וירא יעקב את פני לבן – אם היה לבן מכבדו ונוהג עמו באהבה ואחוה עתה כמאז לא היה יעקב נותן אל לבו את דברי בניו הסכלים, כי אביהם מכיר בצדקתו. על כן הוסיף הכתוב להודיע שגם את פני לבן ״והנה איננו עמו כתמול שלשום״. זאת המליצה צריכה להתפרש. שאם תפרש שראה במראה פניו שהן זועפים והבין כי לבו לא טוב עליו יאמר ״וירא יעקב בפני לבן״ על כן כתב ראב״ע על ״רואה אני את פני אביכן.⁠¹ ראיתי בפניו שאיננו עמי כתמול שלשום. או ישוב [מלת] ׳איננו׳ אל פני״ [עכ״ל] כלומר שאין פניו אתנו.⁠² והאמת הוא מה שדברנו על מלת ״פנים״ בפירוש ״ויפח באפיו נשמת חיים״.⁠³ שמקום חמשת החושים בגוף נקרא ״פנים״ שהן מנהיגי הגוף. וכנגדן חמשה כחות בנפש המנהיגים שאר הכחות נקראים ״פני הנפש״. והן החכמה והבינה והשכל והדעת והיראה. ועל פני הנפש דבר יעקב כמו ״את פני מבין חכמה״,⁠⁴ ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם״,⁠⁵ ״אכפרה פניו במנחה״.⁠⁶ והנה הפנים הוא הנהגת הנפש, ועליו אמר יעקב ״רואה אני את פני אביכן״. ומלת ״וירא״ כמו ״ותרא האשה״,⁠⁷ ״וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה״,⁠⁸ ״וירא אלהים את האור״,⁠⁹ ושם בארנו. כלומר שהסתכל יעקב בהנהגת לבן עמו ומצא והנה איננו נוהג עמו באהבה ובחבה כתמול שלשום. כי מאז בא יעקב אל לבן אהבו מאד, כמו שאמר לו ״אך עצמי ובשרי אתה״ וכמו שבארנוהו. וכל פעם שראה את יעקב שמח לבו ודבר אליו רכות, נפת תטפנה שפתיו, עד שראה כי גדל יעקב; אעפ״י שנודע לו צדקתו וידע כי לא לקח ממנו מאומה רק ברכו י״י, רעה עינו בברכתו ולא יכול עוד לחבבו בדברים¹⁰ ובמעשים, כמלפנים.