

הר הגלעד – שהיתה דעתו לנסוע עם מחנהו כל יד הירדן מזרחה עד בואו למקצוע מזרחי דרומי של כנען, ושם יעבור דרך הר שעיר אל ארץ הנגב ששם חברון מגורי יצחק אביו, כדי שלא יטריח לעבור את הירדן עם מחנהו הכבד. ובתומו אמר לעשו עד אשר אבא אל אדוני שעירה (בראשית ל״ג:י״ד), ואחרי כן נמלך לבו עליו לקצר דרכו ועבר הירדן מול שכם.

ויברח הוא וכל אשר לו – כלל שאחר הפרט:

את הנהר – נהר פרת:

וישם את פניו – ללכת הר הגלעד, והנה משה קרא כאן שם ההר ההוא גלעד כפי מה שהיה נקרא בימיו, אבל כשברח יעקב לא היה עדיין נקרא כן עד שיעקב הקים שם גל לעד, ולזכר הגל קראו כן ככתוב בסמוך:

את הנהר – פרת.

ויברח הוא וגו׳: שהרי לא הובטח על זה כמו שכתבתי¹, על כן הוכרח לעשות תחבולה זו. ואע״ג שגם זה לא היה דבר נקל להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן, מכל מקום היה בוטח בה׳ שלא יוודע לו ע״פ השגחת ה׳. אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו יתברך, אלא נודע לו, וגם רדף וגם השיגו, ומכל מקום הצילו ה׳ [הרחב דבר: וכך המה דרכי ישראל בכל עת אשר המה בוטחים בהשגחתו יתברך שיהיה אתם בדרך שהמה הולכים, והקב״ה מיפר עצתם כדי לצערם ולצרף אותם או משום טעם אחר, ומכל מקום מצילם ומגונן עליהם בדרך אחר בדרך שלא חשבו ולא עלה על דעתם – עיין לעיל (יב,יד). והא שבחר יעקב לבטוח בה׳ יותר בזה האופן, היינו שבזה האופן לא היה נגד בחירה רעה, וכמו שכתבתי להלן לז,יג בהרח״ד.], אמנם טוב היה יותר אילו לא הסתיר עצמו מלבן ולא הגיע לגניבת התרפים אשר זה גרם רעה רבה ליעקב.

1. לעיל פסוק ג׳, ש״ואהיה עמך״ הובטח רק כשיחזור לא״י, וזו הבטחה מול עשו, אך כשהוא נמצא עוד בחו״ל (מול לבן) לא היתה הבטחה.

הנהר – הוא הפרת.

וישם את⁠־פניו – השווה מלכים ב י״ב:י״ח.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון